כל מה שמגיע לילד המיוחד שלך ולא ידעת

~טיזר בתחילת הפרק~

אורן: נסעתי למשרד הבריאות בירושלים, להנהלה של בריאות הנפש. "היוש, אני פה ואני לא זז עד שמישהו מדבר איתי". וניסו להעיף אותי, אפילו פיזית! אין… לא הצליחו. 4 וחצי שעות, לדעתי, ישבתי שם.

בסוף, ירד אליי המנהל של מחלקת בריאות הנפש, אמר לי: "תבוא למשרד שלי". לקח אותי למשרד, ישב, שמע, סידר לי את העניין בטלפון אחד. "מחר אתה מתחיל טיפול".

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את אורן פלג,

האיש שהפך מסע אישי מורכב למקצוע: מימוש זכויות לילדים עם צרכים מיוחדים.

מי שלפני עשרים ומשהו שנה ישב 4 וחצי שעות במשרד הבריאות כדי לקבל טיפול דחוף בעצמו –

מלמד היום הורים איך לא להתייאש מול המערכת.

אנחנו מדברים על:
· הסיפור האישי שמניע את הכל
· ההחלטה המודעת לצמצם ולא להתפזר
· הצד הריגשי שאף אחד לא מדבר עליו בבירוקרטיה
· הרגע שהפך אותו לוויראלי בטעות – ומה זה לימד אותו על הפער בין באז לפרנסה

• טיפים עבורכם המאזינים, ועוד.

~סיומת לפתיח~

מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם. מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום, אורן פלג, ברוך הבא למחילת הארנב.

אורן: היי, גילי, תודה שהזמנת אותי.

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על הדרך שלך בקריירה, ועל הנושא החשוב של מיצוי זכויות

של ילדים עם צרכים מיוחדים.

אורן: נכון.

גילי: אז בוא נתחיל מזה שתספר לנו מי אתה, אורן פלג, היום.

אורן: אוקיי, אז אני אורן פלג, בן 51, אני אבא לשני מתבגרים, גר בחיפה, ואני היום עוסק במימוש זכויות

בעיקר לילדים מיוחדים. זאת אומרת, לעזור למשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים לקבל את הזכויות

שמגיעות להם, לקבל כסף שהם לא יצליחו לקבל לבד.

אני פה בשביל כמה דברים: לתווך בין הלקוח שמותש, שאין לו כוח, אין לו סבלנות, לבין המערכת. זה אחד.

שני, זה  להתמודד עם הפקידים, עם הטפסים, עם כל הדברים האלה, ושהבן אדם יקבל את התוצאה

ולערב אותו במינימום של המינימום.

אני גם מסביר תהליכים מסובכים במילים פשוטות, זה לקחת מונחים מורכבים ולפשט את זה לרמה

שכל ילד יכול להבין.

גילי: ואיפה נולדת?

אורן: נולדתי ברמת גן.

גילי: וגדלת שם?

אורן: נולדתי ברמת גן, ואז עברנו בגיל שלוש לפתח תקווה, גדלתי שם רוב חיי. בתור ילד זה היה סבבה,

בתור מתבגר זה היה די משעמם. לא היה כל כך מה לעשות, אז כשהגיע הגיל שכבר יכולנו לצאת, אז היינו נוסעים לתל אביב Obviously, כי שם הכל קרה. מאוחר יותר התגייסתי.

גילי: רגע, לפני כן. מה למדת בתיכון?

אורן: למדתי בתיכון עיוני במגמת מזרחנות, זה היה 5 יחידות ערבית עם הרחבה לאסלאם. הייתי בעיקרון

מיועד למודיעין, אבל זה נורא שעמם אותי ולא רציתי ללכת לשם.

גילי: למה זה לא עניין אותך?

אורן: כי בניגוד להיום, שהילדים שלי אני קצת מקנא בהם שיש להם מגמות נורא מגניבות, לנו היה בסך הכל

צרפתית או ערבית. ובערבית פשוט הייתי יותר טוב, אז אמרו לי אתה תלך לערבית. לא שאלו אם אני רוצה,

לא רוצה. הוסללתי לשם וזהו.

גילי: איזה בית ספר?

אורן: אחד העם בפתח תקווה.

גילי: יפה. ומה עשית בצבא?

אורן: בצבא התחלתי בתור עובד רס"ר. החלטתי שזה לא בשבילי הדבר הזה. הגעתי הכי גבוה שיכולתי

בשביל לעבור תפקיד, ובסוף כל המלחמות שניהלתי מול המערכת הצליחו כי הועברתי לכלבייה.

ואחר כך עברתי לקורס כלבנים של 3 חודשים וחזרתי בתור כלבן מוסמך. ושם העברתי את השירות שלי,

בתפקיד הזה.

גילי: מה זה אומר כלבן?

אורן: זה אומר לטפל בכלבים של הבסיס.

גילי: ששומרים על הבסיס.

אורן: כן.

גילי: הבנתי. ולמה בעצם מהערבית הגעת לרס״ר?

אורן: כי מאחר והחלטתי שאני לא רוצה ללכת למודיעין, אז לא היה כל כך מה לעשות איתי, כי הנתונים שלי

היו די נמוכים, לא ממש השקעתי במבחנים של הצבא.

אז בעצם מה שיכלו לעשות איתי זה לשלוח אותי להיות עובד רס"ר, כי לא היה לי רישיון נהיגה.

אחרת היו שולחים אותי להיות נהג.

גילי: הבנתי. ואז 3 שנים היית אחראי על הכלבים?

אורן: שנתיים.

גילי: איפה?

אורן: זה היה בסיס של חיל אוויר שהוא כבר לא קיים היום, הוא היה באזור של רמאללה.

גילי: נשמע מעניין.

אורן: כן. (צוחקים) זה בסיס של ג'ובניקים, אבל בשטחים.

גילי: יפה, ואתה משתחרר, ומה אתה עושה?

אורן: עובד בכל מיני עבודות מזדמנות.

גילי: לאן חזרת בעצם?

אורן: פתח תקווה.

ואז פשוט עבדתי בכל מיני עבודות. לפני הצבא עבדתי במחסן של סטימצקי, ואחרי השחרור כזה

הייתי באיזו עבודה לא ממש מעניינת, אז פשוט חזרתי לשם לעוד איזה שנה.

גילי: לסטימצקי.

אורן: כן. העדיפו לקחת אותי כי אני כבר מכיר שם את כולם ואת העבודה, מאשר להביא מישהו חדש

וללמד אותו מאפס. אז הייתי שם עוד איזה שנה, שנה וחצי, ומתישהו עזבתי. הלכתי לעבוד בבית מלון,

כי זו הייתה עבודה נדרשת, כי רציתי את המענק. עבדתי שם בדיוק את הזמן שצריך ועוד איזה חודשיים כזה,

קיבלתי את המענק ועזבתי. ופשוט התגלגלתי בכל מיני עבודות מזדמנות כאלה.

גילי: מתי בעצם העבודה מתחילה להיות יותר מסודרת, יותר רצינית, כמו שאנחנו קוראים לזה?

אורן: הר…הרבה שנים אחרי זה.

גילי: מה קרה?

אורן: כי כל הזמן החלפתי, לא באמת ידעתי מה אני רוצה. המון דברים עניינו אותי. ברגע שמלא דברים

מעניינים אותך, (צוחק) אז קשה מאוד לבחור ביניהם. אני גם משתעמם מהר, אז כל פעם התחלתי איזה משהו,

ראיתי שזה לא מעניין אותי, ואז המשכתי לכיוון אחר. מתישהו…

גילי: תן דוגמה לדברים שעניינו אותך.

אורן: עניין אותי מאוד הנושא של אפייה. אז באמת עבדתי תקופה מסוימת במאפיות, צברתי ניסיון,

גם פתחתי עסק בבית, שהוא התחיל מבדיחה, שנלקחה קצת יותר מדי ברצינות.

גילי: מה זאת אומרת?

אורן: זאת אומרת שאני ישבתי על בר של איזו מסעדה בתל אביב, זו הייתה מסעדה טבעונית, והוא בדיוק פתח

והוא חיפש אנשים לקנות מהם. ואמרתי לו: "תקנה ממני". הוא אמר לי: "תמכור לי", (צוחקים) "תכין ותמכור".

עכשיו אני אז ידעתי בערך כלום על אפייה, אז מצאתי את עצמי במטבח של חמותי לשעבר ופשוט אופה

אצלה במטבח עוגיות. (צוחק) איזה 100, 150 עוגיות ומביא לו שיטעם.

