הישיבה החילונית בירושלים
כיוצרת מרחב יהודי-חילוני מאפשר

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את אבישי וול, מייסד ומנהל שותף של הישיבה החילונית בירושלים.

אנחנו משוחחים על:

• המסע האישי שהוביל אותו לזיהוי הצורך בחיבור צעירים חילונים לתרבותם היהודית.
• הקמת הישיבה החילונית, ובתוכה תוכנית הדגל "המעיין" המציעה חיבור עכשווי ומרענן בין מסורת יהודית וערכים חילוניים.
• האפשרות "לשחק" עם היהדות ולבחור מתוך הטקסטים את מה שמתאים לך.
• טיפים מעשיים למי שמחפש את השליחות האישית שלו בעולם העבודה ועוד.

מוכנים לצלול לעולם של תרבות, זהות ושליחות חינוכית?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום אבישי וול, ברוך הבא למחילת הארנב!

אבישי: תודה רבה, שלום גילי!

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על עבודה מתוך שליחות, על הדרך שלך,

וגם בעיקר על הישיבה החילונית בירושלים. אז נתחיל בכך שתציג את עצמך, מי אתה אבישי וול היום?

אבישי: אני קודם כל אבא לשלושה ילדים חמודים ונשוי לאיילה, אחר כך אני מורה.

אני מורה לתנ״ך בהכשרתי ולספרות כללית. אני מאוד אוהב את התנ״ך ומאוד אוהב ללמד תנ״ך וספרות.

ואחר כך אני יזם תרבות ירושלמי שמשתדל לעשות הרבה חיבורים בין עולמות תוכן שונים ומגוונים בירושלים.

ככה שהתרבות בירושלים תהיה צעירה, מגניבה, חצופה, מעודכנת.

עם הרבה כבוד למסורות של העיר הזאת ולסיפורים שלה, ולהיסטוריה שלה.

אני חושב שבכותרת כללית אני יכול לקרוא לזה איש חינוך ותרבות.

גילי: מצוין. איפה נולדת?

אבישי: אני נולדתי בכרכור, עיירה קטנה ליד חדרה. בדרך כלל מחברים אותה עם פרדס חנה,

אבל אנחנו הכרכוראים לא כל כך אוהבים את הצימוד המוזר הזה, פרדס חנה -כרכור, אנחנו מכרכור.

הסטיקר שלנו: "שיהיה ברור, אני מכרכור!".

גילי: שם גדלת, עד איזה גיל?

‫אבישי: עד גיל 14 גדלתי שמה, ‫המשפחה שגדלתי בה, היא משפחה דתית. ‫למדנו בבתי ספר כאלה, ‫

דתיים מאוד אפילו, בחדרה. ‫ואז עברתי ללמוד ‫בישיבה תיכונית בירושלים, ‫עד כיתה י״א,

ואת השנה האחרונה ‫העברתי בנעימים בתיכון הרטמן. ‫זה תיכון דתי יותר ליברלי כזה.

‫גילי: יותר לייט.

‫אבישי: כן, הרבה יותר לייט.

‫גילי: אז רגע, אנחנו נעצור ואנחנו נבין ‫איך הגיע המעבר הזה?

‫אבישי: נתחיל בזה שאני גדלתי בבית דתי, ‫אבל לא התחברתי לאורח החיים הזה בכלל.

מהתחלה זה גרר כל מיני חיכוכים והתנגשויות, אבל היה לי מאוד ברור שהאמונות שלי והדעות שלי

לא משתלבות עם האידיאלים החינוכיים שאימא שלי בעיקר רצתה. אבא שלי ערבב את זה עם עוד דברים,

אבל ברגע הראשון שיכולתי אני אמרתי תודה רבה וסיימתי עם אורח החיים הדתי ההלכתי.

איפשהו בתחילת כיתה י״ב. אז סביב זה היה גם את המעברים האלה: למדתי בהתחלה בבית ספר חרדי,

אחר כך העבירו אותי לממלכתי דתי בחדרה, ואחר כך הלכתי לאיזה מין ישיבה תיכונית ניסיונית כזאת

בירושלים, בעקבות האחים שלי, וגם שם האינטנסיביות הייתה מוגזמת.

גילי: גבוהה מדי.

אבישי: כן. ואיכשהו, יש איזה סיפור מאחורי זה, אבל איכשהו הגעתי בסוף לסיים את התיכון,

בתיכון דתי -ליברלי כזה. מיד שסיימתי את התיכון הורדתי את הכיפה והארכתי שיער וחייתי

חיים חילוניים נגיד, מאז.

גילי: כשאמרת יש סיפור מעניין, ועשית כזה מין קול כזה שלא נדבר עליו באופן רשמי, אז אם בא לך אתה…

אבישי: אני מכיר הרבה סיפורים של יוצאים בשאלה מכל הסוגים והצורות. כי גם הישיבה החילונית

היא בעצמה מזמנת כאלה, וגם בירושלים פוגשים את כל הספקטרום.

הסיפור שלי הוא שונה, כי לא גדלתי בקהילה דתית, זה היה רק העניין המשפחתי. אז אפשר לומר שלי זה

היה הרבה יותר פשוט. לא הרגשתי שאני צריך להתמודד עם חסמים מכל הכיוונים.

העולם היה מוכר לי, זה היה יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מול אימא שלי שזה היה מאוד חשוב לה.

‫גילי: ואחרי שעשית את השינוי הזה, ‫הצלחת לשמור על קשר טוב עם אימא שלך?

‫אבישי: היו תקופות והיו תקופות. ‫בסך הכול, הכול בסדר.

‫גילי: זכית, יש סיפורים נוראים.

‫אבישי:  כן, כן. ‫אז לכן, אני לא מהסיפורים האלה. ‫אין לי את זה.

‫גילי: אתה אומר בי״ב עדיין בבית ספר דתי. ‫

אבישי: כן.

‫גילי: ומה קורה אחרי שאתה מסיים את בית הספר?

‫אבישי: שכרתי דירה עוד במהלך כיתה י״ב ‫עם חבר ‫בגבעת שאול.

זו שכונה חרדית, ‫אבל היה שם נכס של ההורים שלו, ‫והשכרנו את זה, ‫ופשוט יצאנו לשוק העבודה. ‫

הוא הלך לעבוד עם איזה שיפוצניק, ‫ואני הלכתי להיות טבח. ‫

גילי: תוך כדי לימודים? ‫

אבישי: תוך כיתה י״ב, על הבגרויות, ‫נכנסתי למטבח של בית קפה אנג 'ל, ‫והתחלתי ללמוד טבחות. ‫ואני חושב שההכשרה הייתה ‫שלושה חודשים.

ואז ניהלתי מטבח בסוף כיתה י״ב. כאילו איך שסיימנו את בית הספר, אני קיבלתי מטבח באחד הסניפים,

ובמשך משהו כמו איזה חצי שנה, לפני הצבא, זה מה שעשיתי. אחר כך עבדתי בעוד כמה מטבחים,

אבל עד הגיוס, כאילו במקום ללכת למכינה קדם צבאית או משהו כזה, חייתי חיים שדי מזכירים

חיים סטודנטיאליים כאלה. כמה משמרות בשבוע, שכר דירה, חֲבֵרָה, בילויים, כזה.

גילי: מקסים. ואיך הגעת לצבא?

אבישי: הגעתי לבאקום… (צוחק במבוכה)

גילי: לא, אבל איך קיבלת את הצו?

אבישי: למדתי במסגרות שחבר'ה מתגייסים. יש את המסלול הזה שנקרא ישיבות ההסדר,

זה גם היה אפשרות מדוברת, אבל אני לא, אני רציתי להתגייס רגיל.

לא היה לי איזה תוכנית לגבי הצבא. האחים שלי היו בגולני, בשירות ההסדר שלהם.

אחד לוחם, אחד מש”ק דת, ואח הנוסף היה מטבח בסט"יל, חיל הים.

אני חושב שת’כלס… לא היה לי מוטיבציה לגיוס ולשירות, ובאתי לזה די בהכנעה כזה.

צריך לעשות את זה, בוא נעשה את זה, נסיים ונעוף. זה לא מה שקרה בסוף, אבל החברים שלי היו

כזה בהכנות לצה״ל, הלכנו לכל מיני גיבושים, והיה כזה…

גילי: החבר 'ה משכו אותך.

אבישי: כן. אני אף פעם לא ממש התחברתי לזה לגמרי. אהבתי לקרוא ספרים, ולשמוע מוזיקה,

וללכת לחברים וטיולים. לא ידעתי מה אני אמצא שם, מה יקרה שם, אפילו אני חושב שפחדתי מהשירות.

זה היה נראה לי דבר מפחיד לעשות, מסוכן. אפשר להתבדח על זה, אבל זה היה מפחיד.

תקופה שצה״ל היה אז עמוק בלבנון, כל יום, יומיים שומעים על מישהו אחר, זה היה מלחיץ.

אחד הדברים הראשונים כשהתגייסתי לגולני ב -1996, ועוד בטירונות לקחו אותנו לקרית שמונה.

היה מבצע “ענבי זעם”, ואני זוכר את המשימה הראשונה שנתנו לי שם בתור טירון, שלא יודע מימינו ומשמאלו

בכלל. לקחו אותי, סיפחו אותי למשטרה של קרית שמונה. נתנו לי רכב צבאי, נהג בכלל מהקרייה, ומגאפון.

ואמרו לי, אתה תסתובב בכל קרית שמונה ותכרוז במגאפון, לכל התושבים להיכנס למקלטים.

כמו אָלְטֶ'ה זאכן כזה, שמסתובב וכורז? ככה!

ולקח המון זמן, וקטיושה שנפלה מאוד קרוב אלינו, שקלטתי שאני אומר לכולם להיכנס למקלטים,

אבל אני לא במקלט! אני מסתובב עם איזה, סתם ג 'יפ כזה. אם נופלת לידי הקטיושה, זהו!

ואמרתי לנהג: בואו נחזור, אנחנו הולכים למקלט. ואני חוזר למקלט, אני רואה את כולם יושבים במקלט!

אמרתי להם: זהו, אני לא עושה יותר את הסיבובים האלה.

לקחו אותנו למין מאפייה עצומה כזאת, שאפתה את כל הלחמים לפיקוד צפון, וזה היה כזה חוויה

להיות פתאום טירון, אבל לעבוד במאפייה עם מלא לחם פרוס וזה.

