כשטכנולוגיה פוגשת שליחות:
בינה מלאכותית בגובה העיניים

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק הראשון אני מארחת את בר שאלתיאל, מקים ומנהל קהילת "בינה מלאכותית בגובה העיניים",

שמנגישה לעשרות אלפי ישראלים את עולם ה -AI  בצורה בהירה ופשוטה.

אנחנו משוחחים על:

• סיפור חייו יוצא הדופן.
• נקודת המפנה שהובילה אותו לעולם ה-AI ולמציאת הייעוד שלו.
• משמעות השליחות עבורו.
• האתגרים והתגמולים של עבודה מתוך שליחות.
• טיפים למי שמחפש את השליחות שלו בקריירה, ועוד…

מוכנים לצלול אל תוך עולם של משמעות ושליחות?

מייד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

 גילי: שלום בר שאלתיאל, ברוך הבא למחילת הארנב!

בר: ברוכים הנמצאים, איזה כיף להיות פה.

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר במסגרת פרקי "עבודה מתוך שליחות" על הדרך שלך,

והשליחות שלך בהנגשת AI לכלל האוכלוסייה.

נתחיל בכך שתציג את עצמך. מי אתה בר שאלתיאל היום?

בר: לי קוראים בר שאלתיאל. אני עוד מעט בן 33, ממודיעין.

היום, רוב היום שלי באמת מתעסק בבנייה מלאכותית, מהרגע שאני פותח את העיניים

עד הרגע שאני הולך לישון.

יש לי קהילה שהולכת וגדלה, כבר די הרבה אנשים, בכל הרשתות, קרוב ל -20,000 אנשים,

שאני עוזר להם להנגיש את ה- AI לחיים שלהם. זה יכול להיות אקדמאים, בעלי עסקים, שכירים,

בכירים בארגונים, מורים. ואני עוזר להם לקבל את הכלים ולהשתמש בהם בצורה נכונה

בחיים האישיים והעסקיים שלהם.

ומעבר לזה, יש לי עסק שהוא בעצם הטמעה של AI ,שזה כבר לארגונים יותר מתקדמים

והרבה יותר גדולים ומסובכים, אבל זה מה שאני עושה היום באמת ברוב היום שלי.

ואני שמח ומתרגש על הזכות להיות חלק מהמהפכה הגדולה הזאת,

ומהיכולת להנגיש את זה לכל כך הרבה אנשים.

גילי: נהדר.

גילוי נאות: אני חברה בקהילה, עוקבת. האמת שבהתחלה עקבתי ממש ממש, כל הזמן.

בחודשים האחרונים נהיה לי כזה עומס שאני… פעם הייתי ישר מיישמת.

היום יש לי איזה פער להשלים שם בקהילה.

בר: זה קשה לכולם. הקצב של הבינה המלאכותית כל כך גדול, שליישם הכל זה לא אפשרי לאף אחד.

צריך לבדוק מה אנחנו באמת צריכים ולפי זה ליישם.

גילי: כן. (קצת בהרהור ועצב…)

איפה נולדת?

בר: נולדתי בירושלים.

גילי: ואיפה גדלת?

בר: גם בירושלים.

גילי: ומה למדת בתיכון?

בר: לא למדתי תיכון.

נולדתי למשפחה חילונית בירושלים. אפשר להגיד, מסורתית, פחות או יותר.

בגיל 14 חזרתי בתשובה ועזבתי את בית הספר. הייתי באמצע כיתה ט', אולי אפילו תחילת כיתה ט',

ולכן גם לא למדתי בתיכון. ועד גיל 30 בעצם, הייתי חרדי. עד לפני קצת פחות משלוש שנים.

וזהו, אז תיכון לא עשיתי.

גילי: אוקיי. ומה גורם לילד בן 14 להחליט החלטה כזאת משמעותית?

בר: שאלו אותי את זה המון פעמים בחיים, ולא הייתה לי, ואין לי באמת תשובה אמיתית.

אני חושב היום בדיעבד, בהסתכלות אחורה, יש לי הפרעות קשב וריכוז, ADHD,

שאני לא אוהב את המילה הפרעות כי בהרבה דברים זה באמת מפריע, ובהרבה דברים זה גם יתרון. כמו כל דבר.

ואני הייתי אגב ילד מאובחן עם ADHD ! בטווח הגילאים שלי לא היו הרבה ילדים מאובחנים.

הייתי מאובחן בגיל מאוד צעיר, ובאמת סבלתי נורא בבית ספר. המסגרת הייתה לי מאוד קשה,

הרגשתי שאני ילד טיפש. אפילו שהייתי ילד מקובל והיו לי חברים. זה לא שהייתי דחוי חברתית,

אבל המסגרת עצמה הייתה לי מאוד מאוד קשה, ומאוד סבלתי.

אני חושב שזאת הסיבה בסוף שדחפה אותי. כי כשאני חזרתי בתשובה, אמנם זה היה צעד מאוד קיצוני

ומרחיק לכת ושינה לי את כל החיים. לפחות ההתחלה, התקופה הראשונית, השבועות הראשונים,

ואולי אפילו כמה החודשים הראשונים, לא באמת ידעתי מה אני עושה. לא ידעתי לאן אני נכנס,

לא היה לי מושג, הייתי ילד.

גילי: כשאתה אומר חזרתי בתשובה, אתה לבד או שכל המשפחה?

בר: אני לבד, כבר רק אני.

גילי: איך המשפחה קיבלה את זה?

בר: אבא שלי מאוד לא אהב את זה. גם אחותי, יש לי אחות גדולה, שגם לא.

המשפחה המורחבת בטח לא אהבה את זה, כי אני התנתקתי מהם לגמרי.

עד לפני כמה שנים הייתי ממש בנתק. היינו נפגשים רק בהלוויות. הלוויות ואזכרות, כי לשמחות לא הייתי מגיע.

אימא שלי… מצד אחד אהבה את זה, מצד שני לא. כי אימא שלי מאוד יש לה לב לדת.

תמיד היה לה, וכמה שנים אחריי גם היא חזרה בתשובה.

היא לא נהייתה חרדית כמוני, רק כאילו יותר שומרת שבת, וכשרות, מצוות וצניעות וכאלה,

אבל לה יותר הפריע שלא יהיה לי השכלה, שלא אלך לצבא, שלא תהיה לי בגרות, דברים כאלה.

וכשנכנסתי לישיבה, הם הבטיחו לה בהבטחה מלאה שיהיה לי בגרות, כמובן שזה לא קרה, כן?

הכל היה שקרים, רק בשביל להכניס אותי. אבל הבטיחו לה שיהיה לי בגרות, ושאוכל ללכת לצבא,

וזה לא סותר שום דבר, ושוב, כמובן, הכל היה שקרים, אז זה הרגיע אותה.

והיא אמרה,:"אוקיי, יש רק את הצדדים החיוביים, אז לא נורא. כאילו, אם זו בחירה שלך

וזה מה שאתה רוצה, אז בסדר". כל עוד זה לא יפגע לך בחיים או באפשרויות תעסוקה ודברים כאלה,

זה לא הפריע לה.

ואבא שלי לא אהב את זה, אבל יאמר לזכותו, הוא לא ירד לי לחיים עם זה.

גילי: אתה אומר ששמרת על קשר עם המשפחה.

בר: רק הגרעינית, המורחבת לא. ואני חושב שחיינו באופן יחסי מאוד מאוד יפה. כלומר, זה לא היה קל,

אבל אני חושב שבסוף זה עניין של כבוד, ו… אם כל צד מתחשב בשני, ומכבד את השני,

אז אפשר להתגבר על הכל.

עם המשפחה המורחבת, כמעט לא היה לי קשר.

גילי: כי?

בר: כי זה כאילו לא היה אפשרי. כי כשאתה נכנס לעולם חרדי ודתי, ואתה מסגל לעצמך אורח חיים מסוים…

שהוא הדבר הכי חשוב שיש, והוא קודם להכל בסדר העדיפות, אז אתה לא יכול לעשות הרבה דברים.

אתה לא יכול ללכת להיפגש עם בנות דודות שלך, כי הן לא לבושות בצניעות, לפי שיטתך שככה צריך להיות.

ואתה לא יכול להגיע לאירועים, כי יש שם שירת נשים, או שאתה לא יכול לעשות הרבה דברים אחרים.

הרבה מהמפגשים זה בשבתות, חגים וכאלה, אתה לא יכול לנסוע, ואתה גם לא יכול שיבואו אליך.

ויש הרבה בעיות כשרות, וזה אין סוף בעיות. דת היא דבר מסובך. כל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים,

שכמעט כל אינטראקציה מול אנשים מסבכת אותך הלכתית.

גם זה לא נעים! זה לא נעים לך שכולם באים ואתה לא לוחץ להם את היד, או אתה לא מחבק.

זה מביך אותך, זה מביך אותם, ויש כאלה שעל פרינציפ יבואו להגיש לך את היד.

ואז כל פעם מחדש, ההתלבטות הזאת, כן לבוא, לא לבוא, כן להסתכל, לא להסתכל, עם גופייה,

אתה אומר, מה, אז אני לא אסתכל עליה? אני לא אדבר איתה? אז החלטתי כבר לא לבוא ולהיפטר

מכל הכאב ראש הזה.

גילי: ואיך בעצם עוברות השנים? אתה אומר שרק לפני שלוש שנים חזרת בשאלה, איך קרה הדבר הזה?

בר: לפני כמה שנים היה את אסון מירון בל"ג בעומר. נהרגו שם הרבה אנשים, גם אני כמעט נהרגתי שם.

זו הייתה תקופה כזאת שמלאך המוות רדף אחרי ודי התרשל.

עברתי כמה אירועי סף מוות. הייתי בשני פיגועים שבנס, שאי אפשר לתאר, אני לא נהרגתי.

גילי: איזה שני פיגועים?

בר: שני פיגועים של אבנים בירושלים. מטר של סלעים שהמטירו, רכב אחריי נהרג בן אדם,

עוד רכב אחד שבן אדם התעוור בעין אחת.

