ריצה לחופש כלכלי

~טיזר בתחילת הפרק~

סופי: "אני עכשיו יושבת בישיבה, ואני פיזית מרגישה שזה מחניק אותי, אין אוויר. הגוף אומר! פיזית הרגשתי באותה ישיבה בשעה 11:00, רע לי! (נושפת בקול). ואז התפטרתי בצהריים ב- 15:00". (צוחקת)

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו,

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם!

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את סופי חסין,

מתכננת פיננסית ומאמנת כלכלית שעשתה מסע של 12 שנים מקריירה מצליחה בהייטק

לחופש כלכלי מלא.

אנחנו מדברות על:

• דפוס הנוחות שכמעט הרס את הקריירה שלה.
• השאלות שהתחילו את המסע שלה: "כמה את שווה?" ו"כמה עולה לך לחיות?"
• המעבר מ-5 דקות על הליכון ל-128 קילומטר ריצה – ומה זה מלמד על קריירה.
• איך להפוך מסע כלכלי לפרויקט עם לוחות זמנים.
• הקשר בין שיקוף פיננסי לערכים האמיתיים שלנו.

ועוד.

~סיומת לפתיח~

מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום סופי חסין, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

סופי: שלום רב, תודה שהזמנת.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על המסע שלך בקריירה להשגת חופש כלכלי.

אבל בואי נתחיל דווקא מהסוף. בואי תשתפי אותנו מי את סופי חסין היום.

סופי: אני בחורה שכבר חצי שנה חיה בתחושה שמה שקורה לה כרגע זה לא כל כך אמיתי.

אני נמצאת בחופש הכלכלי הזה, ולפעמים מתעוררת ושואלת את עצמי: "את בטוחה שזו את ושזה מגיע לך?"

לא כל בוקר, אבל זה קורה לי הרבה.

גילי: ומה את עושה היום?

סופי: כמו שתמיד הייתי, יותר מתמיד אני תלמידה. אני פשוט הרבה לומדת, אז מבחינתי זה מה שמגדיר

אותי כרגע. והרבה בזמן האחרון צובעת את החיים שלי בכל מיני צבעים. אני פשוט מרגישה את זה פיזית,

שאני לוקחת את החיים, ולפעמים מוסיפה לשם צבע ורוד, מסתכלת מהצד ואומרת: או, נראה מעניין.

לפעמים צבע אחר, ולא כל כך שלמה עם זה, וככה אני כל יום מציירת את החיים. זה לא היה לי בעבר,

ועכשיו זה מאוד בולט לי.

גילי: הבנתי. ומה את עושה בימים אלו?

סופי: אני עובדת כמתכננת פיננסית. אני עוזרת לאנשים להגיע לחופש כלכלי. אני מרצה בכל מיני

מסגרות באותו נושא. אני מתנדבת, הרבה שעות עכשיו מתנדבת בעמותה.

גילי: איזו עמותה?

סופי: עמותת "פעמונים". אנחנו נותנים חינוך פיננסי לאנשים. בעצם כל עם ישראל צריך חינוך פיננסי

בכל הווריאציות, זה רק בגלות חושבים שיהודים יודעים משהו על הכסף. לי יש הוכחות מהשטח שאנחנו

לא יודעים מזה כלום. בדיוק כמו כל בן אדם אחר וכל אומה אחרת. ואני רצה, ואני אישה של בעלי,

ודודה ועוד כל מיני דברים.

גילי: בת כמה את?

סופי: 54.

גילי: ואיפה נולדת?

סופי: נולדתי בברית המועצות ואני רק 38 שנה בארץ, אז עדיין שומעים את זה מה זה טוב לפי המבטא שלי.

גילי: בת כמה היית כשעלית לפה?

סופי: 18 או 19, משהו בסגנון.

גילי: מה למדת בתיכון?

סופי: אני באתי לפה, כבר היה לי תואר ראשון במדעי הרפואה.

איכשהו התקבלתי ישר לתואר שני. היה לי בחירה לבחור מה אני רוצה ואני המשכתי במדעי הרפואה.

בחרתי ביוכימיה קלינית. תכל 'ס הרגתי הרבה חולדות, והוכחתי בגאווה גדולה של המנחה שלי שהתרופה

שחקרתי לא עובדת.

גילי: הבנתי.

זה מאוד הצלחה בעיניי, כי אני זוכרת שבתקופה ההיא היו הרבה מאוד אנשים שהגיעו עם כל מיני תארים

שלא מכירים אותם בישראל, והייתה להם בעיה לראות מה הם עושים בקריירה, בחיים שלהם בישראל.

סופי: במקרה אני גם בת של פרופסור לגיאופיזיקה, פרופסור אמיתי. לא כל הסיפורים בארץ שבאים

הרבה פרופסורים מרוסיה ומנקים פה רחובות. זה סוג של אגדה אורבנית, חבל ככה להרוס את המיתוס.

לא, אני לא מכירה ואני דווקא באה מאותה אוכלוסייה אקדמית.

אז פרופסורים כמו שאבא וחברים שלו לא ניקו את הרחובות. מה שכן, אבא היה בקטע של הרבה ציונות,

ושאנחנו באים למדינה שמחכה לנו. וזו בטח הייתה טעות גדולה, ציפייה מאוד גבוהה, ואז פגשנו מציאות.

של אבא, אמא ושתי בנות, אני בת 19, אחותי בת 16, וברור שאף אחד לא מחכה.

כולל אותה אוניברסיטה שאבא משום מה חשב שהוא סגר איתם עסקה, והוא ישר מתקבל לסגל. זה לא קרה.

אבל אחרי שנה הוא כן התקבל לאוניברסיטת בן -גוריון, וככה התחילה הקריירה השלישית שלו.

ואני הלכתי לתל אביב. הייתה אפילו מילגה. שילמו לי 400 שקל, נתנו לי מעונות ברודצקי. נו, יותר טוב מזה?

גילי: איפה גרתם?

סופי: גרנו בחולון. זה היה קטסטרופה. אני ישר קפצתי ממצב סוציו -אקונומי גבוה, מה שהיינו באזרבייג'אן,

בבאקו, איפה שנולדתי. עברנו לרחוב ג'סי כהן, זה היה אזור של עוני. אבא לגמרי איבד את עצמו, כי אז

הוא לא ידע אם תהיה לו עבודה או לא. אמא פעם ראשונה בחייה התחילה לעבוד באיזושהי עבודה מזדמנת,

ועד שלא התקבלתי לאוניברסיטה, כמה חודשים, אני חשבתי שאני איבדתי הכל. החיים נהרסו,

כל מה שאבא סיפר זה לא נכון, זה לא האמת, אף אחד לא מחכה לי, אף אחד לא צריך אותי.

אבל ברגע שהתקבלתי לאוניברסיטה הכל הסתדר. אני חזרתי לאותם אנשים שאני מכירה, לאותה שפה

שאני מכירה. אז נכון שדיברו אנגלית, אני לפחות בהתחלה…אבל זה מה שאני מכירה,

ואם משהו ידעתי לעשות תמיד, אני ידעתי ללמוד. היה לי קל ללמוד, אז כבר מינפתי את הסקיל הזה עד הסוף.

גילי: יפה. אז את למדת תואר שני?

סופי: כן.

גילי: תוך כדי הלימודים למדת וגם עבדת?

סופי: בוודאי. עם כל הכבוד ל -400 שקל מילגה, גם אז זה היה רמת אביב. גם אז זה היה יחסית יקר,

אז מהיום הראשון הלכתי לעבוד.

כל הבנות של המשפחה, חוץ מאבא, הלכו ישר לעבוד מהיום הראשון. וככה עשיתי כל הלימודים,

עבדתי כמלצרית.

גילי: ואחרי שאת מסיימת את הלימודים, מה קורה?

סופי: קודם כל, ברור שבגלל שאני, מה שאני יודעת טוב זה ללמוד, ולא יודעת שום דבר אחר, אז ישר הלכתי

ללמוד תואר שלישי. והיו כמה אופציות, כי כנראה הרגתי חולדות בהצלחה רבה, וקיבלתי תעודה כמצטיינת

בתואר שני, אז אמרתי, יאללה, בואי נעשה תואר שלישי, כי זה מה שאני מכירה מהבית.

ובשביל אבא, אני ילדה טובה, בהגדרה, אז אני צריכה להגשים חלומות של אבא. לי אף פעם לא היה.

גם רפואה הלכתי ללמוד עוד בבאקו, בגלל שההורים שאלו אותי, דארלינג, אז מה את רוצה?

ואני לא כל כך ידעתי. זו הבעיה, התסמונת של הבנות, שהן יכולות ללמוד כל דבר.

ואז מורה לפיזיקה אמר לאמא שלי, והיא עדיין מזכירה לי את המשפט, שהבת שלך יכולה ללמוד מנדרינית

אם צריך תוך שבועיים. זה היה נורא קל ללמוד. אז אני בחרתי תואר שלישי בגנטיקה מולקולרית. למה? ככה.

גילי: לא, רגע, אני אעצור אותך. באמת אני אשאל, למה?

סופי: כי זה היה קל. מה זה ביוכימיה קלינית? למה הלכתי לשם? כי בחרתי באופציה הכי קלה שהייתה,

להתקבל לתואר שני. כמו שאז התקבלתי לרפואה. בגיל 16 התחלתי אוניברסיטה בבאקו.

אז לפחות תהיי רופאה, מקסימום לילדים שלך. תמיד יש תועלת. ואיזו רופאה את רוצה להיות? לא יודעת.

אז תהיי פדיאטרית. וככה התחלתי ללמוד רפואת ילדים. פה המשכתי תואר שני בביוכימיה קלינית,

ותואר שלישי במשהו אחר. מה זה משנה כל כך במה? אז בחרתי גנטיקה מולקולרית, היה נשמע נורא סקסי.

גילי: רגע, אמרת מה זה משנה במה? זה באמת לא משנה במה?

סופי: לא משנה. אותה סופי של פעם? ממש לא היה משנה, אני לא אהבתי גם לא רפואה.

גילי: לא, שנייה, שנייה… אני שואלת את זה כשאלה כללית לאנשים שמקשיבים לנו.

