כשהנפש והקריירה נפגשות – הדרך של יפעת הביתה

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את יפעת מזרחי, עובדת סוציאלית קלינית ויזמית שהפכה את חוויית הטיפול

שעברה בגיל 15 לשליחות חיים.

יפעת היא בעלת קליניקה פרטית ומנהלת דף פייסבוק מצליח בו היא כותבת מידי יום לקהילה של

אלפי עוקבים על טיפול, זוגיות, הורות והחיים האמיתיים.

אנחנו משוחחות על:

– המסע שלה ממפגש הטיפול בגיל 15 ועד לעבודה סוציאלית קלינית

– "מה אני לא" כדרך למציאת העבודה המתאימה לנו

– איך ללמוד להגיד "לא" ולהפסיק לרצות

– דף הפייסבוק שלה כהרחבה של השליחות הטיפולית

ועוד.

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום יפעת מזרחי, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

יפעת: ברוכה הנמצאת.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על השליחות שלך כעובדת סוציאלית ועל דף הפייסבוק שהקמת בעקבותיו.

נתחיל מכך שתספרי לנו מי את יפעת מזרחי היום.

יפעת: שאלה מעניינת, הבוקר חשבתי לעצמי על האבולוציה האישית שבה התפתחתי. ואם הייתי

מגדירה את עצמי כמו שביקשת, היום, אז הייתי אומרת שאני קודם כל אימא. אימא לשלושה ילדים

מדהימים ואהובים. לא בטוחה שפעם הייתי מתחילה עם ההגדרה הזו. עובדת סוציאלית, אשתו של בועז,

שחשוב לי גם להתייחס לזה, שהוא חבר טוב ושותף שלי הרבה מאוד שנים. יזמית, שנויה במחלוקת, מאתגרת.

גילי: השנויה במחלוקת זה על היזמית או בכלל?

יפעת: בכלל.

מאתגרת, דעתנית מאוד, מורדת, עצמאית בכל המובנים, גם בעיסוק וגם בחשיבה. מורכבת לעצמה,

לפעמים גם לסביבה. אבל היום בגיל 55 אני יכולה להגיד שאני בנחת, בנחת עם עצמי ועם העולם,

עם כל מה שתיארתי לך.

גילי: יפה. ואיפה נולדת?

יפעת: נולדתי בשערי צדק בירושלים בשנת 1970, בקיץ. בת בכורה לזוג הורים מאוד מאוד צעירים,

שש שנים לאחר מכן נולדה גם אחותי. גדלתי בשכונת הקטמונים הישנה, שם סבא וסבתא שלי

משני הצדדים גרו, ובשנים הראשונות הם ממש גידלו אותי. ההורים שלי היו מאוד מאוד צעירים והיו זקוקים

להרבה מאוד עזרה. גדלתי בתוך חמולה גדולה של דודים, דודות, בני דודים ובני דודות.

בגיל שש הם עברו לבית וגן, אבל הקשר עם הסבים והסבתות נמשך בצורה מאוד משמעותית כל ימי חיי.

ומבחינתי, כשאני חושבת על בית, אני חושבת על הבית החמולתי של סבא, סבתא, משני הצדדים, דודים, דודות.

בית שלצערי קיים רק בזיכרון היום, כי בפועל הוא כבר נהרס ונבנה שם בית מידות.

גילי: איזה מגדל.

יפעת: כן, איזה מגדל. אני אפילו לא ניגשת לראות מה קורה שם, אני מסתפקת בזיכרונות הטובים.

אז גדלתי בירושלים, למדתי ביסודי ובתיכון בירושלים.

גילי: מה למדת בתיכון?

יפעת: בתיכון הייתי במגמה מזרחנית ותיאטרון.

גילי: שני קצוות קצת, לא?

יפעת: שני קצוות, כן. גם אצל הילדים שלי זה מוטיב שחוזר על עצמו.

גילי: למה הקצוות האלה?

‫יפעת: אני חושבת שזה די מאפיין אותי. ‫הלכתי עם מה שאני אוהבת. ‫אני מאוד אוהבת שפות,

‫אז היה לי ברור שאני אבחר בערבית. ‫צרפתית פחות התחברתי, ‫גם אי אפשר היה לעשות בגרות, ‫

ואני אוהבת את השפה הערבית מאוד. ‫ותיאטרון, שיחקתי מגיל מאוד מאוד צעיר. ‫מכיתה ב' בחוגים, ‫

פעמיים, שלוש, ארבע בשבוע, ‫אז היה לי ברור ‫שאני אעשה בזה בגרות. ‫היה לי גם ברור ‫שאני אהיה שחקנית

יום אחד. ‫זה לא כל כך יצא.

‫גילי: טוב, אל תקדימי את המאוחר. ‫

יפעת: לא, לא, לא אקדים.

‫גילי: ואחרי שסיימת תיכון? ‫

יפעת: עשיתי מיונים ל -8200. ‫זאת הייתה אז בזמנו, שנת 88', ‫יחידה כמעט שאף אחד לא דיבר עליה,

‫אסור לנו בכלל היה להגיד את השם. ‫התקבלתי, עברתי ‫הכשרה די ארוכה, ‫ואחר כך טירונות, ‫ואז הייתי

מפקדת אולפן מודיעין. ‫יצאתי לקצונה, ‫שם גם הכרתי את בן זוגי. ‫

גילי: מה זה אולפן מודיעין, אם אפשר לשאול? ‫

יפעת: ‫זה בעצם הבית ספר ללימודי ערבית ‫של חיל המודיעין, ‫שאליו מגיעות כל יחידות ‫המודיעין השונות.

‫‫מיחידות מודיעין גלויות, ‫שצריכות ממש לקרוא דברים וכו', ‫ועד יחידות כמו דובדבן ‫או אחרים שצריכים לדבר. ‫‫

אז היה לי מין בית ספר קטן כזה, ‫עם מורות ומש"קים והכול, ‫ואני הייתי מנהלת בית הספר, ‫ובעצמי

לימדתי והדרכתי.

גילי: יפה, כמה זמן עשית את זה?

יפעת: שנתיים וחצי לא כולל הקורס הטרום צבאי שנמשך עשרה חודשים, אוֹבֶר אוֹל הייתי כ-3 שנים בצבא.

גילי: וכשאת משתחררת, מה קורה?

יפעת: אני משתחררת מהצבא, ודי ברור לי מה אני רוצה לעשות. היה ברור לי כבר מגיל 15 מה אני רוצה לעשות.

גילי: יחידת סגולה! )צוחקות) אני כמאמנת קריירה, רוב האנשים שמגיעים אליי, הם לא יודעים מה

הם רוצים לעשות.

יפעת: נכון, נכון.

בגיל 15 הייתי במצוקה נפשית מאוד גדולה, ופניתי ליועצת בית הספר בעקבות בעיות לא פשוטות בבית,

ובכלל דיברתי איתה על נושא אחר. אז היא אמרה לי: 'למה שלא תלכי גם את לטיפול?' ואמרתי לה: 'מה זה

הדבר הזה?' אז היא אמרה לי: 'יש מקום בירושלים שנותן טיפולים בחינם לבני נוער, נקרא 'מענה",

עד היום הוא קיים.

'לכי תראי, אני אפנה אותך, תגידי שיש אישור מהיועצת'. ובאמת הגעתי, פעם ראשונה ישבתי כמו

שאת ואני יושבות, גיל 15, והייתי שלוש שנים בטיפול אצל מטפלת מדהימה. עד היום אני זוכרת את שְׁמָהּ

ואיך היא נראית והכול, ואני זוכרת את עצמי אומרת: 'זה מה שאני הולכת לעשות', זה ברור לי שיום אחד

אני אשב על הכיסא הזה בעצמי.

גילי: אה, אוקיי, כי כשאמרת 'אני ידעתי מה רציתי לעשות', חשבתי יותר על המשחק ועל הערבית.

יפעת: כן, ברור. כל הזמן הקולות האלה היו בראש. זאת אומרת, מצד אחד, מגיל 15 אני רוצה לטפל.

מצד שני, התיאטרון. אז באמת התחלתי עם הכיוון הזה של תיאטרון ודיברתי עליו, ובמשפחה

מהר מאוד שמו לזה וטו מוחלט, אין שום סיכוי. אין במשפחה שחקנים… זה לא…

גילי: זה לא מקצוע…

יפעת: לא מעשי, לא פרקטי, לא מקצוע, זה גם מקצוע פרוץ! את בחורה! מירושלים…צנועה יחסית. לא היינו דתיים, אבל כן.

ומזרחנות מאוד התלבטתי אם להמשיך, אבל הרגשתי שמציתי את הערוץ הזה. ואז חזרתי, אפשר להגיד,

לאחת התשוקות הנוספות שלי, וזה טיפול. ואמרתי, אוקיי, זה זה. אני רוצה להיות פסיכולוגית.

בועז אז התחיל לימודי הנדסת חשמל בטכניון. אני גם רציתי לעזוב את הבית, הייתי בת 22, ארזתי את עצמי

ובאתי ללמוד פה פסיכולוגיה בחיפה. למדתי שלוש שנים פסיכולוגיה. סבלתי מכל רגע, ממש.

לא אהבתי לא את הלימודים ולא את האנשים ולא כלום. זאת אומרת, היו חברים, חברות. לא התחברתי.

