כל מה שאף אחד לא סיפר לכם
על משא ומתן על שכר

~טיזר בתחילת הפרק~

שירה: אנשים חושבים שאם הם ייתנו ציפיות שכר נמוכות אז הסיכוי שירצו להעסיק אותם יגדל,

אבל זה בכלל לא עובד ככה. בפועל חברות שרואות אנשים שמבקשים ציפיות שכר נמוכות אומרים:

"רגע, זה דגל אדום! זה סימן אזהרה! הבן אדם הזה לא מאמין בעצמו."

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את שירה נואמה,

מהנדסת תוכנה שאחרי עשור בהייטק הפכה 8 שנות התנדבות למקצוע, והיא מלווה אנשים

בחיפוש עבודה וניהול משא ומתן על שכר.

מי שאמרה בתחילת הדרך "איפה חותמים?" מבלי לשאול שאלה אחת מלמדת היום אנשים

איך לבקש את מה שמגיע להם.

אנחנו מדברות על:

• הדרך הלא צפויה שהובילה אותה מהייטק לאימון קריירה.
• השאלה שכמעט כל מי שמחפש עבודה מפחד לשאול.
• למה דווקא לבקש פחות יכול לעלות לך ביוקר.
• הטקטיקה שנשמעת הפוכה וממש עובדת.

                                       ועוד.

~סיומת לפתיח~

מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום שירה נַוָאמָה, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

שירה: שלום גילי, איזה כיף להיות פה.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על הדרך שלך בקריירה, ועל דברים חשובים בניהול משא ומתן

בראיונות עבודה.

שירה: כן, למעשה על מה זה בכלל אומר לנהל משא ומתן על שכר חדש או בתוך מקום עבודה נוכחי,

בטח ובטח בשנת 2026.

גילי: אוקיי. אז בואי נתחיל בזה שתציגי את עצמך, מי את שירה נַוָאמָה היום?

שירה: אוקיי, אני בת 38, אני מהנדסת תוכנה עם עשור של ניסיון בהייטק, המקום האחרון

ואת רוב שנותיי עשיתי ב-  Fiverr, הפלטפורמה לפרילנסרים.  

במקביל לעולם התוכנה, ב-9 שנים האחרונות אני עוסקת ופועלת בעולם הקריירה: אני מאמנת אישית

בתחום הקריירה, למדתי ייעוץ קריירה, ואני מלווה ומנטורית בעיקר של אנשים מעולם ההייטק

בתהליכי חיפוש עבודה.

כשהמומחיות שלי, הייחודיות שלי בתחום, זה התעסקות בעולם של משא ומתן על שכר,

שאנחנו נדבר על זה בהרחבה בהמשך.

בפן האישי, אני יותר מ -15 שנה, בזוגיות שמחה ומאושרת עם אלי, שהוא גם מתכנת.

אנחנו הכרנו בתואר בבן גוריון, ואני אימא לתאומות בנות 6 שהצלחתי להביא בעמל רב

אחרי 3 שנים של ניסיון, וממש לאחרונה חזרתי מ- relocation  של כמעט שנתיים בתאילנד, קופנגן.

גילי: יפה.

גילי: אז בואי נתחיל מההתחלה. איפה נולדת?

שירה: נולדתי פה בחיפה, ברמב״ם.

גילי: גדלת בחיפה?

שירה: גדלתי בקריית חיים.

גילי: עד איזה גיל?

שירה: עד גיל 18.

גילי: מה למדת בתיכון?

שירה: למדתי פיזיקה ולוגיקה. זה היה 5 יחידות שהרחבתי.

גילי: איפה?

שירה: בתיכון קריית חיים. בהתחלה בכלל הייתי בתקשורת, אבל כשכבר הגעתי לתיכון, יותר נטיתי

לכיוונים הריאליים.

למדתי פיזיקה ולוגיקה, שזה היה ממש תפור עליי. זה הבסיס של כל התובנות האלה של החיבור

של אם היא קורה ככה אז ככה. וזה היה משהו שהקליק לי מאוד מאוד טוב, זה מקצוע שממש אהבתי.

במקביל לזה הייתי ב- Lead. תנועת נוער לחבר'ה צעירים לפיתוח מנהיגות.

פתאום התנסינו בלהקים כל מיני מיזמים, ולעשות כל מיני דברים פורצי דרך בשביל ילדים.

כאילו, זה לא משהו שאנחנו, בתור בני נוער בדרך כלל נחשוב שאנחנו יכולים לעשות.

גילי: כמו מה, למשל?

שירה: תנועת הנוער של כנפיים של קרמבו, זו תנועה שהוקמה במסגרת Lead, אני לא קשורה אליה, כן?

זה לא שזה באופן אישי משהו שלי… זו תנועת נוער שמשלבים בה ילדים עם מוגבלויות כלשהם,

עם ילדים, נקרא לזה "רגילים", אני שמה פה איזה גרשיים סביב המילה הזאתי, ולמעשה זו תנועת נוער

שעדיין קיימת. בגדול, המטרה הייתה להתנסות ולייצר איזשהו אימפקט חיובי על החברה.

גילי: אנחנו באות לדבר על הדרך.

שירה: אוקיי.

גילי: ואפרופו לוגיקה, זה הלוגיקה שאני, ככה המוח שלי עובד, זה שיש תמיד איזושהי זרימה,

איזושהי סיבה, זאת אומרת, משהו שעשינו בתיכון, גם אם זה לא תמיד נראה לנו ממש קשור,

באיזושהי צורה משפיע על מה שאנחנו עושים בצבא, מה שאנחנו עושים בצבא נותן לנו כלים להמשך.

אני חושבת שכל הקריירה שלנו נבנית מהדברים האלה. אז השאלה שאני רוצה לשאול זה

האם משהו ממה שעשית בתיכון, איך הוא השפיע עליך. קודם כל, מה עשית בצבא, והאם יש בזה…

שירה: אוקיי, בתור ילדה חנונית, היו לי שני עולמות משמעותיים כשהייתי נערה, נקרא לזה.

מצד אחד הייתי ממש תלמידה טובה, ההורים שלי לא היו צריכים להגיד לי תשבי, תלמדי.

אהבתי לשבת ללמוד, השקעתי בדברים, היה חשוב לי שיהיו לי ציונים גבוהים, אהבתי תמיד את המורים שלי,

המורים שלי תמיד אהבו אותי, היה סימביוזה. במקביל לזה, תמיד היה לי איזשהו עולם חברתי.

אם זה היה להיות במש״צים, תנועת נוער, להדריך, אחרי זה הייתי בתנועת נוער של Lead .

הפעם הראשונה שהתנסיתי להעביר דברים ולעבור כל מיני סדנאות לכל מיני אנשים שהם בעלי האימפקט

וההשפעה החברתית, ופתאום נחשפתי לעולם הזה. ואני חושבת שזה זרע לי את הזרע של לרצות להיות

באיזושהי עשייה חיובית חברתית. והשילוב כזה של השניים זה היה כאילו שני דברים לא קשורים במיוחד,

אבל הם היו שניהם שלי. זה היה ככה בתיכון.

אחרי זה, כשהתגייסתי לצבא, לא התגייסתי לאיזשהו תפקיד יוקרתי, לא עברתי איזה מיונים מיוחדים.

הייתי אמורה להיות חיילת חפ״שית בחיל חימוש, עושה יומיות קרוב לבית. ואני ידעתי שאין מצב

שזה מה שאני עושה.

בזכות Lead הבנתי שלא נורא, אם אמרו לי "לא" דרך הדלת, אז אני אשיג את ה"כן" שלי דרך החלון,

ואם לא אז אני אעשה סיבוב 3 פעמים עד שאני אמצא את הדרך להיכנס. ושיגעתי את המפקדים שלי,

נשארתי בבסיס ההדרכה, שלא ישבצו אותי לשום בסיס של יומיות, אין מצב.

ואז כשנשארתי בבסיס של ההדרכה הייתי אמורה להיכנס לקורס הדרכה, ותוך כדי כבר קיבלתי זימון לקצונה.

ואז יצאתי לקצונה, ואז באמת קיבלתי תפקיד מדהים בצבא, הייתי קצינה ממח"גית, שזה מפקד מחלקת חימוש

גדודית, ביחידה מיוחדת בדרום, והיו לי 30 חיילים תחתיי, והיו איתי 17 נגדים, והיה לי קצין מדהים מעלי.

ופתאום נחשפתי למה זה אחריות בגיל 19, והיו לי חיילים שחלקם היו נורמטיביים, שוב, אני שמה איזושהם

גרשיים שוב לדבר הזה, אבל מהצד השני היו גם חיילים עם סיפורים מאוד מאוד מורכבים, ובתור מפקדת שלהם,

זה ישב עליי, הייתי אמורה להתמודד עם הדבר הזה. אז זה השירות הצבאי שלי שהוא היה וואו.

אני חושבת שבאמת אם יש משהו שקיבלתי מהשירות הצבאי שלי זה התחושה של האחריות ושל התנסות

משמעותית כזאת בתוך העולם החברתי, כבר בצבא.

גילי: מה קורה אחרי שאת מסיימת את הצבא? כמה זמן היית בצבא?

שירה: אז נשארתי עוד שנה מעבר לשנתיים שהייתי. מה קורה אחרי? אחרי זה יוצאים לטיול הגדול!

גילי: ברור😊

שירה: כשאני השתחררתי מהצבא, זה היה או לטוס להודו או לטוס לדרום אמריקה. אבל אני, אני הבת הקטנה,

יש מעליי שני אחים גדולים, אחי גדול ממני ב-8 שנים, הוא טס לדרום אמריקה, אחותי טסה להודו.

אני הייתי יותר אח שלי בשלב הזה בחיים, אז טסתי לדרום אמריקה.

אחת התקופות המדהימות בחיים שלי. פתאום זה כזה חיבור למי שאתה ומה שאתה בתוך הטיול הזה,

ולמה אני רוצה לעשות וכמה חופש פתאום יש, זה לא לוותר. והדבר שאולי היה לי הכי כיף כמעט בטיול,

לא נעים להגיד, זה שההורים שלי באו לבקר אותי.

אז אני חודש ושבוע מהטיול שלי ביליתי בכלל עם ההורים שלי, וזה היה מדהים. היה לנו מאוד מאוד טוב ביחד.

כמה שנים אחרי זה, זה פתאום הפך להיות סופר דופר משמעותי, כי אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים בגיאורגיה.

גילי: וואו. בטיול?

שירה: כן. הייתה בטיול עם חברים שלה, הם נסעו בטיול מאורגן שהיא הייתה בין אלה שארגנו אותו.

נסעו ביחד במיניוואן והוואן הזה סטה מהכביש והיא נהרגה באותו רגע במקום,  ואני הייתי איתה בטלפון.

גילי: וואו!

שירה: אני הייתי איתה בטלפון, והיא ישבה ליד אבא שלי, אבא שלי היה כאילו לא קרה לו כלום,

יצא עם שריטה, ואימא שלי נהרגה באותו רגע.

גילי: זה מדהים, את יודעת, קורה לא פעם בתאונות, אבל אתה אומר, איך יכול להיות שבן אדם אחד נהרג

ואחד נפצע קל או לא קרה לו כלום.

