המסע לשילוב יוצאי אתיופיה בהייטק

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את טָקֶלֶה מְקוֹנֵן, מנכ"ל עמותת "Tech קריירה” הפועלת לשילוב

יוצאי אתיופיה בהייטק בישראל.

אנחנו משוחחים על:

• סיפור חייו מעורר ההשראה.
• אתגרי השילוב של הקהילה האתיופית בישראל.
• פעילותו למען הקהילה האתיופית.
• תפיסת עולמו לגבי שליחות ומנהיגות.
• טיפים למי שמחפש את השליחות שלו בקריירה, ועוד…

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום טָקֶלֶה מְקוֹנֵן, ברוך הבא למחילת הארנב.

טָקֶלֶה: שלום גילי, ברוכה הבאה ל- "Tech קריירה”.

גילי: תודה. אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על "עבודה מתוך שליחות", על הסיפור שלך, ועל הסיפור

של שילוב יוצאי אתיופיה בתעשיית ההייטק בישראל. אבל נתחיל בכך שתציג את עצמך,

מי אתה טָקֶלֶה מְקוֹנֵן היום?

טָקֶלֶה: אני טָקֶלֶה מְקוֹנֵן, אני מנכ״ל "Tech קריירה", עמותה שמכשירה צעירים יוצאי אתיופיה להייטק.

אני ממנכ״ל אותה מזה 6 שנים. בעברי עשיתי כמה תפקידים משמעותיים בשליחות הציבורית שלי:

עבדתי במרכז האקדמי רופין, עבדתי במשרד החינוך. כל הנושא הזה סביב שילוב יוצאי אתיופיה בחינוך,

בהשכלה גבוהה ובהייטק.

גילי: בן כמה אתה?

טָקֶלֶה: אני בן 61.

גילי: נשוי, ילדים?

טָקֶלֶה: נשוי פלוס 2. אשתי עובדת באסף הרופא, היא ביוטכנולוגית סָלוֹטֶה, ויש לי שני ילדים:

ליאת, היא עורכת דין, עובדת בתל אביב בחברת ביטוח, ועידן בן 24. עכשיו עשה קורס UX/UI, עיצוב גרפי,

זה מה שהוא אוהב, ובנתיים עובד עבודה זמנית.

גילי: יפה. איפה נולדת?

טָקֶלֶה: נולדתי באתיופיה בכפר קטן, כפר יהודי, בשם ווינִיֶה. זו אחד הכפרים המרכזיים של יהודי אתיופיה.

כפר שמרוחק כ -20 קילומטר מעיר הבירה גונדר. כפר שמכיל כ -200 בתי אב, ונחשב לכפר גדול,

שכולו היה של יהודי איתיופיה.

בית כנסת הוא במרכז החיים שלנו. זה בית הכנסת שאת רואה אותו, זה בית הכנסת של סבא שלי,

וזה סבא שלי שאת רואה אותו פה, ודוד שלי שגידל אותי. כפר כמו בתקופת התנ״ך, באמצע הג'ונגל,

פסטורלי עם נוף מדהים. מתפרנסים מחקלאות, עבודות יד. אבל בית כנסת היה מרכז חיינו.

באתי מבית מאוד מסורתי, סבא שלי היה כהן גדול. סבא שלי קוראים לו מְקוֹנֵן בּוּגָלֶה, והוא השפיע עלי הרבה.

הוא לא זכה לעלות לארץ, סבא שלי נפטר אחרי הבר-מצוה שלי. הוא היה נביא גדול, הוא אמר:

"בדור שלך אתה תגשים את החלום הציוני".

גדלנו באתיופיה בתנאים לא פשוטים, לא סופר על האנטישמיות שעברנו באתיופיה, רדיפות.

זו מדינה של שבטים, והאדמה היא הדבר העיקרי, השליטה באדמות, לכן היינו צריכים לנדוד ממקום למקום.

גילי: עד איזה גיל היית בכפר?

טָקֶלֶה: עד שעליתי לארץ, עד גיל 16.

עד גיל 6-7 לא הייתי בבית ספר. לא היה גן ילדים, והייתי רועה צאן. בגיל 6-7 התחלתי בית ספר בבית הכנסת

של סבא. לא היה בית ספר, אז לסבא שלי, היה לו אח קטן בשם יונה בּוּגָלֶה.

יונה הגיע לארץ ישראל בגיל 13. ב -1921, לפני קום המדינה, הוא היה פה בארץ. דוקטור פייטלוביץ'

שגילה את יהודי אתיופיה, הביא אותו לארץ ישראל. הוא התחנך פה, בתחכמוני בירושלים, אבל בגלל שהיו

מלחמות בירושלים לפני קום המדינה, הוא פחד שהוא ימות והוא לקח אותו לאירופה.

הוא התחנך בגרמניה, באיטליה, בצרפת, הוא חזר אדם משכיל. הוא חזר לאתיופיה ב -1932, או -33.

הוא היה יועצו של המלך, באדיס אבבה, המלך היילה סלאסי. בסופו של דבר, הוא עזב את העבודה

המכובדת שלו, וחזר לכפר. הוא רצה להקים בית ספר מודרני באתיופיה. לא היו בתי ספר מודרניים באתיופיה,

לא היה חינוך מודרני באתיופיה. חוץ מחינוך תורה, לא היה שום השכלה מודרנית: לא מתמטיקה, לא אנגלית,

לא גיאוגרפיה, כלום, כלום.

אז סבא אמר לו, אל תתחיל לבנות בית ספר, זה יהיה סיפור מההפטרה, זה לוגיסטיקה. יש פה בית כנסת,

הילדים מתפללים. אחרי שהם מתפללים, תיקח אותם, תלמד אותם. ככה הוא התחיל ללמד.

היו מאבקים גדולים מול הממשל האתיופי, לקבל אישור להקים בית ספר. בית ספר נפרד ליהודים,

זה סיפור בפני עצמו, ולי היה מזל להיות בגיל 6 -7 ביסודי, ורכשתי השכלה יסודית בכפר שלי בווינִיֶה,

ואת החטיבה והתיכון עשיתי בגונדר.

גילי: מה למדת בגונדר בתיכון?

טָקֶלֶה: תיכון רגיל. לקחתי בחטיבה ובתיכון מגמת חשמל, הרחבתי אלקטרוניקה, חשמל ופיזיקה.

וכל הלימודים הכלליים שלומדים בארץ, אין שום הבדל.

סיימתי בגיל 16 בגרות, הייתי תלמיד טוב. וכל הזמן רצינו להיות בישראל.

גילי: רגע. לפני שאנחנו קופצים לישראל. ברור לי שליוצאי אתיופיה, יש את החלום הזה להגיע לירושלים,

אבל כשאתה עולה בגיל 16, אתה עולה לבד? אתה עולה עם המשפחה?

טָקֶלֶה: המשפחה נשארה בכפר. אנחנו היינו מגיעים ביום שני, היינו הולכים 20 קילומטר, יוצאים מהבית

לפנות בוקר, כדי להגיע ב -8 בבוקר לבית הספר, חטיבה ותיכון. וביום שישי חוזרים חזרה הביתה,

או לפעמים נשארים שם. 20 סטודנטים שכרנו דירה, הייתי בן 13.

האנטישמיות רדפה אותנו, בכפר היינו יותר מוגנים. זה היה הכפר שלנו, בית ספר יסודי משלנו.

כשהיינו בעיר, היה נוראי. אולי היינו 50 -60 תלמידים בבית ספר ענק של חטיבה פלוס תיכון,

כ- 2,000 סטודנטים. האנטישימיות הייתה נוראית, ואמרנו מתי עולים לירושלים?

מתי, מתי, מתי נגשים את החלום?

והחלטנו, אני ו -20 חברים שלי שעוזבים הכול ועולים דרך סודן לארץ ישראל.

באותה תקופה, אני מדבר על 1980, היתה מלחמת אזרחים באתיופיה. והיה דיקטטור מאוד פרו-סובייטי

בשם מנגיסטו היילה מריאם, שנלחם מול המורדים שרצו לשחרר את אתיופיה לדמוקרטיה.

המורדים היו בצפון -מזרח אתיופיה, אזור גונדר, טיגרי, איילתרה, כל הצפוני.

והיתה מלחמת אזרחים שהרבה אנשים ברחו מהמלחמות לסודן, להיות פליטים.

בשבילנו זה היה כיסוי, שברחנו מהמלחמה.

ואני והחברים שלי עשינו מסע של 31 יום. מסע קשה, מגונדר לסודן.

גילי: רגע, זה היה באופן אישי? אתם יזמתם? או שהיה לכם קשר עם מישהו מישראל, מהסוכנות?

טָקֶלֶה: לא, לא, באופן אישי.

