סרטן השד – מכאב לתיקון עולם

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את אפרת רומן, אישה שגילתה את שליחותה בעקבות התמודדות אישית קשה.

אפרת היא יזמת סדרתית, מחלוצות תחום ה־FemTech  העולמי, שהקימה שני מיזמים פורצי דרך

בתחום הבריאות הנשית:  Cure Diva ו- EZBra.

היא ממציאה, סופרת ואמנית רב־תחומית, מרצה ומנטורית.

היא יודעת לקום כל בוקר ולשאול את עצמה מה היא באמת רוצה, וגם יודעת מתי להגיד:

"די, מיציתי את השליחות הזאת".

אנחנו משוחחות על:

• הדרך המקצועית המגוונת שעברה
• ההתמודדות במקביל עם גירושין קשים וסרטן שד
• הרגע שבו הבינה שהיא חייבת ליצור את המוצרים שחסרים לנשים המתמודדות עם סרטן שד
• האתגר לשכנע משקיעים גברים להקשיב לסיפור על "ציצים"
• ההחלטה לעזוב ולטוס להודו כדי למצוא את עצמה מחדש
• טיפים למאזינים ועוד,

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום אפרת רומן, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

אפרת: שלום גילי ותודה שהזמנת אותי למחילה.

גילי: אנחנו נפגשות היום במסגרת פרקי "עבודה מתוך שליחות" לדבר על הדרך שלך בקריירה,

ועל המסע היזמי שיצאת אליו בעקבות ההתמודדות שלך עם סרטן השד.

נתחיל דווקא מהסוף, ספרי לנו מי את אפרת רומן היום.

אפרת: אז היום אני מגדירה את עצמי כיוצרת רב -תחומית.

אני מלווה יזמות, בעיקר יזמות נשים, בגיבוש הקונספטים שלהם ובהבאת חזון לתוכנית עסקית,

בעצם להביא את הדברים לפעולה. אני מרצה הרבה מאוד גם על המסע היזמי שלי, גם על ההשלכות

של סרטן שד על נשים ועל חידושים וצרכים בתחום הזה. ואני עוסקת באמנות. אני כותבת, אני כותבת סדרה.

אני חושבת שסוף -סוף הגעתי לשלב הסינרגטי, שבו אני מסתכלת על ארגז הכלים המאוד מגוון שלי,

ואני מרגישה שהיום יש איזה סנכרון של כל היכולות שלי.

סוף סוף בשעה טובה הגעתי לשלב הזה שבו כל הדברים האלה גרים בכפיפה אחת בתוכי ובחוץ,

ואני מרגישה שזה זמן להתרווח וליהנות מכל הכלים שאספתי לי בדרך.

גילי: יפה.

ואיפה נולדת?

אפרת: נולדתי בירושלים.

גילי: וגדלת בירושלים?

אפרת: נולדתי וגדלתי בירושלים, עזבתי אותה אחרי הצבא.

גילי: ואיפה היית בצבא?

בצבא, באופן מאוד מפתיע, למרות שממש לא חשבתי ולא רציתי להתגייס, מצאתי את עצמי משרתת בשב״כ.

גילי: בואי נתעכב רגע על הלא רציתי להתגייס.

אפרת: כשהייתי בת 14 -15 קמה בירושלים תנועה שלימים נודעה כ"שלום עכשיו".

המסרים והגישה מצאו אצלי הרבה מאוד הסכמה, והרגשתי שיש פה דרך שמבטאת טוב מאוד את הדרך

שבה אני מרגישה בעולם. גדלתי בבית מאוד ציוני, אך לאומני ברמות מסוימות. אבא שלי היה אח שכול,

וזאת הייתה אחת החוויות הכי מעצבות של מי שהוא היה.

ובאמת הרגשתי שיש אלטרנטיבות ללמות למען המולדת.

גילי: אבל בסוף התגייסת.

אפרת: כן. אבא שלי לא כל כך השאיר לי ברירה, לקח אותי לצו ראשון, הסתכל עליי עם דמעות בעיניים

והודיע לי שאצלנו במשפחה מתגייסים. וכך מצאתי את עצמי משרתת בשב״כ.

גילי: מה זה אומר? אם אפשר לדבר על זה?

אפרת: אפשר, עבר המון זמן. התפקיד שעשיתי נקרא פקידת נפה. העברתי את רוב השירות שלי

במשרד של השב״כ שישב בבית לחם, שאז עוד הייתה תחת שליטה צבאית. וזה אומר שעשיתי הכל,

מקפה לאנשים שזומנו אלינו לתשאולים, הכנה של מבצעי מעצר במחנות פליטיים בלילה, מבצעי מעצרים,

ישיבה בחקירות של נשים.

גילי: לא פשוט.

אפרת: מאוד לא פשוט ואף מצלק. אני השתחררתי פחות משבועיים לפני שהתחילה האינתיפאדה הראשונה,

מה שגרם לזה שעם פרוץ האינתיפאדה הוחזרתי אל השירות. הייתי שם עוד קרוב לשנה.

בגלל שזה שב״כ זה לא היה קבע וזה לא היה מילואים, זה היה אזרחית עובדת צה״ל, מין מקבילה לצו שמונה.

וזו הייתה חוויה מאוד מאוד מצלקת, שאני חושבת שאחראית להרבה מאוד ממה שהפכתי להיות אחר כך.

גילי: שזה גם מתחבר למה שאמרת קודם, לפציפיזם בגיל 14.

אפרת: חד משמעית.

אני חושבת שהקצוות האלה היו מאוד קיצוניים לאישה מאוד צעירה, וגם החוויות שאיתן התמודדתי ביומיום

של השירות היו מאוד מאוד קיצוניות. אנחנו מדברות על תקופה שאף אחד לא העלה בדעתו

שצריך לדבר על זה עם מישהו או לפרק את זה. גם הייתי חלק מארגון שחלק גדול מההילה שלו הוא

שאסור לדבר על הדברים. אז אפילו עם חברים, עם ההורים, זה ברור לגמרי שמה שקורה בשב״כ נשאר בשב״כ.

ומשם בעצם השתחררתי וישר הלכתי לקורס דיילות.

גילי: לפעמים אומרים לאנשים מה אתה לא רוצה לעשות, ואז נותנים לך את מה שאתה אומר שאתה לא רוצה.

באת מהכיוון של הפציפיזם, אמרת, אני לא רוצה להתגייס. בסוף לא רק שהתגייסת, אלא התגייסת לשב״כ

שיש פה משהו, כמו שאמרת, קיצוני מאוד.

אפרת: אז זו הרמה מעולה להנחתה, מכיוון שמשהו כמו גג חודש אחרי שהגעתי לשירות, עוד הייתי במטה,

מצאתי את עצמי, בגלל אינפורמציה שנחשפתי אליה, שבאמת טלטלה אותי, דופקת על דלתו של ראש המרחב,

שהיה פרי לימים ראש השב״כ, ומבקשת ממנו לדבר איתי עם דמעות בעיניים. והוא אמר, תנו לילדה להיכנס.

ואני נכנסת ואני אומרת לו: "אני חייבת שתחזיר אותי לבקו״ם, אני לא רוצה להיות חלק מהארגון הזה",

וכולי בדרמה ולא מסוגלת לעצור את הבכי. והתשובה שהוא נתן לי שם, ללא ספק, הייתה אחת המניפולציות

הכי טובות שמישהו הפעיל עליי אי פעם בחיים. הוא הסתכל עליי, ליטף לי את הראש ואמר לי: "בדיוק בגלל זה

אני רוצה אותך פה". אז אמרתי לו: "מה זאת אומרת?" אז הוא אמר: "אני לא רוצה אנשים שיבואו לפה כי

הם שונאים ערבים, כי הם חושבים שצריך לעשות לערבים דבר נורא. מבחינתי, העובדה שאת כל כך

לא מעוניינת להיות פה, אומרת שאת תנהגי בכוח שבידייך בזהירות".

גילי: תשובה טובה.

אפרת: תשובה מעולה! (צוחקת)

גילי: זה מתחבר למה שאומרתי קודם, שלפעמים אנחנו כנראה צריכים, צריכות, משהו הפוך ממה שאנחנו

חושבות, כדי שבסוף, כמו שאמרת, הדברים יתיישבו באיזשהו גיל.

אפרת: כן, האם הייתי מוותרת על החוויה הזאת?

לא יודעת. זאת שאלה שאני שואלת את עצמי לא מעט לאורך הדרך. אין ספק שהפכתי להיות מי שאני

גם בהשפעת החוויה המאוד קיצונית הזאת, והיום אני באמת במקום שבו אני בשלום מאוד גדול עם מי שאני,

אז אני אומרת אוקיי. אבל היו הרבה מאוד שנים שחשבתי שאולי היה לי עדיף בלעדיה.

גילי: כן. בסוף אנחנו, כמו שאת אמרת בהתחלה, סכום התכונות והניסיון והדברים והחוויות שעברנו, אז…

אפרת: כן, לגמרי.

גילי: זו מי שאת.

אפרת: חד משמעית.

גילי: כמה שנים היית בצבא?

אפרת: כמעט שלוש.

גילי: השתחררת מהצבא, ומה עשית?

אפרת: בעודי משרתת את שנת האינתיפאדה שלי, חברתי הטובה ביותר, הגישה טפסים לה ולי לקורס

דיילות באל-על. וקיבלתי זימון למבדקים, ואז התקבלתי. וכשהתקבלתי, הודעתי לשב״כ שאני הולכת,

ועברתי ישר מהשב״כ לקורס דיילות ולחיים של דיילות.

תוך כדי גם התחלתי שנה ראשונה באוניברסיטה.

גילי: תוך כדי הדיילות?

אפרת: תוך כדי השנה בשב״כ. זאת אומרת, בגלל שהייתי במשמרות, בעצם עברתי תוך כדי זה לתל אביב.

התחלתי שנה ראשונה של BA כללי ופילוסופיה באוניברסיטה בתל אביב, ואז בעצם עשיתי תוך כדי זה

גם את קורס הדיילות. עזבתי את השב״כ והתחלתי לעבוד באל-על כדיילת.

גילי: ולמה BA  כללי ופילוסופיה?

אפרת: כי הייתי מאוד מבולבלת ולא היה לי מושג קלוש מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אז אמרתי, טוב,

נלך לטעום את מה שיש לאוניברסיטה. זה לא שרד הרבה זמן. עשיתי שנה, ואז עברתי לקאמרה אובסקורה,

שם למדתי קולנוע, תסריטאות ובימוי.

גילי: כמה זמן היו הלימודים שלך?

אפרת: זה לימודים של 4 שנים, עשיתי 3.

גילי: מה זאת אומרת?

אפרת: לא השלמתי את השנה הרביעית.

גילי: זאת אומרת ש… סליחה, אני אדייק: התחלת באוניברסיטה BA כללי ופילוסופיה, למדת שנה,

הבנת שזה לא בשבילך, עברת לקאמרה אובסקורה, ושרדת 3 מתוך ה-4?

אפרת: לא שרדתי! פרחתי 3 מתוך 4 שנים! אהבתי את הלימודים ברמות, לא היה לי שום ספק שזה התחום

שאליו אני הולכת.

גילי: אז מה קרה?