היו שם פציעות מאוד מאוד קשות, ואני הרכב שלי נפגע לגמרי. בשתי הפעמים זה היה ככה.

יש את החיבור בין השמשה של הנהג, או של זאת שליד הנהג לבין השמשה הקדמית,

אז בשני הפיגועים הסלעים פגעו מקדימה, מאחורה, ובחיבור בין השמשות. כלומר, עניין של סנטימטר

וזה בתוך הראש שלי. במהירות גבוהה, זה מלחיץ ומפחיד. שני הפיגועים בטווח זמן יחסי די קרוב אחד לשני.

ועברתי תאונת דרכים מאוד קשה, גם עניין של סנטימטרים ממש. אני חושב שכמה סנטימטרים לצד

ופשוט הייתי מת, נפצעתי מאוד קשה, אבל לא נהרגתי.

ואסון מירון: כמו שראית, אני גדול, 1.90 מטר, ולא כל כך קל למעוך אותי.

כשאנשים שמעו שאני נמעכתי במירון, הבינו על מה מדובר.

ונמעכנו שם למוות. זה קרה בשניות, אף אחד לא חלם שיקרה דבר כזה. וחבר מאוד מאוד קרוב שלי נהרג,

ובן של חבר מאוד קרוב שלי נהרג, ועוד לפחות 4 -5 אנשים שאני מכיר את האחים שלהם

או את ההורים שלהם נהרגו.

וכשאתה חווה כל כך הרבה מוות, מתחילות לצוץ שאלות. שאלות שאני חושב שברובן הן היו שם הרבה לפני כן,

רק אסור לדבר עליהן, אסור לחשוב עליהן, אסור לפתוח אותן. זה משהו שהוא נשמר בתוכך,

סוג של איזו תיקייה במוח, בתת מודע, שיש שאלות ואתה לא מדבר על זה.

גילי: מה למשל? איזה שאלות?

בר: אני באופן אישי הקרבתי את כל החיים שלי בשביל הדת. בתור ילד הייתי מנגן בלהקה,

והייתי משחק כדורגל בנוער של בית"ר, כי גדלתי בירושלים. והייתי אפילו משדר ברדיו.

תנאים טובים כלכלית, היה לי חדר ענק כזה עם טלוויזיה ומחשב. היום זה טריוויאלי, אז זה ממש לא היה.

וויתרתי על הכל.

נכנסתי לישיבה לחדר עם שישה אנשים ביחד. במיטת קומותיים, בלי מזגן, בלי מים חיים במקלחת,

עם אוכל מגעיל. ירדתי ברמת החיים שלי בטירוף בשביל הדת. וויתרתי על המשפחה שלי,

וויתרתי על התחביבים, על חברים, על טלוויזיה, על אינטרנט, על ים, על מוזיקה, על בנות, על הכל.

אתה מוותר על כל החיים שלך. זה לא חד פעמי, זה יום יום! זה ממשיך!

אז בהתחלה אתה מתלהב, בסדר, אחר כך זה נהיה קשה.

מגיל 14 עד גיל 22 -20 אלה היו שנים שמחקתי את בר החילוני. מחקתי את הילדות שלי, מחקתי את מי שאני.

לא הייתי יכול להיזכר אפילו. כאילו לא היה דבר כזה. כאילו נולדתי בגיל 14.

ועם השנים, פתאום מתחילים לצוץ לך דברים שאתה מסתכל על אורח החיים שלך, ועל החברה שאתה חי בה.

שהיו גם הרבה דברים נפלאים וטובים, אבל יש גם הרבה דברים שסותרים את הערכים שאני האמנתי בהם,

את הדברים שאני חשבתי. אבל אסור לדבר על זה, אסור להגיד את זה.

גילי: מה למשל?

בר: כמו נושא של כפייה לדוגמה. גדלתי בבית מאוד ליברלי, ומאוד היה לי קשה עם מקומות של כפייה.

לצורך העניין, גם כשהייתי אדם חרדי, והאמנתי בשבת, ובקדושת שבת, ובערך של שבת,

היה לי מאוד קשה עם הכפייה שנעשית בשבת אל מול מגזרים אחרים.

ואני אז באותה תקופה האמנתי באופן מוחלט שצריך לשמור שבת, כן? וזה דבר מאוד מאוד חשוב.

ועדיין, לא האמנתי שזו דרך נכונה, הדרך הזאת של כפייה. לאסור על אחרים בגלל שאנחנו מאמינים

בצורה כזאת. אם הייתי אומר דבר כזה, או הייתי מביע את הדעה הזאת, זו הייתה בעיה מאוד גדולה!

יש לי כמה חברים שגדלו איתי, חברי ילדות שיצאו מהארון. מאוד הפריע לי איך שהתייחסו אליהם.

כלומר: גם אם לשיטתי, כאדם דתי אז באותה תקופה, זה דבר שהוא אסור על פי תורה.

עדיין הפריע לי איך שמתייחסים אליהם, או איך שמדברים עליהם.

עכשיו, זה לא כולם, יש גם הרבה אנשים דתיים שלא מתייחסים לזה ככה, כן,

אבל ההנהגה והשיטה באופן כללי היא כזאת, וזה היה לי מאוד קשה.

אלה דברים ספציפיים, אבל יש גם דברים שהם יותר במהות.

כל מיני דברים בתוך הדת עצמה, שאתה מתחיל לשאול שאלות: האם זה באמת ככה? האם זה באמת נכון?

שאלות קטנות, כי בסוף זה האמונה שלך. אתה חי, את כל החיים שלך אתה מוסר על פי זה.

אתה מתכחש לשאלות האלה, אסור שהן יהיו קיימות. אתה דוחף אותן מתחת לשטיח, 

אתה לא רוצה לשמוע את זה. זה מאוד מפחיד, יכול להיות שטעיתי? יכול להיות שסתם סבלתי כל השנים?

יכול להיות שסתם הקרבתי כל השנים כל כך הרבה?

אלה שאלות שהן מאוד קשות לעיכול, קשה לחשוב עליהן.

עד אותה תקופה שהמלאך המוות רדף אחריי. ומוות גורם לשאלות, כן!

שמעון, חבר שלי, שנהרג במירון. שנינו עצמנו את העיניים, שנינו איבדנו את ההכרה,

למה אני פתחתי את העיניים והוא לא? אחרי זה הסבירו לי שיש מושג כזה בפסיכולוגיה של "אשמת הניצול".

גילי: נכון. גם אנשים שהם חילוניים, כשאתה עובר איזושהי טראומה כזאת, ואתה שורד ומישהו אחר לא,

זה משהו מאוד ידוע ומוכר. אז כל אחד עולות לו שאלות, והוא עונה תשובות שמתאימות לו.

נוח היה לך בסיטואציה שלך, לבוא ולפרש את זה בצורה שזה הסימן שלי שאני צריך לשנות.

בר: לא, לא היה לי סימן שאני צריך לשנות דווקא.

גילי: אלא?

בר: זה פשוט גרם לי לשאול הרבה מאוד שאלות. זה פתאום גרם לי להגיד: "אוקיי, החיים קצרים,

זה כל רגע יכול להסתיים".

המשמעות של החיים משנה כיוון, וזה גורם לכל מיני שאלות להתחיל לצוץ.

שנה אחר כך עוד הייתי דתי. זו היתה שנת ההתחבטויות. לא סיפרתי את זה לאף אחד,

אבל גם רמת שמירת הדת שלי ירדה. כמעט לא התפללתי במניין, כמעט לא התפללתי כבר בכלל.

כן, הייתי מניח תפילין, הייתי שומר שבת. כלפי חוץ נראיתי חרדי לגמרי, אבל ביני לבין עצמי

הרבה דברים התחילו קצת להיחלש.

גילי: אתה יודע שכשדיברת על אסון מירון, אז הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לשאול אותך,

האם עלית מאז שוב למירון?

בר: נסעתי שנה אחר כך למירון, וזה היה סיוט.

צריך להגיד שבאותה שנה של ההתחבטויות, בערך חצי שנה לפני מירון, חליתי במחלה במעיים.

זה תת-קטגוריה של תת-קטגוריה של מעי רגיז. אבל זה היה משהו מאוד מאוד קשה.

אני ירדתי מאוד במשקל, חצי שנה לא תפקדתי, כמעט בכלל.

בדרך כלל מהבוקר עד הצהריים, הייתי בחוסר תפקוד מוחלט. הייתי מתעורר כל יום בערך בשש בבוקר,

עם כאבים שאי אפשר בכלל לתאר אותם. הייתי לוקח מורפיום ודברים כאלה בשביל להשתיק את זה,

כי שום דבר אחר לא היה עוזר. עד 2 -3 בצהריים, ואז הייתי קם והייתי יכול לתפקד חלקית.

לא יכולתי לעבוד באותה תקופה, לא יכולתי להתחייב לשום דבר. הייתי מאוד מאוד חלש,

לא אכלתי כמעט כלום. היה לי פה מחובר כל היום ביד אינפוזיה, כי הייתי כל הזמן צריך לקבל נוזלים.

כל היום זה להקיא ולשלשל, יום אחרי יום אחרי יום, במשך חצי שנה – זה הרבה זמן.

וכשהגיע מירון, דווקא היה לי איזה שבוע טוב, היה שבוע שקצת נרגע. אמרתי לעצמי, אולי כן אעלה.

אני קצת מרגיש יותר טוב.

ובאותו בוקר הייתה אזכרה של השנה של שמעון, חבר שלי. ועלינו להר המנוחות בירושלים, לקבר שלו.

והמדינה נתנה אוטובוס לכל משפחה. אז אמרתי, אוקיי, זה בלי להידחס. יש לנו אוטובוס פרטי, ונסעתי למירון.

זו היתה טעות קשה… כי אני הגעתי למירון ופשוט הייתה לי התקפה של פוסט טראומה נוראית.

