התעמרות במקום העבודה:
דרכי פעולה ובניית קריירה חדשה

~טיזר בתחילת הפרק~

רונית: "אחד מכל ארבעה אנשים סובל מהתעמרות. אין חוק להתעמרות בעבודה".

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו,

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם!

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את רונית דהאן קאשי,

מרצה, מנחת הורים וסופרת שפרסמה 4 ספרים, המשלבת בעשייתה החינוכית עקרונות אדלריאניים.

במשך עשור התמודדה רונית עם התעמרות במערכת החינוך והחליטה שהיא לא תישבר.

היא השתמשה בכישוריה, בידע ובאומץ שלה כדי להפוך את הטראומה לקריירה משמעותית והשראה לאחרים.

אנחנו מדברות על:

• ההחלטה לחזור לישראל לבד עם 2 ילדים ולהתחיל הכול מחדש.
• ההתמודדות במשך עשור עם התעמרות במערכת החינוך.
• הקריירה המקבילה שבנתה תוך כדי המאבק.
• לימודי משפטים בגיל 55 ותרומתם להצלחת המאבק.
• טיפים קונקרטיים למי שחווה התעמרות במקום העבודה.

         ועוד.

~סיומת לפתיח~

מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום רונית דהן קאשי, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

רונית: בוקר טוב גילי, תודה רבה שהזמנת אותי. שמחה להיות כאן.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על הדרך שלך בקריירה, וגם על הנושא של התעמרות בעבודה.

אבל אנחנו נתחיל בזה שתספרי לנו מי את רונית היום.

רונית: אני רונית דהאן קאשי, אני מרצה לחינוך והורות, אני מומחית לגיל הרך, אני סופרת, כתבתי 4 ספרים,

עברתי 10 שנות התעמרות, כל מה שבניתי, בניתי במו ידיי.

אין יום שאני לא לומדת משהו, ואת זה אני מלמדת: הדיאלוג הפנימי של מי אנחנו, מה אנחנו רוצים להיות,

והדיאלוג החיצוני עם העולם.

גילי: איפה נולדת?

רונית: נולדתי בישראל, בתל אביב, בית חולים הקריה, וגדלתי בחולון.

גילי: אוקיי, ומה למדת בתיכון?

רונית: אני למדתי במגמה הומאנית. עשיתי 5 יחידות בספרות, 5 יחידות בתנ״ך. סיימתי בגרות מלאה,

ואחרי זה הייתי בצבא. הייתי בגרעין נח"ל, הייתי שמוצנקית.

גילי: כמה זמן היית בצבא?

רונית: היה לנו של"ת, שירות ללא תשלום, לפני הצבא. אז שנתיים שירות, שנתיים ו-4, משהו כזה.

גילי: ואחרי הצבא מה עשית?

רונית: בתקופה שלי כבר התחילו עם הטיולים הגדולים. אני לא נסעתי למזרח, נסעתי לאירופה.

אז אחרי הטיול הגדול, ואחרי שהייתי שנה במין חיפושים אחרי עצמי, הלכתי ללמוד הוראה לגיל הרך.

למדתי בסמינר אוהלו בכנרת.

גילי: זה מעניין, זו צריכה להיות חוויה שונה.

רונית: מאוד!

גילי: זה לא ללמוד בתל אביב.

רונית: האמת, זה מעניין, כי אני חושבת שזה גם קשור באיזשהו מקום, אם אנחנו נדבר בהמשך על ההתעמרות,

אז זה קשור ככה לדרך שלי. אני לא התקבלתי, לא לסמינר הקיבוצים, לא לבית ברל, לא לווינסקי, לא התקבלתי,

היה לי חסר כמה נקודות. ואמרתי, יאללה, אני לא מוותרת על השנה הזאת, ופניתי לסמינר אוהלו על הכנרת,

וקיבלו אותי.

ואני קפצתי על החוויה, דווקא להיות במקום רחוק על שפת הכנרת, מקום מהמם, חוויה מדהימה של 3 שנים.

סיימתי שם כתלמידה מצטיינת, הנחיתי את מסיבת הסיום, ואני כל הזמן אמרתי לעצמי, אם הייתי לומדת

במרכז זה לא היה קורה. כאילו פה היה לי איזה סוג של אופרטיוניטי, זה במחשבות מאוחרות.

אני מאוד בלטתי שם, כן. עשיתי עבודה מעשית בקיבוצים, בטבריה, מקומות מאוד מעניינים.

גרתי בקיבוץ כנרת, גרתי בקיבוץ מסדה, גרתי בטבריה, הכרתי אנשים אחרים. 5 ימים הייתי בעמק הירדן,

ובסופי שבוע בתל אביב. בחולון גרתי אצל ההורים, אבל תל אביב, אז השילוב הזה היה… שילוב מנצח מאוד

מבחינתי. אני מאוהבת בעמק הירדן מאז, זאת אומרת, יש לי חיבור מאז לעמק הירדן. אני מאוד מחוברת

למקום הזה, מאוד מאוד.

גילי: ואז כשסיימת את הלימודים?

רונית: כשסיימתי זה היה ברור לי שאני חוזרת למרכז. חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד, עבדתי כגננת בחולון,

4 שנים. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עושה משהו מבחינה מקצועית,

זאת באמת הייתה התחלת הקריירה, שהוא מאוד מדויק לי. הרגשתי ששם הכל מתחבר לי. גם הנושא

של לעבוד עם ילדים וגם יצירה וגם דמיון וגם חוויה וגם הורים וגם לעמוד על במה. זה נראה אולי מוזר,

אבל אני תמיד אומרת שאנשי חינוך הם עומדים על במה. מהרגע שכף רגלם דורכת בכיתה, בגן,

במסגרת חינוכית, הם עומדים על במה. הפרזנטציה זה אלף -בית. את גם שחקנית, את גם הרבה מאוד דברים.

אז כל הכישורים שלי באו לידי ביטוי שם, ואני נהניתי מכל רגע ב- 4 שנים. אבל אז הכרתי את בעלי, שגם…

גילי: רגע, לפני שאנחנו ממשיכים, דווקא קופצת לי שאלה אחורה. הרבה פעמים, את יודעת, כשאנחנו

צעירים -צעירות, לא תמיד יודעים מה רוצים לעשות. ונשמע ממה שאת אומרת, שמאוד ידעת מה את רוצה

לעשות. זאת אומרת, זו לא הייתה איזו ברירת מחדל שהלכת להיות גננת.

רונית: לא ברירת מחדל. אני חושבת שהרעיון ניטע בי כשהייתי בנח"ל. אז עבדתי בבית ילדים, עם איזו גננת

מדהימה, קיבוצניקית, אני גם אוהבת את סגנון העבודה בקיבוצים. זה חלום שלא הגשמתי, להיות גננת בקיבוץ.

אני לא יודעת אם אני אגשים אותו, כי אני כבר במקום אחר עם עצמי. אבל אני חושבת ששם קיבלתי את הרעיון.

אבל במקור זה בכלל לא מה שרציתי. אני במקור רציתי ללמוד משחק, להיות שחקנית.

גילי: את אומרת: "אני בכלל רציתי להיות שחקנית".

רונית: כן. (בערגה)

גילי: לפעמים אנשים לא שמים לב שהם מממשים את הרצון שלהם בדרך אחרת. כי לפני שאמרת שאת

רוצה להיות שחקנית, אז אמרת, כשאני בתור גננת, אני על הבמה. אז יש פה איזושהי…

רונית: בטח, כן! את צודקת בהחלט. עכשיו, זה לא שפתאום הייתה איזו ברירת מחדל, כי הרבה פעמים

יש איזו נטייה לחשוב שאנשי חינוך, לפחות אז בעבר, באים כי זה עבודה נוחה לנשים, ואז עבדו עד 12 וחצי.

זה בכלל לא היה המקום שלי. אני אף פעם לא הסתכלתי מנקודת מבט איזה יופי זה מקצוע לאישה.