אפרת: קרו שני דברים. שנה רביעית היא בעצם השנה שבה עושים את פרויקטי הגמר. היה לי פרויקט גמר

שזכה בהמון המון קרנות, ועדיין התקציב שבו זכיתי לא הספיק לחומוס לצוות, לרוחב היריעה של הצילומים

שהתכוונתי לעשות. מנהל בית הספר באחריות גדולה שאני חושבת שבאמת כל הכבוד לו עליה, אז לא

חשבתי כך, אמר לי אם אין לך תקציב אני לא מאשר לך לצאת לצילומים. נעלבתי עד עמקי נשמתי.

ואז בחופש הגדול לפני שנה רביעית, מי שהיה ראש החוג שלי קיבל לביים פיצ'ר, קרא לי להיות עוזרת הבמאי

שלו על הסט.

והמפיק של הפיצ'ר באחד הלילות שבהם צילמנו, ניגש אליי ואמר לי: "שמעתי שיש לך תסריט ממש מצוין

ושיש לך בעיה עם האורך שלו". אמרתי לו: "נכון". אז הוא אמר לי: "את יכולה לעשות ממנו פיצ'ר?"

הוא עוד לא קרא אותו. אמרתי לו שאני חושבת שכן. אז הוא אמר לי: "טוב, תני לי לקרוא אותו."

ואז הוא קרא אותו והוא אמר לי: "אם תעשי ממנו פיצ'ר אני אפיק לך אותו ואת תוכלי לביים אותו".

תראי לי תלמיד או תלמידת שנה ג' בקולנוע שבא אליו מפיק ואומר לו אני אתן לך פיצ'ר שיסרב להזדמנות

הבלתי נתפסת הזאת.

גילי: רגע, לאנשים שלא מבינים, מה זאת אומרת פיצ'ר?

אפרת: פיצ'ר זה סרט באורך מלא. אנחנו מדברות על תקופה שיש בה ערוץ אחד בטלוויזיה, כל הבמאים

שהסתובבו אז בארץ חיפשו מפיקיים שיהיו מוכנים להשקיע ב לביים סרט באורך מלא.

זה היה מחמיא ברמה שאי אפשר היה לסרב לה. כתבתי דראפט ראשון של פיצ'ר, הייתה קרן אחת

שהשקיעה בתסריטים, הגשנו את התסריט לקרן לקבל גם משם תקציב. הוזמנתי למי שניהלה אז את הקרן,

שאמרה לי: "אני מכירה את כל התסריטאים בארץ, קיבלתי תסריט, כתוב כל כך טוב, הייתי חייבת להכיר

את מי שכתבה אותו". נכנסתי אליה לחדר, היא הייתה בשוק מכמה אני צעירה.

גילי:  בת כמה היית אז?

אפרת:  23 -24, תינוקת. התבקשתי לכתוב דראפט נוסף, קיבלתי הרבה מאוד ביקורת על התסריט

בשביל לכתוב דראפט נוסף. ו…נכנסתי לאימה שאין כדוגמתה. ישבו שם גדולי התעשייה.

גילי: ומבקרים אותך.

אפרת: ונתנו לי ביקורת. ואויה מה יקרה אם אני באמת אקבל תקציב ויהיה לי במאי, ואין לי ניסיון בלביים

סרט שאורכו יותר מ -12 דקות, מה שעשיתי בסוף שנה ג'.

ונכנסתי לכל הסימפטומים שיש עם "תסמונת המתחזה" ברמות כאלה שהייתי משותקת.

פשוט לא הצלחתי לכתוב מילה בדראפט הנוסף.

גילי: אנחנו רגע נעצור. תני שתי מילים על תסמונת המתחזה, לא כולן…

אפרת: "תסמונת המתחזה" היא דבר שאני מניחה שגם מי שלא יודע שכך קוראים לזה,

גילי: יש לו או יש לה

אפרת: פגשו במהלך חייהם. המקומות שבהם הסביבה מסתכלת עלינו כאוטוריטות באיזשהו תחום,

ואנחנו בתחושה שאין לדבר הזה כיסוי בשום צורה ואופן. אנחנו בתחושה שאם רק יגרדו קצת יגלו

שבעצם אנחנו רק עושות את עצמנו חכמות, מוכשרות, יודעות. זה תופס גם לבנים.

אז כן, ממש הרגשתי שאין כיסוי לכל התשבחות שאני מקבלת, ושאין לי את הכלים להיענות לביקורת

המאוד בונה שקיבלתי. שחלקה כמובן הייתה מאוד מרושעת, אבל היום אני מסתכלת על זה ואני אומרת, בצדק.

ישבו שם תסריטאים שיש להם רקורד מאוד מאוד גדול, ובאה הפישרית הזאת. כתבתי תסריט לפיצ'ר

ויש לי מפיק שהולך להפיק לי את זה, אם אתם רק תעבירו אותי פה.

אני יכולה להבין גם את הקטילות שקיבלתי שם. אם היה לי קצת יותר ניסיון והייתי מרגישה קצת יותר

בטוחה בידע שלי, כנראה שהייתי מצליחה לסנן את הסרקזם והרשעות ולהישאר רק עם הטיפים הממש

טובים שהם נתנו לי איך לשפר את התסריט שלי.

גילי: לא! אמרו לך בואי תשפרי ותמשיכי הלאה!

אפרת: לגמרי, ואני חושבת שאם היו אומרים לי לא, הייתה שם איזושהי הצלה מבחינתי בשלב הזה,

שבו אני באמת הרגשתי בסחרור, שלא חזרתי בגלל זה ללימודים לשנה הרביעית.

גילי: ומה קרה עם הסרט?

אפרת: לא קרה. הוא לא קרה אף פעם! לא התסריט גמר שלי ולא הפיצ'ר.

נתקעתי מול מסך ריק במשך כמה חודשים בניסיון לעשות draft נוסף, ואז קרה משהו בלתי מתוכנן בעליל.

קיבלתי הצעה להיכנס למשרד פרסום בתור קופי – רייטרית.

גילי: איך זה קרה? זה המשך של משהו?

אפרת:  זה היה המשך מאוד ערטילאי של משהו, איפשהו בין השב״כ לדיילות. כשעוד הייתי בירושלים.

עבדתי בפסטיבל ישראל בירושלים במחלקת יחסי הציבור, ומי שניהלו את יחסי הציבור של הפסטיבל

היו בעלים של משרד פרסום, שהיו אז איזה ארבעה בישראל, אולי שישה. זו הייתה תעשייה שרק התחילה,

עוד לא היו שני ערוצים אפילו, פרסומות היו בעיקר בקולנוע, והם חיפשו קופירייטרית, והייתי מה שקראו לו

בזמנו שנונה. אז הם שאלו אותי אם אני רוצה לבוא להיבחן. וניבחנתי, וקיבלתי הצעה לבוא לעבוד

כקופירייטרית במשרד פרסום. ואמרתי, אוקיי, הנה משהו שאני יכולה לעשות.

גילי: יש מוצא.

אפרת: בדיוק. ויש לו משכורת, ויש לו הילה, וברחתי לשם כל עוד נפשי בי.

גילי: איזה משרד זה היה?

אפרת: "שיר שקולניק" הוא נקרא. היה להם את התקציב של מועצת הפירות.

גילי: וכמה זמן היית שם?

אפרת: שנה וחצי, שנתיים. אבל אז בעצם התחלתי קריירה שבה עברתי בין משרדי פרסום במשך כמה שנים

טובות, בעצם עד שהייתי בהיריון עם עדן בכורתי.

האחרון ביניהם היה "קשר בראל", שהיה אחד המשרדים הכי גדולים בארץ. זה כבר היה כשהיה ערוץ שני

וכבר היו פרסומות לטלוויזיה, ואני הייתי זאת שלמדה קולנוע ויודעת לכתוב תסריטים, אז הייתי להיט

מאוד גדול בתחום.

וכשהייתי בהיריון עם עדן, המשרד קיבל את התקציב של מקדונלד'ס. הייתי בסיטואציה שבה ראיתי

את כל הסרטונים המופנים לילדים, בשביל לגרום להם להגיד להורים שלהם: "אני רוצה מקדונלד'ס.

והקונפליקט בין "יש לי תינוקת בבטן", ל "אני מרעילה עכשיו ילדים של אחרים", היה גדול על כוחותיי.

גם היו אז שינויים מאוד גדולים במשרד, המשרד בדיוק השתלב לתוך משרד בינלאומי והרגשתי

שזה זמן טוב לפרוש.

גילי: ציינת, היית בהיריון וכולי, איפה בן זוג, ילדים, זאת אומרת, איפה זה בזמנים ש…?

אפרת: כשהתחלתי את תפקידי בתור תסריטאית הבית של קשר בראל, פגשתי את אמיר אבי ילדיי.

שבועיים וחצי אחרי שנפגשנו הוא הציע לי נישואים, חודשיים אחר כך היינו נשואים.

גילי: וואוו… בת כמה היית?

אפרת: מאוד צעירה, בת 27 וקצת, ושנה אחרי שהתחתנו נכנסתי להיריון.

גילי: זריזים.

אפרת: מאוד זריזים.

גילי: ואנחנו עכשיו בשלב שהחלטת שאת עוזבת את "קשר בראל".

אפרת: כן.

גילי: ו…? מה השלב הבא?

אפרת: הרגשתי שאני צריכה רגע איזו התכנסות לפני שאני הופכת להיות אימא, אולי כדאי שאני רגע

אפגוש את עצמי שוב.

גילי: תנשמי קצת…

אפרת: בדיוק. רגע להבין מי אני, מה אני, מה עשיתי, מה אני רוצה באמת מהחיים.

אז התכנסתי לתוך עבודה מהבית, דבר שהיה מאוד לא נפוץ בזמנו.

עשיתי עבודות קופי -רייטינג כפרילנסרית, גם למשרדים שעבדתי בהם, גם לכל מיני לקוחות פרטיים.

תוך כדי הזמן שבו עדן הייתה תינוקת, עבדתי גם כפרילנסרית בקשת במחלקת הפרומו, ואת זה עשיתי

לא מעט שנים.

שלוש שנים אחר כך הייתי שוב בהיריון וילדתי גם את אדם. אז בעצם בתקופה שהילדים שלי היו תינוקות

וקטנים, עבדתי בעיקר מהבית כפרילנסרית…

גילי: אבל כל הזמן בתחום של הקופי -רייטינג ופרסום?

אפרת: וכתיבה. כתבתי קצת לעיתונים, כתבתי תסריטים. הייתי כותבת להשכרה לכל מיני דברים.

כתבתי דברים שהיה להם תשלום ברור בקצה, שלא היו פרויקטים מורכבים מדי.

והייתי בהיריון עם עדן כשרבין היה ראש הממשלה ונחתמו הסכמי אוסלו, והייתי בהיריון איתה כשרבין נרצח.

ושלושה ימים לפני שעדן נולדה, ביבי נבחר. והתגובה הראשונה שלי בבוקר כשקמתי לתוצאות הבחירות הייתה:

"תתפרו, אני לא נותנת לה לצאת". (מצחקקות בעצבות)

ושם בעצם התחיל להתפתח הספר, שבסופו של דבר יצא ב -2003, בהוצאת "בבל", הוא נקרא "ירושלם",

רומן דיסטופי שמדבר על ישראל שאחרי מלחמת האזרחים שבין ישראל ליהודה.