נכנסתי להתקף חרדה מאוד מאוד קשה. לא ידעתי לאן לברוח. כל מקום ראיתי אנשים.

הייתי במצוקה נוראית שם, והבטן שלי התפוצצה מכאבים. נסעתי לפנות בוקר לירושלים,

פשוט עם ייסורים שאי אפשר לתאר אותם. כאבים נוראים.

עכשיו, אבא שלי גם חלה באותה תקופה, איתי ביחד, שנינו חלינו באותה תקופה.

גילי: באותה מחלה?

בר: לא. אני במעיים, הוא סבל מטינטונים באוזניים. שזה משהו שמאוד מאוד השפיע עליו,

הוא לא יכל לישון בלילות בגלל זה. ובן אדם שלא ישן בלילות נהיה עצבני, והוא נהיה חלש והוא נכנס לדיכאון.

והתחיל איזה לופ בריאותי, והדיכאון גרם לו למחלות אחרות ולבעיות לב. ממש לופ כזה לא נגמר

וחוסר תפקוד כמעט מוחלט. הוא היה בן אדם מאוד עצמאי וחי, והוא פשוט נהיה צל.

ובאותו יום של מירון אני חזרתי גם נפשית וגם פיזית בתחושה מאוד מאוד קשה.

ובאותו יום אבא שלי ניסה להתאבד.

אני הייתי אצל ההורים שלי באותו יום, וזה היה ממש לפני שבת, אימא שלי מצאה אותו וקראה לי.

ואני הייתי במקלחת, ממש יצאתי ככה, שמתי על עצמי רק תחתונים, יצאתי רטוב כולי וראיתי מחזה לא נעים.

הוא שכב, והכול היה בריכה ענקית של דם.

היה לו ניסיון התאבדות מאוד קשה. חתך את עצמו, גם לקח כדורים, גם שתה רעל. משהו קיצוני מאוד.

גילי: הצלחתם להציל אותו?

בר: הצלחתי להציל אותו, כן. אימא שלי קפאה. יש את ה…

גילי: Freeze, Fight, Flight?

בר: כן.

אז היא הייתה ב- Freeze, אני הייתי ב- Fight. ישר קמתי, ישר נלחמתי. אני אפילו לא יודע מאיפה ידעתי את זה.

אולי מסרטים שראיתי בתור ילד. פשוט עשיתי לו חוסם עורקים, התקשרתי לאמבולנס, התקשרתי לאחותי.

אחותי היא אחות, יש לה ידע רפואי.

לקח להם איזה רבע שעה להגיע בערך. הצלחתי להחזיק אותו ער, וזה היה מאוד -מאוד קשה.

הוא בכה, אמר לי: "אני לא אסלח לך כל החיים".

גילי: והצלת אותו.

בר: כן. הוא ניסה להילחם בי. אפילו כשהייתי חולה, הוא לא יכל עליי, פיזית, כי הוא גם היה חולה.

שנינו היינו חולים, אבל עדיין אני יותר חזק. והוא אמר לי: "אני לא אסלח לך כל החיים על זה שאתה מציל אותי.

אני בן אדם מבוגר, תן לי ללכת".

גילי: בן כמה הוא היה?

בר: 75.

ואני כן נלחמתי עליו. כן נלחמתי, וכן הצלנו אותו. והגיעו הצוותים ופינו אותו, וכשהם פינו אותו לבית החולים,

אני לא ידעתי אם הוא נשאר בחיים או לא. ונכנסה שבת.

אני זוכר עליתי לבית של ההורים שלי, והתקשרתי לאיזו חברה של אימא שלי שתבוא להיות איתה,

כי היא הייתה במצב לא טוב. והתחלתי לנקות את הסלון. לקח לי הרבה זמן לנקות את זה.

שוב, הייתי חולה באותה תקופה.

סיימתי לנקות, ואמרתי לאימא שלי בואי ניסע לבית חולים. ושבת, ואימא שלי ואני שומרים שבת,

ואחותי לא, ואין לנו מושג מה קורה. אמרתי לה:"אני לא יכול להישאר בחוסר הידיעה הזאת,

אני נוסע לבית חולים". וזו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בשבת, אחרי קרוב ל- 16שנים.

נסעתי בשבת, הגעתי לבית חולים.

אני הייתי גרוש, בתור חרדי התחתנתי ואחרי זה התגרשתי, ובמשך שנים היתה לי הצלחה מאוד טובה.

גם היו לי עסקים מאוד טובים, היה לי גמ"ח מאוד גדול, ומאוד השתלבתי.

מבחינה של שידוכים, בעולם החרדי זוגיות זה רק דרך שידוכים. מאוד מאוד היה לי קשה, ומאוד סבלתי,

כי ככל שעוברות השנים אתה יותר בבעיה, כי אתה עם הטייטל הזה של גרוש.

וכשאבא שלי היה זרוק שם כבר, כשאחותי הגיעה, והצוות הרפואי הגיע, והתחילו את כל הטיפול בו,

אני זוכר שעבר לי בראש, כאילו, כמה שקשה לי בשידוכים,  עכשיו אני בכלל אבוד, לכל החיים.

כי לא מספיק שאני גם גרוש, ואני גם זה… כאילו, כל התיאורים הגזענים שיש בעולם החרדי,

עכשיו גם אבא שלו התאבד, אז אני גם חולה נפש עכשיו לכל החיים.

וזה עבר לי ככה בראש, וחזרתי לסיטואציה ולמצב הישרדות.

ואז הגענו לבית החולים וראיתי שאבא שלי באמת בחיים, ובבוקר העלו אותו למחלקה פסיכיאטרית.

מפחידה מאין כמוה, כמו בסרטים. וזה היה מלחיץ מאוד ומפחיד מאוד, אנשים מפחידים מאוד, ומסכנים, כן?

אבל זה מפחיד.

אחותי נסעה, ואני נשארתי וביליתי איתו כל השבת שם. וזה שבת של קיץ. וכשהגעתי לבית חולים

כבר חזרתי לשמור שבת, אפילו שבאתי ברכב, ומשעמם. בקיץ השבתות מאוד ארוכות, עד 20:00, 21:00,

אין לך מה לעשות.

אני זוכר שבשבת בצהריים יצאתי לרגע מהמחלקה, ופתאום נזכרתי במחשבה שהייתה לי על השידוכים.

ואמרתי לעצמי, Fuck it למה אני נשאר שם? כל כך הרבה שנים כבר לא מאמין, לא מאמין בחברה, הכוונה.

לא מאמין בחברה, לא מאמין בדרך, הערכים שלי שונים, אז מה? למה אני נשאר? רק כי אני מפחד?

כי באמת פחדתי. זה לאבד הכל: זה לאבד את כל החברים שלך, זה לאבד את כל האמונה שלך,

זה להגיד שטעית, זה הרבה דברים.

זה היה לי מאוד קשה, המחשבה הזאת. אבל אמרתי לעצמי: "די, נמאס לי לפחד, נמאס לי לחיות מפחד.

שיגלו עליי, שיחשבו עליי".

התחלתי לדבר לעצמי: "אתה באמת מאמין בשידוכים? אתה כבר שנים לא מאמין בשיטה הזאת.

אז מה, תשאר לבד כל החיים שלך? אתה לא מאמין בדרך הזאת! מה, אז תחנך את הילדים שלך בכאלה מקומות?

אתה לא רוצה את זה. אז מה, תגור בכזאת שכונה? אז מה?

מצד שני, אבל כל החברים שלי, והעסקים שלי, והלקוחות שלי, והגמ"ח שלי, והמוניטין שבניתי,

וכל מי שאני, ואני לא יודע משהו אחר".

כשאני עזבתי את העולם החילוני הזה, זה היה long time ago, כן? העולם השתנה, אני לא מכיר משהו אחר.

ואני זוכר ששם נפלה לי החלטה שאני מפסיק לפחד.

וכשהחלטתי שאני מפסיק לפחד, אז משם התחיל תהליך. וזה היה תהליך לא ארוך כל כך, אבל מאוד עמוק.

כלומר, אבא שלי היה מאושפז חודשיים, והיום שלי היה נראה ככה: אני קם בבוקר בשש עם כאבים נוראים,

לוקח את המורפיום שלי, ישן במיטה עד איזה שתיים -שלוש, וקם בצהריים. בלאוו הכי, זה הזמן היחידי

שאפשר להגיע למחלקה. נוסע למחלקה הזאת ויושב עם אבא שלי. והוא יושב ובוכה, וקשה לו והוא סובל נורא.

ועשיתי רשימה של כל השאלות שהיו לי. והיו לי הרבה…

ופשוט אמרתי לעצמי: "אני הולך להתמודד עם כל שאלה". לא בקטע של חזרה בשאלה!

בכלל לא חלמתי שזה יביא אותי לחזרה בשאלה, לא ככה. אבל ממקום של: "אני חייב לקבל תשובות,

אני יותר לא מוכן לחיות בחוסר ודאות בגלל פחד". וזהו, התחלתי. ומשם זה בעצם נהיה כדור שלג

שהלך והתגלגל, ובסופו של דבר לא מצאתי תשובות.

גילי: אני מתנדבת בעמותת "הלל", אני מלווה חוזרים בשאלה. התהליך הזה של החזרה בשאלה

עשית לבד או עם… ?

בר: כמו החזרה בתשובה, לא נעזרתי בשום גוף. אני לא חשבתי שהם יבינו אותי, כי אני עוף מוזר.

כלומר, אני לא גדלתי בבית חרדי. אין לי את הקשיים שעכשיו אבא ואמא זורקים אותי. היו לי קשיים אחרים.

אני הייתי בטוח שהרבה ינתקו איתי קשר. ובאמת רוב האנשים לא ניתקו איתי קשר, להפתעתי.

גילי: לא ניתקו?

בר: לא ניתקו איתי קשר. הקשר הוא לא אותו קשר מטבע הדברים, זה לא אותם תחביבים ולא אותם דברים.

