מהייטק למורשת – המסע של אליה כצלם דור שלישי

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את אליה קהאוג'יאן, צלם דור שלישי.

אליה הוא בעלים ומנהל של חנות הצילום ההיסטורית ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים,

שייסדה משפחתו לפני כמעט 100 שנה. בחנות אוסף נדיר של תמונות המתעדות את ירושלים

וארץ ישראל מאז שנות ה-60 של המאה ה- 19.

אנחנו משוחחים על:
 – הבחירה לעזוב קריירה מצליחה בהייטק למען מורשת משפחתית

–  ההקפדה על חוויית LOW TECH בעידן הדיגיטלי

–  האוסף ההיסטורי הייחודי ומשמעותו

– השליחות של שמירת הזיכרון ולמידה מהעבר, ועוד.

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום אליה קהאויג'יאן, ברוך הבא למחילת הארנב.

אליה: ברוכה הנמצאת.

גילי: תודה.

אנחנו נפגשים היום כדי לדבר במסגרת פרקי "עבודה מתוך שליחות" על הדרך שלך בקריירה, ועל התפנית

שקרתה, שגרמה לך בעצם לעשות עבודה מתוך שליחות. אז נתחיל בכך שתספר לי מי אתה, אליה

קהאויג'יאן היום?

איליה: אני מגדיר את עצמי בתור צלם דור שלישי ‫שאוהב את ירושלים, ‫ורוצה להמשיך בדרכו של סבא ‫

ולתעד את המקום הזה. ‫שהדורות הבאים יראו ‫איך הדברים משתנים ‫וחלק מהדברים לא משתנים בחיים. ‫

‫גילי: בן כמה אתה?

‫איליה: היום? 55.

סבא התחיל את העסק הזה, והתחיל לצלם מ -1924. יש לנו אוסף של 3,500 תמונות, שרובן שלו,

אבל יש גם של אחרים, שמתחילות מ -1860 עד היום.

סבא הגיע לפה יתום. הוא היה אחד מניצולי השואה הארמנית.

כל המשפחה שלו נרצחו מול העיניים שלו, והאמריקאים הצילו אותו יחד עם 100,000 יתומים ארמנים

מאזור של אורפא ומרדין, ופיזרו אותם במזרח התיכון, סוריה, לבנון ופה.

את סבא הביאו לנָצֶרֶת, ושם אחד המורים שלו היה צלם. בעצם הצילום התחיל משם.

בגיל 16 אמרו לו: אתה גבר, אתה יכול להסתדר לבד. נתנו לו פתק שחרור, רשום עליו באנגלית,

Big boy can provide for himself, כלומר, יכול לפרנס את עצמו. אז הוא מגיע לירושלים ומתחיל

לעבוד אצל אחים חנניה, חנות צילום בכיכר צה"ל. אבל בתחילת שנות ה -30, האחים חנניה פתאום

מחליטים להעביר את העסק לאנגליה, והוא מחליט לקנות את העסק, למרות שלא היה לו כסף.

עשה איתם עיסקה, הציע להם פי שלוש ממה שהמקום היה שווה בתשלומים, ועד שהוא מכסה

את כל ההוצאות שלו, העסק לא עובר על שמו. לקח לו שלוש שנים, כיסה את כל החובות שלו, והפך לפוֹטוֹלְיָה.

גילי: שיושב איפה?

איליה: בכיכר צה״ל.

משם הכל טוב ויפה, אבל היינו לקראת מלחמה, 48'. בגלל שהוא עשה עבודות לצבא הבריטי,

אז יומיים לפני המהומות, אחד החברים הקרובים שלו, אחד הקצינים, בא והזהיר שהולך להיות בלאגן.

והביאו לו שתי משאיות צבאיות, ועזרו לו להוביל את כל הציוד שלו, כולל הנגטיבים לרובע הארמני,

למחסן, ויומיים אחרי הכל נהרס.

גילי: במחסן?