מה הערך של הלימודים באוניברסיטה? האם זה משנה מה בדיוק אתה לומד? או שיכול להיות שעצם זה

שאתה לומד איך ללמוד, שאתה לומד לנתח, שאתה לומד לעבוד בקבוצה? מה טוב בללמוד באוניברסיטה?

היום את כל דבר את יכולה ללמוד עם ה-  AI, לעשות קורס של כמה חודשים. למה אוניברסיטה?

סופי: קודם כל, באותה תקופה לא היה כל זה, אז מה הייתה האופציה לבחורה שיודעת רק ללמוד?

לעבוד בעבודה אמיתית לא ידעתי. חוץ ממלצרות, שגם למדתי רק בארץ איך זה להרוויח כסף.

ואוניברסיטה זה היה קל, כי מבחינתי זה חלל שהוא מאוד מוכר, ברור מה צריך לעשות. ובדרך כלל,

אם אני טובה במשהו, אז אני חוזרת לזה בלי יותר מדי לשאול.

עכשיו, כשאני מסתכלת על האחיינים שלי או על כל מיני ילדים של החברים והחברות שלי, אני באמת שואלת

אותם האם הם יודעים למה הם הולכים לאוניברסיטה. הם רוצים לקבל מקצוע? או שהם רוצים לקבל

כל מיני כלים לחיים, באמת איך לדעת לרכוש את הידע או לעשות חברים? כי יש כאלה שרק בשלב

של אוניברסיטה מתחילים ללמוד את הערך של החברות ואיך לעשות את זה.

גילי: אבל אני שואלת את עצמי למה בתואר השלישי הלכת למה שהלכת?

כי אמרת כאילו שלא ידעת במה מדובר, אז למה בעצם ללכת לזה?

סופי: אותה המשכיות של הדברים. אם את כבר במדעי הרפואה ומכירה אנשים, מורים ומורות,

אז מאוד הגיוני שאני אמשיך באותה דרך. בוודאות ידעתי שביוכימיה קלינית לא, כי את זה אני כבר

מאוד לא אהבתי, אבל אולי אני אנסה משהו אחר, ואולי גנטיקה תהיה קצת יותר מעניינת מביוכימיה.

גילי: וזה היה קצת יותר מעניין?

סופי: ממש לא. (שתיהן צוחקות) אבל פה לזכותי, כבר אחרי חודשיים תפסתי את עצמי,

ואולי פעם ראשונה בחיי אני שאלתי את עצמי: "סופי, ממוש, למה את עושה מה שאת עושה?"

זה באמת פעם ראשונה שאני שאלתי. בגלל שזה כזה נוח, הנה, יש לך מַנְחֶה, יש מילגה.

לעוד ארבע שנים  קניתי לי סוג של ודאות! אני ידעתי מה אני הולכת לעשות בלי להחליט, בתור בן אדם מבוגר.

וכשעניתי לעצמי שאני לא אוהבת את זה, אני בכלל לא אוהבת את העולם הזה, מספיק, מיציתי אוניברסיטה!

יש מלא אנשים בחוץ שכבר התחלתי להבין שבאמת רוצים להתקבל, לפעמים קשה להם להתקבל,

רוצים ללמוד אצל אותו מַנְחֶה, רוצים לנתח חולדות, רוצים להוכיח ולמצוא תרופה נגד סרטן, מדהים,

אבל אני לא רוצה. לא, מעניין. ואז אמרתי, שלום. פרידה הייתה לא נעימה מאותו מַנְחֶה.

גילי: ואחרי כמה זמן את יוצאת?

סופי: חודשיים.

גילי: על ההתחלה.

סופי: ממש מהר מאוד תפסתי שפשוט התגלגלתי, ויצאתי משם.

גילי: ולא חזרת יותר לאקדמיה?

סופי: לא, ומאוד אכזבתי את אבא בפעם הראשונה, כי הוא מאוד רצה לראות עוד פרופסורית בבית.

גילי: כן. ומה את עושה כשאת עוזבת את הלימודים?

סופי: הלכתי לעבוד, הייתי צריכה לעבוד. איך שלא מסתכלים, אנחנו סך הכל ארבע שנים בארץ,

ואני צריכה לעבוד. אז התחלתי לעבוד.

גילי: מה עשית?

סופי: עבדתי כעובדת מעבדה בבית החולים תל השומר, אחר כך עבדתי בבית החולים איכילוב,

עשיתי כל מיני מחקרים רפואיים, ניתחתי משהו.

גילי: כמה זמן?

סופי: לפחות שלוש -ארבע שנים. אני כל כך לא אוהבת את השנים האלה, אני מוחקת אותן מהזיכרון,

הוא לא רוצה לזכור המוח שלי.

גילי: הבנתי, וכשהסתיים הקטע הזה שאת לא רוצה לזכור, מה היה?

סופי: ואז נכנסתי בתור עובדת מעבדה לעבודה מזדמנת לסטארט -אפ, ביוטכנולוגיה בהרצליה פיתוח.

ששם עבדו כמה אנשים שאני בזמנו למדתי איתם, וחלק הפכו להיות גם חברים שלי.

הוא היה סטארט -אפ ביולוגי מצד אחד, זה היה שנת 98' -99', צד שני של הסטארט -אפ היו מתכנתים,

היה שם תכנות. ואז ראיתי משהו נורא מעניין. אני זו שיושבת בצד המחקרי -ביולוגי וזורעת כל מיני חיידקים

בכל מיני צלחות פטרי, ות'כלס זה דגימות של שתן. לא זוכרת על מה היה הסטארט -אפ, אבל משהו בטח

על התרופה החדשה. הצד הראשון שלי קיבל 8, 9, 10, משהו בסגנון.

וצד שני, בחורה בגילי, בשם יעל, שסיימה מחשבים, היא הכניסה את הנתונים שלנו וכנראה עשתה

עוד כל מיני דברים. אז היא כבר אז קיבלה פי 2.

גילי: במשכורת.

סופי: במשכורת. היא לא הייתה צריכה לזרוע חיידקים מהשתן, היא לא הייתה צריכה ללבוש חלוק לבן.

באותו גיל, לבחורה בת 20 ומשהו שהייתי, היה מאוד חשוב לא ללבוש חלוק לבן.

אבל אין מה לעשות, בכל העבודות שהייתי זה חלוק לבן עם כובע, כי את כל הזמן עובדת ב-  clean room.

גילי: כן.

מה יש לך נגד החלוק הלבן? מה הוא מסמל עבורך?

סופי: קודם כול, אני החלטתי שהצבע לא מתאים לי, כי אני מאוד חיוורית, כזו לבנה קלאסית.

ב'- מה עם כל הבגדים היפים שלי? אני עבדתי כל כך קשה במלצרות וקניתי המון המון בגדים ונעליים

באותה תקופה. כשאת באה לעבודה את מייד לובשת חלוק לבן ואף אחד לא רואה עד כמה אני יפה.

סך הכל בת 25! (החיוך ניכר בקולה) אני רציתי להיות בשמלה על עקבים, ואסור לי! וגם רציתי תסרוקת,

ואסור לי! ויעל בצד שני, בצד של המחשבים, מרוויחה פי 2 ממני, באה על עקבים, וגם בשמלה יפה.

זה היה לא פייר! מסכימה איתי?

גילי: כן, נשמע לי אפליה.(צוחקות)

אוקיי, אני מבינה שזה אישיו. אז מה את עושה עם הדבר הזה?

סופי: כבר באותו שלב המדינה הבינה, כמו שכל העולם, שדחוף, דחוף, דחוף צריכים מתכנתים לתעשייה שלנו.

ואז לימודים: ג 'ון ברייס, עוד כל מיני, איזו אוניברסיטה, איזה טכניון, תלמדי משהו קצר, ויאללה, קדימה לתכנת.

למזלי, אחד מהחברים שלי, שגם עבר אותו דרך מסנט פטנסבורג, אוניברסיטה, רק שהוא סיים ביולוגיה

ולא ביוכימיה. הוא עשה את כל זה בחברת אמדוקס בזמנו, שפשוט הפעילה מערך ענק לאנשים כמוני,

עם רקע ביוטכנולוגיה, מדעי רפואה, רפואה, שהם יצליחו להגדיר לנו את ה -basic לפחות של תכנות.

והוא כבר סיים את הקורס, והוא אמר: "סופי, אני מכיר אותך, מה את עושה פה? את שונאת מה שאת עושה,

דווקא את בחורה שיש לה קצת שכל, למה שלא תנסי?"

ואז פעם שנייה אכזבתי את אבא. הפעם גם אכזבתי את אמא.

גילי: למה?

סופי: כי מילא שתואר שלישי לא עשיתי, ואני לא אהיה פרופסורית, אבל בשביל מה למדתי?

תואר ראשון. תואר שני, אני עובדת, אני מקבלת משכורת. איפה אני ואיפה התכנות?

גילי: אמרת להם: "אני יכולה להרוויח כפול ממה שאני עובדת ומרוויחה היום"? זה לא סיבה טובה?

סופי: לאבא לא כל כך. זה לא לימודים אקדמיים, לא ברור אם אני אצליח או לא אצליח, וחוץ מזה זה שינוי.

מבחינתו זה היה שאני זורקת הכל החוצה וקופצת למשהו. ואגב הוא צודק. על פניו זרקתי כל מה שהיה לי,

והתחלתי מאפס.

גילי: ואיך הרגשת עם השינוי הזה?

סופי: הייתי די שלמה, כי הבנתי שאני כבר במצב שלא טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע, וגם אז כבר הבנתי

שכסף במקצוע שאני התגלגלתי בו, הוא פשוט לא יהיה שם. צריך לאהוב את המקצוע, צריך להמציא תרופה

נגד סרטן. אם אין לך גם רצון לעשות את זה וגם את רוצה להרוויח כסף, הבנתי שזה חשוב לי.

גילי: למה חשוב היה לך להרוויח כסף?

סופי: באותה תקופה, אני חושבת שכל הנושא של תרבות צריכה, שעכשיו אני עושה על זה הרצאות,

באתי לגמרי חשופה לזה. הרי יצאנו מברית המועצות, זה היה שנת 89', עוד לא הגיע לשם הקפיטליזם.

