מגמות בעולם העבודה המשתנה

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את נירית כהן,

מובילה שיח חדשני על עולם העבודה המשתנה והאופן שאנחנו משתנים איתו – בקריירה, בארגון, ובחינוך. מחברת הספר "המדריך לקריירה בעולם משתנה", מומחית לעיצוב קריירה בעולם החדש,

מרצה ויועצת לארגונים ולמערכות ממשל בתהליכי שינוי.

כותבת טור שבועי על עולם העבודה המשתנה בדה מרקר ומשדרת הפודקאסט "הייטק בפקקים".

אנחנו מדברות על:

• כל מה שקרה בארץ ובעולם מאז מרץ 2021, מועד שיחתנו הקודמת
• על “העזיבה השקטה”
• “החזרה הגדולה”
• ג'וניורים בהייטק
• השפעת הבינה המלאכותית
• ובסיום טיפ עבורכם המאזינים

~סיומת לפתיח~

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום נירית כהן, ברוכה הבאה למחילת הארנב בפעם השניה!

נירית: שלום וברכה, איזה כיף שהחזרת אותי!

גילי: נכון.

הפרק הקודם שהקלטנו ביחד עלה לאוויר ב -17 למרץ 2021.

אז שוחחנו על התהליך שאת עברת בקריירה שלך, וגם על המשמעויות של הקורונה וכל מה שחווינו נכון לאז.

עברו שנתיים וחצי והרבה מאוד דברים קרו, אז אני שמחה מאוד שבאת היום כדי לעשות לי

ולמאזינים קצת סדר, ולהסביר לנו וללמד אותנו על כל מיני דברים שקרו בזמן הזה, בעולם העבודה כמובן.

אז לפני שנתחיל אשמח שתציגי את עצמך בכמה מילים, ומי שירצה לדעת יותר,

פשוט יקשיב לפרק הקודם שלנו.

נירית: בשמחה. וואי באמת כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה דברים קרו מאז תחילת 21'.

אז אני נירית כהן, ואני עוסקת כבר מעל עשור באופן שבו העולם משתנה.

בניתוחי מגמות, בלגזור מהן את הסיפור ואחר כך בעצם את ההשלכות. בין אם זה עלינו כאנשים עובדים,

על הקריירות שלנו ואיך שהן משתנות, בין אם זה במימד של ארגונים: ניהול, תהליכים, תפקידים

של אנשים בתוך ארגונים, וגם בכל המרחב של חינוך ומערכות ציבוריות והאופן שבו הן צריכות להשתנות.

הרבה יותר לאט, אבל עדיין להשתנות בתוך העולם הזה שסביבנו.

אנחנו נפגשנו ב -2021, זה אומר שכבר לא היה צריך לשכנע שהעולם עומד להשתנות.

כי בערך 10 שנים לפני ש – 2020 קרתה לנו, אני הייתי מנסה לשכנע אנשים שיום אחד אנחנו

לא נעבוד כמו שאנחנו עובדים, והרבה דברים יהיו אחרים. ותמיד הייתי משאירה לסוף כמה מילים

על מה נעשה כשנגיע לשם. ואז הגיעה הקורונה, ולא הייתי צריכה יותר לספר שזה יקרה,

אלא רק על מה עושים עם זה.

גילי: נהדר.

בהסתכלות לאחור, מה אפשר לומר על השפעת הקורונה? מה הדברים הטובים והפחות טובים שהיא גרמה לנו?

נירית: בעולם העבודה, לדעתי באופן אישי, רק דברים טובים. ואנחנו עוד לא מגרדים את הקצה.

בשונה ממצבי חירום שאנחנו בוודאי מכירים אותם, הקורונה הייתה ארוכה. במצבי חירום בעבר,

אנחנו מכירים שאתה ככה לכמה ימים/שבועות, מתארגן אחרת בעולמות העבודה. או סביב צרכים שקשורים

בילדים, או איפה שאתה גר, גאוגרפיה וכו'. הגיעה הקורונה, ועם כל הכבוד, זאת קודם כל היתה מחלה.

והיא עימתה אותנו עם העובדה שהחיים קצרים. כל יום שאנחנו באות לעבודה, זהו יום מהחיים

שנתנו בסחר חליפין, שכדאי שיהיה שווה את זה.

ואנחנו רואים שהרבה אנשים שאלו את עצמם את השאלות האלה, ככל שמשך הזמן התארך.

פחות או יותר שנה אחרי שהקורונה פרצה, קצת יותר, התחלנו לראות עזיבות מסיביות של אנשים מהעבודה.

וזה האנשים שהייתה להם עבודה. שלא לדבר על כל האנשים שישבו בבית, בין אם הם פוטרו או חל"ת,

ואני מדברת על מגמות עולמיות ולא רק בארץ כמובן.

זה לא מצב נורמלי שאת יושבת בבית, ואת אפילו לא יכולה לחפש עבודה.

אז בעצם המחיר של לנסות להגשים חלומות, או לחפש אפיקים חדשים, כל הדברים האלה שבמהלך נורמלי אנחנו אומרים לעצמינו: טוב, מה, אני אסכן את מה שיש לי? את היציבות? אני לא אלך עכשיו לחפש,

לראות אם יש משהו יותר מעניין, או יותר טוב, או להגשים איזה חלום שהיה לי.

זאת אומרת לא הייתה לי אלטרנטיבה. לא יכולתי לחפש משהו אחר, ואז אמרתי: טוב, אז אם אני לא יכול

לחפש אז: אני אלמד, או אני אקים אתר, או תמיד רציתי לכתוב משהו, או תמיד רציתי ללמוד קרמיקה,

או תמיד רציתי להקים חנות ב- EBAY. כל הדברים האלה, בעצם המחיר הנורמלי של הדבר הזה ירד לאפס.

גילי: בעצם לאנשים היה זמן לשבת ולחשוב, לא רק על עבודה, אנחנו פה נדבר על השלכות של עבודה,

אבל אנשים יכלו לחשוב על כל דבר שהם רוצים לעשות בחיים.

נירית: כן, כשאני אומרת להגשים חלומות הם לא חייבים להיות עבודה. רואים את התוצאה של זה היום

בצורה מאוד ברורה, המקום הזה שכמו שאמרתי קודם, שאת הולכת לעבודה ונותנת יום מהחיים,

זה גם כל הדברים האחרים שאת יכולת לעשות.

אנשים ישבו בבית, הם גילו שוב את המשפחה, הם גילו איך נראית ארוחת צהריים לילדים, זאת שג'ינגלנו

בטלפון מרחוק, הם גילו שוב אולי את היכולת לעשות ספורט, או את היכולת לקרוא ספר. או אפילו

את היכולת לנהל אחרת את היממה. וזה גרם להם -א' להבין שהם לא רוצים לחזור למסגרות כמו שהיו,

ואת זה ראינו בנתונים. לנהל משא ומתן מחודש על איך אני רוצה לעבוד עכשיו. כי אני רוצה לעבוד,

אבל אחרת. וחלקם גילו בעצם שהם יכולים לייצר לעצמם פרנסה, או אפילו ממש לעבוד

בעשייה מלאה מדברים אחרים, ולא חזרו לשוק העבודה המסורתי.

גילי: האם כשאמרת שאנשים יכולים לנהל משא ומתן, את מתכוונת שזה קרה לאנשים כשהם חיפשו

את העבודה החדשה? או שהם עשו את זה גם מתוך העבודה הקיימת שלהם?

נירית: זה קרה בשלבים: השלב הראשון שראינו אותו בנתוני מה שהוגדר "ההתפטרות הגדולה" זה שאנשים

קודם כל עזבו בלי שיש להם בכלל לאן ללכת. זה קרה עוד תוך כדי הקורונה.