והוא התחיל למכור את זה והתלהבו, והתחיל להזמין עוד, ולאט לאט הוספתי עוד סוגים של עוגיות ועוגות

ולמדתי לאפות. עכשיו העניין הוא שרוב האנשים שעוסקים בתחום הזה קודם כל לומדים קונדיטוריה,

הולכים לעבוד בקונדיטוריות, או בבתי מלון בארץ בחו"ל, כל מיני מאפיות נחשבות, כן? בפריז וכל זה.

לומדים, מתמקצעים ואז פותחים עסק. אני עשיתי את הכל הפוך: אני קודם פתחתי עסק ורק אז למדתי

לאפות ואני לא מצטער על זה האמת. כי זה הביא אותי לכל מיני מקומות שלא הייתי מגיע אליהם אחרת.

גילי: יפה, אבל למה הפסקת?

אורן: כי זה שוחק, כי זה מתיש. כי זה לא באמת היה רווח. לא הפסדתי הרבה, אבל הפסדתי. אבל אני רואה

את זה היום בתור שכר לימוד. זאת אומרת, זה כסף שהייתי משלם לבית ספר לאפייה בכל מקרה, אז פשוט

למדתי בשטח. גם כל הקטע של חישובים של עץ מוצר, של איך מחשבים ככה שתוכל להרוויח, כי חומרי הגלם

גם כל הזמן עולים. וגם להתמודד מול בעלי מסעדות, שלא כולם אנשים כל כך ישרים, יש כאלה שהם מתחמנים:

תבוא היום, תבוא מחר, אין לי כסף, אין לי זה. בקיצור, יש מקום שחייב לי כסף, לא משנה. (צוחק)

גילי: כבר הרבה שנים, אתה אומר, הריבית הצטברה. (צוחקת)

אורן: כן, אני ידעתי כבר אז שאני לא אראה את הכסף הזה לעולם, אבל כן, זה היה אחלה שיעור, גם בניהול,

גם בשיווק, גם בהתעסקות מול לקוחות שהם לא לקוחות פרטיים כן, אלא בתי קפה ומסעדות, וכל זה.

למדתי המון בשנתיים וחצי, אבל פשוט קרסתי פיזית ונפשית אחרי שנתיים וחצי, כי זה היה גם לעבוד

מישרה מלאה במשרד, לקנות חומרים, לאפות, לצאת לחלק, ופשוט ראיתי שאני גם מגיע למין dead -end כזה,

כי יש מין קטע כזה בעסקי אפייה ביתיים, שזה או לגדול ולצאת למטבח מקצועי ולייצר במסות

בשביל להתפרנס, או לחדול.

 גילי: כן, אבל אתה אומר: "במקביל לעבודה במשרד", מה עשית במקביל?

אורן: אה… עבדתי אז בשלוש עבודות. עבדתי במשרה מלאה במשרד, באפייה, והתחלתי לכתוב ב"TIMEOUT"

במדור של האוכל.

גילי: וכמה זמן אתה עושה את שלושת הדברים האלה במקביל?

אורן: בערך שנה.

גילי: ומה קורה אז?

אורן: נהיה מיתון., ו…

גילי: על איזה שנה אנחנו מדברים?

אורן: 2008. היה מיתון, פיטרו הרבה אנשים, ומאחר ואני הייתי האחרון שהצטרף לצוות, אז אני הייתי

הראשון לצאת.

גילי: במשרד?

אורן: לא במשרד, ב-"TIMEOUT".

גילי: אוקיי.

אורן: זה היה כזה השלמת הכנסה, אבל רציתי את זה, מאוד, כן. הרבה שנים רציתי לעסוק בעיתונאות,

בלכתוב, וקיבלתי את הצ'אנס שלי, ופוטרתי. אבל בסדר, אבל היה לי כבר רזומה…

והתחלתי לכתוב גם לכל מיני אתרים קטנים. עשיתי איזה כתבה ל- YNET, שהיא לא יצאה כל כך טובה לצערי,

אבל גם החלפתי עבודה אחרי זה, ואז התקשרו אליי מ-וואלה. תשמע, קראנו  את הכתבות שעשית

ל- TIMEOUT", ראינו דברים שעשית, ואנחנו רוצים שתכתוב לנו טור. היה לי ברור שאני אגיד להם כן.

וזה היה ב-2009, באותו שבוע גם נולד הבן הבכור שלי, וגם נולד הטור שלי, זה טור שרץ שנה ו-9 חודשים.

במקביל עשיתי גם כל מיני פרויקטים נחמדים ב-וואלה, אבל זה דברים שאם לא הייתי מתחיל את זה,

לא הייתי מגיע לשם.

אני חשבתי שאני אצליח למנף את כל הרזומה המכובד שלי לקריירה בעיתונאות, זה לא קרה, לצערי.

אבל זה עוד דברים שלמדתי, אחר כך הגעתי מזה לכתיבת SEO וכל מיני דברים כאלה, כן?

כתבתי לכל מיני אתרים על כל מיני דברים.

לא משנה מה אני עושה, הכתיבה היא… זה הכל מתחיל ונגמר במילים, כן?

גילי: הבנתי. אני מסכימה איתך במובן הזה שכל דבר שאנחנו עושים יש מה לקחת ממנו, בוא נגדיר את זה ככה,

להמשך. נותן לנו ניסיון והיכרות, וזה טוב.

אורן: אתה לומד מלא דברים שלא קשורים אחד לשני, אבל איפשהו…

גילי: בסוף זה מתחבר.

אורן: אם אתה מחבר את כל העיגולים ביחד, איפה שהוא אתה תמצא איזה משהו באמצע שמשותף להכל, כן?

גילי: כן, נכון. רגע, אז אתה עובד ב-וואלה, אתה אומר שנה וחצי, ומה קרה אחר כך?

אורן: הטור מופסק. כי הוא הגיע ל…למיצוי, מתישהו גם נגמרו לי הרעיונות, התעייפתי גם כן,

זו הייתה גם תקופה לא כל כך טובה. אז בסדר, אז החלטנו שמפסיקים. אחרי שנה ו-9 חודשים,

עשיתי טור פרידה כפול, משהו ממש נחמד וסיימתי שם. גם כתבתי לכל מיני אתרים וזה, אבל במקביל

גם עבדתי בעבודה אחרת בשביל להתפרנס.

גילי: שזה אומר מה?

אורן: עבדתי במוקד הודעות וזה היה לי נוח, כי גם אני ואשתי לשעבר, אמא של הילדים שלי, עבדנו באותו מקום.

‫אז היינו עובדים במשמרות, ‫כי גידלנו את הילדים בחינוך ביתי. ‫בהתחלה היה רק הבכור שלי. ‫ואז הרשו לנו

כאילו לעשות מן חלון זמן ‫ שהיא מגיעה לעבודה איתו, ‫כי היא הייתה עובדת בבוקר, איזה דקה, שתיים

כאילו להתעדכן כזה.

‫גילי: מעבירים משמרת…(צוחקת)

‫אורן: מעבירים משמרת, ואז היא נכנסת לעבודה ‫ואני לוקח את הילד ואיתו עד אחרי הצהריים, ‫אחר כך

היינו מתחלפים. ‫וזה היה נוח לשנינו. ‫ אחרי החתונה גרנו ביפו, ‫אחר כך עברנו לשכונת התקווה, ‫

ששם הבכור שלי נולד, ‫ו…אחר כך עברנו לבני ברק.

כמעט 3 שנים אחרי שהתחלתי לעבוד במוקד הזה, אז היתה מין פרשת דרכים כזאת שנסענו לכפר בלום

להופעה, ופגשנו שם חברים מהפייסבוק שהזמינו אותנו לישון אצלם. זה היה בקיבוץ הגושרים

וככה דיברנו איתם על זה שאנחנו חושבים על לעבור לצפון, כי ראינו שאנחנו שנינו עובדים מאוד קשה

ובסך הכל מרימים את הראש מעל המים. כן, לא יותר מזה, כן? לא מצליחים לחסוך, לא מצליחים להתקדם,

בטח שלא לקנות בית.  

גילי: בני כמה הייתם אז?

אורן: זה היה ב -2012, בן כמה הייתי אז? כן… הייתי אז בן 37,  ‫ובדיוק עמד לפוג התוקף ‫של החוזה שלנו

בבני ברק, ‫ובדיוק באותו זמן התפנתה ‫יחידת דיור אצלם בקיבוץ הגושרים, ‫אז היה לנו בערך חודש וחצי ‫

להחליט שאנחנו ‫לא מחדשים חוזה, ‫אורזים את הכול, מתפטרים מהעבודות, ‫נוסעים לגור בגליל העליון.

‫BASICLY לא חיכה לנו שם כלום: ‫לא הייתה לנו שום עבודה, לא היה כלום. ‫פשוט עלינו ככה.