פתאום הייתי חשופה. עכשיו זה נראה מצחיק, כן? לפני 35 -37 שנים. אבל אז פתאום כל העולם הקפיטליסטי

בשנייה נכנס לי למוח. וכמות ההרפתקאות, כמות הפיתויים, פתאום קפצתי מ-0 לא ל-100,

זה היה מ-0 לעשרת אלפים. רציתי הכל! רציתי בגדים, רציתי ללכת למסעדה, רציתי לנסוע לחו״ל,

רציתי שיהיה טוב להורים, כי אבא כבר אז היה מבוגר. רציתי להיות ביכולת לעזור להם, רציתי שהם יקנו דירה,

מלא דברים רציתי.

גילי: אוקיי, אז את מחליטה שאת רוצה לעשות את השינוי הזה בעקבות ההמלצה של החבר, ומה קורה?

סופי: ואז זה פשוט קרה. אני בול התאמתי את עצמי למערכת, או שהמערכת חיפשה אותי, כך הייתה התחושה.

חצי שנה של לימודים ופרויקט גמר. חצי שנה! שזה אפס כלום מול כל הלימודים האקדמיים שלי,

כבר התחלתי לעבוד בחברה גדולה עם משכורת שכבר הייתה 50% יותר, עם כל התואר השני בביוכימיה הקלינית.

וככה המשכתי, עשר שנים. הייתי באותו מקום שגדלתי ועשיתי שם קריירה. יחסית מהר עשיתי קריירה

בחברה הגדולה הזו. אני מאוד מעריכה את מה שהם עשו בזמנו, לי זה מאוד עזר.

גילי: כן. את יכולה קצת לפרט על התקופה הזאת שהיית באמדוקס?

סופי: בחודש הראשון שהתחלתי ללמוד תכנות, למדתי משהו על עצמי. משהו נורא מעניין, שעד לפני כן

לא פגשתי. גיליתי פעם ראשונה שיש דברים שאני לא מבינה בדקה הראשונה שמסבירים.

הייתה תלמידה, לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא תמיד הרימה יד וענתה, והמורה היה מאוד מרוצה ממנה.

ואני לא הבנתי כלום בשבוע הראשון. כקונספט, אני לא הבנתי מה זה תכנות. אחד, אפס, אפס, אחת,

כל השפה שהם דיברו.

המוח שהיה פשוט מתורגל לקבל המון המון אינפורמציה, מעבד אותה ולהחזיר אותה בפורמולות, בידע.

תכנות זה היה משהו אחר. ואת המשהו האחר, שבוע ראשון אני נכנסתי לעולם שאני יושבת ולא מבינה.

מאז אני הרבה יותר אמפתית לאנשים שלא מצליחים לתפוס משהו בפעם הראשונה.

אני מאז בן אדם הרבה יותר טוב. אני במודעות, זאת אומרת, הרבה יותר סובלנית.(צוחקת).

גילי: את בעצם אומרת שלא חווית כישלון עד אותו זמן. בת כמה היית?

סופי: הייתי כבר בסביבות 27 נראה לי, משהו כזה.

גילי: זאת אומרת שעד הגיל הזה היית רגילה פשוט להצליח, ולא ידעת מה זה לא להצליח או לא להבין.

סופי: ולקחתי את זה כברור מאליו! זה מה שמעניין! אני אפילו חשבתי שאני עשיתי את זה.

שאני כאילו הרווחתי את זה ואני השגתי את זה, ולא הבנתי שזה פשוט יתרון. אני נולדתי עם עיניים חומות,

מוח שלא היה שם שום תסמונת, והייתי בחורה מאוד ממוצעת כזו, שמבחינתה כל המערכת של בתי ספר,

אוניברסיטה, למי הם מתאימים? לאחת כמוני!!

את קצת ימינה, את קצת שמאלה, קשה לבן אדם להסתגל. אם את ממוצעת כזו, עם המוח שמוכן לקלוט

ולתת החוצה, אז אני סופר הייתי מתאימה לכל המערכות ולכל הארגונים.

ואני חשבתי שאני כזו נפלאה, ופשוט סתם מימשתי ומינפתי יתרון שאיתו נולדתי. כמו שנולדתי

עם שתי רגליים ושתי ידיים.

גילי: אני מזהה פה איזה משהו מאוד קשה להגיד. האם אני מבינה אותך נכון?

את אומרת, גיליתי שאני לא כזאת חכמה, אני ממוצעת לגמרי.

סופי: נכון! חד משמעי, ויש דברים שאני לא מבינה!

גילי: זה קשה מאוד.

סופי: התקשרתי אז להורים, ואני בכיתי לאבא. לזכותם צריך להגיד שברגע שהחלטתי ושיניתי,

כבר לא שמעתי מהם: "מה את עושה?". מה שתמיד אמרו: "ברור שתצליחי, את פשוט צריכה ללמוד,

זה משהו חדש לך".  

אמרתי: "אבא, אני לא מבינה מה שאומרים בכיתה! אני לא מבינה את המורה!" והמבחן הראשון

אני עשיתי ב-65 או 70, אני לא הייתי מצטיינת! התלמידה המצטיינת התפרקה לגמרי, ואני בכיתי.

בחודש השני זה כבר הסתדר.

גילי: מה בעצם גרם לשינוי כאן? איך זה הסתדר?

סופי: זה כמו מהליכה לריצה. הייתי מוטרפת מזה שאני לא מבינה, אז ישבתי בוקר, צהריים ולילה.

היה חדש לי לשבת וללמוד באמת, ולא ככה היי -לבל על הדרך. ואז ברגע שקלטתי את הבייסיק של תכנות,

בניתי יסודות, ואחר כך המוח מתורגל ללמוד. אז ישר קפצתי הלאה.

גילי: הבנתי. ולמדת לבד או עם חברים?

סופי: היו כמה בנות. כי הוא משך, החבר שלנו, לא רק אותי, עוד שתיים, אז אנחנו היינו שלישיה שלמדנו ביחד.

היינו כל הזמן ביחד, לא למדתי את זה לבד.

גילי: הבנתי. וכשמסתיים הקורס, מה קורה?

סופי:זה היה חצי שנה של הלימודים, זה נגמר בפרויקט גמר, שגם מאוד היה מעניין. ואני בעצמי כתבתי בקובול,

שפת תכנון מאוד ישנה, תוכנית שעבדה. ובסוף קיבלתי איזושהי תוצאה שהיה אפשר לחוש אותה פיזית

ולראות על המסך. זה היה נורא מגניב.

גילי: מה היה מגניב?

סופי: תוצאות מאוד מהירות! יחסית נורא מהר, השגתי משהו שיכולתי כבר להוכיח לעצמי, זה עובד.

גילי: וזה שיפר באיזושהי צורה את התחושה הקודמת שאני משהו מאוד ממוצע, לא כזאת חכמה מוצלחת?

סופי: לא. את זה כבר שכחתי מאז.

גילי: ואמרת שהתקדמת בתפקידים, את רוצה להגיד על זה כמה מילים?

סופי: אמדוקס כחברה גדולה, הם בונים קריירה ממלא מדרגות. אז אני די מהר קפצתי למדרגה הראשונה,

ואחר כך זה רק היה עניין פשוט להתגלגל, ואני עוד פעם עשיתי משהו שהיה הכי נוח לעשות.

גילי: מה זאת אומרת?

סופי: עבדתי נורא קשה, אבל אף פעם לא עצרתי ולא שאלתי את עצמי מה את רוצה. אז מקדמים, סבבה,

לא מקדמים, גם בסדר. והגעתי לדירוג ביניים כזה באמדוקס. ובשלב מסוים הבנתי שקצת פספסתי

את הזמן שלי להתפתח הלאה בקריירה. כי היו תקופות שהייתי צריכה לעשות כבר מאמצים

כדי להתקדם לדירוג ניהולי בכיר יותר. למשל רילוקיישן, שבאותה תקופה היה מאוד מאוד נפוץ.

את רוצה לקבל קידום משמעותי? תצאי לארצות הברית, אוסטרליה, מקומות כאלה רחוקים.

אנשים חוזרים ומקבלים דרגה. היה לזה מחיר והמון רווח. אני בחרתי להישאר איפה שאני הייתי,

ככה שזה יהיה לי נוח.

גילי: לאורך השיחה שדיברנו עכשיו עולה הדבר הזה של הנוחות. זה דיון חשוב בעולם הקריירה,

עד כמה אנחנו נכנעים לנוחות. כי כדי להתקדם ולהתפתח זה לא בדיוק להישאר בעולם הנוחות.

אז מאחר והיום את במקום אחר, אז אני מניחה ששוב היה איזשהו טריגר שרצית לעשות שינוי.

סופי: לגמרי, את צודקת. הקטע של הנוח, כמה מקרים ראיתי שהנוחות הזו פשוט בסוף הורסת לאנשים

את הקריירה ואת החיים. יותר מדי נוח, בשלב מסוים זה ממש ממש לא נוח.

לא זוכרת כבר מי אמר את זה ש"פתרונות קלים חיים קשים, ופתרונות קשים חיים קלים".

אז חד משמעי זה ככה.

ואחרי עשר שנים הבוס הישיר שהיה סופר בוס עזב. הגיעה בוסית אחרת והיא נתנה לי אפשרות

עוד פעם לעצור ולשאול את עצמי: "סופי, מה את עושה פה כל כך הרבה שנים? נהנית?"

גילי: היא שאלה?

סופי: לא, אני שאלתי את עצמי.

גילי: אבל את אמרת שהבוסית נתנה לך הזדמנות לשאול את עצמך שוב את השאלה החשובה.

אבל אני שואלת, מה גרם לך לשאול את השאלה? כי זה שיש בוס חדש, בוסית חדשה זה לא אומר

שאי אפשר להמשיך עוד עשר שנים.

סופי: הבוס הראשון היה חבר, היה תומך, היה מקדם, היה בן אדם שגדלתי איתו. שנתן לי המון ספייס

ואמונה ואיתו פרחתי. והגיעה אישה בגיל 50 פלוס, מנהלת, חמודה כזו.