שירה: כן, זה היה ממש הזוי, כי רוב האנשים שם נפגעו באיזושהי צורה, כן? אבל זה שהיא חטפה את כל המכה,

והוא היה מבין הבודדים שיכל לקום ולהסתובב ולעזור לאחרים.

גילי: בת כמה היית אז?

שירה: הייתי בת 23, שנה וחצי אחרי הטיול. החיים שלי התפוצצו אז, כן? זה היה כמו פצצת אטום שנפלה עליי,

על המשפחה שלי, על כל מי שסביבי.

גילי: מטורף.

שירה: הייתה תקופה קשה, מאוד.

גילי: את היית כאן ומה עשית פה?

שירה: אני זוכרת שבדרום אמריקה פגשתי את אבא שלי ואימא שלי ואמרתי להם, אני רוצה ללמוד וטרינריה.

אני אוהבת בעלי חיים, אני אוהבת טבע, אני רוצה להיות וטרינרית, והם הסתכלו עליי קצת המומים,

אבל ייאמר שההורים שלי הם לא שיפוטים, מאוד מכילים, והם אמרו לי: "טוב, תעשי מה שאת רוצה",

הם כזה זרמו איתי. אז נסעתי לרחובות, שזה המקום היחידי בארץ שאפשר להתחיל ללמוד וטרינריה.

גילי: אז למה ניגשת לשם?

שירה: אני נסעתי לשם בשביל להבין מה זה אומר. פספסתי את כל הימים הפתוחים, ידעתי שאני רוצה

להחליט מה אני רוצה ללמוד. לפעמים יש כמה שעות בחיים שמעצבות לך את כל החיים? זה היה כזה.

אני מסתובבת שם, זה קיץ! לא היה שם אף אחד כמעט, ואני לא ויתרתי. הסתובבתי, הסתובבתי,

נפלתי פתאום על איזו ארוחת צהריים של 7 -8 חבר'ה שהם או סטודנטים שנה שביעית, שמינית,

או שהם בהתמחות כבר, והמרצה שלהם. ואני אומרת להם: "היי, שלום, קוראים לי שירה, אני רוצה

ללמוד וטרינריה, אני ממש רציתי לשמוע איך זה להיות וטרינרית, איך הלימודים, תספרו לי קצת"

ובמשך כמעט שעה…רק מנסים להוריד אותי מזה, לשכנע אותי לא ללכת ללמוד וטרינריה. כאילו, ממש…

גילי: קטלו הכול.

שירה: כן. חזרתי הביתה המומה, ואמרתי אז זה לא מה שאני רוצה. ואבא שלי, ייאמר לזכותו, הוא זה שאמר לי:

תקשיבי, לכי ללמוד תכנות. אמרתי לו: "אבל למה?" תכנות זה מקצוע טוב לנשים.

קודם כל, הוא דיבר על זה שזה מתאים לי, זה כזה אנליטי, וגם הוא אמר לי, את עובדת במשרד,

זה לא עבודה פיזית, מתייחסים אלייך יפה, את עם אנשים איכותיים, יש גמישות, את תוכלי לעבוד מהבית,

את תוכלי לעבוד מהמשרד. הוא ראה את זה כבר הרבה לפני הקורונה, כן? והוא אמר לי, לכי תלמדי את זה,

לכי תלמדי את זה, והקשבתי לו. אבא שלי איש חכם ואני נוטה להקשיב לו.

גילי: אז איפה התחלת ללמוד תכנות?

שירה: התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן -גוריון, למדתי הנדסת מערכות מידע ותוכנה, ולמעשה זו הייתה

הפעם הראשונה שהתחלתי לתכנת.

גילי: רגע, אבל זה לא מסתדר לי, כי שאלתי אותך מתי, מה, כשקרה עם אמא שלך, אז אמרת 23,

אז זה היה לפני?

שירה: כן. אמא שלי נהרגה בסמסטר ה-2 שלי בתואר.

גילי: הבנתי.

שירה: הייתי רשומה גם לטכניון וגם לבן גוריון, וזה בזכות אמא שלי, שהלכתי ללמוד בבן גוריון.

גילי: למה?

שירה: כי היא חשבה שיהיה לי יותר כיף שם. והיא צדקה מאוד. היא אמרה לי: "תקשיבי, לכי למקום

שתיהני ממנו. את לא צריכה לחיות בבית, אנחנו נתמוך בך, זה בסדר. לכי תהני מהלימודים, זו תקופה מיוחדת".

גילי: מדהים מה שהיא אמרה לך, מאוד מאוד יפה. ההבחנה הזאת שצריך ליהנות תוך כדי, שזה נכון

לחיים בכלל, לא רק ללימודים.

שירה: נכון, היה לי קשה להבין מה חשוב יותר: יותר חשוב המוסד שאני אהיה בו, או שיהיה לי יותר כיף?

היה לי קשה לקבל את השיקול דעת הזה, אבל הקשבתי לה.

שבוע לפני תחילת הלימודים רק נסעתי לבאר שבע לחפש בית. זאת אומרת, זה הכל היה מאוד מאוד מהיר.

אבל אין לי בעיה עם שינויים מהירים. סגרתי דירה, התחלתי ללמוד.

זה לא היה אהבה ממבט ראשון, היה לי מאוד קשה.

גילי: מה? באר שבע, אוניברסיטה, לימודים?

שירה: התכנות. (צוחקת) זה לרכוש שפה. ומי שלמד את השפה הזאת בתיכון, או קודם לכן, אז זה הרבה יותר קל.

אבל מי שלא יודע בכלל, זה היה לי מורכב. ובקורס הראשון של התוכנה אני נכשלתי!

גילי: אני רוצה לספר לך שאני למדתי בטכניון, בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, בשנה הראשונה כולם לומדים

הרי את המקצועות חובה הנוראיים האלה. והייתי עסוקה ביותר לקרוא ספרים עד לפנות בוקר, מאשר ללמוד.

ואת השנה הראשונה שלי בטכניון סיימתי בממוצע 55. (צוחקות) אני לא מתביישת להגיד את זה,

כי לא באמת ידעתי איך ללמוד, הכל היה בא בקלות, וזה לימד אותי שצריך להשקיע, שאני צריכה להתיישר.

שירה: אז הסמסטר הראשון היה מורכב. לקח לי זמן עד שהבנתי. גם הייתי צריכה תוספת זמן,

זאת אומרת, יש לי הפרעת קשב וריכוז, ולא הכירו לי בזה בסמסטר הראשון, אז זה היה לי עוד יותר קשה.

ובסמסטר השני הכירו לי בזה.

גילי: מה השתנה?

שירה: הייתי צריכה לעשות עוד פעם אבחון, עוד פעם הערכות, ועדות וזה, וקיבלתי את האישור

רק בסמסטר השני. ובסמסטר השני, כל הממוצע שלי עלה בעוד איזה 20 נקודות.

גילי: בזכות התוספת זמן?

שירה: כן. כן, הרגשתי שזה ממש היה משמעותי אצלי. פשוט לא הספקתי.

גילי: בואי נעצור רגע ונדבר על זה. אני בוגרת קורס אימון הפרעת קשב בלוגוס אפרופו…

שירה: אהה

גילי: ככה הגענו להרצאה המשותפת. ואחד הדברים שמדברים על זה שחשוב מאוד להקפיד על הזכויות,

ברגע שיש את האבחון הנכון, אז יש כל מיני הטבות שאתה יכול ליהנות מהם, ובאמת להצליח יותר.

וזה מאוד חשוב, הדוגמה הזאת שאת נותנת.

שירה: ממש. אם את הסמסטר הראשון סיימתי בתחושת כישלון, שאני כל מבחן, לוקחים אותו ממני,

לוקחים לי את המבחן, אני לא מצליחה להגיע! אני לא קוראת את השאלות האחרונות בכלל!

את הסמסטר השני, מרגע שהיה לי תוספת, זה כבר היה עולם אחר. אנשים לא האמינו איך פתאום

יש לי ציונים כאלה גבוהים, כי באמת, סוף סוף הצלחתי לסיים את המבחן, אני ידעתי את החומר.

לא היה לי מספיק זמן להוציא את מה שאני יודעת ולשים אותו על הכתב.

גילי: אני רוצה גם להגיד עוד דבר: ידוע שאנשים עם הפרעת קשב וריכוז הם אנשים מאוד מאוד מוכשרים,

עם יכולות מאוד מאוד טובות והם מגיעים הרבה פעמים להייטק. הם לפעמים מאובחנים,

לפעמים לא מאובחנים, אבל יש להם הפרעת קשב. הרבה פעמים עם חשיבה מחוץ לקופסא

וכל מיני תכונות מאוד מאוד טובות שמתאימות לעולם ההייטק.

שירה: לגמרי. יש תפקידים שאפשר להביא את ההפרעת קשב הזאת לכדי יכולת מולטי טאסק כזאת,

שאפשר לעשות גם וגם, ואפשר לחשוב בכל מיני כיוונים, אפשר למנף את זה.

ובאמת מהסמסטר השני הדברים הלכו לי הרבה הרבה יותר טוב.

את זה שאימא שלי נהרגה אני גיליתי כשסיימתי מבחן בלוגיקה בסוף שנה א'. לוגיקה, אפרופו, מקצוע…

גילי: שאהבת.

שירה: שאהבתי. דיברתי איתה באותו יום בבוקר כשהיא התקשרה לאחל לי בהצלחה במבחן.

זאת אומרת, היא הייתה בחו״ל, היא התקשרה להגיד לי, היה לה מאוד חשוב, תמיד לפני כל מבחן,

היא התקשרה להגיד לי בהצלחה. הייתה לנו שיחה נהדרת, את רובה זוכרת, זה היה לפני 15 שנים.

זה היה בחדשות, ובשבילי זו הייתה חוויה של סרט. לא היה דרך להאמין שזה קרה.

אני דיברתי איתה, שיחה ממש טובה, ואז פתאום השיחה התנתקה. ואני לא חששתי. והתקשרתי שוב,

ולא היה מענה. וכשיצאתי מהמבחן, אז… ראיתי שהיו לי 12 שיחות שלא נענו, ומלא אנשים שניסו לתפוס אותי,

וקיבלתי את ההודעה מאוד מאוד מהר.

גילי: ממי?

שירה: מאח שלי. אח שלי התקשר אליי, ואמר לי: "ממי תשבי, אמא מתה".

גילי: וואו. קשה.

שירה: מאוד קשה. זה היה…

גילי: אין מילים.

שירה: אין מילים. אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, הייתי הבת של אמא שלי, היינו מדברות כל יום,

כמעט שעה. היא ידעה הכול, הייתה מאוד מעורבת. בעלי היום, הוא היה בן זוג שלי אז. לפחות את זה.

הם זכו לראות אותו כמה פעמים. אז איתו, ועם עוד חבר טוב וחברה, אספו אותי, גירדו אותי מהרצפה…

למעשה המוות של אמא שלי זה הכאפה הראשונה בחיים שלי, שבאמת טלטלה את עולמי.

זה היה דבר מאוד מורכב מצד אחד, מצד שני אני חייבת לספר שהייתי בבועה בבאר שבע, וזה קצת שמר עליי.