למזלי הרב, די מהר קראו לי לאיזה שהוא פרויקט מטעם משרד ראש הממשלה, משהו שאני לא ארחיב עליו,

אבל היה מאוד מעניין.

גילי: שהוא מתחבר למה שעשית בצבא?

יפעת: במובן מסוים כן.

גילי: איך הגיעו אלייך?

יפעת: מאתר של מועמדים מתוך חילות המודיעין וכו', הייתה אופציה לקריירה נוספת, עברתי הכשרה

ולקח לי שנתיים להבין שזה לא בשבילי.

גילי: רגע, אז אני אעצור אותך כדי שנעשה סדר.

יפעת: כן, סדרי אותי.

גילי: סיימת את האוניברסיטה עם תואר בפסיכולוגיה.

יפעת: נכון, הייתי בת 25.

גילי: לא אהבת, לא טוב.

יפעת: נכון.

גילי: קיבלת הצעה לבוא ללימודים וקריירה נוספת, שוב, בתחום של המודיעין והערבית?

יפעת: כן. קצינת איסוף במוסד.

גילי: אוקיי, ושנתיים היית שם?

יפעת: כן. בעצם עברתי מיונים שנמשכו הרבה מאוד זמן. כל פעם את עוברת כמו משחק, עוד שלב,

עוד שלב, עוד שלב. ואת אומרת, אני לא אעבור את השלב הבא. לא היו אז נשים כמעט בתפקידים האלה,

ואז פתאום התקבלתי. ואז התחלתי את הקורס עצמו…

גילי: וכמה זמן היה הקורס?

יפעת: הקורס נמשך כשנתיים, אני לא סיימתי את השנתיים האלה.

גילי: כי אמרת קודם, שהבנת שזה לא בשבילך.

יפעת: לא בשבילי. היו דברים שזה היה תפור עליי, ודווקא בגלל זה זה הבהיל אותי מאוד.

כלומר, יכולתי לראות איך באמת בתוך ההדרכה והפעילות מתגלים בי חלקים..

גילי: מהמשחק?

יפעת: גם מהמשחק, שהשתמשו בזה הרבה מאוד, את צודקת, אבל גם יכולת מניפולטיבית מאוד לא פשוטה.

תחת משמעות והצדקה ומדינת ישראל… וזה דבר אחד. דבר נוסף, הבנתי שאני לא מאטה הארי. אוקיי?

אני לא מסוגלת להחליף בגדים או תחפושת בשירותים מלוכלכים. אני לא הטיפוס הזה, אני חתול בית.

גילי: סליחה שנייה, מי זה מאטה הארי?

יפעת: מאטה הארי הייתה אישה מרגלת מהידועות ביותר שיש. והיא הייתה מחליפה צורות,

והייתה שחקנית, והייתה רקדנית, והייתה…

לא, אני לא חתול רחוב. אני זוכרת שאחד המדריכים שלי אמר את זה מאוד יפה. הוא אמר: 'יש לך יכולות

להקסים אנשים, ואת יודעת לסובב בני אדם, הכל'…

באמת, בבין-אישי אין לי בעיה. אבל להגיע לבין-אישי ברחוב, לדוגמה: לדבר מתוך תאי טלפון, להחליף בגדים,

לגלות אם עוקבים אחריי, זה ממש לא אני. אני לא חתול רחוב.

ואז הבנתי מה אני לא. אגב, עכשיו כשאנחנו מדברות על זה, אני פתאום קולטת שתוך כדי המסע שלי לקריירה,

אני כל הזמן מבינה מה אני לא. אני מנסה משהו, ואני אומרת, אה טוב, זה לא, אז הלאה. זה מוביל אותי

לשלב הבא.

גילי: הדבר הזה של המה לא, קודם כל בעיניי זה הרבה יותר חשוב מה- מה כן.

יפעת: אני מסכימה.

גילי: וזה נשמע לא הגיוני, אבל הדרך זה קצת כמו מבחן אמריקאי כזה: יש לך כל מיני אופציות,

וקל מאוד להגיד את הלא. בסוף מתברר מה כן.

יפעת: ממש ככה.

גילי: מה הלא, גם מבחינת מה לעשות, וגם מבחינת מפקד שראיתי, מנהל שראיתי. ההיא שעשיתי בשבילה

משהו, ואני אומרת, ככה אני לא אהיה, או ככה אני רוצה להיות.

יפעת: ממש…

גילי: ויש לזה חלק מאוד משמעותי בעיצוב שלנו.

יפעת: אני ממש מסכימה, ואת אומרת את זה מאוד יפה. ואני חושבת שאצלי פשוט מה שהיה,

והיום אני מסתכלת על זה בחיבה לאחור. בעצם נפתחו לי כאן כמה מסלולים. מהשיחה איתך אני מבינה.

נפתח המסלול המזרחני, נפתח המסלול של הטיפול, של התרפיה, נפתח המסלול של התיאטרון.

שאגב זה היה נורא מעניין, כי באחד התרגילים שהייתי ביקשו ממני להתקבל לבית ספר לתיאטרון והצלחתי.

הייתי צריכה ליצור איזשהו סיפור כיסוי, אז גם אפילו קיבלתי את החוויה.

גילי: אני תמיד אומרת שאנחנו אוספים כלים בכל מיני דברים.

יפעת: נכון.

גילי: ואנחנו משתמשים! אז הנה עוד דוגמה מאוד יפה. גם הנושא הזה של המשחק מתחבר בכל מיני

מקומות, וגם הערבית.

יפעת: גם הדמות שבנו לי הייתה דמות של אישה מצרית, ואז אמרתי, לא, זה לא בשבילי.

זאת אומרת, אחד הדברים שבעיקר בשיחות שלי עם הבת שלי היום, ועם מטופלים צעירים,

אני אומרת על עצמי היום בהערכה, וזה לקח לי זמן להגיד על עצמי דברים בהערכה, ידעתי מה אני רוצה

ומה אני לא רוצה מגיל די צעיר. ואני מברכת על זה.

אני לא יודעת אם זאת האישיות שלי או התרבות שבה גדלתי או התקופה או גם וגם וגם, זה לא משנה.

כשאני הגעתי למסקנה, כשהייתי אז בהכשרה של המוסד, ש -no way, אין מצב, אני ממש הקפדתי

להכשיל את עצמי במשימות. כי הם לא נטו לשחרר אותי.

וזה נגמר בזה שהיה ברור שאני מתנגדת בצורה בלתי רגילה, אז שחררו אותי לדרכי, וזה מוטיב שחוזר על עצמו.

זאת אומרת, אני בועטת. אתם לא משחררים אותי, אז אני אדאג שתשחררו אותי, ולא אכפת לי מה המחיר.

ומשם באמת אני יוצאת שוב אל השממה המקצועית, כי מה יש לי? תואר ראשון בפסיכולוגיה

שאין מה לעשות איתו, חוץ מלתלות על הקיר, וגם לא הייתי מצטיינת. מין הכשרה שנויה במחלוקת,

שאגב, לימים, כל הסיפורים שאני מספרת לילדים שלי מהכשרה הם מאוד משעשעים, הם נקרעים מצחוק,

ואומרים: באמת, אמא, את זה עשית? ולדעתי זו תקופה שגם מאוד עיצבה אותי, והיום אני יכולה לראות במה.

יצאתי ממנה בן אדם אחר.

גילי: במה?

יפעת: קודם כול, גיליתי בתוכי יכולות שלא האמנתי שקיימות בי. שוב, הייתי ילדה טובה בירושלים,

ילדה טובה 8200.

גילי: כמו מה?

יפעת: שאת מסוגלת להיכנס לחנות, להגיד לבן אדם, לגרום לו… לצאת מהחנות לכמה דקות.

לפתוח את הקופה, להחזיק שטרות ביד בזמן שהמדריך שלך מצלם אותך עושה את זה, להחזיר

את השטרות לקופה, וכשהוא נכנס להתנהג כאילו כלום לא קרה. את אומרת וואו, מה קרה לי פה?

התבוננתי מעצמי מחוץ כלפי פנים, אמרתי רגע מי את? מה קורה לך פה? איך את עושה את כל הדברים האלה?

היו דברים שהמדריכים שלי אומרים לי תעשי את הדבר הזה, ואז הייתי אומרת לא, אין מצב שאני עושה.

אמרו לי ברור שתעשי, ועשיתי! ואז אמרתי רגע, הם יודעים עליי דברים שאני לא יודעת על עצמי?

אז וואו, א' זה נורא מעניין ומסקרן, ב' השמיים הם הגבול, ג', איזה עוד הפתעות מחכות לי בחיים?

גילי: ד', זה גם מפחיד…

יפעת: מאוד

גילי: שאנשים יודעים משהו שאת לא יודעת.

יפעת: זאת אחת הסיבות ‫שאני עזבתי. ‫עזבתי משום שהתברר לי ‫בסופו של דבר שיש סיכונים ביטחוניים

משמעותיים ‫מאוד מאוד גדולים בעבודה הזו. ‫באותה תקופה נהרגו על פתח הבית שלהם ‫שני סוכנים ביריות,

‫ואני הייתי מבועתת מהסיפור הזה. ‫זה קרה באירופה. ‫ואמרתי, no way, ‫אני לא רוצה להיות אלי כהן!

‫לא מתאים לי, ‫אני לא גיבורה, אוקיי? ‫כאילו, אני גיבורה בדברים מסוימים, ‫לא בדברים האלה.