בשלב השני, אני הגדרתי אותו באחד המאמרים שלי "החזרה הגדולה" זאת אומרת ראינו אותם חוזרים לשוק העבודה, אבל מנהלים משא ומתן. פה היה אפשר לזהות שתי אוכלוסיות מאוד ברורות:

אחת – מה שאנחנו קוראים "עובדי ידע", אנשים שלפחות 50% מזמנם עובדים דרך מחשב.

והם רצו לשמר את האוטונומיה שהם גילו שהם אוהבים במהלך הקורונה, שהיא שליטה מוגברת באיפה,

מתי, מול מי ועל מה אני עובד.

הקבוצה השניה היתה עובדי שכר מינימום. אנחנו מכירים את זה מהעובדה שבעלי המסעדות אמרו

שהם לא יכולים לפתוח כי אין מלצרים, או אין שוטפי כלים, בשדה התעופה יש תורים בנתב"ג כי אין בודקים.

וזה בעצם אנשים שבעבר כן קיבלו סוג של  take it or leave it סביב התנאים והמשמרות. זה לא רק כסף

הדבר הזה, זה גם צורות העבודה. והיום באו ואמרו: לא! אני רוצה לעבוד רק ככה ומאחר ואתה צריך אותי,

אז תגמיש את עצמך. זה היה השלב השני.

השלב השלישי זה מה שאת שאלת בחוכמה רבה, זה שאנשים בעצם אמרו: אני לא חייב להתפטר

וללכת למקום אחר בשביל לנהל את המשא ומתן הזה, אני אנהל אותו בתוך הארגון.

זה קיבל בהתחלה את השם שאני מאוד לא מסכימה איתו: "ההתפטרות השקטה", שלזה היה קונוטציה

כאילו אנשים מקטינים ראש, ולא רוצים לעבוד. ואני חושבת שזה בעצם היה משא ומתן.

כי כשמישהו בא ועושה איתך משא ומתן בתוך מסגרת העבודה, אתה אומר: רגע, שניה, למה לא כמו פעם?

מה זה הדבר הזה? אבל זה בעצם חוסך את הצורך ולהתפטר ולחזור מבחוץ.

אנחנו רואים את גם בתוצאות. זאת אומרת, אנחנו רואים ארגונים מציעים היום דברים שהם לא הציעו בעבר, אנחנו רואים ארגונים שמאפשרים גמישויות שמעולם לא איפשרנו. אנחנו פתאום אומרים

שיום עבודה מהבית או יומיים זה כאילו לא מספיק, אבל אני מזכירה לכולנו שלפני הקורונה

רוב הארגונים אפילו יום אחד מרחוק לא אישרו.

גילי: איזה שינויים קרו מהחזרה השונה הזאת למשרדים בעצם? היה סביב הדבר הזה הרבה בלאגן אני זוכרת.

היום אנחנו ככה יותר בשקט, אבל בשנה הראשונה אחרי הקורונה היה על זה הרבה בלאגן…

נירית: כן, כי הסיפור של העבודה מהבית או מהמשרד הוא בעיני לא הסיפור המהותי. הוא כאילו סימן

את האזור של המאבק, לכן הגדרתי את זה "האוטונומיה".

בעצם בקורונה, כל המערכת שמגדירה שאת קמה בבוקר, מתלבשת, נכנסת לאוטו, מעבירה את עצמך

מפרסונה של בית לפרסונה של עבודה, מגיעה למשרד שמסמן התחלנו לעבוד. עושה בו את היום שלך,

שהנוכחות הפיזית מגדירה גם את השעות. ואת לא יכולה לקפוץ הביתה לאכול עם הילדים,

אז את כבר אוכלת במשרד. את מסיימת את היום ואז גם הטקס הזה של לארוז את התיק,

להיכנס לאוטו, לחזור הביתה ולהחליף לנעלי בית, סימן לך גם את המעברים.

ברגע שהדבר זה השתנה, המון דברים השתנו. שכאמור את חלקם אנחנו עוד לא מצליחים להבין עדיין.

זה לא רק השאלה מאיפה את עובדת. זה באיזה שעות, זה האם היום והשבוע צריכים להיות בנויים

בצורה המסורתית? האם את נמדדת על זה שהתחלת וסיימת? או שאת נמדדת על זה שיצרת או לא יצרת משהו?

שכיר מקבל כסף על עצם זה שהוא הגיע למשרד, או העביר שעון לצורך העניין. כל מי שהוא לא שכיר,

יודע שהוא מקבל כסף לפי התוצר. ואנחנו מדברים על למדוד תפוקה ותוצרים, אבל אנחנו עדיין מודדים

מתי העובד היגיע למשרד. אז המעבר הזה, שבו עבודה מתנתקת ממקום שהולכים אליו, והופכת להיות משהו שאנחנו עושים, הוא מעבר מאוד עמוק.

כשאנחנו מתחילים לעשות אותו, אנחנו בעצם מבינים שאנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים:

אני יכולה לעשות גם את מה שמעסיק שלי צריך שאני אעשה, ואולי גם עוד משהו מהצד. אני יכולה להחליט שאני רוצה לעשות מיקסים שונים,

אני יכולה להחליט שאני רוצה לפנות חלק מהזמן שלי ולא לקבל עליו עוד עבודה,

אלא דווקא ללכת ללמוד משהו חדש. אני יכולה בעצם להתחיל לבנות אחרת גם את היום שלי,

גם את השבוע שלי, גם את הזהות המקצועית שלי, גם את ההשתייכות שלי. יש הרבה מאוד מימדים

של עבודה שמתפרקים עכשיו לרסיסים, ואנחנו נראה אותם מורכבים מחדש בצורות חדשות.

גילי: עדיין היום? שנתיים-שלוש אחרי הקורונה?

נירית: כן, לכן אמרתי שאנחנו רק בתחילתו של תהליך.

אבל ההתנתקות של עבודה ממקום, זה לא שיחה על עבודה מהבית. זה פותח אפשרויות הרבה יותר גדולות.

וודאי הנשים שמאזינות מכירות את זה שכאישה צריכה למהר הביתה, נניח שהורידו לה שעה במישרה,

שזה נהוג בהרבה מקומות עבודה. אז היא מאוד יעילה, היא פחות מבזבזת את היום על שיחות חולין

וכל מיני דברים, כי היא יודעת שהיא צריכה להספיק ולצאת ב – 16:00, כאשר אנשים אחרים יוצאים ב- 17:00.

כשאת בבית או כשאת יותר גמישה בצורת העבודה שלך, את יכולה להחליט שאת מאוד יעילה,

ובזמן שמתפנה ללכת לעשות דברים אחרים. פתאום את יכולה לשלב פנאי בחיים שלך, זה לא חייב להיות עבודה.

אנחנו רואים בצורה מאוד ברורה, אני קראתי לזה באחד מהמאמרים "העתיד של פחות עבודה".

זאת אומרת תנועות מאוד גדולות שבאות ומנהלות משא ומתן על הפרופורציות בין עבודה לחיים.

ואם פעם החיים היה: "אני צריכה לגדל ילדים, מה לא ברור בזה?" עכשיו גם חיים זה: "אני רוצה לעשות חוג מקרמה, מה לא ברור בזה?" ואם חוג המקרמה נקבע ל- 16:00 אחר הצהריים, אז מה הבעיה

שאני אעשה את זה ב- 16:00 אחרי הצהריים? כי מי אמר שאני לא יכולה ללכת הביתה ב – 14:00

לאכול עם הילדים שלי צהריים ולחזור לעבוד ב – 19:00 אם זה מה שעבודה דורשת. או שלא,

כי אתמול עבדתי 12 שעות. וזה המשא ומתן היותר רחב, אבל אנחנו כרגע במשא ומתן שבסופו

של דבר יהפוך להיות הגדרה מחודשת של עבודה.