איליה: לא, הכל נהרס בכיכר צה״ל. למזלנו הוצאנו את הכל יומיים לפני.

ואז הוא החליט לפתוח את המקום הזה שאנחנו נמצאים בו, בתוך העיר העתיקה.

גילי: אז בוא תפרט איפה בדיוק אנחנו נמצאים.

איליה: אנחנו נמצאים ברובע הנוצרי, וזה אז היה תחת שלטון ירדני. אנשים חשבו שהוא השתגע.

מי פותח בכלל עסק באמצע המלחמה? זה לא הגיוני, נכון? הוא היה איש חזון. הוא אף פעם לא הסתכל אחורה,

רק קדימה. והוא צדק בת'כלס. בסופו של 67', כשכולם היו צריכים להתחיל מחדש, הוא כבר היה מבוסס.

משם המשכנו. אבל כל התשלילים האלה נשארו במחסן ברובע הארמני עד 1987.

זה הזמן שאבא, זכרו לברכה, מחליט לעשות סדר ומגלה אוצר.

גילי: איך הסבא בעצם התחיל? ‫כי אם אנחנו מסתכלים פה מסביב, ‫אנחנו יושבים בתוך החנות עצמה

‫והכל תמונות. ‫איך הוא הגיע בכלל ‫לנישה הזאת של לצלם תמונות ‫שהן תמונות שמספרות את הסיפור ‫

של ארץ ישראל? ‫אני בכוונה לא אומרת מדינת ישראל, ‫זה יותר ארץ ישראל.

‫איליה: סבא היה אומן. ‫הוא היה צלם, צייר ומוזיקאי. ‫בראש שלו לא היה התיעוד. ‫בראש שלו היה מה הוא יצייר,

‫הוא יקבל רעיונות. ‫הוא תמיד היה עם מצלמה. ‫אפילו יום לפני מותו היה עם מצלמה. ‫הוא צילם את הגינה,

את הפרחים. ‫הוא אהב להיות בגינה, ‫כל הזמן שתל כל מיני פרחים ועצים, ‫פירות…‫

הוא היה בהלם כשראה מה נהיה מהתמונות שלו. ‫כשאבא מצא את התמונות ‫ושאל אותו מה כל זה,

‫התשובה שלו הייתה: ‫אני צילמתי כשהייתי צריך את זה, ‫זה לא חשוב, אפשר לזרוק אותן!

לא זרקנו אותם. (צוחק) ‫עשינו תערוכה במקום, ‫במלון אמריקן קולוני. אנשים השתוללו. ‫אבא מתקשר אליי

שעתיים ‫אחרי פתיחת התערוכה, ‫אומר לי, מכרנו את הכול, ‫תתחיל להדפיס. ‫(שניהם צוחקים).

מאז נהיינו מפורסמים: ‫המגזין TIME OUT בחר בנו כאחד המקומות ‫שאסור לפספס בירושלים. ‫

ה- NATIONAL GEOGRAFIC עשה עלינו סרט שנקרא: " JERUSALEM WITH IN THESE WALLS". ‫

מספרים על כל הרובעים של ירושלים, ‫את כל רובע מייצגת משפחה. ‫כמובן, סבא ייצג את הרובע הארמני

‫וסיפר את סיפור חייו בעצמו, ‫בפרטי פרטים. ‫מה הוא עבר בזמן השואה, ‫כמעט נהרג, כמעט אכלו אותו קניבלים. ‫

החיים שלו לא היו קלים. איך אומרים? מה שלא הורג אותך מחשל אותך?

גילי: אז זה חישל אותו.

איליה: אז זה חישל אותו.

גילי: יפה. אז עכשיו אנחנו נתחיל.

אליה: יאללה. (גילי צוחקת).

גילי: איפה נולדת?

איליה: בירושלים.

גילי: ואיפה בעצם גדלת?

איליה: ברובע הארמני. סבא קנה חלקת אדמה, לפני קום המדינה, בשנות ה -30 בדרך להר הזיתים,

ובנינו ועברנו בשנות ה -80. אז היום אני גר בדרך להר הזיתים, בעלייה.

