המסע לבריאות אופטימית בעבודה

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את ד"ר דינה אייזן,

רופאת משפחה שעשתה שינוי בקריירה וכיום היא מרצה ומנחת קורסים לחשיבה אופטימית.

הספרים שכתבה: "מסע אל ממלכות פנימיות" ו"הגוף האופטימי" מלמדים כיצד להיות בריאים

מכוחה של הנפש.

את השיחה הקלטנו בחודש אוגוסט 2023.

אנחנו מדברות על:

• המעבר שלה מרפואה קונבנציונלית לגישה יותר הוליסטית לבריאות.
• הקשר בין בריאות לקריירה מוצלחת.
• המושג "בריאות אופטימית".
• חשיבות הלמידה המתמדת לאורך החיים.
• השפעת גישת החשיבה ההכרתית של ימימה על תפיסת העולם שלה.
• עקרונות לאורח חיים בריא ועוד

~סיומת לפתיח~

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום דוקטור דינה אייזן, ברוכה הבאה למחילת ארנב.

דינה: שלום לך, אני שמחה להיות ביחד, ונראה באמת לאן תיקח אותנו הרוח.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על בריאות אופטימית להבטחת קריירה טובה ומוצלחת.

בואי נתחיל בזה שתציגי את עצמך.

דינה: קוראים לי דינה אייזן.

אני בהכשרה שלי רופאה, יש לי מומחיות ברופאת משפחה. אבל לפני כמה שנים אני עזבתי.

את המרפאה, את קופת חולים. תמיד אני אומרת שזה היה לטובתי ולטובת החולים,

כי באיזשהו שלב היו לי כמה תובנות שמאוד מאוד הפריעו לי.

תובנה אחת זה שאני כרופאת משפחה אני באמת לא יכולה לרפא אנשים.

אין לרופא המשפחה כלים לרפא. יש לו כלים לאזן, לנחם.

נגיד בא בן אדם עם סוכרת. אז מה אני נותנת לו תרופה? נותנת לו אינסולין? אבל הוא לא נרפא!

הוא לא הופך להיות בן אדם ללא סוכרת. אותו דבר עם יתר לחץ דם, ועם אסטמה ופסוריאזיס.

ומה שאת יכולה להעלות על הדעת.

וזה מאוד תסכל אותי. אמרתי: לא הלכתי להיות רופאה כדי רק לאזן את האנשים, בלי לרפא אותם.

זה היה מאוד מתסכל.

הדבר השני זה, שראיתי שאין תקציבים לרפואה מונעת. רוב התקציבים של משרד הבריאות

הולכים על תרופות, על הדמיות, בדיקות, אבל לא על רפואה מונעת.

אנחנו כְּחֶבְרָה לא מקדישים לזה בכלל מאמצים.

ומה שבאמת הכי היה לי קשה זה שגם את עצמי לא הצלחתי לרפא! אני שקלתי באותה תקופה,

זה כבר היה לפני עשרים וחמש שנה אני חושבת, שקלתי מאה וחמישה קילו. ואמרתי: איך הרפואה תעזור לי?

לא רופא, לא דיאטנית, לא גורו. אף אחד לא יכול לעזור לי! אמרתי: אם אני לא אנסה דרך חדשה,

לא אצליח. וזה הוביל אותי בכלל לעולמות חדשים להבנה שאפשר לרפא בדרך רוחנית.

הרוחניות בשבילי, זה מה שלא גשמי. אחד nהדברים זה המחשבות שלנו. זה לא בגשמי, אבל כל דבר בחיים,

השורש שלו יהיה באיזושהי מחשבה מודעת או לא מודעת.

אז עדיף כבר להיות עם מחשבות מודעות. ולמודעות- אני חושבת שזאת התרופה של האנושות.

אני מסתכלת על מה שקורה היום, זה הכל חגיגה של חוסר מודעות.

למודעות הזאת אני בעצם מקדישה עכשיו את השנים האלה ואת ה…

גילי: אז רגע, אני חוזרת בכוונה לשאלה מי את דינה אייזן היום, ככה במשפט או שניים לפתיח

לפני שאנחנו נצלול.

דינה: גילי, מה שאני יכולה להגיד לך, זה שאני יכולה לתת לך הגדרות שאני בת שישים ושבע,

נשואה, יש לי שני ילדים, ארבעה נכדים, אבל זה לא מי שאני, כן?

אם אנחנו כבר מדברים על העולמות האלה, זה לא מי שאני. מי שאני זה נשמה או תודעה עליונה,

או מה שתקראי לזה משהו שהוא חלק מכל היקום. ואני לא יכולה לצמצם את עצמי להגדרות האלה,

הרגילות, שיש בתעודת הזהות: כן, אני יהודייה, גרה בְתִמְרָת.

אז להגדיר מי אני היום, זה מאוד קשה לי.

גילי: הבנתי. איפה נולדת?

דינה: נולדתי בקיבוץ רגבים, אבא שלי היה מהמקימים של הקיבוץ. הוא עלה מתוניסיה.

בגיל 17 הוא עלה לארץ, הקימו את קיבוץ רגבים. אני נולדתי שם, אחי נולד שם,

אבל בגיל די צעיר עברנו לרמת השרון.

גילי: איך לרמת השרון?

דינה: אבא שלי היה נכה צה"ל, קטוע רגל במלחמת השחרור והוא הרגיש שהוא לא מספיק יכול

לתרום לקיבוץ עם הנכות הזו. ובדיוק הקימו שיכון של נכים ברמת השרון. רמת השרון היתה איזה…

גילי: חול! אני יודעת! גם אני גרתי… (צוחקת). לא נולדתי ברמת שרון, אבל הגעתי לשם בגיל שלוש.

איפה ברמת השרון?

דינה: ברחוב המלכים זה ממש בגבול עם מורשה, שם גדלנו.

גילי: אני גרתי בכלנית.

דינה: גדול! זה קרוב!

גילי: וכמה שנים היית ברמת השרון?

דינה: בעצם ברמת השרון גדלתי, עשיתי צבא… בגיל שלושים או שלושים ואחת…

גילי: רגע, אנחנו רצים מהר מדי!

אז אני מבינה שהיית הרבה שנים ברמת השרון. אז מה למשל למדת בתיכון? אז היה תיכון אחד-תיכון רוטברג.

דינה: לא רוטברג! תיכון השרון זה היה עוד לפני. (גילי צוחקת) תיכון השרון, למדתי שם.

גילי: היו אז בזמנו מגמות? דברים כאלה?

דינה: היה מקצועי והיה תיכון השרון. אני לא זוכרת איך קראו למקצועי. כולנו עברנו את הסקר

וחילקו אותנו למקצועי ולתיכון רגיל.

גילי: הבנתי. וצבא, לאן הלכת בצבא?

דינה: בצבא הייתי בקריה, הייתי במודיעין, הגעתי אחרי מלחמת יום כיפור. ובמודיעין היה ממש שבר

שאני לא כל כך הבנתי בזמנו. רק אחרי שעזבתי ראיתי שבאמת זה היה חיל מוכה, ממש היה בפוסט טראומה.

אבל לא ממש הבנתי כשהייתי חיילת.

ואחרי שסיימתי את הצבא נסעתי ללמוד משפטים בפריז. אלוהים יודע למה. אבל זה כבר…(צוחקת)

גילי: רגע, בוא נתעכב על זה! אנחנו בפודקאסט שמדבר על קריירה… (צוחקת) למה משפטים בפריז?

דינה: למה משפטים? קודם כל צריך להגיד שכשהייתי קטנה, אבא שלי עבד בסוכנות. ונסענו לצרפת למרסיי.

הוא עבד שם בסוכנות וארבע שנים מהחיים שלי, בעצם מגיל 6 עד 10 היינו בצרפת ולמדתי צרפתית.

מאוד מאוד מאוד אהבתי את השפה, עד היום!

גילי: היא נשמעת טוב! (צוחקת)

דינה: היא נהדרת, היא נהדרת. העברית חסרה כל כך הרבה מילים. מילים טובות…

גילי: כן.

דינה: ואמא שלי הייתה מורה לצרפתית.

ואז החלטתי שאני אלך ללמוד משפטים, אבל לא כדי להיות עורכת דין, אלא כדי להיות מתורגמנית

בבית ספר למתורגמנים בז'נבה.

היה צריך לעשות תואר ראשון, ובצרפת אפשר לעשות תואר בשנתיים, את התואר הראשון.

אז אמרתי אני אסע, אני אעשה את התואר הראשון ואז אני אלך. רציתי ללמוד תרגום סימולטני.

היו לי כל מיני פנטזיות.

אחרי שנה שהייתי בפריז וממש אני זוכרת, את מכירה את השיר "העיר באפור"?

גילי: כן.

דינה: אז העיר היא אפורה. קודם כל, אין אדמה ויש קצת שמש. בשבילי זה היה נורא!

מאוד אהבתי גם את פריז. פריז היא באמת בשבילי העיר הכי יפה והכי מעניינת בעולם,

אבל היה לי נוּגֶה…(צוחקת)

גילי: אפור קצת…

דינה: אפור אפור אפור. ואז חזרתי לארץ, והיה לי רעיון חדש.

גילי: רגע, שנייה, אבל אמרת שלמדת כדי להיות מתורגמנית בג'נבה. מה קרה עם המתורגמנית?