גילי: שזה קצת מתכתב עם מה שעשית קודם, או לא?

אבישי: לא.

זה כדי להגיד שכאילו מאחורי הפחד או החששות בשירות הצבאי, היה באמת כל מיני דברים.

כל מיני חוויות מאוד קיצוניות ת'כלס, מה שקרה שם. אני בהתחלה ממש סבלתי בצבא, ממש.

זה היה סבל בל יתואר. להתנתק לגמרי מההוויה שלך. המפקדים התייחסו אליי, כמו לכולם,

באופן מאוד מזלזל ומקטין, פעם זה היה ככה, היום זה כבר לא ככה. אבל אז הצבא האמין

שהוא קודם צריך לשבור את החייל, ורק אחר כך לבנות אותו.

והשבירה הזאת היא אמיתית, זה שובר את הנפש. וזו הייתה חוויה מאוד לא סימפטית, כל החצי שנה הראשונה.

גילי: היית בבה"ד1.

אבישי: כן.

גילי: אז יש פה איזה קפיצה?

אבישי: הייתה תפנית מאוד משמעותית. אני חושב שבנתונים היבשים, אני לא יודע אם זה אותו דבר,

אבל אז היה כזה, מה המק"ם שלך, מה הקב"ע שלך. כל מיני כאלה…

כ"הס קראו לזה, כושר הסתגלות, כל מיני. היה להם כל מיני מבחנים כאלה שאני לא הכרתי,

והחליטו לשלוח אותי לקורס מ"כים מוקדם.

זאת אומרת, אחרי החצי שנה הסיוטית הזאת, בא אליי המפקד שלי ואומר לי, אתה יוצא לקורס מ"כים,

והיינו בלבנון, אז מבחינתי זה היה נס נפלא, שבמקום להיות שם אני יוצא לקורס מ"כים.

ובמהלך הקורס, שהתחלתי אותו על רגל שמאל ממש, קיבלתי משימה בשבוע שטח, לעשות תרגיל,

תרגיל כיתה, זה כאילו התרגיל הכי בסיסי כזה, לחלק את המחלקה לכמה זה, ואלה בחיפוי.

יש שם איזה נוהל כזה שצריך ללמוד אותו.

וקיבלתי תיק תרגיל, התיישבתי קראתי קצת מה צריך לעשות. ואמרתי, אני אשכנע את החבר 'ה,

כי בשטח, בלי אוכל, כולם מבואסים. אשכנע אותם שזה בעצם תרגיל מאוד חשוב, וסיפרתי להם סיפור

שאנחנו באמצע קרב, והסורים פה, ואנחנו… אִיּוּמִים כאלה.. איכשהו נכנסתי לאיזה מין מוד כזה מאוד…

גילי: יצירתי.

אבישי: יצירתי, תיאטרלי כמעט. וכולם נכנסו לזה ממש, והיו באנרגיות מטורפות, והתרגיל עבד מעולה.

ואז בנוהל של הקורס יש אחרי זה סיכום תרגיל ומשוב מהמפקד.

‫שלא הסתדרתי איתו או שלא יודע, ‫היה לנו מרחק לא תמיד נעים. ‫ופתאום הוא אומר לי: ‫בוא, אני רוצה

לעשות לך משוב. ‫וזה כזה, יושבים ועוברים ‫מה הדברים שהיו וזה, ציון… ‫

הוא אומר לי בוא, ‫ולוקח אותי מאחורי האוהל ‫ושואל אותי אם אני מעשן, ‫כי אנחנו באמצע קורס, ‫ומה קורה פה?

‫והוא אומר לי, ‫תקשיב, זה התרגיל הכי טוב שראיתי!  ‫וכל מה שחשבנו עליך ‫זה כנראה לא נכון.

‫ומאותו רגע, הוא והצוות היו בעדי. ‫היתה שם איזו תפנית מטורפת, ‫והם נתנו לי עוד משימות ו…

היה שם באמת איזה רגע מאוד מיוחד בהתפתחות המקצועית שלי, כי בעצם פעם ראשונה שמישהו,

אפשר לקרוא לזה מקצועי, אמר לי, תקשיב, אתה מעולה בלהעביר שיעור!!

אתה יודע להעביר את החומר בצורה מעניינת, אתה עושה את הכל נכון, באופן אינטואיטיבי.

אני לא ממש איזה… נתנו כל מיני עצות ואיך מלמדים ואיך מסבירים ואיך מדגימים, אבל לא ידעתי את זה.

וגם לא היה לי אף פעם את המצב הזה שאני צריך לעמוד במבחן האם אני יודע ללמד או לא,

אף אחד לא ביקש ממני את הדבר הזה.

ידעתי לבשל, ידעתי לארגן מסיבות, ידעתי לטייל, ידעתי כל מיני דברים, אבל לא ידעתי שאני יודע

להעביר שיעור!

מאוד סבלתי בבתי ספר שלמדתי בהם. לא נהניתי, לא התרשמתי מהמורים שהיו לי, אף אחד לא היה

השראה מבחינתי.

אולי איזה אחד פה, אחד שם, משהו כזה מאוד מינורי. איכשהו משם נבנה לי הביטחון.

סיימתי את הקורס עם ציון טוב, ונתנו לי לפקד. ואז גם את זה עשיתי בהצלחה. אז שלחו אותי לקורס קצינים,

יחסית די מוקדם כזה, חצי שנה אחרי שהתחלתי לפקד.

ואז בקורס קצינים כל מיני דברים מגניבים ומצחיקים קרו לי שם.

קיבלתי מצלמה מהערוץ הראשון, ואז גיליתי שאני יודע לדבר מול מצלמה, וכל מיני דברים כאלה,

אז החליטו להשאיר אותי להדרכה בבה"ד1.

אז נשארתי בתור מדריך עוד שני מחזורים של קורס קצינים, בסיסי קראו לזה אז,

ובכל זאת רציתי להיות מה שייעדו אותי, אז חזרתי חזרה לגולני.

גילי: רגע, שזה מה?

אבישי: להיות מפקד מחלקה בגולני! לקום להסתער ולהילחם!

ואז חזרתי חזרה לגולני וקיבלתי מחלקה של טירונים. אז בעצם פיקדתי עליהם עד שעלינו לגדוד,

זה חצי מהמסלול, ואז לא הסתדרתי עם המ"פ שם. כל מיני סיפורים ואינטריגות וזה.

ביקשתי לחזור חזרה לבה"ד1 ואחרי דין ודברים, המח"ט היה גדי אייזנקוט, הסכים באופן מאוד מפתיע

להחזיר אותי חזרה לבה"ד1.

ושם סיימתי את השירות שלי, אחרי שלושה מחזורים שפיקדתי שם על פלוגה של צוערים,

וגם הייתה חוויית הצלחה.

אז בעצם אפשר להגיד שצה"ל עלה עליי מאוד מהר, שמה שאני טוב בו זה ללמד, ולא להילחם. (מצחקק)

ללמד איך להילחם, לא בהכרח להילחם. גם את זה צריך ללמד…

אז רוב השירות שלי הייתי בכיתת לימוד, ולימדתי חיילים.

איך עושים תחקיר, ואיך בונים תוכנית, ואיך עושים שיחות עם חיילים. איך מפקדים, ואיך מנהלים,

ומה זה מנהיגות. וכל הנושאים האלה שצה״ל מאוד עסוק בהם כשהוא מכשיר מפקדים.

יצאתי בהרגשה מאוד טובה מהצבא, מהשירות הזה, היה שירות מאוד משמעותי.

למדתי המון, פגשתי הרבה מאוד אנשים מצוינים, וגם הבלאנס הזה בין חצי שירות להיות בגולני,

שזה עמך ישראל, עם כל מה שזה אומר, וחצי כזה בה"ד1 , תוכניות מנהיגות…

גילי: קיצוני משהו.

אבישי: כן, היו רגעים שזה היה קצת קיצוני, אבל היו גם הרבה רגעים שזה היה הגיוני. בסך הכל, משימות דומות.

גילי: יפה. ומה קורה אחרי הצבא?

אבישי: יצאתי לטיול אחרי צבא. אני תכננתי לנסוע לאפריקה, ואיכשהו בדיוק פרצה האינתיפאדה השנייה.

בגלל כל מיני עניינים משפחתיים וזה עם החֲבֵרָה, החלטנו שבמקום לנסוע לאפריקה ולהדאיג

את כל המשפחה שלה, ניסע לאוסטרליה. אז היינו באוסטרליה וקצת ניו זילנד.

גילי: כמה זמן?

אבישי: ארבעה וחצי חודשים, משהו כזה.

עבדנו בחוות אורגניות, הסתובבנו המון, היה באמת חוויה מטורפת. התגעגענו הביתה באיזשהו שלב,

זה היה כבר כזה, די, כמה אפשר עם הנדודים האלה. לחיות באוטו ואוהל, אכסניות זולות.

זה היה מגניב, אבל זה היה מתיש. וחזרנו הביתה די שמחים.

לא הרבה זמן אחרי שחזרנו נפרדנו. זה מאוד קשה לטייל בני זוג לפני חתונה וכאלה.

הזהירו אותי חברים שלי, אבל לא הקשבתי.

גילי: מה בעצם קרה אחרי שחזרתם מהטיול?

אבישי: מה שקרה, זה שהייתי מרושש אחרי הטיול הזה, והייתי חייב לעבוד בעבודה שהיא עם הכי פחות

הכשרות ועניינים והכי הרבה כסף, שזה בעצם אבטחה. אז התחלתי לעבוד במשרד המשפטים בתור מאבטח.

זה היה כאילו בליגה של המאבטחים היותר משתלמים. אז זה מה שהתחלתי לעשות.

גרתי בנחלאות. הציעו לי איזה הצעה מטורפת. חבר שלי הלך לאמן חיילים באנגולה, ואני זכרתי את זה

שבעצם לא היה לי את החוויה האפריקאית שמאוד רציתי, והוא סיפר שהוא מאוד נהנה שם ויש להם

חברה מסודרת כזאת שנותנת שירותי ייעוץ צבאיים למשמר הנשיא. הכי נקי יחסית לאפריקה.

ועברתי את כל השלבים, והייתי אמור לנסוע.