אבל באופן יזום לבוא ולנתק איתי קשר, למיטב ידיעתי, אף אחד לא עשה את זה.

זה קרה מטבע הדברים, אבל זה לא קרה באופן כזה שאמרו לי: "אה, אתה החלטת להיות חילוני, לך מפה".

ואני הייתי בטוח שזה יקרה, אבל זה לא קרה.

והמשפחה החילונית, יכלו להגיד לי גם שמע, כל כך הרבה שנים לא היית איתנו בקשר, עכשיו אתה בא,

עכשיו אתה חוזר פתאום? ולא! הם קיבלו אותי בצורה מדהימה ומרגשת, שאני לא ידעתי שיקבלו אותי ככה.

"הלל" וכל החבר'ה האלה בהרגשה שלי זה היה יותר… יצא לי לדבר עם חוזרים בשאלה, אבל הם היו ילדים,

הם היו חבר 'ה מאוד צעירים. אני הייתי בן 30, הייתי מבוסס, הייתי במקום אחר בחיים.

ולא היה לי את הקשיים שלהם. אני גם יצאתי אז בתחושה כזאת שבסדר, אני מכיר את העולם החילוני,

אני גדלתי שם. למרות שזה שטויות, כי העולם השתנה מאוד ו‫לא ידעתי כלום.

וכן, דווקא בקטעים האלה הייתי צריך המון עזרה.

גילי: הרבה פעמים הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, זה מה שעושה את הדבר.

זאת אומרת, היית צריך לספר לעצמך סיפורים מסוימים שיעזרו לך לעשות את השינוי.

בר: יכול להיות, כן.

גילי: זה ככה, אנחנו צריכים סיבה לעשות משהו.

בר: כן. גם "הלל", היה לי קשה, כי כל השנים כחרדי, כל הזמן, זה היה כאילו משהו משוקץ כזה, את מבינה?

כאילו מה, שאני אלך ל"הלל"? זה משהו שהוא כאילו קשה תודעתית לעשות אותו.

זה תהליך קשה, לחזור בשאלה, מאוד קשה.

גילי: כן. זה לא היום החלטתי, מחר אני עושה. זה לא עובד ככה. יש איזשהו תהליך אחר.

בר: זה תהליך, כן. אבל תראי, אני חושב שהשתלבתי יחסית די מהר, למדתי די מהר,

כי אני טיפוס שעושה דברים מהר, ועושה. אנשים הרבה פעמים מאוד קשה להם לקום ולעשות,

כי כשאתה עושה, אתה גם עושה טעויות, וזה קשה טעויות. ואני החלטתי שאני עושה, אז הלכתי וניסיתי ו…

את יודעת, זה בדברים הקטנים! זה פתאום אחרי שאתה כל כך הרבה שנים רגיל ללבוש שחור לבן.

הפעם הראשונה שאתה הולך לקנות בגדים, איך עושים את זה? תלבש שחור לבן לקניון?

אתה לא הולך עם שחור לבן לקניון? ואיך קונים? ולהתאים צבעים! זה נראה כל כך טריוויאלי לאנשים,

ואתה כל כך הרבה שנים, אין לך את השאלה הזאת: "מה אני אלבש בבוקר?".

או כל מיני מילים שחילונים משתמשים בהם שאתה לא מכיר אותן.

אתה מתחיל לצאת עם בחורות, אתה לא יודע מה זה אפליקציות.

גילי: איך למדת?

בר: התגברתי על הבושה ושאלתי. או שחיפשתי בגוגל. זה חלק מהחיים שצריך לעבור את הבושות האלה.

אתה באמת לא יודע, ואתה מגיע למקומות ואתה שואל.

גילי: יש משפט שאומר: "אם לא תשאל, איך תדע?" להתבייש זה לא השיטה הנכונה, פשוט לשאול!

אז אתה ככה מחזק את הדבר הזה. יפה ששאלת, זה לא מובן מאליו.

בר: נכון. זה קשה. תראי, זה מבייש, אין מה לדבר. לא סתם אנשים לא שואלים. הרבה פעמים זה מאוד מבייש,

זה לא נעים. זה לא נעים לצאת הדביל, כי ככה זה כאילו מתפרש. מצד שני, כמו שאת אומרת,

אם אני לא אשאל, אז אני אתקע כל החיים שלי, ואין לי ברירה.

אף אחד לא חשב שאני עד לא מזמן הייתי חרדי, עם פאות עד לפה, וזקן, ושטריימל.

גם היום כשאני מראה לאנשים תמונות, הם בשוק. הרבה פעמים שואלים אותי,

זה AI ? זה בינה מלאכותית? (צוחק) זה אמיתי?

גילי: (צוחקת) מדהים.

אז בעצם אתה יוצא לעולם החילוני בגיל 30, אז איך אתה מגשר על הפער הזה?

בר: פשוט מתחיל לנסות לחיות, ובהתחלה זה מאוד קשה. בהתחלה זו תחושת בדידות נוראית!

כי פתאום אין לך חברים. אתה לא יודע לאן יוצאים אפילו. הרבה אנשים, יש להם את החברים שלהם מהצבא,

או את החברים שלהם מהלימודים.

התחלתי ליצור קשר עם המשפחה שלי, בני דודים, בני דודות. עם חלק מהם באמת נוצר קשר מאוד טוב,

ולאט לאט מתחילים להכיר, מתחילים מאפס. ההתחלה קשה, היתה תקופה שניסיתי לעבור לארה״ב.

חשבתי לברוח מהצרות שלי פה ולא הלך. ומאוד ‫מהר חזרתי, כבר אחרי כמה שבועות.

ואחרי שחזרתי, אמרתי לעצמי: אוקיי, מתחילים, ובואו נראה מה יהיה. ככה זה התגלגל לאט לאט.

פשוט ניסיתי, ניסיתי וניסיתי וניסיתי, ונכשלתי מלא פעמים. וזה היה מאוד קשה.

גילי: באיזה דברים?

בר: בתור חרדי, היו לי עסקים מצליחים. היה לי עסק לניהול מכירות, הקמתי הרבה מוקדי מכירות

של עמותות ועסקים, והייתי מושקע בכל מיני עסקים אחרים. כל הלקוחות שלי היו חרדים,

הכול היה חרדי, אז זה הופסק.

עוד לפני החזרה בשאלה, הייתי חולה, לא יכולתי לעבוד, הייתי פשוט מושבת פיזית.

ואז התחילה היציאה בשאלה, אז פשוט לא חזרתי, כי כבר לא היה לאן לחזור.

כבר אי אפשר לסמוך עליך, ובמקומות שיש נשים, אם אתה חילוני, אז אתה כמובן תתחיל עם כל הנשים שם.

זה תפיסות חרדיות כאלה.

ואז זה להתחיל להמציא את עצמך מאפס, והעולם החילוני מאוד שונה. זה עולם אחר, זה קהל אחר,

זה צורה אחרת שעושים בעסקים.

נגיד כל הסושיאל -מדיה, אני ידעתי שיש פייסבוק, ידעתי שיש אינסטגרם, ידעתי שיש טיקטוק,

לא ידעתי איך מפעילים את זה, איך זה עובד? ניסיתי בהתחלה כזה לעשות העתק הדבק של השיטות

שעבדו במגזר החרדי.

במגזר החרדי מפה לאוזן מאוד חזק. הנטוורקינג מאוד חזק, ואני עשיתי את זה בהצלחה,

ופתאום אתה Nobody. מבן אדם שיש לו מוניטין, מבן אדם שיש לו הרבה מאוד קשרים, יש לו

הרבה מאוד חברים, שמילה שלו שווה הרבה מאוד, אף אחד לא יודע מי אתה!

אתה מנסה להתחיל להקים דברים מהנקודה שהפסקת, אבל זו לא אותה נקודה, ואז אתה נכשל.

ואז אתה שוב מנסה, ואתה שוב נכשל, ואז אתה שוב מנסה, ואז אתה שוב נכשל, וזה מאוד קשה,

כי זה מוחק לך את הערך העצמי. פתאום אין לך משמעות! אתה קם בבוקר, למה אני קם בבוקר?

אני סובל, למה אני סובל? פעם היתה משמעות לסבל, פתאום אין משמעות לסבל.

ואז גם בעסקים אני לא מצליח פתאום? זה סוג של לופ כזה שלא נגמר, מאוד מאוד קשה.

גילי: כן, אבל מצד שני, גם אם אנחנו רוצים לעשות את השינוי, או נכפה עלינו השינוי, הקושי הוא קיים.

זאת אומרת, זה לא שאם החלטתי שאני רוצה לעשות את השינוי, אז יהיה לי יותר קל. שנינו נהיה באותו קושי.

אנחנו מחפשים את החוזקות, את הכישורים, את היכולות, את הדברים שעשית והצלחת לעשות בעבר.

מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שהצלחת בהמון דברים בחברה החרדית, שנכון שצריך לעשות את ההתאמות

הנדרשות לחברה החילונית, אבל את היכולת יש לך! את הכישורים יש לך! נכון, אתה צריך לעשות את ההתאמות,

אבל היום ההצלחה שלך נובעת ממה שאתה: גם מהקשיים והניסיון וכל הדברים שעשית, וגם מההצלחות

העסקיות שלך שהיו בעולם החרדי.

בר: נכון, חד משמעית. זה נכון לחלוטין, כל מה שאמרת.

הרבה אנשים שמסתכלים על הצלחה בן-לילה, רואים משהו מאוד מוצלח, מאוד קל להם לחשוב,

אה, הוא עשה איזה משהו והלך לו. הם לא רואים את כל ה… הכישלונות לפני, ואת כל הניסיונות לפני,

ואת כל האכזבות לפני, ואת כל התסכולים לפני, מטבע הדברים. וברור שאם לוקחים את כל הקשיים האלה,

ומחליטים ללמוד מהם, ומחליטים להמשיך למרות זאת, אז אחר כך זה מתגמל, לגמרי.

אבל בזמן אמת כשזה קורה, זה מאוד קשה.