קיבלנו קצת כסף מהורים, את האוטו הישן של אימא שלה, ופשוט העמסנו את כל החיים שלנו על המשאית

ונסענו צפונה. הצלחתי למצוא שם עבודה. גם תוך כדי מעבר גילינו שהיא בהיריון עם הבת שלי…(צוחק)

לא היה יכול להיות תזמון יותר גרוע. אבל מצאתי עבודה בכפר נופש, שכבר לא קיים היום, תודה לאל.

גילי: איך קראו לו?

אורן: קראו לו טאי וילג'.

גילי: אהה!

אורן:  זה היה מקום מזעזע.

גילי: מזעזע? דווקא אמרו שהיה נורא יפה, שהייתה אווירה נורא נעימה. אולי כעובד החוויה הזאת…

אורן:  כעובד היה מזעזע.

גילי: אוקיי.

אורן: אבל זה היה נוח, כי היינו אז בחינוך ביתי, ויכולתי לעבוד משמרות אז היה נוח. אז כזה…

בחרתי בנוחות באותה תקופה, כן?  אחרי תקופה מסוימת בקיבוץ הגושרים עברנו לקריית שמונה,

אז הבת שלי נולדה. שנה וחצי אחרי זה התגרשנו. ‫ואני נשארתי בבית בקריית שמונה, ‫והמשכתי לגור שם

כמה שנים..

‫גילי: מה עשית בשנים האלה שהיית בקריית שמונה?

‫אורן: בשנים האלה עבדתי ‫תקופה מסוימת בכפר נופש הזה ‫עד שהוא נסגר, ‫ואז הלכתי לעבוד גם כן ‫

בכל מיני עבודות הזויות. ‫עבדתי איזה חצי שנה במחלבה. ‫לא חלבתי את הפרות, אבל עבדתי ‫במקום שבו היינו

מייצרים את הגבינות. ‫ואז משם עברתי לעבוד ‫במטבח של מלון הגושרים. ‫ו…ניסיתי להחיות את העסק

של האפייה, אבל זה לא כל כך הלך. היו קצת הזמנות אבל זה לא היה מספיק בשביל, את יודעת, להתחיל

את הכל מחדש.

אז עבדתי במטבח של המלון שם, זה גם כן היה לי נוח, עד שהתחלף השף. ואז כל הסידור שהיה לי איתו

הלך ביחד איתו. כשהגיע השף חדש הוא לא הסכים לאף אחד מהדברים שהקודם הסכים, אז אמרתי אוקיי,

אז עכשיו הגיע הזמן למצוא עבודה חדשה… ראיתי שצומצמה העבודה שלי בחצי, ויש לי עוד חצי שבוע

שאני צריך להשלים כי אני צריך להתפרנס, אני צריך לשלם מזונות, אז אמרו לי שהם מחפשים מחליף

לגני ילדים.

גילי: סליחה שנייה, הילדים לא נשארו איתך?

אורן: היינו במשמורת משותפת.

גילי:  אוקיי.

אורן: זאת אומרת, הם היו חלק מהשבוע אצלי וחלק מהשבוע אצלה.

גילי: אוקיי. ובשום שלב לא קופצת לך שאלה, אולי הגיע הזמן, נגיד, למצוא איזה משהו, כמו שאומרים

ההורים הפולנים: מקצוע…?

אורן: היה לי מקצוע, לא אהבתי אותו.

גילי: מה היה המקצוע שלך?

אורן: אממ… מנהל מחסן. זאת אומרת, לא הלכתי לקחת אף פעם קורס, אבל שוב, למדתי הכל תוך כדי עבודה.

התחלתי, עבדתי כמה שנים ברשת חנות ספרים, התחלתי בתור מחסנאי פשוט, מאוד מתוסכל, כבר עמדתי

לעזוב, ואז הגיעה אופציה…

גילי: בסטימצקי, מה שאמרת?

אורן: לא, זה היה בדיונון דווקא.

 גילי: אוקיי

אורן: ואז הגיעה אופציה לעבור לסניף יותר רחוק, אבל לנהל את המחסן. והלכתי על זה.

גילי:  מה זה יותר רחוק?

אורן:  יותר רחוק זה היה בראשון, במכללה למנהל, במקום בר-אילן.

גילי: אבל באיזה שלב זה בחיים שלך שאתה…

אורן: שאני גר בפתח תקווה. ועבדתי בבר אילן, שזה היה קרוב יחסית, אבל זה היה מתסכל.

כי לא באמת, עשיתי שום דבר כאילו חוץ מלשים מדבקות על מוצרים ולסדר את המדף.

פה קיבלתי כבר תפקיד שממש לנהל. כאילו, עכשיו זה היה בגדול לנהל מחסן, אבל בפועל הייתי סגן מנהל

של החנות, כי היינו בסך הכל 4 אנשים. אז היו צוחקים על זה ברשת שאני מקבל את הסחורה, מכניס אותה

למחשב, מתמחר אותה, מסדר את הסחורה..

גילי: ורץ למכור.(צוחקת)

אורן: ורץ למכור, ועושה חשבון, ואורז ללקוח, כן? (צוחקים).

אז בעצם פחות או יותר ניהלתי את החנות. כן, הייתה מנהלת שבפועל, שזה היה הטייטל שלה, אבל מי שבאמת

ניהל בפועל את רוב הדברים זה הייתי אני.

גילי: כן, ואם אנחנו נקפוץ עכשיו לקריית שמונה, בקריית שמונה, אתה אמרת, גרת כמה שנים. לאן ולמה

אתה עוזב את קריית שמונה?

אורן: עזבתי כי רצו למכור את הדירה, וגם באותה תקופה, אחרי בערך שנתיים של לבד, הכרתי את מי שהיא

בת הזוג שלי ב-10 השנים האחרונות, ו-3 שנים ראשונות היינו על קו תל אביב -קריית שמונה. באוטובוסים,

עם הילדים, זה לא היה פשוט. אבל וואלה, עשינו את זה. ומתישהו היא עברה לגור במקום זול יחסית ליד נהריה.

והייתה הזדמנות, התפנתה שם הדירה, לעבור לגור דירה לידה. זה התאים לי. אחרי 3 שנים אמרתי, יופי,

בוא נגור שנייה רגע אחד ליד השני. וזה היה טוב, הקומפלקס הזה. כי היתה לנו גם חצר גדולה, וזה היה טוב

שלכל אחד היה את הדירה שלו, כי הילדים לא תמיד הסתדרו. לפעמים היה מכות וזה, ריבים וזה,

אז היה אפשר להפריד, אתה תלך לאמא, אתה תישאר פה רגע.

ובדיעבד זה היה רעיון מצוין, כי עברתי בקיץ של 2018, וחצי שנה אחרי זה היתה קורונה. עכשיו,

אם אני הייתי צריך לעבור את הקורונה בבניין בקריית שמונה עם שכנים פסיכופתיים מלמעלה ושכנים

פסיכופתיים מלמטה, זה לא היה נגמר טוב לאף אחד מהצדדים. (צוחק) ופה לכל אחד היתה דירה,

וגם הייתה לנו חצר, וגם היו שדות.

היום השדות האלה הסופר של היישוב השתלט עליהם וגידר את הכל, הוא קנה פשוט את כל השטח.

אבל אז פשוט היה שטח חופשי. הכרנו את כל השכנים, יכולנו ללכת לשם, לקטוף כרובים, פלפלים,

מה שגודל בזה, ובתמורה היינו מביאים להם חלות, שהיינו מכינים או כל מיני דברים כאלה.

וממש הסתדרנו עם השכנים יפה. וזה הציל אותנו, המקום הזה. אני זוכר שדיברתי עם החברים שלי

שהיו תקועים בבית בתל אביב, היו מוציאים את הכלב שהוא כבר לא רוצה לצאת.

גילי: כן. (צוחקים)

אורן: רק בשביל לצאת שני להתאוורר, כן? (צוחק)

גילי: כן.

אורן: ואנחנו היינו פשוט מאווררים, זה היה פשוט כמו לגור בצימר באמת.

גילי: יפה. ומה קורה אחרי הקורונה?

אורן: אחרי הקורונה אני כבר הספקתי לעבור בכמה גני ילדים. התחלתי בתור מחליף והיה להם תקן קבוע,

אז העבירו אותי לקיבוץ שליד.

גילי: שזה?

אורן: קיבוץ עמיר. ושם עבדתי בגן בתור חבר צוות קבוע. שנה אחרי זה העבירו אותי לכפר בלום,

וכל גן שעבדתי בו היה יותר קשה מהגן השני. מבחינת זה שכאילו זה גן רגיל, אבל יש בו גם ילדים

שצריכים חינוך מיוחד. עניינים רגשיים, התנהגותיים, תקשורתיים, כל מיני כאלה, ופשוט היה איזשהו

מהלך של משרד החינוך, שאנחנו נשים אותם בגן רגיל, אנחנו לא נסביר לצוות איך להתמודד איתם,

אבל נשים אותם, ויצטרכו להסתדר איכשהו. אחרי שעברתי את הגן של אמיר, שלא היה פשוט בכלל,

אמרתי, אוקיי, בסדר, אני כבר יחסית אהה…

גילי: מבין בחינוך מיוחד.