היינו בין החלוצים. לפנינו, לא ידענו, לפנינו, היהודים באזור טיגרי, הם יותר קרובים לגבול סודן,

נוצר קשר בין המוסד לישראל והתחילו להוציא את היהודים. לא שמענו בכלל את הדבר הזה.

אנחנו אמרנו, זו הזדמנות לברוח מאתיופיה, כי אתיופיה הייתה סגורה. את לא יכולה להוציא פספורט,

אתה לא יכולה לעשות שום דבר. כדי לעבור ממחוז למחוז, את צריכה אישורי מעבר, כדי להראות

לכל מיני משטרות שאת רואה בדרך, כמו גסטפו you name it, ממש, היה מאוד מאוד אכזרי.

ואמרנו, זו הזדמנות לברוח מאתיופיה. משם, מסודן, נפלס את דרכנו לישראל.

ויצאנו למסע.

תשמעי, בן 16, אתה חולם בגדול, אתה לא מצפה למה מחכה לך. המסע היה קשה, מאוד קשה.

נפשית וגם פיזית. הרים, אתיופיה מאוד הררית, עליות ומורדות. חלק מהמסע של שבוע, שבועיים,

עשינו בלילה, כדי שהמשטר לא יתפוס אותנו. היה לנו מורה דרך שהכנו מראש, ששילמנו להם,

ידעו את הנקודות מפגש. ואחר כך חלק המדברי, השבועיים האחרונים, היה המדבר של סודן.

כמו החולות של סיני. ממש קשה. אי אפשר לעשות הליכה ביום, עשינו את זה בערב ובלילה.

היו 31 ימים מפרכים, והגענו לסודאן. עברנו את הגבול, והיינו במחנה פליטים הכי נידח שיש, שקראו לו טִיָה.

גילי: האם שם אתם מתקשרים עם מישהו? איך אתם ממשיכים משם?

טָקֶלֶה: אנחנו יצאנו באמת ללא נודע, בלי תוכנית. רק האמונה שמתישהו אנחנו נגיע לירושלים.

אגב, זה החינוך מהבית. כי באתיופיה כל החיים,

כל התפילות, שלוש פעמים ביום מתפללים, כל התפילות מסתיימות: "בשנה הבאה בירושלים".

גילי: וההורים ידעו שאתם יוצאים?

טָקֶלֶה: הם ידעו בלילה אחרון. הם היו בשוק, ולא היה פשוט. לא היתה ברירה, בבכי, בירכו אותנו ויצאנו לדרך.

כן, זו הייתה החלטה אמיצה מאוד. גם בגיל כזה 16 -17, זה גיל שאם אתה הרפתקן, אז עד הסוף.

לא ידענו מה מחכה לנו.

במחנה הפליטים בסודן היו באותה תקופה קרוב לחצי מליון פליטים. נוראי, נוראי.

חולות, אוהלים, אין מזרנים, אין כלום. אתה מקבל אוהל וסיר לבשל ואין בצל, אין כלום, קמח ומים.

גם צריך ללכת לנהרות ולהביא את המים, אין פה מים זורמים. היינו שם קרוב לחודש, והתחילו למות שם אנשים.

גילי: אנשים מתוך החברים שלך?

טָקֶלֶה: חלינו חלק במלריה, בדיזנטריה. אני לא חליתי בשום דבר, זה נס, נס ענק. ואמרנו חייבים לברוח

מהמקום הזה. אמרנו כמה שיותר להגיע למרכז הערים. פליטים מחפשים חיים.

כמו הפליטים פה שהגיעו דרך סיני, דרך מצרים. היו פליטים בחולות, משם ברחו לבאר שבע,

משם הגיעו לתל אביב? זה ממש אותו סיפור.

אני והמשפחה שלי הלכנו לבקר אותם! הלכנו עם אוכל, עם בגדים, לראות אותם, כי אני הייתי פליט!

מאוד קשה. מי שלא עובר את החוויה הזאת, הוא לא מבין מה זה משמעות החיים.

אנחנו, בסופו של דבר, עזבנו את המחנה פליטים שם. שכרנו משאית בלילה, כי הסודנים אסרו.

כל המחנות פליטים, היו בערך 20 -22 מחנות פליטים, מגבול ארתריאה לגבול סודן, אלפיים קילומטר.

הפליטים לא מגיעים לערים, כי הסודנים לא יכלו להתמודד עם הפליטים. סודן היא לא מדינה מפותחת.

העיר הכי קרובה שהייתה, הייתה כ-200 קילומטר, גדאריף.

שמענו על זה, יש גדאריף ואנשים בורחים משם. שמועות, את יודעת… זה חיי פליטים! התחלנו לדלות מידע,

אמרנו, איך נגיע? צריכים לשכור משאית של סוחרים, היא מעמיסה כותנה או סומסום על המשאית,

על הסומסום הזה, הם שמים אותך, מכסים אותך באיזה ברזנט, מבריחים אותך בלילה.

ועשינו את זה. מצאנו משאית סודנית, שילמנו את הכסף, שם אותנו על הגג , בפנים.

באמצע הלילה הוריד אותנו בעיר גדאריף, חמש לפנות בוקר, משהו כזה. הוא אמר לנו: במרכז העיר גדאריף,

יש תחנה מרכזית, על ידה יש שוק, תתעוררו בבוקר, סביבכם, תראו אנשים. לאן הולכים? זה בעיה שלכם.

אין כתובת. מה עושים?

והגענו לשם, ראינו מישהו ודיברנו איתו: אנחנו פליטים, אנחנו רוצים איזשהו מחסה, אם יש צלב אדום וכל זה.

אז הוא אמר לנו: איך הגעתם לכאן? המשטרה הסודנית תתפוס אתכם, תחזיר אתכם לאיפה שהייתם!

מה עושים?

אמר לנו: יש איזה פליטה אריתראית, קראו לה אָבֵבָה, שקיבלה אשרה קבועה בסודן והיא פתחה בית קפה

ליד גדאריף. תלכו אליה, אולי תמצא לכם פתרון. והגענו אליה, זה לא היה רחוק.

היא קיבלה אותנו, אישה מדהימה. היתה לה חצר ענקית. בית אחד, למגורים שלה, בית שני, שעשתה

אותו בית קפה. שמוכרת קפה, דברים מאוד פשוטים, לחם, כמו בגט כזה שהייתה מכינה, לפעמים הייתה

עושה קצת פול, ככה התפרנסה. אמרה, אתם בחסות שלי, עד שתמצאו מקום. היינו אצלה.

גילי: 20 חבר'ה בני 16.

טָקֶלֶה: 20 חבר'ה. היא כילכלה אותנו. אישה מדהימה. לא יכולנו לחזור לראות אותה.

מגיע לה פרס, פרס ישראל, באמת.

אנחנו התחלנו לעזור לה בהכנה, בתה, בקפה, ואנחנו מצאנו עבודה. אני מצאתי עבודה בבית סודני.

אדם מבוגר, סודני מיצרי, שיש לו חנות. בסודן החנויות מוכרות מכל הבא ליד. אז היו לו גם תבלינים, דגים,

והיו לו בדים על הגג, שצריך לעלות בסולם. הוא לא יכול לעלות, ואז לקח אותי כעובד. מה זה אהב אותי.

אמרתי לו, שלם לי יומית. אני צריך כסף יומי בשביל החברים שלי, אז שילם לי כסף טוב.

כל יום יצאתי מהעבודה, קניתי פול, לחם, מה שצריך, לחברים שלי. ככה כלכלנו את עצמנו. כל אחד עבד,

והתחלנו להחזיר קצת כסף לאָבֵבָה.

בערב היינו יוצאים, הולכים להסתובב. אי אפשר להיות כל הזמן בבית קפה, אז היינו יוצאים.

המשטרה תופסת אותנו, אומר להם אני עובד אצל איברהים, קראו לו איברהים. אה, איברהים, שחררו אותי.

תוך כדי כך, אנחנו שומעים שליד גדאריף, 15 קילומטר, יש מחנה פליטים קטן. כשהסודנים היו תופסים

את הפליטים בתוך גדאריף, מי שאין לו כתובת, היו מוציאים אותם ובכל פעם הם חזרו.

אז הסודנים החליטו להקים מחנה פליטים קטן.

גילי: שקרוב לעיר.

טָקֶלֶה: ממש, ממש קרוב. מסתבר גם שיהודים הגיעו לשם, לאזור טיגרי. מסתבר, שהיו 1,500 פליטים יהודים

במחנה פליטים הזה. ואנשי מוסד היו בקשר איתם.

יושבים בבית קפה, שומעים מוזיקה ערבית, אין טלוויזיה, פוגשים אנשים, משוחחים עם אנשים,

ואחד הפליטים אומר: "לא ייומן! כל בוקר נעלמים במחנה הפליטים האלו משפחות, נעלמים!