היה לי כבר כרטיס טיסה לאנגולה, אז עזבתי את העבודה במשרד המשפטים, ואת הדירה.

וכמה ימים לפני, היה שם איזה תרגיל זריקת רימונים, וחייל לא תפעל נכון את הרימון, התפוצץ לו ביד,

וגם המפקד שלו, זה שראיין אותי בעצם, עפה לו הכף רגל. אז הם עצרו את כל האימונים באנגולה,

עד שהחברות ביטוח תסכמנה לחוזה חדש, אמבולנסים ליד כל דבר, ורופא עם מסוק,

וכאילו שינו שם את כל ההגדרות, אבל בינתיים…

גילי: ירדת מזה.

אבישי: הם ירדו מזה, אני הייתי מוכן לבוא. בסופו של דבר, מה שקרה זה שחזרתי חזרה למשרד המשפטים.

‫אחרי הפסקה כזאת מוזרה, ‫היה קצת קשה לחזור למשרד המשפטים, ‫כי סיפרתי לכולם שאני נוסע לאנגולה

‫ואני הולך להיות לא יודע מה.

‫חזרתי להורים, כי איפה אני אגור? ‫והם כל הזמן אמרו לי, ‫עוד מעט יהיה חוזה חדש, ‫ואז נדע עם טיסה. ‫

אז כאילו הייתי בהמתנה.

‫גילי: בן כמה היית אז..

‫אבישי:  23.

‫ גילי: צעיר.

‫ אבישי: כן.

‫חיכיתי לתשובה הסופית, ‫עבדתי קצת בגינון, ‫קראתי הרבה ספרים. ‫הבנתי שזה לא קורה, ‫חזרתי חזרה לירושלים, ‫

חזרתי למשרד המשפטים, ‫ואז פגשתי את מי שהיא אשתי היום, ‫איילה.

‫וכל מה שסיפרתי על התיכון ‫והבתי ספר שלמדתי בהם, ‫שלא התאימו לי בשום צורה ואופן,

אז גם סיימתי אותם בלי תעודת בגרות ובלי יכולת באמת להתקדם בשוק העבודה בצורה יחסית נורמלית

למה שהיה סביבי.

עשיתי פסיכומטרי עם ציון מאוד בינוני או נמוך, והיא דחפה אותי להשלים את הבגרויות וללכת ללמוד

תואר באוניברסיטה. כי אני חשבתי שאני אהיה משהו אחר, אני חשבתי שאני אעבוד ברדיו.

נראה לי שזה קשור לזה שאנחנו פה ואולי החברים שלי פחות בקטע של להתראיין לפודקאסטים,

למרות שעשינו פודקאסטים בקטנה.

אבל לי היה חלום, אני, כשאני גדלתי שם בכרכור בעיירה השכוחת אל הזאת, בגלל שגדלתי במין חינוך חרדי,

לא היה אצלנו טלוויזיה, היה רק רדיו.

ואני כל כך אהבתי את המכשיר הזה, הקשבתי לכל התוכניות…

גילי: הסכתים

‫אבישי: היה שם הכל. אני אומר את זה כי המשיכה שלי הייתה לאזורים האלה, של הרדיו והטלוויזיה,

אז עשיתי קורס. במקרה, אני לא יודע אם היה ממנו עוד, זה היה שחיים זיסוביץ', שהוא היה בכיר בקול ישראל

הרבה שנים, והוא היה דובר של בר אילן, יועץ תקשורת. קורס כתבים כזה, ביחד עם מכללת מעלה,

שזו הייתה המכללה לקולנוע דתי כזה, עם מכללת ליפשיץ', שזו מכללה דתית לבנות,

אבל רק בגלל שהיה להם אולפן מהחלומות!! והוא הביא לנו את המורים הכי טובים. באמת היה קורס מעולה!

גילי: כמה זמן היה?

אבישי: שנה! מאוד משמעותי!

גילי: וואו!

אבישי: והיינו קבוצה קטנה, זה היה בשבילי התנסות מרתקת ומאוד נהניתי. אבל… מפה ועד להיכנס

לרדיו ולטלוויזיה, צריך לרצות את זה פי מיליון. אז זה היה הכיוון.

בסופו של דבר, איילה אמרה לי, היא הייתה היועצת קריירה שלי… תקשיב, בוא…

גילי: תרגע. (צוחקת)

אבישי: היא תמיד דחפה אותי, ורצתה את זה, ועד היום.. בוא נעשה סרטונים שלך מספר על שלמה המלך,

והיא יותר ממני דלוקה על זה.

אבל היא אמרה לי בוא, צריך להתפרנס ממשהו. צריך עבודה מסודרת וזה, תעשה תואר.

הכי רציתי ללמוד ספרות ותנ״ך, זה מה שהכי אהבתי. אז היא אמרה לי, תעשה בזה תואר, אתה אוהב את זה,

זה טוב. לך על זה. מה אני אעשה עם זה? תהיה מורה. מה, אני אהיה מורה? אני לא מאמין.

הייתי בצבא, נגיד ארבע שנים בכיתת לימוד, ובתי הספר נתפסו לי כמקום מזעזע.

בחוויה האישית שלי סבלתי מכל רגע מהפורמט הזה. להכניס 30 ילדים לחדר שמבוגר אחד צריך כל הזמן

לשמור עליהם ולהגיד להם מה לעשות, ואין שם שום פן יצירתי. ככה אני ראיתי את זה, כן?

וכל המערכת הזאת הייתה נראית לי מדכאת. אבל בסדר, יאללה, אם צריך, בואו נעשה מה שצריך.

אז כן הלכתי ללמוד את זה.

גילי: איפה?

אבישי: באוניברסיטה העברית. בהתחלה הציונים שלי לא היו מספיקים, התעודת בגרות שלי.

עכשיו בשביל להתקבל לאוניברסיטה העברית ללימודי ספרות אפשר עם תעודת זהות.

אז במקום לעשות עכשיו שנה מקצה שיפורים, אז התקבלתי לבר אילן. למדתי שנה בבר אילן,

ועם הציונים של בר אילן הלכתי לעברית. ושמה למדתי ספרות כללית ומקרא. רמה מאוד גבוהה.

בשנה הראשונה היה קשה, הבדידות הייתה קשה. לא הכרתי אף אחד, כי התחלתי ללמוד הרבה

אחרי כל החברים שלי, עם הסיבובים שלי.

כן פגשתי שם את ניר! שהוא היום השותף שלי לניהול של הישיבה הרבה מאוד שנים.

אז פגשתי אותו, ואנחנו בעצם עשינו את התואר ביחד. הוא למד ספרות כללית וספרות עברית,

ואני למדתי מקרא וספרות כללית. הרבה מאוד בזכותו אני הצלחתי לסיים את התואר הזה,

כי לא היה לי את הכישורים הנדרשים. הוא קרא את כל הספרים, והיינו מתכוננים למבחנים ביחד.

את העבודות עשיתי עם איילה, כי היא כזה יודעת לכתוב בקלות.

ואיכשהו צלחתי את הדבר הזה. לקח לי 5 שנים לעשות תואר ראשון. כי אחד האתגרים בספרות כללית,

זה שצריך ללמוד שפה זרה נוספת. ואני בחרתי צרפתית, כי אבא שלי עלה מפריז, אז יש לי מבטא שזה יעזור.

דבר מאוד קשה, ללמוד צרפתית באוניברסיטה ולעבור את המבחן שמה. אז לקחתי איזה מורה פרטית שתעזור לי,

וסיימתי את התואר. במקביל, כן כבר התחלתי ללמוד תעודת הוראה במכון כרם.

גילי: יפה. מה הייתה בעצם העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת את האוניברסיטה?

אבישי:  אפשר לומר שכבר בזמן האוניברסיטה, אני מאסתי בעבודה של האבטחה, שזה כאילו מאוד מתאים

לסטודנט העבודה הזאתי, אבל באיזשהו שלב זה כבר היה נורא ואיום. להיות שם משמרות לילה,

וזה הפך לי את כל החיים, ו… ‫לעבוד בשבתות, קיצור… ‫

גילי: לא כיף.

‫אבישי: לא כיף. ופניתי לעבודה ‫בחינוך וטיפול, ‫שזה הרגיש לי ‫שזה יותר האזורים שלי. ‫

אז הייתי מדריך ב"מסילה", ‫שזה מעון לנערות ‫שהוצאו מהבית בצו בית המשפט, ‫מעונית כזאת. ‫

הייתי שם איזה שנה וחצי, ‫ואחר כך הייתי מדריך שיקומי ב"אנוש". ‫ואחרי זה חברה טובה אמרה לי,

‫אתה רוצה ללמד בתיכון רנה קסן? ‫זה היה תיכון

גילי: התיכון…

אבישי: גדול וחשוב בירושלים, ‫ואמרתי, יאללה, ‫אני כבר בעניינים, ‫והתחלתי עם כיתה ח', לימדתי אותם ספרות.

ראיתי שזה קשה רצח, אבל שווה את זה. זה היה הרבה יותר אני, כבר התאים לי.

הרגשתי קצת יותר בנוח בכל התחום הזה, גם לימדתי בקורס "נתיב" שזה קורס לחיילים עולים, בשאיפה לגיור.

אז כבר כן הייתי יותר באזורים האלה, ובעצם אפשר להגיד שהעבודה הראשונה שלי אחרי התואר זה

שהתחלתי לחנך ברנה קסן.

התחלתי לחנך כיתה ט'. נתנו לי לחנך אותם, ללמד אותם ספרות ותנ״ך, ולימדתי עוד כמה כיתות.

בעצם הבנתי שאני הולך להיות מורה, שזה מה שאני הולך לעשות. היה מאוד קשה, כי זה בית ספר ענק,

ורוב התלמידים שמגיעים לשם לא באמת רוצים ללמוד, הם כאילו רוצים להעביר את היום איכשהו, ‫

שזה מובן לגמרי. ‫היה שם הרבה עניינים של משמעת ‫והרבה עניינים חברתיים.

‫גילי: ואיפה בעצם מתחברות הדרכים ‫של שלושתיכם? ‫שקודם כול תסביר מי זה שלושתיכם.