אורן: לא יודע אם מבין בחינוך מיוחד, אבל אוקיי, כבר עם מספיק התנסויות שאני יכול להסתדר

גם עם הגן הבא. אז חשבתי. ואז הגעתי לגן בכפר בלום, שהיה הרבה יותר גרוע. הייתה לנו שנה מאוד אלימה. ו….

גילי: כשאתה אומר גן, איזה גילאים?

אורן: 4 עד 6. בעמיר זה היה 3 עד 6, זה היה גן תלת גילאי שהיה מחולק לשתי קבוצות, של צעירים ושל בוגרים.

כאן זה היה 4 עד 6. וגם לא היה איזון מגדרי, כי מתוך 31 ילדים 23 היו בנים, וזו פשוט הייתה שנה מאוד מאוד

קשה. גם הצוות, לא הסתדרנו אחד עם השני. המריבות, וגם עם הילדים, הייתה שנה מאוד מאוד קשה.

אני החלטתי שבסוף השנה אני לא נשאר לקייטנה של הקיץ. החזרתי את המפתחות, אמרתי, חבר'ה, נמאס לי.

כל הברדק הזה בשביל שכר מינימום. כאילו, אתה מרוויח 30 שקל לשעה, ואתה יוצא אחר כך עם כחולים

ברגליים, אחרי שחטפת נשיכות ושריטות ובעיטות מילדים, ואתה מגיע הביתה אחרי זה, ואין לך כוח

לילדים של עצמך. קשוח.

גילי: לא טוב.

אורן: לא טוב, ממש לא טוב. והכי גרוע, שמחינוך לא מתפרנסים. אז לכל אחד מהמטפלים, או הסייעיים,

הייתה עוד עבודה. אני עבדתי בניקיון אחרי שעות הגן. מישהי אחרת עשתה הפעלות לילדים, אחת אחרת

מילצרה. כל אחד עשה עוד משהו כדי להתקיים, כן?

גילי: ומה קורה אחר כך?

אורן: מה שקורה אחר כך זה שאני חשבתי לעבור אולי איזו תקופה מסוימת לתל אביב, לפחות לאמצע השבוע

כזה, לעבוד, כי אפשר להתפרנס שם יותר, משלמים שם יותר.

ובינתיים ניקיתי בתים. ואמרתי, אוקיי, אז אני אפרסם את זה שאני מטפל בילדים ושאני מנקה בתים,

ופרסמתי באמת בקבוצת פלורנטין, וכלום- צרצרים. ודיברתי עם בת הזוג שלי, והיא אומרת לי: "תקשיב,

המודעה הזאת לא מעניינת, אתה צריך לעשות איזה משהו שימשוך אנשים".

אז סיפרתי לה שמשהו כמו איזה 15 שנים לפני זה, היינו כמה חבר'ה בתל אביב והייתה לנו חברה

שהייתה כל כך עצלנית שהיא לא הייתה שוטפת את הכלים שלה. הכיור שלה תמיד היה ממש מגעיל.  

שאלתי אותה: מה הקטע שלך? היא אומרת לי: "אין לי כוח. אני מוכנה לשלם לך בשביל לשטוף את הכלים".

אמרתי: "יאללה, בסדר" שטפתי, לקחתי את הכסף.

היא אומרת לי: "תציע את השירות הזה". אז כתבתי חצי צחוקים, חצי רציני, שאני מציע שירות חדש וייחודי

של שטיפת כלים בבית הלקוח. ואני משכין שלום בין בני זוג ופותר מריבות, ואפילו לוקח אחרי את הזבל.

פרסמתי, ונסעתי לנקות איזה בית במטולה.

וכל הזמן שאני עובד, הטלפון לא מספיק לטרטר. אה, לפני זה התקשרו אליי מ- ""TIMEOUT שהם ראו

את הפוסט שלי, והחליטו לעשות מזה אייטם ב- ""TIMEOUT. ביקשו ממני לשלוח איזו תמונה.

אז הגעתי לשם, החלפתי בגדים, שמתי כפפות, עשיתי סלפי שלי שוטף כלים ושלחתי להם, והם פרסמו

באותו יום את האייטם. והטלפון לא הפסיק לצלצל ולטרטר. ואני אוקיי…

סיימתי לעבוד, לקחתי את הטלפון, מיליון שיחות שלא נענו והודעות: אברי גלעד מחדשות 13, מהצינור…(צוחק)

כולם רוצים אייטם.

גילי: בתל אביב זה עובד טוב, אתה אומר.

אורן: בתל אביב זה עובד טוב. אמרתי, וואי, אם זה האייטם, אם זה מה שמעניין את החדשות, אז המצב

שלנו גרוע. (צוחק)

גילי: מה יצא מזה בסוף?

אורן: קיבלתי את 15 הדקות של התהילה שלי, ניצלתי אותן היטב. (צוחק) הייתי באברי גלעד, הייתי בחדשות

הבוקר, עשו עליי אייטם בצינור, הייתי בערוץ 24, ראיונות ברדיו.

גילי: פרנסה, יצאה פרנסה?

אורן: קצת. זה היה הרבה באז אבל פחות עבודה, כן?

גילי: למרות כל הטלפונים? אה, הטלפונים היו מהתקשורת…

אורן: הטלפונים היו מהתקשורת שרצו אייטם. אז אוקיי, חשבתי שזה יביא עבודה. בסדר, זה היה נחמד,

אבל זה לא מספיק בשביל באמת להתפרנס מזה. אז העסק גדל מעסק של שטיפת כלים לעסק

של ניקיון שרצתי איתו כמה שנים טובות. אז כבר גרתי ליד נהריה והייתי נוסע לתל אביב.

גילי: במיוחד בשביל לנקות בתים?

אורן: כן, גם לנקות בתים וגם התחלתי לטפל בילדים. המשכתי את העבודה שלי, הגעתי למסקנה שיותר

כיף לי לעבוד בתור נני פרטי, רק עם ילד אחד, מקסימום שניים. ואני מרוויח כפול מהגן, אפילו יותר,

ואין לי את כל המערכת הזאת, כל המפקחות וכל ההורים האלה, יש לי זוג הורים אחד שאני צריך להתמודד

איתם.

גילי: שזה, אתה אומר, יחסית בקטנה כבר…

אורן: ממש בקטנה. אני התחלתי את העבודה שלי עם ילדים בשנת הבר מצווה שלי. זאת אומרת, עשיתי

בייביסיטר לשכנה אחת, ואחרי חודש -חודשיים עשיתי כבר לכל השכונה. וזה מדהים שהעבודות הראשונות

שעבדתי בהן, הן נהיו אחר כך המקצוע שלי, כן?

כי בגיל 12 אני וחבר שלי שטפנו חדר מדרגות בשביל הדוד שלו, שהיה משלם לנו אחר כך במזומן.

לא משנה, זה היה סכום זניח, כן? אבל קניתי לעצמי, ת'ארטיק כן? בלי לבקש מההורים.

אבל לא חשבתי שזה יהיה אחר כך העבודה, הפרנסה שלי, כן? אבל זה מה שהיה, והבאתי לעבודה הזאת

בתור נני את כל הניסיון שלי. גם בתור אבא, כבר הייתי כבר אבא די ותיק ל-2 ילדים, והתמודדתי עם

כל כך הרבה קשיים התפתחותיים ורגשיים ונפשיים, גם של הילדים שלי, גם של הילדים שעבדתי איתם בגנים,

אני באמת עברתי את הילדים הכי קשים. אז טנטרום של ילד בן שנתיים, אני לא מתרגש ממנו, כן? (מצחקק)

אז קשה היה להלחיץ אותי, גם היום, כן?

גילי: וכמה זמן עשית את הדבר הזה?

אורן: עד היום אני עושה את זה.

גילי: מה זאת אומרת? מה אתה עושה?

אורן: אני עובד בתור נני. אני מטפל בתינוקות ובילדים.

גילי: באופן קבוע או על פי צרכים משתנים?

אורן: באופן קבוע, כן. יש לי משפחה שאני עובד איתה כבר שנה שלישית. שהתחלתי איתו כשהוא היה

בן שנתיים פחות או יותר, היום הוא כבר בן 4 וחצי, עוד מעט 5. ועשיתי איתו דרך מאוד מאוד ארוכה.

גילי: מה? ספר קצת.