אני חייבת להגיד שבאיזו צלילות מבעיתה אני הסתכלתי על בחירתו של ביבי אחרי ההפגנות בכיכר ציון,

ופשוט ראיתי איך זה מוביל לאיפה שאנחנו נמצאות היום, מינוס שבעה באוקטובר. אבל כן, מה שקורה לישראל.

גילי: אז אולי את צריכה להוציא את הספר בהוצאה חדשה.

אפרת: יכול להיות. למרות שאני חושבת שהדבר האחרון שאנשים עכשיו צריכים זה דיסטופיות, אנחנו

רק צריכים אוטופיות עכשיו. (צוחקת)

ממש השבוע הייתה לי שיחה עם מי שערכה לי את הספר, והיא דיברה על כמה נבואי היה הספר שלי שיצא

לפני 22 שנים. ואמרתי לה, כן, כי אני חושבת שזה ה- Default שלי להסתכל על סיטואציה שמפחידה אותי

ולנסות להבין את ה- Worst case scenario.

זאת אומרת: אוקיי, זה נראה לנו נורא? לאן זה עוד יכול להוביל? והיא אמרה לי, כן, את יודעת,

זה לא ה- Default של רוב האנשים. אמרתי, כן, אבל אני הייתי בשב״כ. (שתיהן צוחקות)

גילי: כן… תסבירי את המילה דיסטופיה.

אפרת: דיסטופיה הוא ז'אנר שלוקח לרוב את המציאות, או מצב שעל פניו יכול להיות מציאותי.

ולוקח אותו לקצה, שהוא סוג של התרחיש הרע ביותר.

הדיסטופיה היא בעצם הכללים המאוד ברורים שבהם מתרחשת המציאות הכאוטית.

הרומן יצא, התקבל בביקורות מדהימות.

גילי: איפה הוא יצא?

אפרת: בהוצאת "בבל", שהייתה הוצאת בוטיק כזאת, תו תקן לזה שכתבתי ספר שהוא איכותי.

בהתאמה הם גם לא עשו יחסי ציבור ושיווק, אז מהדורה נמכרה מהספר. אני חושבת שאת רובה קראו

מבקרי ספרות וחברים, מתי מעט. נורא קיוויתי שזה יעשה מספיק הדים בשביל שאני אוכל לעשות Shift

בקריירה ולהגיד אז עכשיו אני סופרת.

היה משהו בחוסר ההצלחה העובדתית של הספר. אבל האם זה חוסר הצלחה להתקבל בכזה חיבוק

עם ספר ראשון על ידי מבקרי הספרות המחמירים ביותר בארץ? לא בטוחה.

אבל שוב אותו דיסוננס בין אומרים לי שאני נורא מוכשרת, אבל אני צריכה לשלם שכר דירה ואני צריכה

לקנות אוכל, וזה לא יבוא מזה, אז מה אני עושה בינתיים?

גילי: שאלה, סליחה שאני קוטעת אותך. את לקחת את זה לכיוון של אני מוכשרת, אבל אני לא יכולה

להתפרנס מזה כרגע, אז מה אני עושה? ולי דווקא קפץ בראש שזו פעם שנייה שאת עושה משהו שהוא מצוין,

ואת לא הולכת איתו עד הסוף.

אפרת: נכון.

גילי: עוד לפני שאנחנו מדברים על פרנסה וכולי, זה בעיניי קצת סוג של תירוץ.

אפרת: אני מסכימה איתך. לא שזה תירוץ, אלא שזה מעצור, שזה הבאג הכי גרוע שהיה לי במערכת.

כשהתחלתי אמרתי שאני סוף סוף בשלב שבו אני מרגישה שיש סינרגיה, אני חושבת שמה שהכי השתנה בי

הוא המקום שבו אני מסתכלת על עצמי היום ואני אומרת, אני ממש מוכשרת במלא תחומים!

איזה כיף לי, אני יכולה לעשות המון דברים שאני נהנית מהם ולהצליח בכולם.

גילי: א', זה מאוד משמח, רוב האנשים לא יודעים להגיד את זה. אני חושבת שגם היום הרבה יותר קל

להגיע למסקנה הזאת, כי היום תרבות הסלאשרים זאת המציאות.

בעבר, לא מדברת על מה שההורים אמרו: תלמדו באוניברסיטה ושיהיה מקצוע ותרוויחו טוב, אלא מהבחינה

הזאת שזה לא נשמע הגיוני שבן אדם יעשה גם וגם בחייו. אז אנחנו כרגע חיים בתקופה שהיא טובה לנו.

היא מרשה לנו לעשות גם קצת מזה וגם קצת מזה.

אפרת: חד משמעית. בתור אישה שאומנם אובחנה בגיל מאוד מאוחר, אבל מאז ומתמיד הייתה לא מופרעת קשב

אלא מרובת קשבים, תמיד התלונה המרכזית מולי הייתה, את לא מתמידה ואת לא מתרכזת ואת לא יושבת

על התחת ועושה. היום אני מברכת עליה שלוש פעמים ביום, כי הכל מעניין אותי. ואני יכולה להתעסק בהמון

דברים מאוד שונים אחד מהשני, ו…

גילי: בסוף זאת את מתבטאת בכל התחומים.

אפרת: הסינרגיה שעליה דיברתי, וזה כמובן יבוא לידי ביטוי הכי טוב במסע היזמי שלי, שאנחנו תיכף מגיעות

אליו, שכל מה שעשיתי בחיים, השתמשתי בו.

גילי: אני מאוד מאוד מאמינה בזה, גם מול האנשים שאני מלווה בעולם הקריירה. שום דבר שאתה עושה

הוא לא סתם. יהיה לו באיזשהו שלב, גם אם אתה לא רואה כרגע למה אתה עושה את מה שאתה עושה,

באיזשהו שלב… זה יבוא, יחזור אליך ואתה תשתמש.

לעשות גם וגם וגם, אתה לא חייב להיות עם הפרעת קשב בשביל זה.

אפרת: אני באה מבית שבו אימא שלי בגיל מאוד מאוד צעיר ידעה מה היא הולכת לעשות כשהיא תהיה גדולה.

היא עושה את אותו דבר עד עצם היום הזה. היא מעולם לא העלתה בדעתה לשנות.

גילי: מה היא עושה?

אפרת: היא עיתונאית. היא מעולם לא חשבה שיש משהו זולת זה שיעשה אותה מאושרת. יציבות היא הערך

הכי רם ונישא בחינוך שאני קיבלתי. אז ללא ספק הדיסוננס בין זה לבין הצורך שלי לדלג בין דברים ולקחת

מה שאני צריכה לתוך ארגז הכלים שלי, לא להשלים את המסלול, לדלג למסלול אחר, לאסוף עוד כמה כלים

ולדלג לעוד שלושה מסלולים במקביל, היה משהו שהיה בו דיסוננס מאוד מאוד מאוד גדול עם כל מה שחינכו

אותי שהוא רצוי.

גילי: כן. אבל אני חושבת שזה המקום להגיד שזה היופי.

נכון שיש את ההורים שלנו, וכל מה שאתה חייב והדרך שלך וכו' וכו', אבל אפשר לעשות דברים אחרת.

וגם אם אתה לא משלים בדרך, אתה אוסף כלים, וגם מהבחינה הזאת שבסוף אתה מוצא את הדרך.

אפרת:  לגמרי, וגם אתה מוצא דרך, אפילו לא את ה -דרך. אתה מוצא דרך, והיא נכונה כל עוד היא נכונה,

ולפעמים היא תגיע להתפצלות ותסתכל ממנה ותסתכל שמאלה.

גילי: והיא עדיין דרך…

אפרת: כן, כן, אבל היא יכולה להגיע לאיזשהו קצה שבו אנחנו נבחר דרך חדשה ללכת בה, וגם זה נהדר.

היום אני יודעת להגיד ששינויים הם מבחינתי הדשן הכי אהוב עליי בעולם.

זאת אומרת, כשמשהו מפסיק לשרת אותי, כשמשהו מפסיק לעניין אותי, כשמשהו פתאום לא נוח לי,

ואני מרגישה שאני צריכה רגע לזוז מתוכו, זה רגע שאני עוצרת בו ואומרת, יופי, מעניין מה השלב הבא.

גילי: שזה נדיר. אני מבינה אותך בתור מי שאוהבת שינויים, אבל רוב האנשים הם חוששים מהדבר הזה,

הם מפחדים.

אפרת: אבל אני חושבת שזה גם הרבה מאוד עניין של חינוך, שלימדו אותנו ששינויים זה דבר מפחיד.

שכדאי לתכנן דברים קדימה כמה שיותר.

גילי: אני חושבת שזה לא סותר, ושינויים זה דבר מפחיד וקשה.

אפרת: אני חושבת שלהיתקע באותו מקום, במקום שלא מתאים לנו, הרבה יותר מפחיד והרבה יותר קשה

מאשר לשנות.

גילי: זה מאוד עניין אישי. אבל קודם כל זה משהו שמאוד מאוד חשוב להגיד: גם כשאתה רוצה את השינוי

ואתה מחליט עליו, זה לא עושה אותו פחות קשה, מפחיד וכולי. יש את הנקודת התחלה שאתה רוצה,

ואם אתה רוצה, אז יש סיכוי גבוה יותר שכשאתה תשקיע ותתאמץ, ובסוף יקרה השינוי.

אבל once אתה מתחיל לעשות את השינוי, אין הבדל בינך לבין מישהו שנגיד לא רצה את אותו שינוי.

שתינו הגענו לאותה נקודת שינוי. אני רציתי, את לא. די מהר אנחנו על אותו מסלול, שהוא קשה ומפחיד.

אפרת: אני ממש מסכימה בעניין של השינויים, אבל יודעת להגיד שהיום אני כבר מסתכלת באמת

בחיבה מאוד גדולה, אני רואה אותם מגיעים ואני אומרת, בואו בואו חמודים, בואו נראה לאן אתם לוקחים

אותי עכשיו.(מדברת עם חיוך) כן, זה מרגש אותי מאוד להבין שאני בתחילת דרך חדשה.

אני חושבת שחלק מההיתקעות בזמן ההוא הייתה כי בשלב ההוא יש לי שני ילדים יחסית קטנים,

הנישואים שלי כבר ממש לא טובים. ובעצם נכנסתי לשנה וקצת שבהן כתבתי בוקר עד ערב את הספר.

מה שאומר שלא פרנסתי בכלל בזמן הזה, הגשתי את כתב היד הלא גמור לתחרות שהוצאת "בבל" עשתה.

הם בדיוק פתחו מסלול לספרי מקור בעברית, עד אז הם רק תרגמו, והספר שלי זכה.

בהסתכלות אחורה זה כנראה הייתה החלטה לא מי יודע מה.

גילי: מה, לכתוב את הספר?

אפרת: לא, לנתק את הרשת של הפרילנסינג שעשיתי עד אז. שנה וחצי שאת לא זמינה לפרילנסינג הופכת

אותך ללא קיימת. ואז הספר יצא, וכאמור, לא ממש הצליח. ודשדשתי…

לימדתי קצת בבית הספר של הילדים שלי, לימדתי בתיכון תסריטאות. דשדשתי…

מאוד לא ידעתי מי אני, מה אני רוצה. המצב בבית היה מאוד מאוד קשה ומורכב.