זה לא עבר לי בראש.

גילי: מה כן עבר לך בראש?

רונית: שזה מעניין אותי. גם אם אני בוחנת את הקריירה שלי לאורך כל השנים, אני תמיד עשיתי דברים

שמעניינים אותי. אף פעם לא חשבתי מה יצא לי, משתלם לי, לא משתלם לי. לא! אני עושה ועשיתי

את מה שמעניין אותי. את מה שבוער בי. וכשהחלטתי שאני לא רוצה ללמוד משחק, לא הלכתי כל השנים

עם עצמי, וואו, אני הפסדתי משהו, לא. ממש לא. כי אני היום, כשאני מלמדת, אני על במה!

תמיד אני אומרת להם, אני לא עובדת עם מצגת, אני המצגת. זאת אומרת אני מי שאני.

גילי: כן. אז אמרת שפגשת את בעלך ..

רונית: אחרי כמה שנים פגשתי אותו כשהייתי עדיין גננת בחולון, והוא גר בארצות הברית.

גילי: אה, הוא ישראלי.

רונית: הוא ישראלי שאחרי הצבא, ההורים שלו, יש לו גם משפחה מאוד מורחבת בניו יורק, עבר לגור שם,

ואז הוא הגיע לכאן והכרתי אותו. וזהו, ארזתי את הפקלאות ונסעתי.

גילי: לארצות הברית.

רונית: לארצות הברית. ביקשתי חל״ת, חופשה ללא תשלום, כי אמרתי, על כל מקרה, אני תמיד משאירה

לי דלת פתוחה, אבל אני גם מאמינה ב -to move on, זאת אומרת, להמשיך.

גילי: לא להיתקע במקום.

רונית: היו לי תוכניות עם עצמי, כבר אז רציתי ללמוד הנחיית קבוצות הורים. מימשתי את זה בשלבים יותר

מאוחרים בחיים. אבל כבר תוך כדי העבודה אני גיליתי על עצמי דברים. אני חושבת שרוב בני האדם,

אם אנחנו ערניים לקולות הפנימיים שלנו, הדיאלוג הפנימי והדיאלוג החיצוני, כשאנחנו פוגשים אנשים

שאנחנו רואים, אז אנחנו מגלים הרבה מאוד דברים.

גילי: כן, אבל מודעות זו תכונה חשובה, ולא לכולם יש.

רונית: נכון, אבל אני חושבת שאפשר לפתח אותה. וחשוב לפתח אותה, כי אם אני משתמשת בעוד מילה

שמגדירה אותי זה מודעות, מודעות עצמית. זה המפתח להכל, לפי דעתי. ההקשבה הפנימית היא משהו

שתמיד הלך איתי, פיתחתי אותו יותר ויותר עם השנים, אני גם מלמדת אותו. כל נושא שאני מלמדת

על גן ילדים, יושב שם דיאלוג, הקשבה, מודעות.

גילי: כן. אז הכרת את בעלך ונסעת ל…

רונית: נסעתי לארצות הברית והייתי צריכה פתאום להתחיל הכול מההתחלה. את מגיעה לסביבה בלי משפחה,

בלי חברה, בלי עבודה.

גילי: בת כמה היית אז?

רונית: הייתי אז בת 28, משהו כזה, והתחתנו, ואז ילדתי את הילדים, ועבדתי בכל מיני עבודות וזה,

אבל מאוד חיפשתי את דרכי. היה לי מאוד מאוד קשה. למרות שהייתי, כמו שאומרים, חוקית, היה לי מאוד קשה.

גילי: עבדת כגננת?

רונית: לא בהתחלה. בהתחלה התחתנתי, ואז נכנסתי להיריון, ויילדתי את הילדים, אז מאוד התגלגלתי

עם החיים שהובילו אותי. ואז אמרתי, אני חייבת להיאחז במשהו. השלמתי את התואר הראשון שלי,

כי כשאני למדתי בסמינר, סיימתי עם תעודה של מורה גננת מוסמכת בכירה, עוד לא היה תואר.

אז אמרתי, אין, אני לא יושבת בחיבוק ידיים. ואז השלמתי את הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.

למידה מרחוק.

גילי: שזה כל הכבוד לך, אני תמיד אומרת, אנשים לא מתייחסים בכבוד הראוי לאוניברסיטה הפתוחה,

צריך כל כך הרבה משמעת עצמית בשביל לעשות את זה.

רונית: אימא! כמה משמעת עצמית, אני לא יודעת איך עשיתי את זה, כי אחר כך, כשרציתי לעשות

את התואר השני, פניתי אליהם, דווקא היה לימודי דמוקרטיה וזה, וכבר לא הייתי מסוגלת יותר.

הייתי בשלבים אחרים של החיים שלי, אמרתי, לא, לא, לא, אני רוצה כיתה! אני רוצה אינטראקציה.

גם צריך לנסות תמיד להתאים את הדבר לתקופה. אז התאים לי. לא יודעת איך עשיתי את זה

עם ילדים קטנים, לא יודעת.

ראיתי גם עתידית, בכלל, כל הנושא של זהות צף בך. זה קורה לא רק לישראלים, לכל מי שמהגר מכל הסוגים.

הדילמה של מי אני, מה אני, איך אני מגדלת את הילדים, זו דילמה מאוד מורכבת, שאני מאוד שמחה

שהייתה לי אותה, אבל זה היה לי מאוד קשה. אבל אני כל הזמן בחנתי גם את עצמי. שוב, הדיאלוג הפנימי,

אבל גם עם הסביבה. אני זוכרת, לבעלי היו חנויות של בגדים בשכונה שקוראים לה אסטוריה בניו יורק.

זו שכונה שאז הייתה שכונה של יוונים. ומה שאהבתי, הייתי באה לחנות עם הילדים, זה שאני נבלעת

בתוך עולם גלובלי. הייתי הולכת לפארקים שם, פוגשת אנשים מכל העולם, מכל מיני תרבויות,

ואתה חושב ומסתכל על התנהגויות של אנשים..

גילי: זו איזושהי נקודת מפנה שגרמה לך לשנות ולהחליט שאת חוזרת?

רונית: גרמה לי לחשוב ולהרהר. זאת אומרת, אני נסעתי, רציתי להתחתן, הייתי מאושרת, הגעתי לניו יורק,

חייתי שם 7 שנים. זה המקום, אני הרגשתי שאני נולדתי שם פעם שנייה.

פתאום הייתי אני. הייתי מסתובבת ימים שלמים, בשבתות, בעלי היה פותח את החנות, זה ביזנס מאוד בשבת,

ואני הייתי מסתובבת במוזיאונים, הולכת לאופרות לבד, הולכת ברחובות של מנהטן עם עצמי,

לפני שהיו לי ילדים. וזו הייתה חוויה שאני לא מחליפה אותה בשום דבר. החופש, ולהיות בעיר כזאת שהיא הכול.

גילי: מציעה הכול.

רונית: אתה רואה שם הכול, גם תרבות, גם אנשים. ולהיעלם… ה – להיעלם בה… , ה – להיעלם בה…

גילי: למה את כל כך אוהבת את הלהיעלם הזה?

רונית: כשאתה נעלם, אתה עם עצמך, ואתה הכי מדויק. כשאתה נמצא בסביבה, יש רעשים.

אני מלמדת את אדלר. אדם הוא יצור חברתי, הוא לא יכול לשרוד בלי חברה. גם לא אני.

אבל אני חושבת שהדיאלוג הזה שיש לנו כבני אדם בין המחויבות החברתית שלנו לבין מי שאנחנו,

זה איזו דילמה יסודית של בני אדם. אם אני רוצה לדייק את זה. וכשאתה נעלם, אתה נעלם מכל הסביבה,

אתה עם עצמך, אתה עושה את מה שאתה באמת אוהב. ואז אתה יודע, אתה מדייק את עצמך,

ומשם מגיעות פריצות דרך.