אורן: מוציא אותו מהגן, הולכים, אוכלים ארטיק, משחקים, מבלים, הולכים קצת לספרייה בימים חמים

שצריך טיפה מזגן. ושמתי לב, כשרק התחלתי לעבוד איתו, שהיכולות המוטוריות שלו לא גבוהות במיוחד.

וזה היה מאוד מתסכל אותו, כי הוא היה הולך לגן משחקים והיה משתעמם אחרי 5 דקות, כי הוא לא ידע לטפס.

אז אמרתי, אוקיי, אני אקח אותו בתור פרויקט. יש לי מספיק ניסיון, כן? אמנם לא למדתי ליווי התפתחותי,

אבל וואלה, יש לי…

גילי: ניסיון של החיים.

אורן: יש לי ניסיון של החיים לגמרי. והתחלתי לעבוד איתו, ואני מטפל די קשוח, כן? בכל מה שקשור לסדר

ומשמעת והתנהגות. לא מוותר ולא עושה הנחות. והתחלתי לעבוד איתו, והיה לו מאוד קשה, אבל לא ויתרתי לו:

"בוא, אתה יכול, בוא, עוד שלב, עוד זה, תטפס לאט". הסברתי לו. כי אני חושב שטיפוס זה מיומנות

מאוד מאוד חשובה. אני מלמד אותך לארגן את כל הגוף לעבוד. אמרתי לו: "אתה צריך לעבוד עם כל הגוף.

תחשוב, יש לך ראש, תחשוב. לאן אתה צריך ללכת? יש לך עיניים, תסתכל. יש לך פה מעקה, תשים את היד,

יש לך פה חריץ, תשים את הרגל". לימדתי אותו…

 גילי: לחשוב

אורן: לחשוב, לא רק להפעיל את כל הגוף. גם את המחשבה, את העיניים, את השמיעה, את הכול.

וזה היה מאתגר, אבל מאוד נהניתי מזה.

היום הוא קוף. היום איפה שתשים אותו הוא מטפס, הוא קוף הילד הזה. זה היה מאוד כיף, אני לגמרי לוקח

לעצמי את הקרדיט הזה. (צוחק)

גילי: יפה. ובאיזה שלב בעצם מתחבר העולם הזה של מימוש זכויות? איפה זה מתחיל?

אורן: זה התחיל פעם ראשונה לפני המון המון שנים, שאז לא חשבתי שאי פעם אני אתעסק בזה.

זה היה כשהייתי צריך לקבל איזשהו טיפול ממש דחוף, וקופת חולים החליטה שכל הרופאים המקצועיים,

הפסיכיאטרים, הם מפסיקים לעבוד איתם ומעבירים את כולם למשרד הבריאות. מה שנוצר זה כאוס אחד גדול

ותורים של חצי שנה.

ואני מנסה להסביר שוואלה, אין לי חצי שנה לחכות עכשיו, אני צריך טיפול דחוף! ואין לי עם מי לדבר.

ומתי שהוא נמאס לי, אז נסעתי למשרד הבריאות בירושלים, להנהלה של בריאות הנפש.

"היוש, אני פה ואני לא זז עד שמישהו מדבר איתי". זה לא היה משהו ספונטני, אני תכננתי את זה

במשך שבועות, את המהלך הזה, לפרטי פרטים, כן?

ו…לא, מה פתאום! וזה… ניסו להעיף אותי משם. אמרתי להם: "תקשיבו: אני יושב שם בצד, אני לא מפריע

לאף אחד, אני לא מדבר עם אף אחד, אני יושב". וניסו להעיף אותי, אפילו פיזית, אין… לא הצליחו….

4 וחצי שעות, לדעתי, ישבתי שם. פשוט ישבתי, קראתי ספר בפינה של הפינה, אני לא מדבר עם אף אחד,

"אתם לא תשמעו אותי אפילו. אבל אני יושב פה, אני לא זז עד שמישהו מדבר איתי".

בסוף, אחרי משהו כמו 4 וחצי שעות נראה לי, ירד אליי המנהל של מחלקת בריאות הנפש, אמר לי:

"תבוא אלי למשרד". לקח אותי למשרד, ישב, שמע, סידר לי את העניין בטלפון אחד. זה כל מה שהיה צריך,

"מחר אתה מתחיל טיפול".

גילי: זאת אומרת, משהו שהוא אישי, ספציפי אליך, לא אפילו לילדים, לא משהו אחר.

אורן: לא, לא, ספציפי. הרבה לפני הילדים, לפני שהייתי נשוי. הייתי אז בן 25 בערך, 26…

אבל לא ידעתי עד כמה זה יעצב אותי, הדבר הזה.

גילי: איך זה עיצב אותך?

אורן: בקטע של, וואלה, כשאני רוצה משהו, אז אני אשיג אותו. גם אם המערכת תציב קיר, אז אני אכנס בו.

אני לא אוותר. כמו שישבתי שם 4 שעות, אם אני צריך לשבת עוד פעם 4 שעות ושוב בלי לזוז, אז אני אעשה

את זה. ‫אם זה בשביל הילדים שלי, ‫אם זה בשביל עצמי.

‫ומתישהו, FAST FORWORD, ‫לאיזה 25 שנה אחרי זה, ‫ישבתי עם חברה שהייתה צריכה ‫לקבוע תור לרופא.

‫והיא אמרה זה היה לה קשה, ‫ואני לא הבנתי למה. לקחתי את הטלפון שלה, ‫טק טיק טוק באפליקציה:

"הנה יש לך תור למחרתיים". ‫אמרה לי: "תקשיב, כמוני יש עוד מלא אנשים ‫שמתקשים וזה, ‫תציע את זה

בתור שירות". ‫והצעתי את זה בתור שירות, ‫ולאט לאט זה הלך. בהתחלה פחות, ‫אחר כך הלך קצת יותר.

‫ואז הגיע השלב שבו הבן שלי עבר, ‫בדיוק הם עברו ממטולה עם אימא שלהם לחיפה. ‫וזה היה שינוי

מאוד מאוד גדול, ‫וגם הוא היה בבית ספר, ‫שאומנם היה בית ספר טוב, ‫אבל לא התאים לו. והיה לו מאוד

קשה שם. הוא היה באיזשהו טיפול רגשי, ובסוף הטיפול, זה היה בגיל 11, המטפלת שלו ישבה איתי

לשיחת סיכום ואמרה לי: "תקשיב, אני לא מומחית, אבל נתנה לי כמה וכמה נקודות שהיא שמה לב אליהן,

ואני חושבת שצריך אבחון אוטיזם". ואני כזה הולך הביתה, ובדרך אני כזה חושב על כל הדברים שהיא אמרה לי,

ומנסה לשלב את זה בין דברים שאני יודע, וזה כאילו כל החתיכות של ה…

גילי: פאזל

אורן: פאזל הסתדרו במקום. ואני תופס את הראש, איזה אידיוט אני? איך לא שמתי לב עד היום, כן?

ואז לקח עוד 3 שנים עד שהלכנו לאבחון, כן? כי פשוט כולם היו עסוקים בלהסביר לי למה אני טועה.

לא ויתרתי. בסוף היה אבחון, וצדקתי.

‫ותוך כדי אבחון, באמת שזה תהליך ‫ארוך ומסובך שגם יכול לקחת שנה, כן? ‫מהרגע שאתה מבין שזה המצב

‫והולכים לאבחון, ועד שאתה מקבל אבחון. ‫ועד שזה קורה, ‫ועד שמקבלים את התוצאות, ‫זה פסיכיאטר,

ויש שלבים בדרך. ‫וועדה של משרד החינוך, ‫של לקבל בית ספר, ‫עד שאתה סוף -סוף מקבל את הבית ספר. ‫

וביטוח לאומי אחרי זה, ‫להגיש את ה… ‫התביעה בשביל לקבל את הקצבה בשבילו, ‫זה לקח בערך שנה.

‫זה היה תהליך מאוד ארוך, ‫מאוד מסובך, מאוד בודד. ‫אני לא הכרתי הרבה הורים לאוטיסטים לפני זה,

‫הכרתי תוך כדי, כן? ‫אבל צברתי ניסיון והתחלתי לעזור. ואז כזה התחיל להתגלגל והלך טוב עד ה-6 באוקטובר 23.

ה-7 באוקטובר…

גילי: שנייה, אבל לפני כן, בוא נעצור רגע. אני מנסה להבין מה בעצם השירות שאתה נותן לאנשים שהם

הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. זאת הגדרה נכונה?

אורן: כן.

גילי: אוקיי, מה השירות שאתה נותן?

אורן: זה מתחיל בשיחת אבחון, ששם אני קודם כל רוצה להבין אם בכלל יש קייס, אם אני יכול לעזור,

ואם כן, אז אני לוקח אותו, ו…

גילי: אבל בוא נתמקד רגע בשאלה. מה השירות שאתה נותן, לא איך אתה נותן אותו? מה אתה עושה?