גילי: אבל גם פעם, זאת אומרת גם אני כשהילדים היו קטנים, יכולתי להחליט שיום מסוים אני נשארת

יותר מאוחר, יום אחר אני יוצאת יותר מוקדם. זה לא חדש…

נירית: זה קצת תלוי מי את היית. כי יש מקומות עבודה שאם את נשארת מאוחר מגדירים את זה כשעות נוספות,

ואם את יום אחד עובדת פחות אז מורידים לך מהמשכורת. זאת אומרת שאם אנחנו לוקחים לקצה

את הקונספט שעבודה זה נוכחות, ושעות עבודה זה 8 שעות ביום חמישה ימים בשבוע, אז את לא יכולה

להגיד בוא ניקח את ה – 40 שעות ואני רוצה לחלק אותם על ארבעה ימים בשבוע של 10 שעות ביום.

רוב מקומות העבודה יגידו לך לא, אם את רוצה לעבוד 10 שעות ביום זה יופי, אבל תעבדי 10 שעות

כפול חמישה ימים. אני רוצה…

גילי: את הימים…

נירית: לקבל ממך את התוספת הזאת. אם אני משלמת לך משכורת, אז אני רוצה לראות אותך

פה חמישה ימים. אני משלמת לך על 5 ימים משכורת. אז ההבנה שזה לא עובד ככה, היא חלק

מהמשא ומתן שהוא ברובו נמצא אצלי שכירים. אבל לא רק אגב!

אתמול בדיוק יצא לי לדבר עם בחור צעיר, והוא היה מאוד עסוק בזה שהוא עושה כל מיני דברים

והוא לא מצליח לראות את הקו המקשר. והוא היה קצת שכיר פה, וקצת עצמאי פה. ואני אמרתי לו: "להיפך".

אפילו יותר מזה, הוא אמר לי: אני רוצה לבנות קריירה, כדי שאני לעולם לא ארצה לצאת לפנסיה.

כי אני גם נהנה וזה גם עובד לי ואיך שאני רוצה לחיות. אבל הוא חשב שבשביל זה הוא צריך להגדיר

את עצמו יותר טוב. ואני טענתי שבדיוק להיפך, ככל שאת מייצרת פאזל, שאת יודעת בכל רגע נתון

להקטין חתיכות ממנו שכבר לא מתאימות לך, ולהגדיר חתיכות אחרות, ולייצר או להביא חתיכות חדשות,

אז את יותר יכולה להתאים בכל רגע נתון את העבודה לחיים ואת החיים לעבודה.

גילי: כן, אני יכולה להגיד באמת בשמחה, שאני בתור עצמאית מייצרת לי את השבוע שאני רוצה.

נירית: נכון.

גילי: מכל הדברים, לא רק עבודה. אני יכולה לבנות איזה שהוא לו"ז, אני קוראת לזה הלו"ז השבועי.

מה המבנה שלו? ואני יכולה גם לשחק עם המבנה.

נירית: נכון.

גילי: זה היתרון

נירית: נכון.

גילי: מה הכישורים שכדאי שיהיו לנו בעולם העבודה נכון להיום? משהו השתנה?

נירית: כן, אין ספק. זה כבר לא קשור לקורונה, אבל אחד הדברים שאנחנו רואים באמת בחודשים האחרונים,

זה את הכניסה המאוד מסיבית של הכלים של הבינה המלאכותית. שאנחנו הרבה שנים מדברים עליהם,

אבל עכשיו הם פגשו אותנו. ואחד הדברים המאוד מעניינים זה הקצב המטורף.

נזכרתי לא מזמן שכאני הייתי שכירה, זה היה לפני הווינדוס, ואז הכניסו את הווינדוס והכניסו את האקסל.

ואני זוכרת שלקחו ספק, וכיתות לימוד עם מחשבים ולימדו אותנו אקסל. ואני חושבת על זה שהיום

אם אני שניה אחת לא מסתכלת, נולדים 17 אקסלים חדשים ולא שמתי לב. ולמי יש זמן לתהליכים

ארוכים של אז.

זה בעצם אומר, שאם כבר שנים אנחנו מדברות בצורה מאוד ברורה על הצורך בלמידה לאורך כל החיים,

ועל העובדה שאתה לא יכול להיות פסיבי ולהניח שהיא תגיע אליך, כי יקראו לך לחדר עם מרצה ובורקס.

עכשיו זה כבר כאן ובגדול. ואם את לא מוודאה שאת שמה את הידיים על הכלים,

גם כשאת לא מבינה בשביל מה את צריכה אותם ואיך משתמשים בהם.

אני משווה את זה קצת ליום שהכריזו על האייפון וזה דווח בעיתונים, במדורי הטכנולוגיה.

וכולנו יודעות שהטלפון החכם לא נשאר במדורי הטכנולוגיה. הוא לא רק שינה לנו את העבודה,

הוא שינה לנו את החיים!!

וזה אותו הדבר, זה כלים שדווחו ודוברו בהתחלה במדורי הטכנולוגיה, על ידי אנשים שמתרגשים מטכנולוגיה.

ואת לא צריכה לדעת איך הם עובדים, ולא צריך לעניין אותך העולם הטכני, אם הוא לא מעניין אותך,

בשביל להבין שאין מצב בעולם שאת לא תשתמשי בהם.

וכשנתתי לא מזמן למישהו את ההשוואה לאייפון, אז הוא אמר לי: עכשיו תכפילי את זה ב- 10 ותעלי בריבוע!

אז הסיפור הוא שכמו כמו שהאייפון שינה לנו את החיים, וכל אפליקציה שאת נוגעת בה החל מפייסבוק,

וויז, יוטיוב, ספוטיפיי והוואטסאפ לא היתה קיימת לפני האייפון, ככה בעצם הכלים האלה יאפשרו המון

דברים שהם בלתי אפשריים היום ויהפכו לנורמטיביים לחלוטין.

אני יכולה לספר על עצמי: אני כותבת כל שבוע טור לעיתון. כבר שנים מבקשים אותי לכתוב גם באנגלית. ו

זה מאוד מאוד קשה לי, ואני דוברת אנגלית! מאוד מאוד קשה לעשות את זה דואלית, וזה לוקח המון זמן

וגם לא תרגום ישיר, אז היו תקופות שניסיתי, וזנחתי את זה.

ומאז שהכלים האלה יצאו, ולמדתי להפעיל אותם, אני מוציאה כל שבוע את הטור שלי לעיתון בעברית,

ובו זמנית אני מעלה את הגירסה באנגלית. וזה בזכות זה שלמדתי שזה אפשרי דרך הכלים לעשות את

זה מספיק טוב. זה משהו שהופך להיות חלק מהרוטינה.

גילי: באיזה כלי את עושה את התרגום הזה?

נירית: אני עושה את התרגום על ChatGPT,  אבל עם פקודות שעם הזמן שיכללתי, ועובדות בשבילי.

גילי: כן.

נירית: לקח לי הרבה זמן לפצח אותם, שזה גם חק מהלמידה הזו. את צריכה לעשות אותה בידיים.

את לא יכולה לקבל רשימות ממישהו שיעבדו. את צריכה להבין, את צריכה ללמד את עצמך,

את צריכה להתנסות. דוגמא מאוד יפה ששמעתי, למי שהרעיון של תוכנית בישול מדבר אליו.