כי היו לי חברים מאוד טובים שהצלחתי בשנה הזאת לרכוש, והם היו איתי ובבאר שבע, מה שטוב זה שכולם

עוזבים את המשפחות שלהם, אז אתה מייצר מין משפחה חדשה בתוך העיר, ופשוט בילינו המון שעות ביחד,

וגרנו ביחד עם שותף. היינו גרים אני עם בעלי, שהיינו חברים אז, והחבר שלו שהם היו שותפים,

ואני הצטרפתי אליהם.

וגרנו ככה שנתיים, והמשכתי את התואר שלי בהנדסת תוכנה וגם סיימתי אותו בהצטיינות.

זאת אומרת, אולי זה נתן לי איזה פוקוס לשבת וללמוד ולחרוש…

גילי: לעשות את זה כנראה בשביל אמא שהאמינה. גם אם לא במודע…

שירה: כן, היה לי מאוד חשוב להצליח, וגם הדברים מאוד התחברו לי.

ואז הפכתי להיות מורה פרטית לסטודנטים שעושים ספציפית את הקורס הזה, וקורס של מערכות הפעלה,

מין סוויץ' כזה שקרה.

גילי: מה הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת לימודים?

שירה: עבדתי באפלייד מטיריאלס, למעשה התחלתי את זה בתור סטודנטית. התקבלתי לשם כבר בשנה

הרביעית שלי. חברה גדולה ברחובות, הייתי צריכה מבאר שבע ליסוע לרחובות. אבל זו הייתה חברה מאוד

חמה ונעימה לסטודנטים, ובכלל לאנשים בתחילת הקריירה שלהם. הייתי מוקפת באנשים שמתכנתים

כבר הרבה מאוד שנים, מתחת -5 שנים את עובדת באפלייד מטיריאלס, את כאילו צעירה. NewBE, את חדשה.

אז חבר'ה מאוד ותיקים, מאוד מבוססים, שיודעים הרבה, וגם יש להם סבלנות לשבת, ללמד, לגדל, לטפח.

גילי: שזה, אני חושבת, מאוד משמעותי. אני לא בטוחה שבחברות של היום יש סבלנות למישהו.

אל תבוא ג'וניור, תבוא כבר מומחה.

שירה: בדיוק, נדבר על זה בהמשך, שוק העובדים מאוד מאוד מורכב, בטח לג'וניורים. אבל אני זכיתי,

כי בזמן ההוא היה ממש ביקוש להביא סטודנטים, וגם לעבודה הזאת התקבלתי יחסית בקלות,

זה המקום הראשון שהתראיינתי אליו למעשה. אז התפתחתי שם וגדלתי שם, ושם למדתי  את היסודות

של התוכנה.

גילי: כמה זמן?

שירה: עבדתי שם סך הכל 3 וחצי שנים. אחרי התואר, אני ובעלי עברנו לגור ברחובות כי זה היה קרוב וקל,

הוא עבד בתל אביב, הוא התקבל לעבוד ב- Wix , ואני עבדתי בApplied Materials.

גילי: רגע, אתם למדתם שניכם תכנות בבאר שבע?

שירה: כן. אני הכרתי את בעלי בתואר, זאת אומרת הכרנו ממש בסמסטר הראשון. עברנו לגור ביחד אחרי

3 חודשים שהיינו ביחד. בהתחלה זה היה יותר חברי ואז נהיינו בני זוג והעברנו את כל התואר ביחד.

4 שנים של כל הזמן כמעט ביחד 24/7.

ואחרי כמה שנים באפלייד, רציתי לעבור לחברה אחרת, משהו צבעוני, ססגוני, דינמי, בתל אביב,

היה לי מאוד מאוד חשוב, והחלטתי להתפטר.

אני רוצה לעשות את הדברים הכי טוב שאפשר. אז ידעתי שאם אני אעבוד ותוך כדי אחפש עבודה,

זה לא יהיה המקסימום שלי, אני אוכל להכניס פה ראיון, שם ראיון…

גילי: לא תעבדי בזה.

שירה: בדיוק, אני לא אעבוד בלחפש עבודה. והיה לי גם ביטחון עצמי מספיק טוב, והשוק היה במקום טוב.

למרות שבכל מקרה כנראה הייתי עושה את זה, קמתי ועזבתי את אפלייד. לקחתי קצת זמן לעצמי,

ואז ישבתי, חרשתי, למדתי, נכנסתי לקהילה של נשים, שקוראים לה "באות", זו קהילת הפיתוח

היום הכי גדולה שקיימת בארץ לנשות טכנולוגיה.

גילי: איך קראו לזה?

שירה: קראו לזה "באות להרצאות". בזמנו לא היו הרבה נשים בעולם של התוכנה, ומה שהיה קורה,

שנגיד יש איזשהו מיט -אפ, היית יכולה לבוא, והיית האישה היחידה בחדר של 50 גברים.

אז הם היו כמה חֲבֵרוֹת שהקימו את הקבוצה, זו קבוצת פייסבוק, שהמטרה שלה הייתה שאם את הולכת

לאיזשהו מיט -אפ, אז בואי נכיר לפני ונלך ביחד, שלא נהיה לבד 2 נשים ושלא מכירות אחת את השנייה.

קהילה שגדלה בצורה מטורפת.

כשאני הצטרפתי לקהילה, זו הייתה יחסית קהילה קטנה. אנחנו מדברים על לפני 10 שנים כמעט,

ובקהילה הזאת הכרתי כמה נשים שכבר עבדו בחברות גדולות: פייסבוק לפני שקראו לזה מטא, ובגוגל,

ובכל מיני סטארט-אפים מגניבים, והם הטיסו לי את התהליך של החיפוש עבודה. הם פשוט עשו לי מנטורינג,

והם פרצו לי את התודעה, והם עזרו לי, ונתנו לי כל מיני כלים, ונתנו לי כל מיני כיוונים…

וגם אני נגיד לא חשבתי בכלל לעשות משא ומתן על שכר. את הצעת החוזה שנתנו לי ב- Applied Materials ,

אני לא הבנתי בכלל איך הקונספט הזה של מה הולך שם סביב שכר.

אני הגעתי להצעה, והמנהלת אומרת לי: "הנה, תראי, זה מה שחשבנו להציע לך", ואני כזה:

"וואו, מדהים! אוקיי, סבבה, בואו אני אחתום".

והן פתאום אמרו לי: רגע, את יודעת, את יכולה לבקש ככה, ותבקשי יותר, והם גם סידרו לי את הציפיות שכר

פתאום שיהיו יותר גבוהות. וגם אמרו לי, רגע, אבל אם אומרים לך ככה, אז את יכולה לעשות כל מיני דברים.

ועשיתי תהליך של חיפוש עבודה אינטנס, הגעתי בסוף ל-2 הצעות מ-2 חברות טובות. ואפילו ניהלתי איזשהו

משא ומתן, ומאוד התלבטתי בין השתיים, ובסופו של דבר הלכתי על Fiverr.

אז את כל התהליך הזה של חיפוש עבודה סיימתי בסופו של דבר בחברה תל אביבית, היה לה מוצר

שאנשים משתמשים בו, זאת אומרת הכרתי אנשים שמשתמשים במוצר של פייבר, לי זה היה מאוד חשוב,

עם טכנולוגיות עדכניות, עם חבר'ה צעירים. אז זה היה…

גילי: צֵ'ק, צֵ'ק, צֵ'ק.

שירה: כן, ממש ככה. וזה הלך כל כך טוב שלשמחתי פנו אליי המובילות המקימות של הקהילה הזאת

ואמרו לי: "תקשיבי, אולי תקימי תוכנית למציאת עבודה?".

גילי: באיזה גיל את בשלב הזה?  

שירה: אני בת 29. לא ידעתי כל כך מה זה, אבל הם שידכו לי חברה ממש טובה שבזמנו עבדה בפייסבוק,

וביחד הקמנו את התוכנית למציאת עבודה. עד היום היא פעילה! יש בה עשרות נשים שמשתתפות בה כל הזמן.

נשים היו נרשמות, הן היו מקבלות מנטורית שמתאימה לה. והפעלנו מין מערך כזה של סימולציות,

שהיו עושים מין מוק אינטרוויוז לכל מישהי שהייתה רוצה והיינו גם משבצות למישהי שלא מהמקצוע.

גילי: מה זה?

שירה: מוק אינטרוויור, הכוונה היא לראיון סימולציה שהוא טכני בדרך כלל, וזה כלי מטורף.

זה אחד הדברים שלי, בתהליך שלי, הכי הקפיצו לי. כי פתאום הבנתי מה המסר של מה שאני אומרת,

איך זה נתפס מהצד השני. על מה אני צריכה לעבוד, מה אני צריכה לחדד.

וניהלתי את התוכנית הזאת במשך 3 שנים.

גילי: במקביל לעבודה…

שירה: במקביל לעבודה, זה הכל היה בהתנדבות, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי בתהליך של הקריירה.

כי פתאום גיליתי שיש משהו שאני אוהבת לעשות בלי שמשלמים לי עליו, ויש לו אימפקט מדהים.

ונחשפתי לזה שחיפוש עבודה זה סקיל.

זה לא קשור בהכרח לכמה את מתכנתת טובה או איזה יכולות הבאת בתפקיד האחרון שלך, זה סקיל.

המראיינים המנוסים ינסו כל הזמן לקחת את המתכנתים, את האנשים שמועמדים, למקום של אי ידיעה.

כל הזמן רוצים לראות מה את עושה כשאת לא יודעת, כי ככה זה בתכנות. אני כל הזמן בתור מתכנתת

מקבלת משימות, ולרוב, אין לי מושג איך לפתור אותן.

גילי: אז היום פשוט ב-AI…

שירה: אז לא היה… תמיד אמרנו שהסקיל הכי גדול שלנו בתור מתכנתים זה לדעת לחפש בגוגל.

מי שהיה טוב בלחפש בגוגל היה מצליח, ומי שלא, לא… אז בתוכנית הזאת בהתחלה הייתי מביאה

מרצות חיצוניות, לאט לאט, אמרתי, אוקיי, כבר אספתי מספיק מידע, אז אני יכולה להעביר הרצאה

על איך להציג את עצמי, אני יכולה להעביר הרצאה על קורות חיים. התחלתי לתת review על קורות חיים.

התחלתי לראיין מגייסות וצברתי את כל הידע הזה שקשור לעולם של חיפוש עבודה.

וגם קלטתי שאני מאוד אוהבת להעביר את זה הלאה. שיש לי שם איזה משהו שאני מאוד מאוד אוהבת לעשות,

וזה מילא אותי מאוד, וזה היה לי כיף. בשלב כלשהו אני כבר הייתי בהיריון עם התאומות שלי,

ולמעשה כשילדתי אז אמרתי להם, עד כאן. אני לא יכולה גם לנהל את התוכנית וגם להיות אימא לתאומות…

גילי: וגם לעבוד.

שירה: וגם, למעשה היה עוד משהו בחיים שלי בשלב הזה. אם אמרנו שהכאפה הראשונה זה אמא שלי,

אז הכאפה השנייה זה שבעלי אובחן כחולה סרטן.

גילי: שאת בת כמה את בזמן הזה?

שירה:  הייתי בת 32. חשבנו שיש לו דלקת בגרון, והוא הלך לקולונוסקופיה, אלי היה בסך הכל בן 33.