על מה הם משלמים?

אורן: על מה הם משלמים? קודם כל, על זה שהם יודעים שהבן אדם שהם פונים אליו מבין על מה הם מדברים.

זאת אומרת, לא רק ברמה של להכיר את המערכת, אלא גם ברמה של בוא, אני מבין על מה אתם מדברים, כן?

כי יש לי ניסיון…

גילי: אישי.

אורן: אישי, כן. כי כשהורה לילד עם צרכים מיוחדים מתקשר אליי, אז אני מבין אותו!

כי אני יודע איך נראה ילד שמאבד את זה ומפרק את כל החדר עכשיו. אז קודם כל הוא יודע שאני אבין אותו.

דבר שני, הוא מתקשר אליי כי הוא קורא את הפוסטים שלי והוא מבין שאני מכיר פחות או יותר איך המערכת

עובדת ומה צריך לעשות. ואני מסביר להם את השלבים שצריך לעשות, אני מסביר להם ש…

גילי: אבל שנייה, רגע, אני רוצה לדייק בתור מי שלא בא מהעולם.

אורן: אוקיי.

גילי: פונים אליך הורים לילדים עם צרכים מיוחדים כדי שתעזור להם מול המוסדות השונים?

אורן: כן.

גילי: להשיג מה?

אורן: קצבת נכות, להשיג את כל ההטבות שנלוות לזה, שגם שוות המון כסף.

ואני בעצם לוקח על עצמי כמה שיותר עבודה. זאת אומרת, כל מה שאני יכול לעשות אז אני עושה.

אני לא יכול ללכת במקומם לרופא, אבל אני יכול לחפש להם רופא או לחפש להם מאבחן. לקבוע להם תור,

להעביר אחר כך את הקבלות לביטוח כדי שיקבלו החזר. להעביר את הטפסים, למלא בשבילם את הטופס

של התביעה של הביטוח הלאומי עם כל המסמכים שהם נתנו לי ולהגיש את התביעה בצורה מסודרת.

לעקוב אחרי התשובות של ביטוח לאומי. במידה שהם מקבלים את הקצבה אז מהמם, אני מסביר להם

אחר כך מה עוד מגיע להם ועוזר להם גם להגיע לזה.

הנחה בארנונה, אני פונה לעירייה בשמם בשביל לקבל את ההנחה. אם זו הנחה במים, אם זו הנחה בקופת חולים,

כל הדברים האלה. בעצם, כל מה שאני יכול לעשות במקום הלקוח ולחסוך לו את ההתמודדות הזאת,

כי אני יודע שיש לו מספיק על הראש, אז אני עושה.

גילי: וכמה זמן זה לוקח וכמה אתה גובה?

אורן: כמה זמן זה לוקח זה תלוי במורכבות. יש תהליכים שאפשר לסיים אותם בכמה שבועות, תהליכים

שלוקחים כמה חודשים, כן? יש אנשים שמגיעים כבר, הכל מסודר, רק צריך להגיש, זה הכי קל.

יש כאלה שצריכים להגיש ואני אומר להם תשמעו: זה עדיין לא מספיק. זה לא משכנע, כן? הטפסים

שיש לכם פה, אם אותי זה לא מצליח לשכנע, שאני לא רופא, אז יהיה הרבה יותר קשה לשכנע את הרופא

בוועדה לביטוח לאומי. צריך מסמכים יותר חזקים, או יותר מסמכים שמפרטים למה יש השפעה על התפקוד, כן?

ומה שאני יכול לעזור להורים להשיג את הטפסים האלה, אז אני עוזר, מה שלא, הם צריכים ללכת ולהשיג אותם בעצמם, ואז אני בעצם מעביר אותם הלאה.

אם זה בהחזרים מול הביטוח, אז להתמודד עם כל השיגעונות של ביטוח: תביאו טופס כזה, וזה לא מספיק,

וזה לא מספיק, ואנחנו לא משלמים, ואז לריב איתם בשביל שישלמו, להוציא מהם את הכסף.

גילי: יפה, וכמה משלמים על השרות הזה?

אורן: יש כמה סוגים של מחירונים, זה תלוי במקרה, זה תלוי במורכבות. יש מחיר לשעת עבודה

ויש חבילות שעות בהתאם למורכבות. שזה בדרך כלל יותר בהחזרים של הביטוח, ודברים כאלה.

תביעות נכות שהן תביעות מורכבות הרבה פעמים, אז אני לוקח סכום סמלי של פתיחת תיק, ואת הסכום

היותר גדול אני לוקח בסוף, מהרטרו שהם מקבלים, או מכמה קצבאות ראשונות.

גילי: ויש מצבים שנגיד שעבדת ובסוף לא קיבלת על זה כסף?

אורן: היו 2 מקרים שבגללם התחלתי לעבוד בצורה הרבה יותר מסודרת, זאת אומרת עם חוזה עבודה

ותשלום מראש, שעשיתי שתי עבודות ממש מכל הלב לאנשים.

בתקופה ההיא, חוץ מתביעות לביטוח לאומי, עזרתי גם בכל מיני נושאים של בירוקרטיה. כן?

עזרתי גם עם חובות ועיקולים ודרכונים זרים וכל מיני דברים כאלה, ושני האנשים שעזרתי להם לצאת מחובות

מאוד גדולים, הם פשוט גמלו לי בזה שהם ברחו בלי לשלם. אז התחלתי לעבוד בצורה יותר מסודרת,

להקפיד עם חוזה עבודה מסודר, עם תשלום מראש.  בשביל למנוע אי -נעימויות.

גילי: ואתה אומר שבהתחלה התעסקת ביותר תחומים בירוקרטיים.

אורן: נכון. יריתי לכל הכיוונים כדי להביא לקוחות, כן? וכדי ליצור לעצמי שם. ולאט לאט התחלתי להצטמצם

ולהוריד דברים.

גילי: מה גרם לך להתמקד רק בתחום הזה של הצרכים המיוחדים?

אורן: כי הרגשתי שזה לא נכון לי להיות סופרמרקט של זכויות. שזה מבלבל, ואנשים לא באמת יודעים

מה אני עושה. וגם היו דברים שלא כל כך עניין אותי להתעסק איתם, כן?

גילי: כמו מה למשל?

אורן: דרכונים לא עניין אותי להתעסק עם זה. וגם בנושא של חובות ועיקולים עזרתי, כי פשוט היה לי ניסיון בזה.

יש עוד משהו שאני עדיין מתעסק איתו, שזה לעזור לאנשים להתנתק מכל מיני גורמים שלא משחררים, כן?

גילי: זאת מצווה. (צוחקת)

אורן: חברת תקשורת או כל מיני דברים כאלה.

גילי:  כן.

אורן: אבל הרגשתי שאני צריך להתמקד.

גילי: אז איך זה קרה שהגיע הלקוח הראשון שדייק לך את הדבר הזה של הצרכים המיוחדים דווקא?

אורן: אהה…השאלות שלו.

גילי: מה זאת אומרת?

אורן: מה אתה עושה? תסביר לי… והייתי צריך להסביר לו מה אני עושה, וראיתי שאני נורא מתפזר

כי אני עושה מלא דברים. והייתי צריך לשאול אותו שאלות מכוונות, כן?

גילי: של מה הוא צריך.

אורן: של מה הוא צריך, כן.

גילי: כן.

אורן: ואז להבין שאני יכול לעזור לו ולתת לו את העזרה הזו.

וראיתי שזה הדבר שגם הכי מושך אותי, שזה כאילו המשך טבעי של העבודה שלי עם ילדים,

ההבנה שלי בצרכים מיוחדים, שזה מה שמעניין אותי לעשות.

והחלטתי שאני מתמקד בדברים שבאמת מעניינים אותי, שזה תביעות נכות והחזרים מהביטוח.

ויש שם מספיק עבודה. באותה תקופה גם קיבלתי ייעוץ עסקי כדי להרים את העסק יותר ולהביא יותר לקוחות.

והמנטור שיווקי כל הזמן אמר לי שאני צריך יותר להיפתח… ליותר כיוונים… לא להיות מקובע…

ואני הרגשתי שזה לא נכון לי, שאני רוצה להפך, לצמצם…

גילי: להתמקד

אורן: להתמקד, להעיף כל מיני דברים שלא קשורים ולהתמקד בדבר אחד. וככל שאני ממוקד יותר, יותר פונים,

כי פתאום אנשים מבינים מה אני עושה. יש שם לדבר הזה, כן? זה לא עזרה בירוקרטית, שזה שם שהוא נחמד,

אבל הוא לא אומר כלום, כי הוא מאוד מאוד כללי. ואז בן אדם שולח לי וואטסאפ: "אני צריך עזרה בירוקרטית",

אבל בירוקרטיה זה דבר מאוד מסובך, מה אתה צריך? ופה יש מין טייטל שהוא…

גילי: ספציפי.