שלשבת פה בסלון ולראות בטלוויזיה תוכנית בישול זה אולי מעניין, אבל זה לא אותו דבר כמו

להריץ את היוטיוב של הבישול על הטאבלט במטבח, ותוך כדי זה להוציא את המוצר ולערבב.

וזה כן מצליח, זה לא מצליח, ואת מתנסה ובסוף את מפצחת את זה.

גילי: נכון. אבל אני מחזירה אותך דווקא לשאלת הכישורים. כי את ענית לי על ה- AI ועוד מעט נדבר על זה…

נירית: עניתי לך על למידה עצמית.

גילי: נכון. אבל ברור לי שיש כישורים נוספים. איזה?

נירית: נכון, אבל אני לא סתם בחרתי בלמידה עצמית. כי אני חושבת שהיא הבסיס להבנה

שבתוך העולם הממהר את צריכה להתאים את עצמך. ולפעמים להתאים את עצמך זה ללמוד כלי חדש,

להתאים את עצמך ללמוד מיומנות חדשה.

אני בחרתי לענות לך דרך ה- AI, כי הוא מגדיר מחדש הרבה מאוד מהגדרות של הכישורים.

פעם, לפני בערך חמש, שבע שנים, כשיצאו רשימות של מה הטכנולוגיה תחליף ומי אנחנו צריכים להיות,

אז אמרו שהטכנולוגיה תחליף את העבודות הסטנדרטיות, התהליכיות הפשוטות, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים.

ומה קרה בפועל? בדיוק הפוך! הטכנולוגיה החליפה את היכולת שלנו להיות יצירתיים!

אפשר היום לייצר תמונות, לצייר, ולכתוב טקסטים מאוד יצירתיים.

גילי: זה נכון, אבל אני לא לגמרי מסכימה!

אני גם בהתחלה, כשהתחילה כל הטכנולוגיה הזאת, חשבתי שאם הוא יכתוב במקומי ואם הוא יצייר במקומי,

אז איפה אני? וגיליתי שזה לא נכון!

כי בסוף, כמו שאת אומרת, אני צריכה לרשום את הפרומפטים כדי שזה יצא כמו שאני רוצה.

והרבה פעמים זה גם גורם לי ליצירתיות.

נירית: ברור

גילי: כי הוא רושם משהו, ואני אומרת טוב רשמת את זה, אבל נתת לי עשרה רעיונות אחרים.

נירית: זה ברור לגמרי, והשאלה היא לא אם הטכנולוגיה

תחליף אותך. או האמירה היא לא אם הטכנולוגיה תחליף אותך, אלא שמישהו שכן משתמש בטכנולוגיה

יחליף את מישהו שלא משתמש בטכנולוגיה.

את שאלת אותי על מיומנויות. את כבר לא יכולה להגיד: זה לא מעניין אותי, אני לא מתקרבת לזה.

כשאמרתי שזה פוגש דווקא את היכולות הכאילו אנושיות שלנו, כי אנחנו אמרנו יצירתיות

המחשב לא יידע לעשות, אבל הנה הוא יודע. אז אם את גרפיקאית את לא יכולה להתעלם מזה,

בגלל שאם תתעלמי מזה אז תמשיכי להצליח לייצר נגיד יחידת מוצר ביום, ומישהו שיודע להשתמש

בטכנולוגיה יוכל לייצר יותר יחידות ביום, או יחידות יותר חדשניות, או משהו אחר ויעקוף אותך בסיבוב.

אז המיומנויות הנדרשות כוללות בעצם למצוא באמת את הנישה של: מה התפקיד שלי?

מה הערך המוסף שאני מביאה בהינתן כל היכולות והכלים שמשתנים סביבי? אנחנו לא יכולים להתעלם מהם.

את יכולה להגיד אני לא רוצה להיות כזאת גרפיקאית. אני לא אומרת שאת חייבת, אני רק אומרת שלא בטוח שאת תוכלי להמשיך להיות גרפיקאית רק עם סטנסיל ועפרונות צבעוניים, בעולם שבו אנשים מסוגלים

לייצר את זה. וזה נכון מה שאמרתי עכשיו לכל מקצוע!

אז מיומנויות כוללות את היכולת להזיז את הזהות המקצועית של עצמנו בהינתן הכלים. כן, לסקור את מה שמשתנה, להתנסות בלי לפחד ולשאול את השאלה איפה הערך המוסף שאני מביאה.

הרבה מאוד מהדבר הזה זה ניהול עצמי, משמעת עצמית, דיברנו כבר על למידה. כל מיני צורות

של שיתופי פעולה, ויכולת לעבוד עם אנשים, עבור אנשים, לנהל אנשים. ואותו דבר עם הטכנולוגיה:

שיתופי פעולה עם הטכנולוגיה בכל מיני צורות. אנחנו מבינים שהצורות השונות של החשיבה שמאפשרות לנו להתנהל הם מאוד מאוד חשובות.

גילי: התחלנו מזה שדיברנו על הקורונה, עברנו לנושא של חזרה לעבודה, התחלנו לדבר על כלים שהשתנו.

איך כל הדברים האלה בעצם משפיעים על המנהלים?

נירית: זאת שאלה ממש מעולה, מהמון סיבות. קודם כל, כי אנחנו יודעים שאנשים משתנים הרבה יותר מהר מאשר המערכות. מה שאומר שהרבה פעמים מנהלים פוגשים את הדילמות, את העובדים

שרוצים דברים אחרים, את הדרכים, השונות שאנשים מביאים לפתור בעיות של הארגון.

הם פוגשים את זה הרבה יותר מהר מאשר הארגון הגדול, הנהלים שלו, בעלי התפקידים שאחראים.

ומצד שני, אנחנו לימדנו אותם כלים של ניהול בעולם שכבר לא נראה ככה יותר. והאופן שבו לימדנו אותם

לבנות צוות זה מותאם לצוותים שהיו ביחד הרבה, וזה לא נכון יותר.

האופן שבו לימדנו אותם לנהל אנשים מותאם לסביבת עבודה משרדית שבה כולם ביחד.

הרבה מאוד מהמערכות הארגוניות, כמו ישיבות ותהליכים מותאמים לזה שאנחנו פחות או יותר עובדים

באותם שעות, באותם מרחבים רוב הזמן. בגלל זה את גם רואה את התעשייה המאוד סוער בעיתונות

על ארגונים ומנהלים שרוצים להחזיר את האנשים למשרדים. בכלל המילה "לחזור ל…"

מילה שהיא לא מסתדרת עם "להתקדם לעתיד". כי אין חיה כזאת לחזור לעתיד.

אבל אנחנו רואים את זה בגלל שאנחנו לימדנו אותם לנהל, עכשיו הם מפעילים את הכלים האלה וזה לא עובד.

אז יש להם שתי שתי צורות לסדר את הדילמה: אחת – להחזיר אותנו לסביבה שבה הכלים עבדו,

והשניה – לרכוש כלים חדשים. מאחר ואנחנו עוד לא התארגנו על הכלים החדשים,

אז הם מנסים להחזיר אותנו לסביבה שעבדה וזה בערך העידן שאנחנו נמצאים בו עכשיו, של המאבק

בין מנהלים לעובדים, אנחנו רואים אותו בהמון מחקרים.

גילי: מה זה אמרת "עוד לא התארגנו על החדש", מי זה לא התארגן?

נירית: מערכות שמלמדות מנהלים, יש להם מאחוריהם עשרות שנים של מתודולוגיות, של תכנים

וגם של אנשים שעברו הכשרות. ואנחנו בעצם לא באמת הפנמנו עד הסוף שאנחנו צריכים לפתח

תכנים חדשים, כלים חדשים, ולהעביר את המנהלים כדי שהם ידעו לנהל.