גילי: ואיפה למדת בבית ספר?

איליה: למדתי בבית ספר פרטי ארמני, בתוך הרובע הארמני. ארבע שפות וכל המקצועות חובה.

גילי: שזה אומר מה?

איליה: עברית, אנגלית, ערבית וארמנית. זה לא היה קל, (צוחק) אבל זה השתלם בסוף.

גילי: לימים.

איליה: זה השתלם, כן. עכשיו אני מרגיש שאני קוטף את הפירות של אז. (צוחק)

בגיל 10 קניתי את המחשב הראשון שלי בעצם, 1980. מהשכן, מחשב משומש. ומה שלא הייתי עושה

עם המחשב הזה… אני עכשיו חושב על זה, אני מתפלא על עצמי… (צוחק).

גילי: אני תמיד אומרת שכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו לא תמיד יודעים מתי הוא יעזור לנו,

אבל הוא חלק מאיתנו, וזה בא לידי ביטוי באיזשהו שלב.

איליה: כן, יש דברים שזורמים בלי לחשוב על זה, בסוף מתברר למה זה היה. (צוחק).

גילי: נכון, בדיוק.

יפה, אז למדת שם את השפות, ומה חוץ מהשפות?

איליה: כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, בסטנדרטים מאוד גבוהים, עשינו בגרויות של אנגליה.

גילי: ושם אתה לומד?

איליה: 12 שנים. אחרי שסיימתי את הבית ספר, ‫התנדבתי לשנתיים ‫ללמד תלמידים להכיר חומרה של מחשב.

‫הייתי מפרק את המחשב, בהתנדבות, ‫והייתי מלמד אותם כל חלק ‫מה הוא עושה ואיך אפשר להשתמש בהם.

גילי: איפה עשית את זה? ‫

איליה: בתוך בית הספר שלמדתי, ‫אבל לא בתוכנית לימוד. ‫אחרי…

גילי: העשרה.

‫איליה: בדיוק ככה, העשרה. ‫זה כמו סדנה כזה. ‫והיו לי 25 תלמידים, ‫שרובם בהיי -טק היום. ‫

גילי: גאווה.

איליה: אני לא רוצה להשוויץ, ‫אבל אני חושב שנתתי את הניצוץ הראשון ‫בשביל לדחוף אותם לכיוון לפחות.

גילי: ואחר כך?

איליה: אני רציתי להיות מדען פעם, (צוחק) ולא ידעתי ממש באיזה תחום, כי כל דבר טכני משך אותי.

הייתי מאוד סקרן, אמרתי, אני אקח הפסקה של שנה, ואז אני אחליט.

‫אז לקחתי את ההפסקה, ‫ותוך כדי שאני בהפסקה ואני בודק מי נגד מי, ‫אז חבר אומר, ‫הבוס שלו צריך

איזה עובד בתחום ‫בניית חדרי קירור של בתי מלון וכל מיני.

‫זה מאוד קרץ לי, ‫אז אמרתי, אני אלך להסתכל. התלהבתי, ‫אז עבדתי שם…

‫‫גילי: אחת הדרכים בעיניי הכי טובות ‫למצוא מה אתה אוהב או מה טוב לך ‫ומה מעניין אותך, זה ההתנסות. ‫

כי לפעמים אנחנו חושבים ‫שאנחנו רוצים X, ‫ואחרי שאנחנו מתנסים, ‫או שכן או שלא. ‫אבל אם לא נתנסה,

‫נישאר עם איזה חלום כזה ‫שזה מה שאנחנו רוצים לעשות, ואם היינו עושים אותו, וואו וואו, ‫איך החיים שלנו

היו טובים!…

איליה: כן.

‫גילי: אתה עובד שם כמה זמן?

איליה: חצי שנה.

גילי: ומה קורה אחרי חצי שנה?

איליה: היו קשיים בעסק, הוא פשוט הפסיק לעבוד.