מהר מאוד הבינו שזה גוש סרטני בדרגה 3. היה צריך להתחיל טיפולי כימותרפיה, ואז ניתוח ועוד טיפולים,

נכנסנו לאיזשהו ניסוי קליני, ואני במקביל בכלל בטיפולי  IVF. צריכה להחליט מה אני עושה,

אם אני ממשיכה את הטיפולים, או לא…

גילי: וזה היה לפני שהיית בהיריון עם התאומות?

שירה: כן.

גילי: וואו. איזו החלטה קשה.

שירה: כן. האמת זה היה הימור. חולי סרטן יש להם סיכויי הישרדות, מודדים מה הסיכוי שהם ישרדו עד 5 שנים.

אז בסוג סרטן שלו, במצב שלו, היה לו רק 20% סיכוי.

גילי: מה את אומרת!?

שירה: כן.

גילי: וואו…

שירה: והחלטתי שכן. שאני ממשיכה את הטיפולים כדי לתת לו תקווה. אני הייתי באמונה שלמה

שהוא יוצא מזה.

גילי: בעצם לתת לו את הסיבה, רגע, תכף יש לך ילד, ילדים, צא מזה! (צוחקת)

שירה:  כן! אחרי הסבב הכימו השני, אני חושבת, נקלטתי! זה היה מקור של אור!!

היתה לו החלמה מלאה. הוא עבר ניתוח שהשאיר אותו עם איזושהי נכות מסוימת עד היום,

אבל בסך הכל הוא בסדר, והוא בריא. מאוד הבנו שזהו, החיים זה כאן ועכשיו!!

אלי יצא מזה, הוא החלים. אני ילדתי את הבנות, היה לי הריון בסיכון, אני סחבתי את כל זה תוך כדי

שסעדתי אותו, אבל ילדתי שבועיים אחרי הטיפול הכימו האחרון שלו.

אבל אז, 3 חודשים אחרי זה התחילה הקורונה. הוא חזר לעבוד למעשה איתי בבית. היינו ביחד, אני והוא לבד.

היינו בתל אביב. המשפחה שלו ירושלמית, המשפחה שלי מאזור הצפון. אחותי בארצות הברית דאלאס

בכלל לא יכולה להגיע אלי ולעזור לנו. הייתה לנו מטפלת שגם לא יכלה להגיע יותר בגלל הקורונה.

היינו פשוט אני והוא. זה היה סדנה מאוד אינטנסיבית בלהיות הורים ובלהתמודד עם כל השאר.

גילי: בלהיות הורים, בזוגיות, בעבודה, סדנה סדנה…

שירה: כן. אמרו לנו בעבודות, גם שלי ושלו, שגם אחרי הקורונה לא נהיה חייבים לחזור לעבוד במשרד,

ויהיה אפשר להגיע רק פעמיים בשבוע למשרד. ואנחנו אמרנו, אוקיי, אם אנחנו לא חייבים להגיע למשרד כל יום,

אז למה שנמשיך לגור בתל אביב? בוא נתקרב למשפחה. עברנו לגור בחיפה, כשהבנות היו בנות 10 חודשים,

וכשהבנות היו בנות שנה חזרתי לעבוד ב- Fiverr, אבל מרחוק.

אבל ידעתי שזה לא הדבר שאני רוצה להמשיך לעשות לנצח. היה לי איזהשהוא משהו שאמר,

אני אעשה את זה 10 שנים, ואחרי 10 שנים אני אעשה Brake, ואז אני אחליט מה אני עושה.

גילי: ופתאום הגיעו 10 שנים.

שירה: אז התחלתי לחשוב מה אני אוהבת לעשות? ידעתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים בתהליכים

של חיפוש עבודה, שאני אוהבת גם להעביר את ההרצאות ולהיות שם ולארגן את המיטאפים וכל מה שזה אומר,

אבל גם לעשות את המנטורינג אחד על אחד.

ויש לי מטפלת מדהימה שעזרה לי ואמרה לי: "תקשיבי, לכי תלמדי אימון אישי, זה ייתן לך הרבה מאוד כלים".

ובאמת הלכתי. ותוך כדי העבודה למדתי אימון אישי בלוגוס, אצל איילת, וזה הקורס ששינה לי את החיים.

התחברתי גם לכלים, גם הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי, זה נתן לי המון אומץ. לא תפסתי את עצמי

כבן אדם כזה אמיץ. אבל אנשים עשו לי כל הזמן שיקוף שאני מאוד מאוד אמיצה, לאור כל מה שהיה לי בחיים.

והתוודעתי לעוד תכונות, יותר נכנסתי והבנתי מה חשוב לי, ואיך אני רוצה שהחיים שלי יראו, ואיך אני

רוצה לעבוד, ובמה אני טובה.

גילי: אבל זה לא דברים שידעת גם קודם? הסיפור שלך הוא שאת היית מאוד ממוקדת ויודעת מה את עושה!

שירה: נכון, אבל הייתי בתוך מסלול מסוים, שזה התכנות, ופתאום בקורס גם נחשפתי לעולם אחר,

שיש עוד דברים מחוץ לעולם של ההיי -טק. אבל גם פתאום כל הכלים האלה של לעשות חזון,

של לבנות איזושהי תוכנית, של לחשוב איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו, זה עשה לי מין סדר,

זה שאלות שלא ישבתי לעשות אותן בחיים שלי ברגיל. וזה השפיע עליי!

אז כשסיימתי את הקורס אימון, באמת השלמתי 10 שנים בהייטק.

גילי: מקסים!

שירה: שזה היה היעד שלי. וזה לא היה באיזשהו ואקום, כי היה את ה-7 באוקטובר.

גילי: תסבירי לנו איך הגעת לתאילנד.

שירה: אנחנו היינו בתאילנד באוקטובר במסגרת טיול משפחתי. נסענו כל המשפחה, 20 איש לתאילנד,

היינו שבועיים כולנו ביחד, ואחרי זה המשכנו אני אלי והבנות, לעוד שבועיים בקופנגן קוסמוי.

וה -7 באוקטובר קרה כשהיינו בקופנגן. אצלנו זה כבר היה כזה אמצע היום, אנחנו פתאום רואים

את כל הדברים… זה היה באמת בלתי נתפס.

יושבים בחוף ים טרופי, מהמם יפהפה, הכל מדהים. מפחדים… מפחדים, כאילו… פחד…

מה שקרה זה שפשוט החלטנו לא לחזור באותו רגע. לא ידענו מה יהיה עם המערכה מצפון.

גם המשפחה אמרה לי: "אל תחזרי, זה לא זמן טוב להיות פה". אז נשארנו חודש, ואז נשארנו עוד חודש,

ואז נשארנו עוד כמה שבועות, וראינו שממש טוב לנו. היינו בקופנגן, קהילה ישראלית,

שמנו את הבנות במסגרת חינוכית מדהימה. הם היו בגן חב"ד, זה היה גן מדהים.

הטסנו את הלפטופים שלנו, עבדנו מרחוק, אני ב- Fiverr ואלי ב- Wix ראינו כי טוב.

המלחמה, עוד יותר הזכירה לנו כמה חיים קצרים ואנחנו לא יודעים מה יהיה,

וכבר אז שהייתי שם בתאילנד, החלטתי שאני מתפטרת.

זה היה מאוד מהר, עזבתי את פייבר, ואלי החליט שהוא ממשיך לעבוד. אבל אנחנו מלכתחילה הגדרנו את זה כשנה.

אנחנו חזרנו ממש חודש לפני שהתחילה המלחמה (עם איראן), זה היה תזמון מיוחד, אבל ההחלטה התקבלה

הרבה הרבה קודם. מלכתחילה, כשיצאנו מפה לתאילנד, לא היינו במקום שרצה לעשות רילוקיישן ויאללה ביי,

לא רוצים לחזור לישראל. זה הגיע דווקא מחוויה. לראות עולם, לחוות תרבות אחרת, לפגוש הרבה אנשים

חדשים, כסוג של התפתחות חדשה, התנסות, למידה, זה הכל חלק מהאקספלורציה.

אני חושבת שגם אני וגם בעלי, בשלב של אקספלורציה בחיים. וגם זו הייתה הזדמנות עם כל מה שקרה

כאן בארץ. שבאמת במקור אנחנו תכננו להיות רק שנה. אבל ראינו כי טוב, באמת היה שם כיף,

וגם מעבר לזה עשינו איזושהי השקעה כלכלית שם שרצינו להישאר וללוות אותה לכל אורך הדרך.

וזה התארך, והתארך, והתארך, וככה באיזשהו שלב אני הרגשתי שאני לא יכולה, ואמרתי, די, אני צריכה יציבות.

שזה היה איזה משהו חדש שלמדתי על עצמי, שכל העניין זה שאין לי שורשים, שאין לי את המשפחה שלי,

אין לי את החברים שלי, אין לי אפילו את התעשייה הרגילה. ולי היה מאוד מאוד קשה, כל החוסר יציבות הזה,

מסגרות חדשות לילדות, בתים חדשים שעברנו, חברים חדשים, כאילו כל הזמן היו דברים, זה היה יותר מדי,

יותר מדי חוסר יציבות.

וידעתי שהיציבות זה או שאני מחליטה שאני נשארת עכשיו בתאילנד, או שאני חוזרת לישראל,

ובאמת אמרתי לבעלי יום אחד, זהו, אני קונה כרטיסים, פתחתי, הסתכלתי תאריכים שהמחירים לא היו מאוד

יקרים, וככה בחרנו לחזור. מה לעשות שזה יצא רגע לפני המלחמה ולתוך החורף הישראלי.

גילי: אבל יחסית אני חושבת, עצם זה שחזרתם לדירה שלכם ולעיר שאתם מכירים, זה עשה את זה,

אני מקווה, קצת יותר רך, לא?

שירה: החלק הטוב היה לחזור לכל הקשרים החברתיים שלנו. אני חושבת שזה הדבר שלי היה הכי הכי חשוב.

לחזור למשפחה, לחזור לחברים, כל המעגלים, כל הדברים שאהבנו והיה חסר. אבל אין ספק שגרנו פה כל החיים,

אז כן יש חוויה של לחזור למוכר. מתלווה לזה שבפן המקצועי אני הרגשתי שמאוד קשה לי להביא לביטוי

את עצמי ואת היכולות שלי מרחוק בתאילנד.

גילי: רגע, כשאת היית בתאילנד, את המשכת ללוות אנשים בישראל?

שירה: כן, כשאני הייתי בתאילנד המשכתי בעיקר לעשות תהליכי אימון אישי בתחום הקריירה, או הכנות

לראיונות עבודה, או דברים כאלה שקשורים לעולם ההייטק. ומדי פעם היה לי גם הרצאות, סדנאות

וכל מיני יוזמות ודברים כאלה שעשיתי, והכל מרחוק.

ואני חושבת שאם יש משהו שהבנתי עם השנים, שכל הזמן אני חוקרת את עולם הקריירה, ומה חשוב,

ומה משפיע, ומתי אנחנו יותר מאושרים, פחות מאושרים בעולם של הקריירה, המסקנה שהגעתי אליה

דווקא לאחרונה, שהרבה פעמים זה לא כל כך משנה בדיוק מה אתה עושה, כמו איך את עושה את זה.