גילי: אוקיי, אז היית 7 שנים בארצות הברית. ו…

רונית: הילדים שלי נולדו, באיזשהו שלב התחלתי לעבוד. עבדתי גם ב- Hebrew School ועבדתי גם בגן ילדים,

הייתי סייעת למעשה. אבל ראיתי עולם, נפתחתי לעולם, שיפרתי את האנגלית שלי. אבל כל הזמן

קיננה בי המחשבה איך אני רואה את ה- Long run. הראייה שלי היא ראייה למרחקים ארוכים.

אני רואה את הכאן ועכשיו, אבל אני רואה גם את הדרך. מה אני רוצה שיהיה לי, איך אני רוצה לגדל

את הילדים שלי, איך אני רוצה לגדל את עצמי. כי אנחנו ממשיכים לגדל את עצמנו, אנחנו לא נתקעים במקום.

לפעמים זה קורה בו זמנית עם ילדים, כשאנחנו מגדלים ילדים. בעיניי זה הדבר הכי יפה, שאתה מגדל ילדים,

אבל גם אתה צומח. זה משהו שאני גם מלמדת את האנשים.

גילי: מה גרם לך לחזור?

רונית: הבנתי שאנשים יושבים על המזוודות 30 -40 שנה. גם בעלי ממשפחה גדולה, אז ראיתי.

כל הזמן היו לי מקורות השוואה.

גילי: מה זאת אומרת יושבים על המזוודות? שהם בעצם לא נטמעים?

רונית: הם נטמעים ולא נטמעים. זאת אומרת, אנשים מפתחים שם עבודה, קריירה, עוברים לבתים גדולים,

חיים חיים מלאים! ואני מדברת על ישראלים כמוני שנולדו בישראל והיו בצבא. אבל עדיין הגעגועים, הישראליות.

יחד עם זאת, הם בוחרים להמשיך לחיות שם עם כל הכאב. ושאלתי את עצמי, מה נכון לי?

ואז אמרתי, זהו, אם אני לא קמה ולוקחת את הילדים שלי וחוזרת, זה לא יקרה. ראיתי איך זה קורה לאנשים.

גילי: שיש איזשהו גבול כזה?…

רונית: כן, שיש גבול של החלטה.

גילי: מה הגבול? מעניין… יש את הבדיחה הזאת כשהילדים יגמרו את הקולג'.

רונית: נכון! האמת שזו לא בדיחה, אבל כשהילדים גומרים את הקולג' הם כבר לא… כל עוד שהילד קטן,

אתה יכול להזיז אותו. הוא מרוויח שפה, מרוויח תרבות. אתה יכול בבית ספר יסודי, לפי דעתי, להעביר ילדים,

אחר כך זה קצת יותר מורכב.

ואז אמרתי, זהו, איתי שלי היה צריך ללכת לגן חובה, הבת שלי, אילום, הייתה בת 3 וחצי. אמרתי, זה הזמן.

זה היה בשנת 2000. הייתה כאן אינתיפאדה. כשאני הגעתי לכאן היו כאן פיגועים על ימין ועל שמאל.

זה לא הייתה תקופה לחזור לישראל.

אני זוכרת את עצמי במסיבת סיום בבית ספר גחלת שעבדתי, זה היה היברו סקול ישראלי, שעשינו חגיגה,

הפנינג כזה בפארק, ואז הורים אמרו: "וואו, רונית חוזרת לארץ". אני זוכרת שהם הסתכלו עליי: "מה, באמת?

כאילו, וואו, שיהיה לך בהצלחה", אבל "תגידי, את נורמלית?"

וכשהגעתי לכאן, זה היה לי מאוד קשה. עכשיו, אני חזרתי לבד…

גילי: מה זאת אומרת חזרת לבד?

רונית: בעלי היה לו ביזנס שם, חנויות לבגדים, והבנתי שאני לא יכולה לנתק אותו. לכל אחד יש את התהליך

האישי. הוא היה שם למעלה מ -20 שנה, את כל האישיות הבוגרת שלו הוא עיצב שם! הוא לא הרגיש

שהוא תלוש, כן? עם כל הישראליות שלו. ואז אני הרגשתי… שאני ארכך את זה בזה שאני אחזור,

אני אמצא עבודה, אני אבנה את התשתית, ואז הוא יחזור.

גילי: ואת באת לפה עם הילדים?

רונית: אני באתי לכאן עם הילדים. גרתי בחולון, ליד ההורים שלי. חזרתי לעבוד במשרד החינוך כגננת,

כבר לא הייתי קבועה, והתחלתי מההתחלה הכול. הייתי גננת משלימה, ואיפה שהיו קוראים לי הייתי הולכת,

רק כדי להטמיע את עצמי. ולאט לאט, זו הייתה שנה, ההורים שלי מאוד עזרו לי, מאוד!

להוציא את הילדים מהגן, שבתות הייתי אצלם… בעלי היה על הקו ניו יורק תל אביב, גם אני, בחופשים.

ככה שלוש שנים. אחרי שלוש שנים הוא ארז את הכל ובא לפה, לישראל.

גילי: או, איזה סוף משמח!

רונית: כן, (באנחת רווחה) אבל זו הייתה תקופה… אני לא מסתכלת על זה כעל קושי, אלא כעל אתגר.

אתגר מאוד מעניין, כי טסתי הרבה לשם, הילדים חוו…

גילי: זה נכון, וגם בדיעבד אפשר להגיד אתגר, אבל, את יודעת, זה יכול להרוס מערכות יחסים.

רונית: בטח, אני יודעת מסיפורים של אנשים שזה הרס להם מערכות יחסים. שזוגות התפרקו, בטח.

ואז הבנתי שאני רוצה מקום אחר. קנינו דירה במודיעין,

ואחרי שנה שהייתי כאן, הבנתי שזה המקום עבורי, ופשוט לקחתי את הילדים ועברתי למודיעין, לדירה שלנו.

באתי למפקחת, אני זוכרת שאמרתי לה: "תקשיבי, בעלי בארצות הברית, ואני יודעת שאם אני לא אשים כאן

את הרגל באיזה עבודה, כי עד עכשיו הייתי משלימה כל הזמן, אז הוא יחזיר אותי לשם. אני לא…לא חוזרת".

היא אמרה לי: "תקשיבי, הסיפור שלך מוצא חן בעיניי, אני מסדרת לך עבודה". סידרה לי עבודה בחטיבה הצעירה,

ועבדתי שם 7 שנים. הייתי גם גננת, גם מורה, הייתי רכזת סל תרבות.

גילי: מדהים.

רונית: כן. ובמקביל המשכתי ללמוד. זאת אומרת, למדתי גם הנחיית קבוצות הורים. אני כל הזמן עבדתי ולמדתי.

זה מוטו. ואחרי 7 שנים, הייתי בשנת שבתון, עשיתי את התואר השני שלי.

גילי: במה?

רונית: מדעי הרוח רב -תחומי.

גילי: איפה?

רונית: בסמינר הקיבוצים. ואחר כך כשחזרתי, כבר לא רציתי לחזור לחטיבה הצעירה, כי מיציתי.

רציתי לקבל תפקיד ולא קיבלתי.

גילי: איזה תפקיד?

רונית: רציתי להיות רכזת חטיבה צעירה. אבל המערכת הציבורית של משרד החינוך היא מאוד מקובעת.

יש בה נהלים, תקנים, המון פוליטיקות. אז אמרתי, זה הזמן to move on,  כמו שאומרים.

אני אורזת את הפקלאות, ממשיכה לדרכי, לא נתקעת.

ואז קיבלתי גן עצמאי, גננת בגן עצמאי של משרד החינוך, ושם למעשה הסיפור של ההתעמרות התחיל.

לא בשנה הראשונה, בשנה השנייה.

גילי: ספרי על זה.