גילי: אין כסף. לך אין כסף…

איליה: לי אף פעם לא היה אכפת מכסף. כסף זה אמצעי, זה לא…

גילי: זה אני מסכימה איתך במאה אחוז, אבל… בסוף, כדי לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות, צריך כסף.

לפעמים יותר, לפעמים פחות, תלוי בתקופה…

איליה: אז לפי כל פרויקט הייתי מגייס את הכסף. עובד, או עושה עבודות נוספות, והייתי מגייס את הסכום

שהייתי צריך. אף פעם לא התעסקתי עם כסף.

ומשם המשכתי באיזו צורה לפיתוח תוך שעה, שזה היה פוקוס במלך ג'ורג' 1.

פה היינו עושים פיתוח תוך יום, לא תוך שעה. כאילו, היינו מקבלים מלקוחות, ואז שולחים את זה לפוקוס,

הם מפתחים ומחזירים לנו את זה.

ואז הבעלים של פוקוס היה צריך מישהו שידפיס, אז שאל את אבא אם אתה מכיר מישהו,

אז הוא אמר לי: אתה מעוניין? אמרתי סבבה, יאללה… (צוחק).

גילי: ואז היית בן כמה?

איליה: 18, עוד לא נגמרה השנה. זה פתח לי עולם חדש לגמרי.

גילי: מאיזה בחינה?

איליה: אני ידעתי להדפיס ידנית. אף פעם לא הדפסתי דרך מכונות אוטומטיות שמדפיסות תוך שעה.

והטכנולוגיה שמושקעת במכונות האלה, אני הייתי ילד בחנות של סוכריות! ממש פתחתי את העיניים

ואני רוצה לדעת הכל!

והיו ארבע מכונות שהדפיסו ופיתוח סרטים אחד. המכונות עבדו כמעט ללא הפסקה. פעם ב- היו תקלות.

היינו מתקשרים לתל אביב, לחֶבְרָה, ואחרי כמה שעות היה מגיע טכנאי. מתקן, מחליף חלקים אם צריך וכו',

אז רוב הזמן זה היה משבית חצי יום.

יום אחד אין טכנאי פנוי, והבוס לא נמצא, והמכונה לא עובדת… היינו מפתחים סרטים במספרים כמו

בקופת חולים, היו לוקחים מספר לפתח סרט! הקו ייצור אסור לו להפסיק! (צוחק)

‫אז הגדלתי ראש… אמרתי, ‫אני אנסה לתקן. ‫הבוס חזר, הוא רואה אותי ‫עם המכונה, מפורקת… ‫‫

אמר לי: מה עשית? ‫אמרתי, אל תדאג, ‫אני יודע להחזיר איך שפירקתי, ‫יהיה בסדר.

‫ומצאתי את התקלה, תיקנתי, ‫ומאז…

גילי: ‫נהיית טכנאי. ‫ (צוחקת)

אליה: כן. ‫עכשיו, זה מה ש…

‫גילי: אבולוציה. ‫

אליה: כן, אבולוציה.

‫הייתי מאוד טכני ורציתי ללמוד, ובאיזשהוא שלב קניתי מחשב יותר מתקדם ויותר מתקדם,

ולימדתי את עצמי לנהל רשתות. ואז התחלתי לעשות כמה קורסים: Windows NT,ו-  MSC

וכל מיני קורסים של Microsoft.

‫ואז נפתח לי מקום ‫בחנות צילום שזה הפך להיות ‫לכיוון טכנולוגיה. ‫‫עברתי למלך ג'ורג 25 ‫שזה גם היה

פיתוח תוך שעה, ‫קראו לזה קולור פלוס.

‫האבולוציה הביאה אותם ‫להדמיה הדיגיטלית, ‫‫ועברנו לגן הטכנולוגי. בשביל לעשות הדמיות דיגיטליות

או פוסטרים וכו' היה מחשוב. היה צריך לנהל רשת, לחבר את הרשתות, לשתף איזה מדפסת הולך למי וכו',

אז זה מה שעשיתי.