אבל זה כבר היה אחרת, זה נתן לי אפשרות לעצור ולשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות הלאה,

כי אני כבר לא הייתי "הילדה של" כמו שנקרא. באמת היה לי המון מזל עם הבוס הזה, שגם לא הערכתי מספיק.

כשיש את זה, זה כל כך טבעי. הדגים שהם בים לא יודעים מה זה מים. לא הבנתי איזו מתנה יש לי,

וכשהגיע בן אדם אחר, אז שיניתי.

אבל מה שיניתי? מחברה X הלכתי לחברה Y. זה אותו מקום, אותו תחום, פשוט קפצתי עוד בַּדַּרְגָּה.

מחברת אמדוקס הלכתי לעבוד בחברת קומברס.

גילי: למה דווקא קומברס? הגשת מועמדות?

סופי: שלחתי קורות חיים, התראיינתי, אבל מה שהיה מעניין באותו יום בקומברס כנראה זה באמת

היה היום שלי. איך זה מקובל?  בהיי-טק ריאיון ראשון, הביתה, אם כן- ריאיון שני, הביתה, אם כן- מתקשרים

ריאיון שלישי, ואז בסוף יש את הכוח אדם, HR, ואז חוזה.

והוזמנתי לריאיון ראשון, ובאתי. והוא דיבר איתי, בחור, ואמר בסוף הראיון: "תקשיבי, יש לך זמן, סופי?"

אמרתי כן. הוא אמר: "חכי שנייה". אחרי עשר דקות בא עוד בחור, יחד עם הראשון, ועוד פעם היה סט

של שאלות. ודיברנו, היה נורא נחמד. ואז אומרים: "סופי, יש לך זמן?" אמרתי כן, יש לי זמן.

אוקיי, תחכי פה יש קפה במטבחון, ו…

בקיצור, אני באותו יום עברתי שלושה ריאיונות עבודה. בדיעבד עד הבוס הישיר. אז פשוט לא הבנתי מה קורה,

כי אף פעם לא התראיינתי לפני זה. קומברס זה היה באמת פעם ראשונה.

כנראה הייתי צריכה להיכנס לשם, אין לי הסבר אחר. שבוע אחרי זה התקשרו, אמרו חוזה, חתמתי

והתחלתי לעבוד.

גילי: בת כמה היית?

סופי: אז כבר 30.

גילי: וכמה זמן את בקומברס? מה קורה שם?

סופי: בין 8 ל-10 שנים הייתי.

גילי: אני מניחה שאת כבר בתפקיד ניהולי, את מרוצה, והשכר טוב. מה גורם לך לעזוב?

סופי: לא הבנתי כלום בכסף, לגמרי כלום, אבל מה שידעתי כשכירה טובה… שאני צריכה כל הזמן לעלות בשכר,

כי זה בדיוק המדד איך אני מול העולם החיצוני, ואיך אני עם עצמי.

כבר היה פחות את הקטע של הצריכה, יותר את הקטע מי את, אם בתור מנהלת פרויקט או ריג'ינל דיירקטור,

לא מקבלת  XYZ.

גילי: אוקיי, אז נגמרת התקופה. מה גורם לך לעזוב בעצם?

סופי: קומברס נקלעה כחברה לכל מיני קשיים רגולטוריים, וחילקו אותה ל-2 חתיכות.

והחתיכה שאני דווקא עבדתי וניהלתי אותה, מכרו אותה חזרה לאמדוקס. וכבר היו החלטות של אמדוקס

את מי הם לוקחים, ולי יצא שילוב פשוט מדהים. מצד אחד, באמדוקס לא חסר מנהלים בדירוג שלי,

אף אחד לא צריך עוד אחד.

וב'- ועד העובדים הוציא חבילה מטורפת של פיצויים. אני יצאתי החוצה.

גילי: ו…מה קורה עכשיו?

סופי: הלכתי לחפש עבודה אחרת, באותו הייטק, באותו תפקיד, באותם דברים, ועוד פעם למנף את כל הידע

שהיה לי. לא להמציא גלגל, חס וחלילה.

גילי: למה?

סופי: שיהיה לי נוח. (מגחכת באי נוחות)

גילי: אז לאן הגעת?

סופי: חברת -בת של קומברס. אז מצאתי הכי נוח שבעולם. הם עבדו אפילו באותן פרוצדורות,

באותם טמפלטים של מצגות שהיו לי בקומברס. לא שיניתי כלום. סטאר -הום, כוכבית הום, אז קראו להם.

80% של אותם אנשים עבדו פעם בקומברס. שפה לגמרי משותפת.

אז ירדתי קצת בדירוג, קצת במשכורת, אבל זה היה כזה נוח… ועוד פעם מנהל ישיר היה בן אדם מדהים,

וככה התגלגלתי. עוד שלוש שנים.  (צוחקת במבוכה)

כבר משעמם לי מעצמי! עד כמה אפשר להעביר את החיים במשהו שהוא פשוט נוח? אבל אני לא לבד ככה, אני מכירה עוד כמה אנשים. אולי מי ששומע אותנו גם הוא קצת מזהה את הנוחות הזו.

גילי: ואז באיזה שלב את מבינה את מה שאת אומרת היום? שמתי אני יוצאת מהנוחות הזאת

שהיא בעצם לא באמת נוחה?

סופי: ב -2013, אז היה מאוד אופנתי, יחסית רק התחיל כל הנושא של התפתחות אישית.

ואני התחלתי פה ושם קורסים NLP, ופה ושם ספרים, ונכנסתי לעולם הבודהיזם ומדיטציות.

גילי: איך הגעת לזה?

סופי: הרגשתי כנראה שחסר לי משהו בחיים. היה היי-טק, היה בעלי כבר, הייתה זוגיות מאוד טובה,

תודה לאל עדיין מצוינת, אבל היה הרבה חלל ריק שלא ידעתי איך למלא אותו.

והרגשתי שחסר לי משהו, שזה קצת מחניק אותי. אנשים מדברים על שיפור דיור, על חו״ל, איזה אוטו,

שיחות על ילדים. לא היה לנו ילדים, כבר באותה תקופה ידעתי שכבר לא יהיו. עברתי כמה טיפולים

וזה לא הצליח, וזה היה לי בסדר. אני ידעתי שלי זה בסדר. זה לא קטסטרופה ולא אסון.

והיה זמן, והיה רצון, והיה המון אנרגיה בי.

וככה נכנסתי להתפתחות אישית. אלון אולמן, היה לו סדנה בשם "סדנת הכסף".

וכשאמרתי את זה לבעלי, הוא בקטע של התפתחות אישית היה גבר כזה נורמלי, מיוצאי מוסקבה.

אם יש כל הסטיגמות, הסטריאוטיפים על הרוסים, יורי לדעתי די מגשים את כל הסטיגמות האלו.

כזה גדול ורציני.

אבל סדנת הכסף הוא אמר, נו כסף… כסף זה יכול להיות. 3 ימים, עולה המון כסף הסדנה עצמה,

גם אז עלתה המון כסף, ואז נכנסנו לשמה.

ושם הכל התחיל. אז תודה לאלון על ההתחלה. שמה נפלו האסימונים.

גילי: מה זה אומר נפלו האסימונים?

סופי: בעלי קם בהפסקה הוא היה עצבני, הוא היה כועס, כזה חיוור מאוד, הוא אמר: "זהו, את יכולה להישאר,

אני הולך הביתה". גם אני כעסתי, גם אני הייתי לחוצה, אבל הוא פשוט היה, הוא היה מוכן להרביץ למישהו.

אני מאוד הבנתי למה, כי כל מה שהוא עשה, המנטור שלנו, הוא שאל שתי שאלות לפני ההפסקה.

השאלה הראשונה: "חברים יקרים, כמה אתם שווים?" כמה עולים כל הנכסים הפיננסיים שלכם

מינוס כל ההתחייבויות?"

על פניו יותר פשוט מזה? מאז אני ככה מתחילה כל ההרצאה שלי, וב -99% אחוז, אף אחד לא יכול להגיד

שהוא יודע. אני לא מבקשת מספרים, אבל אצלכם בתת מודע כמה אתם שווים?

ושנינו הסתכלנו אחד על השני, אני ובעלי, והבנו, שמץ של מושג. שני אנשים, תואר ראשון, תואר שני,

הוא מהנדס, אני כבר מנהלת בכירה, אין שמץ של מושג לזוג הזה, כמה כסף יש להם?

ואז הוא שואל שאלה שניה: "חבר'ה, כמה עולה לכם רמת החיים שאתם בניתם לעצמכם?" שבעברית פשוטה:

כמה סופי את מוציאה כל חודש כדי לחיות יחד עם בעלך?

גילי: למה כעסתם על השאלות?

סופי: כי על פניו זו שאלה פשוטה ודבילית שהייתי אמורה לדעת את התשובה. כי זה לא נורמלי שאני לא יודעת

את זה. עובדתית, זה לא רק אני. גם יוריק, למה הוא כל כך התעצבן ולמה אני הייתי לחוצה?

כי אנחנו הבנו שזו שאלה מאוד הגיונית, וזה שאנחנו בגילאים 30 פלוס, עם כל התארים, אין לנו שמץ של מושג

על התשובות, זה אומר משהו עלינו. וזה היה לא נעים. סופר לא נעים.

גילי: כן, נראה יש פה משהו, הוא יודע מה ללמד אותי שאני לא יודעת, אז אני צריכה להישאר.

או תגובה שונה אחרת: עצבנו אותי, אז אני הולכת.

סופי: בורחת, מה זה הולכת? אז מה את חושבת, מה אנחנו עשינו?

גילי: אני לא יודעת, זה נשמע לי כאילו יורי הלך ואת נשארת. או ששכנעת אותו להישאר.

סופי: למזלי, היו שם בהפסקות תמיד לחמניות מאוד טעימות. בעלי אוהב לאכול, גם אני אוהבת לאכול.

אכלנו ביחד, דיברנו ככה בשקט. ואז חזרנו, וככה התחיל המסע של ביחד.