רונית: זה היה ב -2010. אני הגעתי, היה לי שם מאוד טוב, המלכה עם הכתר. כשעברתי מקצה אחד של העיר

לקצה השני של העיר, ההורים לא הכירו אותי. והגעתי ממערכת של בית ספר, שהיא מערכת מאוד מגבה.

במובן שאת עובדת עם מנהלת בית ספר, רכזת חטיבה, יועצת, צוות, כולם רואים, שומעים.

וכשעברתי לגן עצמאי, שזה את, צוות, זאת אומרת, סייעת, סייעת משלימה, וזהו. את ואלוהים.

מפקחת. שאוהבת או לא אוהבת אותך זה כבר עניין אחר.

ואני באתי עם הבלבוסטיות שלי, עם אותו מודל עבודה של אני גננת גן חובה, יש לי משימה, משהו כזה נתפס

יכול להיות כמיליטנטי. אני לא מיליטנטית, אני אדם מאוד רך, אבל גם יש לי גבולות מאוד ברורים.

וזה כנראה לא כל כך התקבל בעיני הורים מסוימים. והורים, לצערי, זה אחת הבעיות של המערכת,

המערכת לא סתם בקריסה.

צמד של הורים, לא זוג, צמד של הורים, כנראה לא באתי להם טוב. אמרתי שאני לא עושה,

זה סיפור הכי טיפשי שיכול להיות, לא חוגגת יום הולדת עם הורים, כי זה גן חובה, אנחנו חוגגים עם עצמנו

בתוך הגן. זה משהו מקובל, שנים עושים את זה. ומכאן לכאן נוצר רעש, צלצולים ורעש באספת הורים,

ואז הפיקוח מעורב. את הנשמה הוציאו לי. ואני, שלא הייתי רגילה, כי אני הייתי רגילה שכל מילה שלי זה קודש.

אז השביתו את הגן, העלילו עלי עלילה, הגיעו למשטרה. ובאחת התלונות, השוטר שואל את אחת האימהות:

למה את פה? היה איזשהו אירוע? אז היא אמרה לו במילים מאוד פשוטות: “לא, אנחנו פשוט רוצים

להוציא אותה. וההורים אמרו שככל שנגיש תלונות במשטרה על אי  סדרים בגן, אנחנו נוציא אותה”.

זה לא בעיה. זה להפיץ שמועה. אחר כך לכי תוכיחי שאין לך אחות.

עכשיו, אני רוצה פה להגיד משהו משפטי, כי אני משפטנית גם. אני סיימתי תואר ראשון במשפטים

לפני שנתיים בעקבות הסיפורים האלה. זה משהו שאפילו לא הבנתי את זה, רק כשלמדתי משפטים הבנתי.

אתה מגיש תלונה, אחרי התלונה אתה צריך להגיש כתב אישום, אם יש איזשהו… התיק שלי נסגר מחוסר אשמה.

זאת אומרת, לא נפתח אפילו, לא נפתחה חקירה! לא הוגש כתב אישום והתיק נסגר מחוסר אשמה.

זאת אומרת, זו עלילה שהעלילו עליי, שיכולתי לתבוע את האנשים האלה על הוצאת דיבה, אבל אז לא רציתי

להתעסק עם זה. לא הבנתי, ורציתי להמשיך עם החיים. זאת אומרת, אני נקייה, אני חייבת להגיד את זה.

זה מאוד חשוב.

אנשים מפיצים שמועות שווא על אנשים בצורה מחרידה בתוך המערכת, זה קורה המון. אליי פנו אחר כך

המון גננות שזה קרה להן והחיים שלהן התפרקו. ובמשך כמה שנים אני היוויתי מודל לגננות של מה לעשות

כשפונים למשטרה ומתעללים ומתלוננים עליך. אז קודם כל, הדבר הראשון שאני ממליצה זה קודם כל

לפנות לעורך דין. אתה לא יכול לגשת לחקירה משטרתית ללא עורך דין.

גילי: אני עוצרת אותך רגע, כי משהו לא סגור לי. קפצת מבחינתי בזמנים ואמרת, אני עוזרת ומייעצת לגננות

שקרה להם אותו הדבר. בעיניי יש איזשהו פער זמן בין מה שקרה לך לבין זה שאת עוזרת לגננות אחרות.

תשלימי לי את הפער הזה.

רונית: קודם כל הייעוץ שאני נותנת זה לא ייעוץ משפטי, אני חייבת להגיד. בשביל זה יש עורכי דין.

ייעוץ אישי של מה לעשות. ולכן אני חייבת לחזור על הסוגיה הזאת, שזה יהיה ברור. כשמגישים כנגדך

תלונה במשטרה, אתה חייב! אין להגיע למשטרה בלי להתייעץ עם עורך דין לפני זה. כדי לדעת,

להבין את הסיטואציה. זה דבר אחד. אבל הפער הוא פער של שנים, נכון.  

ב -2010 זה קרה. רק ב -2017 יצאתי עם הסיפור הזה.  

כי מה קרה לי ב-7 השנים האלה? קודם כול, יצאתי החוצה מהמערכת, למרות שהשאירו אותי במערכת,

לא הוציאו אותי. משרד החינוך הבין שזה שטויות. אבל ככה משרד החינוך מנפנף, מגלגל דברים.

אבל אני הבנתי שאני צריכה לרפא את עצמי, להבין מה קרה לי, איך אני, המלכה עם הכתר, הכל יכולה,

מגיעה למקום כזה.(נושמת) שנתיים לקחתי חופש ללא תשלום, חל"ת ממשרד החינוך.

ועשיתי Soul searching.

בתקופה הזאת עבדתי: ניהלתי מעון פרטי, סיימתי את התואר השני שלי, סיימתי את הלימודים של הנחיית

קבוצות הורים. הייתה תקופה גם שחתמתי בלשכה.

זה מאוד חשוב לרפא את עצמך. וידעתי שאני לא יכולה לרפא את עצמי במערכת שבגדה בי.

מערכת החינוך בגדה בי. היא לא עמדה לצידי. היא לא קמה ועצרה ודפקה על השולחן ואמרה, רבותיי,

יש כאן גננת שהתנהלה מקצועית כמו שצריך, כי הם ידעו. יש פחד מאוד גדול מהורים.

זאת אומרת, הורים מנהלים מערכת, אני אומרת את זה היום בגאון, בגדול. זאת אומרת, המערכת מיובשת

מאנשי מקצוע, כי זו אחת הסיבות.

גם אני חושבת, ואני רוצה להגיד את זה, שמי שמנהל את מערכת החינוך, האנשים, הפקידות למעלה,

ברובם זה אנשים מאוד לא מוכשרים, מאוד בינוניים, שעושים נזק לכולנו. והמערכת היא של כולנו.

אנחנו כחברה צריכים להילחם שהמערכת הציבורית תעבוד למען הציבור, למען האזרחים. והיא לא,

היא מאוד פוליטית. לא במובנים של ימין או שמאל, אלא אינטראקציות עם אנשים. שמור לי ואשמור לך,

עוצמים עיניים במקומות שלא צריכים לעצום עיניים, מגנים על מי שכן רוצים להגן. לא מגנים על ה…

יש כאן סיפורים.

אז שנתיים ריפאתי את עצמי, ואז ישבתי ואמרתי: "לא, אני חוזרת למערכת כי זה מקור הפרנסה שלי.

אני חוזרת כי אני לא עשיתי שום דבר רע. יש כאן עלילה, עלילה שהעלילו עליי. חזרתי ועבדתי עוד 7 שנים.

כשאני חזרתי הייתי חכמה גם. דאגתי שהתנאי העבודה שלי יישמרו. הייתי מנהלת גן, קיבלתי דמי ניהול,

פנסיה תקציבית הייתי. ידעתי את הכול, אבל איך ידעתי? כי חקרתי את הדברים.

למה אני אומרת את זה? כי זה לא ברור מאליו.

גננות שנקלעות לסיטואציות כאלה, מוותרות הרבה פעמים על הכל, עוזבות, פורשות, תעזבו אותי!