אני חושב שהם יהוד, יהוד, הם יהוד!

אז אמרנו, יש פה סימן. ואז אני והחבר שלי, מֶסְפִין, הלכנו למחנה הפליטים הזה, כל יום לחפש יהודים.

עכשיו, איך תזהי אם זה יהודי או לא יהודי? אי אפשר לדעת. אז אמרתי לו יום אחד, מֶסְפִין, חייבים ללכת בשבת.

זה לא יכול להיות שהם לא ישמרו שבת. הוא אמר לי: "אתה השתגעת? אם הם יעשו דבר כזה יסגירו אותם,

לא יכול להיות". אמרתי לו: "לא כולם, אבל בטוח שאנשים מבוגרים כמו סבא שלי, הם לא ידליקו אש בשבת.

הם ישמרו שבת".

והלכנו בשבת. עברנו בית, בית. חלק מהבתים אני רואה עשן. חלק מהבתים, כמו היהודים, מחוץ לבית,

אין כלום, אין תנועה. עוד אחד, עוד בית, עוד בית, זה לא יכול להיות, זה יהודים.

ניגשנו, ישר זיהינו שהם יהודים. אמרנו להם, באנו מגונדר, ואנחנו מחפשים משפחות יהודיות כדי להיות איתם,

כי אנחנו אין לנו איפה להיות. ואז המבוגר אמר לנו, אין פה יהודים, ישר. לא, לא, לא, אנחנו יהודים,

אז השני אמר לו, תכניסו אותם. אז הכניסו אותנו לתוך הבית, מי אתם? אז אמרתי להם, אני טָקֶלֶה מְקוֹנֵן,

סבא שלי מְקוֹנֵן בּוּגָלֶה, ודוד שלי יונה בּוּגָלֶה.

אמרו: יונה! הם הכירו את יונה! יונה הקים 36 בתי -ספר, גם באזורים שלהם.

אמרנו להם, הגענו וכך וכך. אמרו: כן, כן, כן, אנחנו יהודים.

עכשיו, הפעילות שלנו קצת נעצרה, היה פה איש מוסד, ביחד איתו עבד איתו פְרֶד אקלו,

יהודי מאזור טיגרי שעבד עם איש מוסד. הפעילות שלו נחשפה, הסודאנים חיפשו אותו בנרות

ואנשי מוסד הבריחו אותו, אנחנו לא יודעים מה קורה איתו. אנחנו חודש בלי שום קשר.

פעם בחודש הוא היה מגיע, לוקח 20 -30 משפחות, מעמיס אותם בג 'יפ שלו, לוקח אותם מחרטום,

ומשם עולים לארץ ישראל. עכשיו אנחנו לא יודעים מה לעשות. אם לא יגיעו בתקופה קרובה,

אין לנו מה לעשות, אנחנו נחזור בחזרה לטיגרי.

אמרתי להם: "לא, לא, אתם לא חוזרים. היהודים לא יעזבו אתכם, אנחנו ידענו את זה.

יהודים לא עוזבים יהודים. אנחנו נמתין ונעזור לכם". אמרו: "בסדר".

בסופו של דבר פגשנו את אנשי המוסד, והם בחרו בנו שאנחנו נעבוד איתם. אני ומֶסְפִין התחלנו לעבוד איתם.

אז התחלתי לעשות את כל מה שעשה פְרֶד.

גילי: ללכת ולחזור וללכת…

טָקֶלֶה: ללכת ולחזור, וללכת למכונות הפליטים אחרים, להביא יהודים, לגדאריף. לשכור להם מקום,

להסתיר אותם. ביקרתי בהרבה מחנות פליטים. 200  קילומטר, 300 קילומטר רחוקים.

גילי:  וכל זה לפני שאתה בעצמך עלית לישראל?

טָקֶלֶה: כל זה לפני שאני עליתי לישראל.

גילי: אוקיי, וכשאתה עולה לישראל, מה קורה?

טָקֶלֶה: בסופו של דבר, אחרי פעילות של בערך שנה וחצי, הפעילות שלי גם נחשפה, אז אנשי המוסד

הבריחו אותי, וכך הגעתי לארץ ישראל, לארץ חלומותיי. התרגשות ענקית. ענקית.

אני לא הכרתי איך נראית ישראל. לא הייתה לי תמונה, לא הייתה לי וידאו, לא הייתה לי טלוויזיה.

רק דימיינתי אותה, את חומות ירושלים, לפי התפילות ששמעתי עליה. לפגוש עיר מודרנית כזאת,

זה היה הגשמת חלום.

הגעתי לשדה התעופה, כמובן קיבלו אותי כבר אנשי סוכנות, משרד הקליטה. הייתי במרכז קליטה בבאר שבע.

פתחו אולפן, אולפן עברית שלא היה מתאים ליוצא איתיופיה, שלא עמד בציפיות שלי.

אני רציתי ללמוד מיד עברית. אני רוצה ללמוד קשה, ללמוד באולפן 8 -9 שעות.

אז היה אולפן של 3 -4 שעות ואחר כך לא היה מה לעשות.

מה אתה יכול לעשות בתור צעיר? אין כלום! אין איזה פעילות, לא תנועה, צופים, לא כלום.

מיד קלטתי. אמרתי, אם אנחנו לא נתערב, לא נלמד, לא יקרה שום דבר. כבר רציתי להתגייס.

אני כבר בן 18, אני רוצה להכין את עצמי. שום דבר, אין שום הנחיה!

הלכתי לקיבוץ עם החברים שלי, אמרתי להם, אין להם מה לעשות פה. אנחנו לא ניקלט פה.

גילי: איזה קיבוץ?

טָקֶלֶה: הייתי בקיבוץ משמר העמק.

גילי: קיבוץ מקסים!

טָקֶלֶה: מדהים, מדהים, מדהים. זה היה הגשמת חלום… בקיבוץ הזה למדנו ארבע שעות אולפן,

ארבע שעות עבודה, חיים בחברותא, זה מזכיר לי את הכפר שלי, ואת החיים הקהילתיים.

כל יום שישי ושבת יש דיון על כלכלה, על צבא, על החברה הישראלית. תוך חצי שנה הייתי ישראלי לכל דבר.

חדשות הייתי יושב ומקשיב עד הסוף. הבנתי עברית על בוריה, על בוריה!

והייתה לי אימה מאמצת, בתיה, זכרונה לברכה, ניצולת שואה. כל עולה חדש שהגיע לקיבוץ,

נתנו לו אימא מאמצת. היו אנשים מדהימים, מדהימים, אנשים טובים באמצע החיים.

אמרתי לה: בתיה, אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית, ליחידה הכי משמעותית שיש.

אנשי המוסד שהיו איתי היו צעירים בגילאי 30 -35, תותחי על. אני רציתי להיות כמוהם.

את רואה שהם לוחמים, אנשים טובים.

היא אמרה: אתה תלמד, יש לך שני כרטיסי כניסה לחברה הישראלית: אחד, תעשה שירות משמעותי בצבא.

שתיים, תלמד, תהיה איש משכיל.

אבל לא הבנתי מה שהם אמרו. לא הבנתי. אבל אני שומע לעצות.

אז אמרתי לה:"בתיה, אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית, אתה צריכה לעזור לי". אמרה אין שום בעיה.

היא עשתה את כל ההתכתבות עם לישכת גיוס והגענו לחיפה. אמרתי להם, אני רוצה את היחידה

הכי משמעותית, הכי קרבית שיש.

אז ראו את הק"בה שלי, הכל בסדר, המשקל שלי על הפנים. שקלתי 49 ק"ג.

גילי: וואו!

טָקֶלֶה: הייתי מאוד רזה. במשקל כזה אתה לא תיכנס לשום יחידה. לך, תאכל, תשמין, תחזור אחרי ש…

ואני חזרתי הביתה שבור. בתיה אומרת לי: "אל תדאג, אתה תגיע רחוק".

אמרתי לה: "בתיה, אני חייב לשרת, משהו משמעותי, זה לא יכול להיות". היא התחילה לברר ואמרה לי,

כנראה קרבי לא תהיה, אבל ביחידה משמעותית תשרת.

אז אתה תהיה עתודאי. אמרתי לה: "מה זה עתודאי?" (צוחק בפליאה)

אמרה לי: "דוחים את השירות, אתה לומד, מסיים את הלימודים שלך, ומתגייס ליחידה שאתה רוצה,

יחידה טובה. אתה טוב במתמטיקה? תלמד הנדסה". אמרתי לה: "בסדר בתיה, מה שתגידי, אני עושה".

לקחה אותי לטכניון, לא התקבלתי. לקחה אותי לתל אביב, לא התקבלתי. לקחה אותי לבן גוריון,

אמרו לי על תנאי. לא נדרוש ממנו פסיכומטרי, אבל יעשה מכינה, יתחיל הנדסאי וימשיך לתואר.