‫אז כן, זה היה מפחיד, ‫זה היה מפחיד מאוד. ‫כל עוד זה לא היה מפחיד, ‫וזה היה משחק, וזה היה מצחיק,

‫וזה היה נחמד, אחלה. ‫אבל ברגע שזה מפחיד, ‫וזה משהו שאני גם למדתי על עצמי. ‫אני לא risk taker

בסיכון חיים, ‫זה לא קיים אצלי. ‫יש אנשים שמסוגלים ללכת ‫על הקצה, בעלי הוא אחד מהם, ‫אני לא. ‫

אני יותר פחדנית, ‫ואני שמחה על זה.

‫גילי: כמו שאמרת, ‫את בנחת עם הדברים. ‫

יפעת: היום אני בנחת. ‫

גילי: יפה. ‫אז בת כמה את בתקופה הזאת?

יפעת: אני בת 27, שנת 97'.

גילי: אוקיי, ואז כמו שאמרת, את יודעת מה לא.

יפעת: כן.

גילי: ומה כן? כי בכל זאת אמרת שגם כן.

יפעת: או! אז מכל תהליך שאני יוצאת ממנו, מישהו נותן לי צידה לדרך.

גילי: אז בואי תיקחי אחורה ותני לי את ה…

יפעת: כן, מעניין את הצידה לדרך. אני זוכרת שב -8200 היה אדם יקר שדיבר איתי על ההגנות שאני שמה.

וממנו לקחתי קצת יותר להיפתח, קצת יותר לאפשר, קצת פחות לפחד מהזולת בעקבות דברים

לא פשוטים שגם עברתי.

‫העובדת הסוציאלית ‫שליוותה את הקורס שהייתי בו, ‫ישבה איתי לשיחת פרידה, ‫ואז היא אמרה לי משפט ‫

שעד היום הולך איתי: ‫היא אמרה לי קודם כול: ‫'מלאך שמר עלייך כדי שתצאי מפה'. ‫

גילי: מפה, מה זה אומר? ‫

יפעת: מהמוסד, מההכשרה הזו. ‫'אני לא חושבת שההכשרה הזאת ‫מתאימה לנשים, ‫ואני באופן אישי

לא חושבת ‫שזה מתאים לך. ‫זאת אומרת, את יכולה לעשות את זה, ‫אבל זה יגבה ממך מחירים ‫מאוד מאוד

גדולים'. ‫ואז היא אמרה לי: ‫'את תצליחי בכל מה שאת תגעי בו, ‫כי לכאן מגיעים אנשים ‫מאוד מאוד מוכשרים. ‫

אז אל תשאלי את עצמך ‫מה את הולכת לעשות, ‫תדעי שמה שתגעי בו יהיה זהב.' ‫שזה נורא ריגש אותי.

‫גילי: מדהים!

יפעת: כן. מדהים! ‫

גילי: ‫תוך כדי זה שאת אומרת את זה, ‫אני כזה אומרת…אם רוב ההורים היו אומרים את זה לילדים שלהם זה…

יפעת: ממש.

לא, בחיים לא שמעתי דבר כזה מההורים שלי. ופתאום באה מלאכית כזו… והיא הייתה מאוד קשוחה

במהלך הקורס. אני לא ראיתי אותה כאיזה דמות חמה, או… ממש לא. פתאום נפתח ממנה, כשעמדתי ללכת,

משהו מאוד רך כלפיי. והיא אמרה לי: 'תעשי משהו שהנפש שלך זקוקה לו.' והיא אמרה את המילה נפש,

היא לא אמרה לב או משהו שאת טובה בו, ואני יצאתי ממנה, וואו, כאילו…

גילי: מה היא רוצה להגיד?

יפעת: היא לא ידעה בעצמה, היא פשוט אמרה לי את זה, והלכתי. ואז אמרתי, אוקיי: מה הנפש שלי רוצה?

באמת, זאת הייתה השאלה.

גילי: שזאת שאלה מאוד גדולה.

יפעת: ובגיל 27!

אז אני יוצאת לי לדרכי ואני אומרת, ‫מה מאוד מאוד הפריע לי ‫כשהייתי שם? ‫ואחד הדברים

שמאוד הפריע לי ‫זה שהשתמשתי בכוחות שיש לי ‫כדי לגייס אנשים למוסד. ‫ואז אמרתי לעצמי,

‫יש לך כוחות, ‫תשתמשי בהם לגרום לאנשים להבריא. ‫

גילי: לטובה. ‫

יפעת: להחלים, לטובה, תחזרי לטיפול. ואז לא הבנתי עד כמה הטיפול ‫יהיה גם החלמה עבורי.

‫הרגשתי את זה בחושים, ‫אבל עוד לא הבנתי את זה לגמרי. ‫ואז אני יוצאת החוצה ומוצאת עבודה בבית ספר

לילדים בסיכון.

וואו, רואה אוכלוסייה בחיפה שלא דמיינתי שאני אראה בכלל. יוצאת מהבועה שלי של ה -8200 וכל

הקשקשיאדה הזאת, ופתאום רואה ילדים צעירים שאין להם שום בעיה לשקר ולגנוב, והם חתולי רחוב אמיתיים.

ומצד שני הם צריכים להיות במסגרת של בית ספר, אבל הם גם עובדים, וזה היה קשוח.

ותוך כדי אני אומרת, אוקיי, מה אני הולכת לעשות? מי אני? מה אני? והולכת שוב לאוניברסיטה.

ואגב, האוניברסיטה חוזרת כמה פעמים כמקום משמעותי עבורי.

גילי: סליחה רגע, כשאת עושה את התקופה הזאת של הנוער בסיכון, כמה זמן את עושה את הדבר הזה?

יפעת: כמה חודשים זה היה, אבל זה היה מאוד משמעותי, כי הייתי חלק מהצוות. אני חושבת שעבדתי שם

כסייעת או משהו מהסוג הזה, קודם כול זה היה שינוי מאוד גדול ממה שעשיתי קודם. וזה גם היה בשבילי

חוויה פוקחת עיניים, לראות שיש אוכלוסיות קצה משמעותיות בארץ. פה בחיפה! לא מעבר להרי ה…

רחוב לידי! וכשאני הולכת לעשות בטריה של איבחונים, מסתבר שאני טובה עם בני אדם.

גילי: אז רגע, רגע, אני… כל הזמן …אני מנסה לחפש את

יפעת: את הציר?

גילי: את השביל…כן. אז אמרת, הבנתי שאני לא מוכנה להיות במוסד לעשות את הדברים. הלכת

והיית עם נוער בסיכון תקופה מסוימת.

יפעת: נכון.

גילי: ואז את חוזרת…

יפעת: לא, במהלכה… אני בעצם מבינה שאני לא אשאר שם, זו עבודה זמנית, זו עבודה להתפרנס,

אני צריכה כסף, כן? בעלי לומד, אני צריכה כסף. ואז, תוך כדי, אני פונה לאוניברסיטת חיפה

שהיה להם שם מכון אבחון מקצועי מסודר. אני כבר הייתי סטודנטית, הייתי גם עוזרת מחקר,

אז האוניברסיטה הייתה מוכרת לי. ושם מעבירים אותי פסיכולוגים, סדרה של בטריית מבחנים כזאת.

גילי: מה מתאים לך בהקשר של מה לעשות באוניברסיטה או מה מתאים לך באופן כללי?

יפעת: מקצועי, בכלל כמקצוע. ואז כמובן מה ללמוד כדי להגיע לזה. וכמובן כל המקצועות של טיפול

עולים בפניי. והמאבחנת אמרה: 'יש לך יכולות מאוד גבוהות כמנחת קבוצות. אולי מתאים לך ללמוד

מנחת קבוצות?' ואז אמרתי: 'זה נשמע לי סבבה, נשמע לי מרתק'. ‫אוקיי, איפה לומדים הנחיית קבוצות?

‫אין לי מושג. ‫שואלת את עצמי הנחיית קבוצות, ‫אולי הדרכת הורים, ‫אולי במכון אדלר'. ‫ואז אני מגלה

שיש תוכנית ‫באוניברסיטה של הנחיית קבוצות וייעוץ ארגוני. ‫

גילי: בחיפה. ‫

יפעת: בחיפה. ‫אומרת, מצוין, אז אני ארשם. ‫ואני נרשמת, עוזבת את העבודה ‫בבית הספר, מתחילה ללמוד,

‫ובמקביל אני מתקבלת לעבודה ‫כעוזרת מחקר בבית הספר ‫לחקר הרגשות באוניברסיטה ובחוג לחינוך. ‫

בקיצור, אני חוזרת לאוניברסיטה ‫ממקום אחר.

‫גילי: ‫וממלאה את היום, ‫השבוע אולי, בכל מיני דברים. שהם משלימים בסוף.

‫יפעת: לגמרי. ולמעשה האוניברסיטה ‫הופכת להיות סוג של בית עבורי. ‫אני גם עובדת שם, ‫אני גם לומדת שם. ‫

אני מגיעה בבוקר, ‫שותה את הקפה שלי, מפטפטת, ‫הולכת לעסוק במחקר, ‫עבדתי הרבה מאוד במחקר.

הולכת ללמוד פעם בשבוע, כותבת, תענוג. באמת, האקדמיה בשבילי נהדרת, קצת עוזר לי גם,

קצת יוצא לי להיות אסיסטנטית, ועוד לא התחלתי ללמד.