דינה: עזבתי את זה.

גילי: למה?

דינה: כי לא רציתי להישאר בפריז. אחרי שנה אני הפסקתי, ואז עלה לי רעיון חדש להיות שגרירה

של ישראל בקוסטה ריקה.

גילי: את בוחרת מקומות טובים (צוחקת)

דינה: נכון.

גילי: מעניינים וטובים.

דינה: נכון. ידעתי שקוסטה ריקה היא הדמוקרטיה היחידה בדרום אמריקה. זה נראה לי שאני יכולה

לתרום לאנושות. ובאוניברסיטה העברית למדתי יחסים בינלאומיים, ולימודים ספרדים ולטינו- אמריקאים.

גילי: תואר ראשון.

דינה: כן. אבל…

גילי: רגע, זה היה כאילו פריז, האוניברסיטה העברית ואז רצית להמשיך לקוסטה ריקה. זה הסדר?

דינה: לא. המטרה הייתה בסופו של דבר ללכת למשרד החוץ, ולהיכנס לקאדר של השגרירים.

ואז להיות שגרירה בקוסטה ריקה. זה היה..

גילי: כוכב הצפון.

דינה: כן, כן. אבל אחרי שנתיים… (צוחקת)

גילי: מה קורה עם השנתיים האלה, דינה? (צוחקת)

דינה: לא… זה שנה אחת בפריז, שנתיים אחר כך בירושלים.

אחרי שנתיים, אמרתי: מה עושה שגריר? הוא רק שותה קוקטיילים ולא עושה באמת שום דבר מאוד משמעותי.

אני אלך ללמוד רפואה.

רפואה זה נראה לי מקצוע…

גילי: רציני.

דינה: או הנה, רציני… ואז נרשמתי, וקיבלו אותי בתל אביב. אלוהים יודע איך… בגרות הומנית…

לא יודעת איך זה קרה. ואז… התאהבתי ברפואה! באמת זה נראה לי המקצוע הכי הכי יפה בעולם.

והרבה שנים אני החזקתי במחשבה הזאת. אבל אחרי שסיימתי את הלימודים כבר היו לי שני ילדים

וגרנו ברמת השרון. ואמרתי: איך אני אעשה התמחות? איך אני אעשה התמחות עם שני ילדים קטנים

בדירה שכורה ברמת השרון? אז אמרתי: טוב, אני אלך להיות רופאה בקיבוץ. ומתוך הקיבוץ

שיותר קל לגדל את הילדים, אני אעשה את ההתמחות.

גילי: אז זה היה בגלל שקל לגדל את הילדים, או בגלל הזיכרון העמום הזה של לגדול בקיבוץ?

דינה: לא, לא חושבת שהזיכרון שימש אהה… אבל ידעתי שבקיבוץ זה מקום מוגן, והילדים הם בחברה טובה,

וגם מבחינה כלכלית. הפכנו להיות מיליונרים מהיום שנכנסנו לקיבוץ. ברמת השרון היה לנו קשה,

ושילמנו שכר דירה ו… כשעברנו לניר דוד, בשנת 89'

גילי: את בוחרת, אמרתי, מקומות טובים…

דינה: אני לא ידעתי. לא הכרתי שום דבר. בתור רמת שרונית, כל מה שבצפון נראה לי רק לטיולים שנתיים,

ולא נסענו הרבה. אבל בניר דוד הם חיפשו רופא, ואז פניתי וקיבלו אותי.

עכשיו, כשאת מגיעה לקיבוץ, אז בחוץ זה נראה כמו קסקרטין כזה, כמו מחנה צבאי.

ואז אני זוכרת שהאוטו נסע עד שהגיע לאסי. ואני ראיתי את האסי ואמרתי: זה גן עדן! זה פשוט גן עדן!

גילי: ממש!

דינה: והגעתי לגן עדן. והייתי הרופאה של הקיבוץ כמה שנים, ושם עשיתי גם את ההתמחות.

היו שנים נהדרות וגידול הילדים.

גילי: במה עשית את ההתמחות?

דינה: ברפואת משפחה. עכשיו ברפואת משפחה זה שנתיים בבית חולים ועוד שנתיים זה כל מיני סבבים כאלה.

אז תחשבי שיכולתי לעשות תורנויות וידעתי שהילדים עם דני ויש מטפלות ויש האחיות שעבדו איתי במרפאה,

זה הפך להיות כמו משפחה.

אז היו שנים מאוד מאוד טובות, עד שאמרתי טוב, (צוחקת) עכשיו אחרי שכבר הייתי מומחית בזה,

אמרתי טוב, מה הלאה? נמצא מקום יותר מעניין, ואז עברנו לגור בְתִמְרָת.

גילי: מה מעניין בְתִמְרָת? ספרי לנו דינה (צוחקת)

דינה: בואי אני אגיד מה מעניין בְתִמְרָת, אבל קודם אתחיל ממה היה חסר בניר דוד.

קודם כל זה כבר היה גיל שעמי היה אמור ללמוד במוסד החינוכי. כל היחס שלהם ללימודים ואקדמיה

זה לא היה…

גילי: עמי זה הבן…

דינה: עמי זה הבן שלי, הבכור. וידעתי שאחוזי הבגרויות הם נמוכים. אז גם עם הילדים זה הטריד אותי

מה יהיה בהמשך, וגם לא היה שום דבר: לא היו חיי תרבות, לא היה משהו שאת יודעת יכול ככה לסקרן, לעניין.

קיצור הקיבוץ היה קטן עליי.

גילי: הספיק לך.

דינה: הספיק. ואז חיפשנו מקום אחר, חיפשנו בזיכרון, חיפשנו… וחברה טובה שלי שהכרתי

כשעשיתי את החלק בפסיכיאטריה, גרה בְתִמְרָת, והיא אמרה למה שלא תבואו? יישוב קהילתי,

גם טוב לילדים, וטוב לגדול בקהילה. הגענו לתִמְרָת, ובאמת אהבה ממבט ראשון.

גילי: כמה זמן אתם חיים פה כבר?

דינה: אם זה מ- 94', אז עוד מעט זה 30 שנה.

גילי: מה היתה העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת את הלימודים?

דינה: בוא נגיד ככה, שאני לא זוכרת יום אחד בחיים שלי שלא עבדתי. לא זוכרת. גם כשהייתי צעירה, ילדה:

עשיתי בייביסיטר, עבדתי בדואר, עבדתי באלף ואחד… אני מאוד אוהבת לעבוד. אני חושבת שזה אחד הדברים

שגם נותנים משמעות, וגם נותנים חַיּוּת!

אתה עושה משהו לטובת הכלל.

גילי: קודם לטובת עצמך. כמו שאת אומרת, מחיה אותך, נותן משמעות. כן, וגם לסביבה.

דינה: אני רואה בזה באמת משהו שכל בן אדם כדאי שילך לעבודה שהוא אוהב. ואז הוא גם יהיה לו טוב,

וגם לאחרים יהיה טוב.

אז גם כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה עבדתי בבית חולים, הייתי אק"גיסטית, עבדתי במיון. ואחרי זה כשסיימתי את הלימודים, אז החלפתי רופאים במרפאות השונות של קופת חולים: גם ברמת השרון,

גם בהרצליה פיתוח, עוד לפני שעזבנו לניר דוד.

בעצם העבודה המשמעותית הייתה בתור רופאה בקיבוץ.

גילי: אבל איך עברת מרפואת משפחה לחיפוש אחרי הדרך להחלמה מלאה?

דינה: גם בתור מתמחה, וגם בתור מומחית ברפואת משפחה, עבדתי בעוד כמה מקומות.

חוץ ממרפאות. עבדתי למשל כמרכזת של המתמחים ברפואת משפחה, ריכזתי את הקורס של

רפואת המשפחה, וגם עבדתי בהנהלה באישורים של תרופות יקרות ובדיקות יקרות.

גילי: איפה? תחת איזה מטריה?

דינה: הכל תחת המטריה של קופת חולים, של הכללית.

ואז יותר נכנסתי לעומק של מה שבעצם קורה בעולם של הרפואה. לא נשארתי רק בתור רופאת משפחה

שרואה אנשים, אלא גם במקרו. אמרתי לך קודם, שכשאישרתי בדיקות ותרופות אז ראיתי לאן הולך הכסף.

זה הדהים אותי! למשל: תרופות יקרות שיכולות להאריך את החיים בכמה חודשים, לזה היה תקציב.

אבל תזונה טובה או לעודד פעילות גופנית? לא. זה לא היה בכלל במודעות!

גילי: את מדברת על תקופה קודמת. אם היית חיה היום נגיד במציאות של היום, של מה שקורה בקופות החולים.

יכול להיות שזה היה משנה את הכיוון שלך? כי היום יש רפואה משלימה, ויש כל מיני דברים כאלה.

זה יותר מתאים לתפיסה שלך?

דינה: לא.

גילי: למה לא?

דינה: אני אגיד לך ככה, ל-90% מהמחלות אנחנו לא יודעים את הסיבה. זה די מדהים לא?

המדע לא גילה את הסיבה למחלות. לא לסרטן ולא ללחץ דם ולא לסוכרת. עכשיו יש גורמי סיכון,

אני לא אומרת. יש יותר נטייה, פחות נטייה.

אבל למה? למה למשל משפחה עם שני הורים סוכרתיים, רק ילד אחד מתוך חמישה יהיה סוכרתי?