גילי: מאוד קשה, ללא ספק.

אז איך באמת? איך קורית נקודת המפנה הזאת, שאתה מחליט שאתה נכנס לתחום הזה של ה-AI?

בר: זה ממש מעניין, כי אני לא החלטתי את זה.

אני הכרתי את בת הזוג שלי, אנחנו ביחד עוד מעט שנה וארבעה חודשים. היא עובדת סוציאלית,

היא לומדת לתואר שלישי. היא עובדת ברשות לשיקום האסיר, וזה חתיכת תפקיד הדבר הזה.

אם מדברים על שליחות, זה בכלל משהו מדהים, מה שהיא עושה. אבל עומס, עומס מטורף.

וראיתי אותה לומדת למבחנים ועושה דברים, מאוד רציתי לעזור לה. כי לדוגמה: מאמרים באנגלית,

אז לתרגם אותם לעברית, משלמים על זה כסף. אבל זה לא רק העניין של הכסף, זה עד שזה מגיע.

איך לעשות סיכומים נוחים? אמרתי לעצמי, איך אני יכול לעזור לה?

ואז באותה תקופה, כשיצאתי בשאלה, כל הדבר הזה שנקרא GNI שזה בעצם AI  יוצר –  Chatgpt יצא.

ובהתחלה אני לא התייחסתי לזה, כי מה לי ולזה? אני בכלל לא אדם טכנולוג…

הורדתי Chatgpt, הורדתי את Cloude, אז הוא היה ב- VPN, אי אפשר היה להיכנס מישראל ל- Cloude.

ושיחקתי עם זה קצת וזה היה נחמד, אבל לא ראיתי בזה שימוש לחיים שלי.

ואז אמרתי לתמר, הבת הזוג שלי, שחייבים לעשות עם זה משהו.

והיא פסלה את זה, היא אמרה: "שטויות, אין סיכוי, זה לא יצליח".

ואת מכירה אנשים עם ADHD , הרבה פעמים כשאומרים להם לא, אז עכשיו דווקא עכשיו הם יוכיחו שכן,

ואני נהיה לי פרנציפ להוכיח לה שכן, וניסיתי לשכנע, ופעם אחת הסכימה.

זה היה איזה יום חמישי, וישבנו בלילה ועשינו ביחד משהו שהייתה צריכה ללימודים,

אבל לא עשיתי את זה בשבילה, עשיתי את זה איתה.

אבל משהו שהיה לוקח לה 8 -9 שעות עבודה, כי זה היה משהו מאוד מורכב, לקח לה 3 שעות איתי,

וזה היה מדהים! זה חסך לה הרבה מאוד עבודה שחורה. אם היא לא הייתה איתי שם והייתי לבד,

בזמנו לא הייתי יכול לעשות את זה. אבל היה פה איזה קסם, משהו מדהים!

למחרת, היא דיברה עם מישהי שלמדה איתה, שאבא שלה היה חולה, והיה להם להגיש משהו פתאום

מהרגע להרגע, והיא אישה דתיה, אז איך היא תעשה? בקיצור, תמר אמרה לי: "בוא נעזור לה,

בוא נעשה בשבילה". ועשינו בשבילה, וזה הצליח.

גילי: בעזרת ה- AI.

בר: בעזרת ה- AI, כן. ופה זה כבר היה מאתגר הרבה יותר, כי היא לא הייתה איתנו. וזה הצליח,

יצא ממש ממש מושלם.

גילי:  איך הצלחתם לעשות שזה יהיה כאילו היא עשתה את העבודה?

בר: ידענו פחות או יותר במי מדובר, מה הפרופיל שלה, מה הגיל שלה, מה הרקע שלה. אז אימנו את המודל.

היום אני עושה את זה בצורה מאוד מקצועית, אז זה היה מאוד חובבני, אבל לעבודה שאז הן היו צריכות להגיש

זה הספיק. היא כמובן היתה צריכה לתקן שם דברים, אבל זה היה ממש טוב. זה חסך לה 80% מהעבודה.

העבודה הקשה, העבודה השחורה, חסך לה.

ואז זה עבר לעוד סטודנטים. פתאום הסטודנטים התחילו לעלות אליי לרגל, בוא תעזור לנו.

מה לי ולכם? כף רגלי לא דרכה באקדמיה בחיים, למה אתם באים אליי? אבל ככה זה התחיל.

פתאום נהיה ביקוש מאוד גדול. ואני התלהבתי מזה! אולי כפיצוי רגשי, במשפחה שלי כולם אקדמאים ואני לא.

אז אמרתי, יאללה, אני עושה את זה. זה היה בין חודשיים לשלושה.

ואז פניתי למישהי שהיא חברה של בת הזוג שלי: "תקשיבי, אני צריך להבין את הכללים,

תסבירי לי איך עבודה אקדמיה צריכה להיראות". ורכשתי כמה קורסים של AI ונכנסתי ליוטיוב,

ראיתי דברים באנגלית. ובמשך כמה חודשים, זה מה שעשיתי כל היום! ישבתי ולמדתי, ותרגלתי על

עבודות של סטודנטים. זה קשה. תחשבי שבשבילי, שאני לא מכיר את התחומים.

ניהול מערכות בריאות, או קרמינולוגיה, דברים שאני בחיים לא למדתי לפני כן.

זה להבין איך העבודה האקדמית בנויה, וזה עבודות סמינריוניות. זה להבין דברים כבדים, לא כאלה קלים.

וזה הצליח, וזה הצליח עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. מדובר על עשרות עבודות!!

וזה גרם לי ללמוד את הנושא הזה של מה שנקרא Prompt Engineering, הנדסת פרומטים,

ברמה מאוד מאוד גבוהה!

מתירגול של מאות שעות עבודה, עד שנמאס לי. כאילו מיציתי את הסיפור הזה של הסטודנטים.

לא אהבתי את זה, זה מה שאני עושה בחיים? עושה עבודות לאנשים? ה‫פיצוי הרגשי נגמר.

של הנה אני הוכחתי את עצמי שאני שווה משהו, כאילו פתאום הרגשתי הפוך, התחושה השתנתה.

גילי: סימנת וי, אפשר להמשיך הלאה.

בר: בדיוק! סימנתי את ה-וי שלי עם הסיפור הזה. עשיתי תואר שני, עשיתי תזה, עשיתי הקדמה לדוקטורט,

עשיתי כבר הכל, (גילי צוחקת) עשיתי איזה 15 תארים שונים, (צוחק) אני יכול להמשיך קדימה.

גילי: אתה יודע, זה מעניין! כי תוך כדי זה שדיברת, עלתה לי השאלה, האם באיזשהו שלב תרצה

להשלים את הפער הזה של התואר. ואז אתה בעצם אומר לי, עשיתי עבודות בשביל מלא סטודנטים,

תעזבי את התעודה, ת'כלס עשיתי😊

בר: תראי, אני חושב שבאופן כללי, אני טיפוס שרכש הרבה מאוד השכלה לאורך השנים.

גם בתור חרדי, מאחרי שהתגרשתי, התחלתי לקרוא המון, תמיד אהבתי לקרוא ספרים.

עד גיל 22 בערך, אז התגרשתי, לא נגעתי בשום ספר שהוא לא דתי. מגיל 22 הרשיתי לעצמי לקרוא ספרי עיון,

לא רומנים ודברים כאלה. אני חושב שהיום אני מתקרב לאלף ספרים. כלומר, אני טיפוס שקורא המון

ולומד המון, ומאוד אכפת לו מהדבר הזה. אז פורמלי אין לי, אבל לא פורמלי כן.

ואז אחרי שסיימתי עם הסטודנטים, הבנתי שבינה מלאכותית זה משהו מאוד מאוד גדול. אבל לא ידעתי

מה עושים עם זה. אחרי שהפסקתי, הפניות לא הפסיקו. הרבה התייעצויות, רק תעזור לנו, רק זה…

אמרתי, אם כל כך הרבה מתייעצים, אני אפתח קבוצה בשביל זה.

היתה לי כבר קבוצה לפני כן, שפתחתי כמה שבועות לפני כן, קבוצה של סיכומי ספרים.

ואמרתי לעצמי אפתח אולי ייצא לי מזה בעתיד משהו, אולי יהיה לי קהל, אני אכיר אנשים.

ועד עכשיו לא פרסמתי שם כלום.

והיו כבר 400 אנשים בקבוצת סיכומי הספרים ושאלתי אותם: מעניין אתכם בינה מלאכותית?

וכולם כתבו כזה: "כן, כן, כן, כן, כן". ואז מישהי אמרה לי: "אל תעשה את זה בקבוצה של הסיכום ספרים,

תפתח נפרד". אמרתי יאללה, זה רעיון טוב. כי גם ככה הרבה אנשים שואלים אותי, ואז כל מי שישאל,

במקום לחפור לי בפרטית, אגיד לו תיכנס לקבוצה, ואני אספר להם שמה מה אני עושה. וככה זה התחיל.

זה בסך הכל לא לפני כל כך הרבה זמן, זה היה ביולי האחרון. (2024)

והיום בקבוצות יש קרוב ל- 6,000 אנשים, ובשאר הרשתות יש הרבה יותר. ראיתי שיש לזה הרבה מאוד תהודה.

אנשים מאוד מתעניינים ושואלים שאלות ורוצים ללמוד. וראיתי את הפער הענק בין הכלים האלה שהולכים

ומשתפרים בצורה מדהימה, והיכולות שלי שהלכו והשתפרו, כי ככל שאתה נכנס לזה יותר, אין לזה סוף.

אומרים לי: "אתה מומחה AI " אני אומר: "אני לא מומחה AI , אני תלמיד AI ",

זה משהו שהוא טיפה מן הים, זה לא נגמר הדבר הזה!

גם כמות הכלים, גם האיכות של הכלים, וגם האיכות שלי כמי שמשתמש בהם.

אז זה שלושה דברים שונים שכאילו רצים קדימה, וככה זה הלך והתגלגל.