‫אבישי: ‫אז כמו שאמרתי, את ניר פגשתי ‫באוניברסיטה בחוג לספרות. ‫והתחלתי ללמוד במקביל, ‫

לקראת סוף התואר, ‫הסכימו לקבל אותי על סמך הנקודות ‫שכבר עשיתי למכון "כרם".

‫שזה מכון להכשרת מורים ‫של כ"יח ברוח אליאנס.

‫גילי: רק נגיד כ"יח: "כל ישראל חברים".

‫אבישי: "כל ישראל חברים".

גילי: הילדים של היום לא בדיוק מכירים ‫את הדבר הזה.

‫אבישי: לא מכירים. כן, נכון.

‫במרכז ירושלים. שם ב‫קורס להוראת מקרא, ‫ישב מולי הבן של המרצה ‫שהכי הערצתי באוניברסיטה. ‫

שלמדתי אצלו קורס מבוא ‫לתיאוריות ספרותיות או איזה משהו כזה, ‫"תורות הספרות".

‫וזה הקורס, קיבלתי בו את הציון ‫הכי גבוה שלי אי פעם. ‫ולא הייתי מפספס מילה ‫ממה שהיה יוצא מהפה שלו,

‫פשוט הערצתי איך הוא שלט בשיעור, ‫וזה היה קורס כזה של 150 סטודנטים, ‫וכולם כבר עם לפטופים,

‫והוא פשוט עשה מזה ‫מופע ספרות סופר מגניב. ‫עכשיו, יושב מולי הבן שלו, ‫לא ידעתי איך לפנות אליו בכלל.

וככה איכשהו בהפסקות הגנבנו איזה סיגריה, והתחלנו לקשקש ונהיה שם איזה חיבור.

אחד המקומות שזה התחבר זה שהלכנו לחוג תנ״ך בבית הנשיא. היה דבר כזה פעם.

היינו שמה, ואיך שאנחנו יוצאים, סיפרתי לאריאל על ערב לימוד שאני מארגן עם חבר יוצר

שאני בתחילת הקשר איתו, ברי סחרוף.

אם את רוצה אני אספר את הסיפור הזה, כי זה סיפור בפני עצמו, איך הכרתי אותו.

הוא מהמייסדים של הישיבה החילונית.

ולמעשה ניר ואריאל הכירו אצלי בבית, בערבי לימוד שאירגנתי עם ברי סחרוף. שם היה המפגש הזה.

שאת הערבי לימוד האלה אני ארגנתי במשך איזה שלוש שנים, במקביל ללימודים, וקצת אחרי…

אנחנו מדברים על שנת 2008.

ואחרי שעשינו את הערבי לימוד האלה, אני פניתי לאריאל, אולי אני קופץ פה קצת קדימה, אבל כולנו בעצם…

הוא כבר לימד בתיכון רעות.

גילי: זהו, בדיוק כשאמרת את זה, בעצם בתקופה הזאת כולכם מורים.

אבישי: כן.

גילי: בירושלים.

אבישי: כן. אריאל לימד גם במכינה קדם צבאית של עין פרת, ואני, כמו שאמרתי, גם לימדתי בקורס "נתיב"

וגם ברנה קסן. אריאל אחרי זה התחיל דוקטורט, או התחיל תואר שני, אז הוא כאילו היה גם באוניברסיטה קצת,

עשה כל מיני דברים שם, וניר הדריך בפנימייה לנוער במצוקה, והדריך גם טיולים.

גילי: כמו שניר יודע.

אבישי: כן.

אז בעצם אנחנו שלושתנו, כל אחד היה במסגרת אחרת, אבל במסגרת חינוכית עם עתיד של הדרכה, חינוך.

גילי: באיזה גיל אתם כשמתחיל הדבר הזה של הישיבה?

אבישי: התחלנו לדבר על הישיבה אריאל ואני, אחרי תואר ראשון, הוא כבר התחיל תואר שני.

היינו בסוף שנות ה -20 שלנו, 27 -28. התחלנו לדבר על ישיבת הסדר חילונית.

רצינו לקחת את המודל של הישיבה במעלה גלבוע, שאריאל בוגר שלה. ששם לומדים שנה לפני הצבא,

מתגייסים שלוש שנים, בעצם עושים דח"ש (דחיית שירות) רק של שנה, ואחרי שלוש שנים שירות בצבא

חוזרים חזרה לעוד שנה של לימוד בישיבה.

ואנחנו חשבנו לעשות כזה לחילונים. שיהיה להם שנה לפני, כי זה גם השתלב בזה שהייתה פריחה

של המכינות הקדם צבאיות. אני בזמנו, לפני שהתחלנו לדבר על זה, כן אמרתי לאריאל שאני הייתי רוצה

להקים איזה מין בית מדרש לאנשי חינוך צעירים שרוצים לעסוק בחינוך, שהוא בית מדרש מגוון כזה,

וקורים בו כל מיני דברים. אבל אריאל אמר לי: "אני לא רוצה להקים משהו חדש".

אז ברגע שהייתה את ההצעה הזאת של ישיבת הסדר, והתחלנו לדבר על זה בצורה קונסטרוקטיבית

ולחשוב מה כדאי, מה אפשר וזה. אז אספנו את החברים שלנו לאיזו שיחת התייעצות, והם בגדול אמרו לנו:

"תשמעו, רעיון טוב, אבל אתם לא מתאימים לסטייל הזה של המכינות, וגם יש כבר".

קיצור, ירדנו מהסיפור הזה של השנה שלפני והתרכזנו בשנה שאחרי.

גם זה, תוך כדי בירורים, גילינו ששנה זו תקופת זמן ארוכה מדי, וכולם מדברים על ארבעה חודשים.

התחלנו לדבר על התוכנית הזאת של ישיבה חילונית בירושלים שהיא התוכנית המרכזית בת הארבעה חודשים,

אני חושב שבמהלך שנת 2009.

גילי: מה שהיה לי בראש, שבעצם אתם שלושה מחנכים, מורים, בירושלים, שבאים ואומרים אנחנו

רוצים לחשוף את החילונים למשהו שהוא אחר. נכון שלומדים גם אסלאם ונצרות וכל מיני דברים, אמנות,

הרבה דברים מעניינים, אבל שכאילו באתם כדי לתקן משהו. ‫ככה אני תפסתי את זה. ‫אני צודקת? ‫

אבישי: בהחלט. ‫

גילי: אז אולי תדבר על זה קצת, ‫שזה מתחבר לנו ‫לעניין של השליחות בעיניי.

‫אבישי: בוודאי שכל אחד הביא איתו ‫הרבה מאוד רעיונות ‫ואיך צריך ללמד ומה צריך ללמד ולמה. ‫

אחת הנקודות שלי זה שכשאני ‫לימדתי בתיכון רנה קסן, ‫המנהלת ביקשה שאני אלווה ‫את הטיול השנתי

של כיתה י"ב, ‫שזו בעצם הייתה השכבה היחידה ‫שלא לימדתי. ‫

טיול חמישה ימים, בערבה, ‫טיול -טיול. ‫ואכן ליוויתי את הטיול ‫והיה ממש מגניב. ‫

בטיול השנתי יש קטע שבוגרי ‫הבית ספר באים ללוות את הטיול, ‫לעזור לצוות וזה, ‫כי זה טיול קשה,

‫והם מקבלים 100 שקל ליום.

הרבה מהם הם בני דודים של תלמידים, וזה כזה מרגיש קהילתי. אבל הרבה מהם לא, והם פשוט באים

בשביל ה…

גילי: הכסף.

אבישי: העבודה והתענוג. ובגלל שאני לא לימדתי את החבר'ה האלה, את הי"ב האלה, אז לא הכרתי אותם.

וליוויתי כל הזמן מאחורה, אז הייתי עם החבר'ה הבוגרים, שהם כולם היו בוגרי רנה קאסן,

והיתה שם איזו קבוצה כזאת, חמישה, שישה, של באמת אנשים מעניינים ומצחיקים, והיה לנו ממש כיף ביחד,

והתגבשנו.

וביום השני, השלישי, הלכתי עם איזה מישהי, שהיא כזאת ירושלמית, חילונית, פירסינג, קעקועים, כזה.

וכל הזמן היא מספרת לי איפה היא הייתה בעולם. עולם שלם בנערה צעירה, בת 22, 23.

ואחרי כל הסיפורים האלה, אמרתי את חייבת להסביר לי מה את עושה פה? אחרי שאת מספרת לי פה

על כל העולם, מה גרם לך לחזור לכאן, למקום הזה? מכל המקומות שהיית בהם?

היא אומרת לי: לא, פה זה הבית שלי! ואני כזה, בסדר, אני יודע שזה הבית שלך, אבל בכל זאת,

מה החיבור? מה הקטע?

אז היא אומרת לי: מה זאת אומרת? התנ״ך. אמרתי: מה? התנ״ך, התנ״ך, הסיפור שלנו, של העם שלנו,

והחיבור המיוחד הזה, למקום הזה, וכל מה שמתלווה לזה.

ואני הייתי בשוק, שזו התשובה שהיא נותנת לי. עכשיו, אני מורה לתנ״ך, ואז אמרתי לה, רגע, מה בתנ״ך?

איזה סיפור? יש את הסיפור של אברהם אבינו… מה את מתכוונת? לדוד המלך והממלכה, ירושלים?

או לשיבת ציון? מה התנ״ך? איזה סיפור מהתנ״ך?

אז היא אומרת לי: לא יודעת, לא זוכרת, אתה יודע… התנ״ך…

ופה אני התעקשתי איתה ואמרתי לה, לא, לא, את חייבת לספר משהו יותר קונקרטי, לא להשאיר אותי ככה.

התחלתי כזה להציע לה כל מיני דברים. לא זוכרת כלום! אומרת לי, וואלה, אחרי הבגרות, לא זוכרת כבר שום דבר.

וגם החבר'ה…שגם הם התחילו להגיד כל מיני דברים… ואז התחלנו לדבר על זה. מתברר לי שהם לא יודעים

בכלל שום דבר!!! אני אומר להם, רגע, אתם יודעים מי זה הרמב״ם? אז אחד אומר לי, אה, זה הבית חולים בחיפה.

וזה היה כאילו חצי מצחיק, חצי עצוב כזה, שבוגרי מערכת החינוך הישראלית, שהם כולם כזה, את יודעת,

שירות צבאי משמעותי, תנועות נוער וזה, לא ידעו להגיד שום דבר על היהדות. חוץ מזה שזרקו פה ושם

על החגים, אז הם ידעו שיש חג כזה.