אם זה גנטי… אבל גנים זה חלק קטן מהסיבות.

אם לא מגלים את הסיבה אז איך אפשר לטפל? תמיד אתה תטפל רק בדבר החיצוני.

רק מה שאתה יכול למדוד.

גילי: במה שאתה יודע לטפל…

דינה: כן, בכלל…

גילי: כן (צוחקת)

דינה: בכלל, נכון? בהבנה שלי עם הזמן, רוב הסיבות היו בנפש. זה עוד לפני שידעתי דבר וחצי דבר על הנפש.

כי את יודעת שאי אפשר ללמוד את הנפש. אני כרופאה בכלל לא למדתי על בריאות, למדתי רק על מחלות.

אז מה זה בריאות נפשית? אם תשאלי רופא: תגיד, מה זה בריאות נפשית? הוא לא יודע.

גילי: כן. אני יכולה להגיד לך שהרופא שלי, רופא המשפחה, כשאני אומרת לו שאני עושה צ'יקונג – אוקיי,

אני עושה NIA – בסדר, אני לא צריכה תרופות אני משתמשת… אז הוא אומר: בסדר, אבל זה לא ממש רפואה.

תעשי, איך הוא אומר לי? תעשי מה שאת מבינה, אבל זה לא מחליף את הרפואה.

דינה: ממש נהדר… אם לא מתייחסים לנפש, פשוט לעולם לא נהיה בריאים. זה ממש נראה לי מגוחך.

וגם אם נהיה בריאים ועצובים ואומללים, אז מה עשינו? אז הכל עובד וזה אבל אתה לא מבסוט מהחיים.

אז בשביל מה?

גילי: אני קוראת לזה "שמחת הלב".

דינה: כן, "שמחת הלב".

גילי: אני אומרת שאם יש את שמחת הלב, אז הכל אחר כך מסביב מסתדר.

דינה: נכון. היו לזה רמזים כל הקריירה שלי, כל המסע שלי.

כשעבדתי בתור אק"גיסטית במיון, שמתי לב לדבר מאוד מוזר: שאם הייתי מתעניינת במטופל,

או שמה לו יד על הכתף…

גילי: קצת אנושיות

דינה: קצת, והייתי לחוצה! הייתי צריכה לעשות איזה מיליון אק"גים. ואז הייתי רואה שהאק"ג שלו משתפר.

יש לו פחות הפרעות קצב, ודופק יותר איטי, רק מזה שדיברתי איתו!

ושאלתי איך זה יכול להיות? איך אני יכולה להשפיע על הלב שלו? היום אני יודעת

גילי: איך את יכולה? תסבירי

דינה: מילים למשל, מילים משנות את הביוכימיה של הגוף!

מנסים לחשוב מה עובד בפלצבו. רוב ההשפעה של הפלצבו זה מהמילים של המטפל.

המטפל אומר לך: זה ישפיע עליך תוך חצי שעה, זה כדור יקר, בא מארצות הברית… וזה עוזר!

ואני ראיתי את זה בעצמי. כשהייתי רופאה בקיבוץ לפעמים הייתי מדברת עם האנשים,

והם היו יוצאים מהחדר ולא רצו שום תרופה. היה הכל מסתדר. אם הייתי צוחקת איתם, פשוט מדהים.

מדהים, מדהים, מדהים.

לכי תגידי לרופא שצחוק יכול לרפא. זה נראה מגוחך. בסוף שנות ה-90, כשהגיע פאץ' אדמס,

זה היה את כל הסיפור הזה עם הליצנים הרפואיים, עד היום מתייחסים אליהם כמו… זה לא כזה פשוט, כן?

ליצנות לא יכולה להחליף רפואה במקרים אקוטיים.

אבל ברוב המקרים, ובטח אנשים שנכנסים לרופא משפחה ושום דבר לא דחוף, אתה יכול ממש

לעבוד עם הומור, אתה יכול לעבוד עם אוטוסוגסטיה. את יודעת איזה כוח חזק?

גילי: בואי תסבירי לאנשים את המילה הזאת שאמרת עכשיו: אוטוסוגסטיה.

דינה: אוטוסוגסטיה זה בעצם הדיבור העצמי. לכל אחד מאיתנו יש דיבור אין סופי בראש שלו.

הדיבור הזה הוא חושב שזה הוא, כן?

גילי: את יודעת שהרבה שנים חשבתי שאני היחידה שיש לי את הדיבור הזה בראש? שרק אני מדברת עם עצמי,

ואף אחד אחר אין לו את הדבר הזה? (צוחקת)

דינה: הרי זה מגיפה! אנחנו לא יכולים לעצור את הקשקוש הזה. ולפעמים זה שטויות, ודברים

שחוזרים על עצמם, וכל מיני דברים שלא נבדקו אף פעם. כל מיני דברים כאלה, ואנחנו לא ערים לזה.

ברגע שבן אדם נותן תשומת לב למחשבות שלו, ומחליט שהוא מוותר על כמה מהם ובוחר במחשבות

יותר טובות, החיים שלו משתנים. אז אוטוסוגסטיה זה בעצם הדיבור הפנימי.

גילי: מה שאנחנו רוצים זה לשנות את הדיבור הפנימי.

דינה: כן. אז 50% מהיכולת שלי להיות מאושרת, אני מגרילה את זה לפני שיצאתי מהרחם.

כאילו זה לא הוגן. כן? זה לא הוגן שיש אנשים שרואים את העולם ככה ויש כאלה שככה.

את המזג שלו יהיה קשה לשנות, אלא אם כן הוא ירצה. אלא אם כן הוא יחליט שהוא ירצה.

אני לא יכולה לשנות אף בן אדם אחר. בואי נתחיל מזה. חבל על הזמן, זה ממש בזבוז זמן.

אבל לפעמים מגיע רגע שבאמת בן אדם מחליט שהוא לא רוצה לסבול יותר. הוא רוצה משהו אחר.

בשנים האחרונות אני חושבת שהאנושות תוכל להשתנות רק עם חומרים משני תודעה.

כל הסמים האלה שפעם אמרו לנו שאוי ואבוי, אנחנו נמות מזה, נתמכר לזה. היום אנחנו מבינים

שהצמחים האלה הם נועדו לטובת האדם. היום אנחנו יודעים שיכול לרפא דיכאון, פוסט טראומה, חרדות,

הפרעות שינה, הפרעות תיאבון. פשוט מדהים.

ואני חושבת שהאנושות עוברת מהשלב של הפסיכולוגיה שהיא מוגבלת, היא עוזרת למשל במקרים ספציפיים,

אבל לא כתפיסת עולם. היא לא יכולה לשנות לך את תפיסת העולם.

מה שכן יכול לשנות לך את תפיסת העולם, זה דווקא החומרים האלה.

גילי: אז מה להמליץ?

דינה: אם אנחנו מדברות, בחום אני ממליצה להתחיל להתעניין.

יש כל מיני פטריות, כן? אבל לא כאלה בשביל הטריפים. יש משהו שנקרא Microdosing.

Microdosing זה במינון מאוד מאוד קטן שלא עושה שום שינוי בזה… אבל משפר את התיאבון,

משפר את השינה, יש לזה הרבה מאוד יתרונות. והיום פסיכולוגים ופסיכיאטרים מטפלים ב MD ,

זה משהו סינטטי, אבל בעצם מפגיש אותך עם אהבה ללא תנאי. משהו שאנחנו מדברים עליו,

אבל מעטים איתנו חוו אהבה ללא תנאי – לכולם, בלי ביקורת, בלי שיפוט.

גילי: דיברת על זה שהרפואה לא יודעת לרפא אנשים. אז את יכולה להרחיב על זה?

דינה: כן. את יודעת שכמו כל מי שיש לו עודף משקל הוא עבר כמה דיאטות וכמה ניסיונות.

וכולם היו טובים בטווח הקצר ונכשלו בטווח הארוך. באיזשהו שלב הבנתי שלעשות דיאטה זה ממש בזבוז זמן,

ומשהו בחשיבה שלי קצת התערער. למה?

כי החשיבה הרפואית אומרת: אם יש משהו שחסר, אז תיתן את מה שחסר. ואם יש משהו בעודף,

אז תיתן משהו שיפחית אותו.

נגיד בן אדם יש לו חום, תיתן לו אקמול וזה יוריד את החום. יש בן אדם שחסר לו את ההורמון בלוטת התריס

אז תיתן לו. עכשיו אותו דבר עם השמנת יתר: השמנת יתר הוא אכל יותר מדי, הוא לא עשה פעילות גופנית,

תיתן לו דיאטה שתפחית את האכילה, שיעשה ספורט, ואז הוא יחלים. אבל זה לא הולך.

ואז יום אחד, חברה שלי שהייתה אחות שעבדה איתי באחת המרפאות, פגשתי אותה והיא נראתה ככה טוב

והיא הייתה יותר רזה. שאלתי אותה מה עשית? והיא אומרת אני הולכת לקבוצות של אכלני יתר אנונימיים.

אמרתי מה? היא אומרת לי אכלני יתר אנונימיים.

אמרתי, קודם כל איך אפשר להיות אנונימי כשאתה שוקל…(צוחקות) אז היא אומרת מה אכפת לך? תלכי.