ואז אמרו לי, אולי תעשה לנו פעם לייב? אמרתי יאללה נעשה.

גילי: אני עוצרת אותך רגע, ואני רוצה לשאול, מתי היה הרגע הזה שהבנת שזה שליחות?

בר: בתקופה של הסטודנטים, חד משמעית.

עוד לא הבנתי איך, אבל הבנתי שיש פה משהו גדול, יש פה משהו משנה חיים. יש פה משהו שאם אנשים

ידעו להשתמש בו נכון, ולא משנה מה הם עושים בחיים שלהם: סטודנטים, אקדמאים, מורים, בעלי עסקים,

הם עובדים בארגונים. זה ממש לא משנה מי הם, לא משנה באיזה שלב בחיים הם נמצאים,

יש פה משהו משנה חיים. זה היה לי ברור.

גילי: אני לא מתווכחת על זה ש-AI  יש לו השפעה מאוד מאוד גדולה. אבל לא כל אחד שמבין שלה- AI

יש השפעה גדולה הולך ויוצר את הקבוצות, וחשוב לו ללמוד וללמד את האנשים.

זאת אומרת, אני שואלת: הדבר הזה של: אני בר, אני יכול להועיל לעולם בדבר הזה, ואני לוקח את זה עד הסוף.

איפה באה ההחלטה הזאת?

בר: אני רגע אקדים בשאלה אחרת לעצמי, ואני אענה, ואז זה גם יהיה תשובה למה שאת שואלת.

כשחזרתי בשאלה, פתחתי ערוץ בטיקטוק. והוא התחיל מערוץ על חרדים. זה ערוץ מאוד אובייקטיבי,

לא נגד, לא בעד. רק לספר מה קורה שם. זה היה עוד לפני המלחמה.

והיו הרבה עוקבים, והיו שואלים אותי הרבה שאלות. ושאלה שתמיד חזרה הייתה:

מה הדבר שהכי קשה בחזרה בשאלה? או מה הכי קשה לי?

תמיד אמרתי שהדבר שלי אישית הכי קשה יותר מהכל, זה האובדן משמעות.

אני חושב שהדבר שהכי היה לי חשוב בדת, והדבר שהכי נתן לי את הכוח כל השנים, זה המשמעות.

שיש משמעות למה שאתה עושה. והדת, ובטח תורת החסידות שאני הייתי קשור אליה יותר,

נותנת לך כל הזמן משמעות. לכל מה שאתה חושב, לכל מה שאתה אומר, לכל מה שאתה עושה.

יש לך שליחות בעצם זה שאתה קם, בעצם זה שאתה נושם. גם בקושי שלך.

ואני חושב שאחד הדברים שהיו לי הכי קשים והכי השאירו את הלב שלי ריק, זה הנושא הזה שפתאום אין,

זה נגמר. וכשהנושא הזה של הסטודנטים התחיל, ופתאום אנשים התחילו להתייעץ,

ופתאום אתה רואה שאתה נותן משהו לאנשים. איך זה ממלא אותם, איך האנשים חוזרים אליך.

זה נתן לי תחושה שאני לא יודע להעביר אותה במילים כל כך, אבל זה מילא אותי ברמות ששנים לא הרגשתי.

והצורך היה מאוד מאוד מאוד גדול. כלומר, זה מילא אותי, זה נתן לי משמעות, זה נתן לי סיפוק.

גילי: זה מה שנתן לך את הדלק.

בר: חד משמעית, זה נתן לי את הדלק. וזה פשוט עשה לי כל כך טוב, זה פתאום נתן לי סיבה לקום בבוקר.

זה מעבר לכסף, זה מעבר לעסק. היה לי ברור שיש פה עסק ויש פה כסף, והיה לי גם ברור שאני מאוד

אוהב את זה, כן? אבל זה היה הרבה הרבה מעבר. את מבינה?

אני קם בבוקר, אני חושב על זה, אני מקבל את הפידבקים. אפילו את הפידבקים השליליים, כן?

שבהתחלה יש המון כאלה. ראיתי שאני יכול לקבל גם המון המון ביקורת, וקיבלתי גם המון ביקורת.

כואב לי, אבל זה לא מזיז אותי מההתקדמות, זה לא מזיז אותי מההתמדה, זה לא מזיז אותי מההשפעה.

אז זה נתן לי תחושה כזאת מדהימה, שאחרי כל כך הרבה שנים הגעתי לזה, חיכיתי לזה, הייתי צריך את זה.

גילי: אז רגע, אם אנחנו מדברים תחת הכותרת הזאת של שליחות, אז איך אתה מגדיר את המילה הזאת,

את המושג הזה שליחות?

בר: אני יכול להגדיר מה זה בשבילי שליחות.

גילי: זה בדיוק מה שאני מבקשת. (שומעים חיוך בקול).

בר: שליחות בשבילי זה בעצם למצוא את המקום שאתה מרגיש שאתה ממלא את התפקיד שלך.

בתחושה שלך כמובן, כן? זה לא שמישהו מינה אותי לתפקיד הזה. אבל אתה מרגיש שאתה משנה,

שאתה מזיז, שיש לפני ואחרי. אם אני עושה פעילות מסוימת, אז יש השפעה על חיים של אנשים

לפני שאני עושה את הפעילות הזאת, ואחרי שאני עושה אותה. אני מסתכל על הפעילות שאני עושה היום,

ואני אומר לעצמי: אני באמת משנה חיים של כל כך הרבה אנשים. משנה אותם לטובה, וזו תחושה מדהימה,

תחושה משכרת אפילו. זה עושה לי כיף, זה עושה לי טוב.

תראי, אני משלם מחיר בשביל זה, אני גם מתאמץ מאוד בשביל זה.

גילי: איזה מחיר?

בר: קודם כל מחיר של זמן.

יש לי קהילה מאוד גדולה, אם אנשים שואלים שאלות, אני עונה, אני ממש משתדל לענות לכולם.

אני עולה ללייב כל שבוע בחינם, מה שאחרים לוקחים אלפי שקלים. נותן את החומר הכי טוב,

זה להכין את זה, זה לעשות את זה. כל לייב שאני עולה, אני נשאר לכל השאלות, עד השאלה האחרונה.

עד היום הצלחתי לעמוד בזה. וזה לייבים עם מאות אנשים, זה לא משהו בקטנה. ועוד שאלה, ועוד שאלה,

ולפעמים עם אותן שאלות. בסבלנות, אני עונה לכולם, כי אכפת לי, כי אני רוצה! וכשאנשים פונים,

אני משתדל באמת לעזור. לשבת, לחשוב על הדברים, להכין את התוכן, לייצר את התוכן.

לחשוב גם איך אני מנגיש את זה, איך אני פותר. בתקופה האחרונה התחלתי לייצר הרבה מאוד סוכנים,

שסוכן זה עבודה להכין אותו. חלק גדול מהם אני מייצר אותם לפי מה שאנשים כל הזמן מבקשים ממני.

ממה שאני רואה שהוא הצורך של האנשים.

הרבה אנשים אומרים, טוב, בסדר, אתה גם מקבל מזה פרנסה, כי בסוף אנשים מגיעים אליך. וזה נכון.

יש בזה גם פרנסה. למרות שאני עד היום לא פרסמתי אפילו פעם אחת באופן אקטיבי.

אני לא אומר שזה לא יקרה בעתיד, אבל גם אם זה יקרה, זה יהיה מעט מאוד.

בסוף, המטרה שלי שאנשים באמת יחוו את השינוי הזה. גם אם הם לא יהיו לקוחות שלי, אני מאוד מאמין בזה.

כלומר, אני לא עושה את זה בשביל כסף ישיר מאותם אנשים.

גילי: כן.

בר: אבל זה כן, זה נותן לי חד משמעית דלק. ואם אני חושב מה זה השליחות בשבילי, אז יש שינוי בחיים

של אנשים לפני מה שבר עשה, לאחרי מה שבר עשה. אם אני מסתכל על זה חיצונית.

אם זה ככה, אז יש לזה הרבה משמעות, אז שווה לי לבוא ולהשקיע ולעשות את זה, והתחושה היא מדהימה.

גילי: מה האתגרים העיקריים שאתה מתמודד איתם בעבודה הזאת, שהיא מתוך תחושת השליחות?

בר: עומס, יש עומס מאוד גדול. מצד אחד הרצון, את יודעת, לענות לכולם ולעזור לכולם. ובאמת להיות שם

בשביל אנשים ולהביא להם פתרונות. מצד שני, אני בן אדם אחד עם זמן מוגבל, כן? אז לא תמיד זה מסתייע

ב -100%, אבל אני חושב שזה האתגר הכי גדול.

הנושא של איך לאזן את זה: איך מצד אחד להמשיך לגדול ולממש את החזון שנוצר לי בחודשים האחרונים,

שזה להשפיע על כמות מאוד גדולה של אנשים. ומצד שני, גם להישאר נגיש, להישאר בגובה העיניים.

לא לבוא למקום הזה של: אה, הנה, כולם אוהבים אותי ובאים, אז אני הופך להיות איזה בן אדם מתנשא.

מאוד קל ליפול לשחצנות. פתאום לשכוח את כל השנים הקשות. הטלפון שלי מתפוצץ בהודעות כל יום,

כי אנשים מתחננים לקנות ממני. ולהגיד לך שזה לא כיף, אחרי כל הקשיים שעברתי? זה כיף. ‫

אבל הפוך! אני אומר לעצמי: אני לא עברתי את כל הקושי הזה סתם. לא עברתי את כל הגיהינום הזה סתם.

זה בשביל היום להצליח ולהישאר בגובה העיניים. להישאר איכפתי כלפי אנשים, להסתכל ולהבין

שבסוף מאחורי המסך עומד בן-אדם. ואני חושב שזה האתגר אולי הכי גדול. איך עושים את זה.

עכשיו את יודעת, יש גם הרבה אנשים לא נעימים. הרבה אנשים שחושבים שהם קנו אותי!