בשנה הראשונה להנחיית קבוצות, הקבוצה היא די גדולה, יושבים שם שני חבר'ה שלימים…

גילי: את מדברת בלימודים.

יפעת: בלימודים של הנחיית קבוצות. יושבים שם שני חבר'ה מקסימים, עד היום אנחנו קולגות נהדרים,

והם מדברים בביטחון על המטופלים שלהם! ואני אומרת: 'מה זה? מה זה הדבר הזה? אתם בני 27, כמוני,

איזה מטופלים יש לכם?' עכשיו, אני מאוד מעריכה אותם, הם רהוטים והם חכמים, ושניהם עובדים

בגמילה מהתמכרויות, במלכישוע. באמת, שניהם מלח הארץ, גבר ואישה, ידידים טובים, ואומרים לי: 'אנחנו

עובדים סוציאליים, מה זאת אומרת?' ואז אמרתי: 'רגע, אתם לא מחלקים מרק לנזקקים?' הם אמרו לי: 'סליחה?'.

אמרתי: 'סליחה, זה הסטיגמה שהייתה לי כאילו מה עושים עובדים סוציאליים?' ואז הבנתי שאני לא מבינה

שום דבר וכלום, ואני מתנצלת על הסטיגמה ואני אומרת להם: 'תסבירו לי מה זה עבודה סוציאלית',

ואז הם אומרים לי: 'מה זאת אומרת? אנחנו מטפלים בבני אדם'. אז אמרתי: 'אבל איך אפשר אחרי תואר

ראשון לטפל!?' אז אמרו לי: 'ככה זה'. ואז אני חוזרת הביתה, הייתי כבר בת 28, ואני אומרת לבעלי:

'מצאתי את הייעוד שלי בחיים' .

כבר היינו נשואים, אז הוא אומר לי: 'מה?' אמרתי לו: 'עובדת סוציאלית'. אז הוא אמר לי: 'אוקיי, לרבנות

מתגרשים. אני לא מוכן'. אז אמרתי לו: 'אוקיי מתגרשים, אבל אני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית.

זה מה שאני רוצה לעשות. הוא אמר: 'תגידי לי השתגעת? תחלקי בבתי תמחוי מרק?

כאילו, מה זה עבודה סוציאלית?' ואז אמרתי לו: 'זהו, שלא! אני יכולה להגיע לקליניקה פרטית,

גם מלהיות עובדת סוציאלית. אני חושבת שאני הרבה יותר עובדת סוציאלית מפסיכולוגית'.

והתחלתי איזשהו נאום חוצב להבות.

התייעצתי, כבר הייתי די עמוק בחוג לחינוך, והכרתי את החוג לעבודה סוציאלית. עשיתי כל מיני פרויקטים שם.

ואז אמרו לי, תקשיבי, אל תעשי הסבה. היתה תוכנית הסבה לאלה שסיימו פסיכולוגיה, תתחילי הכל מחדש.

אז עוד פעם אני מתחילה תואר ראשון, בגיל 28, ובהמשך אני כבר במסלול ישיר לדוקטורט.

וכשהבת שלי נולדת ב -2001, ממש שלושה שבועות אחר כך אני מתחילה את התואר השני במגמה הקלינית.

ואני אומרת לעצמי, home sweet home. זהו, הגעתי הביתה. זאת אני. אני עובדת סוציאלית.

גילי: זאת אומרת שאם אנחנו מסכמים עד עכשיו, אז הפעם הראשונה שהגעת הביתה זה האוניברסיטה

עם כל המשמעויות שלה, והפעם השנייה זה בחוג לעבודה סוציאלית, המרכוז הזה להבין שזה הדבר הנכון.

יפעת: נכון מאוד, וזה ריגש אותי עד עמקי נשמתי.

והעבודה המעשית הייתה בהוסטל לבריאות נפש. לא נתנו לי רווחה, כי הגעתי כבר די מבושלת ובעלת יכולות,

והעבודה המעשית בבריאות נפש פתחה לי צוהר מהמם לבריאות נפש. ואז אמרתי לעצמי:

אני רוצה את המגמה הקלינית ומפה אני אמשיך'. והייתי מאוד מצטיינת גם.

גילי: אז בעצם חזרת ללמוד עוד שלוש שנים, ארבע שנים?

יפעת: שלוש שנים של תואר ראשון, ועוד שנתיים פלוס שנה של פרקטיקום. שש שנים נוספות.

גילי: ואז את כבר בת?

יפעת: אני מסיימת למעשה כשאני בת 33, עם תזה, שסיימתי בהצטיינות, חשוב לציין, כי לעשות תזה זה…

גילי: לא כיף.

יפעת: גם סיפור.

היה מאוד ברור שאני ממשיכה גם לאקדמיה, כבר היו לי מנחים, והיה לי רעיון, אני הולכת להיות חברת סגל,

זה היה ברור.

אבל אז קרה עוד משהו שאני צריכה ללכת אחורה.  אם את זוכרת, ככה, אמצע, סוף שנות ה -90 התחיל

כל ההייטק בישראל. בעלי עשה דוקטורט בטכניון, הוא בכלל היה כוכב, מצטיין נשיא בהנדסת חשמל.

ושנינו הגענו מבתים ששמחו לעזור לנו, אבל לא נתעשר מזה. דיברנו על זה שהוא יעבוד בחברת חשמל,

ואני אעבוד… בסדר, זוג…

גילי: ממוצע.

יפעת: ממוצע כזה עם שלושה חדרים נחמדים באיזשהו מקום. ויום אחד הוא בא ואמר לי:

'תקשיבי, יש דבר כזה, מתחיל להיות הייטק, סטארט -אפים' ואז אמרתי לו: 'אוקיי, מה זה?' אז הוא אומר:

'תשמעי, יש אפשרות שנעשה כסף קצת'. אז אמרתי לו: 'אוקיי, זה רעיון טוב'.

גילי: אז אתה תהיה אחראי על הכסף…

יפעת: אתה תעשה את הכסף (צוחקות) אז הוא אמר לי: 'מה, אבל אני רוצה להיות דוקטור!'.

אז אמרתי לו: 'סבבה, נחליף לך את השם הפרטי לדוקטור, ותהיה דוקטור מזרחי, כאילו, מה נסגר?'

פתאום ראינו את הסכומים שמציעים, ראינו את האופציות שנפתחות. אמרתי לו: 'לא, לא, לא, תעצור.

אם זה היה קורה בגזרה שלי, בכלל לא הייתי חושבת פעמיים! אתה לא רוצה לקחת חלק בחגיגה הזו?'

גילי: רגע, תסבירי מה זאת אומרת אם זה היה בגזרה שלך?

יפעת: אם בתחום העבודה הסוציאלית הייתה אופציה לפתוח סטארט -אפים שנרוויח מהם מיליונים,

אני הייתי במרכאות מקריבה את עצמי. מבקשים ממך לצאת מהאקדמיה, עם כל הכבוד, ולהתפרנס.

אבל הוא נורא רצה אקדמיה, הוא מאוד חוקר בועז. והוא התלבט והוא לא ידע, היו המון התייעצויות

עם המון אנשים ובסוף הוא קיבל החלטה. והוא ב -98 התחיל את הסטארט -אפ הראשון שלו,

ופתאום התחיל להרוויח יפה.

לפני כן, הוא הרצה במיכללה למינהל. ושם שאלו אותו מה אשתו עושה. ואז הוא אמר, היא לומדת עבודה

סוציאלית, היא לומדת פסיכולוגיה. אמרו לו: 'אוקיי, אנחנו מחפשים מרצה בתחום משאבי אנוש,

יכול להיות שהיא תרצה?'

תראי איך זה מתחבר לתיאטרון! תקשיבי, אני עמדתי מול קהל של אלפי אנשים והרציתי.

אין לי בעיה, תגידי לי מחר תקומי, תעמדי, אני שחקנית. אני מתה על זה, אני אוהבת את זה!

אני יודעת שאני מרצה מצוינת, אני יודעת להחזיק קהל, בזום אני מאוד טובה בלהחזיק קהל.

אז הגעתי בפעם הראשונה למכללה למינהל בגיל 28. הם ממש התפעלו, לשמחתי הרבה, ואז התחלתי ללמד

את כל התחום של משאבי אנוש, התנהגות ארגונית וכו'.

במקרה שם היו חבר'ה מבית חולים רמב״ם שראו אותי, ואמרו לי: 'תקשיבי, נפתח מרכז הדרכה גדול ברמב״ם,

מה דעתך להיות אחת המרצות בו?' ואמרתי: 'סבבה'.

עכשיו, כל מקום זה כבר היה עבודה פרטית, ‫אז כבר התחלתי להרוויח ‫הרבה יותר לשעה. ‫

ברמב״ם גם התלהבו ממני, ‫ואז התחלתי את העבודה שלי בקטן -קטן כיועצת ‫בבית חולים רמב״ם.

‫נתנו לי מחלקה פה, מחלקה שם, ‫הכול במקביל ללימודים, כן? ‫

עבדתי ולמדתי בלי הפסקה. ‫עוד לא היו ילדים, ‫בועז היה בסטארט -אפ, ‫אני הייתי ברמב״ם, באוניברסיטה,

‫למדתי, והיו ימים מהממים, באמת. ‫

גילי: ומה קורה אז? ‫

יפעת: באיזשהו שלב אני בכלל מבינה ‫שאולי כדאי להביא ילדים לעולם. לא הייתי מחוברת ‫לחלק הזה בכלל,

‫הייתי מאוד עם עצמי ושלי, ‫והייתה לי כבר מעבדה ‫שניהלתי באוניברסיטה, מרתקת, ‫ואז אני יורדת לרמב״ם

לייעוצים, ‫ומכירה עוד מחלקה ‫ומקבלת פידבקים מאוד טובים.