אמרתי לה אין שום בעיה, לי יש סבלנות. אז התחלתי ללמוד, מכינה: 5 יחידות פיזיקה, 5 יחידות מתמטיקה,

4 יחידות אנגלית, 2 יחידות עברית. וואי, וואי, איזה קשה. באמת, אבל לא וויתרתי.

עשיתי מכינה, עשיתי הנדסאי, למדתי הנדסה. אז עשיתי את כל המסלול, כל זה היא מלווה אותי.

מהקיבוץ הגעתי לבאר שבע. חזרתי לבאר שבע! והיא הייתה מביאה לי ריבת תות, ריבת תפוזים…

אני מתרגש… איזה אישה.

היא ליוותה אותי, אמרה לי, אתה צריך להגיע ליחידה טובה. למדתי הנדסת אלקטרופטיקה, אהבתי אופטיקה.

לייזרים וסיבים אופטיים. אהבתי את זה בטירוף.

המשפחה שלי עלו לקראת סיום התואר שלי. הגעגועים גמרו אותי.

כשהייתי מתגעגע או שהייתי הולך לקולנוע, סרטי בורקס. דבר שני היתה לי המעבדה.

מעבדת הלייזרים הייתה מפלט עבורי. קיבלתי ציונים של 100 בזכות המעבדה.

ותוך כדי כך, אני מברר לאיזה יחידה אני מתגייס. אני עתודאי, כל שנה אני מעביר את הציונים שלי לצבא.

לקראת השנה השלישית, אמרו לי, לאן אתה רוצה להתגייס?

היה לי חבר יעקב, שכשהשתחרר הוא בא ללמוד הנדסה. הוא אמר לי: טָקֶלֶה אתה טוב בלייזרים,

אתה תלך לחיל האוויר, יש יחידה סודית, יחידת מזל"טים". אמרתי לו: "מה זה?"

אמר: "מטוס ללא טייס, יחידה סודית, אף אחד לא מדבר עליה. בול מתאימה לך".

ואני מגיע ללשכת גיוס, "אתה צריך לבחור: תותחנים, יש יחידת אופטיקה, אולי לשם נשלח אותך?",

"לא לא לא! אני נכנס לחיל האוויר ליחידת מזל"טים! אמרו לי: "אין דבר כזה", אמרתי להם: "יש דבר כזה,

אני הכנתי את עצמי לדבר כזה". אז הכניסו אותי לקצין מיון, פלאפל… אמר לי: "איך שמעת על היחידה?"

"החברים שלי סיפרו לי,ואני נכנס ליחידה הזאת".

הוא אומר לי: "נכון יש יחידה כזאת, אבל יהיה קשה מאוד כי המשפחה שלך עדיין לא עלו.

היחידה הזאת מאוד סודית, אתה לא תכנס."

אמרתי לו: "מה זאת אומרת? יש יותר ציוני ממני? עשיתי את המסע מסודן, הייתי פעיל עלייה,

אני הגשמתי את החלום הציוני! אין דבר כזה, אני נכנס ליחידה הזאת!"

אז אמרו לי: "בסדר, תמתין". אז שלחו אותי לבסיס חצרים בבאר שבע, לעשות עבודות תחזוקה.

אז הקימו את מוזיאון חיל האוויר. צבעתי את המטוסים, שתלתי את העצים, השקיתי אותם, חודש.

ביטחון שדה, איזה חקירות, אין לך מושג… בתיה!! "ישלחו לך, יתישו אותך, לא לוותר, לא לוותר!"

לא ויתרתי, והתקבלתי ליחידה הזאת!!!

תשמעי, זה מזל ענק! ואנשים טובים באמצע הדרך.

גילי: אני לא חושבת שמזל. יש פה התמדה ונחישות ולא לוותר.

טָקֶלֶה: בהחלט, בהחלט.

גילי: לא מזל, מזל הוא לא קשור.

טָקֶלֶה: לא, לא, אני מדבר על האנשים שמלווים אותך (מתרגש מאוד ורועד בקולו) עם כל התכונות שיש שלך…

אני עולה חדש, אין לי אף אחד. אני בודד, אני חייל בודד. אין לי משפחה ואין לי איזשהו עוגן!

(בהתרגשות) אם דני לא היה אומר לי אתה חייב להיות ככה, ובתיה לא היית אומרת לי אני לא מוותרת עליך,

ויעקב לא היה אומר לי יש יחידה כזאת? לא הייתי יודע. אין לי משפחה. אין לי איזה אדם שהתגייס לפני.

אין לי דמויות שאני יכול לדלות מידע.

גילי: כן. אנחנו נדבר על זה עוד מעט בהקשר של Tech קריירה, אבל אתה צודק. נכון, אתה צודק.

יש את המשפט הזה, כל בן אדם צריך מבוגר שיאמין בו…

טָקֶלֶה: ממש. ממש.

גילי: זה ככה.

טָקֶלֶה: ממש.

גילי: יפה. ואז אתה בצבא?

טָקֶלֶה: הייתי בצבא, אחר כך עבדתי בהייטק.

גילי: איפה?

טָקֶלֶה: התחלתי בסאיטקס, בתחום אלקטרואופטיקה. אחר כך עבדתי ביחידה סודית בתחום הלייזרים,

אחר כך ב"הוטלו" הקימו את כל הנושא של לווינים, צלחות לווינים. היום יש כבלים, כל המעבר

של אותות וידאו ואודיו מלווינים שמפזרים אותם לחדרים והאיכות יורדת.

אז התגברנו על זה על ידי סיבים אופטיים, אני התמחיתי בזה.

הרווחתי טוב, התפרנסתי בכבוד, ותוך כדי כך לא שכחתי את הקהילה, וכל החיים שלי התנדבתי לקהילה.

בשנות ה -90 אולי היינו בערך 20 -30 משכילים יוצאי אתיופיה. בעלי תואר, לא היה אף אחד!

לא היה בקהילה הזאת אדם משכיל! לחלקם היתה השכלת יסודי, אולי חטיבה.

אבל רוב המשפחות שלנו לא היה להם השכלה. לא ידעו קרוא וכתוב גם בשפה האמהרית!

זה היה קשה,משבר, לא האמנו במה שנתקלנו אז. פערים חינוכים, תרבותים, חברתיים, ברמות!

אי אפשר לגשר על הפערים האלו. מנגנון הקליטה והשילוב היה לוקה בחסר.

כלום, כלום, לא למדו מהעליות האחרות, לא למדו.

גילי: אני חושבת שהם דווקא ניסו להפעיל את מה שהם מכירים, במקום להתאים משהו שהוא מותאם לקהילה.

טָקֶלֶה: טעויות שעשו להם עשו גם לנו. אבל מסתבר שגם המשבר שעברנו, משבר המסע שעברנו,

קרוב ל- 4,000 איש, שכלנו בסודן. גם זה טראומה שאף אחד לא דיבר עליה.

כל זה הצטבר והיו צריכים לגשר על הפערים.

אז מה שעשינו, אנחנו עזבנו את העבודה!

התחלתי לעבוד בחינוך, עזבתי את העבודה!

אני כמעט התגרשתי מאשתי, עם שני ילדים קטנים. זה היה הקרבה.

אמרנו, איך יכול להיות? כל כך התפללנו להגיע, 2,700 שנה חיכינו, וסבא שלי לא זכה, אני זכיתי.

זו היתה זכות ענקית להגשים את החלום הציוני, זו זכות גדולה! גם לעשות את המסע, הכול!

אבל אחרי שאנחנו נגיע, הקהילה שלנו תלך, מה זה? לא תשתלב בחברה? זה יהיה בכייה לדורות!

אנחנו לא מוותרים! קהילה מאוד חזקה, מאוד מאוד מאוחדת. אז אמרנו, אם אנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה.

אז אני התחלתי לעבוד בבתי ספר כמגשר. עבדתי ברחובות, בשישה בתי ספר שונים. מיום ראשון עד יום שישי,

שישה בתי ספר שונים. ראיתי שם ילדים מגיעים בהסעות משכונת קרית משה. 500 -600 ילדים,

פיזרו אותם ב -17 בתי ספר יסודיים ברחובות. בעירייה אמרו לי: יש שישה בתי ספר, בהם אנחנו זקוקים לך.

בשאר פחות או יותר מסתדרים, אבל שם יש קושי. יש נשירה, ילדים לא מגיעים.

עבדתי בבתי ספר. וואו! ההורים לא ידעו איפה הילדים שלהם לומדים, לא יודעים איזה בית ספר!