זהו! הם לא ידעו להגיד איפה, כן כתוב, לא כתוב, זה שלנו, זה לא שלנו, זה המצאה, מה זה, ממתי זה.

בורות בלתי נתפסת בקשר לדברים מאוד בסיסיים, כאילו הם לא ידעו להגיד מה היה קודם, אברהם או דוד?!

הכל התחבר לי! ובנסיעה חזרה מהטיול, אמרתי, אני חייב לפתוח מקום לחבר'ה האלה ספציפית,

לבוגרי רנה קסן, שיהיה להם מקום ללמוד על התרבות שלנו בכיף.

הם לא צריכים להיות בורים, אבל הם גם לא צריכים עכשיו ללכת לאוניברסיטה בשביל זה, או למדרשה דתית,

או לחזור בתשובה בשביל להכיר את הסיפורים על אברהם אבינו, זה לא הגיוני!!

משהו בצורך הזה של חבר'ה צעירים להכיר את היהדות ולעשות ממנה מה שהם רוצים.

זה לא רק להראות להם שיש יהדות אחרת או שיש כל מיני פרשנויות וכל מיני זהויות!

אלא לתת להם את המנה התרבותית -זהותית כדי שהם יוכלו לקחת ולעשות עם זה מה שהם רוצים!

לא יכול להיות שצעירה חילונית לא יודעת מה לעשות עם היהדות, מאיפה לגשת לזה בכלל?

היא לא מכירה את הבסיס בשביל לשחק עם החלקים להרכבה מחדש.

אני רוצה שיהיה לה את התחושת ביטחון הבסיסית הזאת שיכולה לשחק עם זה!

שזהות זה לא דבר שמותנה ב -DNA ומערכת חינוך וזהו.

כתוב עלייך חילונית אז את לא יכולה להתעסק עם החומרים האלה, וזה שייך לדוסים ואין מה לעשות עם זה.

לא!!! יש שם מלא חוכמה, ומלא השראה, ומלא עניין.

ובעיקר אם היא, בסופו של דבר זאת, שסיפרה לי בטיול שהיא מחוברת דרך זה למציאות שהיא חיה כאן ועכשיו,

אני רוצה לתת לה את השירות הזה!! שהוא שירות שחייב שיהיה אותו בחברה שלנו, לא יכול להיות שחילונים

יסתובבו פה ואין להם עם מי לדבר על זה.

גילי: כשאתה אומר לשחק עם זה, למה אתה מתכוון?

אבישי: קודם כל, שזהות זה דבר מורכב. והוא מורכב מחלקים שהם גמישים. יש בנו יסודות כאלה,

אנחנו במהלך החיים יכולים לשחק עם זה. אנחנו לא נולדנו הורים. אנחנו נהיינו הורים כשבאו הדור הבא,

הצעירים, ואז התחלנו לשחק עם ההורות כמרכיב זהות. האם זה כמו שלימדו אותנו? האם זה כמו שהסביבה

שלנו? האם זה כמו שאנחנו קוראים/לומדים? איך אנחנו נהיים הורים? אנחנו משחקים עם הזהות הזאת.

אנחנו כן רוצים גבולות? כן רוצים העצמה? אנחנו זוכרים מה לימדו אותנו, ואנחנו רוצים משהו חדש?

אנחנו משחקים עם זה.

גם כמורה, אני משחק עם הזהות הזאת של המורה.

גילי: אז כשאתה אומר לשחק עם זה, אתה מתכוון בעצם לבחור עבור עצמך מה מתוך הדבר אתה לוקח

ואיך אתה עושה את זה.

אבישי: בהחלט!

כדי שתוכל לבחור, שתוכלי לבחור מתוך המצע הבאמת אינסופי הזה, אז צריך להכיר!

אני חושב שאנחנו החלטנו שאנחנו הולכים על זה, כי ראינו שאנחנו יכולים לעשות את זה מגניב!

זו הייתה מילה שהלכנו איתה הרבה מאוד זמן בהתחלה. סוד הקסם זה לא רק שבוא נגיד שיש יהדות מגוונת

ואפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הרבה אמרו את זה והרבה עשו את זה.

אני חושב שאנחנו מאוד רצינו שזה יהיה שילוב של גם הזהות היהודית, אבל גם מסיבות ודברים שהכרנו

בכל העולמות תוכן שהסתובבנו בהם. מוזיקה חיה, ועולמות הספוקן והשירה, ועולמות הסיורים בירושלים

עם כל מיני הפתעות בדרך. ורצינו לחבר לזה את כללל מה שיש לירושלים להציע, באיזה מין התפוצצות

של אנרגיות מכל הסוגים והצורות! זה היה המשחק שרצינו שהצעירים האלה יחוו, שזה בעצם מגניב.

זה לא עכשיו מטלה בבית ספר של בוא ניקח את החג הזה, נקרא איפה כתוב עליו, ונגיד שחוגגים אותו ככה.

לא! אנחנו ניקח את החג הזה, נפרק לו את הצורה.

הט"ו בשבט הראשון שעשינו בישיבה קראנו לו "תות בשבט" ועשינו ממנו משהו אחר. ואמרתי, למה הפירות

היבשים האלה בכלל? מי נוהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט?

היהודים שחיו בגלות! הם לא אכלו את הפירות שהיו פה, אז היה צריך איזה משלוח שעד שיגיע לשם,

אז בשביל לשמר את זה, לא היה איך לשמר את זה, לא היה מקררים.

צריך לאכול פירות טריים! אנחנו חיים פה בארץ ישראל!! ומה הפרי שהוא הכי מגניב טעים בזמן הזה בשנה?

תותים!!

ועשינו סדר ט"ו בשבט, שבאמצע היה תות ענק, וכל הטקסטים נגעו בתות.

והחבר שלי, שחקן, היה אמור לבוא בתור תות שנח המון, והגננת של הבת שלי באה לספר את האריה שאהב תות,

וניר לימד אותנו על Strawberry fields forever, והקרין איזה קטע. ועשינו מזה משהו אחר לגמרי.

אנחנו עדיין עושים את זה!

יום העצמאות, מה אנשים עושים? או מנגל או הופעות בכיכר, ואין התייחסות לתוכן של היום הזה.

ובנינו אירוע, שקראנו לו "פטישים בלילה", הוא כלל הבדלה וטקס במוצאי יום הזיכרון, ואחרי זה,

במהלך כל הלילה, היה כל מיני תכנים שעסקו כל שנה בנושא אחר. נראה לי שהייתם פעם, לא?

גילי: היינו בשבועות כמה וכמה פעמים, אנחנו מאוד אוהבים לבוא לתיקון שבועות.

אבישי: כן, אבל אני הרבה פעמים עושה את זה ביחד עם התלמידים, ואנחנו גם עושים את זה ביומיום שלנו.

זאת אומרת, אנחנו לומדים, חוקרים, ומשחקים עם זה. ומנסים לראות איך עוד אפשר לציין, לחגוג,

למלא במשמעות את לוח השנה העברי, את היהדות שלנו.

שאני, בזהות שלי, איך שאני גדלתי, יש בה המון חן והמון חוכמה. (אומר ברגש ובהתלהבות)

וחבל לי שצעירים יגדלו פה, במקום הזה, ולא יכירו את הצד הזה, בגלל שיש שם כל מיני עניינים פסיכו -פוליטיים

של מאבקי שליטה על מוסדות ותפקידים, וכספים, וכל הדבר הזה. שאני מודע לו!

ואני מבין אותו, וגם במשחק הזה אני משחק!

אני בא מהצד שאני חושב שהבחורה הזאת שאמרה התנ״ך, בלי לדעת מה עומד מאחורי זה, אני פה בשבילה!!

אולי פה נכנס העניין הזה של השליחות!

השליחות שלי כאיש חינוך, זה להעניק להם חוויה מרוממת ומאתגרת, גם זהותית וגם רוחנית,

שמחוברת ליהדות כמו שאני רואה אותה!

שהיא דבר ממש מגניב, היסטוריה ארוכה מאוד, תופעה תרבותית, שאיך אפשר בכלל לדבר על האנושות

בלי לדבר על התנ״ך?

זה הספר שהכי השפיע על האנושות מכל הספרים! וזה בכלל לא ספר אחד, זה ספרייה של 24 ספרים!

כל ספר שמה, זה מטורף שזה בכלל נכתב עבורנו, כאן, והצליח כל כך ומלא אנשים מאמינים בזה!

מכיוון שאני גדלתי בכל החברה הישראלית, באמת. אז אני מבין את כולם, באמת!

אפרופו השליחות שלי, אני מרגיש בנוח בכל החלקים של החברה הישראלית, ואני חי בשלום עם כולם.

אני לא מרגיש שהחרדים השתלטו, אני בא לזה כי החילונים הזניחו!!! אין וואקום!!

אם אתה לא תלמד את הילדים שלך יהדות כמו שאתה רוצה, מישהו אחר יעשה את זה!!

יבוא חב"דניק בטיול אחרי צבא יעשה את זה, יבוא נ.. נחמן, ייקח אותם לאומן לאיזה ראש השנה.

תבוא מישהי שתחלק להם נרות ביום שישי בתחנה, ויבוא זמר ויגיד שהוא עשה תשובה עכשיו,

והטקסטים שלו הם ככה וככה.

חילוני שלא ייקח על זה אחריות וילמד את הילדים שלו… לכן אני לא רוצה שזה יהיה בבגרות בבית ספר,

כי אז זה כאילו המורה צריך ללמד את זה. אני רוצה שזה יהיה בבתים!!

המשנה החינוכית שלי זה שהחבר'ה הצעירים שיבואו ללמוד בישיבה, כשהם ילמדו את הילדים שלהם,

אז לא יהיה להם את המבוכה סביב זה, והם ירגישו בנוח להגיד להם: "כן, אני יודע מה זה!

אני למדתי את הסיפור הזה, ואני אגיד לך מה אני חושב עליו, ואיך אנחנו צריכים לחגוג את החג הזה".

ויהיה להם את הכלים להתמודד עם זה, כשהם יחנכו את הילדים שלהם!