זאת אומרת, האם את עובדת לבד או מול אנשים, אבל זה לא יחסי קולגיאליות, יש הבדל בין לעבוד

מול לקוחות ללעבוד עם שותפים לצוות. האם זה פרונטלי או לא? מה סוג האתגרים שאנחנו חווים שם?

האם זה יותר כמו לפצח איזושהי בעיה עם עצמי לבד, או להעביר איזשהו חומר, או לתת מענה?

הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים לעולם של העבודה אז אנחנו חושבים על המקצוע כאילו באופן כללי,

אפילו אני אקח את זה לעולם של תכנות אז כאילו יגידו תכנות כי כאילו אם מישהו יושב כל היום

מול המחשב זה תכנות. זה לא באמת המקצוע, המקצוע הרבה פעמים זה לעבוד עם ה-PRODUCT  

או עם ה- DISGN ולעשות עיבוד לבקשות, ויש בתוך עולם התוכנה נגיד הרבה פעמים מחקר,

צריך ללכת להיכנס רגע לאיזשהו קוד או ללמוד על איזושהי טכנולוגיה חדשה ואיך עושים לה אינטגרציה,

או איך עושים את כל הקוד הזה מחדש בצורה יותר טובה, אז זה יכול להיות יותר טכנולוגי. אולי זה בכלל

בכיוון של ניהול, אתה עדיין מתכנת אבל אתה גם מנהל אנשים, אתה מנהל משימות.

ויש מתכנתים שיושבים, יכולים לעבוד ב- REMOTE ,ואת רוב המשימות עושים לבד. יש מתכנתים שבכלל

כל הזמן נמצאים בישיבות, כי הם צריכים לתת את ה- INPUT-ים שלהם לצוותים אחרים.

יש מתכנתים שעובדים הכי טוב בזוג, עושים עבודה צוותית. זאת אומרת, כולם עושים את אותה עבודת תכנות

כביכול, אבל היום -יום שלהם נראה שונה לגמרי.

שזה איזשהו רובד נוסף, שפתאום אני שמה עליו הרבה מאוד דגש.

גילי: אוקיי, ועולם המשא ומתן, שזה המקצוע שלך?

שירה: כן, רגע, אז כשאני הייתי בתאילנד, הרגשתי שיש לי איזשהו חסר בפן המקצועי, שהוא לא יכול להגיע

לכדי ביטוי כי אני עובדת מרחוק. אני לא יכולה לעבוד בקבוצות, כי להעביר הרצאה בזום זה מאוד מאוד מרוקן,

לי לפחות, כי מאוד קשה לי לעמוד בסיטואציה הזאת שהיא מאוד חד -כיוונית.

ואז הרגשתי שהמקום שלי זה לפה, לחזור לארץ, לחזור להייטק, אז חזרנו לפה, ובאמת עכשיו אני מחפשת

עבודה כמתכנתת בהייטק, זאת אומרת, אני החלטתי שזה כן משהו שחסר לי, זה כן משהו שאני אוהבת אותו.

כמובן, יש דגשים חדשים, אני עכשיו יודעת איזה סוג של פיתוח יתאים לי יותר, באיזה סוג של חברה,

עם איזה סוג של מוצר, ומה מאוד משמעותי לי שיהיה שם.

גילי: יפה. ואת מחפשת עבודה, ואחד הדברים שמן הסתם תצטרכי לעשות זה משא ומתן על שכר,

ובעניין הזה יש לך מה לתרום לי ולמי שמאזין, אז דברי על זה קצת.

שירה: קודם כל משא ומתן זה עולם מאוד מאוד גדול שבאמת אני ממליצה לכל אחד לנסות לחקור, ללמוד,

לשמוע. ככל שהשנים עוברות, במיוחד בשנה האחרונה, אני רואה שזה לא רק בתהליכים של חיפוש עבודה.

זאת אומרת, משא ומתן, זה בהחלטות קטנות וגדולות. בגדולות זה יכול להיות שעכשיו שקנינו בית,

אז לנהל על זה משא ומתן, אבל גם בהחלטות היומיומיות של מי מוציא את הילדים, או מי יעשה את המטלה

הזאת שאני לא סובלת לעשות בבית, כי שנינו לא רוצים לעשות את המטלה הזאת ואיך אנחנו מתמודדים עם זה.

ובין אם אנחנו רוצים לקנות מקרר או ספה.  ואז פתאום הכלים של המשא ומתן נכנסים בכלל לחיים

ברמה היומיומית.

גילי: כן, זה סקיל שצריך אותו בכל דבר.

שירה: בעולם של שכר, זה משהו שלא מדברים עליו מספיק, אבל זה שלב לגיטימי. שצריך להתכונן אליו,

צריך לחשוב עליו, צריך להשקיע בו זמן. ממש כמו שאנחנו כותבים קורות חיים או מייצרים NETWORK

או עושים איזשהו מחקר על החברה לפני שאנחנו באים להתראיין בה. אז גם על מה התנאי שכר,

איזה מרכיבים יש שם, מה קולגות או אנשים שיש להם ניסיון כמו שלי מרוויחים. אלה דברים שאנחנו צריכים

להשקיע בהם זמן, כי כאן התמורה היא מאוד מאוד ברורה. אנחנו יודעים אם נצליח להרוויח יותר או פחות.

גילי: את אומרת לשאול את הקולגות, ואת באה מעולם ההייטק, ובעולם ההייטק לא כל כך מגלים אחד לשני

כמה אתה מרוויח. אז איך מתגברים על הדבר הזה?

שירה: אז קודם כל, אני אישית מאוד ממליצה כן לדבר על זה, כן לפתוח את זה. קודם כל, יש לנו קולגות

שהם לא בתוך מקום העבודה שלנו. לא הייתי פותחת את זה באיזשהו פורום רחב, הייתי מזמינה לקפה,

הייתי עושה שיחה בארבע עיניים. הייתי מרימה טלפון, אנשים שלמדנו איתם, אנשים שעבדנו איתם בעבר,

ומשתפת: "אני כרגע מחפשת עבודה, או אני עומדת לפני העלאות שכר שנתיות במקום עבודה שלי.

אני רוצה לבקש העלאה, אבל אני לא יודעת בדיוק כמה. אני לא יודעת כמה מגיע לי. אני היום מרוויחה X

או עד עכשיו הרווחתי X וככה וככה הטבות נוספות קיבלתי מהחברה, בין אם זה מניות או קרן השתלמות

על מלוא השכר. ומה דַּעְתְּךָ? מה דַּעְתֵּךְ? כמה אני צריכה לבקש?"

ומתחילים לנהל איזה שיח, ואז כשהצד השני משתף, אז אפשר גם ממש לשאול בצורה ישירה:

"אני ממש אשמח אם גם תגיד לי כמה אתה מרוויח כרגע. אני בכוונה אומרת את זה אפילו בזכר קצת,

כי אני רוצה לעודד נשים שמקשיבות לנו, דווקא לדבר עם גברים על השכר. יותר לנו קל לעשות את זה עם נשים,

אבל אני חושבת שזה תחום שחשוב שלא רק נדבר על זה רק עם נשים אחרות, אלא דווקא לקבל את האג'נדה

הגברית.

גילי: וגם לשים על השולחן ולהגיד שאם אנחנו נשאל על שכר גבר, אז הסיכוי שאחר כך אנחנו נקבל משכורת

שהיא יותר גבוהה ממה שבדרך כלל נותנים לנשים, הוא יותר גבוה.

שירה: אנחנו יודעים שיש פערי שכר בין גברים לנשים. אני אגיד שניתוחים שמדברים דווקא על ההייטק

בישראל לא מראים בהכרח שההבדל הוא רק בגלל המין, דווקא הרבה פעמים נשים בתחומי הטכנולוגיה

וההנדסה מרוויחות שכר שהוא יפה ומכובד. עם זאת, אני חושבת שהרבה פעמים לגברים יש אומץ,

תעוזה, קצת חוצפה ישראלית שבאה לידי ביטוי, וזה טוב בעולמות של משא ומתן, ואני חושבת

שזה טוב לשמוע מה הם חושבים.

אני בעולם של משא ומתן כבר 6 שנים, מאז שהתחלתי להעביר את ההרצאה הראשונה שלי בתחום.

וכל שנה אני מנסה לעקוב על מגמות, על איזה סוגי הטבות מקבלים.

אם לפני 7 ו -8 שנים לא כל כך היה מקובל להשתמש במענקי חתימה, שזה בונוס כזה שאנשים בתוך ההייטק

מקבלים אם חותמים, אז היו כמה שנים ממש יפות זה גם התפשט לחברות אחרות, שממש נתנו מענקי חתימה

למי שכבר הועיל בטובו לחתום. כי בדרך כלל היו מגיעים למצב שהחברה מצאה את הבן אדם או הבת אדם

שמתאימים להם בדיוק, לאותם האנשים יש עוד 3 -4 חוזים מחברות אחרות והם רק צריכים לבחור.

אז אחד הכלים שהיו חזקים בעולם של משא ומתן של חברות שהיו מציעות, זה בונוס חתימה.

אני עושה כל שנה סקר שכר שנתי, שאני אומרת לאנשים שיספרו בצורה אנונימית כמה הם מרוויחים,

וגם אם הם עשו משא ומתן, אז לשמוע מה הם הצליחו להשיג במשא ומתן. כשאני אחרי זה מעבירה את זה

בהרצאות או בסדנאות, אנשים אומרים: "וואי, באמת אנשים הצליחו להשיג את זה?" אז אני אומרת להם:

"כן, כן, זה תשובות אמיתיות". אני חושבת שזה נותן הרבה מאוד ביטחון לאנשים לנסות.

אז התחלתי לראות ב- 3 שנים האחרונות מגמה יורדת במענקי חתימה, וזה לא מאוד מפתיע, כי אנחנו ממש

בשוק של מעסיקים, רואים את זה מאוד. בשיחות שהיו לי עם מגייסות, הן משתפות שמגיע כוח אדם

הרבה יותר איכותי, שהרבה פחות מתווכח, פחות מציב דרישות, מלכתחילה אנשים פחות עושים משא

ומתן פעיל.

גילי: וזה קורה כי?

שירה: כי אין להם הרבה אפשרויות. אם פעם חיפוש עבודה לקח בין 3 ל-5 חודשים, עכשיו אנחנו מדברים

על סביבות השנה של חיפוש. אני לא נכנסת לעולם של הג'וניורים, שיש חברות שלמות שלא מגייסות

כבר שנתיים ג'וניורים.

ומהצד השני אנחנו רואים שהשכר לא מאוד יורד. חברות שיש להן כבר צוותים, ובצוותים האלה יש אנשים

עם ניסיון דומה לאנשים שמגייסים, הן לא יכולות עכשיו פתאום לתת לבן אדם החדש שמצטרף לצוות

30% פחות, 20% פחות. זה לא משהו שהן יכולות להרשות לעצמן, כי זה מייצר חוסר הוגנות.

אז השכר, בטח לא ברמות הגבוהות, כל מי שיש לו כבר נגיד 6, 7, 10 שנות ניסיון ומעלה, אז השכר שלהם

כמעט ולא נפגע. כן, אני רואה גם שג'וניורים מרוויחים קצת פחות. זאת אומרת, הם כבר לא בשיא

שהיה לפני 3 -4 שנים, שהיה שיא שכר לג'וניורים, אז לג'וניורים זה ירד בערך ב -20% -30%.