אורן: ספציפי, בשביל זה פונים, כן?

אז לאט לאט הורדתי כל מיני דברים, וצמצמתי, צמצמתי, עד שהגעתי באמת לדבר שהכי אני אוהב לעשות. 

וכשחיפשתי להגדיל את העסק וכמות הלקוחות, פניתי גם למתחרים שלי, שנשתף פעולה. 

כאילו אנחנו מתחרים, אבל אנחנו לא באמת מתחרים. לכל אחד יש את הנישה שלו: אחד מתעסק רק

בסל שיקום, אחת מתעסקת רק בסיעוד, אחת מתעסקת בהכנה לוועדות, אחת מתעסקת רק במימוש זכויות

למתמודדי נפש, ויש לה את הנישה שלה. וזה נהדר, אני מאוד אוהב נישות. (צוחק) לי זה עושה טוב להיות ממוקד.

ואז דיברתי איתם והתחלנו כזה לסכם בינינו, לשתף פעולה, כי זה עוזר לכולם. במקום שכל אחד מאיתנו

יישב בכוך שלו וינסה להביא לקוחות. שבעצם אם עכשיו פונים אליי לסיעוד ואני לא מבין בזה, אז הנה,

יש את זאת, היא מעולה בסיעוד, כן? אז אני מפנה אליה. ואם אליה פונים לגבי ילדים אוטיסטים, שזה התחום

העיקרי שאני מתעסק איתו, אז היא לא מבינה, אז היא מפנה אותם אליי. אז כאילו, במקום להתחרות

אחד בשני, זה יוצר מין אקו -סיסטם שאנחנו מעבירים אחד לשני.

ותוך כדי עבודה באמת חיפשתי גם ליצור קשר עם עוד בעלי מקצוע מהתחום שלי. גם בשביל להעשיר את

הידע שלי וגם בגלל, את יודעת, כי אני מאוד אוהב שיתופי פעולה, אז התחלתי לשתף עם עורכי דין,

עם יועצי מס, סוכני ביטוח וכאלה. וזה גם פרקטי בקטע של אוקיי אנחנו מפנים אחד לשני וכולם מרוויחים מזה,

וגם בקטע של אני יכול לתת מענה מאוד מאוד רחב ללקוח. שאני מסביר לו: אוקיי, אני יכול לעזור לך עד

שלב מסוים, יכול להיות שבשלב הזה וזה אתה צריך עורך דין. או אם מתקשר אליי מישהו שהוא כבר,

איך לומר, אני לא יכול לעזור לו כן כי הוא עושה המון דברים לבד ונדחה, ועכשיו כבר צריך עורך דין.

אז במקום לשלוח אותו לדרכו, יש לי כבר מישהו שאני יכול להמליץ עליו. שאני מכיר אותו, שעבדתי איתו.

שאני יודע שהוא טוב.

זה נתן לי מה שנקרא, את ההשראה לקחת את הנישה שלי כאילו עד הסוף. להחליט שאני מתמקד לא רק

במימוש זכויות, אלא במימוש זכויות ילדים. וזה נהיה הטייטיל שלי.

גילי: זאת אומרת שבתוך העולם הזה של אנשים עם צרכים מיוחדים, אתה מתמקד בילדים עם צרכים מיוחדים.

נכון? זה מה שאתה אומר.

אורן: נכון. ועוד יותר ספציפית מזה, אני מתמקד בעיקר בילדים מיוחדים עם בעיות של תקשורת, תקשורתי,

התנהגותי ונפשי. זה הנישה שלי. אמנם אני גם מטפל בבוגרים ונכות כללית וכל זה, אבל אני… לא מפרסם

את זה. זה לא שאם עכשיו מישהו יבוא אליי עם נכות כללית ואני אגיד לו: לא, אני לא מטפל בזה.

אני אטפל בזה, פשוט… את זה אני משווק, כי זה התחום העיקרי שלי. ובאמת, כשזאת הנישה שלי,

אני מרגיש שם בנוח, ויודעים סוף סוף מה אני עושה. יש טייטל מאוד מאוד מסודר, לזה פונים, וזה מאוד ממוקד,

וראיתי שלי זה עושה הרבה יותר טוב.

גילי: יפה. ואיזה טיפים יש לך להורים לילדים עם צרכים מיוחדים? בהקשר של ביורוקרטיה כמובן?

אורן: זו שאלה מאוד כללית, צריך קצת לדייק את זה. כי הרבה פעמים פונים אלי הורים שהם אפילו

לא יודעים מה הם צריכים עדיין. ואתה צריך להבין ממה שהם אומרים מה באמת הם צריכים. ולא תמיד

זה קל, כן?

הטיפים: אם יש לכם חשד, לכו לאבחן! זה לא משנה מה זה יכול להיות,  ADHDזה יכול להיות אוטיזם,

זה יכול להיות כל דבר. אם יש לכם חשד, אתם מכירים את הילד הכי טוב. את יודעת מה אומרים:

"אם יש ספק אז אין ספק". יש לך חשד, לך תבדוק. כמה שפחות להקשיב לדיבורים בחוץ.

לפעול לפי האינסטינקט. זה לא משנה כמה אנשים יגידו לי: "לא רואים עליו, למה אתה אומר שהוא אוטיסט,

הוא לא אוטיסט, הוא רק על הרצף", כל מיני משפטים אידיוטיים שאנשים אומרים כי הם לא יודעים

להתמודד עם זה.

אז וואלה, לא לפחד מהטייטל. זה לא מגדיר את הילד. הוא לא ילד שונה בגלל שעכשיו הוא אובחן בתור אוטיסט,

כן? זה אותו ילד. השם הזה נורא מפחיד כי פוחדים נורא מסטיגמות ואיך הוא יסתדר וזה, זה לא משנה אותו.

יש לזה טייטל, והטייטל הזה נועד לעזור לו. זה נועד לתת קצבה להורים כדי שיהיה להם כסף לטיפולים לילד.

זה בא לתת זכויות וכל מיני הטבות כדי שיהיה יותר קל להתמודד עם זה.

אני אומר את זה כי יש המון הורים ש..או שלא רוצים לאבחן בגלל הסטיגמה, או שפתאום מתחרטים, וצריך

להסביר להם שוואלה: it's not about you, לא אתה הפוקוס, אלא הילד. וזה בא בשביל הילד, בשביל לעזור לו.

גילי: כן…

אורן: עוד טיפים: המון סבלנות. זה תהליכים מאוד ארוכים. אם אתם מגיעים לוועדה של ביטוח לאומי,

תבואו מוכנים. יש לכם בסך הכל 5 דקות לשכנע את הרופא שמגיע לכם. אם אתם מגיעים לוועדה

של משרד החינוך, שנקראת ועדת אפיון זכאות, שזו הוועדה שאמורה לקבוע איזו מסגרת הילד או הילדה יקבלו,

אם מגיע להם שעות סיוע, כמה שעות סיוע מגיעות להם, איזה סוג של סיוע מגיע להם, לבוא מוכנים.

לזכור שההחלטה היא בסופו של דבר שלכם. כל הצוות המכובד שיושב סביבכם יכול להמליץ לכם,

לנסות לשכנע אתכם. אתם מחליטים לאיזה בית ספר או הגן בסוף הילד שלכם ייכנס. זו החלטה שלכם,

לא משנה כמה לחץ יפעילו עליכם.

גילי: אתה ממש הולך איתם לוועדות או שרק מכין?

אורן: לא, לא. אני עוזר לאנשים שעומדים לפני ועדת אפיון זכאות להתכונן לוועדה הזאת.

ועדות רפואיות של ביטוח לאומי, שם היחידים שמורשים לבוא ולייצג אנשים בוועדה זה עורכי דין.

אתה יכול לבוא עם מלווה, כן? שיעזור לך. שידבר איתך, הוא לא ייצג אותך. זה יכול להיות אמא או אבא

או בן משפחה אחר או מישהו שמכיר אותך טוב שיכול לעזור לך להציג את הדברים. וכדאי מאוד

גם שם לעשות הכנה מוקדמת.

אבל אם זה מקרה מורכב, הרבה פעמים אני אומר לאנשים: "תשמעו, בקטע הזה כדאי לקחת עורך דין

שייצג אתכם, כזה שמבין לעומק את החוקים של ביטוח לאומי".

גילי: יפה. יש אבחונים נוספים במשפחה חוץ מהבן?

אורן: הבת, אנחנו צריכים לעשות לה אבחון דיסקלקוליה כדי שהיא תקבל הקלות בבגרויות. אמרו לנו לחכות

לחופש הגדול שלפני כיתה ז' או לכיתה ז' כדי שזה כבר יהיה תקף לבגרויות, אז עכשיו כשהיא בז' אנחנו…

וגם … אבחונים זה די שוק. יש הבדלים. צריך לעשות סקר שוק.