אנחנו כבר אבודים…

בעניין הזה יש לי פה מחלוקת, פנים חילונית. גם עשר שנים היינו חלק מ"בינה", את זוכרת את התקופה הזאת?

ועזבנו אותם. ואני חושב שחלק מזה היה כי הם היו כאילו באסכולה, זה מצחיק לקרוא לזה תל אביבית,

כי נכון שהם היו בתל אביב, אבל הם היו כזה בכל מיני מופעים של זה.

שאני חושב שהישיבה החילונית בירושלים, יש לנו הרבה כבוד לכל הדתות. מי שעוסק בלימוד ובחוכמה

ורוצה לעשות טוב, אני בעניין שלו, מעניין אותי לשמוע איך הוא לומד. ולא כל כך משנה לי איזה טייטל דבוק לו,

לא משנה חרדי, רפורמי, אני, זה הזכות שלי כחילוני.

ואני, הטענה שלי היא לא כלפי הדוסים שלקחו והשתלטו, הטענה שלי היא על החילונים.

אני באתי לדרוש מהם שיקחו על זה אחריות ושיעשו עם זה משהו. זה קצת שליחות אחרת.

גילי: אני מבינה, אז אם אני אבקש ממך להגדיר בעצם מה זאת הישיבה החילונית בירושלים, מה תגיד?

‫אבישי: שזה מקום חינוכי -תרבותי ‫שמעוניין בלימוד מעמיק ‫של התרבות שלנו, ‫היהודית, החילונית, הירושלמית, ‫

מתוך רצון שהחבר 'ה הצעירים ‫שיבואו ללמוד, ‫יעשו מזה את מה שנכון בעיניהם. ‫וזה גם שונה מהרבה

מקומות ‫חינוכיים בארץ, ואולי גם בעולם. ‫אין לי איזה בוגר אידיאלי ‫שככה אני רוצה, שלשם הוא יצמח ‫ויגדל,

וזה מה שהוא יהיה בסוף. ‫הוא יהיה איש חינוך, ‫הוא יהיה איש תרבות, ‫היא תהיה מרצה באוניברסיטה.

שהמקום הזה יאפשר והם יוכלו לפרוח בתוכו להיות מה שהם רוצים, שיענה להם על צורך.

יש כאלה שבאים לתוכנית, זה מה שהם רוצים, את הארבעה חודשים. יש כאלה שאחרי זה רוצים חיי קהילה.

יש כאלה שרוצים אחרי זה שזה יהיה גם רשת חברתית שלהם ויעזור להם בכל מיני מקומות.

ואני עוזר, גם אני מאמן קריירה ומדבר איתם הרבה על מה כדאי להם ללמוד, ואיפה כדאי לעבוד וכל הדבר הזה,

ללוות אותם. זאת אומרת שהישיבה החילונית היא מקום שבו אפשר ללמוד על השאלות הגדולות

ועל מי אנחנו כאן באופן הכי פתוח שאני יכול לדמיין. זה בשבילי הישיבה החילונית.

גילי: ובעצם מה קורה לבן אדם שמחליט שהוא רוצה לבוא לישיבה? איך זה עובד?

אבישי: מי שרוצה יכול למצוא אותנו באינטרנט, יש פייסבוק, אינסטגרם וזה. ואז מתקשרים אלינו, יש טלפון,

אנחנו מזמנים למפגש היכרות. אם יש התאמה ובאמת הרצון הוא נכון, אז יש לנו כבר כמה תוכניות.

התחלנו בהתחלה עם תוכנית של ארבעה חודשים, קוראים לה תוכנית "המעיין".

לימים שגב הקים עוד תוכנית בישיבה, שקוראים לה "רוח ערב".

גילי: גילוי נאות, ששגב זה הבן הבכור שלי.

אבישי: הנה, בוגר שלנו, שהוא היה גם אחראי על הבוגרים בתקופה מסוימת, בא עם רעיון.

אומר אני רוצה להעמיק בטקסטים שקשורים לעולמות הנפש והפסיכולוגיה, ואנחנו מעודדים אותו ותומכים

ועושים מה שאפשר כדי שזה יעבוד.

החיבור הוא כזה, שמי שבא ללמוד אצלנו, הוא גם מקבל את הפן הלימודי -זהותי שבשבילו הוא בא,

חוויה באמת מאוד מעשירה. בתוכנית "המעיין", לומדים מהבוקר עד הערב, במשך ארבעה חודשים,

יהדות חילונית, ירושלים, היסטוריה, פילוסופיה, עשייה קהילתית, חפלות וכל השילוב הזה של כל השפע

של הלימוד הזה. 

אחרי זה יש כאלה שנשארים בקשר, ורוצים לעשות דברים דומים. או דרך אירועים לקהילה, רק לחבר'ה,

או לקהל הרחב. יש כאלה שעושים עם זה דברים אחרים במצפה רמון או באמריקה, כאילו כל אחד לוקח

את זה לאן שהוא רוצה. אנחנו משתדלים שבאמת מי שבא בצל קורתנו, החוויה תהיה כל כך חזקה ומעשירה,

שהוא ירצה להמשיך עם זה בחיים שלו איפשהו.

זה פועל את פעולתו, הלוואי והיו יותר תלמידים, אפרופו הדרישה שלי מהחילונים.  

זה לא פשוט להם, להחליט שהם מפנים זמן, לוקחים משאבים מהחיים שלהם בשביל ללמוד

על התרבות היהודית 4 חודשים. אנחנו עושים מה שאפשר כדי שזה יצליח. מי שרוצה! יש!

היו בוגרים של רנה קסן שבאו ללמוד בישיבה החילונית. זאת אומרת, אני מבחינתי, מה שחזרתי אז מהטיול

עם התובנות שלי – זה קרה!

גילי: איך העבודה מתוך שליחות משפיעה על היבטים אחרים בחיים שלך?

אבישי: קודם כל, באמת זה השתלט לי על החיים. וזה היה ממש כיף במשך הרבה מאוד שנים, ואז הקורונה

הגיעה בטיימינג מושלם. הסגר הראשון היה שכל מה שאני עושה, אסור לעשות: שזה להקהיל אנשים,

להכניס אותם לחדרים סגורים, ושישתו ביחד וירקדו ביחד בחלל סגור. או פתוח.

אז זה היה די מדהים. זה היה אחרי הרבה מאוד שנים שהתרוצצתי בעיר, וזה קשור גם לדברים בירוקרטיים,

וקשור לדברים פוליטיים, רשויות, וכל מיני עניינים שתמיד ליוו את כל העבודה הזאת כדי שהישיבה החילונית תתקיים.

כולנו: ניר מאוד עסוק בניהול הכללי, אריאל בגיוס משאבים, ואני מול העירייה, וכל מיני גופים עירוניים,

ועושים את הפעילות, שהיא מאוד כיפית לצעירים! אנחנו עובדים בזה…

גילי: כן.

אבישי: אז באמת יש לזה גם הרבה צדדים כאלה. כמו כל עבודה, שהיא לא בהכרח כיפית ונעימה,

אבל היא חשובה.

ובאמת הסגר הראשון היה מבחינתי התגשמות כל משאלותיי. כזה רגע, שנייה, בוא נירגע רגע,

היה מאוד אינטנסיבי, בוא נוריד הילוך.

כי גם לא ידענו לאן זה עוד יתגלגל הדבר הזה? כי הרגשנו שזה באמת משתלט לנו על החיים.

והיו לנו ילדים קטנים בבית, איך עושים את זה? אז השאלה היא שאלה טובה, לא היתה לי תשובה,

פשוט הקורונה הייתה התשובה.

ואחד הדברים שקרו בקורונה, מבחינתי מאוד משמעותי, זה גם שהתחלתי לרוץ באופן קבוע, לעשות ספורט.

כי לא חייתי חיים, אורח חיים בריא בשום צורה, אז זה עזר לי מאוד. וגם התחלתי ללמוד גיטרה.

שהרבה שנים אני מסתובב עם מוזיקאים, כמו שסיפרתי על ברי ועוד כל מיני, ועשינו מלא אירועים בישיבה

עם מלא מוזיקאים, כל הסוגים והצורות, ואני אף פעם לא ניגנתי, אני לא מנגן על כלום!

עד היום אני לוקח שיעורים בגיטרה, אני עדיין לומד, עוד לא מנגן, אבל אני בדרך הנכונה.

אז כן נכנסתי פה אלמנטים כאלה ש…

גילי: הקורונה כאילו עזרה לך לעצור. אז ברור לי שמצד אחד, כמו שאמרת, עשית דברים לעצמך ולחיים שלך.

מצד שני, אני מסיקה איזושהי מסקנה, שאולי היא לא נכונה, שזה גם השפיע איכשהו על הישיבה,

לעשות איזשהם שינויים ותוספות או דברים אחרים בישיבה.

אבישי: המשכנו פחות או יותר לעשות מה שיכולנו במסגרת המותר, עם תו ירוק.

לצד זה, היה פה רגע דרמטי, את הפרידה מבינה, שרצינו בה כבר הרבה זמן, שני הצדדים.

כי קרו מספיק דברים בשביל ששני הצדדים ירצו להיפרד, אבל לא ידענו איך לעשות את זה.

כי אחרי עשר שנים ביחד, אתה לא יודע איך לגשת לזה. הצלחנו לעשות את זה בעדינות, מתוך שיח, הכל בסדר,

ואז פרצה הקורונה. הייתה שם איזו אווירה מאוד דרמטית באוויר, איך נסתדר לבד עכשיו, איך נהיה

רק הישיבה החילונית בירושלים, בלי החיבור הזה לבינה?

וכן שמה היינו צריכים להשתכלל, ובאמת עשינו כל מיני שינויים בהגדרות שלנו, ואיך אנחנו פותחים

עוד תוכניות ועוד בתי מדרש, והתחילה הפעילות של המנהלת ליהדות ישראלית, שזה המיזם של "פנים".

ארגון גג של ארגוני ההתחדשות היהודית בארץ. מין ארגון לובי כזה שהצליח לגייס הרבה כסף ולשכנע

את הממשלה להשקיע גם בדברים האלה, ואכן זה צלח. והתחלנו לעשות איתם שיתופי פעולה של

קבלות שבת ובתי מדרש.

גילי:  אני חושבת שתוכנית "המעיין" היא התוכנית…

אבישי: דגל

גילי: הביטוי של הרצון המקורי שלך להקים את כל הדבר הזה. ואני אשמח מאוד שתספר.