וזו ממש הייתה תקופה שלא לא מקצועית ולא יצירתית ולא בשום תחום אחר מצאתי את עצמי.

ואז סביב יום הולדת 40 שלי החלטתי שזה שעשיתי בחירה אי שם בגיל 27 לא אומר שזה יהיה הסיפור

של כל חיי ושאני יכולה וצריכה לעשות שינוי, ושמגיע לי לספר לי סיפור חדש על עצמי, על החיים שלי וכולי.

ובעצם החלטנו להיפרד, אני ואבי ילדיי. הפרידה הזאת הידרדרה מהר מאוד לגירושים מהסרטים הרעים.

ואם היה לי נדמה שזה נורא ואיום, אז 5 חודשים לתוך הסיוט הזה גיליתי שיש לי סרטן שד.

גילי: בת כמה היית אז ?

אפרת:  40 ו- 5 חודשים.

גילי: וואו, ומה את עושה?

אפרת: אני חוזרת רגע אחורה להיסטוריה ולגיל 38. לסבתא שלי היו 5 אחיות, לכולן היה סרטן שד או שחלות.

לאימא שלי היה סרטן שד. עוד לפני שידעו שיש מוטציה גנטית שגורמת לסרטן שד, אני בגיל 15,

כשאימא שלי חלתה, הלכתי לרופא ואמרתי לכל הנשים במשפחה שלי יש סרטן שד,

מה אני צריכה לעשות בשביל שלי לא יהיה?

כשהייתי בהיריון עם עדן בדיוק התחילו הבדיקות הגנטיות, כבר ידעו לזהות את המוטציה הגנטית שאחראית

לאחד מסוגי הסרטנים. ואז החלטתי שאני לא עושה את הבדיקה הגנטית, כי אמרתי להם,

זה שיש לי פוטנציאל אני יודעת, אין לכם תרופה, אז מה אני צריכה להסתובב עם העננה הזאת מעל הראש שלי?

בגיל 38 שהבנתי שאני לא הולכת לעשות יותר ילדים, וכבר היה ברור שאם אני נשאית של המוטציה,

עדיף שאני אוציא את השחלות שלי. המוטציה הזאת גורמת לסרטן שד או שחלות או שניהם, וסרטן בשחלות

מאוד קשה למצוא בשלבים מוקדמים. אז בעצם בגיל 38 הלכתי לעשות את בדיקת הנשאות.

כמובן שהצטרפתי למועדון המאוד מכובד.

גילי: המשפחתי.

אפרת: המשפחתי והכללי. ומיד הלכתי לעשות בעצם כריתה מניעתית של שחלות, מה שאומר שבגיל 38

הכנסתי את עצמי למנופאוזה.

גילי: גיל מעבר.

אפרת: גיל מעבר. כולל כל התופעות של גיל המעבר. גלי חום זה החיצונית שבהם.

מצבי רוח, שחיקה של העצמות וכולי, ואני חושבת שחלק מזה גם היה חלק מהמוטיבציה שלי להגיד בגיל 40,

אוקיי, צעירה אני כבר לא הולכת להיות, הנה אני כבר בגיל המעבר, אם אני עוד רוצה להספיק ליהנות מהחיים,

כדאי שאני אעשה שיפט מאוד גדול עכשיו, לפני שזה ממשיך להידרדר. ואז באמת, כשאני בת 40, החלטנו

להיפרד. הפרידה הזאת הייתה החלטה מצוינת, אבל ההידרדרות הייתה נוראית.

ועם זה שכביכול ידעתי שיש לי סיכוי מאוד גבוה לחלות בסרטן שד, ועם זה שאימא שלי, מאז שהיא הייתה

חולה, התנדבה במשך המון שנים בארגון שנקרא "יד להחלמה", מה שהם עושים בעצם זה שולחים נשים

שהיה להם סרטן שד להיפגש עם נשים שזה עתה אובחנו, כדי שתהיה לנשים המאובחנות הטריות תמיכה

ואת מי לשאול את כל השאלות, האבחנה הזאת נפלה עליי כמו צונאמי.

לבוא אל הילדים שלי שנמצאים בתוך הטראומה המזעזעת של הפרידה הכל כך קשה בין ההורים שלהם,

ולהוסיף על זה: "חוץ מזה יש לי גם סרטן", עברתי דברים בחיים, אני עדיין מסתכלת אחורה ואומרת

שאני חושבת שזה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי. הכי קשים.

הם היו בני 8 ו -12 אז, מאוד צעירים.

גילי: והם גדלו איתך, זאת אומרת, זה היה ברור שאת הכתובת.

אפרת: כן, הם היו אצלי. אני הייתי ההורה המתפקד בחייהם הרבה מאוד שנים לבדי.

ביחד עם ההבחנה גם היה לי ברור לגמרי שאני לא יכולה להרשות לעצמי למות.

כי יש פה שני ילדים שאם אני אמות, הסיפור שלהם הוא טרגדיה. ואני יודעת להגיד שתוך כדי המהלך

של הסרטן וההחלטות הסופר גורליות שהייתי צריכה לקבל מהיום למחר, כמו האם אני עושה כריתה חלקית,

כריתה כפולה, כריתה מלאה, רק בצד אחד, בשני הצדדים, האם אני עושה כימותרפיה, באמת החלטות

הכי גורליות שאישה יכולה לקחת, והפרמטר היחידי שעבד שם בכל החלטה היה מה מגביר את הסיכוי

שלי לחיות.

גילי: וכמה זמן היית חולה?

אפרת: אני חושבת שזאת בכלל שאלה שראוי להתעכב עליה כשמדובר על סרטן. לא רק שד, על סרטן בכלל.

כי בעצם יש את הרגע שבו האדם מאובחן או מאובחנת. הרבה מאוד פעמים זה הרבה לפני שהופיע איזשהו

סממן שגרם לי להרגיש חולה קודם, הרגשתי מצוין פיזית.

השלב הראשון היה ניתוח. כריתה כפולה של שני השדיים, שיחזור מיידי. שלושה שבועות אחרי הניתוח הזה

התחלתי כימותרפיה. הפסקתי את הכימותרפיה באמצע כי הכימותרפיה כמעט הרגה אותי, וכזכור,

למות לא יכולתי.

ואז מבחינת עולם הרפואה, כביכול השלמתי את מסלול הטיפולים שלי.

מרבית הנשים שיהיה להן סרטן שד ימשיכו להיות מטופלות 3, 5, 7, 10,  אני כבר שמעתי גם על 12 שנים אחרי,

בטיפולים הורמונליים וכל מיני, שמורידים את הסיכוי לחזרה של הסרטן.

יש כל מיני סוגי גידולים. יש סוג שנקרא Triple Negative. שאין לו קולטנים שיודעים להיקשר לשלושה

סוגי טיפולים שבעצם מקבלות רוב הנשים שיש להן סרטן שד.

זאת אחת הסיבות שבגללה כרתתי את שני השדיים ולא רק את השד הנגוע. מלבד העובדה שכאמור הפוקוס

שלי היה על אני צריכה לשרוד עכשיו ולהיות בפוקוס על הילדים. אז אם יהיה לי שד אחד בריא ואני כל הזמן

אהיה בחרדה של האם אני מפתחת גם בו סרטן, אני לא אהיה בפוקוס על מה שחשוב, אז יאללה נוריד את

שניהם.

אז בעצם כשאת שואלת כמה זמן הייתי חולה, מבחינת עולם הרפואה, כל עוד היו טיפולים שקיבלתי,

הייתי חולה במחלקה האונקולוגית. ב-3 שנים שאחרי עברתי עוד 4 ניתוחים כי השחזור שלי נכשל,

אובר אנד אובר. אז חזרתי כל פעם לעשות עוד ניתוח ועוד ניתוח. האם זה תחת ההגדרה של הייתי עדיין

חולה בסרטן? אם את שואלת את האונקולוגים-לא. אם את שואלת אותי-חד משמעית כן.

אני עדיין הייתי במצב שבו ניסיתי להביא את הגוף שלי למצב שבו אני לא מסתכלת במראה ורואה שם

חולת סרטן, אלא מסוגלת להסתכל במראה ולראות שם אישה שהיה לה סרטן, ברמת התופעות לוואי

מהכימותרפיה, שכאמור כמעט מתתי ממנה.

לא מעט שנים אחרי הייתה לי נוירופתיה, שזה בעצם חוסר תחושה בקצוות של כפות הידיים, כפות הרגליים.

הילדים שלי צחקו עליי שאנחנו צריכים לעבור להשתמש בכלים מפלסטיק, כי לא הייתה פעם שאני שטפתי

כלים ולא נשברו כלים.

האם הייתי עדיין חולה? מבחינת האונקולוגיה לא. מבחינת התחושה שלי, אישה שלא מסוגלת להחזיק כוס.

לא הייתי בריאה.

גילי: כששואלים כמה זמן היית חולה, אז באמת מדברים על הקטע היותר רפואי, כי אין ספק שיש לזה

השלכות לשנים רבות.

אפרת: כן, אבל העניין הוא שהקטע הרפואי נמשך 3 עד 5 שנים אחר כך. כי כל הזמן הייתי בבדיקות,

כל הזמן הייתי בטיפולים. לטפל בנוירופתיה, לטפל בעצמות שלי שכתוצאה מהכימותרפיה עברו כל מיני דברים,

לטפל בכל מיני כאבים, מערכת העיכול שלי שנדפקה לחלוטין מהכימותרפיה.

באופן קבוע במשך שנים אחרי הטיפולים, העולם שלי כלל רופאים, טיפולים, בדיקות, הדמיות.

האם מישהו יכול להסתובב בעולם בתחושה של הבראתי?

גילי: לא, ברור שלא. אז מה את עושה בתקופה הזאת?

אפרת: אז בעצם עבדתי בלהבריא.

אבל כל הפיזיות שלי השתנתה תוך 3 חודשים מקצה לקצה. ועם זה שהייתי מוקפת בהמון אנשים והמון עזרה

והמון ידע על מה אומר הטיפול הזה ומה תופעות הלוואי של התרופה ההיא, פתאום מצאתי את עצמי,

אישה שממש לפני מספר חודשים פירגנה לעצמה לחוות מחדש את נשיותה, מאבדת את רוב מה

שהגדיר אותי אפריורית כאישה. לא היו שדיים, לא היה לי שיער, נראיתי חולת סרטן.

התמודדתי עם המון צרכים יומיומיים, שפתאום לא היה להם מענה. נשר לי השיער. כמובן שהתכוננתי לזה,

כי זה לא מגיע במפתיע. קניתי פאה.

הילדים שלי וחברה גילחו לי את הראש כשהתחילה הנשירה, כדי שאפילו הדבר הזה לא יקרה מעצמו,

אלא תהיה לי עליו איזושהי שליטה. חברה טובה הגיעה עם סל מלא צעיפים יפהפיים שאני אוכל לקשור

לי על הראש.

אני מנסה לקשור עליו איזה צעיף יפהפה שהחברה הביאה לי, ואני מבינה שצעיפי משי זה דבר נהדר,

אבל כשאין שיער הם לא מחזיקים על הקרחת, אלא מחליקים. זאת אומרת, 70% ממה שהיא הביאה לי

מפסיק להיות רלוונטי.