גילי: מה זאת אומרת?

אורן: אבחונים, נגיד, כמו אבחון של דיסקלקוליה או דיסלקציה או גם אבחונים של פסיכודידקטיב וכל זה.

יש הבדלים במחירים בין מקומות. כשאני חיפשתי אבחון לבת שלי לדיסקלקוליה, ראיתי שיש הבדלים

של מאות שקלים בין מכונים.

גילי: שזה נובע ממה?

אורן: אני לא יודע, אולי השם. אני מניח שמקום שיש לו מוניטין יותר גדול ייקח יותר, כן? וזה אבחון שאתה

צריך אחר כך גם להוסיף לו הרחבה לחשבון, כדי שיבחנו גם דיסקלקוליה. וראיתי שאני אשכרה צריך לעשות

סקר שווקים, כי זה שוק. אתה צריך למצוא מקום שהוא גם מומלץ וגם יותר זול, או שיש לו איזה הסדר

עם קופת חולים שאתה יכול לקבל חלק בחזרה.

הרבה פעמים כשאני עובד עם לקוחות אני אומר להם: "תקשיבו, אל תחכו לכסף הגדול של ביטוח לאומי,

תתחילו בקטנות, כן!? אם בדרך לקצבה הוצאתם מלא כסף על טיפולים, ויש לכם ביטוח פרטי, קדימה

תפעילו אותו. תתחילו לקבל כסף בקטנה מהביטוח. זה לא תמיד בקטנה, לפעמים זה 800 ,2,000 שקל,

כאילו, יש טיפולים מאוד מאוד יקרים.

אז תוך כדי הם גם מקבלים כסף והם גם מכסים לעצמם את העלות של השירות שלי עוד לפני שסיימנו, כן?

וחוץ מקצבה יש גם המון הטבות: הנחה בארנונה, הנחה במים. יש מטפלים/מטפלות לשעות אחר הצהריים

שהרווחה נותנת חלק ואתה משלים. יש חוגים מסובסדים, יש נופשונים. יש את הפטור מתור, שרק הוא שווה

להקדיש לו פרק נפרד לתופעה הזאת. פטור מתשלום עבור מלווה, כשאתה הולך עם ילד עם צרכים מיוחדים

לסופרלנד או לכל מיני מקומות כאלה, אז בן אדם אחד מותר לו להיכנס בתור מלווה בלי תשלום. וזה נראה

אמנם כסף קטן, ברמה חודשית, אבל זה מצטבר לסכומים של אלפי שקלים, לפעמים אפילו יותר מהקצבה

עצמה.

יש זכאות לסיוע בשכר דירה, הנחה בתחבורה ציבורית, דיברנו קודם על ההנחות במיסים, יש רשימה ארוכה,

אני לא כרגע זוכר את הכל בעל פה, אבל יש רשימות מאוד ארוכות של הטבות שוואלה, כדאי לנצל אותן.

אם יש משפט אחד שאני שומע אותו המון מהורים לילדים עם צרכים מיוחדים זה: "למה לא הכרתי אותך

לפני 5 שנים? למה לא ידעתי את זה לפני 4 שנים? כי אז הייתי יכול לקבל מלא כסף, לקבל זה, לסדר

את הבת שלי", כל מיני דברים כאלה.

גילי: אז מה ההמלצה?

אורן: ההמלצה היא, ברגע שאתה יודע שיש איזשהו משהו, שאתה הולך לקראת אבחון,

שאתה הולך לקראת טיפול, אז תלמד אותו.

גילי: מה זאת אומרת?

אורן: מה הולך לקרות. נגיד אתה הולך לקראת אבחון אוטיזם, תבין מה קורה באבחון, מה השלבים שאחרי זה,

מה מגיע לך. והיום אנחנו חיים בעידן שבו יש המון מידע. יש את האתר של ביטוח לאומי, יש את כל זכות,

יש המון אתרים שיכולים לתת לך מידע. אני אומר לאנשים, בהתחלה כשהם באים שהם מבולבלים כזה,

אני אומר להם, תקשיבו, יש כמה דברים שאתם יכולים לעשות, אני אתן לכם את הכיוונים הכלליים.

שוב חוזר לנושא האוטיזם: אם אתה רוצה להבין, יש את האתר של אלוּ"ט, יש את האתר של "אותי",

שזה שתי החברות שהן מתמחות באוטיזם, שיש להם באתר שלהם המון המון מידע שאתה יכול לקרוא.

ויש פודקאסטים גם על הפרעות קשב, על כל דבר היום. אז תקשיב ותקרא ותלמד.

אם אתה רוצה להבין זכויות, יש את "כל זכות", יש את האתר של ביטוח לאומי, יש את האתר של רשות המיסים,

גם שם כל המידע מאוד מאוד נגיש. אם אתה רוצה לפרוק או לשתף, יש קבוצות פייסבוק שייעודיות לזה.

ואז ככה לאט לאט, כל הערפל הזה מתבהר, ואתה מבין פחות או יותר לאן אתה הולך.

גילי: למה שיפנו אליך?

אורן: כי אני יכול לעזור להם. כי עברתי חתיכת דרך, צברתי ניסיון, צברתי ידע. יש לי גם את הידע המקצועי

וגם את הנגיעה האישית.

אני מאוד מדבר בפוסטים שלי על הצד הרגשי של הבירוקרטיה, של הזכויות, על זה שאנשים פונים אליי

לא כי הם לא יכולים למלא את הטופס הזה. ברור שהם יכולים טכנית לשבת למלא את הטופס הזה,

אבל משהו יושב עליהם רגשית. כשאתה בתוך זה, בתוך העניינים שלך, אז אתה נורא מושקע בזה רגשית.

אז קשה לך להתנתק ולעשות את זה. ולפעמים לתת את זה למישהו חיצוני, שהוא בא מבחוץ והוא ניטרלי

לגמרי ואין לו את כל המטען הרגשי הזה, הוא יושב והוא שולח בשבילך את הדברים האלה. יש יתרון, אני חושב,

מאוד מאוד גדול, לא רק למישהו שמכיר את המערכת, אלא גם מנותק רגשית מהסיטואציה, ויכול לעשות

בשבילך את הדברים שלפעמים קשה לך בשביל עצמך, או בשביל הילדים שלך לעשות.

אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את זה כמו שצריך.

גילי: כן, כן, הסברת מצוין.

אורן: אבל יש שם באמת אנשים שיש להם קושי רגשי מאוד גדול. לא תמיד מבינים את זה.

לפעמים אני מתקשר לאיזשהו מקום ומדבר עם איזה פקיד: מה זאת אומרת? למה הוא לא שלח עד עכשיו

את הזה? לך תסביר לפקיד שוואלה, קשה לו נפשית, להיכנס ולשלוח את הדבר הזה. זה overwhelming מדי.

אנחנו מוצפים בכל כך הרבה דברים כל היום, עבודה, ילדים, משכנתה, חנייה, כל הדברים האלה, ופתאום כאילו

בתוך כל העומס שיש לנו להתמודד מול ביטוח לאומי ומס הכנסה, אתה קורס, אתה ב -overload של המוח.

גילי: כן, נכון.

אורן: זה כאילו כמו מחשב עם מיליון טאבים פתוחים כאלה. אז אני חושב שהרבה מאיתנו פשוט מסתובבים

עם המון המון טאבים פתוחים בראש כל היום. זה קשוח.

גילי: אתה מאובחן למשהו?

אורן: אהה… טורט.

גילי: קשה להתמודד?

אורן: אהה… היום יותר קל, כי יש יותר מודעות. עדיין אתה צריך לפעמים להסביר לאנשים למה הפרצופים

ולמה הקולות וכל הדברים האלה. לפעמים זה, את יודעת, במקומות שמלאים אנשים שאתה פתאום כזה,

יש לך טיקים שהם ממש מורגשים וזה כזה לא כל כך נעים, אבל בסדר. אין מה לעשות, מתמודדים, כן.

גילי: ותוכניות לעתיד?

אורן: אהה…להתרחב.

גילי: בתחום הזה של ה…

אורן: בתחום הזה, כן, להרחיב את העסק, לקחת עוד עובדים, ממש להתפרנס מזה. אני מאוד אוהב לעבוד

בתור נני, אבל זו גם עבודה שהיא מאוד מאוד עונתית. זאת אומרת, מתישהו היא נגמרת, ואתה צריך לחפש

משפחה אחרת, וזה… את יודעת, זה לא פשוט.

גילי: כן. יפה, תודה רבה על השיחה!

אורן: תודה לך, גילי.

~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~