מגיע בן אדם, עבר את כל המבחנים כמו שאמרת, מה קורה בתוך התוכנית "המעיין" הזאת?

מה עושים? מגיעים לבית של הישיבה בעין כרם ומה קורה שם ב-4 חודשים האלה?

אבישי: מי שמגיע לתוכנית "המעיין", קודם כל יש לו"ז מאוד צפוף ומאוד אינטנסיבי של שיעורים.

אז בשלב הראשון הם קצת מופתעים מהעומס, ויחד עם זאת הם גם, אני משתדל כמה שאפשר, הם מופתעים

מהאיכות שהם מקבלים שם. כי רוב המורים באים ללמד מהנשמה, והלימוד הוא מאוד בגובה העיניים.

יש שם הרבה אהבה למקום שלהם בעולם, למצב שלהם, לבלבול, לצומת, לחיפוש, ואהבה מאוד גדולה

לתכנים האלה.

יהדות זה שם כללי להרבה מאוד מקצועות: יש שם שירה, ויש שם ספרות כזאת, וספרות כזאת.

ויש מפגשים שהם להכיר את הפעילות של כל מיני אקטיביסטים בירושלים. ויש שם, כמו שאמרתי,

עשייה קהילתית, ושיעורי תנועה. אז כל יום כזה, כל יום לימודים, כמה שהוא אינטנסיבי, הוא מאוד מגוון.

והגיוון הזה הוא זה שמאיר ומעורר כל מיני צדדים באישיות, ובמוח של המשתתף והמשתתפת.

אני חושב שמה שקורה להם בחודש הראשון, הם בשוק. מזה שבכלל יש דבר כזה.

הם לא מכירים את הדברים האלה, זה חשיפה לתכנים חדשים לגמרי, באווירה שלא כל כך מוכרת.

זה נכון שיש דברים דומים, יש קומונות, יש כל מיני. אבל פתאום להיות עם חבר'ה שאתה חי איתם,

מין דירת שותפים כזאת, ללא תלות כלכלית, כל אחד מרגיש גם חופשי לבוא ללכת והכל בתיאום ובדיבור.

אבל יש שם איזה אווירה של חופש, שהוא חופש שהוא מלא בתוכן. זה לא חופש שהוא נופש להתאוורר,

אלא הוא להתמלא בתכנים חדשים. על הרקע הזה, שכל אחד בא לשם עם הסיפור האישי שלו, נרקמת

איזו חברות מיוחדת. ויש תהליך של אינקובציה. ונוצרת קבוצה!

והקבוצה הזאת היא גרעין קהילתי בעצם, שלומד ביחד, ובזה זה ממש ישיבה.

זה כמו המודל הלמדני מאירופה או מבבל של ימי הביניים, שיושבים ביחד ופשוט הוגים ולומדים ביחד.

והלימוד הזה, הוא יוצר עולמות חדשים! והוא נותן לצעיר צעירה שבאים לתוכנית, אני לא רוצה כאילו לעוף

על עצמי יותר מדי, אבל זה איזה מין תחושת התעלות רוחנית. מרוב לימוד ושפע, וזה שיש אוכל טעים,

ושכל הזמן מתעסקים בתכנים שהם באמת חשובים ונכונים לתרבות שלנו, אז נוצרת שם איזה מין

חבורת סוד מיוחדת. הם אומרים את זה בעצמם! שזה דבר מיוחד שהם לא פוגשים אותו בשום מקום אחר.

אחד השלבים הראשונים, שלימדתי קבוצה דווקא של "בינה", והם ביקשו ממני ללמד את הקבוצה הזאת

את סידור התפילה. שזה מעשה משונה לכל הדעות, לשבת וללמד את סידור התפילה לאנשים שלא מתפללים.

אתה לא יודע לאן, מה לעשות עם זה, תפילה זה יכול להיות כל מיני דברים.

ובמקרה, באותו שנה, אלי שווייד, הפרופסור, כתב ספר על סידור התפילה. ובדף הראשון שלו הוא אמר: "מה הצרכים הרוחניים של האדם? שייכות והשראה!".

זה בסוף מה שבן אדם צריך בשביל שיהיו לו חיים רוחניים טובים.

ואני חושב שהתוכנית הזאת מנסה לכוון לשם. שכל הדבר הזה של הקבוצה, אז יהיה להם את השייכות,

וגם שייכות כללית לקהילת עין כרם, לעשייה בירושלים, לעם ישראל, להיסטוריה של העם היהודי, לעולם.

כל אחד שירגיש שייך למה שהוא מתחבר אליו. והשראה.

ההשראה זה בעצם לפתוח בפני האדם עולמות חדשים שייתנו לו טעם לחיות. זה לתת בסוף לחבר'ה הצעירים

האלה בתוכנית "המעיין" שתהיה להם השראה לעוד הרבה שנים.

בהתחלה כשהקמנו היו כאלה שאלו אותנו: טוב ויפה, אבל למה ישיבה?

למה אתה משתמש במילה הזאת ישיבה? אתה לא יכול להגיד מדרשה, מכון? חסר מילים?

למה אתה אומר ישיבה? ישר קונוטציה של נבאחים כאלה שיושבים וממלמלים?

והיו חבר'ה אחרים שאמרו לנו: בסדר, יפה מאוד, כל הכבוד לכם, פרויקט חשוב. אבל למה חילונית?

למה אתה אומר חילוני? חילוני זה מישהו שהוא דווקא בא לזה בשליליות והוא מזלזל בדבר הזה.

למה אתה משתמש במילה הזאת? ואז הבנו שאנחנו עושים משהו בסדר.

גילי: כי שני הצדדים…  (צוחקת)

אבישי: בדיוק.

אנחנו מצליחים לעצבן גם את הדתיים שלא אוהבים את המילה חילונית, וגם את החילונים שלא אוהבים

את המילה ישיבה. וזו אחת המטרות שלנו, לאתגר את המרחב הזה ולפתוח אותו.

ולהגיד שהמילה חילונית, במקור הם קראו לעצמם "חופשיים" החילונים הראשונים… וזה עצבן את הדתיים.

אז הם התחילו לקרוא להם כינוי גנאי: חילוני. אל תגיד שאתה חופשי. מה, אני לא חופשי? אני גם חופשי!

אני פשוט בוחר לעבוד את השם, זה הרצון החופשי שלי! אתה בוחר…

גילי: לא לעשות כלום. "עגלה ריקה שכמוך".

אבישי: כן, בדיוק.

זה די מפתיע שהחילונים אימצו את הכינוי גנאי הזה, שהוא בעצם ריחוק מהקודש לפי ההגדרות ההלכתיות

במשנה. היהדות, שאני מכיר, היא מציעה חופש מחשבה וחופש בחירה. ובשביל שתרגיש את החופש הזה,

אתה צריך לראות שאתה יכול לבחור מלא דברים..

גילי: איך אתה שומר על המוטיבציה והתשוקה לשליחות שלך לאורך זמן?

אבישי: אני לא.

גילי: מה זה אומר?

אבישי: אני נשחק וזה… גם אני בן אדם.

גילי: אז מה אתה עושה?

אבישי: קודם כול באמת, בתקופות שאין לנו תוכנית "המעיין" אנחנו מרגישים את הירידת מתח הזאת,

וזה מאוד מאתגר.

זה יפה, כי פגשתי לא מזמן מישהי שאמרה לי: שמעתי שאתה מלמד את התנ״ך בתשוקה.

יש דבר כזה, "חוזר בתשוקה". זו פעולה שהיא קשורה בלימוד ובזה שזה קורה! שבאים תלמידים.

גילי: רגע, אז יש פה שאלה!

אבישי: כן.

גילי: קודם כול, אהבתי מאוד את הביטוי הזה: "חוזר בתשוקה". אז מה בעצם, כשאין תוכנית "המעיין" מה יש?

אבישי: יש לתכנן את השנה קדימה, או את הדברים הבאים. אנחנו כל הזמן עובדים, כל הזמן.

גילי: אנחנו יודעים שיש גם תוכניות נוספות.

אבישי: כן.

גילי: פשוט התרכזנו בתוכנית "המעיין"…

אבישי: נכון. יש תוכניות נוספות, יש את "הבוסתן" בקיץ, ויש את "רוח ערב" גם בירושלים וגם בתל אביב.

יש עוד בתי מדרש, ויש את האירועים. גם אירועי חגים. יש הרבה עבודה עם הצוות, ויש דברים.

אבל זה לא אותו דבר. כשיש קבוצה של "המעיין", אז הישיבה קמה לתחייה כזה. וכולם מרגישים שהם העניין,

וסביבם יש איזה מחול פיות שמתחולל לו בעין כרם.

החיים הם ups and downs. ברור שזה שוחק, ואני לא מתלהב אותו דבר כמו לפני עשור. אי אפשר.

משתדלים כמה שיותר לחדש ‫ולהתחדש ולהתקדש כמה שאפשר.

‫אין לי איזה פטנט. ‫זו המלאכה: זה לקום בבוקר ‫וכן לחפש איזה אתגר חדש. ‫

בקיצור, התשובה היא שבוודאי ש… ‫

גילי: שקשה. ‫

אבישי: קשה וכואב ומבאס והכול. ‫יש את כל הספקטרום של הרגשות.

‫גילי: מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול לתת ‫למאזינים שמחפשים את השליחות שלהם בקריירה?

‫אבישי: לחפש את השליחות שלכם בקריירה!

‫גילי: איך? איך מחפשים את השליחות בקריירה? ‫אתה זכית! אתם זכיתם!

‫אבישי: מה זה זכיתי? ‫אני חושב שלזהות צורך אמיתי, ולהתכוונן אליו כמטרה ראויה. לעשות את המאמצים,

לעשות את זה ביחד, לא לצאת לדרך לבד, זה המתכון.

זאת אומרת, קודם לזהות צורך. לקח לי הרבה שנים לזהות את הצורך של צעירים חילונים במקום שמדבר

את השפה שלהם, ונותן להם את המענה לשאלות הזהותיות ולחיפוש התרבותי שלהם. לקח לי הרבה זמן,

אבל בסדר.

גילי: כל אחד שיעשה את המסע שלו.