הן לא נלחמות, וזו טעות. אני, כשקרה לי האירוע בגן הזה ב -2010, ניגשתי למשרד החינוך ודאגתי לצאת

החוצה כשלקחתי חל״ת, דאגתי לקבל מכתב פורמלי מהמשרד שאומר שכשאני חוזרת אחרי חל״ת,

התנאים נשמרים לי. זה הרבה כסף.

אני באה מבית של הורים ללא פנסיה, ללא עבודה מסודרת. כל אחד יש לו את העבר שלו. זה משהו שידעתי,

שאם אני נופלת כלכלית, אין לי על מי להישען. שאנשים יבינו מאיזה מקום אני מדברת.

אני יודעת מאיפה באתי ואני יודעת לאן אני רוצה. זאת אומרת, גם כשאני כאבתי את הכאב, גם כשנפגעתי,

גם כשפגעו בי, הייתי מאוד רציונלית. ידעתי, כי גם בדקתי, ביררתי, קראתי, הבנתי. אני לא הלכתי בעלמא,

כמו שאומרים, ממש לא.

וגם להתייעץ עם אנשים, וכן, לפעמים צריך לשלם כסף לאנשים. ייעוץ שווה כסף, אבל ייעוץ עוזר ומקדם.

אני התייעצתי המון בחיים שלי. שילמתי כסף, כן, בטח.

ואז יש עניין שאת צריכה לעבוד, להיות שנתיים בגן, כדי שהגן יהיה שלך. משרד החינוך מקבל בחזרה

אחת כמוני לא מרצון, כי אני Troublemaker. אני באה ומראה למערכת את כל החוליים שלה.

אנשים כמוני עושים רעש למערכת.

אבל הם חייבים להיות מאוד צמודים לנהלים. אז נשמרים לך התנאים, הפנסיונים, הניהוליים, ומעבירים אותך

כל שנה מגן, כדי שלא יהיה לך קביעות בגן. מתישים אותך, זו התשה, זו התחלה של ההתעמרות. מתישים אותך.

תחשבי עליי, שכל פעם אני נכנסת לגן, צריכה להסביר למה אני מחליפה כאן את הגננת.

אני, תואר שני, תעודות, הייתי באמריקה. וואו, משהו לא מסתדר! את יודעת איזה כישורים אני צריכה להיות?

עכשיו, אני מכירה את היכולות שלי. יש לי דימוי עצמי חיובי מאוד גבוה. אני יודעת מי אני מקצועית, אישית,

וזה הקלף שלי. ובכל גן שהייתי, הצלחתי. באתי, עשיתי את העבודה בצורה הכי מקצועית, לא דרכתי על אחרים,

עשיתי את העבודה, ובמקביל הבנתי שהמערכת היא לא בשבילי, היא רק מקור פרנסה, ומקור להגשמה עצמית

במובן המקצועי, כי את העבודה אני אוהבת. להיות בגן ילדים, להיות גננת, אני אוהבת. נהניתי מכל רגע,

עשיתי את הדברים שאני אוהבת. דרך העבודה שעבדתי, הכל תואם לעצמי.

ואז התחלתי לכתוב מאמרים. כתבתי מאמרים ופרסמתי להורים, לפה, לשם.

גילי: למה התחלת לכתוב מאמרים?

רונית: זה מה שהרגשתי. ישבתי בגן יום אחד, הסתכלתי על ילדים בגן, איך שהם רצים את זה, ואמרתי, וואו.

ובאתי הביתה וכתבתי. כי אז כבר סיימתי תואר שני, ובתואר השני גיליתי שיש לי יכולת כתיבה מאוד גבוהה.

לימים, הפוסטים האלה, המאמרים האלה, הפכו לספר.

ב -2018 הוצאתי את הספר הראשון שלי ספר עיון לגני ילדים: "דלת הגן פתוחה לדיאלוג".

שכתבתי את שיטת העבודה שלי. היום הוא יושב בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת תל אביב, בבית ברל,

באחווה. תלמידות שלי רכשו ממני, הוצאה עצמית.

ב -2019, שנה אחרי זה, הוצאתי את הספר להורים: "הילד אינו מקולקל, לא להורים בלבד".

ב -2022 הוצאתי את הספר הילדים הראשון שלי: "לטוס לירח לבדי".

ב -2024 הוצאתי את הספר הרביעי שלי: "אני סבא והים".

ב- 2012 פתחתי תיק במס הכנסה "רונית דהאן קאשי חינוך והורות", אני אומרת את זה כי זה לא ברור מאליו.

הרבה מורות וגננות נותנות שיעורים פרטיים בשחור, אני לא. אני שומרת על החוק. ולמה אני אומרת את זה?

כי בהמשך, כשהזמינו אותי לשימוע, חיטטו בכל העבר שלי. ידעו שאני מרצה, מנחה במקביל,

ורצו לדעת אם אני משלמת מיסים. וראו שאני משלמת מיסים. אז לפעמים שווה להיות…

גילי: צדיק.

רונית: צדיק. לא תמיד צדיק ורע לו. גם עשיתי את זה כי אני מסודרת, אבל גם ידעתי שמחפשים אותי,

ולפעמים כשמחפשים מישהו, מוצאים אותו. אז זו גם המלצה שלי, לעבוד מסודר.

וב -2017 הרגשתי שאני רוצה לצאת עם הסיפור. עד אז הייתי בתוך עצמי.

אני גם עוזרת לאנשים להתפתח, אבל אני גם מתפתחת בעצמי.

גילי: אני חושבת שזה חייב לבוא ביחד.  

רונית: נכון.

גילי: אתה לא יכול לפתח אנשים בלי לפתח את עצמך.  

רונית: חד משמעית.

ב -2017 הייתי באיזו סדנה של נשים, עמידה מול קהל, "SheSpeaks” קראו לזה, ושם בפעם הראשונה

סיפרתי את הסיפור, דייקתי אותו ב- 6 דקות, 5 דקות, טאק! גם בדקה אפשר להעביר מסר, אני יודעת את זה.

ואז התחילו לחפש אותי, כי כבר התחלתי להוציא את הסיפורים האלה החוצה.

 גילי: אני חושבת שגם רואים שאת מסתדרת.

רונית: כן, בדיוק, עשית קריירה על זה.

ראיתי הצגה שקראו לה "קומי תהיי", של 6 נשים רגילות לגמרי, ככה הם הגדירו את עצמן, שכל אחת יש לה

סיפור, הרי לכל אחד יש את ה…

גילי: הנקודה הזו …

רונית: את הנקודה שימינה או שמאלה, וזה הסיפור שמגדיר אותו. ויצאתי מההצגה נרגשת ובוכה,

כי אמרתי, וואי, אני רוצה גם לעמוד על הבמה. קודם כל, הן היו מדהימות שם אחת -אחת.

כל אחת עם הסיפור שלה, ואמרתי, אין, אני מגיעה אליהן.

ואז עשיתי סדנה של "קומי תהיי" והם בחרו מבין ה… היינו אז 5 נשים כל אחת עם סיפור משל עצמה,

נשים מדהימות.  מישהי שתעלה איתן לבמה. ואני עליתי, והצגתי איתן בתל אביב.

הם אמרו שיש להם סיפור אורח, ואני באתי עם הקטע שלי. עבדתי עם הבמאי שלהם,

הוא דייק לי את הסיפור, "רונית דהאן קאשי סיפור מלחמה", משהו כזה. זה היה ב -2019, אני חושבת.

זאת אומרת, לא דעכתי, אבל גם עבדתי בתוך המערכת. זאת אומרת, אני מצד אחד מבקרת את המערכת,

אבל עובדת בתוך המערכת, לא אוהבים את זה.

גילי: איך את מסתדרת עם זה? זה דיסוננס חד משמעי…

רונית: לי זה לא היה דיסוננס. הרגשתי שאני… זה הסיפור שלי.