ברור שכעושים את זה ביחד בתור זוג, יש לזה יתרון ענק. הוא חזר, היינו שלושה ימים, אחר כך נכנסנו

לתהליך של שנה שלמה שאז קראו לזה "הנבחרת", וזה כבר היה מסע… חברים יצאו משם, קבוצת ריצה

יצאה משם.

גילי: את מקדימה את המאוחר. מה היה בשנה הזאת שהשפיע עלייך כל השנים קדימה?

סופי: התחלתי לשאול שאלות. קודם כול, התחייבתי לעצמי שאני עונה על שתי השאלות שאז המנטור שאל,

ודבר שני, מאותה סדנה התחילה חקירה. אני הכרתי את המושג "חופש כלכלי"!

זה לא היה קיים בלקסיקון של המשפחה שלי. אף אחד מהחברים שלי לא דיבר ככה. נורא קשה לך

לרוץ מרתון אם במציאות שלך לא קיים מושג מרתון. אי אפשר לקום במקרה יום אחד לרוץ 42 קילומטר.

נורא קשה להגיע לחופש כלכלי אם את לא יודעת שהוא קיים, אפילו תיאורטית. לא ידעתי את זה.

עזבי פורמולות ומספרים, לא ידעתי שיש אנשים שחיים בחופש. נקודה!

גילי: אז רגע, בואי נעשה עצירה ונבין מה זה "חופש כלכלי".

סופי: אני הרבה חושבת על זה. הוא קצת משתנה אצלי משנה לשנה. כרגע לעצמי אני גיבשתי את ההגדרה שלי,

ויש אנשים שזה לגמרי אחרת.

מבחינתי, בנקודה שהגעתי לחופש כלכלי, אני לא תלויה בעבודה כהכנסה. הכנסה פסיבית שכבר קיימת 

מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ועם אנשים שאני רוצה לעבוד איתם.

גילי:  אוקיי, זה נשמע מעולה, אבל אנשים שמקשיבים לנו יגידו, טוב, היא הגיעה כנראה לנקודה

שיש לה את הכסף, אבל יש פה איזה דרך לעבור…

מה צריך לעשות בשביל להגיע לנקודה הזאת? זה חלום,

כולם רוצים להיות בחופש כלכלי, לפי ההגדרה שאת אומרת.

סופי: אז קודם כול, לא כולם! כי אני…

גילי: מה זאת אומרת?

סופי: כי אני לפני 2013 לא יכולתי לרצות להיות ב"חופש כלכלי", כי פשוט לא ידעתי שזה דבר שקיים.

גילי: המושג.

סופי: כמושג.

הרבה אנשים, ואני שואלת אותם בהרצאות, בסדנאות שאני מעבירה, בעמותה. הם אומרים לי: סופי, מה זה?

לא מכירים את זה. וגם כשמכירים, לא משייכים את המושג הזה לעצמם.

אנשים רוצים כל מיני דברים: רוצים דירה לילד או לעצמם, רוצים ליסוע לחו״ל לשנה, רוצים לקנות אוטו חדש.

הם לא בהכרח רוצים חופש כלכלי. ממש, ממש לא!

שאלתי! כי זה הנושא שאני חוקרת כל הזמן. קראתי לעסק שלי "ריצה לחופש כלכלי" ואמרו לי בזמנו: "סופי,

תשני את השם, לא כולם רוצים לרוץ איתך לחופש כלכלי!"

גילי: מה קרה במהלך השנה הזאת שהייתם חלק מהנבחרת?

סופי: אני קיבלתי מה זה חופש כלכלי במספר.

התברר שיש פורמולות, התברר שיש תנועה מאוד חזקה בארצות הברית, להיות חופשי כלכלית בגילאים 40 -50,

הרבה לפני 64 או 67. וכשהבנתי שיש פורמולה, אני חישבתי את הפורמולה לעצמי, ואחר כך נזכרתי

שאני מתפרנסת נורא בכבוד, מזה שאני מנהלת פרויקט. מנהל פרויקט, על מה הוא מקבל כסף?

על זה שהוא בונה פרויקטים, בונה תוכניות עבודה. ואז אני בניתי לעצמי תוכנית עבודה.

וככה הקריירה שלי הפכה להיות כלי מרכזי בבניית חופש כלכלי כחלק מהתוכנית העסקית.

גילי: אם אני מבינה נכון, את אומרת שהשתמשת בכישורים שלך בניהול פרויקטים כדי לייצר איזשהו פרויקט,

שהפרויקט עכשיו הוא סופי מגיעה לחופש כלכלי.

אמרת שיש פורמולה לחישוב החופש הכלכלי שזה משתנה מאדם לאדם, אז איך מחשבים את הנוסחה הזו?

סופי: פורמולה כפורמולה דווקא לא משתנה, התוצאה בוודאי משתנה. כי סך הכל מה אנחנו עושים?

ברגע שאנחנו סוף סוף יודעים מה המספר הוצאות חודשיות של אותו בן אדם, של אותה משפחה.

כי כל אחד בנה לעצמו איזושהי רמת חיים מסוימת, ואני רוצה להבין כמה היא שווה.

חייבת לציין שזה לוקח המון זמן כדי לקבל את המספר. יש בזה הרבה עבודה שחורה,

אבל ברגע שהגענו למספר…

גילי: זה לא רק עבודה שחורה, זה גם מצריך אנשים להסתכל ולראות את האמת. כי לפעמים הכרטיס אשראי

עובד ולא תמיד עושים את סכום ההוצאות החודשי. הרבה לא מודעים לדבר הזה.

סופי: בדרך כלל לא מודעים.

גילי: נכון.

יש קושי טכני כי צריך לאסוף את הנתונים מהרבה מקומות, אבל יש גם אפילו שני דברים נוספים שאני רואה:

אחד זה קושי אישי של כל אחד לעצמו לראות את התמונה, והקושי השלישי זה שאתה מול בן /בת הזוג שלך

ולפעמים התמונה היא לא כל כך טובה, כי כנראה שרובנו עדיין לא בחופש כלכלי, או שכבר יוצר או

שעלול ליצור מתיחות בין בני הזוג. זאת אומרת כבר מניתי פה שלוש סיבות, למה קשה לעשות בפועל

את הדרך הזאת לחופש הכלכלי.

סופי: השלב הזה שקוראים לזה שיקוף, הוא מאוד מאתגר. זה בול מה שאמרת. אני פעם ראשונה הולכת

לפגוש את המציאות. כי מה זה כסף? מבחינתי כסף זה אנרגיה. ואז אני פעם ראשונה אחרי העבודה הזו

פוגשת את עצמי, מה באמת חשוב לי בחיים.

אני תמיד אומרת לאנשים, אתם יכולים לספר לי כמה שבא לכם, כמה חשוב לכם בריאות או חינוך לילדים,

אבל ברגע שאני מסתכלת על השיקוף של ההוצאות שלכם, לאן האנרגיה של הכסף הולכת, אני יכולה

להגיד בוודאות שמה שחשוב לכם: שיהיה לכם דירה, מקלט, תחבורה נוחה לכם ובילויים.

איך אני יודעת את זה? מאוד פשוט. אני מסתכלת על אותו אקסל פשוט, מיפוי של ההוצאות החודשיות!

אין שם בריאות, אין שם חינוך, אין שם התפתחות אישית, יש בילויים ויש הרבה נעליים. שזה בסדר!

אני לא יכולה לשפוט אף אחד, אני באמת לא יכולה! אבל לפחות הם בשלב הזה בחיים, ברגע שהם בונים

את השיקוף, מפסיקים קצת לשקר לעצמם שמה שחשוב זה התפתחות אישית וחינוך ילדים.

כי לא, לא. הכסף הולך על נעליים.

גילי: זה נכון.

אנחנו כולנו פועלים באינסטינקט שלנו מתוך ערכים.

סופי: כן.

גילי: שאנחנו בדרך כלל לא מודעים אליהם, כמו שאמרת, אבל יש ערכים.

אני בתור מאמנת קריירה, בפגישה הראשונה עם הלקוחות שלי אני מדברת על ערכים.

המתאמן עצמו, המתאמנת, מגיעים למצב שהם מדרגים את הטופ 5 בערכים שלהם.

אחד הדברים שאני אומרת, הוא קצת שונה ממה שאת אמרת: זה בסדר, אתם היום מודעים לערכים שלכם,

יכול להיות שיש לכם ערך, כמו שאת אומרת: חינוך, בריאות, הוא ערך חשוב, ואתם לא עושים אותו בפועל.

זה בסדר, כמו שאמרת, שיקוף. אז לפחות עכשיו יש מודעות. יודעים שחשוב לנו  X  ואנחנו מוציאים

את זה על Y. זו נקודה חשובה וכואבת.

סופי: בדרך כלל זה כואב. אני ראיתי בכי, דמעות, הרבה שיחות לא פשוטות בין בעל ואישה,

בדיוק בשלב כשאני מסתכלת יחד איתם. כי זה דבר אחד, לעשות עבודה רוטינית הזו לסכום את כל ההוצאות,

כרטיס אשראי וזה, אבל כשמסתכלים על זה בתור עוגה, אני נכנסת לבטן רכה של המשפחה יחד איתם.

ואז הם מסתכלים על זה דרך העיניים שלי, מהצד. מה אתם מספרים על אותה משפחה כשאתם רואים

את האקסל? ואז, כן, זה לא פשוט לפעמים לפגוש את זה.

זו סיבה ראשונה או שנייה, כל המריבות בזוגיות חינוך ילדים וכסף.

אבל גם, מה זה כסף? זה הערכים שלנו, זה בדיוק זה.

גילי: כן. ואתם עושים את החישוב הזה, את מודעת למספרים של החופש הכלכלי, ומה זה גורם לך לעשות?

סופי: אז קודם כל, בכל זאת פורמולה. כי ברגע שהגעתי למספר של אותה הוצאה חודשית,

צריך להכפיל אותה ב- 300 . זה כמות שנים, 25 שנים.

ואז מה אומרת הפורמולה? אם המשפחה שלי חיה על 20 אלף שקל, זה אומר 20 אלף שקל כפול 300

שזה 6 מיליון שקל.