אבישי: שיעשה את המסע שלו, אבל שזאת תהיה ההתכווננות. אני חושב שזה שיעור שלמדתי בעיקר מאיילה,

הזכרתי אותה פה ושם, אבל היא השמש שלי!

70-80% ממה שאני עושה זה דברים שלמדתי ממנה!

היא מומחית לקהילות. היא הקימה את בנק הזמן בירושלים ובארץ. היא סידרה את כל הסיפור של הגינות

הקהילתיות בירושלים. הייתה ממונה על המנהלים הקהילתיים הרבה שנים בעיריית ירושלים. והיא עכשיו חוקרת היקשרות למקום ולקהילה בדוקטורט שלה. והיא מנהלת עמותה שמטפלת בגיל השלישי אצל המפונים בכל מחוז ירושלים, במלונות. גם מהצפון וגם מהדרום, והיא באמת באה עם ראייה מציאותית מפוכחת ברמות שאני לא מכיר במקומות אחרים.

ואני למדתי ממנה מה זה מעשה קהילתי, איך בונים קהילה, מה כדאי להסתכל עליו כשבאים לעשות את הפעולות האלה. מהרמה שאני בא לפגישה. היא לימדה אותי למשל, וזה בעיניי מאוד קשור איך לעשות את השליחות הזאתי: מה המטרה של הפגישה? ודרך זה לעבוד. אי אפשר לבוא לפגישה: בוא נכיר, נראה, נזדמן, נהרהר… לא! בסדר, סבבה, נצחק, נתחבר, אבל יש מטרה לפגישה! וצריך לשאול אותה. זה אחד.

גילי: וצריך ששני הצדדים ידעו.

אבישי: כן.

גילי: שיש מטרה.

אבישי: שזה יהיה מדובר!

מה המטרה של הפגישה? אנחנו רוצים לעשות את האירוע הזה, בתאריך ככה וככה, בתקציב ככה וככה. בבקשה, בוא נדבר על זה. גם בסוף הפגישה: היתה מטרה, הרבה פעמים פגישות כאילו שעה מדברים על כל מיני, רק בחמש דקות האחרונות סוגרים את הפינה. אז זה.

דבר שני שהיא לימדה אותי, וזה מאוד קשור לאיך להיות בעבודה של השליחות, שהדרך היחידה לקדם את המטרות שלך זה להיות נודניק!

ואנחנו לא אוהבים להיות נודניקים. וזה נחשב כזה מקום לא נעים ולא נוח. אבל אי אפשר לקדם שום דבר בלי להיות נודניק. לשאול את הבן אדם: מה קורה עם זה? איפה זה עומד? מתי נפגשים שוב? מה עם הזה? הלכת להוא כבר? וזה שאלות מציקות, וזה מין הודעות כאלה: "מה נשמע, מה קורה, רק רציתי לברר, אבל… "

גילי: לא התכוונתי, לא רוצה להפריע… (צוחקת)

אבישי: כן, אולי זה… אולי אתה יודע להגיד לי במקרה… אבל! לא עונים, לא נורא, מחר מנסים שוב, לא לוותר.

את יודעת מה הצורך שאת רוצה לענות עליו, ומה המטרות שאיתם את עובדת, יאללה, תתמקדי בזה ומשהו יצמח מזה!

לא בטוח שמה שחשבנו בהתחלה, שהוא הצורך והוא הדרך, זה מה שיקרה בסוף. אבל כדי לממש את זה, חייבים לעבור דרך זה. אני לא מכיר דרך אחרת.

גילי: היה לי בוס, יזם בנשמתו, בן אדם מדהים. והוא היה אומר: "אל תבלבלו אותי עם העובדות". הוא היה בא עם איזשהו פרויקט שהוא רוצה לעשות, ואז אנשים היו מתחילים להסביר לו למה לא. "אל תבלבלו אותי עם העובדות, כך אני רוצה". וברור לך שזה היה קורה.

אבישי: כן, אני גם קצת כזה. אני מודה שאפרופו השאלה הקודמת, איפה השחיקה ואיפה המקומות האלה, והרבה פעמים אני כבר מגיע לפגישה, ואני רואה שאם מישהו אומר כזה סוג של לא, אז אני אומר, אני אחפש את זה במקום אחר.

גילי: כן, גם הניסיון שלך והידע שלך עוזרים לך לאתר את זה יותר קרוב לתחילת הפגישה.

אבישי: כן, נכון.

פעם הייתי עף על כל דבר ורוצה ליהנות מכל העולמות. ונכון, היום כבר אני יותר רגוע ורוצה להיות גם יותר ממוקד. אבל כעצה לאנשים שרוצים לדרך, אני לא יודע באיזה שלב בחיים, עם איזה כוחות, מה שאמרתי קודם זה נכון.

גילי: יפה. ומה התוכנית שלך להמשך?

אבישי: לחיות.

גילי: מה זה אומר?

אבישי: קודם כל בשלב הזה בחיים, זה לא כזה פשוט, במציאות שאנחנו מסתובבים בה.

קודם כל, יש לי את הילדים שלי, שהם הטעם לחיים, והם מאוד חמודים.

ואני כאן כדי שהם יפרחו ויצליחו, וירגישו שהם יכולים לעשות מה שהייעוד שלהם בעולם.

אבישי: אני כן מחפש איך הישיבה החילונית יכולה להיות עוד דברים ולאיזה כיוונים היא יכולה ללכת, ועוד שותפויות ועוד דברים. אני לא נח על שום זרים ובטח במציאות של היום. זאת אומרת, אני חושב שאנחנו עוד רגע נידרש לסוגיה שכל החבר'ה שבאים אלינו יחזרו מהמלחמה, ואנחנו נדבר איתם על דברים אחרים לגמרי. אנחנו כבר רואים את זה! מגיעים חבר'ה והם מגיעים עם שאלות וצלקות ואנחנו בתקופה מאוד קשה ומאוד כואבת בכל כך הרבה רמות שאנחנו בוודאי נתמודד עם הכאבים האלה עוד הרבה מאוד זמן. אם המשימה שלנו והאתגר שלנו זה החבר 'ה אחרי צבא, עשרים ו…  אז בוודאי שיהיה לזה עכשיו הרבה מאוד השלכות ואדוות למלחמה הזאת. זה לא יהיה משהו כזה שאוקיי, יאללה, חוזרים לביזנס, בואו נחזור לעניינים. אני חושב שאנחנו לא נחזור למה שהיה. השינוי הוא מהותי, וגם אצלנו זה מאוד יורגש. אני כבר מתחיל להרגיש את זה.

גילי: אני חושבת שהשליחות הזאת של הישיבה החילונית בירושלים, מקבלת משמעות מאוד מאוד גדולה בשנתיים האחרונות. דיברת על נושא של חילונים שצריכים בעצם לדרוש מעצמם להיכנס לתוך העולם הזה. לכן אני רואה בזה שליחות, ולכן אני רציתי שנדבר על זה היום. מאוד מאוד חשוב הדבר הזה בעיניי!

אבישי: כן, אני מסכים.

יכול להיות שכיוון שאני שעסוק בזה כבר הרבה שנים, אז אני כזה: "אה, עכשיו אתם שמתם לב, יופי. אני נפנפתי כבר לפני למעלה מעשור". באתגר החינוכי,… אני מסתכל על זה בעיניים של איש חינוך.

היו לי גם רגעים אמוציונליים מאוד קשים בסיפור הזה. להיות מגשר, שזה כאילו התפקיד החינוכי שלי, המתווך הזה, שמתווך לחילונים יהדות, ולכל מיני דתיים אני מראה שאפשר לעשות עוד דברים עם היהדות. התפקיד הזה של מתווך הוא תפקיד מאוד קשה ומאתגר. הוא כמעט בלתי אפשרי. אז אני לא רציתי לשים את עצמי בשום משבצת כדי דווקא להרגיש את החופש הזה ולהגיד: לא, אני ירושלמי! אצלנו יש כבוד לדת.

אני לא מאמין! מגיל שבע לא קיבלתי את הסיפור הזה. לא ידעתי עוד שיש דבר כזה בכלל אתאיסט, לא אתאיסט. אמרתי: תקשיב, זה לא הגיוני.

אבל… אני חי עם האנשים האלה! אני רואה שפיהם וליבם שווים. הם באמת מתכוונים לזה שהם רוצים לחיות פה מתוך אהבה וכבוד וחשוב להם דברים מסוימים. אני לא צריך להגן עליהם!

מצד שני, באים אליי תלמידים מאזור המרכז, חילונים, שגדלו בבתים חילונים, ואני אומר להם: אתם חייבים להכיר את היהדות!

(מתרגש ומדבר בפאתוס) אתם, לא יכולים להגיד לי זה שטויות, וזה שטויות, וזה שטויות, והכל שטויות. זה לא הכל שטויות! זה מה שבני אדם מאמינים! מה זה ההנחה הזאת שרק מה שאתם חושבים זה נכון?

רציונליזם טהור, המדע… בואו, יש מלא דברים ויש מלא שדים ואנשים מסתובבים עם מלא רעיונות. אגב, עמנואל קאנט היה מאוד דתי, ודרווין היה מאוד דתי, ושפינוזה היה לו כל מיני רעיונות, אבל בעצם הוא התמודד עם דתיות בכל מיני צורות.

זה לא שהחילוניות היא איזה מין פרח מוגן שהוא יודע הכי טוב וזה וזה. זה קשה, זה קשה לתווך את התרבויות האלה.

אני חושב שזה לא השליחות שלי!

גילי: להיות מתווך.

אבישי: כן! כאילו נקלעתי לזה! מה לעשות? יש שליחות שאתה לא בוחר. ולפעמים היא נוחתת עליך, וזו המציאות, ותתמודד. ואני, במקום שבו אני נמצא… שהוא כאילו מין בין לבין, אז אני צריך לתווך את זה!

אבל לא משם באתי! השליחות המקורית שלי זה להיות איש חינוך שמראה לצעירים ישראלים חילונים שאפשר לעשות עם היהדות מה שבא להם. כולל גם להגיד, אוקיי, הבנתי, תודה, שלום, להתראות, לא בשבילי. גם זה בסדר.

גילי: תודה רבה אבישי על השיחה המעניינת!

אבישי: תודה רבה גילי! שהזמנת אותי ואירחת אותי בפודקאסט שלך😊

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~