גילי: לא, אבל מבחינתך, את עובדת במערכת, שיש לך טענות למערכת, אבל זה לא טענות, את יודעת,

כולנו כשעובדים כשכירים, יש לנו טענות למערכת. אבל זה טענות קטנות כאלה, זה התמרמרות כזאת,

אתה מתלונן אבל אתה נשאר. פה זה משהו שהוא מאוד גדול ומשמעותי.

רונית: נכון. אז מה את שואלת?

גילי: אני חושבת, אם הייתי בראש של המערכת… נמצאת אישה, יש לה טענות מאוד מאוד משמעותיות,

איך את יכולה להמשיך ולהיות במקום שאת מתלוננת עליו?

רונית: קודם כול, שילמתי מחיר. גם כשחזרתי, חזרתי עם כתם. זאת אומרת, הייתי מאוד מבודדת מקצועית.

לשמחתי הייתה תקופה קצרה שמפקחת אחרת חזרה והיא מאוד הגנה עליי ושמרה עליי והיא יצרה לי סביבה.

המערכת גם לא השכילה לבוא להגיד, נכון, הנה זאת רונית דהאן קאשי קרה מה שקרה, אבל היא נקייה, נקודה.

היא לא עשתה את זה! אז ברגע שאתה משאיר סיפור עלום, אז אומרים, אה, אבל היתה לה תלונה…

זו ההיא… אנשים לא בודקים, יש כתם. מסתובבת עם כתם, ורק מי שאת עובדת איתו באמת רואה מי שאת.

אבל לי זה היה בסדר, כי אני מחוברת לעצמי. כשאתה עובד נכון, מדויק, יש מישהו שרואה, אנרגטית גם, אוקיי?

גילי: אני דרך אגב מאמינה, שמנהלים שהם לא יודעים להיות מנהלים טובים, בסופו של דבר

הם משלמים על זה מחיר.

רונית: חד משמעית.

גילי: וכמו שאת אומרת, אתה בסנטר שלך ואתה יודע שמה שאתה עושה הוא נכון, יש, כמו שאמרת,

מחירים, וזה יכול לקחת הרבה זמן, אבל בסופו של דבר, אם אתה אמיתי ונכון, כן? אם אתה עבריין

וכל מיני דברים כאלה, זה עניין אחר. אבל אם אתה אמיתי ונכון, ולפי חוק, והכול בסדר,

בסופו של דבר הצדק יצא לאור.

רונית: אני מאוד מאמינה בזה. אני לא נתתי שיכבו את האש הפנימית. גם כשלקחתי שנתיים חל״ת,

אני אמרתי אני שומרת על הבית והמשפחה שלי. זה היה משהו בראש שלי מאוד.

אני זוכרת שידעתי באינטואיציה שאני יכולה לתבוע, אבל אז לא הבנתי.

אתה הולך עם משהו שמציק לך. אנשים פגעו בך, פגעו במוניטין, בשם שלך, כלכלית. עכשיו,

בן אדם שיודע שזה מקור הפרנסה שלו, שאני לא נשענת על אמא שלי ואבא שלי, אני בעצמי,

אני גרה בעיר קטנה, שגם הילדים שלי מתחנכים. מה זה יכול לעשות להם? יש כאן הרבה דברים.

אז שילמתי מחיר. אבל אני אמרתי, על עצמי אני לא מוותרת. הייתי אני, הייתי מקצועית, עבדתי, כתבתי.

ואני יודעת שכשאנשים רואים מהצד, אני נותנת השראה.

פתחתי קבוצות הורים, היו לי הצלחות, פתחתי קליניקה בבית, היו באים אליי.

ואז, כשהתחלתי לספר את הסיפור, פנו אליי. היו באות ומספרות סיפורים שאני נוצרת אותם בתוך עצמי,

של כמה זה רווח ומה קרה לאנשים. מה זה התעמרות? הרי 1 מכל 4 אנשים סובל מהתעמרות. אין חוק.

גילי: בואי רגע נעצור ותגדירי את הנושא הזה של התעמרות.

רונית: אוקיי. קודם כול, התעמרות זו התנהגות פוגענית לעובד במקום העבודה. לא התנהגות חד -פעמית.

הרי יש מערכות יחסים בתוך העבודה, יש אינטריגות, יש מצבים של אי -הסכמות, אתה צריך לקבל מרות

שמעליך, ברור. זה לא זה. זה התנהגות פוגענית, שיטתית, כל הזמן. יש לזה גם פרמטרים.

בידוד מקצועי, לקיחת קרדיט, להתיש אותך, הרבה מאוד פרמטרים של מה זה התעמרות.               

ב -2015 חברת הכנסת מרב מיכאלי העלתה הצעת חוק להתעמרות. 2015!

עד היום זה נשאר עומד, רק הצעה. זה עבר אולי קריאה שלישית, לא עשו עם זה כלום.

גילי: לא מימשו.

רונית: לא מימשו, בדיוק.

גילי: אין חוק.

רונית: אין חוק כזה. אין חוק להתעמרות בעבודה. אז הייתה שרת המשפטים איילת שקד, היא אמרה, מה?

בתי המשפט יוצפו באנשים! אז אוקיי… אז בינתיים ימשיכו להתעמר באנשים. זו תופעה, בולינג,

שרווחת בכל העולם!

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי על עצמי שאני עוברת התעמרות, כי פתאום ראיתי את הפרמטרים.

זה שראיתי תוכנית בטלוויזיה של דוקטור ניבה דולב ודוקטור איצקוביץ' מהמכללה האקדמית כנרת,

שעשו מחקר בנושא. והם גילו שיש אחוזים מאוד גבוהים של גננות, שעוברות התעמרות.

וכשאני ראיתי את זה, קיבלתי בוקס בבטן, פתאום אמרתי, וואו, התעמרות, זה מה שאני! זה בסדר!

ואז התחלתי לחקור את הנושא, קראתי, הבנתי, הגעתי גם כן לאיתן מאירי פסיכולוג תעסוקתי שכתב 2 ספרים.

אני ממליצה לכל מי שמרגיש שהוא חווה התעמרות לקרוא את הספרים שלו, כי זה נותן הרבה הבנה

של הפרמטרים.

ואז הבנתי שאני כנראה איזה שליחה, שחשוב מאוד לספר. אבל שוב, צריך גם להיות חכם.

כשאתה עושה מאבק חברתי, אתה צריך צבא מאחוריך. קבוצה של אנשים שלוקחים איזו אג'נדה חברתית

ומובילים. אני ידעתי שאני חיילת בודדת, אני לוחמת צדק באופי שלי. אני לא יצאתי עם הדגל של הנה,

אני הולכת לשנות את המערכת.

אני מטפטפת את זה, אפשר להיכנס לאתר שלי, אני כותבת על התעמרות, כתבתי, יכולים לקרוא.

הסרטון הזה שהוא גם נמצא באתר שלי, על מה קרה לי, סרטון של 5 דקות. הרגשתי אז שאני יכולה,

וזה חלק מהריפוי. היו לפעמים שאמרו לי כל מיני יועצים, תקשיבי, אל תספרי את הסיפור, זה מעיב.

זה משהו שאני כל הזמן מעבדת עם עצמי. היום אני יודעת, it's the whole story, אני. אוקיי?

אני ישות אחת, וזה חלק מהסיפור שלי. 

גילי: אני חושבת גם כשאתה מסתיר חלק, אתה מגדיל את החלק שלו בהפוך להפוך.

רונית: נכון, בדיוק. I own my story. אני, זה הסיפור שלי, take it or leave it, כמו שאומרים.

זה לא אוקיי, לא איכפת לי. איכפת, בטח שכן.

אני מדברת על זה גם כשאני מלמדת. זה גם לא מפריע, זה דווקא מראה שאתה יכול שיקרה לך,

אבל אתה צריך לדאוג לעצמך. אני כל הזמן דאגתי לעצמי.