זה במרכז העיר רחובות, להורים אין רכבים. היו צריכים לקחת 2 -3 אוטובוסים והם לא מצליחים לקחת,

כי הם צריכים להגיע לעבודה. הילדים הלכו לאיבוד. הילדים היו מגיעים לבית ספר,

חלקם היו באולפן, חלקם נתנו להם ללמוד בנפרד, חלקם השתלבו. ובשעה 13:00 חזרו בחזרה לקריית משה.

שוטטו ברחובות. אין חוגים, אין כלום.

התחלתי לאבחן את הבעיה, מה ניתן לעשות. אמרתי אני חייב להשקיע בשלושה גורמים:

אחד- בתוך בית הספר עם הילדים. להיות הכתובת שלהם. בהפסקות שיחקתי עם הילדים כדי להכיר אותם טוב.

ולהיות בחדר מורים כמה שיותר, להכיר את המורים, לעבוד עם המורים. ועם ההורים.

שלוש צלעות: הורים, צוות בית ספר ותלמידים.

התחלתי לעשות מיפוי, במה מתקשים הילדים, מבחינת לימודים, מבחינה חברתית, הכול…

עם האקסל שלי, יושב, לומד, קורא, מחקרים, הכול. אני לא איש חינוך, אני מהנדס.

מהנדס יודע Input/Output, זה מה שיודע. אני רואה ה- Input/Output הוא 0.

אמרתי 3 מקצועות יסוד אני צריך למפות. מתמטיקה, אנגלית ועברית. מבחינה חברתית,

איך הוא מקובל, האם הוא משתלב, כל זה. בכל בית ספר אני מגיש את הנתונים למנהל בית הספר,

יושב עם היועצת. אז אמרתי, אני חייב ללמוד חינוך.

התחלתי ללמוד חינוך. עשיתי תואר בחינוך, בבית ברל. עשיתי תואר שני בדיפלומטיה וחינוך.

גילי: איפה?

טָקֶלֶה: תואר שני עשיתי בתל אביב.

תוך כדי כך, התחלתי לעבוד עם מנהלי בתי ספר, עם מורים. לשנות תפיסה של מורים, היה מאוד קשה.

גילי: אבל גם להורים, אתה צריך לשנות תפיסה.

טָקֶלֶה: התחלתי לעשות סדנאות הורים. איפה התחלתי לעשות סדנאות הורים? לא בשכונה!

בבית הספר עשיתי אותה! בערב הבאתי אותם. היו מגיעים לבית ספר, איפה שהילדים שלהם לומדים,

בכיסא של הילדים ישבו. זה הכיסא, זה הכיתה, וזה מה שלומדים הילדים. לא ידעו איפה הכיתה!

בעלי תפקידים, במי ניתן להיעזר, איך לעקוב אחרי שיעורי הבית, איך להתייחס לילד, הכול!

אז עבדתי בבית ספר, אחר כך הלכתי לעמותה שקמה- עמותת פידל, הייתי המנכ״ל שלה, היו לי 130 עובדים

שעבדו בבתי הספר. היו מגשרים, יועצים, פסיכולוגים. התחלנו להכשיר.

גילי: שהאנשים הם מתוך הקהילה.

טָקֶלֶה: מתוך הקהילה. התחלנו להכשיר. דוקטור נגיסט מנגשה יסדה את העמותה, עמותת פידל,

ניהלה אותה ואח"כ אמרה לי אתה תנהל אותה. היא הלכה למשרד החינוך, ואני ניהלתי אותה.

130 עובדים עבדו מעפולה עד הדרום. משרד החינוך אהב את האירגון.

התחלנו לצמצם את הפער, בגרויות היו 7%, אח"כ עלינו ל -15%, אחר כך ל -23%.

היום הבגרויות כמעט משתוות לכלל האוכלוסייה, אבל זה תודות למאמץ של העבודה שלנו.

הייתי עשר שנים שם.

אז בני נוער, בבית ספר, היו בסדר, אבל כשחוזרים הביתה ילדי ברזלים כמו שקראו להם.

אחר כך היו ילדי קניונים. ברחו לקניונים לשוטט, ונדליזם וכל זה. אז אמרנו איך יכול להיות

שאין איזה שהוא מתנ"ס בשכונה?

הלכנו לכל הרשויות, אמרו אין תקציב. ההורים יישלמו, הילדים ייכנסו לחוגים.

יש מתנס"ים, מי שמשלם נכנס. למה הם לא בצופים, בשומר הצעיר, בבני עקיבא? שיישלמו, ייכנסו.

להורים לא היה כסף! הם עבדו בעבודות דחק, כדי לכלכל את הילדים, לא היה להם כסף.

אז אמרתי בפידל, חייבים להקים מרכזי נוער. התייעצתי, עשיתי סקר שוק, והחלטנו להקים מרכזי נוער

ולשם להחזיר את הילדים.

גילי: אני חושבת שלשם הגעתי, כי ההתנדבות הראשונה שלי הייתה בעמותת "לשובע" באור יהודה.

טָקֶלֶה: בדיוק, זה אותו מודל.

אז יצאנו לארצות הברית, לגייס כסף. אמרנו להם, אנחנו צריכים 100 אלף דולר בשנה לכל מרכזי הנוער.

זה ציוד, מחשבים, 2 -3 מדריכים וזהו. יהודי ארצות הברית אהבו את התוכנית, הצלחנו לגייס מיליון דולר.

חזרתי עם מיליון דולר והתחלנו להקים מרכזי נוער. התחלנו בראשון, לוד, רמלה, רחובות, עפולה,

נתניה, אשקלון. הצלחתי להקים בתוך שנה 80 מרכזי נוער!

עכשיו רציתי מישהו שינהל את מרכזי הנוער. אין אנשים בני הקהילה! חייב להיות בני הקהילה!

אין כישורי ניהול! השתגעתי, איך יכול להיות?

אני מקבל חבר'ה שלמדו חינוך, מנהל עסקים (היו בקושי), חינוך בלתי פורמלי, עובדים סוציאליים,

מדעי החברה, חבר'ה צעירים, 0 כישורי ניהול! כאילו לא עבדו בזה ולא עשו שום סדנאות או הכשרות.

השתגעתי. ריבונו של עולם! אתה פותר בעייה אחת, נוצרת עוד בעיה?

החלטתי להכשיר אותם ב- Manpower. לקחתי סה"כ 12 לימדנו אותם ניהול, תקציב, כל מה שקורה.

תוך חודשיים עברו הכשרה מסודרת ונכנסו לנהל את מרכזי הנוער.

אז אמרתי, איך יכול להיות שאין אף אחד? התחלתי לכתוב תוכנית להכשרת מנהלים בני הקהילה.

במרכז האקדמי רופין קיבלו אותי. הם ילמדו כלכלה, מנהל עסקים ופסיכולוגיה.

אם יעברו את המסלול הזה, יהיו מנהלים טובים, אני יודע את זה.

כל שנה הצלחתי לקחת 30 חבר'ה, תותחי על, בחרתי אותם.

הייתי מקבל, 100-200 קורות חיים, הייתי בוחר 30, מכשיר אותם.

שנה הכנה אקדמית: מבוא לכלכלה, מבוא למנהל עסקים, יישומי מחשב ברמות גבוהות מאוד,

גם מתמטיקה קיבלו, גם אנגלית. ואני עוטף אותם, מכין אותם מנטלית. יותר מנטלית, שלא ינשרו. אין להם עוגן.

אז עשיתי להם 2 סמסטרים של הכנה ואז הם נכנסו, כל אחד למה שהם אוהב: כלכלה, מנהל עסקים,

מדעי התנהגות. שלושים ושלושים ושלושים. הייתי שם שבע שנים.

גילי: מדהים.

טָקֶלֶה: כן. איזה חבר'ה, וואו, וואו, וואו. הזמינו אותי לחתונות שלהם. איך החיים שלהם השתנו!

הם השתלבו גם בחברות רגילות: בצים, בחברות ממשלתיות, בחברות עסקיות. היה תענוג ממש.

גילי: כן, אני חושבת שברגע שאתה נותן לבן אדם את הידע, את הניסיון, את הכלים, אז אם הוא מוכשר,

הוא מוכשר, ולא משנה מאיזה עדה הוא.

טָקֶלֶה: כן.

תוך כדי כך ירדתי לחצי משרה, אמרתי אני צריך את הפרויקט הבא.

אז הייתי במשרד החינוך, באגף קליטת תלמידים עולים, קלטו עולים גם מאתיופיה וגם עולים מצרפת,

והיה להם בעיות קליטה. שמעו עליי, שר החינוך בנט וגם אחרים, ואמרו לי, אנחנו צריכים מישהו שטפל בזה.

אגב, עולים מצרפת, החינוך שלהם הוא שונה לגמרי. מאוד מסורתי.

בית ספר זה הכל. ההורים שולחים את הילד לבית ספר, מנהל בית ספר מקבל אותו, נועלים את השער,

אף הורה לא מתקרב! אין פה לבוא לדבר עם המורה, כלום.