כל מי שאי פעם ניהל צוותים גלובליים יודע, שהכלים למשל לבניית אמון, להגדרות של יעדים,

להישאר עם היד על הדופק ולדעת מה אנשים שלך עושים, הם אחרים כשאתה לא רואה אותם.

לכן הלכתי לצוותים גלובאלים. אנחנו לא ממציאים פה את הכל מהתחלה, אנחנו פשוט מזיזים. כל מי שניהל

צוותים גלובאלים יודע שאתה לא יכול לנהל את ההוא שיושב בסינגפור באותה צורה שאתה מנהל את

ההוא שיושב בקוביה לידך.

חלק מזה בגלל שהוא בסינגפור, ויש לו תרבות אחרת, אבל זה גם כי אתה לא רואה אותו, את הפנים שלו,

את המצב רוח שלו. ואתה לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר לך שהוא מבין מה אתה אמרת.

ואתה לומד עם הזמן, דרך ניסוי וטעייה בין השאר, אבל גם דרך הכשרות, להיות יותר מדוייק. באופן

שבו אתה מגדיר יעדים, ובאופן שבו אתה מודד אותם, ובהתאמה של סגנון הניהול. לא רק לעצמך,

אלא גם לאדם המנוהל. ואיפה צריך לשים יותר יד על הדופק, ואיפה אפשר לדעת שזה יהיה בסדר.

ואתה לומד את הכלים האלה.

מתוך המסה הגדולה של אנשים שלא עבדו ככה מעולם, הם רגילים לראות בן אדם בבוקר,

לראות על הפנים שלו אם הכל בסדר. לשמוע את שיחת המסדרון, לדעת אם עומדים ביעדים או לא.

הם מכירים את השפה העברית ומה זה אומר: "סמוך עליי יהיה בסדר", או "אל תדאג אני אגיד לך אם צריך לדאוג".

אנחנו מכירים את הדברים האלה.

ואז פתאום נהיה שקט. כי אנחנו לא נפגשים באותה צורה, באותה תדירות, באותם כלים.

ואנחנו לא מצליחים לבנות את האמון, אנחנו לא מצליחים לבנות את הצוות, וזה בעצם מקום שאנחנו

נמצאים בו עכשיו.

גילי: זה קצת נשמע לי כמו הפרומפטים של ה- ChatGPT (צוחקת)

נירית: כן. זה ממש מעולה.

גילי: צריכים ללמוד לדייק…

נירית: נכון, כי את את שואלת אותו שאלות כלליות תקבלי תשובות כלליות.

אני גיליתי שיש לי עוזר מחקר מעולה, אבל אני צריכה לעבוד בשביל לקבל ממנו תשובות נכונות.

גילי: כן. זה לא שהוא לא עונה לי טוב, זה אני שלא כתבתי לו טוב.

נירית: אני לא שאלתי טוב.

גילי: כן, מעניין.

ומה ההשפעה על העובדים? אם דיברנו על המנהלים?

נירית: תראי, כרגע… כרגע העובדים… ואני ככה היססתי לרגע, כי אני אגיד את המשפט,

ואני יודעת שיש אנשים שלא מסכימים איתו, אבל אני עדיין אגיד אותו.

כרגע העובדים הם שולטים בשוק. השוק הוא שוק של עובדים, וזה נכון בכל העולם.

אין אבטלה, כן מיתון, לא מיתון, אין אבטלה, יש הרבה מאוד משרות פתוחות. בכל התעשיות מחפשים

עובדים מיומנים, ולא מוצאים את מה שצריך. וזה עד כדי כך שוק של עובדים, שאפילו בשכר מינימום,

בעבודות הכי זמניות, אם אני ממלצרת במסעדה, ומנהל המשמרת צעק עליי, אני אעבור את הכביש למסעדה

ממול ואני אגיד מראש: תדע לך שאני באה באותו שכר, אבל עלי לא צועקים. והוא יגיד תודה שבאת

והוא יקבל אותך. אז אנחנו רואים את זה לכל רוחב התעשיות ו…

גילי: למרות ש, סליחה שאני קוטעת אותך, אבל הבת שלי למדה DATA ANALYSIS ובשעה טובה

היא סיימה בהצטיינות, לא תגידי שיש איזה שהיא בעיה, בחורה חריפה. והיא חיפשה עבודה,

וג׳וניורים בתחום הזה לא מקבלים אותם לעבודה! אז היא ישבה בראיון עבודה לתפקיד זוטר

יותר מ – DATA ANALYSIS והבוס אמר לה: "תשמעי, אבל את למדת משהו אחר". אז היא אמרה לו,

הייתה מספיק חכמה, לא התייעצה עם אמא, אבל אמרה: "אני יודעת, אני עושה את זה במודע.

אני לא מצליחה להתברג כג'וניורית לתפקיד שאני רוצה, אז אני מעדיפה להיכנס לתעשייה ולהתחיל לעבוד".

נירית: כן. אני אגיד את זה ואני עצרתי ככה שניה, כי אני יודעת שיש אנשים שלא יסכימו איתי,

הנה ההבדל ביננו. אני מסתכלת על מגמות, ואני גוזרת מהן. וכשיש מגמה, זה שאנשים מביאים לי אנקדוטות,

זה לא אומר שהמגמה לא נכונה. עכשיו אני אגיד משהו על ג'וניורים, ועשיתי הרבה תוכניות ב"הייטק בפקקים"

על ג'וניורים. קודם כל, בתקופה שבה יש אנשים שנפלטים לשוק, כי יש הרבה מאוד, גם אם אני אומרת

שיש המון משרות ולא מספיק אנשים. יש עדיין תנועתיות הרבה יותר גדולה בשוק ממה שהיה בעבר.

והתנועתיות הזאת מייצרת מצב שמסתובבים בשוק אנשים עם יכולות, וזה מאפשר לך להביא לארגון

אולי אנשים שבעבר היה קשה להשיג. הרבה פעמים, עכשיו אנחנו חזרנו למשא ומתן.

זה חלק מהתהליך שבו אני גם אומרת שאנחנו רואים את האנשים האלה מכריחים את הארגונים להשתנות.

כי כשהבן אדם הזה, שעזב עכשיו סטארט אפ שנסגר, או פיטרו אותו מאיזו חברה שצמצמה,

יש לו יכולות וניסיון ומישהו אחר מאוד שמח לקבל אותו, בנקודה הזו הוא מנהל משא ומתן:

"אבל אני מוכן לעבוד רק X ימים, או בכלל אני רוצה שתדעו שאני גם לומד להיות מטיס מטוס,

זה יהיה לכם בסדר שאני אעבוד רק 4 ימים בשבוע?" ואת כל כך שמחה שהבאת אותו שאת אומרת תודה.

ואנחנו יודעים שזה כרגע יוצר מצב שלג׳וניורים יותר קשה להתחיל.

והבת שלך, שגדלה אצלך, אז היא ספגה את העצות שלך, גם מבלי לבוא ספציפית לשאול שאלה.

הבינה שהפתרון הוא שאתה צריך להיכנס ולהתחיל לצבור איזו שהיא רמה של יכולות וניסיון,

כי אתה לא יכול ישירות להיכנס על על הטיקט what ever it is. אז אנחנו רואים את זה, וזה בסדר גמור.

וזה חלק מההסבר למה זה קורה, כי התנועתיות הזאת היא פותחת בעצם מצב שבו יש אנשים טובים.