עכשיו אני מדברת נטו תיאוריה: במצב אידיאלי, אם היום היה לי 6 מיליון שקל, באותו 2013,

שזה מושקע ומביא לי תוצאה, אני מושכת משם 4%, חיה על דיבידנד, וזה בדיוק אותם 20 אלף בחודש.

6 מיליון שמושקע בתשואה של השוק, 7 -8% תשואה שנתית, אבל בן אדם לא נוגע בכל הכסף,

הוא מושך כל שנה 4 אחוז. ו -4 אחוז מ -6 מיליון זה אותם 240 אלף שקל. שזה בפועל 20 אלף שאני צריכה

כל חודש. זה החופש הכלכלי מתמטית אולטימטיבי.

אני כבר לא תלויה בעבודה אקטיבית, אני מחר מתפטרת ברגע ש -6 מיליון שקל שלי מושקע

ומביא לי דיבידנד. בצרפתית, רָנְטְיֶיה. שם דורות של צרפתים חיו בלי לגעת בהון המרכזי, חיים רק על ריביות.

גילי: הבנת את המספר. מה הצעדים שאת הבנת שאת צריכה לעשות?

סופי: כשהבנתי את המספר הכולל, לאן אני צריכה להגיע, עשיתי סכימה כל מה שיש לנו כרגע.

הסתכלתי על עצמנו בתור אנשים שעושים קריירה ומרוויחים כסף, ומזה כבר בניתי תוכנית

איך אני יכולה להגיע לאותו חופש כלכלי תוך עשר שנים.

גילי: מה היה בתוכנית הכלכלית הזאת?

סופי: ברור שבהתחלה עשיתי המון טעויות. טעויות קלאסיות כמו ללכת ולהשקיע באיזושהי דירה

בארצות הברית.

זה היה 2014 -2015 זה צץ בכל מקום, כל מיני פרסומות, כל מיני אנשים שאתמול עוד היו אולי בהייטק

והיום הם כבר בונים ועושים יזמות בארצות הברית. לא הבנתי בזה כלום אבל היו סדנאות

ונותנים שם הרבה יין וארוחת ערב טובה ואני מרגישה מאוד חשובה כזו.

ועשיתי הרבה טעויות בדרך, אבל גם עשיתי השקעות. בסך הכל מימשתי ועדיין ממשיכה לממש את כל ההטבות

של כל התוכניות שיש בארץ. התוכנית פנסיונית שלי ושל בעלי וקרנות השתלמות שלנו.

נתתי לכסף שמושקע במוצרים הפיננסים לרוץ. כסף מאוד יקר.

גילי: מה זאת אומרת?

סופי: אנשים לא מודעים, אבל יש איזושהי היררכיה בכל הנושא של ההשקעות.

כשאת מסתכלת על כל הנכסים פיננסיים שיש לך שזה לא רק פקדונות בבנק, זה גם פנסיות וקרנות השתלמות

ונדל״ן בארץ, ונדל״ן בחו״ל. כל דבר ודבר מבחינתי זה נכס, נכס פיננסי. ולכל אחד יש יתרונות וחסרונות.

יש כאלה שמחר או היום את רוצה ללחוץ על הכפתור ולמכור, ולקבל כסף לחשבון. נזילות.

ויש כאלה שאת צריכה לחכות לפחות 5 -7 -10 שנים עד שתוכלי למכור ולקבל כסף חזרה. וזה תכונה אחת.

ויש כאלה שהמדינה מאוד מעודדת אותך להשקיע בזה ואז את מקבלת המון הטבות מס, כמו פנסיות וקרנות

השתלמות, ועוד כמה מוצרים. ויש כאלה שלא נותנים שום יתרון במס אבל פוטנציאלית הם מאוד רווחיים.

ויש כאלה שמאוד סולידיים, שיהיה בסיס, ויש כאלה שהם מאוד עם סיכון גבוה, ויש ויש ויש.

והייתי צריכה להכיר את עצמי, מי אני כמשקיעה. כי לא הכרתי דמות שנקראת סופי משקיעה.

סופי לומדת, סופי מנהלת, סופי רצה, אבל סופי משקיעה? דמות כזו לא הייתה קיימת, אני יצרתי אותה.

זה היה המון קורסים, ואחר כך המון ספרים, ולקחתי קורסים של כלכלה מהאוניברסיטה הפתוחה.

כי הבנתי בשלב מסוים שאני אוהבת את זה, זה מעניין לי. מעניין לי לשבת שעות בערב ולהקשיב לקורס כלכלה.

ועשיתי את זה רק נטו לעצמי. דרך די ארוכה עד שבניתי לעצמי ממש אסטרטגיה, מה שמתאים לי

ומה שלא מתאים.

גילי: ואמרת שהתוכנית היא להגיע תוך עשר שנים. והיום אנחנו כמה שנים אחרי הנקודת הזמן ההיא?

סופי: לא עמדתי בלוחות זמנים. אני מבחינתי, הריצה לחופש כלכלי תוך עשר שנים, לי זה יצא 12 שנה.

גילי: אוי אוי אוי. (שתיהן מגחכות)

סופי: כן, לא לקחתי בָּאֵפֶר, והנה הייתי צריכה עוד שנתיים.

גילי: את יודעת, יש הרבה אנשים שיגידו: תבטיחו לי שזה יקרה תוך 10 שנים, 12 שנה, זה לא כזה נורא.

סופי: זה באמת, זה רק תוכנית, ויום אחד אני אגיע.

גילי: לא, זה לא רק תוכנית. תוכנית זה נקודה התחלתית חשובה, אבל המימוש של התוכנית היא הבעיה,

כי זה קשה, וזה אומר שינוי, ודיברנו על הנושא הזה של הנוחות. זה הקושי.

יותר קל בכלל בקטע של הכסף שאנחנו מביאים, כנראה גם מהבית והחינוך וכזה כל מיני דברים.

תמיד אומרים לנו, מה אתם מעדיפים? להוציא את הכסף עכשיו, לשמור אותו לאחר כך ולקבל יותר? זה אישו.

זה לא רק נעשה את התוכנית ויגיע הזמן וזה יקרה.

הנה, את אומרת שהתוכנית הייתה ל-10 ולקח 12. למה?

סופי: היו הרבה קשיים בדרך, היו הרבה נפילות.

גילי: מה למשל?

סופי: היו השקעות שמבחינת תוכנית עסקית היה אמור לקחת 3 שנים. לקח 7. עד עכשיו עדיין אין לי מושג

מה קורה עם אותו נדל״ן בארצות הברית, ואני מושקעת שם כבר 12 שנה. אם הייתי פשוט מפקידה את הכסף

בתוכנית חיסכון הכי פשוט בבנק, כבר היה לי הרבה יותר ממה שיש לי כרגע. ומלא דברים מהסוג הזה.

אני, מבחינתי, הביצוע של התוכנית היה חובה. כי אני את עצמי הכנסתי למצב היסטרי בקטע שאני מאוד

רציתי את החופש הזה. אני באמת רציתי אותו. לא רק דיברתי עליו, מצאתי משהו שהוא באמת חשוב לי, מאוד!

ואם זה חשוב לך משהו, את עושה בשבילו. אני התחלתי להתלהב מלהוריד דמי ניהול בקרן השתלמות.

כי אני ראיתי איך אני מורידה מ – 0.5 ל -0.4. אני ראיתי פיזית במספרים מה זה אומר, כמה זה

יקצר לי בחצי שנה את ההגעה לחופש כלכלי. אני ראיתי את זה!

גילי: כן.

איפה קרה המצב הזה שהחלטת שאת עוזבת את העולם הנוח הזה של ההייטק ואת עושה משהו אחר,

שקשור מן הסתם לכל העולם הפיננסי?

סופי: זה לא שהייתה החלטה ואז אני אעשה משהו אחר. אני כבר לפני 8 שנים התחלתי לעשות משהו אחר.

זה תמיד היה קיים ונוכח שמה, אז היה נורא קל בשלב מסוים להגיד סיימתי.

וזה קרה השנה, בפברואר, כי כבר היה משהו שבניתי בצד. כל הקריירה השנייה של מתכננת פיננסית,

מאמנת כלכלית, כבר היה חי ונושם. אני כבר הייתי בפנים בדבר הזה. לא נכנסתי לחלל ריק,

הייתי כבר קיימת כדמות, כמתכננת פיננסית.

ובשלב מסוים התקשרתי לבעלי ואמרתי: "תקשיב, אני עכשיו יושבת בישיבה ואני פיזית מרגישה

שזה מחניק אותי. אין אוויר…

אני לא רוצה יותר לשבת 8 שעות כדי לעזור לעוד חֶבְרָה להרוויח עוד יותר כסף כדי שהמנייה שלהם תעלה,

ואני בתור משקיעה אקבל יותר דיווידנדים. לא רוצה!!

ואיך אני יודעת מזה? הגוף אומר! זה מחניק! פיזית הרגשתי באותה ישיבה בשעה 11:00 שרע לי,

ואז התפטרתי בצהריים, ב -15:00. (צוחקת)

גילי: זה ממש מטורף!

בסדר, אנחנו בחופש כלכלי, יש לנו את הכסף כנגד ההוצאות. אנחנו נקום בבוקר ונעשה מה?

זאת אומרת, תמיד אנחנו צריכים משהו.

אז את בעצם אומרת: גיליתי שזה מעניין אותי. ויתרתי על העבודה בהייטק כי זה חנק אותי, כמו שאמרת,

אני היום בעולם הפיננסי הזה של התכנון הכלכלי, אני עוזרת לאנשים להגיע למה שאני הצלחתי להגיע

עכשיו, נכון?

סופי: לגמרי.

גילי: ומה את עושה?

סופי: כשיצאתי כבר הייתי בעלת עסק. פתחתי אותו לפני כמה שנים, כי כבר התחלתי לתת הרצאות

על נושא החופש הכלכלי והרווחה הכלכלית, וכבר נתתי ייעוצים לאנשים פרטיים ולמשפחות.

על הדרך גם סיימתי אימון כלכלי. זאת אומרת, הלבשתי על הדבר הזה יותר ויותר בשר.