פעם בסמסטר מוזמנים ההורים, אם צריכים לשמוע ממנהל בית ספר, מהמורים "הילד שלך הכי מוצלח שיש",

אם הוא נכשל אוי ואבוי לו!

פה בארץ, הם לא מבינים. איך יכול להיות? איזה הכל פרוץ פה? אין חינוך?

אמרתי: יש פה מודל של גישור של יוצאי איתיופיה, בואו נעתיק אותו, וזה מה שעשיתי. התאמתי אותו לשטח.

הייתי בנתניה ובלוד, היו שם הרבה עולים מצרפת. עשיתי תצפיות בבתי ספר, ראיינתי, עשיתי מודל,

כמעט לא היה שינוי. אגב, זה היה דומה ליוצאי איתיופיה, מבחינה תרבותית.

גילי: מאיזו בחינה?

טָקֶלֶה: אחריות של בית הספר זה של בית הספר, לא ההורים. כן, ההורים מאוד משקיעים, דואגים לילדים.

אבל הילדים מגיעים אליהם אחרי שיעורי בית בכלל בצרפת, בבית לא עושים שיעורי בית בכלל הילדים.

הם הולכים לחוגים, לקונסרבטוריון, הולכים לבלות עם ההורים. כלום, כלום לא התאים.

מבחינה תרבותית גם. מורה זה קדוש, אף אחד לא התחצף למורה, יש כבוד למורה באתיופיה.

כנ"ל. פה אין כבוד למורה, הכל היה פרוץ. הם השתגעו, הם השתגעו.

אז היינו צריכים להכשיר צרפתים למגשרים.

תוך כדי כך, אחד הדברים שבערו בי, ניתחתי את נתוני הבגרות של יוצאי אתיופיה.

לא היו בגרות איכותיות בתחום ההנדסה ומדעים. לא מתמטיקה, לא פיזיקה, היו קצת ביולוגיה,

לא כימיה, כלום. אין 5 יחידות בגרות.

איך מצמצמים את הפער הזה? אמרתי אני חייב לעשות משהו דיגיטלי. אז התייעצתי עם כמה חברים מהנדסים.

היו כמה חברות שהתחילו את החינוך הדיגיטלי. מתמטיקה 3 יחידות, 4 יחידות, 5 יחידות, פיזיקה כנ"ל,

ביולוגיה, לעשות משהו דיגיטלי. ואיפה שיש יוצא אתיופיה תלמיד מצטיין, שיש לו בעיה באינטרנט,

אני פותר לו את הבעיה, אני משלם את האינטרנט של הבית, יהיה לו מחשב, נשיג לו מחשב.

ולמצוא מורים להדרכה בדיגיטל. צריך למצוא מורים למתמטיקה, פיזיקה, כימיה, פעמיים בשבוע בערב,

במקביל יכולים ללמד 20 ילדים.

גילי: באיזה שנה זה קורה?

טָקֶלֶה: אני מדבר איתך על לפני 10-15 שנה.

גילי: מדהים.

טָקֶלֶה: כן.

אני מסתובב עם זה, מדבר עם חברים, את יודעת, עושה נטוורקינג, איך למפות את הקהילה,

מי יכול לעשות. עדיף שיהיה מישהו יוצא אתיופיה, שיהיה מורה. מנסה חבר'ה מהנדסים לחפש,

ואני פוגש אנשים מ- Tech קריירה. אמרו לי, תקשיב, מה אתה עכשיו מתחיל את זה? יש פה…

גילי: רגע.

טָקֶלֶה: כן.

גילי: אז אני עוצרת אותך שנייה.

טָקֶלֶה: כן.

גילי: Tech קריירה בעצם הייתה עמותה קיימת?

טָקֶלֶה: עמותה קיימת.

גילי: ומה היא עשתה?

טָקֶלֶה: צעירים יוצאי אתיופיה להייטק. מי שהקים אותה זה אשר אליאס.

אשר אליאס הוא מהנדס מחשבים הראשון של יוצאי אתיופיה. אחרי צבא הוא עבד בירושלים בהייטק,

בהר החוצבים. הוא היה יוצא אתיופיה לבד, והוא השתגע. יש שם איזה אלף עובדים, והוא עוף מוזר,

זה לא יכול להיות. הוא מחפש, מחפש ולא מוצא. אז הוא מדבר איתי, מדבר עם אנשים.

אמרתי לך, יש מעט מאוד מהנדסים בקהילה. אמרנו: אין פה אנשים עם בגרויות איכותיות,

איך הם יגיעו לאוניברסיטאות?

אז אשר עזב את ההייטק והתחיל לעבוד באגודה ישראלית שסינגרה, עשתה לובי מול הממשלה,

למה אתם לא מקדמים את יוצאי אתיופיה. ותוך כדי כך הוא פגש יהודי אמריקאי בשם גלן, שהוא

מהנדס מחשבים, שאמר לו  שצריך להקים את Tech קריירה, להקים Bootcamp -ים. לא היו Bootcamp -ים

בארץ כמעט, לפני 20 שנה. האמריקאים המציאו את ה- Bootcamp -ים.

אז אשר יצא לארה״ב ללמוד את ה- Bootcamp -ים, והקים את Tech קריירה בקיבוץ נחשון.

לא היו לו משאבים, אז הוא הקים עמותה.

משרד עבודה תמך בו במימון הקורסים, והוא וגלן היו מורים. השנה הראשונה היו להם 4 סטודנטים,

בשנה השניה היו להם 9, בשנה שלישית 14, וכן הלאה והלאה. ואשר, אחרי 4 או 5 מחזורים,

הוא ביקש לעזוב את העמותה והתמנה מנכ״ל אחר, לא יוצא איתיופיה.

אח"כ חיפשו מנכ״ל יוצא איתיופיה. אז כשאני בא עם התוכנית הזאת שסיפרתי עליה אמרו לי,

בוא לפה, יש פה עמותה, בוא תנהל אותה. עד שיוציאו בגרות, עד שזה… יש פה חבר'ה

שכבר יש להם בגרות יסודית, 3 יחידות, 4 יחידות, אבל פוטנציאל אדיר. בוא נקדם אותם,

ניקח אותם לאוניברסיטה. למה אתה צריך סתם…

גילי: להמציא מהתחלה.

טָקֶלֶה: כן, בוא, יש לך פה.

דחפה אותי האישה מהוועד המנהל, אתה חייב להגיע לריאיון. הם כבר ראיינו 10 אנשים, אתה חייב להגיע.

אמרתי לה שאני לא אגיע לריאיון עד שאני לא מרגיש שלם עם עצמי. התחלתי לקרוא על Tech קריירה

ואני קורא, בדיוק את מה שאני מתכנן כל הזמן! זה מה שעשיתי ברופין, מה שזה… אני גם מבין בתחום,

אני מהנדס. אז אמרתי, כמה אתם מכשירים בשנה? זו היתה השאלה המרכזית.

רציתי לראות, אם יש scale . היא אומרת לי: "40 אולי 50, אולי 20, תלוי בתקציב". אמרתי לה,

לזאת מהוועד המנהל: "מה זאת אומרת, תלוי בתקציב? כמה מועמדים יש?", "100-200",

אמרתי להם: "ריבונו של עולם, יש לכם את הדבר העיקרי, יש לכם את המוצר. תקציב זה דבר מישני".

לפני הריאיון עשיתי תוכנית עבודה, באתי לריאיון אמרתי להם: תקשיבו, אני קראתי על העמותה

ושמתי להם את התוכנית שלי על השולחן באמצע הריאיון, וזה מה שאני רוצה לבצע.

לבד אני לא יכול, אני צריך וועד מנהל חזק. בשנה הראשונה יהיו בין 50 ל -70 סטודנטים,

בשנה השנייה אנחנו נגדל ל-100, בשנה השלישית כבר נעבור את ה- 150, ונגיע מקסימום ל- 300.

זה הצפי של הפול שאני יכול לגרד מהקהילה, אין לי הרבה.

וזהו, התקבלתי ל- Tech קריירה לפני 7 שנים.

פגשתי עובדים עם ברק בעיניים,מחכים שמישהו יוביל אותם, רעבים, רעבים.

בנינו תוכנית מסודרת, התחלנו לעבוד על גיוס משאבים, על הכול. עשיתי קצת שינוי בוועד המנהל,

הבאתי אנשים חזקים מאוד, שיודעים לפתוח דלתות. בדיוק, את התוכנית שלי.

אפילו בתקופת הקורונה, הכשרנו 200.

גילי: בשנה?

טָקֶלֶה: בשנה.

השנה הייתי צריך לפתוח סניף אחד בחיפה, בסוף השנה הזאת, סניף נוסף בבאר שבע.