ויום אחד אני באה לבועז ואני אומרת לו, תשמע, אני כבר בת 30 פלוס, נראה לי שכדאי שנעשה ילדים.

הוא אומר לי: 'מה נסגר? למה?' אז אמרתי לו: 'לא יודעת, עושים ילדים, אתה יודע…  

גילי: ישראל פה. (צוחקות)

יפעת: ישראל, וגם הטבע קורא לי. אני מתחילה להרגיש את הרחם אומר לי, מה קורה?

ממש לא הייתי מחוברת לעניין הזה של ילדים בשום צורה. ולמזלנו, נכנסתי מהר מאוד להיריון,

וכמו שאמרתי לך, כשילדתי, בדיוק סיימתי את התואר הראשון, ו…

גילי: התואר הראשון השני…

יפעת: התואר הראשון השני. והיו לי שלושה שבועות להתארגן לתואר שני. כאילו, מעולם לא הייתה לי

חופשת לידה. לא מכירה את הקונספט. יולדת וחוזרת לשטח. זה כמו כבשה, וכבר הייתי יועצת די מבוססת

ברמב״ם, מקבלת זרי פרחים, ויחס VIP ברמב״ם, ונורא נחמד.

ואז מה שקורה, שאני מתחילה את לימודי התואר השני באוניברסיטה. עכשיו אני קולטת, אני אומרת לעצמי,

לא, זה לא אמיתי! כאילו, איזה עומס… ידעתי, כל הזמן זה היה נורא נורא נורא עמוס, אבל היום

כשאני מתארת לך, אני פתאום מבינה…

גילי: את יודעת, אני כל הזמן חיה חיים עמוסים, אבל אני מסתכלת אחורה, ואני אומרת, מה זה הקצב הזה?

אבל כשאת יותר צעירה, אז האנרגיות הן אנרגיות…

יפעת: אחרות. את בבנייה, את בעלייה, את בטיפוס.

גילי: רעבה להצלחה הזאת ולרצון ואת מוכנה לעשות הרבה יותר.

יפעת: לגמרי. ובמחירים לא פשוטים לפעמים, של בריאות, של מנוחה, של עייפות, של זוגיות, לא חסר,

לא פשוט.

אני גדלתי בצל של אמא שמנהלת בכירה מאוד, שתמיד אמרה לי, מאוד חשוב שתרוויחי את הכסף שלך,

ושתרוויחי טוב, שיהיה לך say בבית. וגם כשמצבנו הכלכלי הוא אחר לגמרי היום, העניין של ההשתכרות

שלי הוא מאוד משמעותי לי.

לג'נגל בין כל הדברים היה הרבה הרבה יותר מורכב, כמו שאת בטח יודעת.

גילי: כן…

יפעת: אני יולדת, מתחילה תואר שני, תינוקת בת חודש בקושי, כבר מביאה מטפלת הביתה.

אני זוכרת איך המטפלת הייתה עולה איתי ללימודים, מחכה איתי עם העגלה, אני הייתי מניקה אותה.

זה היה תימרונים כאלה. ואז גם מתחילה לחזור לרמב״ם לעבודה, וכאילו הכל חוזר.

בשנים האלה עבדתי גם בפנימייה של נוער בסיכון. יצאתי לעבודה סוציאלית לשטח, וראיתי כמה השטח

הוא אכזרי, גם ההשתכרות. הרווחתי משכורת עלובה וזה נורא נורא עצבן אותי, ואמרתי אין סיכוי

שאני מרוויחה את העולב הזה.

‫‫והמדריכה שלי שאלה אותי ‫אם אני יכולה לקבל מטופל ראשון, ‫ואז אמרתי, איפה אני אשים אותו? ‫

אז היא אמרה לי, ‫בינתיים את צריכה איזה חדר. ‫ואמרתי, בסדר. באמת קיבלתי ‫את המטופל הראשון שלי,

‫גבר בן 70 פלוס, ‫שהגיע עם דיכאון שלימים, ‫הסתבר שזה היה מצב מטרים לפרקינסון.

המטופל הפרטי הראשון שנתן לי ממש כסף. ואז הוא שילם מאוד יפה, וכשהוא יצא, הוא אמר לי: 'אני חייב

לשאול אותך שאלה שמציקה לי לפני שאני הולך', הוא ממש עמד בכניסה לבית, אמרתי לו: 'בבקשה',

אז הוא אמר לי: 'מזרחי זה מנישואים או מהבית?' אני מסתכלת עליו, הוא רואה חשבון מעונב עם חליפה,

ממוצא אשכנזי. היום זה כבר פחות רלוונטי, אבל אז היה יותר. ואני צעירה ממנו בהרבה מאוד שנים,

והשם הוא מזרחי, ואני מבינה בדיוק למה הוא מתכוון, ואז אני אומרת לו: 'הוא מנישואים'.

ואני יכולה לראות את החיוך של ההקלה על הפנים שלו, ואז הוא אומר לי: 'ואיך היה שם הנעורים שלך?'

אז אני אומרת לו: 'גבאי'. ואז אני מספרת לא פעם למודרכים שלי, שהוא נשאר 3 שנים רק כדי שנעבוד

על הגזענות שיש בו. (צוחקות)

‫יש פה גם איזה תרבות משתכנזת, ‫אנחנו קוראים לזה, בועז הוא ילד אינטגרציה מחונן, ‫והוא גם גדל

בקטמונים ‫ולמד ליד האוניברסיטה ‫וזכה לחינוך עילאי. ‫ואני אובחנתי כמחוננת, ‫אבל ‫למדתי בבית ספר ירושלמי

בעומק של בית הכרם. ‫והזהות המזרחית הייתה בצד כל הזמן. ‫זה היה סבא וסבתא.

‫אצל בועז זה היה יותר חריף ‫כי הוא חזר לבד בתשובה, אז היו לו גם סממנים דתיים.

הוא נורא סבל, גם מזרחי, גם דוס… למה אני מציינת את זה? כי אחת הסיבות שהכרתי אותו ב -8200

היתה כי ראיתי קצין שעל הדלת כתוב סגן בועז מזרחי, ואז אמרתי, אוקיי, את הבחור הזה אני חייבת לפגוש,

כי הוא בטח מזרחי וחכם, אז הוא שלי. וכך היה.

גילי:  (צוחקת) Mission accomplish!

יפעת: ממש.

גילי: אז בעצם, את אחרי הלימודים השניים…

יפעת: כן.

גילי: ואחרי העבודה עם הנוער בסיכון, ואחרי הקליניקה ברמב״ם?

יפעת: זו לא קליניקה, הייתי יועצת ארגונית, אבל אני עדיין שם, כל הזמן.

גילי: אוקיי.

יפעת: את רמב״ם, אני סיימתי רק ב -2018. זה היה 20 שנה, ארוכות ועמוסות מאוד.

גילי: כן.

יפעת: במקביל לעבודה ברמב״ם, תוך כדי שאני מחזיקה מעבדה באוניברסיטה, יש לי גם קליניקה בבית

ולימודי תואר שני. וסדר היום שלי נראה מה זה חינני… קמים בבוקר מאוד מוקדם, טסים או לרמב״ם

או לאוניברסיטה. עובדת או לומדת פה או פה. 15:30, טסה להוציא ילד מהגן או שניים, חוזרת הביתה.

עם הילדים 16:00 עד 20:00. ב- 20:00 כולם חייבים להיות במיטות, כי אימא צריכה להיות בקליניקה ב- 20:00.

וב- 20:00 יש לי 3 מטופלים בדרך כלל עד שעה 23:00 בלילה, נשכבת במיטה, גמורה לחלוטין ועוד יום.

וככה זה היה שנים.

גילי: מה זה אומר שנים?

יפעת: שנים זה היה ככה עד הקורונה. עד 2020, שאני בת 50.

גילי: הרבה מאוד שנים.

יפעת: הרבה מאוד שנים אני ככה, תוך כדי לידת ילדים. וואו, זה היה קשוח.

עכשיו כשאני חושבת על זה, על האקדמיה ויתרתי באיזשהו שלב, כשהגעתי קצת יותר גבוה לכתיבת

הצעת דוקטורט וכו', נהיה לי משעמם. והשטח, מה שנקרא, הרבה יותר קרא לי, הרבה יותר צבעוני ומעניין.

וגם כי רוויתי את החדרים הסגורים. רציתי אוויר.

רמב״ם זה עיר, זה משהו ענק, אין לתאר. עכשיו ברמב״ם היו עשרות יועצים, כל אחד אפילו לא הכיר

אחד את השני, אחרי שעבדתי עם כל המגזרים, אני מלמדת שנים בבית הספר לסיעוד של רמב״ם ובכל הארץ.

ואחרי שאני מסיימת עם הסיעוד הפארה -רפואי אני ברוב חוצפתי, וזה היה בשנת 2010, אני ניגשת להנהלה

ואומרת להם שאני חושבת שהגיע הזמן שאני אהיה עובדת סוציאלית פרסונל.

גילי: שְׁמָהּ זה אומר?