גילי:  הבנתי, וזה למדת לבד או ש…

איליה: לא, לקחתי כמה קורסים.

גילי: אבל עצמאית למדת או ש…

איליה: רוב הדברים הרלוונטיים, הטובים, שאני יכול להשתמש גם היום, למדתי לבד.

אני זוכר שהייתי מדלג על ימים מול מחשב לנסות ללמוד איזשהו נושא ספציפי, בלי להרגיש איך היום עבר. (צוחק)

גילי: כן.

על זה אומרים, שכשאתה עושה משהו שאתה אוהב, זה לא נחשב עבודה.

בעלי היה אומר לי: את עובדת המון שעות! אמרתי לו: אני לא עובדת המון שעות, אני נהנית!

איליה: כן, בדיוק ככה.

גילי: זה לא עשיתי כלום… אל תגיד, לא עשיתי כלום! עשית הרבה, אבל זה מתוך ההנאה והבילוי, לא מתוך…

איליה: כן, אבל אין פה עייפות. אני פתאום, רואה שדילגתי על יום, ככה…

גילי: כן. ככה אנשים יכולים, אני לא אומרת שכולם בקטע הזה, אבל ככה אנשים יכולים לדעת האם הם

באמת במקום הנכון להם או לא. כי זה אומר שזה המקום הנכון שלך.

איליה: כנראה.

גילי: כנראה, אני יודעת, אתה פה איזה 20 ומשהו שנה.

איליה: כן.

גילי: זאת אומרת, שבעצם מעבודת הפיתוח עצמה, ‫עברת לקטע הטכני של המחשוב.

‫‫איליה: כן. ‫

גילי: כן. ‫יפה. אז שמה, ‫בגן הטכנולוגי, כמה זמן היית?

‫איליה: שלוש, ארבע שנים, לא יותר. ‫

‫בתקופה הזאת אני לא הייתי בחנות הזאת בכלל, מי שהיה פה בעצם זה סבא, אבא, ואחר כך האח הקטן שלי.

והכל זרם, אבל באיזשהו שלב אח שלי התאהב באיזו אמריקאית והיא לקחה אותו לארצות הברית.

כשזה קרה סבא כבר היה מבוגר מדי, הוא לא…

אז אבא אומר לי, אני לא יכול לנהל את הדבר הזה לבד, את ההדפסות, לקוחות וכו', אני החלטתי לעזוב

את ההיי -טק, כי זה חשוב לי. זה הסיפור של ירושלים והסביבה, תל אביב, יפו, חיפה, הכל דרך התמונות,

וזה מפעל חיים של סבא, וזה חייב להמשיך.

אז עזבתי את ההיי -טק, למרות שזה מאוד קרץ לי. אני עדיין מתעדכן עם החדשות של ההיי -טק וכולי,

איזה פיתוחים יש. אבל זה מה שעושה לי טוב ללב, ובגלל זה אני פה.

‫גילי: אז בעצם לאורך כל החיים ‫שילבת בין הנושא של התמונות ‫לבין הטכני, טכנולוגי, ‫איך שאתה קורא לזה.

‫איליה: אפילו כשלא עבדתי פה, ‫אני תמיד הייתי ברקע. ‫כשעבדתי בפוקוס ‫הייתי מדפיס את התמונות

בעצמי שם. ‫מהדלת האחורית, מה שנקרא. ‫אבל… בפועל הייתי פה פיזית אחרי שנת 2000.

גילי: אוקיי. ובעצם מה קורה מהרגע שאתה מגיע לפה?

איליה: דבר ראשון שעשיתי, התחלתי להדפיס על נייר מתכתי של קודאק, שזה דבר שלא היה.