בבאר שבע יהיו 40 סטודנטים, בחיפה וקריות יהיו 20 סטודנטים. נגיע כמעט ל- 300.

לעשות את זה לאורך 5 שנים, יהיו לנו עוד 1,500 בוגרים.

גילי: שבעצם, טק קריירה, מה היא מכשירה את האנשים?

טָקֶלֶה: היא מכשירה צעירים יוצאי אתיופיה במקצועות ההיי-טק בתנאי Bootcamp בתחום של פיתוח תוכנה,

סייבר, דאטה אנליסט ותקשורת מחשבים. גם בדיקות תוכנה אוטומטיות. 5 המקצועות הנדרשים בשוק.

ההכשרה היא בתנאי פנימייה. מדובר פה בחבר'ה צעירים עם בגרות מלאה, שירות צבאי מלא

או שירות לאומי מלא, אנחנו לא מתפשרים על זה. אלא אם כן יש בעיות בריאות שלא גייסו אותו,

אנחנו מוכנים, חריגים להכניס. אבל שירות משמעותי זה must, שירות לאומי זה must.

לא מוותרים על זה שהם צריכים לתרום למדינה, זה הדגל שלנו. ובגרות, לא משנה איזה בגרות.

הם עוברים סינון מאוד מאוד מאוד קפדני.

החל מריאיון אישי, שאנחנו רואים את ההתמדה שלהם, את המוטיבציה שלהם. מוטיבציה, מוטיבציה,

ומבחן פיל"ת, שהתאמנו אותו. רוצים לראות שם את היכולת הלוגית שלהם, ורמת המתמטיקה שלהם

והאנגלית, ואם הם מוכנים לעבוד קשה.

ואנחנו ממפים, כל מי שיכול לגור בבית שלו, יש לו תנאים אידיאליים, כן יכול ללמוד בבית.

אבל בלי איחורים, בלי חיסורים, בלי בלגן. הוא צריך לבוא למרתון של 10 חודשים.

מדובר פה בהשקעה של מעל 800 שעות פרונטליות, קשה. ועוד 1,000 שעות קוד פרטניות.

גילי: מה זה אומר?

טָקֶלֶה: זה אומר, שהם צריכים ללמוד ב- 10 חודשים, מ- 9 בבוקר עד 11 בלילה.

גילי: וואו.

טָקֶלֶה: כן. מ-9 עד 16:00 -17:00 פרונטלי, מרצים שונים, אחרי זה פרטני.

גילי: מה זאת אומרת פרטני?

טָקֶלֶה: אנחנו ממפים כל כיתה, לפי החוזקות שלהם, ומצוותים אותם. שישבו ביחד, יתגברו ביחד,

ומביאים את הבוגרים שלנו. הבוגרים שלנו מהתעשייה, באים ומתגברים אותם.

יש לנו 1,300 בוגרים בתעשייה. כבר אנחנו אימפריה.

גילי: מדהים.

טָקֶלֶה: יום אחד בשבוע, מפנים הסטודנטים להכנה לקריירה, כתיבת קורות חיים, פרזנטציה, סימולציות  

סימולציות HR, וסיורים בתעשייה. הם לא היו בתעשייה. אנחנו לוקחים אותם לתעשייה.

אחת ההצלחות שלנו היא שאנחנו מלמדים מה שנדרש בשוק.

ב -2025, כמעט כל הקורסים שלנו הם משולבים עם AI.. ודאטה, המון דאטה, הולכת להיות שם מהפכה.

אגב, אני עשיתי סקר גם ב- Bootcamp -ים. הם עדיין לא שם. הם לא שם.

לדעתי אנחנו נהיה החלוצים בנושא הזה. אחר כך יעתיקו מאיתנו.

יש לנו 200 חברות הייטק שאנחנו בקשרים טובים איתם. הם פוגשים מנהל מוצר, מנהל צוות,

יושבים בהפסקה, מדברים איתם על התרבות הארגונית, איך מתקבלים למקום עבודה.

לפעמים הריאיונות של סימולציית ה-HR מתקיימות שם כדי לפתוח להם דלתות.

זה חלק מהשיטות שאנחנו עושים. החבר'ה יוצאים מכאן עם ארגז כלים.

הם ג'וניורים עדיין, אבל ברמה של בין שנה לשנתיים בתעשייה. כי בלי זה לא יקבלו אותם.

אנחנו אומרים לחברות ההייטק: אל תעשו להם הנחה, תפתחו דלתות. אין להם קשרים. נטוורקינג,

כל התורה של ההייטק זה נטוורקינג. אין להם נטוורקינג. אין להם אחים, אין להם בני דודים שהם בתעשייה,

שייתערבבו, הם פותחים את הדלתות.

חברות ההייטק? וואו. איזה אנשים. ציונות, ציונות לשמה. באמת, אנשים משכמם ומעלה, פתוחים, ליברלים,

מדהימים, פותחים דלתות, באמת. רק תביאו לנו, תביאו לנו.

גילי: זה מעניין מה שאתה אומר כי השאלה שיושבת לי בראש זה, מה זה מבחינתך עבודה מתוך שליחות?

טָקֶלֶה: תשמעי, זו משימת חיי. כל צעיר כזה שאנחנו מצילים, הוא דור ראשון להשכלה בתוך המשפחה שלו.

דור ראשון להשכלה! (מתלהב) אני דור ראשון להשכלה! ואני יודע מה זה.

המשקולת הזה, אחד- אתה צריך גם לקדם את הקריירה שלך, ושתיים אתה גם צריך לדאוג למשפחה שלך,

כולם מסתכלים עליך.

הסטודנטים האלו שהם בהייטק לא רק משנים את עצמם. הם משנים את המשפחה שלהם,

משנים את הסביבה שלהם. האימפקט שלהם הוא אדיר! מתפשט!

הם חוזרים לשכונת המצוקה כאן, חוזרים עם רכב צמוד, עם תג של חברת הייטק.

כל הצעירים סביבם, הם דמויות לחיקוי! הם מקרינים אור!

השכלה הוא דבר בסיסי בעולם המודרני, אנחנו לא היינו שם. אני יודע השכלה משנה חיים.

תשמעי, זה שליחות ממעלה ראשונה. משנה את החיים של הצעיר. הם כבר במיינסטרים, במעמד הביניים.

למרות שמעמד הביניים הולך ונשחק עכשיו, אבל בכל זאת, הם במעמד הביניים!

הם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה במקום נורמלי, יכולים לתת חוג לילדים שלהם,

יכולים להיכנס לחובות ויכולים לכלכל את עצמם, לא קרה כלום. הם לא נמצאים במעגל העוני!

זה החלום הציוני המודרני, להיות בהייטק nation.

זו מדינה של הייטק, זו מדינה של משכילים. אין לנו משאב אחר, המשאב העיקרי של מדינת ישראל

זה ההון האנושי שלה, ושם הם צריכים להיות.

המטרה העיקרית שלנו היא להגיע ל – 3,000 בוגרים. יש לנו עכשיו 1,300. אני רוצה עוד 1,800.

נגיע לזה בעוד 5 שנים, זו מהפכה!

גילי: כמה מונה הקהילה?

טָקֶלֶה:  160 -170 אלף. היא מתחלקת ככה: כ -30 -32 אלף, הם בין יסודי לתיכון.

עוד 35 -40 אלף, אחרי צבא, עד גיל 40. השאר מבוגרים.

אני רוצה, מתוך 35 אלף, אני רוצה 3,000 משכילים. זה מהפיכה!

כל המועמדים שלנו מגיעים מפה לאוזן, אנחנו ממש מותג בתוך הקהילה.

גילי: ולמה הקמתם את In-Tech?

טָקֶלֶה: אנחנו מקבלים בשנה כ- 200 תלמידים. פונים אלינו 800. זאת אומרת, 600 איש אנחנו

לא נותנים להם מענה. אז שלחנו את הנתונים למשרד העבודה. תקשיבו: אנחנו מקבלים רק 200.

600 איש מגיעים, אנחנו לא מקבלים אותם, הם חוזרים הביתה. אומרים להם תלכו תשלימו בגרות,

תשפרו את הציונים שלכם, אתה לא בשל, תבוא שנה אחרי זה, אבל אין לנו כלים.

אז משרד העבודה עשה מכרז, אנחנו זכינו בו, ואנחנו עושים מכינה להייטק.

גילי: מכינה ל- Tech קריירה.

טָקֶלֶה: בדיוק! ל- Tech קריירה ולאחרים. אמרו לנו, אם אתם תעשו מכינה, חלקם יגיעו אליכם,

חלקם יגיעו למכינות אחרות, להכשרות אחרות, אדרבה! המטרה שלנו שכמה שיותר יוצאי אתיופיה

יגיעו להייטק. אז זכינו במכרז, ונוצרה תוכנית  In-Tech.