אחת המגייסות ענתה לי על אחד מהטורים שכתבתי: אני ממש לא מסכימה איתך. יש עכשיו שוק של מעסיקים, אני יכולה לברור את מי שאני רוצה.

אז הנה ההסבר: לא. אין שוק של מעסיקים! היא לא שמה לב שכשהיא בוחרת את מי שהיא רוצה,

הוא מקבל תנאים, ואני לא מתכוונת לכסף, שלפני כמה שנים היא לא היתה חולמת לתת.

אז בתוך התהליך הזה מתעצבים כמה דברים. אחד הדברים שמתעצבים בתהליך הזה, זה באמת  

אותן נורמות של חוזה עבודה בין עובדים למעסיקים. וגם קודם דיברנו על רמות האוטונומיה והגמישות,

והיכולת שלי לעשות עוד דברים. ואז המקום של החיים בעבודה, והעבודה בחיים, וכל הנורמות האלה מתעצבות.

ועדיין אנחנו רואים את הכל זז ביחד. אני חושבת שעם הזמן, אנשים ילמדו שהם מרכיבים את הפאזל של הקריירה שלהם עם יותר מעשייה אחת. גם כדי לייצר ביטחון תעסוקתי, גם כדי לייצר בפאזל הזה

דברים שהם אולי לא יכולים לקבל. נגיד אם חזרנו לבת שלך, אז היא יצרה לעצמה את העוגן, והיא עובדת,

והכניסה רגל בדלת. עדיין, היא יכולה לקחת למשל פרוייקטים של דאטה סיינס כדי לבנות לה את הרזומה

ולהשתפשף. אחר כך היא תוכל להגיד הנה עשיתי כזה, או שאפילו פשוט תדע לעשות והיא תוכל להתמודד

עם זה. ובעולם הישן זה לא היה הקונספט.

גילי: אפרופו הבת שלי, כשהיא סיימה את הלימודים, הייתה לה אופציה, יש איזה חברה מאוד

מאוד ידועה בתחום, חברה גרמנית, שהציעה לג'וניורים כמוה מכל העולם לעבוד אצלם ולעשות פרויקטים

של החברה.

איזה שהיא הסתכלות שמצד אחד אתה תלמד והם ישפרו אותך ואתה תדע, אבל מצד שני הם יקבלו

את התוצרת, ותהיה לך שורה ברזומה.

נירית: כן, מין בארטר כזה.

גילי: כן. אז בהתחלה היא אמרה לי: "מה!? איזה עבדות!" החבר'ה הצעירים האלה והראש שלהם… (צוחקת)

מה פתאום אני אשלם להם? הם מנצלים וזה…" אמרתי לה: "היי! את שמה לב שתהיה לך שורה

חשובה ברזומה מהחברה היוקרתית והטובה הזאת?"

והיא הלכה ועשתה שם פרויקט בהצטיינות, וגם זה לא עזר, אבל אני סומכת עליה!

כתבת על נשים והשינוי שקרה להם בעולם העבודה, ספרי על זה בבקשה

נירית: במשך המון שנים, גמישות הייתה סוגייה של נשים בהקשרים של משפחה וילדים.

וכבר כמה שנים טובות, עוד לפני הקורונה בעצם, אנחנו ראינו לאט לאט את הדור הצעיר מבקש פנאי והורות.

ולא מוכן להגיד שגבר עובד 30 שנה עד שהוא מגלה שיש לו ילדים. ולכן, ראינו את הדיאלוג הזה בתוך ארגונים.

ראינו חופשות הורות נכנסות, ראינו את היכולת של גברים לקחת מחלת ילד. כל מיני דברים שפעם לא היו מקובלים.

גילי: זה מזכיר לי שעובדות אצלנו פתאום התחילו לבקש שנה חופשת לידה! זה לא היה משהו שהוא הנורמה.

נירית: נכון. ובכל זאת באיזו שהיא תקופה זה הפך אפילו לחוק. אחר כך קצת שינו אותו, אבל הקונספט

הזה שאת יכולה להישאר עם הילד בבית לתקופות יותר ארוכות נהיה מקובל, אבל בצד השני, שזה לא רק נשים.

ואחד הדברים שקרו בקורונה, זה שראינו שהרבה מהסיפורים שאנחנו הנשים סיפרנו לעצמנו,

על שעת איכות בין שבע לשמונה בערב עם הילדים. ופתאום ראית את ארוחת הצהריים, וראית את

המשמעות של לעשות איתם את שיעורי הבית, וראית מה קורה עם הנוכחות שלך, ואז אמרת לעצמך: אני לא

בטוחה שאני רוצה לחזור עכשיו לשעת איכות בין שבע לשמונה בערב.

ובדאטה, ב"התפטרות הגדולה", ראינו את הנשים מתפטרות ב- 1% יותר מגברים בכל התקופה. ראינו אותן רוצות

לחזור לשוק העבודה, אבל אחרת, פה המשא ומתן היה מאוד ברור. ובעצם השיחה הזאת של גמישויות,

של להכניס את החיים לעבודה, ולא צריך לוותר על כל מיני דברים, מה שלימדו אותנו שצריך.

פעם זה היה ברור שאם את עושה קריירה אז את מוותרת. השיחה היום חזרה למרכז השולחן,

ואנחנו רואים הרבה מאוד נשים צעירות שאומרות אני רוצה לבנות לעצמי איזה מיקס כזה, שמאפשר לי

גם להיות שם בשביל הילדים שלי כפי שאני רוצה. זה לא מה את צריכה, אלא מה את רוצה, בהיקפים שאת רוצה.

כולל האופציות של להיות בבית כשהם חוזרים מבית-הספר ולאכול איתם צהריים ואחרי זה לחזור לעבודה.

או כל מיני גרסאות של הדבר הזה.

גילי: דיברנו על זה קודם קצת, אבל אני בכל זאת אשאל את השאלה: מה עשה ה- AI לך ולעולם העבודה?

על איזה דברים חשוב שנדע ונתעכב כעובדים ומנהלים בתחום הזה?

זאת אומרת, אני היום כשאני כותבת משהו, נורא הגיוני לי שאני משתמשת ב – ChatGPT.

השאלה אם בעולם העבודה באופן כללי, כתבת את זה הרבה שזה עושה המון.

נירית: נכון, זה קצת כמו לשאול אותי מה עשה המחשב לעולם העבודה.

אני לא יודעת. תלוי מה את עושה ואיך את צריכה להשתמש בו. אני אומרת את זה יותר ברמה של אי אפשר

להתעלם. וכל אחד צריך למצוא איפה זה פוגש אותו ואגב, ChatGPT זה רק כלי אחד.

גילי: כן, נכון. אבל נורא קל להגיד את זה.

נירית: אבל זו בדיוק הנקודה. אני חברה באיזשהי קבוצה של  future-יסטים  ושלחו איזה כלי חדש,  

אז נכנסתי לבדוק והוא עיצבן אותי.

מה זה עצבן אותי? אני התייחסתי אליו כמו שאני מתייחסת ל- ChatGPT. שאלתי אותו שאלה והנחתי

שהוא יכתוב לי, את יודעת ChatGPT הוא מאוד ענייני, הוא כותב לך תשובות.

גילי: כן.

והוא במין פיסקה כזאת שואל אותי: מה את אומרת? ומה דעתך?

גילי: מה פתאום הוא שואל מה דעתך? (צוחקת)

נירית: וכתבתי בקבוצה שהוא מעצבן אותי שהוא שואל אותי כל הזמן מה מה אני חושבת ומה דעתי.

ומישהו ענה לי בציניות, מי היה מאמין שאני אתלונן שיש ל- AI יותר מידי אמפתיה אנושית.