וכשיצאתי לגמרי מההייטק, אותו דבר שאני אוהבת לעשות, אני עכשיו יכולה לעשות מהבוקר עד הלילה.

ולא רק בסופי שבוע, ולא רק אחרי שעה 18:00. ת'כלס, זה מה שהשתנה.

עכשיו, כשלפעמים משעמם לי, וזה כיף שהתחושה הזו הגיעה, שעמום נורא מפחדים ממנו בעולם המודרני,

אבל אני מאוד אוהבת את הקטע של שעמום, כי לפעמים יוצאים ממני דברים שבחיים לא חשבתי

שזה מה שאני אעשה מחר.

גילי: כמו מה למשל?

סופי: הולכת להירשם לריקודי בטן, כבר רשומה לפילוסופיה אדלריאנית במכון אדלר,

ועוד קבוצה "אקרופוליס החדשה" בית ספר לפילוסופיה עתיקה.

זה דברים שקודם לא יכולתי לעשות. נורא קשה ללכת ללמוד בכפר סבא בשעה 17:00

למנהלת פרויקטים בהייטק. זה בלתי אפשרי. ועכשיו אני כן יכולה כל יום רביעי ללכת וללמוד.

גילי: אני רוצה להגיד לך שמה שאמרת קודם הוא לא מדויק. גם אני חייתי בתפיסה הזאת.

הייתי מנהלת, עסוקה ואי אפשר לצאת לדברים אחרים. ופעם אחת החלטתי שאני מתחילה להיות חונכת

של איזו ילדה, וזה היה בימי חמישי ב- 14:00. ובאתי לבוס שלי ואמרתי לו: "תשמע, אם אתה מסכים,

אני אצא ביום חמישי ב -14:30". והוא הסתכל עליי וצחק ואמר לי: "סוף סוף בשעה טובה, צאי צאי,

כמה שעות את בעבודה!" זאת אומרת, אנחנו מספרים לעצמנו איזשהו סיפור.

אם אני חוזרת קודם למה שקורה לי באימון הקריירה עם אנשים, אחד הדברים שאנחנו עושים זאת

טבלה שבועית. הלו״ז השבועי שלך! מה את רוצה לעשות במשך השבוע? ואיך את מסדרת כמו שאמרת

תוכנית עסקית, תוכנית שבועית. איך את רוצה שהשבוע שלך ייראה?… והפתעה!!! ככל שתכניסי יותר

דברים,אבל יהיה תכנון כן… לא נפל עלייך פתאום, את יכולה לעשות יותר דברים!

מה שאני בעצם אומרת: זאת אשליה, שאנחנו כאנשים שכירים, היינו כן, אבל אני מדברת בשם המאזינים,

אנשים שכירים שעובדים כל החיים, קשה לנו לדמיין את המצב הזה שאפשר תוך כדי עבודה גם.

אתה לא חייב לעזוב עבודה ולהפוך להיות עצמאי בשביל להגיע לחופש כלכלי, זאת הגישה שלי…

את תיכף תגידי אם את מסכימה איתי. אבל אפשר תוך כדי עבודה לסדר לך את הזמן בצורה כזאת

שאת בחופש כלכלי ואתה גם רוצה לעבוד ואתה גם רוצה לעשות דברים אחרים. אז תסדר את הלו״ז שלך.

סופי: אני סופר מסכימה! אני עכשיו חושבת על זה, איך אני אמרתי כזה דבר? כי קודם כל,

באותו קורס שאני עכשיו הולכת, אני הולכת קודם כל בגלל שחברה שלי הולכת לשם. והיא במקרה,

באותה שעה, כפר סבא, בשעה 17:00, מנהלת מאוד בכירה בחברת הייטק, מאוד בכירה, מנהלת מאות אנשים.

והיא כן תגיע ותהיה שמה. זאת אומרת, אני… זה… (צוחקת במבוכה) סתם אמרתי, בואי נמחק את זה ונזרוק.

גילי: לא, זה לא סתם אמרת.

סופי: אבל עדיין כן, זה יצא בגלל ש…

גילי: כן, זה איזושהי תפיסה שזה מייצג את רובנו. אני אומרת את זה גם בתור עצמי, שהרבה שנים

הייתי בתפיסה הזאת. אני חושבת שחשוב שאמרנו את זה, ואולי אני אגיד את זה בצורה יותר קצרה ומדויקת.

אנחנו לא חייבים לעזוב את העבודה, להתפטר, בשביל לחיות בחופש כלכלי, או בשביל אפילו רק חלק

מהחופש כלכלי, שזה לעשות דברים שאנחנו רוצים, כמו חוגים מעניינים וכולי וכולי.

אבל אנחנו כן סובלים מהגישה הזאת הרבה מאוד שנים, ולכן מבזבזים כנראה חלק מסוים מהחיים שיכולנו

לחיות בצורה קצת יותר מאוזנת לפני כן.

סופי: יותר מזה, כל מה שעשיתי: אימון כלכלי, התנדבות, לימודים, כל הבודהיזם והקורסים שעשיתי ויפסנה

וריטריט, זה היה דווקא בימי חול. זאת אומרת, אני בעצמי תמיד שמתי את זה מאוד חזק בתוך העבודה והקריירה.

כן אפשרי! ועדיין מעניין ששמתי את המשפט הזה שלא יכולתי לעשות, כי כן עשיתי, אני בעצמי. נורא מעניין.

גילי: כן, מעניין מה הפסיכולוגים היו אומרים על השיחה הזאת. (מחייכת).

יפה, אז בעצם את אומרת שממש רק בחצי שנה האחרונה, 8 חודשים האחרונים, התפטרת מהעבודה,

ובעצם את נותנת איזשהו בוסט על העסק שלך, שהוא כבר היה קיים כמה שנים.

סופי: נכון.

גילי: אוקיי. ובשיחה המקדימה שלנו דיברתי איתי גם על הנושא של ריצה. ספרי על זה משהו.

סופי: הריצה התחילה באותה תקופה, ב- 2013. באותה סדנה של כסף והתפתחות אישית, המנטור

רצה להוכיח לנו שבן אדם רגיל יכול לעשות דברים לא רגילים. הדרך הכי קלה להוכיח לאנשים שהם מסוגלים

זה כסף וספורט. ובדקתי את זה על עצמי, זה באמת ככה. ברגע שנכנסים חזק בתוך כסף, מייד מייצרים תוצאות.

לפעמים זה פשוט להתייעל וקצת להבין יותר מה יש לנו בפנסיה ובקרן ההשתלמות. בספורט זה עוד יותר קל.

בתור בן אדם שהוא אפס מינוס בקטע של ספורט, אפשר להשיג משהו משמעותי שאפשר ככה לתפוס

ולהיות לפחות גאה בעצמו.

גילי: מה למשל?

סופי: הגעתי לגיל 30. אפס ספורט בחיי, אפס. גרתי אז ברמת גן, ויום אחד החלטתי שבכל מקרה

צריך להכניס משהו. ואז תתארי לעצמך: את בעלת עסק, נכנסת אישה, צעירה, בלי משקל יתר, נראית על פניו

לגמרי סביר ורוצה להירשם. את מאוד שמחה, יש עוד לקוחה, הולכת לשלם כסף. ואז מה ביקשו ממני?

5 דקות להיות על הליכון, ואחרי זה יבנו לי תוכנית.

ואני עליתי על ההליכון הזה, ואני כבר לא זוכרת כלום. אחרי 5 דקות הספיקו לתפוס אותי, כי אני כבר

איבדתי הכרה, והתעוררתי כששפכו עליי מים. הוא לקח אותי הביתה, גרתי באותו בניין שהיה חדר כושר

ברחוב הרוא"ה, והיה מאוד מנומס, ורק ביקש ממני, אותו בעל המקום, לא להגיע לשם יותר, פשוט לא רצה

נזק לעסק שלו. זה לא נעים כשמישהו מת בעסק.

ואז באותו לילה אני בכיתי. א'-אני לא רצויה, ומפחדים ממני. ביקשו בפירוש שאני לא אגיע.

וגם פגשתי מציאות שהבאתי את הגוף שלי, בן אדם בסך הכל בריא לגמרי, למצב שהוא פשוט לא הבין

מה אני עשיתי איתו. עשיתי בדיקות, והכול היה טוב איתי. ואז התחיל המסע.

גילי: מה זה אומר המסע?

סופי: אחרי שקיבלתי תוצאות בדיקה, חזרתי לאותו בעל העסק, הראיתי לו בדיקות שאני בריאה, וביקשתי ממנו

על האחריות שלי שאני אשמור על עצמי, שייתן לי להיכנס. וכך התחלתי להתאמן בחדר כושר וללכת לחוגים.

וזה היה מאוד איטי, בצעדים סופר סופר קטנים, ממש בייבי סטפס. אני הייתי אפס מוחלט,

הגוף לא הבין מה אני רוצה ממנו.

זה לקח הרבה שנים עד שב -2013, כשהגעתי לאותה סדנה על הכסף להתפתחות אישית ונבחרת,

הוא הכניס את כולנו לנושא של בואו תתחילו לרוץ. כי אנשים, שהם לא רצו בכלל ופתאום רצו 5 ק"מ,

מרגישים טוב עם עצמם, הם גם מרגישים טוב עם אותו מנטור. זה מאוד הגיוני. ואז התחלתי לרוץ, וזהו.

גילי: את עדיין רצה היום?

סופי: כן.

גילי: כמה קילומטרים את רצה?

סופי: היום זה מאוד טריקי, כבר חצי שנה אני בפציעה, מטפלת אצל כל הפיזיותרפיסטים.

עכשיו, אני רוצה להגיד שב -8 בינואר 2026 אני רשומה למירוץ "ספרטניון" ל -12 שעות ריצה.

גילי: מירוץ מה?

סופי: "ספרטניון" זה נקרא. בארץ, אצלנו בגני יהושוע, בפארק. 10 בבוקר בדיוק יתחילו אנשים כמוני

לרוץ 12 שעות. ויש גם 24 שעות באותו יום, ויש גם 100 קילומטר, 166…

גילי: לרוץ 12 שעות, מה זאת אומרת? איזה מרחק את עושה?