גילי: הבנתי. זאת אומרת, In-Tech היא תוכנית במכרז של משרד עבודה, והבוגרים שלה הולכים לאיפה שאפשר.

טָקֶלֶה: כן. הגיעו אלינו אחרי מחזור ראשון של In-Tech, 8, אבל השאר הלכו למקומות אחרים.

יש כאלה שהלכו לאוניברסיטאות, יש כאלה שהלכו למכללות, יש כאלה שהלכו להנדסאים,

יש כאלה הלכו ל- Bootcamp -ים אחרים. למשל, רצו ללמוד שיווק דיגיטלי, אין לי. הלכו.

בשנה האחרונה הקפאנו את פיתוח תוכנה, היו חבר'ה שרצו פיתוח תוכנה, אז הלכו ל- Bootcamp -ים אחרים.

גילי: כמה זמן כבר קיימת In-Tech?

טָקֶלֶה: שנתיים. לדעתי מתוך התוכנית הזאת בסוף השנה הזאת יהיו 500 נרשמים.

גילי: אנחנו עכשיו (=רבעון אחרון דצמבר 24') מחזור 4.

טָקֶלֶה: בסוף מחזור 4 נגיע ל- 500. כמעט 60% מהמועמדים. זו הצלחה מסחררת.

גילי: יש אבל תמיד את הקטע הכלכלי. אני מדברת עליך עכשיו, לא על החבר'ה שאתה סולל להם את הדרך.

בשביל לעבוד מתוך שליחות, יש לזה מחירים כלכליים, אני מניחה.

טָקֶלֶה: בהחלט. שמעי, אני מתפרנס בכבוד, אבל לא כמו מהנדס. חברים שלי, חלקם עשו אקזיטים,

חלקם יש להם חברות, חלקם יש להם 2 -3 דירות. אוקיי, אני בחרתי אחרת!!!

לי יש דירה, ברוך השם, אין לי משכנתה. יש לי ילדים טובים, אשתי עובדת, אני עובד, אנחנו מעמד ביניים,

לא יותר מזה. החלק החומרי לא דיבר אליי.

השינוי שקרה בקרב הקהילה שלי זה הדבר המהותי ביותר!

מה לעשות? צריך מנהיגים שיקריבו את עצמם בשביל העתיד.

גם כשהקימו את המדינה, אנשים הקריבו פה, ולנו יש עכשיו מדינה לתפארת!

בשום היסטוריה אנושית, את לא יכולה לחולל שינוי אם אין הקרבה. אין מה לעשות. ואני מודע לזה.

ברכה ענקית שיש לי את הזכות הזאת לעשות!

שאני ממשיך את דרכו של יונה, את דרכו של סבא שלי מְקוֹנֵן בּוּגָלֶה.

זה ענק! את יודעת מה זה 1,300 בוגרים? עוד מה שעשיתי ברופין, 120 סטודנטים כשהם כבר בעלי תואר,

וחבר'ה שבבתי ספר, שהם הצליחו עם הבגרויות?

איפה שאני מסתובב אנשים באים מחבקים אותי, אתה היצלת אותי!

זה ענק! מה יש יותר טוב מזה? כי אין לנו מדינה אחרת.

אני מאמין במנהיגים, ארגונים חברתיים שצומחים מלמטה, זה השינוי האמיתי.

אם נעשה, כל אחד יעשה צעד אחד כזה קטן, בחלקתו הקטנה, המדינה שלנו הייתה אחרת.

גילי: כן.

טָקֶלֶה: במיוחד בתקופה הזאת.

גילי: כן, אתה צודק. אמן.

איך אתה שומר על המוטיבציה והתשוקה לשליחות שלך לאורך זמן?

טָקֶלֶה: לדעתי זה החינוך שקיבלתי מהבית, החינוך האתיופי, שהוא צעד אחרי צעד. צעדים מדודים,

וצריך לרוץ מרתון.

גילי: אבל יש רגעים שאנחנו קצת מיואשים. מה אתה עושה?

טָקֶלֶה: הכי חשוב להיצמד לחזון, למטרה סופית, הכי חשוב, אוקיי? הדבר השני, לראות את חצי הכוס המלאה,

פרופורציות. וצריך לחשוב שלכל דבר יש פתרון. פיתרון מהיר, יכול להיות עקיף, אבל בסוף תגיע למטרה.

אני קורא הרבה, מבלה עם המשפחה, אני עושה הליכה כדי לשמור על הבריאות שלי.

אני לא אוכל טוב, את התזונה שלי אני צריך לשפר. ולהישאר על הגלגל.

פעם למעלה, פעם למטה, להישאר על הגלגל. ההייטק עכשיו בירידה, המשאבים, הכל.

אז אני יודע לעשות איפוס: פיתוח תוכנה לא הולך? סייבר עכשיו הולך. אז כל הזמן להיות על זה,

וזה נותן אנרגיה!

ולהיות בתנועה, כל הזמן בתנועה. לפגוש אנשים.

גם העבודה שלי בסודן שינתה את חיי. שנה וחצי זה היה האוניברסיטה הכי טובה שהיתה לי בחיים.

היו שם עליות וירידות. להוציא יהודים, להציל יהודים, זה היה עולם ומלואו.

הייתי צריך לעבור המון מחסומי משטרה, נתפסתי, עינו אותי. מכל זה צמחתי. זו המורכבות של החיים.

אבל הכי משמעותי זה להיות אופטימי. אני אדם מאוד אופטימי. מאוד מאוד רגיש וגם מאוד מחושב.

אני מאזן בין השכל ללב. השכל והלב ביחד.

גילי: מה היא לדעתך הדרך הנכונה להתחיל לעבוד מתוך שליחות?

טָקֶלֶה: שאלה קשה.

גילי: יכול להיות שאנחנו לא יכולים אולי להרשות לעצמנו לעבוד מתוך שליחות על ההתחלה,

אנחנו אולי צריכים לבנות את עצמנו לפני כן?

טָקֶלֶה: אני חושב ככה: יש אנשים שבאים מתוך שליחות מכיוון שהם באים מאותה אוכלוסיה שהיא במצוקה,

שזה בוער בהם. זה מה שקרה אצלי, אוקיי? מי שבא מתוך החברה, הוא צריך לזהות תחום שבוער בו,

תחום שהוא יכול להשפיע עליו, שיביא פיתרון לבעיה הזו. זה חשוב מאוד.

כדי לחולל שינוי מהותי ולהיות שווים בין שווים. בלי שוויון כלכלי אין שוויון חברתי. זה חייב להיות.

זה חייב להיות בתת מודע, זה מה שאני אומר לצעירים. אם אין לך שוויון כלכלי, לא יווצר שום שוויון חברתי.

שאני באתי ממשפחה דתית, זה גם משפיע.

גילי: באיזה אופן?

טָקֶלֶה: במיוחד, החינוך היהודי. הערכים היהודים מאוד מאוד מושרשים, עוד מילדות.

גילי: מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול לתת למאזינים שמחפשים את השליחות שלהם בקריירה?

טָקֶלֶה: שיסתכלו בגובה העיניים. ילמדו את התרבות, ילמדו את הצרכים. זה חשוב.

ויאזנו בין הנתינה לחיים שלהם. שיהיה איזון משמעותי.

נכון, יש דברים שאת מטפלת פה ואתה הולכת עם זה הביתה, אבל צריך גם לדעת לעשות קאט. טיפול מנטלי.

גילי: נכון.

טָקֶלֶה: לעשות קואצ'ינג, כל מה שצריך. כן.

גילי: מה התוכניות שלך להמשך?

טָקֶלֶה: כמו שאמרתי לך, אני רוצה להגיע ל- 3,000 בוגרים ב-5 השנים הבאות.

ברגע שאני אסיים, אני אכתוב ספר על החיים שלי.

לחולל שינוי משמעותי בקרב הקהילה. מאוד מאוד בוער בי, כל הנושא הזה של זהות והיסטוריה

של יהודי אתיופיה שלא סופר.

ובחזון, החזון שלי להקים מין מוזיאון ענק, שיחולל שינוי בזה. כמו מוזיאון ישראל. מרכז שלנו,

שהילדים שלנו יהיו גאים בזה. יבואו, ילמדו את הנרטיב. יבוצעו שם מחקרים, יעשו סרטים,

ישחזרו את המסע לאתיופיה. אני מרגיש שיש דור צעיר שבשל לזה. שהוא צמא לזה, שיתגייס לדבר הזה.

גילי: נשמע רעיון מצוין!

יפה. אני רוצה להודות לך על השיחה המעניינת.

טָקֶלֶה: תודה שבאת לראיין אותי, באמת, זו הזדמנות לספר את הסיפור.

תודה שבאת להתנדב ב- Tech קריירה.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~