גילי: מה במצב דורש את הירידת שכר הזאת?

שירה: זה עניין של ביקוש והיצע. בסוף יש מעט מאוד משרות, עם הרבה מאוד מתמודדים עליהן,

ואז עקרונית היית מצפה שעד שמגייסים יגייסו מישהו זול, אבל זה לא עובד ככה, לא מגייסים אנשים זולים.

חברה שמגייסת מישהו, היא רוצה לגייס אנשים שהם ממש טובים. עכשיו, מה שהפך להיות הדרישות

מהפן המקצועי, מהמומחיות, עלתה, אבל השכר שמציעים לא ירד. הם מבקשים יותר יכולות שקשורות

בביטחון עצמי. זאת אומרת: יכולות של הובלה, לעשות דברים בצורה עצמאית, יכולות למידה יותר אוטודידקטיות.

פחות רוצים פוטנציאל, רוצים יותר קבלות.

אבל התנאים לא ירדו. אז מה שקורה זה שכבר אנשים באים, הם מקבלים חוזה בדרך כלל מכבד,

מקבלים חוזה טוב, והם יודעים שאין להם הרבה תהליכים. זה לא שעכשיו יש להם עוד 3 תהליכים

שהם עוד רגע מקבלים עוד חוזה, אז הם לא מנהלים כמעט משא ומתן.

בדרך כלל רוב האנשים עוברים עבודה פעם בכמה שנים טובות, אז רוב האנשים שאני נפגשת איתם

הם אנשים שאולי בפעם הקודמת שהם חיפשו עבודה הם בכלל לא ניהלו משא ומתן, הם אומרים, אוקיי,

הפעם אני רוצה להגיע ממקום של להבין איך זה עובד, מי נגד מי, מה אני מצופה לעשות, אולי כן אני יכול

לשפר את התנאים. ואז אנשים באים אליי כי הם רוצים לקבל יותר ביטחון בתהליך, איזה שאלות לשאול,

מה חשוב לבדוק. וכן, איך הם יכולים לשפר תנאים, אבל בצורה טובה, שלא תפגע בתהליך.

כי יש פחד מאוד גדול, כי כשאנחנו מגיעים לנהל משא ומתן על שכר, אנשים מאוד מאוד מפחדים מה יגידו

עליהם, מה יחשבו עליהם, איך זה ייראה שבכלל הם באים ומבקשים משהו. עוד בתקופה הזאת, אתם באים

ומבקשים משהו? נו, באמת.

גילי: אז תני לנו טיפים בניהול משא ומתן.

שירה: אוקיי. חשוב לזכור שזה לא מלחמה. אנחנו לא נאבקים אחד בשני, אנחנו לא אחד נגד השני.

המטרה בסופו של דבר היא מטרה משותפת. החברה רוצה לגייס עובד מרוצה, שיהיה מבסוט על התנאים

שהוא מקבל, וירצה לעבוד, ויהיה עם מוטיבציה גבוהה. והעובד רוצה להגיע לעבוד בחברה שמשלמת לו

בצורה טובה, שהוא מרגיש שהוא מוערך בצורה דומה לקולגות ולחברים שלו, וגם אף אחד מהצדדים

לא היה רוצה שעובד עוד שנה שנתיים יברח כי השכר לא היה מספיק טוב, בסדר?

אז קודם כל תשנו את הגישה לבוא רגע נעבוד ביחד כדי ששנינו נהיה מרוצים. ונוסיף איזשהו חיוך וחיוביות.

ובמקום סימני קריאה נשתמש בסימני שאלה, נשאל, נברר, נבדוק.

גילי: מה למשל?

שירה: קודם כל אפשר לשאול, אני חושבת שזו שאלה הראשונה שאנשים בכלל לא חושבים שהם יכולים

לשאול, כבר בהתחלה בשיחה הראשונה ששאלו אותנו מה ציפיות השכר שלנו, אז נחזיר את השאלה הזאת

חזרה ואנחנו נשאל: מה הטווח השכר שמוגדר למשרה הזאת? הרי לכל משרה יש תקציב, יש איזשהו טווח.

הרי המגייסת יש לה טווח מסוים. אז אנחנו נשאל: "מה טווח השכר שמוגדר למשרה הזאת? אני מאוד אשמח

שתשתפו אותי במידע הזה". חלק מהמגייסות ישתפו, חלק אולי לא, אבל ניסינו, ואנחנו גם מקשיבים

לצד השני רגע ומנסים לראות איך היא עם השאלה הזאת. האם היא תוקפת אותנו חזרה? "מה אתה שואל

אותי כזה דבר?" או משהו כזה? אז אולי נבין שאולי זה לא מקום שמתאים לנו. לעומת זאת, אם היא תפרגן

ותשתף, ותהיה שקופה מולנו בתהליך ותספר לנו מה הטווח, אז אנחנו כבר יכולים להבין משהו על הערכים

של החברה שאנחנו מתנהלים מולה, שהיא מתנהלת בשקיפות.

אני אוסיף לזה שממש עכשיו נכנסה תקנה חדשה באירופה, שמחייבת חברות שעובדות ומגייסות באירופה

לפרסם מה טווח השכר לאותה משרה, כבר בשלב הפרסום של הדרישות משרה.

אנחנו נתחיל לראות שחברות מפרסמות את זה יותר, כי זה מייצר חוסר הוגנות בתוך החברה עצמה,

וחברות שהן קואופרייט, אז כבר הן מכילות סטנדרטים שהם גלובליים לכולם. אני יודעת כבר על כמה

חברות שיתחילו לפרסם את זה בקרוב, גם בארץ, כי זה חלק מהמדיניות שלהם הגלובלית עכשיו, שתיווצר

בעקבות התקנה הזאת.

אז כן, אירופה מביאה לנו את הקידמה של שקיפות בכל מה שקשור למשכורות, והתקנה הזאת הגיעה

באמת כדי לצמצם פערים בין גברים ונשים, בין כל מיני Minorities למיניהם, והמידע הזה יהיה חשוף וגלוי

בלא מעט משרות בחברות הגדולות כבר לפני. שאנחנו מגישים את הקורות חיים שלנו, שזה כבר יכול לבטל

הרבה מאוד מהפערים או מהחוסר ביטחון כשהם מתראיינים ואין להם מושג בכלל כמה החברה הזאת

משלמת ומה הם יכולים לקבל.

גילי: אני חושבת שזה גם יכול להקטין את כמות האנשים שממשיכים את שלבי התהליך מול החברה.

כי הרבה פעמים קורה שאתה מגיע לשלב מאוד מתקדם במשא ומתן, ופתאום מסתבר לך שהסכום

שאתה אמור לקבל הוא בכלל לא קרוב לציפיות שאתה רוצה, כי לא אמרו לך את זה בתחילת התהליך,

וחבל. זה בזבוז אנרגיה לשני הצדדים.

שירה: נכון, למרות שאני בחוויה שלי לא חושבת שזה כזה נפוץ, בטח לא בתוך עולם ההייטק.

בתוך ההייטק יש באמת פיזור מאוד מאוד גדול, שנובע בעיקר מכל מיני אלמנטים שאנחנו יודעים

על החברה כבר לפני שאנחנו מגישים את הקורות חיים. כמו: האם זו חברה מונפקת כן או לא?

האם היא סטארט -אפ בתחילת דרכו שגייס כסף או לא גייס כסף? האם זו חברה שהיא רווחית או לא,

וגם פרמטרים שאנחנו יודעים על עצמנו: האם יש לנו ניסיון רלוונטי? וכמה שנים? האם למדנו באוניברסיטה

בהצטיינות? כן או לא, האם הבאנו איזשהו ניסיון מהצבא?. זאת אומרת, יש כל מיני גורמים שמעריכים

איפה אנחנו בתוך… אם יש לנו מספיק קולגות, חברים, אנשים שעובדים במקצוע שאנחנו מדברים איתם

על השכר, אז אנחנו כבר אמורים לדעת פלוס מינוס כמה אנחנו אמורים לקבל, וכשאנחנו ניגשים לחברה

אנחנו יכולים להעריך בערך כמה הם יכולים לשלם.

כשהרבה מאוד מגייסות יפתרו את זה בזה שכבר בשיחה הראשונה, בלי שאנחנו יודעים שום דבר כמעט

אחד על השני, הן שואלות אותנו בחוצפה עזה מה ציפיות השכר שלנו.

אז אני כבר רוצה להגיד לאנשים שכבר בשלב הזה מתחילים לגמגם או לא לדעת מה להגיד או זורקים

איזשהו מספר שהם לא באמת עומדים מאחוריו, רגע, לפני שאתם עונים, תשאלו אותה! תשאלו את המגייסת,

מה תקציב השכר שמוגדר למשרה הזאת? זו שאלה מאוד מאוד לגיטימית. גם אם היא לא הסכימה להגיד,

לפעמים אולי היא תיתן איזשהו טווח, אולי היא תזרוק איזה כיוון כללי, אז היא כבר תיתן לנו איזשהו הערכה.

‫וגם אנחנו לא חייבים להגיד. ‫זאת אומרת, אם אנחנו עדיין אוהבים ‫לבסס את ציפיות השכר שלנו בצורה טובה,

‫אל תזרקו סתם מספר. ‫תעשו את השיעורי הבית, ‫תשאלו, תבררו, תחפשו סקרי שכר, ‫ורק אז תענו תשובה,

‫אבל התשובה הזאת צריכה להיות יותר גבוהה ‫ממה שאתם רוצים להרוויח בפועל.

גילי: ‫אוקיי, איך אנחנו לא אומרים? ‫או שאנחנו חייבים להגיד?

שירה: לא, אנחנו לא חייבים להגיד. אנחנו יכולים להגיד לה: "תראי", וכאן צריכה להיות פנייה אישית,

לא רובוטית. אנחנו צריכים לגייס את המגייסת. אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב במשא ומתן על שכר:

"תראי מיכל, בכנות, אני לא יודעת. אני צריכה לעשות שיעורי בית, אני לא רוצה לזרוק לך סתם מספר,

שאחרי זה אני לא אעמוד מאחוריו".

גילי: אבל רגע, זה לא מצייר אותי כמישהי שלא עשתה שיעורי בית, ואני אמורה לעשות שיעורי בית?

שירה: נכון, אז קודם כל אתם אמורים לעשות שיעורי בית! אני כן חושבת שאתם אמורים לעשות שיעורי בית.

אני כן חושבת שאתם אמורים לדעת פלוס מינוס מה ציפיות השכר שלכם. אבל בגלל שאנחנו יודעים היום

שהרבה אנשים בכלל פונים אליהם כשהם עוד עובדים במקום אחר, והם בכלל לא תכננו את זה, או שהם

רק בתחילת הדרך, בסדר? אז יש איזו טולרנטית מסוימת להגיד: "תראי, אני עדיין לא יודעת, אני רוצה לעשות

קצת שיעורי בית, אני אחזור אליכם, עוד שבועיים שלושה. אבל בינתיים, אני מאוד אשמח שנמשיך את התהליך.

ובוא נראה בכלל מה ההתאמה".