אני הולכת לישון, ובמשך 3-4 לילות, אני מתעוררת עם כאבי ראש שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי

מרוב כאב ראש. ואני כמובן נורא בבהלה מזה, מתקשרת לרופאים. לא ברור, לא אמור להיות דווקא כאב ראש,

דווקא בבוקר, ולוקח לי איזה שלושה ארבעה ימים להבין, שמה שממש כואב לי זה העובדה שעד אותו רגע

כל חיי על הקרקפת שלי יש חימום של המון שיער, ובעצם כשאני ישנה מכוסה בשמיכה הראש שלי,

הקרקפת שלי בחוץ וקר לי פשוט קר לי בקרקפת וזה מה שעושה את כאב הראש.

ואז אני מחפשת כובע כלשהו שאפשר לשים על הראש בלילה ושיישאר שם, ושאני לא אזיע בו ושלא יגרד לי.

וזה נהיית מטרת העל של החיים שלי, למצוא כובע כזה. ועד שאני מוצאת אותו איפשהו באיזה אתר בחו״ל,

ועד ששולחים אותו לאיזה חברה שלי שבדיוק נמצאת שם והיא שולחת לי אותו ועד שהוא מגיע אליי,

אני כבר הפסקתי את הכימותרפיה וכבר יש לי פלומה על הראש, אז כבר לא כל כך קר לי בראש.

וכמה ימים אחר כך אני מתעוררת בבוקר והולכת לצחצח שיניים. ואני מסתכלת במראה, וקולטת איזה

א-סימטריה לא ברורה. ופתאום אני מבינה שבעוד יש לי גבה קלושה בצד אחד, בצד השני אין לי גבה

כי היא נשארה על הכרית בלילה, כי ישנתי עליה. ואני אומרת לעצמי, אוקיי, אז מה אני עושה עכשיו?

איך אני יוצאת מהבית עם צד אחד גבה וצד שני כלום? היום סבבה, יש עפרונות שיודעים לצייר גבות.

אז לא היו, לא היו. ומצאתי במקום אחד גבות להדבקה למי שעוברות כימותרפיה. אז הזמנתי, ועד שהגיע.

שלא נדבר על העובדה שעברתי כריתה כפולה ושחזור, ואני נשלחת הביתה עם תחבושות שכורכות

את אזור השדיים שלי. מלפפים סביבי תחבושת, אחרי שבבית החולים הדביקו עליי פלסטרים מאוד גדולים.

אבל הגוף שלי פיתח מהר מאוד אלרגיה לפלסטרים האלה, אז למעשה הדבק יותר מכאיב לי מהחתך הכירורגי.

אז עכשיו שמים לי הרבה מאוד גזות ומלפפים סביבי תחבושת, ואת הקונסטרוקציה הזאת שמקיפה

את השדיים שלי אני בעצם אמורה להחליף כל יום כשאני יוצאת מהמקלחת.

אבל אין שום אפשרות שבה אני, אישה שעברה ניתוח בשני השדיים שלה, יכולה לכרוך את עצמה עכשיו

במשהו, כי זה לא תנועה שאני יכולה לעשות! אני לא יכולה להרים את הזרועות שלי בשום צורה שהיא,

או להזיז אותן.

אז בעצם בסיטואציה שבה אני עומדת מול הגדמים של מה שהיו הציצים שלי עד לפני רגע, ולא מסוגלת

אפילו להסתכל עליהם עדיין בראי, אני צריכה להיחשף בפני מישהו שיעזור לי להחליף תחבושת.

בתוך הסיטואציה הזאת, מי שעושה את זה זאת אימא שלי, אישה שעברה סרטן שד הרבה מאוד שנים לפני,

אישה שכמות הפעמים שראיתי אותה בוכה בימי חיי עד אותו רגע היא ספורה אולי על יד אחת,

והיא נאלצת לחבוש את הילדה שלה, שהיא מבחינתה אשמה בזה שהיא העבירה אליי את הגנטיקה

הדפוקה של משפחתה.

והסיטואציה הזאת הופכת להיות אירוע כל כך טעון רגשית, שאני פשוט לא עומדת בו ואני מזמינה אחות

מקופת חולים ומתאמת איתה מתי אני נכנסת למקלחת כדי שהיא תהיה שם להחליף לי תחבושת

כשאני יוצאת מהמקלחת.

ואני לא יכולה תוך כדי שאני מתמודדת עם הדברים האלה, לא יכולה שלא לחשוב שמדובר על מחלה

שפוגעת באחת משמונה נשים בעולם ואני לא היחידה שלא מעוניינת שאימא שלה תחליף לה תחבושות.

ואני לא היחידה שצריכה פתרון לגבה, ולריסים ולאסימטריה של השדיים שאין שום דבר שיודע להיענות לה,

ולבגדים שאני צריכה עכשיו שטשטשו את זה שיש לי תחבושות מסביב לשדיים.

או למשהו שיחזיק את הנקזים שיצאתי איתם מבית החולים ואמרו לי תתלי אותם עם שרוך על הצוואר.

נקזים שמנקזים את ההפרשות מהאזור שהיה השדיים!

איבר שעד אותו רגע גרם בעיקר לעונג מיני ולהזנה של הילדים שלי, ופתאום הוא משהו שמפריש זוועות

שקשורות בשרוך לצוואר!

והעולם כולו משדר לי חמודה, את לא אישה יותר, איבדת את השדיים שלך, עזבי אותנו עכשיו מלהרגיש

אישה תוך כדי התהליך שאת עוברת. עזבי, תגידי תודה שאת חיה.

בחייאת, את רוצה עכשיו חזייה שתהיה לך נוחה? את רוצה מחזיק לנקזים? את רוצה בגדים שיודעים לעבוד

עם הזעות של גלי חום? באמא שלך, מתמודדת עם סרטן, זה מה שמציק לך?

וזה הטריף אותי.

ומכיוון שגם ככה הייתי חלשה ברמה שרוב הזמן שכבתי, אז מה שעשיתי רוב הזמן זה ישבתי על האינטרנט

וחיפשתי פתרונות לכל מיני דברים שנשים במצבי מתמודדות איתם.

אמרתי, אוקיי, אני בישראל, בטוח בעולם יש מלא פתרונות. ומצאתי כל מיני פתרונות שיכולים להתאים

לכל מיני צרכים שמתעוררים כתוצאה מ מסלול הטיפולים שעוברות נשים שיש להן סרטן שד.

בהתחלה זה היה פתרונות לניתוח ולחבישה, ואז זה היה פתרונות לכימותרפיה. ואז, אני אישית לא עברתי

הקרנות, אבל נשים שעברו איתי את הטיפולים וכבר היו חלק מקהילה של נשים מתמודדות שהצטרפתי אליה,

דיברו איתי על מה קורה להן כשהן בהקרנות, ונשים שעברו טיפולים הורמונליים.

הפכתי להיות אישה שכל היום מחפשת באובססיביות פתרונות למה שהנשים האלה עוברות, וכל הזמן אמרתי,

איך יכול להיות שיש כל כך הרבה אתרים שמראים לכולנו, נשים שלפני רגע היינו בהיריון, מוצרים

לכל טרימסטר, לכל שבוע בטרימסטר! והאתרים האלה היו הכי מזמינים והכי יפים, ואיקס שנים אחר כך

אותן נשים מוצאות את עצמן שוב בסיטואציה שבה הגוף שלהן משתנה. הן צריכות מלא פתרונות

שהן אפילו לא יודעות לקרוא להן בשם, ואין שם שום דבר ואף אחד שמדבר אליהן, שמציע להן,

שלא נדבר על אומר להן בואו נעזור לכם להמשיך להרגיש הנשים שאתן ולא רק חולות סרטן!

גילי: מתי את מרגישה שהדבר הזה שסיפרת עליו צריך להיות השליחות שלך בחיים?

אפרת: קודם כל, אני מרגישה שהוא צריך להיות. אני כל הזמן הולכת ואומרת, איך יכול להיות שאין אתר כזה?

ואני נמצאת בתוך קבוצת תמיכה, שהקימה אורטל המדהימה, קבוצת פייסבוק שנקראת "גם אני חליתי בסרטן

שד". קבוצה מאוד מומלצת למי שמצטרפת למועדון המפוקפק. אורטל, לצערנו המאוד גדול, אורטל ומיכל

שהקימו אותה, שתיהן לא שרדו את המחלה. אבל אורטל בעצם פנתה אליי ממש בסוף הטיפולים, הציעה לי

להצטרף, ואני מוצאת את עצמי נמצאת הרבה מאוד עם נשים נוספות שעוברות את אותו דבר.

נשים בגילאים שונים, מסביבות שונות, וכולן מסכימות איתי לחלוטין, וכולן מקטרות על אותם דברים, ולכולן

חסרים אותם פתרונות שאני מדברת עליהן, ואני פשוט מבינה שהדבר הזה צריך לקרות.

וכשאני הולכת כל הזמן ואומרת מישהו צריך לעשות את זה, באיזשהו שלב חברה אומרת לי: "נראה לי

שהמישהו הזה זו את!" ואני אומרת לה: "אבל מה הקשר?"

גילי: אני רוצה להגיד שהרבה פעמים אנשים שהם חיצוניים לנו, רואים עלינו דברים שאנחנו לא רואים אותם,

ולכן זה מאוד הגיוני שתבוא חברה או מישהי ותגיד לך את הבן אדם הנכון לעשות.

אפרת: אני אפילו לא בטוחה שהיא חשבה שאני הבן אדם הנכון. היא אמרה לי: "אין מישהו שיקים את זה,

זה רעיון שלך, אז את צריכה להקים אותו".

עכשיו, אני, כזכור לנו, כותבת, פרילנסרית, מה לי ולהקים אתר אינטרנט? להקים חנות? להקים קהילה?

אין לי כלים, אני לא יודעת איך עושים את זה. ובעצם מה שקורה זה שבשנה הזאת, שבה אני מסתובבת

ומגדלת את הרעיון הזה, אני נפגשת עם המון אנשים שיודעים משהו בתחום של אתרי אינטרנט,

חנויות אינטרנט, קהילות.

עכשיו אנחנו מדברות על 2010, 2011, זאת אומרת, העולם מאוד רחוק מאיפה שאנחנו נמצאות.

גילי: מאיפה שאנחנו נמצאות היום, כוונתך.

אפרת: כן, כן. כל מי שאני נפגשת איתו אומר בסוף הפגישה, רגע, ויש לי עוד מישהו שכדאי מאוד שתיפגשי.

אני בשלב הזה מסתובבת עם פלומת אפרוח, רזה כזאת, נראית כמו שורדת סרטן, מי יגיד לי לא? אז כולם

מסכימים לפנות לי לפחות שעה, ואני באמת מוצאת את עצמי עושה מסלול ישיר לדוקטורט בתחום המאוד

ספציפי שאני בונה בשלב ההוא. אני מבינה שזו חייבת להיות חנות שקהל היעד שלה הוא נשים שעוברות

סרטן שד, והחנות הזאת חייבת להיות מחוברת לקהילה שבה נשים ידברו על ההתמודדויות שלהם.