הלכתי לפגישה, אני לא אשכח את זה. זה היה ב-17 באוקטובר 1997. חדר במתנ"ס קטן בטבעון,

היו שם עשרה אנשים, לא כולם רזים.

דיברנו על הדיבור הפנימי. כן? אז אני רואה את הדיבור שלי גם היום. דבר ראשון: אני מבקרת, אני שופטת,

אני באה למקום חדש, וכבר יש לי מה להגיד.

אני עוד לא הכרתי כלום! אבל יש לי דעות, מחשבות. אז היום אני מסתכלת על המחשבות שלי,

לחלק גדול אני לא מאמינה בכלל. אומרת איזה שטויות.

ואז מחזיקים ידיים, כל אחד אומר את השם שלו: שלום, אני אברהם, ואני אכלן יתר כפייתי.

ואז כולם אומרים לו: אוהבים אותך אברהם. מה זה אוהבים אותך? זה רציני? (צוחקת)

זה כאילו נראה לי כל כך מגוחך…

גילי: כן, איך אני אדע אם אני אוהבת אותו? רק הגעתי…

דינה: אני לא מכירה אותך (צוחקת)

מחזיקים את הידיים, ואז אומרים את תפילת השלווה. תפילת השלווה זו תפילה שמשנה חיים,

היום אני יודעת. "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. האומץ לשנות

את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים".

עכשיו זה מאוד רלוונטי גם לימינו. כן? מה אני יכולה לעשות ומה אני צריכה לקבל?

אני יכולה עד מחר להתלונן על המדינה, אבל אני יכולה לשנות? אני יכולה לעשות. אני יכולה ללכת להפגנה,

זה מה שאני יכולה לעשות. אבל אני לא יכולה לשנות משהו שאני לא יכולה לשנות.

לא את תוצאות הבחירות, לא את ההסכמים הקואליציוניים. אני לא יכולה לשנות.

אז חבל לי. אני רוצה שלווה. זה שאני לא אהיה שלווה, זה לא ישנה שום דבר.

אז אומרים את תפילת השלווה, אחרי זה יש איזה פרוטוקול שמקריאים כל פעם.

יש את 12 הצעדים. 12 הצעדים זה אצל כל קבוצות המכורים. זה צעדים רוחניים להחלמה.

אולי אני אספר על כמה מילים.

גילי: כן, זה מאוד מעניין.

דינה: אוקיי. 12 הצעדים זה בעצם משהו שנלקח מהאלכוהוליסטים האנונימיים בשנות השלושים

של המאה שעברה. קמו קבוצות כאלה להחלמה מהתמכרות לאלכוהול, שגם הרפואה לא יכלה לעזור,

ואמרו בעזרת שינוי רוחני בן אדם יכול להחלים.

איך זה הולך? הצעד הראשון הוא הצעד הכי משמעותי: זה להודות שאנו חסרי אונים מול האוכל, הסם,

האלכוהול. אתה צריך להגיד למה אתה מכור. עד שהבן אדם לא מבין שהוא מכור, הוא אומר אני יכול

לעשות דיאטה מתי שאני רוצה, אני יכול להפסיק לעשן. הוא לא מבין שהתמכרות זה משהו שהוא עושה,

גורם לו נזק, אבל הוא לא יכול שלא לעשות אותו.

כן? כמו שאם אני אוכלת עוגה, אני יודעת שזה יזיק לי, אבל אני לא יכולה להתגבר על זה.

זה בעצם כאילו שנמכרתי, נמכרתי לעבד, אני עבד לעוגייה הזאתי או לגלידה הזאת, אני עבד.

אז הצעד הראשון זה: הודינו ש"אנו חסרי אונים מול האוכל, שאבדה לנו השליטה על חיינו".

עכשיו, להודות בזה לי זה היה סיוט!

גילי: זה משפט מאוד קשה, "אבדה לנו השליטה בחיינו", זה מרחיק לכת…

דינה: לגמרי! נכון, אבל זה בדיוק העניין! זה בדיוק העניין! תחשבי שבן אדם מכור אין לו שליטה על החיים,

כי אין לו שליטה על עצמו. כל דבר! נניח אני רוצה ללכת לים. אני חושבת עשר פעמים מי יראה אותי בבגד ים,

או כל מיני דברים כאלה. אז יש לי שליטה על החיים שלי? אני רוצה ללכת לים, אבל אני לא עושה את זה.

אז מי מחליט? מי שולט?

אני אגיד לך עוד יותר! החלטות הרות גורל תלויות בזה. אני יש לי רק שני ילדים. כל הריון עליתי שלושים קילו.

אז לא רציתי עוד הריון. אז אין לי יותר משני ילדים בגלל ההתמכרות שלי. אז אבדה לי שליטה על חיי,

אני לא החלטתי. אם אנחנו נהיה כנים, רוב הזמן אין לנו שליטה על החיים. (צוחקת)

גילי: אז זהו…

דינה:  גם לאנשים שהם לא מכורים… (צוחקת)

גילי: זהו זה, ככה תוך כדי זה שאת מדברת, אני אומרת, אוהבת מאוד שוקולד.

ואני יש לי ימים שאני אוכלת הרבה שוקולד!

אני פותחת קופסה, חבילה, אני יכולה לחסל אותה. עכשיו גודל החבילה יכול להיות 80, 100,  

גם פעם 400 גרם וגם קילו, גם ואני יכולה. ובחתיכה האחרונה אגיד: אופס, מה? זאת האחרונה? (צוחקת)

דינה: בסדר, אז אני לא אומרת. לכולנו יש מקומות כאלה שאנחנו מפריזים או מחסירים, זה לא כל כך משנה.

אבל כשזה הופך להיות משהו שהוא באמת מסכן חיים, אז אתה יודע שאיבדת את השליטה.

אז זה הצעד הראשון. מי שעובר את הצעד הראשון יותר קל. מה שמאוד עוזר בקבוצות האלה,

זה כל פגישה יש מישהו שבא, בדרך כלל מקבוצה אחרת, ומספר על הדרך שלו. ואז את רואה

גילי: שזה עובד.

דינה: שזה כולנו כאלה.

זאת אומרת שאנחנו יושבים במקום הנכון. אנשים מספרים מה ההתמכרות גרמה להם לעשות.

גילי: אה, זה לא שבא מישהו ואומר הייתי בהתמכרות, אבל עכשיו אני תיקנתי.

דינה: אז בקבוצות האלה אומרים שזה מכור רק להיום, זאת אומרת עכשיו הוא נקי רק להיום.

היום אני לא אומרת את זה. אני לא אומרת על עצמי שאני מכורה, כי אני יודעת שמה שאני מספרת לעצמי

זאת המציאות שלי. אז אני לא אומרת על עצמי שאני מכורה.

גילי: אז מה את כן אומרת?

דינה: שאני חופשיה.

גילי: חופשיה ממה?

דינה: מהכל! אני קובעת את החיים שלי לפי רצוני. אני אומרת לעצמי: אני חסונה, גם נפשית גם גופנית.

אני מדברת על עצמי בלשון הכי טובה שאני יכולה, ואני אומרת לעצמי רק דברים טובים.

אני לעולם כבר לא אגיד על עצמי שום דבר שלילי. נפל לי משהו, פישלתי באיזה הרצאה,

אני לא אומרת: אני מטומטמת, אני זה… אין מצב שאני אגיד את המשפטים האלה, אני יודעת

שכל התאים שלי שומעים. וחבל. חבל.

גילי: אבל מה כן תגידי, כשפישלת בהרצאה לדוגמה?

דינה: מה שאני יכולה ללמוד מזה ואפשר לתקן, יש לי הרבה. יש בן אדם שלא עושה טעויות בחיים?

אז אם הוא יכול לתקן זה בסדר, אם הוא לא יכול לתקן – תגיד סליחה. ואם אתה לא יכול לעשות

לא את זה ולא את זה, אז תשכח מזה. זהו, גמרנו אתה לא סוחב ייסורי מצפון ולא רגשות אשם. גמרנו.

אני לא אגיד לך את כל 12 הצעדים, אבל בגדול יש כמה עקרונות ל- 12 הצעדים האלה.

אתה בוחר בכוח עליון כמו שאתה מבין אותו. אתה מבין שבני אדם לא יכולים לעזור לך.

כן? אתה צריך איזה משהו יותר גבוה. ואז אתה אומר: אם היה כוח עליון, אז מה הוא היה אומר לי?

איך הוא היה מנחה אותי? ואני בחרתי בכוח עליון שרוצה רק בטובתי. שהוא לא מעניש אותי,

והוא לא מחפש מה עשיתי לא בסדר: מה אכלתי בשר וחלב וכל הדברים האלה. כוח עליון

זה כוח אוהב שהוא בן ברית, הוא לא נגדי.

כן? הוא לא מבקר אותי, הוא תמיד הולך איתי. אחרי שבוחרים בכוח עליון, וכל אחד לפי האמונות שלו,

עוברים לתכונות האופי שלנו שהביאו אותנו לאיפה שאנחנו.

הרבה פעמים מגלים שמה שהניע אותנו זה פחד, זה טינה.

גילי: האם את יודעת להגיד היום מה בעצם גרם לך להגיע למצב הזה שהגעת למשקל גבוה?

ושהיית צריכה לטפל בעצמך?