אמנם הטכנולוגיה הייתה משנות ה -60, אבל אף אחד לא ממש הדפיס עליה. כי קודם כול היה יקר,

והיה יותר קשה להדפיס עליו, כי הרקע היה מתכתי ולא לבן. מכונות אוטומטיות, בדרך כלל כשמכניסים

בפנים נייר כזה, מתחילים להשתולל, כי הם לא יכולים לכייל את הצבע. אז הייתי עושה את זה בעצמי,

ידנית, וזה תפס.

זה עוד מוצר בעצם. לפני כן היינו מדפיסים רק שחור -לבן. באיזשהו שלב חברת קודאק פשטה רגל

והייתי צריך למצוא תחליף. מי ששם תמונה יפה רוצה לתת את זה לנכד באיזשהו שלב.

אני אפילו מדי פעם מקבל פה קבוצות תמיכה. אנשים שנפלו בחיים שלהם מסיבה כזאת ואחרת,

ובאים לשמוע את הסיפור של סבא, כי מבחינתו לוותר זה לא היה אופציה. הוא איבד את המשפחה שלו,

איבד את הרכוש שלו כמה פעמים בחיים. הוא אף פעם לא ויתר, אף פעם לא התלונן! אף פעם לא הסתכל

אחורה, רק קדימה. אז זה נותן לאנשים האלה את הכוח לנסות להתמודד עם הקשיים שלהם.

גילי: מדהים.

צריך להזכיר גם, לפני כמה חודשים הסבא קיבל כיכר על שמו מחוץ לשער שכם בצד שמאל,

זה נתן לי תחושה של… מספקת…

גילי: מרגש, אני רואה איך אתה מתרגש.

איליה: עשיתי את שלי. (צוחק)

גילי: כן. אנשים לא יכולים לראות, אבל אני יכולה להעיד שאתה מאוד מתרגש כשאתה מספר את זה.

איליה: כן.

גילי: יפה.

מה שאני מנסה להבין זה האם יש איזושהי אבולוציה פה בחנות מאז התקופה שנכנסת, וכמו שאמרת,

שהכנסת את הסיפור הזה של להדפיס תמונות בצבעים לא רק שחור לבן. מה עוד קורה?

אנחנו מדברים על 22 שנה בעצם שאתה פה…

איליה: אמנם אני באתי מרקע של הייטק, אבל אני משתדל להיות כמה שיותר Low Tech. (צוחק).

גילי: למה?

איליה: כי לדעתי, צריך לחוות את התמונות האלה לא באונליין, ולא צריך למסחר את זה, ולא להוציא את זה

בצורה תעשייתית. זה צריך להיות דברים מיוחדים לאנשים מיוחדים. צריך לשמוע, לראות ולהרגיש, אפילו להריח!

אמנם אני לא מפתח פה יותר משני עשורים, אבל הריח של הפיתוח בקירות! קצת ככה, אם תשימי לב…

יש אנשים שמגיעים רק בשביל הריח, הנוסטלגיה, רוצים לחזור לימים של פעם.

היום בבתי ספר לצילום כבר אין כמעט פיתוח. נדיר שתראי בית ספר שמלמד לפתח בכימיקלים.

הדור החדש לא יודע מה זה נגטיב, לא יודע מה זה תשליל!

גילי: כן.

איליה: וזה קסם שנכחד, ואני רוצה לשמר את זה כמה שיותר.

‫גילי: הבנתי. ואז בעצם חזרת לפה, ואתה אומר וגם ואמרת לי בפגישתנו הראשונה, ‫שאתה עושה את זה

מתוך תחושת השליחות, ‫להמשיך את המסורת של המשפחה.

איליה: כן, כן, אני עושה את זה מכל הלב. ‫כאילו, אחרת זה לא היה עובד.

‫אנשים שואלים אותי, ‫מה עם דור רביעי? ‫האם הילדים שלך ימשיכו? ‫אני אף פעם לא אכריח אותם להיות פה. ‫

אם הם לא רוצים להיות פה, זה לא יצליח. ‫אף אחד לא הכריח אותי.