אני גרה בישראל, אז יש לנו מפגשים פיזיים בקהילה. באמריקה הגדולה נשים לא נפגשות אחת עם השנייה

באופן פיזי. אבל כבר יש פייסבוק בלי תוכנית עסקית עדיין, וכבר יש טוויטר ששם קהילת סרטן השד

האמריקאית מנהלת פעם בשבוע שיחות. בעיקר על איך אנחנו משנות את הדרך שבה מערכת הבריאות

מתייחסת לנשים עם סרטן שד. אני מוצאת את עצמי מצטרפת לקהילת אונליין הזאת בטוויטר של האמריקאיות,

ואני נמצאת הרבה מאוד עם הקהילה שלי בארץ.

ואני לוקחת מכאן ומכאן את התובנות שהשיח הזה של נשים, על התלונות , על הדברים שהן מתמודדות איתם,

שהעולם עיוור אליהם. הם חומר גלם של מה שאני בעצם בונה. וברור לי לגמרי שאישה שתבוא לדבר על זה

שהיא עוברת עכשיו ניתוח או עברה עכשיו ניתוח, היא רוצה לדבר גם על ההשלכות הרגשיות של הדבר הזה.

גם על מה עושה ולא עושה בעניין הילדים, כי הייתי אם חד -הורית, הרמתי משהו כבד, ושחזור שנעשה לי איזה

חודש -חודשיים לפני, נדפק בגלל זה והייתי צריכה לעבור עוד ניתוח. אז למה כדאי לשים לב?

ושבעצם אני רוצה לייצר המון הצלבות בין הדברים שהיא תדבר עליהם לבין התכנים שהקהילה כבר דיברה

עליהם ואספה טיפים בדיוק על מה שהיא הולכת עכשיו לעבור, לבין מוצרים שיש שיכולים לעזור לה.

ובעצם אני מבינה שאני בונה איזושהי פלטפורמה שיודעת לשלוף על מה שהאישה כותבת, גם טקסטים

שנמצאים במערכת וגם מוצרים שנמצאים במערכת. זאת אומרת, בעצם מערכת שעד אותו שלב לא קיימת

בחנויות אונליין בשום מקום בעולם.

ובמקום הזה אני אגיד, המזל שלי הוא שאני לא באה מהתחום, כי אז אני אומרת, אני רוצה לעשות לה

את החיים נורא פשוטים, אז מה אני צריכה להגיש לה בלי שהיא תדע שהיא צריכה לחפש?

בדיעבד כל חנות שופיפאי שהיום מישהו בונה כבר מציעה את זה אוטומטית, אבל אז לא הייתה כזאת!

וגם ההבנה שמישהי שהולכת לעבור עכשיו ניתוח היא בסטייט אוף מיינד ובצרכים שונים לגמרי ממישהי

שהולכת לעבור עכשיו כימותרפיה, ואני גם לא רוצה לערבב להם את זה.

ואני מחפשת מי שיקימו את זה איתי, כי ברור לי לגמרי שאני לא יודעת לעשות את הדבר הזה. ואז אני אומרת

אוקיי, אני רוצה שותפה שהיא באה מתוך ההייטק. אבל אני גם רוצה שהיא תהיה אישה שעברה סרטן שד,

כי היא חייבת להבין על מה אני מדברת.

ואז אני מגיעה למישהי שהיא כל הדברים האלה, עוד מישהי שלא שרדה את סרטן השד, אישה שנקראת

טובי ריגלר. אנחנו לוקחות את כל הוויז'ן הזה שלי ועושות ממנו תוכנית עסקית ופיץ', ומתחילות להסתובב

בין משקיעים.

ורוב המשקיעים נרתעים ממש ברמה הפיזית. זאת אומרת, אני מדברת על מה עוברות הנשים, ואני רואה אותם

מתכווצים בתוך הכיסאות שלהם. ואני רואה את כל שפת הגוף שלהם אומרת שתיגמר השעה שנתתי לה

והיא תצא לי מהחדר, אני לא יכול לשמוע את זה.

ואני מבינה שיש סיבה לזה שאין פתרונות כאלה, והיא שסרטן שד הוא מחלה שיש לה חודש שלם שבו

יש מלא סרטים – ו survivors ומצעדים וטרילילי וטרללם, אבל אף אחד לא באמת רוצה לשמוע על

ההתמודדות האמיתית היומיומית של מי שחלתה במחלה הזאת.

ואני מבינה שיש פה כשל מאוד מאוד גדול בין העובדה שאני רוצה לגייס כסף, וכסף נמצא בעיקר אצל גברים,

לבין העובדה שגברים ממש לא רוצים לשמוע על התחום שבו אני רוצה לגייס כסף.

שהדיסוננס הזה הוא עניין מאוד רציני.

ואני מתחילה להיות עוד יותר ממוקדת בחיפוש שלי, ואני אומרת, אני רוצה לחפש גברים שמישהי במשפחה

שלהם חלתה. אז אולי הם יהיו יותר אמפתיים לדבר הזה.

גילי: ומה את עושה?

אפרת: אז בעצם אנחנו עושות המון פגישות עם משקיעים. אני כבר יודעת שאני מקימה סטארט -אפ,

ויקראו לו Cure Diva.

גילי: שם יפה.

אפרת: תודה. קופי רייטרית שמעי. בשמות אני טובה.

גילי: זה מתחבר למה שאמרנו קודם, בדיוק. שצריך לנצל יכולות.

אפרת: חד משמעית! כל הניסיון שלי בעולם הפרסום, היה כר אינסופי להבנה שלי איך אני צריכה לשווק

את הדברים אל הלקוחות, איך זה צריך להיראות, איך לייצר באמת מה שבפרסום קוראים look and feel.

שנשים ירצו להיכנס לשם ולשהות בתוך הפלטפורמה שאני בונה עבורן. אין שום ספק שהעבר הקופירייטרי

שלי בא שם לידי ביטוי בכל צורותיו.

ובאיזשהו שלב בתהליך הזה הגיעו אליי שני במאים דוקומנטריים שעשו סדרה דוקומנטרית שנקראה

"סיליקון ואדי" ששודרה ביס דוקו. והם בעצם ליוו 4 סטארט -אפים משלב הוויז'ן. אז לא רק שאני הולכת

לפגישות ומדברת על ציצים עם אנשים שלא מעוניינים לשמוע, אני גם מגיעה עם צוות צילום.

גילי: ויש כל הזמן תיעוד של האירוע הזה: "אמרת לא".

אפרת: בדיוק. עכשיו, גם אנשים לא נעים להם להגיד לי לא כי בכל זאת האישה עברה סרטן ואנחנו מבינים

שזה משהו שבאמת יעזור. אז גם מי שאומרים לי לא, לרוב מחברים אותי הלאה. ואז באיזשהו שלב מצטרפת

אליי טובי, וזה נעשה יותר ממוקד כי היא באמת יודעת להגיע אל אנשים שהם יותר… ואנחנו מצליחות לגייס

250 אלף דולר ואנחנו בעצם אמורות להרים אתר.

ואנחנו מרימות אתר, ואני מדברת עם כל מי שמהם הזמנתי מוצרים לאורך המסלול, ועם כל החברות

וה -survivors שהמציאו מוצרים ברחבי העולם, ואני בעצם מביאה את כל המוצרים של כולם לתוך האתר שלנו.

ואני עושה יום צילומים לקהילה שלי עם מאפרות מתנדבות, ועם צוות של חמישה או שישה צלמים וצלמות

שכולם באים בהתנדבות. אנחנו עושות שם יום צילום כי אני צריכה צילומים של האביזרים.

ברור לי שהדוגמניות שלי חייבות להיות נשים שבאמת מתמודדות עם סרטן או התמודדו עם סרטן,

אז אני פונה לקהילה שלי הגיעו 40. וזה היה אחד הימים הכי מרגשים בחיים.

לראות את הנשים האלה נכנסות כשהנשיות שלהן נמצאת במצב טראומטי לגמרי, עומדות אחר כך

מול המצלמה כשהן מרגישות הכי יפות והכי קורנות והכי נשים, היה דלק במנוע של הדבר הזה המון המון זמן.

כאילו היה לי באמת ברור שאנחנו מציעות משהו שמעבר לזה שהוא מציע מוצרים ומציע קבוצת תמיכה,

הוא מציע חוויה מתקנת לטראומה המאוד מאוד כבדה בנשיות שכרוכה בלהיות אישה שעוברת סרטן שד,

להבדיל מכל סרטן אחר.

הרבה זמן, אני הייתי האישה הזאת שמדברת על שדיים ועל הטראומה שקשורה באובדן של שדיים,

בעולם שבאמת לא ידע מה לעשות עם האינפורמציה הזאת.

לימים, המסע הזה שלי הפך אותי לאחת החלוצות העולמיות של תחום שלם שנקרא Fem-tech,

שבעצם מתעסק בפתרונות טכנולוגיים לעניינים של נשים.

גילי: ואז נקפוץ קצת קדימה בעלילה. מצאתם בסוף את המשקיע, משקיעה?

אפרת: משקיעים.

גילי: מי השקיע?

אפרת: משקיעים פרטיים שלפני זה באמת השקיעו בסטארט -אפ שהביא לשוק את בקבוקי הפלסטיק

הראשונים שלא מפזרים BPA במיקרו. זאת אומרת, הם עבדו לפני זה עם קהל של נשים, אימהות, והרקורד

שלהם היה של אנשים שיודעים שדברים שמטרידים רק נשים יכולים להיות חתיכת עניין.

גילי: יפה.

אפרת: ובעצם האתר הושק באוקטובר, שזה חודש המודעות לסרטן, חודש המודעות הבינלאומי,

ב -2013 בניו יורק.

הדוגמנית הראשית שלי, שהיא עוד אישה שקיפחה את חייה למחלה המזעזעת הזו, קירה דורון שהייתה

יפהפייה שאין כדוגמתה, והופיעה בכל הפרסומים של האתר שלי עם קרחת נוצצת ואיפור ועגילים,

הייתה כל כך יפה שזה היה עוצר נשימה. וזו היתה פעם ראשונה שאישה קירחת נראתה על בילבורדס בטח

בארצות הברית, כולל בטיים סקוויר ביום ההשקה שלנו בניו יורק.

ב -2014, כעבור 7 -8 חודשים, היו לנו בקהילה 70,000 נשים.

גילי: מדהים! ומי מוביל את כל הדבר הזה?

אפרת: בשלב הזה אני מובילה את כל מה שקשור לקהילה והוויז'ן. יש מנהלת מוצר שעבדה עם המשקיעים

בעצם גם בסטארט -אפ שלפני, שקוראים לה אסתר, וטובי היא בעצם המנכ״לית. בשלב כלשהו היא פורשת

ואחד המשקיעים נכנס כמנכ״ל במקומה, ואז כשהאתר עולה ופורח, אני מקבלת טלפון ממשרד הפטנטים.

גילי: בישראל?

אפרת: בישראל. שם שלוש שנים קודם, במהלך התקופה שבה נפגשתי עם מלא אנשים כדי להבין

איך אני עושה את Cure Diva , השארתי בקשה לפטנט ופרוטוטייפ מאוד מאוד ראשוני למוצר חבישה

ייעודי לניתוחי שד.

הבנתי שבכל העולם כולו אין תחבושת שמיועדת לשדיים, זה נראה לי אבסורד. כשלא מצאתי, מישהו מהחברים

אמר לי אולי תעשה איזה חיפוש פטנט, כי יכול להיות שאת בעצם הראשונה שחושבת על זה.