יפעת: זה אומר שזאת עובדת סוציאלית שהיא צמודה למנהל בית החולים. והיא בעצם חוליה מקשרת

בין השטח ברמה של רווחת העובד, למנהל, יועצת ארגונית של ההנהלה ושל הרופאים.

והם דנים בבקשה שלי ממש ברצינות חצי שנה! בודקים אותי לעומק מכל הכיוונים ואז הכל נפתח.

כשאני אומרת את זה יש לי צמרמורת.

אני עובדת צמוד למנהל בית החולים ולמנהל רפואה. כל רופא חדש שמגיע לבית החולים עובר ראיון אצלי גם,

אני עושה לו אוריינטציה לתפקיד, אני מדריכה אותו, אני נכנסת איתו למחלקה, אנחנו ממש בונים מההתחלה

את הניהול שלו. הייתי סוג של סלב ברמב״ם, אני יודעת את זה.

גילי: ובאיזה שנים זה קורה?

יפעת: אנחנו מדברים על בין 2002 ל -2018. ב -2018 אני עוזבת את רמב״ם מרצוני.

גילי: תסבירי לנו את זה. את אומרת, מצד אחד סלב ברמב״ם, פתאום את אומרת אני עוזבת מרצוני, למה?

יפעת: קודם כל העבודה שלי ברמב״ם הייתה מאוד פרסונלית. אוקיי? אני עובדת עם מנהל מסוים,

עם ראש מנהל מסוים, וכשהם מודיעים על פרישה, זה ברור לי שאני לא מעוניינת לעבוד עם הנהלה החדשה.

מכל מיני סיבות. ואני אומרת לעצמי, לא, זה לא יהיה אותו דבר. זה דבר אחד. דבר שני…

גילי: לא, אבל סליחה! לא יהיה אותו דבר. אוקיי, יש שינויים בחיים, ואנחנו…

יפעת: לא, לא, הנה, זו בדיוק הדוגמה שאת זוכרת שדיברתי איתך על המוסד?

גילי: כן.

כשעולה לי קול פנימי חזק שאומר no way, אין מה לשכנע אותי, ובאמת ניסו. אולי בקונסטלציה כזאת?

אולי ככה? לא, לא! אני לא רוצה!

ואז אני אמרתי, זהו, אני גמורה… זה מתחבר גם לתהליכים של גיל המעבר. המחזור מתחיל להשתבש וכו',

אני פשוט נופלת לתוך דיכאון, אני לא מסוגלת.

ואז אני עוזבת במקביל לעזיבה של המנהל וראש מינהל הרפואה, ואני מאוד מאוד שלמה עם זה שאני עוזבת,

ואני נפרדת. פשוט ביי. לא מסיבות, לא כלום, שום דבר.

גילי: כשאת אומרת להם ברמב״ם, אני לא אמשיך, יש לך איזו אלטרנטיבה, משהו אחר?

יפעת: לא, אם כי התחילו לגשש אצלי חודש לפני כן מטעם משרד הרווחה, בפיתוח תחום ידע חדש

בבית הספר המרכזי לעבודה סוציאלית במשרד הרווחה. אבל עוד שום דבר לא היה סגור. אני רק יודעת

שאת זה אני לא עושה יותר. לא יודעת… אני אשב בבית, אני אחשוב מה אני עושה.

ואני יושבת בבית קצת, ואז מתחיל גם תהליך מאוד מורכב עם גיל המעבר. ואני מתחילה לקחת הורמונים,

אני מתחילה להבין שזה סוער. ובאמת די מהר אני מגיעה למשרד הרווחה. פשוט עוברת מבריאות לרווחה.

בהתחלה כשהתחיל הסיפור עם משרד הבריאות דאגתי. כל הזמן הייתי עצמאית. אל תשכחי, אני לא שכירה

של רמב״ם. הקפדתי לתת חשבוניות. למה? כי ידעתי שאם אני אהפוך להיות שכירה של רמב״ם אני לא אוכל

להחזיק קליניקה. והקליניקה הייתה מאוד מאוד חשובה לי.

אמנם לא היו לי המון מטופלים, היו לי 10 מטופלים בסך הכל. עבדתי הרבה גם ימי שישי, אבל ידעתי

שהקליניקה הזאת תגדל יום אחד, ועל זה אני לא מוותרת.

מתחילה לעבוד בבית הספר לעבודה סוציאלית, מפתחת את תחום ידע זקנה ובריאות.

גילי: בחיפה פה באוניברסיטה?

יפעת: לא, לא, ברמת גן, בתל אביב. נוסעת כל הזמן על הקו מחיפה תל אביב, אבל זה עולם אחר.

זו פתאום רווחה, פתאום לראות את הזקנה ואת הבריאות מהזווית של הקהילה, לא של החולי. אבל אני גם

מביאה איתי מטען מאוד גדול, כי הגעתי מתוך מקרי קצה בבתי חולים. וזה היה מרתק. 2018, 2019, 2020

מגיעה הקורונה… ואז הכל נעצר.

אין קורסים, הכל עובר לזום. אף אחד לא יודע להשתמש בזום, אף אחד לא רוצה. במיוחד העובדים

הסוציאליים בתחום זקנה ובריאות גמורים, הם היו בחזית… ואז אני פתאום מוצאת את עצמי בלי עבודה.

גילי: ומה את עושה?

יפעת: כלום. מה אני יכולה לעשות? אני גם לא יכולה ללכת לחפש עבודה, כי א', לא יודעת מה אני עדיין רוצה,

אני לא אחזור להיות עכשיו עובדת סוציאלית בלשכה. למזלי הרב בעלי עובד, לבעלי יש כבר חברה

והיא מפותחת, ומה שכן, בגיל 50 אני מגיעה לבעלי ואני אומרת לו, אני עשיתי חישוב כלכלי ואני יכולה

לצאת לפנסיה.

‫ואז הוא כזה המום. ‫אנחנו שנינו בדהרה ‫של קריירה מטורפת. ‫הוא אומר לי, אוקיי, ‫תני לי לחשוב על זה.

אחרי כמה ימים הוא חוזר ואומר: ‫'יש עם זה בעיה'. ‫אמרתי לו: 'מה הבעיה?' ‫‫הוא אומר: ‫'לי לא מתאים כרגע ‫

שתהיה לי אישה בפנסיה'. ‫

אמרתי לו: 'מה זאת אומרת?' ‫הוא אומר: 'תראי, ‫גם אני כרגע בעלייה מטורפת, ‫ואם את תצאי לפנסיה, ‫

אני אמשך איתך הביתה, ‫אנחנו מחוברים אחד לשני. ‫ואז פתאום אני אומרת: ‫וואט דה פאק, כאילו…

‫גילי: מה הקשר? ‫

יפעת: מה הקשר? ‫אני רוצה להיות בבית, תניח לי! התחילה מריבה. ‫אמרתי לו: 'סליחה, ‫אנחנו לא מפלצת

דו -ראשית, ואני רוצה להיות בבית!' הוא אמר לי: 'בסדר, גם אם את רוצה להיות בבית,

תשאלי את עצמך כמה את מסוגלת, עד שתשגעי אותי, תתחילי לרצות לטייל בעולם.

אני לא בשלב הזה, אני עוד לא שם, אני עוד בטיפוס'. ואז אני אומרת לו: 'יופי, אז מה נעשה?'

ואז מצאנו באמת פתרון שנקרא 'עבודה מתוך בחירה', שזה אומר שאני ממשיכה לעבוד,

אבל אני עושה רק מה שאני רוצה.

הקורונה חולפת, לאט לאט מטופלים חוזרים, ואז אני מגלה שמה שאני באמת מאוד מאוד טובה בו ורוצה,

זה להיות בקליניקה 24/7 מבחינתי, ובזומים. הדרכות, הרצאות, מפעם לפעם אני יוצאת לאיזה כנס של האיגוד,

או מזמינים אותי ליום עיון, אני מגיחה. ואני באושר גדול!

גילי: ואיפה בכל הסיפור הזה נכנס הפייסבוק?

יפעת: אז הפייסבוק, התחלתי לכתוב ב -2009, בתחילה זה לא עניין אותי בכלל, אבל אמרתי, אוקיי,

בואי נראה מה קורה. ואז התחלתי לכתוב הגיג פה, הגיג שם. אז באמת הגיבו לי בהתחלה 20 איש.

כשנכנסתי למשרד הרווחה ביקשו ממני ללמוד ב'ישראל דיגיטלית' איך מפעילים עמוד פייסבוק.

זה היה ב -2018, ואז ממש עשו לנו הכשרה של שלושה ימים איך כותבים פוסט, איך מנהלים קהילה.

כדי לבנות מה שנקרא קהילות ידע, אז הייתי גם אחראית על קהילות ידע מקצועיות. ואז אמרתי, רגע,

אולי נחבר את הקהילות ידע המקצועיות האלה לפייסבוק שלי? כי זה עובדים סוציאליים, אולי נכתוב להם?

אמרתי בוא נתחיל לשחק. ואז התחלתי לכתוב כל מיני פוסטים כלליים כאלה, שזה היה סבבה. ואז אמרתי:

'בעצם, למה אני כותבת כל מיני הגיגי מנטורים מטומטמים כאלה? אני אספר על עצמי: רק על עצמי

לספר ידעתי'.

בשלהי הקורונה, עשיתי סדנת כתיבה בעין כרם, וזה היה mind blowing. שם קיבלתי כלים לכתוב,

וקיבלתי פידבקים נורא טובים. ויצאתי משם, קיבלתי בוסט עוד יותר חזק איך לכתוב, ואז התחלתי.