וכשחזרתי, חזרתי לעוד איזשהו גן, ואז ראו את הסרטונים שלי כבר, ואז אמרו, או, הנה היא, הגננת הסדרתית.

אבל כבר לא היה אכפת לי, ידעתי שזהו, אני אשלם מחיר. ואז באחד הגנים אמרו, לא, אנחנו לא רוצים אותה.

ואז עוד פעם הורים השביתו לי גן, ואני פניתי ישר להסתדרות המורים. אחרי חודש ימים. קיבלתי מתנה.

יצאתי שוב עם הבטחות, דמי ניהול, ונתנו לי להיות גננת בגן דו -לאומי דו -לשוני. וואחד אל סלאם.

גילי: מי שלא רואה אותך עכשיו, את קורנת, שמחה בעיניים, מחייכת..

רונית: מאוד… בטח.

ואת יודעת מה? אני הגעתי לשם, אני תמיד שמה את הכל מאחור ורואה קדימה. אני לא בוכה על מה שהיה.

זה גם משגע אנשים.

גילי: כן.

רונית: אני זוכרת אותי עולה במעלה ההר, ומי שהיה בנווה שלום רואה איזה נוף של כל מטה יהודה.

ואני מגיעה לשם ואני אומרת, וואי, זה כמו סיפור יוסף ואחיו. מכרו אותו לישמעאלים במובן החיובי.

ככה הרגשתי.

גילי: מה זאת אומרת במובן החיובי?

רונית: שיירת ישמעאלים קנתה את יוסף, והוא הפך להיות נסיך מצרים. אני הפכתי להיות נסיכה בנווה שלום.

הכבוד שקיבלתי שם מהורים, גם יהודים, גם ערבים, היה כבוד שוואו. נהניתי מכל רגע. זה היה לי מקום

מאוד טבעי להיות גננת שם. היינו גננת יהודייה, ערבייה מוסלמית, וסייעת נוצרייה, ערבייה נוצרייה.

כאילו השילוש, כאילו אין יותר מזה. אני כל כך נהניתי שם. אבל אז הגעתי שוב לשם. עברתי פיקוח.

כל אזור מפוקח על ידי מפקח אחר. אז נווה שלום היה מפוקח על ידי מפקחת אחרת. והסיפור שלך עובר,

בין אם תרצי לא תרצי. וכבר כשנכנסתי, כבר הגבילו אותי. את גננת שנייה. לא משנה שבפועל

אני קיבלתי דמי ניהול והכול, את גננת שנייה, אוקיי?

הבנתי שכל דבר שאני אעשה, אוקיי, הנה רונית הבעייתית, הנה סימן להוציא אותה. זאת אומרת, חיפשו,

כל הזמן חיפשו. אבל אני ידעתי להתנהל נכון.

קודם כול, אני הגעתי לסביבה שהשפה הערבית היא שפה… שפות אחיות. אני באה מבית שהערבית היא שפה,

אוקיי, אבא שלי נולד בעיראק, אמא שלי ילידת הארץ, אבל ההורים שלה הם מתימן. ערבית, התרבות הערבית

היא לא זרה לי, היא חלק ממני, בגאווה! התחברתי לשורשים שלי. דיברו שם ערבית, יכולתי להבין, זה לא משהו

שהוא זר לי. הגעתי תמיד ללב, אני תמיד אמרתי, אני מנהיגה בלתי פורמלית. אני הכתרתי את עצמי,

לא חיכיתי שיכתירו אותי.

ואז אחרי שלושה חודשים שאני באופוריה, ואני כיף לי, וסבבה לי, ואני נהנית, ודו -קיום, ויונת השלום,

מגיעה אותה מפקחת ואומרת לי, תקשיבי, את לא נשארת פה שנה הבאה, את עוברת.

אמרתי, די! רוצים מלחמה? תהיה מלחמה, די. אמרתי לה, אני לא עוברת.

היא רצתה להעביר אותי לגן מעבר לקו הירוק.

אמרתי, אני לא עוברת, אני לא עובדת בשטחים. כשאתה מעביר בן אדם, יש לזה חוקים.

אני בדקתי, כל דבר הייתי עושה גוגל, לראות. ומאותו רגע היא פשוט שמה עליי איקס ועשתה את הכל

כדי לגרום לי לצאת מהמקום. היא התעללה בי בצורה בלתי רגילה. ובמצב כזה, כשפיקוח מעליך נכנס,

הוא פוגע ביחסים, אני הבנתי את זה, אני לא נתתי, זה שיגע אותה. נתתי את הכבוד לצוות, שמרתי על עצמי

מקצועית קטנה, עשיתי את הדבר, הגעתי ללב של האנשים. נתתי את נשמתי בעבודה וידעתי, אדוני עדי,

צדיקים מלאכתם. זה היה לי מאוד קשה, כי לא יכולתי לממש את האני המקצועי שלי עד הסוף.

כי כל הזמן אתה כאילו תחת זכוכית מגדלת.

ואז הרגשתי שיש כאן ניסיון לפטר אותי. הבנתי שרוצים להכניס אותי להליך שנקרא "גמישות בהעסקה".

אני באותו רגע נצמדתי לנציגה מהסתדרות המורים שעזרה לי, הייתה ה -body שלי, מבחינת תעסוקתית.

ואז היא אפילו לא כל כך הבינה מה זה, ואני ישר עשיתי גוגל, אמרתי: מה? זה הליך פיטורין!

ואז התחלתי לקרוא: יש הליך פיטורין משמעתי, פדגוגי ומינהלי. מינהלי, זה נגיד, מעבירים אותך, נסגר גן.

משמעתי, אתה עושה איזשהו משהו שלא…  אין להם עילה. אני ממושמעת, אני עושה את הכול לפי הספרים.

ואז נשאר הפדגוגי.

פדגוגי זה שאת לא יודעת ללמד. עכשיו, אני גננת של 30 שנה. אם עד עכשיו לא ידעתם שאני מלמדת,

פתאום גיליתם? כן, עושים כאלה דברים! זה לא הצליח להם בשנה הראשונה, כי אני פתאום קלטתי

שאתה צריך להגיש… שוב, אני אומרת את זה כדי שאנשים ידעו: עד ה -31 במאי אתה צריך להגיש

בקשה להליך פיטורין של עובד הוראה. עברת את ה -31, נגמר. ההליך עובר לשנה הבאה, אז הרווחתי עוד שנה…

אז עבדתי עוד שנה, אבל כבר בשנה אחרי זה הכניסו אותי להליך פיטורים, שהוא הליך מאוד קשה,

כי זה תצפיות ותצפיות ותצפיות.

עכשיו, אני רוצה להגיד פה, גם אם תהיה הגננת הכי טובה, יושבת מפקחת שמגיעה ממחוז אחר,

היא כותבת מה שהיא רוצה. היא יכולה לכתוב דברים שקרים. זה מה שכתבו גם, אני קראתי. תופרים תיק!

ככה המערכת עובדת! אני אומרת את זה בביטחון מלא, אני אומרת את זה כי אני עושה שירות לציבור.

שידעו, הורים, אנשים, שזה מה שקורה. אלה הפקידים שמפעילים את מערכת החינוך, שהיא מערכת של כולנו,

שלכולנו יש אינטרס. אנחנו לא רוצים private school, אנחנו רוצים חינוך ציבורי. חינוך ציבורי

שמחזיקים אנשים כמוני, לא מוציאים אותם החוצה.

סיימתי את כל ההליך, ואז הגישו את המכתב פיטורים. כשבאתי לעורך דין, הבנתי שאני צריכה עורך דין,

כי מפטרים אותי, זהו. אמרה לי: "רונית, את בת 55. את יכולה עכשיו פרישה מוקדמת".