עכשיו, יש פה גם עוד משהו שאנחנו צריכים לזכור: זה כן משנה לאיזה חברה אנחנו מתראיינים.

הרי ציפיות שכר לסטארט -אפ של 15 אנשים שאין להם מימון, זה לא אותן ציפיות שכר שניתן למייקרוסופט.

גם אנחנו צריכים לשנות את הציפיות השכר שלנו בהתאם לחברה, כי אנחנו מלכתחילה יודעים שיש חברות

שמשלמות גבוה, ולכן אנחנו נמתח את הרף הזה עוד יותר גבוה, ויש חברות שלא יכולות לשלם.

עוד משהו שכדאי לשים לב אליו, זה שבתוך ההייטק יש הבדל מאוד גדול בין שכר בסיס ברוטו

ל- Total compensation זה כולל את המניות, בונוסים, הטבות נוספות, כמו נגיד קרן השתלמות על מלוא השכר,

תקציב אוכל, דברים כאלה, וזה מאוד משתנה מחברה לחברה. כשאנחנו מדברים על ה- COOPERATES

או חברות שמונפקות כבר בבורסה, אנחנו יכולים לדבר על בערך 20 -30% תוספת שכר, אולי לפעמים גם 40%

תוספת שכר, שנובעת רק מכל ההטבות שיש מסביב, כשבחברות שלא מונפקות בבורסה לרוב אין אותן.

ואת זה אני יכולה להגיד לך גם כי אני רואה את זה מסקרי שכר שאני עושה כל שנה. ורואים את זה בצורה

מאוד מובהקת ששכר הבסיס לא מאוד שונה בין מייקרוסופט לאיזשהו סטארט -אפ יוניקורן או איזו חברה

אחרת שלא מונפקת בבורסה. ההבדל הוא זה שהם מקבלים משכורת 13 ו -14 לפעמים כל שנה, והם מקבלים

מניות באחוז ניכר ויש להם הטבות נוספות שמגיעות מעצם זה שהם חברה מאוד גדולה.

ואז יש פה פער של איזה 20 -30% שאנשים כמעט ולא שמים לב אליו.

גילי: ומצפים מאיתנו להגיד את הברוטו חודשי או את הכולל?

שירה: אז רוב האנשים, מי שלא מנוסה בעולם הזה של משא ומתן, יגיד את השכר החודשי, כי זה מה

שהם רגילים. אבל לא! אני לגמרי חושבת שצריך להגיד את ה- Total compensation , כי אחרת אנחנו

לא משווים תפוחים לתפוחים. אנחנו לא יודעים מה הטבות שהחברה יכולה לתת לנו, ולכן אנחנו נתייחס לזה

כ- Total compensation , המספר הכולל, ולא השכר בסיס, שהוא לא בהכרח אומר כמה באמת נרוויח

בסופו של דבר.

גילי: זאת אומרת שיכולים להגיד לנו, בברוטו שלך תקבל רק 15 לצורך העניין, אבל אנחנו ניתן לך קרן השתלמות

וכזה וזה, וביחד זה ייתן לך, אם תחשב את זה, בממוצע… כאילו שנתי, הממוצע חודשי יצא לך 30,

סתם אני זורקת מספרים.

שירה: בדיוק, וזה גם מה שהם עושים כשנותנים לנו חוזה. זאת אומרת, בפגישה הראשונה כשבאים

ומציעים לנו חוזה, בחברות שיש להם יותר מרק שכר בסיס, אז הן מציגות את כל הדברים האלה.

אומרים: אוקיי, שכר בסיס זה X, אבל עכשיו יש לך עוד 2,000 שקל מכאן בחודש, ו -4,000 שמגיעים

מחישוב של 4 שנים שאנחנו נותנים לכם כל חודש כך וכך, ועוד 600 שקל מזה, ו- 1,000 מזה,

ואז הם יראו את המספר הכולל. זאת אומרת, זה מה שהחברות עושות בסופו של דבר. הן לא מראות לך

את השכר שאתה מקבל החודשי, הן מראות לך את ה -Total compensation שאתה מקבל.

ולכן, אנחנו נרצה לדבר באותו מספר. זה גם נשמע הרבה יותר מקצועי, וזה גם הרבה יותר נכון,

בטח בחברות שיש בהן יותר מאשר רק שכר חודשי.

גילי: כן, למרות שצריך לחשוב, זה נשמע אולי בהייטק קצת להוזיל את העניין, אבל בסוף אתה הולך למכולת

והכסף שאתה מקבל בחודש, לא כולל המניות, הוא זה שצריך לשחק לך. כי מניות, אופציות, כל הדברים האלה,

זה דברים שמתישהו תקבל אותם ויהיה להם ערך. ושתחלק אותם לתקופה ששמרת אותם בסדר,

אבל בסוף צריך בבוקר ללכת למכולת, כמו שאומרים, ולשלם ולחיות, אז צריך זהירות בדבר הזה.

שירה: אז כאן אני ממש מפרידה בין מניות ואופציות. אופציות בעיניי זה הימור. אי אפשר לדעת אם

אי פעם זה יהיה שווה משהו. באמת! לאורך השנים שלי בהייטק אני ראיתי חברות שהייתי בטוחה שהן ינפיקו,

ולא, הן עד היום לא מונפקות. וחברים שלי שעבדו שם, שצברו מניות, אופציות ועוד אופציות ועוד אופציות,

בסוף לא מימשו אותם בגלל שזה פשוט לא קורה.

אז אני לא הייתי מתייחסת לאופציות כמרכיב נוסף לשכר, אלא אם כן זה באמת חברה שאנחנו יודעים

שהיא רגע לפני התפוצצות, או שזה צריך לקחת איזשהו כאילו כתוספת, כי זה יכול להיות המון המון כסף

אם כן, כן? חברה שתנפיק זה כסף משנה חיים יכול להיות, אבל שוב זה הימור, זה אין לנו ודאות בדבר.

לעומת זאת, כשאנחנו הולכים לחברות מונפקות, אז אנחנו יודעים מה ערך המנייה, נכון שהמנייה יכולה

לעלות או לרדת, ויכולה גם להיחתך בחצי, אבל בגדול כן יש לנו יכולת להעריך שתוך שנה שנעבוד נקבל

עוד X כסף. זה לא כסף זמין, נכון, בדרך כלל כשמקבלים מניות צריך לחכות כמה שנים, גם כדי לא לשלם

אקסטרה מיסוי, ולכן ברור שביום יום ברמה החודשית אנחנו נקבל שכר שהוא נמוך יותר.

אבל כן יש לנו איזו רמה יותר גבוהה של ודאות לגבי השכר הכולל השנתי שיהיה לנו כשאנחנו מסתכלים

על זה בראייה של כמה שנים קדימה.

גילי: כן, וגם כשהמניות מתחילות להיכנס כל שנה לחשבון, אז שוכחים את התקופה שהם לא נכנסו.

שירה: כן.

גילי: יפה. יש טיפים נוספים שאת רוצה לתת בעניין הזה?

שירה: אם בעבר שכשקיבלנו חוזה אנחנו מתחילים לעשות איזשהו משא ומתן, אז היום כשאני עובדת

עם אנשים המיקוד שלי דווקא מתחיל הרבה הרבה קודם. אני חושבת שהטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת

היום במשא ומתן, זה שלאורך כל הדרך תַּרְאוּ כמה ערך גבוה יש לכם וכמה אימפקט אתם הולכים לעשות,

על ידי דברים גם שמעבר לציפיות של התפקיד שלכם. זאת אומרת, תספרו מה אתם עשיתם קודם בתפקידים

הקודמים, או איזה יכולות, כישורים יש לכם, שאתם יכולים להביא למקום העבודה, שהם יהיו אפילו מעבר

לתפקיד שלכם, כאילו מעל המצופה, כדי שמלכתחילה כשאתם תקבלו הצעת שכר, היא תהיה הצעת שכר

הכי גבוהה שאתם יכולים לקבל.

גילי: יש פה אבל איזשהו catch כי לפעמים, אם אתה תגיד יותר מדי שאתה הרבה יותר טוב, או יכול לתת

יותר ממה שהמשרה עצמה, אז יכולים להגיד, הבחור, בחורה Overqualified, עדיף שניקח מישהו קצת

יותר מתאים.

שירה: זה נכון שיש איזשהו אלמנט שאנחנו אולי Over qualified , אבל אנחנו כן רוצים להראות את הערך שלנו.

ואם נגיד שאנחנו אפילו היינו ראשי צוותים, אנחנו מביאים הרבה מאוד שנים של ניסיון ועכשיו אנחנו הולכים

לתפקיד שהוא פיתוח פרופר, שזה כאילו שינמוך. אבל אני בכלל חושבת שזה לא שינמוך, זה רק שינוי מקצוע,

זה לא שנימוך מקצוע, אבל נניח… אז נסביר את זה, נשתמש בתקשורת כדי להסביר למה אנחנו בוחרים

ולמה יש פה התאמה כזאת טובה בינינו ובין החברה והתפקיד הספציפי הזה, וְנַרְאֶה למה אנחנו מתאימים

ספציפית לתפקיד הזה, וככה נוכל לגשר על זה.

בסופו של דבר חברות, אמרנו שבטח עכשיו שזה שוק של מעסיקים, הן מגייסות את האנשים שהכי הכי

איכותיים, שיכולים לתת להם הכי הרבה אימפקט, הכי מהר. אז אנחנו רוצים להיות האנשים האלה!

אנחנו רוצים לשדר את המסר שיש לנו יכולת לעשות את העבודה ולדלבר אותה, ולכן גם כשהם ניגשים

לטווח שכר שהם יכולים לתת לנו, הרי אמרנו שלמשרה יש טווח, אז שהם ייתנו לנו את ההצעה הכי גבוהה

בתוך הטווח שהם יכולים לתת לנו.

זה מה שייתן לנו מלכתחילה את השדרוג הכי טוב בתנאים, עוד לפני שניהלנו כביכול משא ומתן.

ואת זה אנחנו עושים בלהראות את הערך שלנו, בלהראות ראש גדול, חשיבה אסטרטגית, הבנה של הביזנס,

להבין רגע מה הערכים של החברה ואיך אנחנו מתאימים בערכים הללו.

בצורה כזאת שהמגייסת תגיד: "וואו, אנחנו מביאים לפה מישהי שהיא חבל על הזמן, שהיא מצוינת,

שהיא מעולה, שגם שווה לתת לה את הרף הכי גבוה של התקציב שלנו, של השכר". אני חושבת

שזה מה שיכול לתת לנו מלכתחילה את הנקודת הפתיחה הכי הכי טובה.

גילי: זו נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה אף פעם ככה, אני מודה. תודה.

שירה: במיוחד היום, כשאנשים מפחדים לעשות את המשא ומתן, אז אנחנו רוצים אפילו לא להגיע לזה,

אנחנו רוצים לקבל אפילו יותר מהציפיות שכר שלנו, או לקבל את הציפיות שכר שלנו.

גילי: כן, אבל תמיד אומרים שאם אתה בתחילת הדרך אומר את ציפיות השכר שלך, למה שייתנו לך

אחר כך יותר? אפילו אם אתה נורא טוב, אבל אתה מסכים לקבל פחות, אז…

שירה: זו חשיבה לטווח קצר. אני יכולה לקנות את הבן אדם הזה בזול, אז אני אקח אותו בזול.