דינה: אני יכולה להגיד ערך עצמי נמוך, תחושה של נפרדות, שאני שונה מאחרים. אני חושבת

שזה משהו שהרבה אנשים מרגישים זרות. כבר בתיכון חשבתי שאני שונה.

גילי: גם אני שנים חשבתי שאני שונה. גם היום אני יודעת שאני שונה, אבל כל אחד את יודעת,

הוא לוקח את זה למקומות אחרים. אז למה דווקא התגובה הזאת? זה משהו משפחתי משקל גבוה? או שלא?

דינה: לא. זה לא בהכרח, אמא שלי הייתה עם עודף משקל, אבל האחיות שלה לא. אח שלי לא עם עודף משקל.

אני ויתרתי על הגנטיקה. חבל להתעמק בזה. אם זה גנטי בסדר. אבל ברוב המקרים אורח חיים מנצח גנטיקה.

זה ממש אנחנו כבר יודעים את זה בלי שום ספק. אז אני יודעת את זה.

אבל אם את שואלת אותי מה אז הניע אותי? אצל הרבה מכורים אגומניאקים עם רגשי נחיתות.

יש להם את הפרדוקס הזה.

היום אני אומרת שאני "מיוחדת, אבל בדיוק כמו כולם, כי כולם מיוחדים". אני מבינה את זה היום.

אבל אז הרגשתי זרות והרגשתי ערך עצמי נמוך, שטויות שכאילו מי יודע מאיפה זה נשאב,

אבל זה כבר לא מעניין.

אני הייתי בלינה המשותפת ברגבים, אז אולי זה מהלינה המשותפת?

גילי: יש אנשים שאת כל חייהם תולים בדבר הזה.

דינה: נכון. אז יכול להיות, אני לא אומרת, אבל בגדול זה לא כל כך משנה. אתה עושה סדר, אתה אומר אוקיי.

נניח שרוב החיים שלי, המניע היה פחד: פחד לא להיות לבד, ופחד מחוסר ביטחון כלכלי.

אנחנו סוחבים כל כך הרבה פחדים, אז כל אחד יגיב אחרת: אחד ישתה ואחד אני יודעת יתמכר להימורים.

לא ממש משנה. או עכשיו כולם מכורים לנייד, לטלוויזיה, לצגים, לאינטרנט. את לא תמצאי בן אדם

שהוא לא מכור. מעט מאוד, מעט מאוד.

אחרי שאת מכפרת על כל העוולות שעשית לאנשים אחרים כשהיית מכורה, השקרים הגניבות. מכורים הם…

גילי: איזה דברים יש לך להתנצל לאנשים אחרים שעשית בתור מכורה לאוכל?

דינה: הרבה דברים. למשל על חוסר הסבלנות שלי עם הילדים, אם הייתי חוזרת רעבה הביתה.

אני כשאני רעבה אני בלתי נסבלת. אני אומרת דברים שאני לא מעלה על הדעת. (צוחקת) אבל כל הסביבה

שלי סבלה מזה. יש כל כך הרבה דברים.

אבל הדבר הכי יפה ב-12 הצעדים זה שאם את רוצה להישאר בהחלמה, כל מה שאת צריכה לעשות

זה לעזור לאחרים להחלים. זאת אומרת, ברגע שאת עוזרת לאכלן יתר כפייתי להחלים,

אז את שומרת על ההחלמה שלך.

הרעיון הזה מלווה אותי עד היום. אני מבינה שכל דבר שאני ארצה בחיים, אם אני אתן אותו

למישהו אחר זה יעזור לי! זה הכלל שאני הולכת איתו.

גילי: רגע, רגע, זה משהו שאני רוצה להתעכב עליו. בואי תרחיבי את זה קצת. מה זה אומר?

דינה: ככה: במשך השנים למדתי שיש הרבה דברים שאתה יכול לעשות למען אחרים, וזה עוזר לך.

נתחיל בזה שלמשל: התנדבות.

אנחנו יודעים שאנשים שמתנדבים הם יותר בריאים. בארצות הברית למשל, מדינות עם אחוז המתנדבים

הכי גבוה, זה המדינות עם אחוז חולי הלב הכי נמוך. וכבר מבינים שנתינה למשל היא רפואה מונעת,

היא יכולה לעזור. ואני באופן אישי, גם דרך 12 הצעדים וגם הלאה, הבנתי שכל פעם שאני עוזרת למישהו

להתקדם, להרוויח יותר כסף, להתפרסם, לרדת במשקל, אז זה תומך בבריאות שלי. שזה מן רעיון כזה

שבחברה קפיטליסטית הוא נראה מוזר. כי בחברה קפיטליסטית זה לי יש…

גילי: מה איכפת לי מה יש לך…

דינה: בתנאי שלך אין… זה כל הרעיון. אם לי יש כסף בחברה קפיטליסטית, זה אומר שלמישהו אחר יש פחות.

יש מנהל של מפעל, ככל שהוא מרוויח יותר, אז הוא יודע שהפועלים שלו מרוויחים הרבה פחות.

הוא מקטין למשל את ההוצאות, מקטין את המשכורות, וככה יש לו יותר כסף.

כשמתחילים להיות פערים מאוד גדולים בין אנשי הייטק לפקידים בדואר, אז זה יגרום למה שקורה היום.

גילי: אנרכיה בסוף.

דינה: כן. אז העזרה לזולת היא מפתח לבריאות.

גילי: תסבירי בבקשה את המושג "בריאות אופטימית"

דינה: הרבה פעמים אנשים שואלים אותי אם אני מלמדת חשיבה חיובית. אני לא מלמדת חשיבה חיובית,

זה נראה לי ככה לחיות בפנטזיה שהכול ורוד, הכל טוב וזה…

בשבילי אופטימיות זה אמונה ביכולת שלי להשתנות. אני אופטימית ביכולת של בן אדם לעשות שינוי.

שזה הרבה שנים לא האמנתי.

גם בתור רופאה הייתי אומרת לאנשים למשל, יש לכם סוכרת אז אל תאכלו סוכר.

אמרו: אנחנו לא יכולים, אנחנו לא כאלה. אני זוכרת שאישה אחת אמרה לי: זה לא אני.

אמרתי לה: אם היית אחרת היית מחלימה. אז האם את יכולה להיות אחרת?

ואני לא האמנתי, כמו שלא האמנתי שאפשר לרזות ולרזות ולהישאר לאורך שנים באיזה משקל נורמלי.

לא האמנתי, כי ראיתי כל כך מעט אנשים. וכל הדיאטה, כל הסטטיסטיקה זה 5% שומרים על משקל

תקין לאורך זמן. אחרי 5 שנים כל מי שעשה דיאטה חוזר למשקל יותר גבוה. אז אופטימיות בשבילי

זה באמת היכולת להשתנות, היכולת ללמוד. היכולת להתפתח, לצמוח, להתקדם.

גילי: איך הרעיון של בריאות אופטימית השפיע על המשך הקריירה שלך?

דינה: כשסיימתי עם הרפואה, אפשר להגיד התגרשתי מהרפואה, חברה שלי באותו זמן שגם למדה איתי

באוניברסיטה, ואנחנו חברות מאוד טובות, החלטנו לפתוח חברה שקוראים לה סינפסות.

סינפסות זה החיבורים בין תאי העצב במוח, ושם זה בעצם תחנת ממסר, שאת מתרגמת אירועים לרגשות.

שם מופרשים דופמין, סרוטונין, והסינפסות האלה מתחדשות כל החיים. פעם חשבו שהמוח לא יכול לייצר

עוד נוירונים, וככה כמו כל התאים בגוף. היום אנחנו יודעים שהיכולת שלנו לייצר סינפסות חדשות הוא

אין סופי, כמה שנרצה לכל החיים.

אני אתן לך דוגמא: אם בן אדם לומד שפה חדשה, אז הוא מייצר סינפסות חדשות. אם אני לומדת צרפתית,

אז אני כבר לא אומרת שזה שולחן. יש לי עוד סינפסה שאומרת זה Table. יש לי חיבור נוסף.

וזה די מהפכני, כי כשאני למדתי לא ידעו שהמוח מתחדש.

פתחנו את החברה הזאת ואמרנו אנחנו נעשה קורסים לאנשים איך ליצור סינפסות.

למשל: אנחנו יודעים היום שמי שמרבה בהכרת תודה, מי שכותב תודה כל בוקר, אז הבריאות שלו משתפרת.

גם זה אלפי מחקרים שמראים את החיבור בין הגוף והנפש. ניתן לאנשים כלים כדי שישפרו את אורח החיים

שלהם, וגם את הבריאות שלהם, וגם את השמחה שלהם.

אז קראנו לחברה סינפסות, והיינו עושים קורסים וסדנאות. וככה בין היתר כתבתי את הספר.

אחרי כמה שנים לילך הלכה לדרך שלה. היא רצתה להכניס יותר את התכנים האלה למיינסטרים,

להסתדרות הרפואית, והיום מאוד מאוד פעילה בדרך הזאת של הבריאות. הרבה לרופאים

למשל: אם רופא לא יהיה בריא, ולא ידע מה עושה אותו בריא, אז איך הוא יוכל לעזור למטופלים שלו?

אז היא הלכה לכיוון הזה, ואני יותר לקהל הרחב. ואני מרצה בכל הארץ לארגונים, למוסדות,

במכללות במתנ"סים וזה מה שאני עושה עד היום.