אבל אז סיפרתי את הסיפור הזה למישהו, והוא אמר לי שהשתמשתי בו לא נכון.

כי המטרה של הכלי החדש הזה הוא בדיוק להיות משהו כמו קואוצ'ר. אז אמרתי זה מעניין, נכנסתי,

ועשיתי איתו סשן שהוא קצת דומה לסשן של קואוצ'ינג שאת עושה עם מישהו. שאת שואלת אותו שאלות

על דילמה, ואז הוא נותן לך פרספקטיבה, הוא שולח לך שאלה בחזרה ואז את עונה לו. זה צ'אט מסוג אחר.

והנה אני, ניסיתי להשתמש בכלי אחד בתור עוזר מחקר, כשהוא בכלל לא מתאים להיות עוזר מחקר,

הוא מתאים להיות משהו אחר.

וזה מחזיר אותי לשאלה שלך: איפה זה פוגש אותך בעולם העבודה? אז זו בדיוק הפואנטה!

את צריכה להבין מה את יכולה לעשות עם זה? מה הכלים שמתפתחים? איך את מוודאה שאת יודעת מה קיים?

להשאיר זמן ותשומת לב לכל מיני התנסויות, ולא להניח שמישהו ילמד אותך.

והבנה מאוד מאוד עמוקה שזה לא שאלה של אם כלים יחליפו אותך, זו שאלה של אם ההוא שיפצח

איך משתמשים בהם יחליף אותך, ואם את לא תעשי את זה קודם.

גילי: שזאת שאלה ממש ממש חשובה! צריך להגיד את זה!

נירית: כן.

גילי: מעניין!

איך השפיעו עלייך כל השינויים שקרו כאן בשנתיים האחרונות?

נירית: אני עסקתי כסוג של כמעט קול בודד בשממה בעולם העבודה המשתנה במשך עשור.

בשבילי 2020 הייתה העתיד, הרבה לפני שהיא ידעה שהיא תהפוך להיות כזאת.

בדיוק דיברנו על הפודקאסט האחרון שלנו. אנחנו מקליטות עכשיו, רגע לפני ראש השנה הזו,

וממש רגע לפני ראש השנה לפני שנתיים פרסמתי את הספר שלי. התובנות שנולדו עם הכתיבה של הספר,

זה שאת מבינה שהקריירה שלנו היא משהו מחזורי, ובכל רגע נתון יש לך אלמנטים שהם בצמיחה,

ואלמנטים שהם יציבים, ואלמנטים שהם בירידה.

אני חושבת שהקורונה הביאה המון אנשים לתוך האזור הזה של עולם העבודה המשתנה,

בוא נדבר עליו ונעשה איתו כל מיני דברים. ולרגע הסתכלתי על זה ואמרתי, אוקיי, יש פה המון דברים

שאני עושה שהם עכשיו כבר עמוסים בהרבה מאוד כוחות מאוד חשובים שהגיעו לאזור הזה ופועלים פה,

אז אני לא צריכה להישאר כאן.

והיו לי כמה חודשים שהכנסתי את עצמי למין בועה בכוונה, זו פשוט מתודולוגיה שאני משתמשת בה.  

סוג של וואקום, סוג של להגיד אוקיי, אני מבינה שאני לא צריכה להמשיך לדבר על "תעבדו אחרת,

תעבדו היברידי ותלמדו לנהל אחרת וכו'. אני צריכה למצוא את עולם העבודה העתידי החדש.

זה היה לפני לפני שה – AI הגיע . אז אני ב – Transition. מצד אחד, קיבלתי push back בחזרה שאמרו לי לא,

אנחנו עוד לא באמת יודעים להתמודד לבד. את ואני דיברנו עכשיו על ניהול וכל הכלים,

אנחנו לא באמת יודעים להתמודד עם זה, אז יש לי שם הרבה מאוד עבודה.

ובוודאי אנשים שצריכים לעשות עכשיו Shift-ים, זה גם אזורים שאני מאוד פעילה בהם.

אבל אני כבר כמה חודשים טובים מפתחת חומרים ותכנים, עלמה שאני קוראת המפץ הבא של עולם העבודה.

גילי: את מוכנה לגלות לנו?

נירית: אפשר למצוא ברשת הרצאות מוקלטות ותכנים שלי. אני כבר מסתובבת עם זה רוב הקיץ

עם די הרבה הנהלות. זו באמת שיחה עם הנהלות בכירות, דירקטוריונים ששואלים שאלות כל אחד

על העולם שלו.

אבל אנחנו נגענו בזה קצת.

אני חושבת שבתוך הפירוק של המבנים הקלאסיים של עבודה, נגענו קצת בניהול, ונגענו קצת במשרד הפיזי.

יש עוד אלמנטים של מבנים קלאסיים שמאוד משתנים בתקופה הזאת, אז אנחנו יכולים לראות

איך הרבה מאוד בחירות של או או: או בית או עבודה, או שכיר או עצמאי. או מישרה מלאה או מישרה חלקית,

או מקצוע כזה או מקצוע אחר. ואנחנו רואים איך כל ה- או או -ים האלה הופכים להיות מרחבים של אפשרויות,

עם הרבה יותר קומבינציות ואפשרויות.

אני עוד לא יודעת אם הצלחתי לפצח את זה, אבל במצגות שלי עברתי להשתמש בקוביה הונגרית.  

כי זו הרב מימדיות הכי טובה שהצלחתי לייצר, כי יש בה יותר מאשר רק את התלת מימדיות של הקוביה.

ובעצם אני מדברת, וכל פעם עושה Shift על קוביה ומדברת על עוד מימד ברב מימדיות שלו.

אז אפשר למצוא חלק מהחומרים האלה באתר שלי. אבל יצא לי ממש לשבת אפילו ברמה של תעשיות,

מנכל"ים של חברות ייצור, או של מפעלים, או הנהלה של ארגון בריאות גדול, או הנהלה של קמעונאות.

ואת רואה איך תעשיה אחרי תעשיה אחרי תעשיה, ואפילו תעשיות שחשבו שהן "פטורות" מהסיפור הזה

של העולם המשתנה, כי אנחנו שייכנו אותו לעבודה מהבית, ואז אם זה מפעל או חנות זה לא רלוונטי.

אז אתה אומר אוקיי, זה כן רלוונטי, בוא נדבר על זה. אתה מסתכל על איך זה משנה אנשים, וציפיות,

וכל מיני תהליכים אחרים.

גילי: כן, זה מעניין.

אנחנו מכינים כל שנה ברכת שנה טובה, מההתנסות שלנו וכו'. אז בדיוק אתמול אישרנו את הנוסח הסופי,

והיום אנחנו מדפיסים את הדוגמה הראשונה לראות שזה יצא טוב.

בברכה אנחנו מדברים על מה שקרה לנו בשנה שעברה. והשנה שלנו הייתה מצוינת, כולנו חמסה חמסה,

אבל מה קרה במדינה בינתיים… ואנחנו משלבים בברכה את הסיפור על "העכבר ומלכודת העכברים".

מכירה אותו?

נירית: תתחילי לספר ואולי אזכר.

גילי: עכבר רואה את האיכר ואישתו פותחים קופסה, הוא מאוד שמח ואומר לעצמו: "בטח יש בה אוכל טעים".

ואז הם מוציאים מתוכה מלכודת עכברים. הוא רץ בהיסטריה החוצה וצועק: "יש בבית מלכודת עכברים!