סופי: אני רציתי להכניס 110 ק"מ באותה תחרות, כי רציתי לשפר תוצאות.

גילי: ולפני הפציעה, לכמה קילומטרים הגעת?

סופי: לפני שנתיים היינו רשומות ל- 24 שעות, הייתי צריכה להכניס 166 ק"מ. נפצעתי קצת קודם,

אז הורידו אותי בשעה 15, אז הכנסתי רק 128 קילומטר. לא סיימתי את המרוץ.

אגב, הכישלון שלי, זה היה הסיכוי שלי לעמוד על הפודיום.

גילי: אם אני מבינה נכון, את אומרת מאז התוכנית של הכסף ב -2013, נוצרה בעצם איזושהי קבוצת ריצה,

שעם השנים העליתם את היעד שלכם, איך זה עבד?

סופי: המאמן ריצה הוא כבר אז היהIRON MAN , אבל בגלל שהוא היה באותה תוכנית עם כולם,

הוא החליט לעשות לעצמו קבוצת ריצה. כבר כולנו היינו חברים ומכירים, ועשינו את הקבוצה, והיא עדיין קיימת.

ואני התחלתי מרתון ראשון, אחר כך היה מרתון שני, אחר כך אמרתי לעצמי סופי, את רצה מאוד איטית.

אני איטית, אני מכירה את עצמי. אם את איטית, אבל מתמידה וסובלנית, תלכי לעולם של אולטרה מרתונים,

תגדילי מרחק. את לא יודעת להגביר מהירות, אז תגדילי מרחק.

וככה גיליתי שיש עולם אולטרה מרתונים, כל מה שמעל 42. לפני זה לא היה כזה מושג בחיים שלי,

לא הכרתי אותו. אבל אז גיליתי שיש תחרות 61 קילומטר בצפון הארץ, ואז עשיתי אותו.

אחר כך גיליתי 66, וכבר היו חברות שרצו איתי, אז הן התחילו להתאמן איתי. ואחר כך אמרתי, בנות,

בואו נעשה 100. אז עשינו 100. כשעשינו 100, אמרתי, יאללה, בואו נעשה 24 שעות ונכניס לשם 166 קילומטר.

אז התחלנו להתאמן לזה, ככה זה התגלגל. ת'כלס, אין לזה סוף.

יש תחרויות שני ימים, 3 ימים, וכרגע, הרגע הזה שאנחנו מדברות, יש באיטליה בחור שאני מכירה באופן אישי,

שהוא מסיים 60 יום ריצה, תחרות ריצה הכי ארוכה בעולם. זה אנשים שאני כבר מכירה באופן אישי.

אני הייתי איתם יחד בתחרות, אני ראיתי את אלוף העולם. אני חשפתי את עצמי למשהו שאני בחיים

לא אגיע לתוצאות של קובי או אלוף העולם אלכס. אבל הייתי עם אלכס באותו סיבוב בגני יהושוע בתל אביב.

אני הייתי יחד איתו, הייתי חלק ממנו.

זה כאילו מישהו מעניין אותו ממש כסף? יחד עם אילון מאסק עושים ביחד ישיבה, ואילון נוכח, או וורן באפט.

בזה אני גאה, כי זה לא היה לי. זה אני יצרתי!

גילי: ואיפה יורי בכל הדבר הזה?

סופי: הוא התחיל לרוץ יותר מאוחר ממני, אחרי חצי מרתון ראשון שלי, הוא התחיל להתאמן.

וכשאני באמסטרדם עשיתי מרתון ראשון, הוא באותו יום עשה חצי מרתון. כשאני עשיתי 61,

הוא כבר עשה את המרתון הראשון. אז הוא היה איתי כל הדרך, זה אותן שיחות, לצאת ביחד בארבע בבוקר,

לחזור לדבר, זה הוסיף המון.

גילי: יפה. מה התוכניות שלך להמשך?

סופי: בגלל שאני עושה תכנון פיננסי ולעזור לאנשים לצאת ממינוס לפלוס, מה שאני עושה בעמותה,

גם בחינם, אני בטוחה שעבודה כמתכננת פיננסית, כמאמנת כלכלית, זה להרבה שנים קדימה.

אני בינתיים מאוד מתלהבת מזה. אני אוסיף יותר טיולים לחיים שלי, עוד יותר לימודים, והאמת שאין לי מושג

מה יקרה לי עוד חצי שנה, חוץ מריקודי בטן.

אני עכשיו בגיל הזה הרבה יותר בכושר ממה שהייתי בגיל 30. בוודאות, אני לא מאבדת הכרה אחרי 15

שעות ריצה. הוכחתי את זה לעצמי, ממש ככה.

גילי: ומה הטיפ או הטיפים, שאת יכולה לתת למאזינים?

סופי: קודם כול, טיפים לבנות. סטטיסטית, אנחנו, פנסיה אפילו, מקבלים 30% פחות מבנים.

אני תמיד נותנת דוגמא את דן ודנה:

היא מתפרנסת עם פחות הכנסה, אלף ואחת סיבות: חופשות לידה, עלייה בשכר, שהיא תמיד פחות

ממה שגבר מקבל. אבל בפועל, אם דנה לא עושה כלום, מתגלגלת כמו שאני התגלגלתי, ושיהיה לה נעים,

סביר להניח שהיא יוצאת לפנסיה עם 40% ממה שיש לה כרגע.

לי אין שום דבר נגד זה. אם דנה מחליטה שזה בסדר לה, בסדר. אבל אם לא- צריך להכיר במציאות,

וכבר עכשיו לעשות דברים, ויש מה לעשות. אני ממליצה קודם כל לבנות לתפוס את עצמן, להסתכל

איך הן רוצות להיות כשהן יהיו גדולות. איך לעזור לאותה דנה בעוד 20 שנה, כי זה יגיע.

ולפחות בהייטק, ואני מכירה נשים שם טוב מאוד, היא לא חושבת על זה, חיים פה ועכשיו.

אין כזה חוק שצריך להחליף אוטו פעם בשלוש שנים, באמת! אבל יש חוק להיות בביטחון כלכלי בגיל פנסיה.

יש חוק שמגיע לנו לעבוד בגלל שאנחנו רוצים להיות בעבודה הזו.

הנה, כמו שאני עכשיו רוצה לשבת איתך, להסתכל עלייך. אני הרווחתי את הזכות הזו להיות פה בשעה 15:00,

וזה מגיע לכל דן ודנה, ובשביל זה צריך לעשות עבודה. אני עבדתי נורא קשה, אבל 80% יכולתי גם לא לעשות,

כי התעקשתי לעשות הכל לבד. אני בחורה מאוד חכמה, מאוד עצמאית, ואני יודעת לעשות את זה לבד.

אל תעשו כמוני. חבל, סתם בזבוז זמן. זה עוד טיפ.

גילי: כן.

אחד מהנושאים שדיברנו עליהם בשיחה המקדימה שלנו הייתה הנושא של פחד מפיטורים אחרי גיל 40.

אז תגידי על זה בבקשה, כמה מילים.

סופי: לא אוהבים לדבר על זה בסביבה ההייטיקיסטית, זה לא כל כך מקובל, זה סוג של טאבו.

אבל בפועל, יותר ויותר, ועכשיו בתקופה של AI הפחד הזה הוא פשוט פיזי. אני מרגישה את זה אצל

החברים שלי מעל גיל 40, ובוודאות מעל גיל 45 ו -50. סביר להניח שלא הרבה מאיתנו ילכו לפנסיה בגיל 67

או 64 מעבודה בהייטק. זה פשוט סטטיסטיקה, זה לא אני.

ואני מאוד רוצה שאנשים בגילאים 30 -35, כבר יתחילו להבין ופשוט ייתנו לזה סיכוי כבר להכין לעצמם קרקע,

מה הם יעשו בגיל הזה ולא יהיו תלויים באותה הכנסה מאוד גבוהה.

אבל ברגע שסוגרים את הברז, אחרי שלושה חודשים, לפי נתונים שאני מכירה, בן אדם כבר נכנס למינוס עמוק

ומרוקן את כל הנכסים הפיננסיים שלו. קרנות השתלמות, קופות גמל, לוקחים פיצויים מהפנסיה,

וזה מצב מאוד מאוד לא נעים. בואי נחשוב על זה קודם. זה פשוט יכול לקרות עם פרוביביליטי גבוה.

גילי: אז מה בעצם את מציעה לאנשים בגיל 35? מה הם צריכים לעשות?

סופי: תוכנית. תוכנית עסקית מסודרת איך להגיע לאותו ביטחון, רווחה, חופש כלכלי, שלא להיות תלויים

בהכנסה רק ממקור אחד, מהייטק. כי ל 95% אנשים שאני מכירה בהייטק, מקור הכנסה זה רק עבודה.

נטו, אין שום דבר אחר. אין נכסים, אין כלום, יש רק אותה משכורת מאוד גבוהה חודש בחודשו.

ברגע שהברז הזה נסגר, הם נשארים באפס, אפס מינוס.

גילי: הבנתי. כי תוך כדי זה שדיברת, אמרתי לעצמי, רגע, היא אומרת שבערך בגיל 40, 45, 50

הם כבר לא יהיו בהייטק. אז איך אתה יכול להספיק לבנות את הכסף הזה?

סופי: ת'כלס, את נכנסת להייטק? אחרי כל הלימודים סוף סוף… ברכות! מאוד מתלהבת, מאוד נהנית,

בת 27, הייטקיסטית צעירה. ואני אומרת לך, דארלינג, כבר היום, עכשיו! את אמורה כבר לבנות את התוכנית.

כבר להסתכל על הקריירה שלך כאחד מההכנסות. כבר עכשיו להאמין מה הכח של ריבית דריבית,

מה הכח עם הקרן השתלמות שפתחו לך ואת חושבת שלכולם ככה. לא, זה אחלה יתרון שיש לך,

תעשי עם זה משהו. או לך, את הפנסיה הזו, כבר עכשיו שהכסף יתחיל לעבוד.

גילי: טוב, תודה רבה על השיחה.

סופי: תודה לך על השאלות.

~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~