כל הנושא של "בריאות אופטימית", זה להכניס את המושג הזה שבריאות חייבת להיות מלווה במשהו חיובי.

בריאות זה לא דף מעבדה שהכל בנורמה, וזה לא אולטראסאונד תקין, זה לא בריאות. לבריאות חייבת

להתלוות שמחה, שלווה, קבלה, אהבה. בלי זה, מי יכול להגיד שהוא בריא? זה מה שזה "בריאות אופטימית".

גילי: מאחר שאנחנו בענייני קריירה, אז איך בעצם הבריאות האופטימית משתלבת עם העבודה שלנו?

דינה: אחרי שעזבתי את הרפואה גיליתי על עצמי שני דברים: אחד – זה שאני לא יכולה לעבוד אחד על אחד.

זה משהו שלא הייתי חושבת עליו לפני כן. אני בנטייה שלי זה לעבוד עם מאות ועם אלפי אנשים.

הבנתי את זה יחסית מאוחר.

והדבר השני – אני תמיד רציתי להופיע. משהו משך אותי לכיוון של הרצאות, של הצגות.

נגיד אם אני חושבת על מה רציתי לעשות כשהייתי קטנה או דברים כאלה. ואפילו כשרציתי להיות שגרירה.

רציתי להיות עם הרבה אנשים, להשפיע על הרבה אנשים. והתחלתי להרצות כשסיימתי עם הרפואה,

אז הייתי צריכה להתפרנס. אני יצאתי בלי כלום, לא לקחתי שום דבר, רציתי רק ללכת.

התחלתי להרצות בחוגי בית על כוחו המרפא של ההומור. ההתחלה הייתה מאוד קשה. מאוד מאוד מאוד קשה,

כי אני לא ידעתי להרצות, לא ידעתי שום דבר. אבל כל פעם שהייתי מתייאשת ככה מההרצאות,

אמרתי כל ההתחלות ככה קשות, נכון? מה אני מצפה? מה אני מצפה? ככה זה.

ולשמחתי הגדולה, באמת זה המשיך ומצאתי את מה שאני אוהבת לעשות.

זה הדבר שאני מוכנה לעשות גם בחינם. זה הדבר שהכי משמח אותי.

ואם אני חושבת על מישהי שמחפשת קריירה או מישהו שרוצה לעשות שינוי, אז באמת כדאי למצוא

משהו שמשמח אותו. לא יודעת אם זה הייעוד שלו, אני לא יודעת, זה דברים גדולים.

אבל אם זה משהו שהוא מוכן לעשות גם בחינם, שיעשה את זה.

גילי: זה את בעצם עונה א' על עצמך, וב' על הקטע של השמחה.

דינה: כן.

גילי: אני אומרת "בריאות אופטימית" במונח כמו שאת רואה אותו, באופן כללי, לא אישי עלייך או עלי,

אנשים שמקשיבים לנו עכשיו.

דינה: כן.

גילי: איפה ה"בריאות האופטימית" הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי בעבודה?

זאת אומרת, מתי אתה מבין שאתה ב"בריאות אופטימית" בעבודה ומתי לא?

דינה: תראי, שני הדברים האלה הולכים ביחד. זה לא אני אמרתי, זה פרויד אמר: שאהבה ועבודה

זה מה שיש בחיים. הגדרה של אדם נורמלי, זה אדם שיודע לאהוב ויודע לעבוד. אין לו קריטריונים אחרים.

אני זוכרת שאז קראתי את זה ונראה לי מוזר. למה? כי מסתבר ששני הדברים האלה זה תאומים סיאמיים.

עכשיו, "בריאות אופטימית" היא אומרת, הבריאות היא כוללת את כל היבטי החיים שלך: את הבריאות של הגוף,

את הבריאות של הנפש, ואת השמחה, את האופטימיות, את השלווה. בעצם אתה עובד בכל המישורים:

אתה צריך לדעת מה זה לאכול בריא, כמה צריך לישון, למה צריך יציאות כל יום. אתה גם צריך לדעת

מה מרעיל אותך: סוכר לבן, קמח לבן, אוכל תעשייתי מעובד. אוכל שתאריך התפוגה שלו הרבה יותר

מתוחלת החיים שלך (צוחקת),  אז אתה צריך לדעת שאלה רעלים,

גילי: ומה בעבודה? אני בכוונה ככה מנסה לכוון אותך לעולם של העבודה.

מה בעולם העבודה שכשיש לך את זה, אתה ב"בריאות אופטימית" בעבודה?

דינה: כשאתה בעבודה אתה צריך לבדוק שני דברים: אחד – זה האם העבודה גורמת לסטרס מינימלי?

לא לאדישות וגם לא למצב של לחץ קיצוני. אתה צריך להיות במצב כזה שזה ידרבן אותך לעבוד,

אבל לא יגרום לך למועקה וללחץ.

למשל, עבודה שיש בה הרבה deadlines, זה לא עבודה בשביל בן אדם שרוצה להיות בריא אופטימית. זה לא.

אם הוא לא ישן כמו שצריך, ואם הוא יחשוב כל הזמן על עבודה, ויקח אותה הביתה, זה לא עבודה בשבילו.

לאף אחד זה לא טוב.

זה דבר אחד שהוא צריך ללמוד בכלל מה זה בריאות. יש חמישה דברים בבריאות שהם הכרחיים.

אני קוראת לזה החמסה: זה באמת התזונה שלנו. כל בן אדם צריך לדעת מה טוב ומה לא טוב לאכול.

גם לא להשתגע. רוב האנשים יודעים שלאכול ברוקולי זה יותר טוב מבורקס, אבל עדיין יש דברים

שמאוד מאוד כדאי לשים עליהם איקס סופי.

גילי: כמו למשל?

דינה: כמו סוכר לבן. סוכר לבן הוא באמת מרעיל את האנושות. זה לא סתם שכולם חולים בסוכרת,

יתר לחץ דם, משקל.

תאכלי פירות, תאכלי תמרים, תאכלי סילאן, תאכלי קצת סוכר לבן, בסדר. פרצלזיוס אמר שכל רְעִילוּת

זה עניין של מידה. במקרה של הסוכר, לאכול קצת. לעשות כמו Microdosing של פטריות.

תאכל קצת: תאכל קוביית שוקולד אחת, שתי קוביות, אבל זהו. וזה גם שוקולד 90%.

אז תזונה כל אחד צריך ללמוד, כל אחד צריך ללמוד, ממש! אני בכלל לא מבינה למה לא מלמדים

בבתי ספר על גוף האדם? זה משגע אותי! אנשים לא יודעים איפה הטחול שלהם, מה זה בלוטת התריס.

איך זה יכול להיות? מלמדים אותך, גיאוגרפיה, היסטוריה וזה, ואתה לא יודע כלום על עצמך? אז ללמוד תזונה.

פעילות גופנית. מי חושב שהוא יכול לחיות בלי לעשות שום דבר? והיום הרבה אנשים הם סובלים מיושבנות.

זה גורם סיכון מאוד רציני, מאוד!

שינה. עכשיו אנשים אומרים לא אני מבוגר, בגלל זה אני לא ישן. לא! לא! לא! זה אצלנו בראש.

משנות ה-60 עד היום אנשים ישנים בממוצע שעתיים וחצי פחות. יש זיהומי אור, זיהומי רעש, את הניידים,

את הצגים וזה. אבל לישון, 7 שעות במינימום! אתה לא יכול לצפות להיות בריא בלי זה.

לשתות מים. אנחנו לא שותים מספיק מים! אנשים שותים קפה, חושבים שזה נוזלים. אבל זה עוד יותר מְשָׁתֵן,

ולדאוג לזה שיהיו לך יציאות כל יום. זה בעצם רפואה מונעת, או מה שיכול לעשות אותך בריא,

אם אתה עוקב אחרי חמשת הדרכים האלה.

אחרי זה אתה רוצה להיות גם בריא בנפש. אז יש כמה דברים: בלי מערכות יחסים טובות, גם לא תהיה בריא.

בני אדם נולדו חברותיים, ואנחנו חייבים לדעת שאהבה ומערכות יחסים טובות זה מרפא כמעט כל דבר.

פשוט מדהים. יודעים את זה על חולי לב, יודעים את זה על אנשים שעוברים ניתוחים.

איפה שיש אהבה, יש ריפוי. מערכת החיסון יותר טובה, הלב שלך עובד יותר טוב. זה ממש מוכח

שאם אתה לא מכניס אהבה לחיים שלך, אז זה לא משנה שאתה תאכל נכון, ותישן כל הלילה.

אתה לא תהיה בריא אופטימית.

גילי: גם אנחנו יכולים להשליך את זה לעבודה, שבתוך העבודה לשמור על מערכות יחסים שאתה

לא סובל בוא נגדיר את זה.

דינה: בדיוק בדיוק.

אתה לא יכול להרשות לעצמך לא לאהוב את האנשים שאתה עובד איתם. אם אתה נמצא איתם 8 שעות ביממה,

ואתה לא מסוגל להביא את עצמך לאהוב אותם, או לכבד אותם או להעריך אותם, זה לא המקום בשבילך.

אבל אתה יכול ללמוד איך לעשות את זה. ואחד הדברים שאני מלמדת זה, שכל בן אדם שמעצבן אותך

מספר לך משהו על עצמך.