גילי: אני תמיד שואלת את עצמי, בעסקים שהם עסקים משפחתיים שעוברים מדור לדור,

"לא הכריחו אותי" זה ככה קצת טריקי…

איליה: לא, לא הכריחו אותי. אני הייתי יכול להגיד שאני לא בא.

גילי: ואז מה?

איליה: אז היינו סוגרים. אבל זה לא מה שרציתי.

גילי: יש פה איזושהי אחריות אישית, נקרא לזה.

איליה: שליחות… אני עושה את זה מכל הלב.

גילי: כן. ויש את אחד מהילדים שלך שרוצה לבוא?

איליה: אם לא, נמצא דרך… נעשה איזשהו קרן או לא יודע, איזושהי עמותה, ואני אמשיך את זה.

אני בטוח שיש הרבה עניין, ויש הרבה אנשים כמוני שרוצים שהתמונות האלה יישארו.

זה בעצם מראה לנו את העבר, יותר מ -150 שנה! מי שלא מכיר את העבר שלו לא יכול להתקדם,

אז אנחנו חייבים לראות איך החיים היו פה בשביל לדעת מה לתקן, ומה לא.

גילי: נכון.

גילי: תסביר לי מה בעצם קורה. זאת אומרת, אנשים, כמו שקודם, נכנסו אנשים לחנות וביקשו לרכוש.

למה אנשים באים לרכוש תמונות כאלה?

איליה: יש כל מיני סוגים של אנשים. יש אנשים שבאים מסקרנות, יש אנשים שמגיעים מארכיאולוגיה.

למשל החומות: מעל כל שער יש טקסט, חלק מהטקסטים נמחקו לגמרי, אבל יש אצלנו תמונות מלפני 100 שנה

שאפשר לראות את הטקסט בבירור, אז לוקחים את התמונות האלה ומשחזרים את זה.

בתי כנסת "החורבה" ו"תפארת ישראל" שיפצו לפי התמונות שלנו.   

מהוליווד, באים לראות מה אנשים לבשו בתקופות שונות. אנשים מתעניינים במכוניות, לראות את המכוניות

של אז. ‫אין לזה סוף… ‫

גילי: הבנתי. ‫אני חשבתי יותר בכיוון ‫של האנשים הפרטיים, ‫כמו האנשים שנכנסו קודם. ‫

איליה: יש גם כאלה. ‫

גילי: ‫אתה תיארת קודם אנשים עם מקצוע ‫מאוד ספציפי וצרכים ספציפיים.

‫איליה: התמונות פה הן לא משהו ‫שרואים כל יום. ‫זו יכולה להיות מתנה מאוד ייחודית ‫לאנשים מיוחדים.

‫וזה מה שאנשים מחפשים בעצם. ‫זו מתנה מיוחדת ‫שלא רואים במקום אחר, שאפשר לתת לבן אדם

‫שיש לו הכול.

‫גילי: כן, נכון.

יש איזו תמונה ספציפית פה בחנות שאתה אוהב במיוחד?

איליה: אני אוהב את התמונה של עין פרת. תמונת המנהיגות אני קורא לה. רואים רועה שדואג לעדר שלו,

אבל כשמסובבים את התמונה רואים שהרועה דואג רק לאחד, לפרט, לאינדיבידואל.

המנהיג שדואג לכולם ולא מתמקד בכל אחד מהאנשים, הוא לא מנהיג טוב בעיניי.

אנשים אומרים לי, תן את זה לאיזשהו מנהיג. אני אומר להם, תראו לי אחד. (צוחקת)

הלוואי שנמצא את הראוי שניתן לו. (צוחק).

גילי: כן, אמן, אמן.

יפה! יש עוד איזו תמונה שאתה רוצה לספר עליה?

איליה: כמעט כל תמונה יש סיפור מאחוריה.

גילי: כן.