אבל חברה שרואה טווח ארוך, קודם כל מבינה שהיא מכניסה אותו לצוות. שוב, דיברנו על העניין הזה של הוגנות.

אנחנו לא יכולים שאנשים עם רמות ניסיון דומות יקבלו שכר שהוא שונה בצורה משמעותית בתוך החברה,

הרי הם יגלו את זה.

אנחנו לא רובוטים. בסוף המוטיבציה שלנו תרד. אנחנו רוצים לקבל תגמול שמגיע לנו. ואם אנחנו לא נקבל

את התגמול, אז אנחנו נתחיל לעבוד פחות שעות, אז אולי אנחנו נחפש הזדמנויות אחרות בחוץ,

והמעסיקים לא רוצים את זה.

משא ומתן זה תהליך מורכב, זה, כל צד רוצה לאסוף את הקלפים כמה שיותר קרוב לפנים. ואם אני יודעת

מה ציפיות השכר שלך, אז גם אני יודעת, דרך אגב, מה את חושבת על עצמך, כמה את שווה.

ואם את מלכתחילה שווה פחות, אז הסיכוי ש…

זו נקודה ממש חשובה, אני רוצה רגע לדבר עליה: אם מלכתחילה אני נתתי ציפיות שכר שהן נמוכות,

מה החברה מבינה מזה? שאני לא מאמינה בעצמי, שאני לא יודעת מי נגד מי, שאני לא מקצוענית,

שאני לא יודעת כמה אני שווה, או שאני לא שווה כל כך הרבה. וזה בטוח מסרים שאנחנו לא רוצים

שחברות יחשבו עלינו, וזה בטוח גם יקשה עלינו בכלל להגיע לחוזה.

אנשים חושבים שאם הם ייתנו ציפיות שכר נמוכות אז הסיכוי שירצו להעסיק אותם הוא יגדל, אבל זה

בכלל לא עובד ככה! בפועל חברות שרואות אנשים שמבקשים ציפיות שכר נמוכות אומרות:

"רגע, זה דגל אדום, זה סימן אזהרה! הבן אדם הזה לא מאמין בעצמו. או שהוא לא מבין מי נגד מי,

אז הוא לא יודע איך הדברים עובדים בתעשייה, או שהוא לא כל כך טוב, אולי הוא לא כל כך מקצועי.

ולכן אני לא רוצה להעסיק את הבן אדם הזה מלכתחילה.

באחד התהליכים שעשיתי, ליוויתי מישהי באופן כללי על חיפוש עבודה. וגם הגענו לשלב של ציפיות שכר,

ופתאום קלטתי שהיא אישה מנוסה עם 10 שנות ניסיון, שמבקשת שכר כמו בוגר אוניברסיטה.

ואמרתי לה: "תקשיבי, זה אי אפשר, אי אפשר". ודיברנו, והעליתי את השכר שלה בעוד 10,000 שקל בחודש

בציפיות שכר שהיא צריכה להגיד. וכשהיא סיימה את התהליך, וכבר חתמנו והכול, שאלתי אותה בדיעבד:

"תגידי, מה היה הדבר שהכי עזר לך בתהליך של חיפוש עבודה, כאילו לקבל יותר הצעות?" היא אמרה לי:

"ששיניתי את הציפיות שכר. מהרגע שהעליתי את הציפיות שכר שלי, חברות התייחסו אליי אחרת.

הם לקחו אותי יותר ברצינות. אני עברתי… היו מסננים אותי אחרי השיחה הראשונה, ועכשיו פתאום עברתי

כבר לשיחה השנייה והשלישית. זאת אומרת, היה לי הזדמנות בכלל להראות מי אני ומה אני שווה".

וכשנתנה את הציפיות שכר הנמוכות, הם בכלל לא רצו לבדוק מה היא שווה. כי היא בעצמה לא חשבה

שהיא שווה הרבה.

אל תחששו לתת ציפיות שכר גבוהות!

נרצה לתת ציפיות שכר שהן בהכרח יותר גבוהות, להסכים על שכר שהוא נמוך יותר, אבל זה ישאיר לנו

את המקח לעוד שנה אחר כך, שכשנרצה שיעלו לנו את השכר, להעלות את השכר עוד יותר.

זה ככה מה שהיינו רוצים לעשות, אידיאלית.

גילי: הבנתי. יש איזשהו טיפ נוסף שהיית רוצה לתת?

שירה: לפעמים השיפור בתנאים זה לעבוד יותר מהבית, או גמישות בשעות, או חופשות יותר ארוכות.

יש עכשיו כזה טרנד של לעבוד נגיד חודש -חודשיים בשנה מחו״ל. אז איך אנחנו בכלל מדברים על זה?

איך אנחנו מעלים את זה בצורה שהיא לא תהיה מאיימת ולא תשבור את הכלים מול החברות שמגייסות אותנו?

אז קודם כל אנחנו נשאל, אנחנו לא נגיד. אנחנו אולי נוכל לתת רקע.

זאת אומרת אנשים שמאוד חשוב להם לעבוד יותר ימים מהבית, יכולים לתת סיפור אישי.

למשל: "משהו שאני יכולה לשתף זה שגם לפני הקורונה הייתי עובדת מהבית. זה לא היה נהוג בכלל ב- Fiverr,

אבל בתוך המשרד, ב- open space , שיש בו הרבה מאוד הפרעות, היה לי מאוד קשה להתרכז.

וכשהיה לי איזשהו פיצ'ר שהייתי צריכה לשבת ולקודד הרבה מאוד שעות בלי שיפריעו לי,

ולהיות מאוד מאוד פרודקטיבית, אז המנהלת שלי ידעה שאני עושה את זה הכי טוב כשאני בבית.

אז כבר לפני הקורונה הייתי עובדת פעם פעמיים בשבוע מהבית כשהייתי צריכה, ולי זה דבר שעובד מאוד טוב.

והייתי רוצה להמשיך ולעשות את זה גם איתכם, הייתי רוצה להמשיך לעבוד לפחות פעמיים שלוש בשבוע,

כי כך אני הכי אפקטיבית. בלעבוד מהבית. האם זה אפשרי? האם אחרי שאני אעשה איזשהו אונבורדינג לחברה,

וכבר אתם תראו שאני מבינה מי נגד מי, ואני מכירה את הצוות, ואני פעילה בצוות, האם אני אוכל לעבור

רק פעמיים בשבוע למשרד?" אני שואלת אותם. זאת אומרת, אני נותנת להם איזשהו רקע, אני מורידה להם

את הפחד, אני מסבירה להם למה אני מבקשת את זה, ואני שואלת אם זה אפשרי. אני מאפשרת להם

להגיד לי "לא".

וזה משהו שגם חשוב לזכור במשא ומתן, ש"לא" זו תשובה לגיטימית. גם של החברה אלינו, וגם אנחנו לחברה.

צריך לשמור את זה במקום כזה שיש פתח. אז נגיד אמרו לי: "לא, אי אפשר על זה". אז אנחנו נרצה להתגבר

על זה רגע, ואולי נבקש אז משהו אחר. וזו ממש טקטיקה!

קוראים לזה "לעבור את הלא", שבה אנחנו נבקש משהו שלא כל כך אכפת לנו שיגידו לנו לא.

ואנחנו נחכה אפילו שיגידו לנו לא. ואז אמרו לנו לא, אז אנחנו נעבור לבקש את הדבר שבאמת רצינו אותו.

נגיד שילד יבוא אליי ויבקש: "אפשר סוכריה?" ואני אגיד לו: "לא", "ואני יכול חתיכה עוגה?" ואני אגיד לו" "לא",

"אז אני יכול פרי?", ואני אגיד לו: "כן, טוב, נו, תיקח פרי".

זאת אומרת, אחרי שכבר אמרתי פעמיים לא, קשה לי לבוא ולהגיד עוד הפעם לא.

וגם לחברות לא נעים לבוא ולהגיד עוד הפעם לא.

זה לא שהחברה הזאת אמרה לי לא, ואמרתי: "טוב, אני לא רוצה לעבוד אצלכם".

אז באמת כאן זה נגמר הסיפור, אין על מה לדבר, וכאן ייפרדו דרכיכם.

אבל אם הם אמרו לך לא, ואתה המשכת וישבת שם ואמרת: "אוקיי, אז תראו, אז עוד משהו שחשוב לי

זה לקבל כך וכך. האם זה אפשר?" אז החברה כבר תופסת אותנו כמישהו שבאמת רוצה לבוא לעבוד שם,

ואפילו מוכן לוותר על משהו בשביל לבוא לעבוד שם. וזה מעלה לנו את הערך. וגם יגרום להם לרצות

לתת לנו את הדבר הזה שביקשנו, כי הם ירצו שנהיה מרוצים.

גילי: יפה, אלה דוגמאות טובות.

שירה: עוד משהו שאפשר להגיד זה שלא חייבים תמיד לנהל משא ומתן. אם ביקשנו משהו, וקיבלנו מעבר לזה.

ובאמת, התנאים הם מאוד מאוד טובים, מפרגנים, ואנחנו מאוד מרוצים.

זה גם בסדר לחתום ולהגיד, וואו, איזה כיף, אני זכיתי פה בתנאים מצוינים, במקום עבודה טוב, אני מקבלת

את מה שאני צריכה כדי שאני אהיה במקום עבודה הזה הרבה שנים ומאושרת.

אני חושבת שהשהות בתאילנד פתחה אותי לעולם אחר של משא ומתן, שמדבר על זה שיותר חשוב

רגע לשים לב לגבולות שלנו, יותר חשוב לשים לב איך היינו רוצים שהחיים ייראו…

בואו ניקח רגע צעד אחורה ונסתכל על זה בצורה הוליסטית לגמרי: על התפקידים שיהיו לנו,

על האחריות שיהיו לנו, איזה אתגרים נקבל, איפה נעשה את זה, מתי נעשה את זה, איך נעשה את זה.

אלה שאלות שחשובות להישאל ואז אולי עליהן אפשר לנהל איזשהו משא ומתן, כדי שמלכתחילה

התיאום ושביעות הרצון של שני הצדדים תהיה יותר גבוהה, לאורך הזמן.

אם יש משהו שאני רוצה שאנשים ידעו, שזה סקיל שפשוט אפשר לפתח ולשפר.

זה לא משהו שאו שנולדנו איתו או שלא. לרוב הגדול, כולל אותי, זה לא בא באופן טבעי,

אבל זה שריר שאפשר להתאמן עליו. בהתחלה עושים את זה בכל מיני סיטואציות קטנות,

כשהסיכון הוא לא מאוד גבוה, ושאם אמרו לנו לא, אז בסדר, ולאט לאט צוברים ביטחון ומשתפשפים בזה,

ופתאום…אני חושבת שזה קצת ממכר גם.

גילי: זה משפר ביטחון.

שירה: זה משפר ביטחון, היכולת להשיג משהו, והרבה פעמים זה לא כסף.

גילי: תודה רבה.

שירה: בשמחה! תודה רבה לך על ההזדמנות לשתף את זה.

מידע שחשוב שכמה שיותר אנשים כדאי שיידעו.

גילי: נכון.

~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~