גילי: תרחיבי על זה

דינה: איך אני יכולה להגיד שמה שאני רואה אצלו קיים גם אצלי? אני לא יכולה! יש משפט

של יונג שאומר: "כל מה שמכעיס אותנו ושגורם לנו אי נחת ביחס לזולת, הוא באמת מספר לנו משהו על עצמנו".

ואז גיליתי שכל מי שמעצבן אותי, הוא מספר לי על משהו שאני לא רוצה לראות בעצמי. שזה דבר נהדר.

כל פעם שאני מתרגזת על מישהו למשל אני אתן לך דוגמא: אם אני מתרגזת על קמצנים, אני לא סובלת קמצנים,

קמצנים מעצבנים אותי. ואני אומרת אני לא כזאת, למה זה מרגיז אותי? זה בכלל לא נראה לי קשור?

ואז אני מבינה שאני קמצנית, אבל במקומות אחרים, לא בכסף.

ואני גיליתי, לתדהמתי, שאני קמצנית במחמאות, בהכרת תודה, בפרגון. קשה לי לפרגן. כשאני מתלוננת

על מישהו בעבודה שהוא ככה וככה וככה, אז אני אומרת: אהה! יש לי עכשיו…

גילי: יש עבודה…

דינה: יש לי איפה לחפש בעצמי, וזה נס. למה? כי כשאני רואה את כל הפגמים שלי, יותר קל לי לקבל

גם את של האחר. אני מבינה שכולנו אותו דבר. אמרתי: אנחנו כולנו מיוחדים, אבל אותו דבר.

גילי: נגיד אני רוצה לעשות את מה שאת אומרת, אני רואה פגם מסוג אחד, ואני צריכה לחפש משהו

שהוא לא אותו הדבר. כי אני מתעצבנת, כי אני אומרת אני לא כזאת. אז העבודה הזאת של הלחפש

את המשהו האחר זה…

דינה: עבודה.

גילי: נשמע לי ממש מסובך…

דינה: לא, זה הרבה יותר קל ממה שחושבים, כי תמיד תמצאי איזה פגם.

אני לוקחת אחריות על מה שאני עשיתי. זה לא מישהו אחר. וזה מאוד עוזר במערכות יחסים.

כי כל אחד מתבצר באיזה צדק ולא רואה את החלק שלו. זה דרך נהדרת לאהוב אנשים.

אתה רואה את הפגמים שלך, אתה מבין שאתה בדיוק כמו כולם: גם קנאי, גם קמצן, גם קטנוני.

אלף ואחד דברים, ואז אתה רואה את הזולת בעיניים יותר…

גילי: חומלות.

דינה: חומלות. כולם מבינים באופן רציונלי. אבל צריך להגיע לרגש, צריך להגיע למקומות האלה.

גילי: את הזכרת את החשיבה ההכרתית של ימימה, אז אם את יכולה להגיד על זה כמה מילים?

דינה: כן. למדתי את החומר של ימימה שנתיים אחרי שהיא נפטרה.

גילי: איפה זה רק? תמקמי אותנו ב…

דינה: זה היה ב- 2001, לפני עשרים ושתיים שנים, אחרי שעזבתי את הרפואה כבר. במפגש הראשון

הרגשתי שהגעתי הביתה. הבנתי עכשיו למשל מה זה רפואה מונעת. מה שסיפרתי לך קודם,

זה חשיבה הכרתית. כי אני בהכרה למחשבות שלי, ואני בודקת מחדש מה בעצם קרה.

למדתי לפחות 5-6 שנים וזה חומר מדהים, מדהים, מדהים. לא יודעת איך האישה הזאת קיבלה את זה.

זה חומר עם תחביר לא ברור, עם מילים לא ברורות. אי אפשר ללמוד את זה לבד, צריך רק בקבוצות.

ואז גם את שומעת את הדרך שכל אחת עושה.

גילי: נשים בעיקר לומדות את זה?

דינה: אני למדתי בקבוצה של נשים. גם ימימה נתנה חומר שונה קצת לגברים ולנשים.

היא אומרת שגברים ונשים לא חושבים אותו דבר. שאלו אותה: איך אני אדע שהחומר הזה הוא טוב בשבילי?

אז היא אומרת מאוד מאוד בפשטות: אם תהיי שמחה סימן שזה עבד. השמחה היא תהיה מורת הדרך.

מה ימימה אמרה לגברים? אם אשתך תהיה שמחה, זה סימן שלמדת. (שתיהן צוחקות)

גילי: מצוין! (צוחקת)

דינה: ממש!

גילי: מעולה!

דינה: כן. גברים צריכים יותר דברים קונקרטיים, נשים יכולות ללכת יותר למחוזות לא לגמרי רציונליים

אפשר להגיד. אבל החומר של ימימה מלמד אותך שאתה טעון במה שהיא קוראת לזה העומס.

העומס זה כל החסימות שלך כמו: כעס, ופחד, אחיזות. למשל: הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם חרדת נטישה.

שהם מרגישים אם חברה מבריזה להם מהפגישה, אז היא נטשה אותה. היא לא שווה, כל מיני מחשבות כאלה.

אז אנחנו כולנו עם רישומים מהילדות. כן? היא אומרת שזה בילדות נרשם, אם האמא למשל לא אהבה מספיק,

או לא הביעה את האהבה שלה. אז אתה כל החיים שלך תחפש. תחפש את זה אצל אנשים אחרים,

אצל בני זוג בדרך כלל. ולעולם לא תמצא, כי זה אף פעם לא יהיה בחוץ.

מהרגע שאתה כבר לא ילד אז אף אחד לא ייתן לך אהבה כמו שאמא שלך נתנה לך!

פעם היית מחובר אליה פיזית, היום אתה…

גילי: משפט ממש עצוב!

דינה: כן.

גילי: אף אחד לא ייתן לך.

דינה: לא. אבל אתה יש לך הרבה מה לתת לעצמך! אתה יכול לפתח אהבה עצמית נהדרת.

גילי: נכון, אבל עדיין בן זוג את כן מצפה…ילדים, זה לא?

דינה: לא, לא, לא…לא ילדים, לא בן זוג, לא אף אחד. אתה לא צריך את זה. נראה לך שאתה צריך את זה,

אבל אתה לא חייב.

זה נחמד כשזה נמצא, אבל אתה לא אוחז בזה! אתה לא אוחז בזה. אתה מסוגל לתת אהבה כמה שאתה רוצה.

אתה לא יכול לצפות לקבל מהיקום, היקום לא חייב לך כלום, היקום הוא אדיש. אבל זה לא מצער.

אני באתי עם הכוח העליון שלי. לי יש בן ברית שאוהב אותי תמיד. מה אני צריכה יותר מזה?

אני לא יכולה לצפות מבני אדם עם העומסים שלהם ועם הקשיים שלהם, עם התסביכים שלהם,

שיאהבו אותי כמו שאני עם הפגמים שלי, ועם החסרונות שלי. אני לא מסוגלת לעשות את זה! נכון?

דיברנו קודם על אהבה ללא תנאי. אם אני לא מסוגלת לעשות את זה למישהו אחר, מה אני מצפה?

שיאהבו אותי גם כשאני ככה טרחנית, עצבנית, מפשלת? לא!

גילי: מה זה אומר חשיבה אופטימית בעבודה? שזה משהו שנשמע קצת לא כל כך סביר לאנשים.

דינה: לא, לא, העבודה זה מקום נהדר! מה זה חשיבה אופטימית? אתה צריך למצוא עבודה שמשמחת אותך,

ואתה רוצה לקום בבוקר ורק לרוץ לעבודה הזאת. זה חשיבה אופטימית.

ימימה הייתה אומרת לתלמידות שלה לכתוב מה שעולה בהם, והיא הייתה קוראת לזה "מלאכה" מלשון "מלאך".

ועבודה זה מלשון "עבד". אז כדאי שאתה תקום למלאכה שאתה שמח לעשות אותה. החשיבה שלך לגבי עבודה,

לגבי המלאכה הזאת, אומרת: אתה עושה משהו חשוב לעצמך, למשפחה שלך, לחיים. אתה אף פעם לא עושה

דברים בגלל שאין לך ברירה. על כל דבר אתה אומר: יש לי בחירה!

כשאתה נשאר בעבודה שהיא לא טובה, שאתה לא נהנה ממנה,

גילי: זה מה שבחרת בעצם.

דינה: אז אל תגיד אין לי ברירה, תגיד יש לי בחירה. מה זאת אומרת יש לי בחירה?

יש לי בחירה ללכת לעבודה הזאת, כי כרגע זה מה שמפרנס את המשפחה שלי. זה מה שגורם לי ליציבות,

יש לי מה להרוויח מהעבודה הזאת. אתה לא יכול להגיד: אני מסכן, אין לי ברירה, גוררים אותי בשערות

לעבודה הזאת. לא! היא נותנת לך משהו.

אבל בד בבד אתה מחפש משהו שהוא באמת מדבר אל הלב שלך. אני חושבת שזה פספוס של חיים

לא ללכת למקומות האלה, וכל הזמן לפחד.

רוב החיים אנחנו מנוהלים מהפחדים שלנו: אני אתפטר אני לא אמצא עבודה, מה יהיה איתי?

אני אהיה מתחת לגשרים של ה- Seine (=הנהר החוצה בין היתר את פריז). אני יודעת (צוחקת)

מה יהיה לי לאכול? מה יהיה לילדים שלי? זה באמת הרבה שטויות. למה אני אומרת שטויות?