אמרתי: אוקיי,  אני כותבת על עצמי. אני מספרת על חיי, ואני לא מטיפה לאף אחד, אני מספרת מי אני.

מה שאתה רוצה לקחת מזה, סבבה. ובאמת התחלתי לכתוב על המשפחה. הילדים היו עוד צעירים יחסית,

לא בעניינים, ויכולתי לכתוב מה שאני רוצה. כתבתי על ההתמודדות עם האוטיזם של אריאל,

ואיפה זה פגש אותי. וכתבתי על חיסונים כן או לא, והתחלתי להיות מעורבת בהמון דברים. כתבתי על זוגיות…

להגיד שבועז אהב את זה בהתחלה? ממש לא! היה לו מאוד קשה עם זה, והוא מאוד לא אהב את זה.

ו'מה פתאום ומה את כותבת, ואת חושפת אותי, ואת הילדים'. ואז אמרתי לו: 'קודם כל תקרא, ואז תגיב.'

ואז יכולתי לראות אותו קורא את הפוסטים שלי ומחייך, הוא מאוד אהב את זה. ועדיין הוא אמר לי:

'אבל למה? ולמה את צריכה?' ויום אחד הילדה שלי הבכורה שקראה אמרה: 'ככה אמא מביעה את עצמה,

זאת האמנות שלה, אבא'.  ואז הוא אמר לה: 'לא אכפת לך שהיא כותבת עלייך?' היא אמרה: 'לא, להיפך…

אני יודעת שכל מה שהיא כותבת זה לטובתי. היא לא תכתוב דברים אישיים עלי, אני יודעת איפה הגבול

שלה עובר. וגם אני יודעת מה עומד מאחורי זה, ואנשים מרוויחים מזה.

מה שקרה זה, עם הבת שלי שאנשים עצרו אותם בחיפה ואמרו להם: 'אמא שלכם כתבה ככה איזה יופי',

והביעו התרגשות. מישהי ברמת הגולן, כשהבת שלי הייתה, פשוט ניגשה אליה בחדר אוכל,

אמרה לה: 'אמא שלי עוקבת אחרי אמא שלך'. זה נהיה וואו, כזה.

גילי: כמה אנשים עוקבים אחרייך עכשיו?

יפעת: מוצהרים 10,000 איש, בפייסבוק זה לא מעט. אבל אני חושבת שיותר עוקבים אחרי גם דרך הנשים

שלהם, ואת זה אני יודעת דרך בעלי, כי הרבה פעמים הוא היה אומר לי: 'תקשיבי, כל החטיבה פה עוקבת אחרייך:

הוא נכנס דרך הפייסבוק של אשתו, וחבר'ה מבקשים לדעת מה קורה'.  עם הזמן זה הגיע למצב שהם

אומרים לי תכתבי על… אפילו בועז: 'אולי תכתבי על…' ואני אומרת, אה, פתאום הפייסבוק שלי נהיה ציבורי…

יש לי נושאים מאוד מאוד ספציפיים שאני כותבת.גם כשאני חושפת, אני יודעת מה אני חושפת.

יש קהל שמלווה אותי כבר שנים. אז כמובן אני מדברת על הורות לאוטיזם בתפקוד גבוה, זה נושא שמאוד

משמעותי לי. התמודדות עם חוסן, עם המשפחה. אני כותבת על זקנה, על בריאות, על גיל המעבר המון.

אין כמעט פוסט, שאני לא מעבירה איזשהו מסר.

והדבר שמאוד מרגש אותי זה שאני מגיעה לכנסים, הרבה פעמים אני מקבלת יחס של סלב.

אומרים: 'וואו, יפעת מהפייסבוק, אני לא מאמינה שאת פה, איזה יופי כתבת!' וכולי, וכולי, (גילי צוחקת)

ומי שלא, אז רגע, אני רוצה לעקוב אחריה, ואז הוא מתחיל לעקוב, או שאנשים ניגשים ואומרים: 'אני עוקב

אחרייך כבר כמה שנים ואני באתי במיוחד כדי להגיד לך.' זה מתחיל להיות מין קשר עמוק עם קהילה,

אני מכירה אנשים שלא פגשתי אותם.

גילי: צריך רק להגיד שאת כל יום מעלה פוסט, נכון?

יפעת: כל יום אני מעלה פוסט, לפעמים פעמיים ביום.

גילי: כבר כמה זמן?

יפעת: שנים. מ -2018, בוודאות כמעט כל יום פוסט.

גילי: ומה בעצם מוביל אותך להמשיך לכתוב כל יום? זה קשה.

יפעת: א', התגובות של האנשים. אם אני לא כותבת כמה ימים, אני מתחילה לקבל תגובות. מה קורה?

איפה את? מה קרה? אני חושבת שסיפרתי לך גם בטלפון שזה היה בהתקפה על איראן, שממש אנשים

כתבו לי: תכתבי משהו , ואז העליתי פוסט כזה משעשע ומצחיק, ואמרו לי, את לא מבינה, ‫זה חיזק אותנו.

זה הדבר. ‫שאני יודעת שיש אנשים שאומרים לי, ‫נניח, אדם שעבר השתלת כליה, ‫ואמר לי: 'זה מאוד חיזק אותי,

‫הפוסטים שלך בזמן שהמתנתי בניתוח. ‫הצחקת אותי נורא, עודדת אותי.' ‫

אז אני אומרת, ‫יש לי אחריות חברתית כבר, ‫זה דבר אחד.

‫דבר נוסף, זה דרך שלי להעביר מסרים. ‫מסרים שאני חושבת ‫שהם נכונים שאנשים ידעו.

‫אגב, עבודה סוציאלית מונעת…

 ‫זה אומר בריאות נפש, מה זה אומר? ‫איך אפשר לטפל טוב יותר? ‫איך אפשר לעשות זוגיות ‫שהיא מוצלחת יותר?

‫שוב, לא מהמקום שאני ‫הזוגיות הכי מוצלחת, ‫או ההורות הכי מוצלחת, ‫אלא כי אני חושבת שאני יודעת דברים,

‫ואני אשמח לשתף. ‫

מאוד חשוב לי שגם מקצוע הטיפול ‫יהיה בגובה העיניים. ‫הרבה אנשים מגיעים אליי ‫מהפייסבוק לטיפול,

אז זה שובר את גבולות הסֶטִינְג של הטיפול. נוצר מצב שיש לי מטופלים שמכירים אותי מצוין,

לפני שאני מכירה אותם.

גילי: וגם אולי מכירים אותך יותר טוב ממה שמכירה את עצמך.

יפעת: עצמך, בדיוק. ואז אומרים לי, בחרתי אותך, קראתי אותך, היא תטפל בי… ואז אני אומרת, אוקיי,

תסבירי לי למה אני נבחרתי, ואז פתאום מתגלה דברים שאני אפילו לא ידעתי.

ואז, כיוון שמגיעים אליי גם מהפייסבוק, והם אצלי שנים בטיפול כן… אז הם יכולים להגיד,

וביחס לפוסט האחרון שכתבת, או תכתבי את זה בפוסט, מה שקרה בינינו. כלומר, העולם הווירטואלי…

גילי: החיים וה…

יפעת: החיים, הכל מתערבב. וחברות מאוד מאוד טובות שהגיעו אליי דרך הפייסבוק. נשים שהן מאוד

משמעותיות בחיי. זאת אומרת, העולם הווירטואלי נכנס אליי לחיים האישיים.

את הילדים מזהים מהפייסבוק, פונים אליהם, מלווים אותם.

גילי: יפה.

יפעת: ובמקביל, כיוון שאני בבית כמעט 99% מהזמן, ‫אז אנחנו גם מתחילים לפתח ‫את החלק של הבית עצמו, ‫

התרנגולות נכנסות לתמונה. ‫‫אנחנו מפתחים פה שטח, שותלים ירקות. ‫ואז גם הבת שלי חוזרת ‫אחרי

שירות צבאי ‫ומתלבטת אם להישאר בבית או לא, ‫כי גם היחסים בינינו ‫היו תמיד מורכבים, ‫שתי נשים

דעתניות בבית. ‫ואז אני אומרת לה: 'בואי נעשה תיקון, ‫בואי תישארי בבית. ‫תגורי פה, תלמדי בטכניון.

‫לא טוב לך-תעזבי, ‫אבל בואי ננסה לגדול מזה. ‫ואנחנו מצליחות! ‫והיא כבר גרה 3 שנים בבית, ‫והיא שותלת

ואני זורעת. ‫לא תמיד זה, את יודעת, ‫לאווי דאווי, יש לנו ויכוחים והכול, ‫אבל פתאום כל המשפחה ‫מגיעה

לפאזה שהבית הוא המרכז. והכל נפלא…

ה -7 באוקטובר. תופס אותי בהלם מוחלט כמו כולם, בועז ויעל נמצאים באוורסט.

והוא חוזר, הוא פשוט מוריד את הבגדים מנפאל, מתקלח ועולה על מדים.

ואני אומרת לו: 'הלו!?' הוא אומר לי: 'כולם מחכים לי שם, על מה את מדברת?' ואז אני אומרת לו:

'מי מחכה לך? על מה אתה מדבר? אתה איש מבוגר!!!'. ו…מבוגר מבוגר, אבל… נחוץ. (אומרת בצער).