מלכודת עכברים!" ואז התרנגולת מסתכלת עליו ואומרת לו: זה ממש לא מעניין אותי,

וזה אומר אני מצטער בשבילך אבל זה לא אומר שום דבר לגבי, וכך הלאה. ובסוף מה שקורה זה שבלילה

המלכודת משמיעה רעש, ואשת האיכר רצה לראות מה נתפס במלכודת.

אבל היה חושך ולכן היא לא רואה שבעצם זה הזנב של נחש ארסי והוא מכיש אותה.

לוקחים אותה לבית חולים והיא חוזרת הביתה עם חום גבוה. ואיך מטפלים בחום גבוה?

מרק עוף, אז שוחטים את התרנגולת. אחר כך היא הרגישה לא טוב ובאו הרבה מבקרים,

שצריך להאכיל אותם, אז האיכר שוחט את החזיר.

היא מתה ובאו הרבה מנחמים אז כדי להאכיל אותם האיכר שוחט את הפרה. בקיצור,

נירית: נשאר רק העכבר.

גילי: בדיוק! אנחנו מדברים בד"כ על המשל והנמשל, אבל הפעם החלטנו שניתן לכל אחד לחשוב

מה הנמשל שלו.

נירית: נהדר.

גילי: אז זה מאוד קרוב למה שאמרת עכשיו. אנשים חושבים לפעמים שזה לא קשור אליהם, וזה לא נכון.

נירית: נכון. אז אני חושבת שזה היה המסע שלי. ניסיתי קודם כל לנסות להבין באמת איך נראה המפץ הבא,

ואחר כך לתרגם אותו לכל התעשיות שחשבו שהן פטורות ממנו. "זה לא קשור אלינו הסיפור הזה…"

גילי: אני חושבת שאנשים או ארגונים שאומרים זה לא קשור אלי, זה הרבה פעמים נובע לא באמת

כי הם חושבים שזה לא קשור אליהם. הם שונאי שינוי מה שנקרא, האנשים האחרונים להשתנות…

נירית: כן. אבל את יודעת, חזרנו עכשיו לשיחה על מנהלים.

גילי: גם עובדים.

נירית: כן, אבל הבעיה היא לא העובדים שונאי השינוי. הבעיה היא שהרבה מאוד ממקבלי ההחלטות

הם המנהלים, שהגיעו לשם בזכות כל מה שהם עשו שהביאנו עד הלום. וזה המקום שבו מאוד קשה

לקבל החלטות של שינוי. הרבה פעמים למטה מבינים את ההשלכות, אבל מקבלי החלטות לא.

אנחנו רואים במחקרים הרבה מאוד סיפורים מעניינים של הפער בין החוויה של העובדים

כולל מנהלי קו ראשון, לבין החוויה של מנהלים בכירים שצריכים לקבל החלטות. מקבלים החלטות

לא נכונות על סמך החוויה שלהם, עבור המסה הגדולה שזו לא החוויה שלהם.

גילי: גם לפעמים יש חשש להעביר מסרים כלפי מעלה

נירית: נכון

גילי: ואז המנהל פשוט לא קיבל את המסרים שהוא היה אמור לקבל, איך הוא יחליט את ההחלטה הנכונה?

מה הטיפ או הטיפים שאת רוצה לתת למאזינים בעקבות הדברים שנאמרו כאן?

נירית: אני חושבת שהטיפ הכי חשוב הוא שאף אחד לא יפקיד את העתיד שלו בידיים של מישהו אחר.

של הארגון שיכין/ יכשיר אותי, של המדינה שתפתור לי כל מיני בעיות כאלה ואחרות.

אף אחד לא פטור מהשינויים. תפגשו את זה באיזה שהוא אופן בקריירה שלכם, מתי שהוא.

אם לא מחר, מחרתיים. גם אם לא כרגע, בעוד רגע. וזה לא משנה אם זה יפגוש אתכם בגלל שינויים שיבואו

מבחוץ, בתוך התעשייה שלכם. בגלל משהו שיבוא מבפנים, בגלל הדברים שאתם תרצו לעשות

ותצטרכו בשביל לאפשר אותם לעשות דברים אחרת.

אנחנו נחיה הרבה יותר שנים, אנחנו ננהל קריירות הרבה יותר ארוכות, אנחנו צריכים לדעת לנהל אותן

באופן שישתלב לנו בכל שאר הדברים שאנחנו רוצים לעשות.

אף אחד לא יתן לנו את זה על מגש של כסף, נצטרך לעשות את זה לבד. ולכן הדבר הכי חשוב בעיניי,

אפילו שאני לא עובדת עם אנשים כמעט אף פעם, אבל הספר שכתבתי הוא מדבר לאנשים.

כי האמירה הזאת של המדריך לקריירה בעולם משתנה שאומרת: "הנה מדריך, תיקחי אותו, תעשי את השלבים

האלה. כדי שתוכלי בסופו של דבר לקחת אחריות על הקריירה שלך, לאבחן איפה היא נמצאת,

לדעת מה יורד, מה עולה, מה חסר? איזה חלומות שכחת לחלום? איך את מזהה את הסימנים שמשהו משתנה? ו

מה את עושה עם זה? לנהל את זה, כדי שזה לא ינהל אותך.

גילי: מה שאת אומרת, זה שהספר עדיין רלוונטי, למרות כל הבלאגן וכל השינויים.

נירית: הספר בהגדרה רלוונטי!

גילי: כן. מומלץ לקרוא!

וללמוד! ולעבוד, כי זה לא ספר קריאה! זה ספר לעשייה!

נירית: נכון, זה מדריך!

גילי: מה התוכניות להמשך?

נירית: פחות או יותר תיארתי לך מקודם, בכל נקודת זמן אני מסתכלת על מה שאני עושה.

שואלת את עצמי: מה אני רוצה להוריד, מה אני רוצה להגביר. איפה אני צריכה לפנות זמן למצוא דברים חדשים.

אז אני כבר בערך שנה בתוך התהליך הזה, לא מרגישה שמיציתי אותו. בהגדרה אני מרגישה שאני זזה.

העתיד של פחות עבודה, בכל המרחב הזה של עבודה וחיים.

די ברור לי שבעולמות העבודה חדשים ייצרו חוזה חדש בין אנשים לעבודה, והמקום של העבודה בחיים

והחיים בעבודה ישתנה.

די ברור לי שזה משהו שאני אעסוק בו בשנים הקרובות, בין השאר בשביל לעזור לארגונים לבלוע את הכדור הזה.

אגב, זה נורא מעניין, אני כבר שנה כותבת על זה, מביאה כל הזמן ניתוחים שמראים שזה לא הולך לשום מקום.

 אנשים מגיבים נורא טוב, כי כל אחד מאיתנו זה פוגש אותנו.

האמירה הזאת של "אני לא צריכה לעבוד כשאני לא רוצה לעבוד", זו אמירה שכעובדת את אומרת "וואלה!

ככה אני רוצה לחיות", אבל המעסיקים לא יודעים איך לאכול אותה.

כי זה לא החוזה שאנחנו מורגלים אליו ואני עסק. יש לי עסק שאני צריכה לנהל.

אז אני צריכה לדעת שאני עומדת בתפוקות, ברווחים. אז אני חושבת שזה אחד האתגרים הגדולים ש…

גילי: שלך ושל האנושות!

נירית: בסדר, כל אחד והתפקיד הקטן שלו. אני מסתכלת על זה מתוך איזה שהוא רצון לשחק שם תפקיד.

גילי: יפה.

יש שאלה שלא שאלתי אותך ואת רוצה שאשאל?

נירית: לא, זה היה מעולה. (מחייכת)

גילי: תודה נירית על השיחה המעניינת! (מחייכת)

נירית: תודה רבה! היה לי מאוד מעניין, כמו תמיד!

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~