כי באמת יש לי כמה חברים מיליונרים שהמחשבה הזאת ממשיכה אצלם.

גילי: זה אנחנו יודעים, שהכסף זה לא הדבר. תודעת החוסר היא הדבר.

דינה: נכון. ראית את הסדרה 6 אפסים?

גילי: לא.

דינה: מומלץ בחום. זה 6 זוכי לוטו, מעולה! כי את אומרת: בן אדם, הוא לא ירצה להרוויח בלוטו?

כל אחד חולם על הדבר הזה.

גילי: זה יסדר אותי.

דינה: לגמרי.

גילי: וזה מסדר אותו…

דינה: לגמרי… עבודה חייבת ללכת עם אהבה ביחד.

גילי: הכרתי אותך דרך המסרים השבועיים שאת שולחת בימי חמישי. אז ספרי על זה קצת.

דינה: יש עוד אהבה שלא סיפרתי עליה, אהבת הכתיבה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת.

מגיל מאוד מאוד צעיר. זה עזר לי כל החיים. אני כותבת הכל: רשימות ותודות, הרבה מאוד דברים.

ובאיזשהו שלב אמרתי: אני אכתוב מה אני חושבת, מה עבר עליי כל מיני דברים כאלה.

והתחלתי את זה לפני 15 שנה ויותר.

גילי: את המיילים של חמישי? או…

דינה: המיילים של חמישי זה ההתפתחות האחרונה. אבל כל שבוע אני שולחת מסר שבועי, כבר 15 שנה,

והתחלתי עם הפייסבוק לפני שש שנים או משהו כזה. וגם אני כותבת בימי חמישי על התובנות שלי.

אם אני יכולה לעזור למישהו, זה אחד הדברים.

זה גם מפעיל קצת את היצירתיות שלי. אני בוחרת תמונות, אני עושה כל מיני כאלה.

גילי: את הזכרת את הספרים שלך קודם. אם את רוצה להגיד כמה מילים, האם יש איך לקשר את זה

לנושא שלנו?

דינה: הספר הראשון שכתבתי נקרא "מסע ממלכות פנימיות". אני לא אוהבת לנסוע לחוץ לארץ.

זה לא אומר לי שום דבר. זה עוד נופים, ועוד מוזיאון, לא! מה שהכי מעניין אותי, זה המסע בתוכי.

לגלות מקומות חדשים, ורעיונות חדשים, ומחשבות חדשות, זה המסעות שאני אוהבת.

אז הספר הזה הוא על הדרך לבריאות שיש בה שמחת חיים. זה בעצם מתמצת את כל מה שדיברנו עליו.

איך אני רואה את הבריאות של בני אדם. דיברנו גם על התחום של העבודה, אבל זה בעצם בכל התחומים.

יש לך שמחת חיים, אז היא לא מוגבלת למשפחה שלך, והיא לא מוגבלת לעבודה שלך, היא נמצאת בכל מקום.

כי אתה הולך איתה לאיפה שאתה לא הולך. ואז כתבתי בספר הזה איך עושים את זה.

הספר השני נקרא "הגוף האופטימי" הוא הרבה יותר ממוקד בדרך שלי להחלמה. אני ירדתי כמעט 40 קילו

מהשיא, אבל היפה זה שהמשקל לא חזר. זהו.

אבל מה שאני כן רוצה להעביר הלאה, זה שבעזרת באמת עבודה מחשבתית, רוחנית, איך שלא נקרא לזה,

היום אני מצליחה לראות את האוכל כאוכל. לא פיצוי, לא נחמה, לא הסחת דעת. אני רואה אותו

בתור מה שהוא באמת, לפני שהשתמשתי בו. כי המילה שימוש היא באמת מתאימה לכל המכורים.

זה מאוד משמח אותי שזה אפשרי. זה לוקח שנים! אני לא אומרת, אולי הבינה המלאכותית תקצר את זה.

אבל זה שאפשר לא לחשוב שהאוכל זה התענוג העילאי שיש בחיים.

ובלי זה, הרבה אנשים אומרים לי: בלי קמח, בלי סוכר וזה אני לא יכול לחיות.

גילי: איפה שמחת החיים?

דינה: איפה שמחת החיים? נכון. אני מכירה הרבה אנשים שהפסיקו פחמימות, ונהיה להם פרצוף ארוך…

(צוחקות)

אבל שמחה שיכולה לנבוע מתוך הפנימיות. קודם הזכרנו בלי צורך שיאהבו אותי, או שיקנו לי מתנה,

או שיעשו משהו בשבילי, או שבכלל יתייחסו אליי. אני הרבה שנים כשהייתי מרצה הייתי מאוד תלויה

באהבה של הקהל. אם הם לא יגידו שזו היתה ההרצאה הכי טובה, אז מה יהיה? היום – לא נורא.

נגיד מישהו לא אהב את ההרצאה – זכותו.

זה לא קורה, כי כשאני משתחררת מהתלות הזאת, ממה חושבים עליי, איך אני נראית, כל הדברים האלה,

אז אני גם יותר טובה.

גילי: זה בהפוך על הפוך.

דינה: כן. אני יכולה להיות יותר משוחררת. לא חייבת למצוא חן בעיני כולם. זה גם כן משהו שמהילדות

מלווה הרבה אנשים. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו ולא יודעים שלא צריך.

גילי: כן.

מה הטיפ או טיפים, שאת רוצה לתת למאזינים שלנו בהקשר של הקריירה מתוך הדרך שעברת?

דינה: הטיפ שאני הכי הייתי רוצה להגיד לאנשים, זה לא לתת יום אחד בלי ללמוד.

לחשוב שאני יודעת זה המחסום הכי גדול לחיים המאושרים. ואז כל יום נראה כמו השני.

לדעת שבן אדם צריך ללמוד: על עצמו, על החיים, אי אפשר בלי ללמוד. ואנחנו מסיימים את הלימודים

הפורמליים שלנו בגיל 18, קצת עושים אוניברסיטה, ואחרי זה רוב האנשים לא לומדים.

אבל מה ללמוד? לא לעשות קרמיקה, שזה גם חשוב, ללמוד איך לחיות, הלימוד הכי הכי חשוב. אותו צריך לחפש!

ואפשר לחפש אותו בקבלה, בבודהיזם, ביהדות, לא משנה בימימה. בקבוצות האלה ואחרות,

אבל אי אפשר לוותר על הלימוד הזה.

אף אחד לא לימד אותנו איך להיות בני אדם. זה מה שהייתי ממליצה לאנשים. וככה הם גם יגיעו לעבודה שאהבה נפשם.

גילי: אמן!

דינה: אמן! בדיוק.

גילי:  מה התוכניות להמשך?

דינה: את מוצאת אותי בצומת.כי אני כבר מרצה הרבה שנים, ועדיין מזמינים אותי כל הזמן להרצאות.

אבל הייתי באמת רוצה משהו אחר. אז חשבתי בשלב הזה, שהייתי רוצה לכתוב תסריט לסדרה בטלוויזיה.

תסריט שבעצם מעביר את המסרים האלה, אבל בדרך חווייתית.

גילי: מעניין! בהצלחה! יפה.

דינה: הזמנים האלה שאנחנו נמצאים, זה משהו שעומד ברקע כל הזמן. שאנחנו מדברות,

ואנחנו אפילו לא יודעות מה יהיה בעוד חודשיים! אי הוודאות הזאת היא מאוד מאוד מאוד משפיעה.

משפיעה על הבריאות של האנשים: יותר חרדות.

אז העתיד הפוליטי של המדינה הוא דבר שמאוד מאוד מעסיק אותי. ואחד הדברים שאני שואלת את עצמי,

זה מה אני יכולה לעשות? השאלה היותר כואבת זה: מה החלק שלי במה שקורה? איפה אני חלק מאותה

אנדרלמוסיה? זו שאלה שמטרידה אותי.

נתתי לך דוגמאות של אם את רואה פגם במישהו אחר, אז למשל כשאני מתרגזת על אנשים שממנים

אנשים לא ראויים, או שמקצרים כל מיני הליכים… אז חשבתי על עצמי למשל: אם אני מסדרת תור למישהו

בפרוטקציה ברפואה, אז אני כבר יודעת שאני עוקפת תור של מישהו אחר, וזה לא מינהל תקין.

זאת אומרת גם לי יש חלק במה שקורה.

גילי: כן, אבל יש את הקווים שהם כנראה קווים אדומים.

דינה: נכון. יש סדר גודל גם, אבל כל אחד בחיים הקטנים שלו, על זה הוא יכול להשפיע.

גילי: אנשים אומרים: ישנו הרבה שנים והתעוררנו היום. זה בעצם מה שהם אומרים.

זה לא שהכל היה תקין והכל בסדר. וגם הצד הזה, והצד הזה אף אחד לא טלית. זה לא מה, זה האיך.

דינה: נכון, זה כמו רפואה מונעת. הרבה שנים לא עשינו רפואה מונעת. לא דאגנו לחינוך, לא דאגנו…

זה היה בידיים שלנו. עכשיו אנחנו רואים את ההתפרצות של המחלה, שהיא דגרה.

גילי: תודה דינה על השיחה המעניינת!

דינה: תודה רבה לך.

גילי: היה כיף!

דינה: גם לי. תענוג.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~