ואמרתי: אין מצב, כל כך הרבה נשים עוברות סרטן שד, כל כך הרבה נשים עושות ניתוחי שד אלקטיביים,

הגדלות, הרמות, מלא סוגים של ניתוחים פלסטיים בשד. לא יכול להיות שרק אני חשבתי על זה.

אבל כשלא מצאתי, וכבר הייתי באמת אלופת העולם בלמצוא דברים, אמרתי טוב, וכשלא מצאתי פטנט,

אז הגשתי. והנחתי אותו בהליך שנקרא PCT,  שזה בעצם תהליך שבו התאריך נשמר לי כתאריך ההגשה

של הפטנט.

גילי: זאת אומרת, שומר לך על זכות הראשונים של הגשת הפטנט?

אפרת: לגמרי.

גילי: אז אם אני ככה מנסה לנתח את הדבר הזה, כשהתחלת להתעסק בכל הדבר הזה, היה את החזון הגדול,

ובתוך הדבר הזה היה את המוצר. שעשית איזושהי פעולה, שהיא פעולה מאוד ראשונית, בדקת, הבנת

שאין אף אחד וכולי, הגשת בקשה וכאילו שכחת מזה.

אפרת: כן.

גילי: עברו שלוש שנים, ופתאום מודיעים לך שקיבלת את הפטנט.

אפרת: לגמרי. ומשמעותה של ההודעה הזאת היה שתוך 3 או 4 חודשים, אם הצלחתי לקבל פטנט בארץ,

אני יכולה להגיש פטנט בינלאומי. אבל ברור לגמרי שאני לא יכולה להגיש את זה על הפרוטוטייפ

שהכנתי בבית מתחבושות שקניתי בסופר פארם עם מגבת חד פעמית ורצועות אלסטיות של חיתולים.

ואז פניתי אל מישהי שהגיעה אליי שנה קודם.

בעודי עובדת על Cure Diva, קיבלתי טלפון מסטודנטית במכון הטכנולוגי בחולון, שאמרה לי אני עושה

פרויקט שקשור לחזייה לנשים שעוברות ניתוחי שד, וכל מי שאני נפגשת איתם אומרים לי שאני חייבת

להיפגש איתך. את מוכנה לשבת איתי? אני אומרת לה בטח.

גילי: אני רוצה גם שתוך 3 חודשים יהיה לך מוצר. (צוחקת)

אפרת: לא, זה היה שנה קודם. ואז ישבתי איתה והיא הראתה לי את פרויקט הגמר המבריק שלה,

שלא היה דומה למה שאני דיברתי עליו, אבל היה מוצר גאוני, והרמה שהיא עבדה בה באמת הייתה מעיפת מוח.

ועניתי לה על כל מה שיכולתי, וחיברתי אותה לכל מי שיכולתי, ואז שאלתי אותה: יש עוד משהו שאני יכולה

לעזור לך? אז היא אמרה לי, לא, וואי, עזרת לי הכי בעולם.

אמרתי, יופי. אז אני רק רוצה עוד להגיד דבר אחד: לכי תסיימי את התואר שלך, אני אלך לגמור להכין

את האתר שלי, ובאיזשהו שלב אנחנו נעבוד ביחד, כי יש לי מוצר שאני המצאתי, ובאיזשהו שלב אני אצטרך

להפוך את הפרוטוטייפ הזה למוצר.

עוד באותו יום התקשרתי אליה, והגענו להגשה הבינלאומית, כשיש לי גם כסף להגיש בינלאומי וגם פרוטוטייפ.

הרבה הרבה יותר משוכלל וטוב. כי לשם כבר באמת הגעתי גם עם הידיעה שאני יכולה, גם עם הידיעה

שאני יודעת לגייס כסף, גם עם רקורד של עשייה בתחום, עם 70 אלף נשים שהבאתי לקהילה, עם אתר

שהקמתי Against all odds.

בסיבוב הזה הרגשתי ששום דבר לא יכול לעצור אותי. שאני יודעת שזאת השליחות שלי, שאני יודעת

שזה תיקון עולם שאני צריכה לעשות. גם הייתי המנכ״לית במשך שמונה שנים.

גילי: של Cure Diva?

אפרת: של EZBra. עזבתי את Cure Diva בשביל להקים את EZBra, כי לא הייתה ברירה.

גילי: אז בעצם את נאלצת לעזוב את Cure Diva, מה קורה עם הדבר הזה?

אפרת: Cure Diva המשיכה להתנהל עוד איזשהו פרק זמן, ועד היום החנות קיימת. באיזשהו שלב הגיע הרגע

שהמשקיעים כאנשים שרוצים לראות שורת רווח אמרו: הקהילה הזאת לא מייצרת מספיק קניות.

אנחנו החנות היחידה בעולם שזה קהל היעד שלה, אנחנו נסגור את הקהילה. ואני אמרתי להם: תקשיבו,

זאת יריה בראש! מכיוון ששעה אחרי שאתם סוגרים את הקהילה, יקומו 20 אתרים שיקימו נשים שחלו בסרטן

שד, אתם תהיו אלה שרוצים לעשות כסף על חשבון נשים שחולות בסרטן שד, והן יהיו אלה שאם כבר אני

מוציאה כסף, אני אוציא אצלן, ולא יהיה לכם שום בידול חוץ מזה שאתם תהיו האיומים האלה שסגרו להן

את המועדון שבו הן מדברות.

גילי: כן.

אפרת: והם לא הקשיבו לי.

היום הרי כל הסיפור של ה-  Influencers  הוא כמה אנשים מקשיבים למה שיש לך להגיד! הם ויתרו על זה!.

ואני כבר הייתי בתוך EZBra וממש הצטערתי, אבל אמרתי, אוקיי אני אמשיך עם שלי.

גילי: אז בעצם את מקימה את החברה הזאת, ויש את הפיתוח והמוצר, ומתחיל להימכר. ומה קורה אחר כך?

אפרת: מתחיל להימכר זה תהליך מאוד ארוך. אנחנו מדברות על מוצר רפואי. צריך לייצר אותו בתנאים מסוימים,

צריך לקבל אליו אישורים רגולטוריים, FDA ו -CE ואישורים בכל מדינה בנפרד. ובעצם אפילו בשביל להגיע

לשלב שבו אנחנו עושות איזשהו ניסוי אמיתי של המוצר על משתמשות, אנחנו קודם צריכות לקבל אישורים

רגולטוריים, כי אני לא יכולה סתם לתפור Device ולשים את זה על מישהי שהרגע עברה ניתוח.

אז זה תהליך מאוד מאוד ארוך שלא העליתי בדעתי שהוא יהיה כל כך ארוך כשיצאנו לדרך.

גילי: מה זה אומר ארוך כמה זמן?

אפרת: קיבלנו את ה FDA בסוף 2019, מה שאומר 5 שנים של פיתוח מוצר ורגולציה. בגלל שקיבלנו FDA

כאישור ראשון, FDA זה האישור שצריך לארצות הברית, העברנו את כל הפעילות שלנו לארצות הברית.

ואני בשלב הזה חיה על הקו ישראל – ניו יורק.

זה שאמרנו קודם, החיים, העבודות הישנות שחוזרות לשרת אותך. זה שהייתי דיילת וידעתי לחיות באורח חיים

שבו אני טסה מעבר לאוקיינוס פעמיים בשבוע, עזר לי מאוד.

גילי: מדהים, כי זו דוגמה למשהו שאתה אומר, רגע, איך זה מתחבר? והנה איזה יופי.

אפרת: מה זה התחבר? גם זה שאני יודעת לארוז את החיים שלי ולחיות ממזוודות! אז באמת, בתקופה הזאת

הייתי טסה, נמצאת עשרה ימים בניו יורק, חוזרת לשבועיים לארץ, כל הזמן הייתי על הקו.

אנחנו מארגנות את כל האירוע של השקת מוצר רפואי חדש בארצות הברית, ושוכרות צוות ושוכרות משרדים.

אוקטובר זה חודש המודעות, אנחנו עושות איזה קמפיין, ואז יש את חגי סוף השנה באמריקה, שבעצם מדצמבר

עד אמצע ינואר אף אחד לא עובד בארצות הברית, ואנחנו רק מכינות את הקרקע למה שנעשה מאמצע ינואר.

ובסוף ינואר מגיעה מחלה שהתחילה בסין לאמריקה. מגיעה הקורונה, ובסוף פברואר אנחנו מחוץ לאמריקה!

השוק היחיד שיש לי בעצם אישור רפואי למכור בו, נסגר בפניי!!!

גילי: וואו.

אפרת: וזה משבר מטורף! והחברה נכנסת לאיזה סחרור של אוקיי, אז מה עושים עכשיו?

בסופו של דבר ניצלנו את התקופה הזאת שבה באמת אין ניתוחי שד, ואין לנו הרשאה למכור במקומות

שיש בהם ניתוחי שד, בשביל לעשות גם אישור רגולטורי לאירופה, את ה CE. אבל ברור לגמרי שהדבר היחיד

ש – EZBra צריכה לעשות עכשיו זה למכור בכל שוק שהיא יכולה כמה שיותר. זה הפוקוס, זה הדבר!

מכירות, מכירות, מכירות. ואני מוצאת את עצמי שחוקה…

גילי: איפה המחשבות על השליחות והחזון?

אפרת: ברור לי שהמוצר חייב להמשיך, וברור לי שהדבר הזה הוא תיקון עולם, אני עדיין חושבת כך.

גם היום כשאני מחוץ ל- EZBra, ותכף נגיע לזה, אני אומרת בלב הכי שלם בעולם: אני תיקנתי את העולם!

הייתה לי שליחות לעשות תיקון עולם ותיקנתי!

אבל ברמה הכי אישית, מכירות זה משהו שאני לא טובה בו, אני לא מבינה בו, זה לא התחום שלי.

יש מלא כאלה שעושים אותו נהדר. עוד יותר מזה, יש אנשים שיודעים למכור מוצרים רפואיים!

אין לי סיבה לעשות עוד פעם את ה- Shift הזה ולהמציא את עצמי מחדש בתור אישה שיודעת למכור מוצר

רפואי.

ואני מותשת, ואני שחוקה. גם היחסים שלי עם הבורד שלי הם כאלה, שאחרי שקיבלתי תמיכה באמת מקיר

לקיר, הם מסתכלים עליי והם לא בטוחים שאני יכולה לעשות את מה שעכשיו החברה צריכה.

ואני אומרת להם: אני חושבת שהגיע הזמן להביא מנכ״ל או מנכ״לית חדשים, שזה התחום שלהם.

והם מקבלים את זה לגמרי, ואנחנו בוחרים ביחד הנהלה חדשה ל EZBra , ואני עוברת לפוזיציה שבה אני

הכלבויניק. אני הפנים של המוצר, אני שרת החוץ, אני זאת שעושה את הפיצ'ים הכי טובים כמובן, גם לרופאות

והרופאים והאחיות ומנהלי הרכש.

אמר לי, הכירורג הפלסטי שיושב איתי ב EZBra, בבורד, מהיום שאני התחלתי את EZBra בתור

ה -industry expert שלנו: אני לא חושב שיש מישהו בעולם שמבין יותר ממך בחוויית המשתמשת של

אישה שעוברת ניתוחי שד. אמרתי לו: ברור, כי אף אחד לא התאבסס (נהיה אובססיבי) על הנישה הכל כך

ספציפית הזאת. אז הוא אמר לי: נכון, אבל זה גוף ידע שיש לו המון ערך, כי יש המון ניתוחי שד בעולם.