גילי: כן. (צוחקת) בחינם אפילו!

בר: רק בחינם, מה זאת אומרת? אלה שבכסף מתייחסים הרבה יותר יפה.

השירות שלי בתשלום הוא שירות מאוד פרימיום ומאוד יקר. רוב האנשים שאני עוזר להם כל יום שעות,

זה בחינם, באהבה, לא מבקש על זה כלום. אבל כן, יש כאלה שבטוחים שאם הם בקהילה שלי

אז הם קנו אותי, ומתייחסים אליי לא יפה. הם מרשים לעצמם לבקר אותי, ולדבר אליי מאוד לא יפה

הרבה פעמים. זה לא הרבה אנשים, אבל יש את זה. גם כלפיהם לדעת: לנשום עמוק, הכל בסדר.

כאילו, אתה לא מלך העולם.

גילי: אפשר להכניס כללים לקהילה, ומי שלא מתנהג לפי הכללים, לך מפה! זה מאוד מקובל.

בר:  כן, תראי, אנשים פונים אליי בפרטי. אני לא במקום הזה.

לקהילה שלי קוראים: "בינה מלאכותית בגובה העיניים", וכשמה כן היא.

זו המטרה: להישאר בגובה העיניים, להישאר אכפתי. להישאר מקום שרוצה להיטיב לאנשים, להיטיב לעולם,

ואני מאוד מאוד מאמין בזה. גם ראיתי את זה לאורך כל החיים שלי, שתמיד כשהייתי בגישה הזאת…

אפשר גם להרוויח, ואני גם חוויתי בחיים שלי להרוויח כסף ולהיות מאוד מתוסכל. כועס, ושאתה רק

שונא את העבודה שלך, ושונא את הלקוחות שלך, ושונא לקום בבוקר. ואז גם אם אתה עושה הרבה כסף,

לי אישית לפחות, זה לא כזה כיף. אבל היכולת להצליח בעסקים ולהיות מתוך מקום שאתה מרגיש

שאתה בייעוד שלך, ובשליחות שלך, ואתה משנה חיים, ואתה משנה את העולם, ואתה משנה את החברה…

אז כן, זה דבר שהוא מדהים בעיניי! ואני חושב שחלק גדול מהסיבה הזאת שאנשים באים אליי,

זה דווקא המקום הזה שאני עובד על עצמי. זה לא קל, אבל אני עובד על עצמי להיות בגובה העיניים.

ולפעמים אני לא מצליח, אבל אני שמח שרוב הפעמים כן.

צריך להבין שכשאומרים 6,000 איש בוואטסאפ, זה קנה מידה בערך של חשיפה של 70 -80 אלף איש

באינסטגרם, לדוגמה. זה המון פניות!

ואני, החלום שלי, שנה מהיום, להיות עם 100 אלף איש בוואטסאפ. ברור שאני לא אוכל לענות לכולם, כן?

כי מה לעשות, אני מוגבל.

גילי: תפעיל סוכן שיענה להם.

בר: יכול להיות שאני אפעיל בן-אדם שיענה להם.

גילי: אחת הסיבות שאני אוהבת את Cloude זה כי הוא מאוד…

בר: מאוד אנושי…

גילי: אנושי, כן. בעלי גם מאוד אוהב את Cloude, כי במקום שאני אציק לו כל הזמן, אני מדברת עם Cloude 😊, הוא מאוד אוהב את 😊Cloude.

מה התגמולים הגדולים ביותר שאתה מרגיש כשאתה עובד תוך השליחות הזאת?

בר: זה הסיפוק הזה, המקום הזה שאתה הולך לישון בלילה עם חיוך, אתה קם בבוקר מתוך תשוקה.

אני חושב שזה הדבר הכי מדהים שיש.

גילי: כן. איך העבודה הזאת משפיעה על היבטים אחרים בחיים שלך?

בר: מקשה עליהם דווקא.

כי אני כל כך נשאב, שהרבה פעמים אני אומר לעצמי: איך אני מאזן את זה עם הזוגיות, איך אני מאזן את זה

עם הבריאות שלי. פתאום אני קצת מזניח את החדר כושר, פתאום אני קצת משמין, לא מספיק מתייחס בבית.

זה לא בסדר, אני צריך לאזן את זה. ואני עובד על עצמי גם על זה.

גילי: ואיך אתה שומר על המוטיבציה והתשוקה לאורך זמן?

בר: כרגע הדלק שאני מקבל הוא כל כך גדול, הוא רק הולך ומתגבר, שאין לי כל כך צורך לשמור על זה, זה קיים.

בימים שקשה לי, נגיד אתמול היה לי יום מאוד מאוד מאוד קשה. ממש, אחד הימים הכי קשים שהיו לי השנה.

וכן, גם ביום כזה, אתה משתדל להזכיר לעצמך, מה אתה עושה.

כשאתה בא למישהו, והוא מספר לך, תשמע, יש לי צוות של כמה עשרות עובדים, ועשית לי שינוי.

לא עשית רק לי, עשית גם להם! יש לזה השלכות!

גם בימים כאלה, נגיד כמו אתמול, שהיה לי יום כזה של "למה קמתי בבוקר?" פתאום אתה נזכר בזה, וזה כן,

זה מרגיע, וזה נותן כוח להמשיך.

גילי: מהי לדעתך הדרך הנכונה להתחיל לעבוד מתוך שליחות?

בר: להתחיל!!

עשיתי כל כך הרבה דברים, וניסיתי הרבה דברים, בעולם חדש, בחיים חדשים, בגיל חדש.

וגם ספגתי הרבה הפסדים על זה. אבל אם לא הייתי מנסה ומנסה ומנסה ומנסה, לא הייתי מגיע לזה.

לא ידעתי באמת. פשוט ניסיתי, פשוט עשיתי. ולא משנה כמה נכשלתי, ולא משנה כמה זה כאב,

וזה כאב מאוד, ולא משנה כמה הרגשתי מושפל, פשוט המשכתי. זה אף פעם לא גרם לי להפסיק.

אני חושב ששני הדברים האלה: קודם כל לעשות, לעשות ולהמשיך.

להמשיך לא ראש בקיר, תיקח משוב מהשטח, תראה מה עבד, מה לא עבד, תלמד מזה.

פגשתי איזה מאמן אישי שאימא שלי למדה אצלו בקורס. והוא אמר לי משהו שהוא באמת מאוד נכון,

הוא אמר לי: תבחן את כל מנהלי קרנות הון סיכון, כמה באמת מתוך ההשקעות שלהם מצליחות וכמה לא.

הרוב נכשלות. אבל אלה שמצליחות הן הצלחות כאלה גדולות, שמחפות גם על כל הכישלונות,

ויש עוד רווחים מאוד גדולים.

ואני זוכר שהיתה תקופה ממש בתחילת החזרה בשאלה, שכבר הבראתי והרגשתי טוב, והלכתי לחפש אנשים

כאלה. הרבה לא הסכימו לדבר איתי, אבל היו איזה שישה שבעה שהסכימו. אנשים שהיום הם מצליחים,

אני יודע שהם מצליחים, אני יודע שהם אנשים עם הרבה כסף, הרבה השפעה ויש להם עסקים גדולים.

כולם סיפרו לי על כישלונות, כולם סיפרו לי על שנים עם בעיות בבית, ושלא ישנו בלילה, ושנכשלו,

והתחושות הקשות האלה. ופתאום ראיתי שהם היו במצבים הרבה יותר גרועים ממני!

כלומר, אני בסך הכל בסדר, עם כל מה שעברתי. ופתאום אתה אומר לעצמך אוקיי,

הכי קל זה להסתכל בסוף על הצלחה ולהגיד, וואו איזה תותח, הוא תמיד היה מוכשר, הוא יש לו מזל,

אני אומר הוא, כמובן זו יכולה גם להיות היא, וזה מאוד קל להיות במקומות האלה.

מאוד קל לבוא ולהגיד, וזה פותר אותך מאחריות, כי כשאתה אומר שהיה לו מזל, או היה לו קשרים,

בסדר, לי אין את זה, אז אין לי אחריות לקום ולעשות.

אני אומר, לא! האנשים האלה עברו. וכל מי שהצליח עבר דרך. והוא השקיע, והוא שילם מחיר, והוא לקח אחריות, והוא הסכים לקחת משוב, והוא הסכים להיכשל. הוא הסכים להיכשל!!!

הוא לקח את זה בחשבון שכן הוא ייכשל, הוא ייכשל הרבה פעמים. אבל הוא ילמד מהפעמים האלה

והוא ישתפר להבא!

זה משהו שנתן לי, אני לא ידעתי שאני עושה את זה, את השאלות האלה, ואני מדבר עם האנשים,

שמחכות לי כמה שנים מאוד קשות קדימה.

לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. בטח ביחס, ושוב, זה לא תחילת הדרך שלי,

זה אחרי הרבה שנים שכן היו לי גם הצלחות. ואני מאוד שמח בדיעבד שעשיתי את זה,

כי בשנים הקשות האלה, והיו שנים מאוד קשות, זה נתן לי הרבה דלק. היה לי הרבה דלק להמשיך עוד פעם,

ולנסות עוד פעם, ולנסות מפה, ולנסות משם. ובסוף זה הגיע!

וגם בתוך הבינה המלאכותית זה מתגלגל. זה תחום חדש, אין לאף אחד באמת מושג.

כלומר, הכלים האלה חדשים, התחום הזה חדש, לדעת איך לשלב את זה ואיך לעשות את זה.

כל שילוב שיש היום, זה בסך הכל שאנשים, שיש להם יזמות בנפש, שהם מוכנים לקום וליזום משהו חדש.

אבל משהו חדש לגמרי! זה לא יזמות בתחום הנדל"ן שטוב, עשו כבר מיליון דברים, אז תעשה את זה במקום אחר,

תעשה את זה בפרויקט אחר. לא! זה יזמות של תחום חדש, זה כמו יזמות שהיתה לפני 30 שנה באינטרנט.