יאללה,(נאנחת עמוקות) די! לא יכולתי כבר יותר, די! ואז התייעצתי עם עורך דין לדיני עבודה,

הגעתי אליו למרכז תמורה. מרכז תמורה זה מרכז שעוזר לאנשים מה- Low Life, כאילו אנשים קשי יום

שאין להם צדק חברתי. אמרתי, אוקיי, זה מתאים לי. הגעתי אליו, מדהים. ואז הוא מסתכל, ניסחתי מכתב

שאני עונה על המכתב פיטורים, לא מכתב משפטי, מכתב באינטואיציה. הוא אומר לי: "מה? את עברת

את כל זה?" אמרתי לו: "כן!" אמר לי: "בוא'נה, מגיעה לך מדליה, אנשים לא עומדים, לא שורדים בכזה דבר!

וואו, מדהים, רק תדייקי שאת מערערת על הפיטורים". דייק לי איזה משהו משפטי.

אחר כך כשלמדתי משפטים, הבנתי. אבל זה גם לא נגמר, כי אז יצאתי.

גילי: באיזו שנה זה?

רונית:  2019, לפני הקורונה. ואז הלכתי ליועץ פנסיוני. תראי כמה יועצים. הלכתי ליועץ פנסיוני להבין

מה אני עושה כדי למקסם את הפנסיה, שאני עם פנסיה תקציבית.

הוא הסתכל, אמרתי: "הייתי בשנות חל״ת", המליץ לי לרכוש מספר שנים, עשה לי את התחשיב,

אמר לי: "תקשיבי, תשלמי. סכום מאוד גדול של כסף. תרכשי שנות חל״ת, זה יקפיץ לך את הפנסיה".

הדבר הכי חכם שעשיתי. אבל שוב, הם הקשו עליי, הם רצו שאני אתפטר. אז הם התישו אותי בחודשיים האלה.

אני זוכרת את עצמי יושבת על הנדנדה הירוקה שלי בבית…

עכשיו, זה שלבים שאנשים נשברים, אומרים, יאללה, אני אתפטר. עכשיו, כשאתה מתפטר, אתה מפסיד

את הכול. אמרתי, אין מצב. אין, הם בסוף ייתנו לי, זה לא מקום פרטי.

קראתי בגוגל, מערכת לא יכולה לעשות משהו, אנחנו עדיין מדינת חוק. לפחות ב -2019 היינו מדינת חוק, אוקיי?

הבנתי את זה באינטואיציה. שלחתי מיילים ועוד מיילים. אפרופו, אני מלמדת את התלמידות שלי לתעד.

אני כל דבר שעשיתי, תיעדתי, כדי שיהיה לי מסמך עם סימוכין לכל העולם ואשתו.

הפכתי להיות פקידה. זאת אומרת, הרגשתי שאני עורכת דין בלי להיות עורכת דין, לא ידעתי את זה.

אחר כך אמרה לי עורכת דין, רונית עשית עבודה של עורכת דין! שלא יגידו לא היה ולא נברא.

שלחתי גם לשר החינוך, לכל האנשים הרלוונטיים.

ואז הרגשתי שאם אני לא מגיעה היום לפני סוף אוגוסט למשרד החינוך ומגיעה ישירות לגורם הבכיר

שצריך לאשר לי לרכוש את החל"ת, אני לא יוצאת, זה המון כסף. וידעתי שהם מושכים אותי כי זה כסף

של המשרד. ניגשתי, פתחתי את הדלת באמצע הישיבה. ואמרתי שאני רוצה אותה, כי אני צריכה

שהיא תחתום על מסמך מאוד חשוב. שלחתי לה מיליון מכתבים, והיא לא הגיבה לי, נלחמתי, נלחמתי!

בלי לפחד ובלי למצמץ.

תשמעי, זו לא הייתה סיטואציה קלה, כי ברגע שאתה נכנס ואתה מתפרץ לדלת, אנשי ביטחון, משטרה,

מה שאת לא רוצה, לא היה אכפת לי. ידעתי שאני נלחמת על הצדק שלי. הסיפור הזה נסגר.

קיבלתי את מה שמגיע לי, הכול!

יש מישהי שצילמה אותי שם בסרטון, אחר כך תבעתי את משרד החינוך על התעמרות. והביאו את הסרטון.

אני מאוד גאה בסרטון הזה. סרטון שמראה איך אני עומדת מול מנהל מחוז ירושלים ואומרת לו,

מטיחה בו דברים. באותו רגע אני ראיתי את אמא שלי, את אבא שלי, את סבתא שלי, את סבא שלי,

את כל הקריירה שלי שעבדתי בזיעת אפי. השגתי את כל מה שהשגתי, את כל התעודות שלי.

יש לי תעודת הוראה, תואר ראשון, תואר שני, בהמשך תואר למשפטים, אז עוד לא הייתי. מנחת קבוצות הורים.

כתבתי 4 ספרים. את כל מה שהשגתי, השגתי בכוחות עצמי. אני לא יוצאת מפה בלי המכתב הזה, שמגיע לי!

זה הזכויות שלי! קיבלתי, הפרישו אותי.

טסתי לקפריסין קצת להירגע ונרשמתי למשפטים. בגיל 55 הלכתי ללמוד תואר במשפטים.

מעולם לא היה לי חלום ללמוד משפטים, להיות עורכת דין. נקלעתי לסיטואציה. רציתי להבין איך המערכות

הציבוריות במדינת ישראל פועלות. סיימתי משפטים ב -2023, עמדתי עם הכובע, אימא שלי הייתה,

בעלי והייתי מאוד גאה בעצמי.

לא רציתי להמשיך. הקריירה שלי בהרצאות, בספרים, היא מלאה. אבל קיבלתי המון, הבנתי הרבה מאוד דברים.

אני משתמשת בכלים המשפטיים האלה המון, גם תוך כדי השיחה.

אחרי שפרשתי, לא קיבלתי את כל הכספים שהיו מגיעים לי. הלכתי שוב ליועץ פנסיוני, הוא אמר לי,

ברגע שאת מקבלת את הפנסיה הראשונה, את באה אליי, אני בודק! הוא אמר לי: "חסר לך זה, חסר לך זה,

חסר לך זה". חזרתי, כתבתי, הפעלתי, כבר אז הייתה לי כבר עורכת דין, שאז החלטתי שאני תובעת

את משרד החינוך על התעמרות.

קיבלתי סכום מאוד קטן על התעמרות. אמרתי, אני הולכת עד הסוף. ערערתי לארצי, שזה כאילו הכי גבוה. ‫

יושבים שם שלושה שופטים, ‫העורכת דין מדברת, ‫ואז אני מקשיבה להלך רוח הדיוני. ‫

עכשיו, אני כבר לא איזה אחת ‫שעושה גוגל! ‫אני כבר למדתי משפטים, ‫אני מבינה את כל הדינמיקה!

השופטים שואלים אותי, את רוצה לדבר? אמרתי, כן. ואז נעמדתי, וכבר נכנסו עורכי דין של הדיון הבא.

אמרתי, זה הזמן שלי, הרי אני יודעת להתמקד בדקה, להגיד את הכול. ואמרתי, כבוד השופטים, דיברתי על המאבק הציבורי, אני עברתי התעמרות. כאילו העברתי להם מסר, בין אם תחליטו או לא, אני עברתי התעמרות.

אין לנו חוק עדיין. החוק הזה, הוא צריך להגן על כולנו. יש כאן עוד עורכי דין, אז אני שמחה שיש לי קהל.

מערכת החינוך בישראל היא מערכת ציבורית. יש התנהגויות קלוקלת בתוך המערכת. אני הגעתי לכאן

כי אני לוחמת צדק. ודיברתי נאום לאומה!

ובסוף, כשהם נתנו את פסק הדין, הם אמנם דחו ואז אמרו, אנחנו לא קונסים אותה, כי אנחנו התרשמנו

שהיא עשתה את עבודתה נאמנה.

זה מה שהייתי צריכה. סגרתי את הפרק הזה. אני הרגשתי טוב עם עצמי.

גילי: תודה רבה על השיחה המעניינת.

רונית: תודה לך, גילי.

~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~