ובועז מחלק את זמנו בין החברה שלו לבין מילואים, אני עם ילדים לבד.

כעובדת סוציאלית טובה אני פותחת את הדלת כאן ונותנת לכל השכנים להיכנס לממ״ד,

כי לא לכל השכנים יש פה.

מאז הדברים התאזנו. וגם החברה שלו במקום אחר, וגם היא כבר מגיעה לפאזה אחרת.

שפתאום הוא נמצא עכשיו בשלב שאני הייתי ב -2020, כשהוא מדבר כבר אוקיי, מה הלאה, מה השלב הבא?

ופתאום אנחנו מתחילים כבר להסתנכרן.

גילי: ומה הטיפ או הטיפים מהדרך שלך, שאת רוצה לתת לאנשים שמקשיבים לנו עכשיו?

יפעת: אני אגיד כמה קלישאות, אבל כדרכן של קלישאות הן פשוט נכונות.

קלישאה מספר אחת שהיא נכונה בעיניי, זה להיות נאמנה לעצמך.

הרבה פעמים כשהייתי כותבת דברים, אנשים אמרו לי: וואי 'איזה אומץ! מאיפה האומץ לכתוב?'

אני לא חושבת שזה במונחים של אומץ. אני מה שאני. זה נכון שלא את כל החיים שלי אני מעלה על הפייסבוק.

יש הרבה מאוד דברים שאני בוחרת לא לעלות מכל מיני סיבות. היום יש לי ילדים גדולים אני גם מתחשבת בזה,

אני מבקשת רשות.

ויש גם פוסטים שאני יודעת ששילמתי עליהם מחירים. אני בטוחה שיש אנשים גם שהפסיקו לעקוב אחריי

כי היו דברים שלא מצאו חן בעיניהם, tough luck , זאת אני, אוקיי? אז קודם כל להיות נאמן לעצמך.

הפייסבוק מאוד עוזר לי להיות אותנטית. יש את המילה הזאת: 'מדייקת', אבל זה מעבר למדייקת. מחייבת!

כשאת כותבת מילה את צריכה לעמוד מאחוריה, ואני רוצה לעמוד מאחורי המילים שאני כותבת, זה דבר אחד.

דבר שני: לעשות דברים שתהיי גאה בהם, לא רק בינך לבין עצמך, אלא גם מול המשפחה שלך.

גם אם הוא עדיין לא ראה את הדרך, גם אם הילדים שלי היו אומרים, אבל אמא, למה את עובדת כל כך הרבה?

למה אנחנו צריכים להיות בשקט ב- 20:00 בערב? היה לי בלב תמיד את החלק הזה שאמרתי, יבוא יום

ואתם תבינו. והיום אני רואה את זה דרך הבת שלי, בת ה -24, בשיחות שיש לנו, איך היא פתאום מבינה

דברים שבעבר הייתה לה ביקורת מאוד קשה, מאוד כעסה עליי.

והיום כשאולי היא טיפה יותר מתקרבת למקום של זוגיות וילדים, היא מסוגלת להבין אותי אחרת.

עוד דבר שאני אומרת: לא לעשות דברים אימפולסיביים. ואני אומרת את זה כאדם עם נטייה לאימפולסיביות.

אוקיי? פעם אישה חכמה אמרה לי: 'אני קודם כל אומרת לא.' אוקיי? והיא אימפולסיבית מאוד.

גילי: זה יפה, כי אני, לא מעט נשים שאני משוחחת איתן, אז דווקא הרבה אומרות: 'אני קודם כל אומרת

כן, אחר כך אני חושבת, מה… איך אני עושה'.

יפעת: אני רוצה הכול!!!  המטפלת של הילדים שלי יום אחד לקחה אותי לשיחה. היא אמרה לי: שבי רגע,

שבי, תנשמי עמוק. תזכרי שאי אפשר לאכול עם שלושה מזלגות!!

גילי: משפט יפה.

יפעת: מאוד! כי היא אמרה לי, את לא נורמלית. אני רוצה לבלוע את העולם, לבלוע, לבלוע.

אז אני צריכה ללמוד להגיד לא. ועם הבת שלי יש שיחה, כי הבת שלי אומרת לי: 'אמא, FOMO, FOMO',

והיום אני אומרת לה: JOMO, !JOY OF MISSIMG OUT. זה התהליך שאני עברתי!

אם אני מסתכלת יחד איתך בעבודה מתוך שליחות, ואני דווקא רוצה להגיד את זה למטפלים:

לפעמים חלק מהשליחות שלנו כמטפלים זה להגיד לא! באלה אני לא מטפלת, בזה אני לא מתעסקת,

את האנשים האלה אני לא רוצה לפגוש. את האוכל הזה אני לא רוצה לאכול, יותר מאשר להגיד כן.

זו הייתה השליחות שלי, וזה גם משהו שאני עושה בפייסבוק: אני מלמדת אנשים להגיד לא.

הרבה מאוד מטופלים מגיעים אליי ואומרים לי תלמדי אותי לעמוד על שלי, להיות אותנטית, להגיד fuck it,

אוקיי? להגיד את זה אני לא רוצה, את זה אני לא מוכנה, לא את הכן.

אנחנו יודעים שהכן הוא חלק מתהליכי ריצוי, אני לא רוצה לרצות.

גילי: חשוב לחיות את החיים האלה…

יפעת: את הם החיים שלך!! תדעי מה את רוצה!

ועוד במיוחד בתקופה היום, עם השפע המטורף, אני לא עוקבת אחרי כל אחד, אני למעשה עוקבת

אחרי מעט מאוד אנשים בעצמי. אני יותר מייצרת. וזה עוד דבר שהייתי רוצה, לייצר ופחות לצרוך,

להיות יותר GIVER ופחות TAKER.

כל הזמן לשאול את עצמך: מה יש לך עוד לתת לעולם? למה אני אומרת את זה? חלק מהמטופלים שלי

וחלק מהתחום שאני עוסקת בו היום זה לוֹנְגֶ'בִיטִי – אריכות חיים עם איכות חיים.

ומגיעים אליי אנשים בני 50 -60, שאומרים לי: יצאתי לפנסיה, אני לא רואה, what next,

ואני אומרת: מתחילים מההתחלה. אתה כבר יודע מה אתה לא. היום בבוקר הייתה לי שיחה מרתקת

עם איש מקסים שאמרתי לו: 'אתה חוזר ללימודים. זהו, אתה בן 60, יש לך לפחות עוד בין 25 ל -40

שנה לחיות. כן. אין לך ילדים על הראש, הם גדולים. קדימה אדוני, לספסל הלימודים.' והוא יצא נורא נרגש.  

גילי: ומה התוכניות שלך להמשך?

יפעת: וואו. אני חייבת להגיד שאין לי מושג.

כמו שג'ון לנון אמר: 'החיים קורים לך כשאתה פשוט מתכנן תוכניות', אני אף פעם לא פניתי באופן אקטיבי

למטופלים. אני באמת משתדלת כל הזמן לשאול את עצמי מה טוב לי, מה עושה לי טוב.

מה שאני יודעת שכרגע עושה לי טוב זה הבית, והילדים והמשפחה. יש כמה מקומות בודדים בעולם שאני

רוצה להיות בהם, אני ממש לא רוצה לראות הכול.

אני אשמח מגיל 60 ואילך לגדל קצת נכדים. לא עכשיו, אני מודיעה לכולם, לא מתאים, לא להם ולא לי.

קודם תואר ראשון, שני… בנות, לא למהר! גם אמא לא מיהרה, גם אתן אל תמהרו. אבל כשתרצו אותי, אני פה.

אני אגיד משהו שהוא מעלה לי דמעות בעיניים עכשיו. אני רוצה להיות הסבתא לנכדים שלי,

כמו שהסבתא שלי הייתה לי! היו לי שתי סבתות פשוט מופלאות, נדירות.

על יד המיטה שלי יש תמונה של שתיהן. הן היו אור בחיי. ואני רוצה להיות כזאת. (מוחה דמעות).

גילי: מקסים.

יפעת: עבור הנכדים שלי.

גילי: כן. מדהים.

יפעת: אני ממש רוצה להיות הסבתא הזאת שכשהנכדים שלי יהיו בגילי הם יגידו אין יום שאני לא

מדבר עם סבתא. אני מדברת עם הסבתות שלי כל יום. אני מדברת איתן, אני הולכת לישון איתן,

אני מתעוררת איתן.

זו סגירת מעגל כי אני זוכרת שסבתא שלי אחת נפטרה כשהייתי בת 36 והשנייה כשהייתי בת 31.

גילי: מבחינתך, הן גידלו אותך והם ההורים?

יפעת: הורים ממש, יותר מההורים אפילו. עם ההורים יש לי סיפור מסובך, אני לא רוצה להיכנס אליו,

אבל יותר מההורים. זכיתי באמת לאמהות מאוד מאוד טובות עד אמצע שנות ה -30 בחיי.

וסבתא שלי הייתה אומרת לי כשאני מתגעגעת אלייך נורא, אני מדברת לתמונה שלך.

גילי: מדהים.

תודה רבה על השיחה.

יפעת: תודה לך. ריגשת אותי מאוד. תראי, איך בסוף הכל חוזר למקורות.

לגזע, לבית, לאדמה, לסבתות, גם עליהם אני כותבת הרבה מאוד בפייסבוק. אז תודה רבה לך.

גילי: תודה לך.

~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~