לא היה דבר כזה אינטרנט לפני כן. ומי שקם והלך ועשה את זה, שינה את העולם.

יש אנשים, שחלקם היו אנשים כמוני וכמוך, והם שינו את העולם. כשאפל הוציאו את האייפון, ואחרי זה

גלקסי הוציאו, וסמסונג. יש אנשים שקמו והמציאו את הדבר הזה שנקרא אפליקציות.

הם שינו את החיים של הרבה מאוד אנשים!! וזה לא רק המייסדים והיזמים הראשיים,

זה הרבה אנשים שעבדו איתם, שאף אחד לא יודע מי השמות שלהם, כן?

זה לא באמת משנה בקטע של פרסום, יותר בקטע שאנחנו מדברים פה על שליחות.

יש אנשים שהיו חלק ממערכים ששינו את העולם! כי הם היו במקום הנכון, בזמן הנכון.

והם החליטו, אוקיי, קורה משהו פה בעולם, ואנחנו נכנסים לתוך זה. כשהם התחילו עם האינטרנט,

זה לא כמו מישהו שהיום עושה איזו יזמות בהקשר של אינטרנט. כשאנשים התחילו עם האפליקציות,

זה לא אותו דבר.

והיום אנחנו בעולם של בינה מלאכותית, שלכל הפחות פה בישראל, היא לא מורגשת בכלל,

אני חייב להגיד לכם. אני עובד עם המון, כל אחד, כל לקוח שלי הוא עם המון עובדים.

אז אני יכול לראות השפעה כבר בוודאות על אלפי אנשים. ובטח בקהילה שלי, שהם אנשים שמחפשים ללמוד!

אנשים לא משתמשים בזה, ולא יודעים להשתמש. וגם מי שמשתמש, משתמש ברמה מאוד מאוד בסיסית.

יש יכולות לדברים האלה שעוד כמה שנים, זה יקרה אצל כולם! בדיוק כמו עם האינטרנט!

אבל מי שיקבל את זה היום, יבין את זה היום, יקבל יתרון ענק!

יש אנשים שבלאוו הכי עוד 3 -4 שנים יקבלו את זה, אולי בזכותי היום, הם יקבלו את זה יותר מוקדם.

אז הרווחתי, ששיניתי להם כמה שנים טובות מהחיים.

אנחנו לא חיים לבד! אם עכשיו שיפרתי לאיזה מורה את החיים, שיפרתי גם לתלמידים שלה את החיים!

אתה לא יכול לדעת אם הפכת אותה למורה יותר טובה, איך היא תשפיע על התלמידים האלה.

איזו השפעה תהיה על החיים שלהם, כשהם יגדלו ומי הם יהפכו להיות, בזכות זה שהשפעת על מורה אחת.

כנ"ל לגבי מרצים, כנ"ל לגבי מנהלים, כנ"ל לגבי כל כך הרבה אנשים! ולפעמים זה העובד הכי פשוט

שהוא עובד בחברה מסוימת שהוא קיבל את ההשפעה, וזה שינה לו את היחס לאשתו ולילדים שלו,

זה גלגלי השפעה מאוד מאוד גדולים.

גילי: כן, מדהים!

איך אתה מאזן בין הרצון לממש את השליחות לבין הצורך להתפרנס?

בר: בחודשים הראשונים לא ראיתי מזה שקל. כמו שאמרתי לך, גם לא פרסמתי כלום. גם לא ידעתי מה לפרסם.

חייתי על חסכונות. למזלי עשיתי קצת כסף לפני כן, אז יכולתי לחיות על חסכונות. מאוד מאוד מהר,

כבר אחרי כמה שבועות, היה לי ברור שזה ילך לכיוון טוב.

וזה גם נתן לי את היכולת להיות סבלני, ובאמת להיות בחשיבה אחרת. לא איך אני עושה מזה כסף,

אלא איך אני מביא את הערך הכי גדול שיש. ובידיעה שאם אני אביא את הערך הכי גדול שיש,

בטח בכזה תחום, בסוף גם הכסף יגיע. וככה אני מאמין עד היום.

וכשאני מצליח להביא את הערך הזה, זה כל כך ממלא אותי, שאני באמת לא יודע להסביר איך,

זה מביא את היצירתיות, ומביא את האנשים, ופתאום גם הכסף מגיע, וזה רץ.

וגם אנשים הרבה יותר נהנים. זה Win Win לכל הצדדים.

גילי: כן, אני חושבת שכשאנחנו משחררים משהו במיינד שלנו…  ואנחנו עושים את זה ברצון, באהבה,

מהכיף שלנו, אנשים רואים את זה. גם אם אתה לא מדבר את זה, אנשים מרגישים.

ואז, אני, ואני בטוחה שיש הרבה כמוני, שכשאני מול מישהו שהוא עושה את הדברים שלו באהבה,

זה פותח אותי בפניו. אני פותחת את הלב שלי, הוא פותח את הלב שלו, וכשאנשים פותחים את הלב,

אז הרבה דברים קורים, גם עסקים.

בר: את יודעת, יש שאלה כזאת, שתמיד שואלים בעולם של התפתחות אישית: אם עכשיו לא היה לך

בעיה של כסף, במה היית עובד? בטח בנקודת הזמן הזאת, אני חד משמעית ממשיך בזה! ובאותה התלהבות.

זה ממלא אותי ומספק אותי ברמה כזאת, נותן לי כל כך הרבה משמעות, שגם בלי הצורך בכסף

הייתי עושה את זה.

גילי: זה מדהים!

כי שני דברים: אחד- אתה גם אמרת בהתחלה, שגם כשהחלטת לעצור, אנשים המשיכו לבקש ממך

את הדבר הזה. וכאילו נאלצת במרכאות לעשות את זה. זה כאילו בא אליך, לא אתה ביקשת.

בר: לגמרי, כן.

גילי: וגם – אם היה לך כסף, זה מה שהיית עושה, ביקשו ממני לעשות הרצאה בנושא איזון בית – עבודה.

ואני הולכת לפתוח את ההרצאה הזאת בשאלה, אם הייתם מקבלים 9,000 שקל נטו לחשבון שלכם כל חודש,

אבל אתם לא יכולים לעבוד. ואז אני מכירה את זה ממצבים קודמים, שאנשים אומרים, טוב, אז אני אתנדב,

אני אעשה, לא! אתה לא יכול לעשות שום דבר שהוא קרוב לעבודה, לדברים כאלה,

וזה כדי להדגיש את הדבר הזה שהעבודה היא הזהות שלנו. ברוב הזמן.

בר: היא הרבה מעבר לכסף.

גילי: כן.

ואז אוקיי, אם העבודה היא הזהות שלך והיא משתלטת עליך, אז איך אתה עושה את האיזון הזה בית – עבודה? ‫

בתשובות שאנשים נותנים, הרבה פעמים אתה רואה שהם לא ישבו בבית ולא יעשו שום דבר.

כאילו, משהו צריכים לעשות. זה מתחבר לעניין של השליחות: אתה יכול היום לא לעבוד,

מה אתה בוחר לעשות? זאת שאלה מאוד משמעותית.

מה התוכניות שלך להמשך?

בר: אני רוצה עד סוף 2025 להגיע לקהילה של 100,000 אנשים, אבל בסוף זה לא באמת משנה המספר,

זה משנה כמות ההשפעה. אני מאוד רוצה להגיע למצב שאני יכול באמת להשפיע על הרבה מאוד אנשים,

לעזור להרבה מאוד אנשים.

מבחינה עסקית כמובן שיש לי את היעדים שלי, לאן אני רוצה להגיע. הרבה יותר מעניין אותי לבוא

ולראות איך אני משלב את היכולות האלה במקומות שיש בהם הרבה יותר השפעה.

לדוגמה: מערכת החינוך קוסמת לי מאוד. איך? לא יודע, עוד אין לי מושג. זה משהו שדווקא בתור ילד

שמאוד סבל בבית ספר, מאוד הייתי רוצה להשפיע. לעזור לאותם ילדים, לעזור לאותם מורים.

היום המורים קורסים תחת העומס. ברור לי שברגע שאני עוזר למורה, אני גם עוזר לתלמידים.

וכל מיני דברים בסגנון הזה, שאני רואה בהם ממש ממש שליחות.

אין לי עוד מושג איך וכמה ולמה, אבל אני יכול להגיד לך שאני הרבה מקדיש לזה מחשבה וסיעור מוחות,

והתייעצות עם מומחים, והתייעצות עם אנשים שהם באמת בתחום הזה.

גילי: למה אתה לא שואל את ה-AI ?

בר: אני גם אתייעץ גם איתו, אבל אני צריך להבין את הצרכים שלהם.

תמיד כשאני מגיע, לא משנה לאיזה עסק, ללא יוצא מן הכלל, את התשובות לשאלות האלה אני מבקש

מבני אדם ולא מ- AI.  כי AI  עונה לך ממשהו מאוד מאוד כוללני, וכשאתה רוצה לפתור בעיה שהיא ספציפית,

אתה צריך את הבן אדם הספציפי הזה. ואם לא תדע להוציא ממנו את הדברים ולאפיין אותם נכון,

אתה לא תדע אחר כך להשתמש במשאבים של הAI –  בשביל לייצר פתרונות שהם באמת מותאמים אישית.

אולי לעזור לעמותות שעושות כל מיני דברים שהם עם שליחות. אני חושב שמדינת ישראל,

בטח בנקודת זמן הזאת, מדינה עם פוסט טראומה, אז אולי זה יהיה עם אנשים שחזרו ממילואים,

ואולי זה יהיה עם פצועים, ואולי זה יהיה עם מפונים, ואולי עוד הרבה דברים אחרים,

ואולי זה יהיה חוזרים בשאלה, אני לא יודע. אני מקווה שהחלום הזה יתגשם, איך, כמה, למה, אני לא יודע.

גילי: אמן.

תודה בר על השיחה המעניינת!

בר: תודה רבה, היה לי מאוד כיף.

גילי: גם לי.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~