איליה: יש תמונה של איזו ילדה בדואית בכניסה לרובע הארמני. ‫שלוקחת מים, ‫והיא מסתכלת במבט

כזה ‫שיכול להיות ‫כריכת National Geographic, ‫כאילו, המבט החודר הזה. אבל מה שמעניין בתמונה הזאת

‫זה הטקסט שיש מאחורה. ‫הטקסט בערבית, ‫‫זו הייתה מתנה מאחד הסולטנים, ‫שרשום שם: השליט שמטיל

מיסים ‫על הרובע הארמני, לא רק הוא מקולל, ‫הבן של הבן של הבן שלו מקוללים. (צוחקים)

‫גילי: מעניין.

‫איליה: זה מעניין. ‫

גילי: שאלה אם זה באמת הפחיד מישהו.

‫איליה: עד כמה שאני יודע, ‫עדיין לא משלמים ארנונה, מי שגר בפנים. ‫אבל מי שגר בפנים, ‫בדרך כלל

לא משלמים גם שכר דירה. ‫זה הרכוש של המנזר.

גילי: ומי האנשים שבאים לבקר מבחינת מדינות?

איליה: כולם: צרפתים, גרמנים, אנגלים, אמריקאים. מי לא? כולם באים. מספיק שבאים פה לשעה,

אז הם יכולים להבין מי נגד מי.

גילי: מה היה פה…

איליה: מה היה פה ב -150 שנה האחרונות. יש פה דמויות כמו צ'רצ'יל, הרברט סמואל, ויצמן,

הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית…

‫גילי: ואם אתה מסתכל ככה לאחור על החיים שלך עד עכשיו, מהדרך שעשית ומכל ההתנסות שלך,

מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול לתת לאנשים שמאזינים לנו עכשיו בהקשר של הקריירה שלהם?

איליה: לא רק בקריירה. אני לוקח מהחיים ששום דבר לא מובן מאליו. הדברים דינמיים, יכולים להשתנות.

ולא בהכרח מה שאתם חושבים שזה רע, זה באמת רע, או מה שטוב, זה באמת טוב. אני לא בן אדם דתי,

אבל כן מאמין באלוהים. (צוחק)

גילי: תסביר את הפרדוקס.

איליה: אני מאמין באלוהים ולא מאמין באנשים שמוכרים לי אותו.

גילי: הבנתי.

איליה: יש הבדל גדול בעיניי בין אמונה לדת. אמונה זה דבר טהור. לא משנה איזה דת, כולם אותו דבר בעיניי.

אנשים יש להם נטייה לקחת דבר טהור ולשווק אותה, וזה פסול בעיניי.

גילי: ואחר כך עוד להכריח אותך ללכת בדרך הזאת.

איליה: בסדר… אז אני מנסה לעשות רק טוב לאנשים, לעזור לאנשים ולא לעשות רע כמה שאפשר.

לפעמים קורים דברים לא במודע, אבל אני תמיד מנסה לתקן את עצמי ולשאוף להיות יותר טוב.

גילי: יפה. עוד איזה טיפ או משהו?

איליה: אני לא הייתי קורא לזה טיפ, אבל צריך לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים, ואם אפשר

לשלב את זה בעסק, זה הכי טוב.

גילי: מסכימה איתך. ידע אישי. (אומרת בחיוך).

גילי: ו…מה התוכניות להמשך?

איליה: להמשיך איך שאני… אני תמיד מנסה למצוא דרכים איך אני יכול לשפר את האיכויות

ולהדפיס בצורות שונות שאין עדיין. ראיתי תהליך פיתוח מיוחד שמדפיס תמונה עם דיו קריסטלי. 

זה מאוד מיוחד, כשמסתכלים על התמונה בבוקר זה נראה בוקר, אבל כשזה לקראת הצהריים זה

כאילו השמש שקעה בתוך התמונה.

גילי: מדהים.

איליה: כן. צריך לראות מה העלויות, ואם זה סביר אז אני אכנס לזה!

‫גילי: ממש מעניין. ‫איזה כיף שנפגשנו!

אני רוצה להגיד לך תודה על השיחה.

איליה: תודה גילי, העונג כולו שלי. היה נעים לשוחח איתך.

גילי: תודה.

‫סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~