ואנחנו בשלב הזה גם עובדות כבר על דור שני של המוצר, כי כבר היו לנו הרבה מאוד משתמשות וקיבלנו

פידבקים. ובעצם בקולבויניקיות הזאת אני המשכתי הרבה מאוד זמן.

ולפני קצת יותר מחצי שנה, הגיע הרגע שאמרתי לעצמי…

גילי: הגיעה העת.

אפרת: די, אני את השליחות שלי כבר עשיתי, ונמאס לי. נמאס לי לדבר על זה, נמאס לי לעבוד בסרטן שד.

הרגשתי שמיציתי את זה מכל כיוון אפשרי.

הייתי קודם, ויש אותי גם אחר כך. ובעיקר רציתי להבין מי אני עכשיו כשאת המסלול הזה סיימתי.

גילי: ואז מה קרה?

אפרת: באתי אל עדן ואמרתי לה שאני חושבת שאני הולכת להתפטר מ- EZBra, והעיניים שלה נדלקו.

והיא אמרה לי וואו! אוקיי, ומה תעשי אחר כך? ויצא לי מהפה, אני לא חושבת שזו הייתה מחשבה שחלפה

שם קודם, אני חושבת שאני אסע להודו לפגוש את עצמי רגע.

ובאותו ערב הגשתי מכתב התפטרות וקניתי כרטיס להודו.

גילי: מדהים! וכך נפגשו דרכינו.

אפרת: וכך נפגשו דרכינו.  (צוחקות)

גילי: מקסים. ודרכינו נפגשות כשאת בעצם מחפשת מישהו שיגור בדירה שלך בזמן שאת בהודו.

ולא יצא לנו עד היום לדבר על זה: אז איך בעצם חזרת מהודו? מה החלטת שאת עושה אחרי הודו?

אפרת: אז אני חושבת שהדבר הכי חשוב שעשיתי למעני בהודו, היה לקום כל בוקר ולשאול אותי

מה אני רוצה היום.

גילי:  שזה דרך אגב, לא אגיד אנחנו לא עושות, כי אנחנו דווקא כן, אבל הרבה מאוד אנשים לא עושים.

אפרת: נכון. בדיוק בגלל זה היה לי ממש חשוב לעצור על הדבר הזה, כי אני ממש חושבת שזאת ההמלצה

הכי חמה שיש לי אל אנשים בתהליך של שינוי. אל אנשים שרוצים לברר עם עצמם האם הם רוצות

ורוצים שינוי. אני חושבת שאנחנו באמת לא מספיק מתעכבות על "עכשיו, כרגע". לא תיאורטי ולא תכנון ולא…

עכשיו, ברגע זה, מה יעשה לי נעים?

ומתוך ההבנה של מה הדברים שעושים לי נעים, אז אני צריכה לעשות מקום בחיים שלי לזה ולזה שגיליתי

שהם מיטיבים איתי. ואם גיליתי שאני צריכה לעשות לדברים האלה מקום, אז…

גילי: על מה אני מוותרת?

אפרת: נכון על מה אני מוותרת ואיזה סט -אפ אני צריכה לבנות כדי שהדברים האלה יהיו חלק מהחיים שלי.

ואני חושבת שדווקא המקום הזה שלא מנסה, לא רק לחפש תשובות, אלא אפילו לא לשאול שאלות נורא

גדולות. אז מי אני עכשיו? מה אני רוצה להיות עכשיו כשסיימתי את המסלול?

גילי: לא. על זה אני לא לגמרי מסכימה איתך. כי את עכשיו אומרת אותן שאלות בעיניי, פשוט במילים אחרות.

כי לבוא ולשאול בבוקר, כמו שאמרת, אמרת את זה נפלא: "מה אני צריכה הבוקר? מה עושה לי טוב?

ואם זה הדברים שעושים לי טוב, איך אני מסדרת מחדש את החיים שלי?"

זה כן השאלות הגדולות! זה פשוט לשאול אותם בקטן, אבל זה אותו דבר!

אפרת: זה השאלות הכי גדולות. אבל אם הייתי שואלת את עצמי כל בוקר במקום השאלה הזאת, מה את רוצה

לעשות עם עצמך, אפרת? זו שאלה מאיימת מאין כמותה. וברגע שפרטתי אותה והצלחתי לנסח אותה באופן

מאוד קטן ולא גורלי, אז מצאתי את עצמי חוזרת לכתוב המון בהודו.

מצאתי את עצמי יושבת ובוהה המון. וזה משהו שאנחנו לא מפרגנות לעצמנו, בטח לא בשנים שיש ילדים קטנים,

ויש קריירה, למי יש זמן לבהות?

ופתאום, כשישבתי ובהיתי, התחלתי לשמוע סיפורים. כי אני בסוף, אני מספרת סיפורים, זה מה שאני עושה.

גם Cure Diva וגם EZBra בדרכם היו לספר סיפור.

מתוך הכתיבה ומתוך הבהייה חזרתי לספר דברים, פתאום היה לי את הפנאי ואת השקט הנפשי להמציא

כל מיני דברים, ולהבין שכל הדברים האלה שאספתי במהלך כל שינויי הקריירה, נגיד, עוד פעם חזרה לדיילות:

אני כל כך אוהבת לטייל, אני כל כך אוהבת להגיע למקומות שאני לא מכירה ולשוטט בהם בלי מטרה,

פשוט לשוטט.

גילי: שזה נכון גם בעולם של נגיד להמציא וליזום וכולי וכולי, וגם במאוד מילולי של להיות בטבע ולשוטט וכולי.

השאלות הקטנות, כי אמרת אני לא רוצה להפחיד את עצמי בשאלות הגדולות, תמיד אומרים לאנשים צעדים קטנים, וזאת ההדגמה.

זאת אומרת, לא ללכת על הדבר הגדול שהוא מפחיד, אני לא עושה אף צעד בדבר הגדול הזה. אבל בשאלה

הקטנה, בעוד יום אחד שאני נותנת לי את ה -space הזה לבחון, ככה אפשר להגיע יותר רחוק.

אפרת: בדיוק זה. אם אנחנו צריכות לחצות אוקיינוס, זה נורא מפחיד. ואם אנחנו רגע נכנסות למים לבדוק

את הטמפרטורה שלהם, ואם נעים לנו, נשחה קצת, אז יש סיכוי יותר גבוה שאנחנו נתקדם בדבר הזה.

גילי: נכון.

גילי: ומה קורה היום עם EZBra?

אפרת: בימים אלה א EZBra נרכשת על ידי חברה אירופאית. מה שאומר שקו הייצור, המפיצים, הפטנטים,

ה Know -How הכל עובר לחברה אחרת.

גילי: מה זה אומר מבחינתך? יש לך איזשהו חלק בחברה? את קשורה למה שקורה?

אפרת: יש לי אחוזים בחברה, אבל בעצם אנחנו מוכרים את כל המניות לחברה הזאת.

גילי: אז מה בעצם את עושה מאז שחזרת מהודו?

אפרת: וואו, אני עובדת על כתיבה של סדרה. אני מייעצת ומלווה בעיקר יזמות נשים, כי באמת ההתמחות שלי

היא בתחום של ה – Fem Tech. אני חושבת שאני ממש טובה בלעזור לאנשים לקחת איזה חלום ולתרגם אותו

לצעדים שיהפכו אותו לממשות. אז אני עושה את זה… חזרתי להרצות, שזה משהו שאני מאוד אוהבת לעשות,

וגם בניתי הרצאה חדשה כי אני באמת מרגישה שיש לי איזה קלוז'ר. ופתאום יש לי באמת היכולת לפרוס

את היריעה, לקחת ילדה חולמנית ולהפוך אותה לאישה מממשת. אז אני עושה את זה גם בליווי וגם בהרצאות.

גילי: כן.

מה הטיפ או הטיפים שאת יכולה לתת לאור הדרך הזאת שדיברנו עליה, לאנשים שמאזינים לנו עכשיו?

אפרת: א', ללמוד לחבב שינויים. לעשות מקום לפחד.

העולם שאנחנו כולנו חיות וחיים בו שברירי ומשתנה. המציאות יכולה להיחטף בשנייה, וכל מה שנראה לנו

יציב ובטוח הוא אשליה אופטית במקרה הטוב. אז להתחיל לדבר עם הסיפור הזה של שינויים ולהוריד

לאט לאט את מפלס הפחד מהם. להבין ששינויים בלתי נמנעים, ולנסות למצוא במה בעצם הם יכולים לשפר

את המקום שלי. גם אם הם הזיזו אותי ממקומות שחשבתי שטוב לי בהם, או ממקומות שלא התייחסתי

להאם טוב לי בהם או לא.

טיפ נוסף שהוא משהו שאני אומרת לכל יזמת שמגיעה אליי, לכל חולמת שמגיעה אליי: בשלב החלום,

בשום פנים ואופן לא להתעסק בכמה זה עולה, מאיפה אני אביא את הכסף, איך אני מתרגמת את זה לאקסל,

מאיפה אני אביא לא משנה מה…

בשום פנים ואופן, בשלב החלום, רק לחלום! לחלום את התסריט הטוב ביותר, את המצב הכי אופטימלי שיכולנו

להעלות בדעתנו, שאליו אנחנו רוצות להגיע עם החלום הזה.

אחרי שיש לנו את זה, המציאות כבר תבוא ותקצוץ לנו את הכנפיים. אבל כשיש לנו את זה, אנחנו מחזיקות

בוויז'ן מאוד מפורט, כי הרשינו לעצמנו לחלום אותו בפרטי פרטים. ואז התרגום של זה לאקסל ולפיצ'

ולצעדים של מה אני עושה היום בבוקר ומה אני עושה בחודש הבא, הוא הרבה יותר פשוט, כי יש לנו את

כל השלבים בעצם. עכשיו רק צריך להבין מה נכנס לפני מה ומאיפה מביאים אותם.

והטיפ שאני חושבת שהוא באמת מבחינתי אחד ההכי משמעותיים כשמדובר על Fem Tech ובכלל על נשים,

הוא: תתלוננו! (מגחכות בעצבות)

גדלנו בתוך עולם שבו להתלונן היה חולשה, שאם את אישה שמתלוננת אף אחד לא ירצה להקשיב לך.

ואני חושבת שכל ה – Fem Tech נבנה על תלונות של נשים.

"אני עוברת את זה, וזה לא נעים לי, וזה לא טוב. והפתרונות שיש זה לא מספיק, ולא מספיק טובים".

תלונה היא כלי מעולה להבין מה צריך תיקון.

ויש לי את הטיפ החשוב מכולם לכל הנשים שמקשיבות לנו, והוא: לכו להיבדק!!! מכיוון שגילוי מוקדם

באמת מציל חיים במקרה של סרטן שד, ואני ההוכחה. לא הייתי מצליחה לעשות שום דבר מכל הדברים

שעליהם דיברתי עכשיו, אם לא הייתי נבדקת בזמן.

גילי: ומה התוכניות שלך להמשך?

אפרת: ליהנות מהחיים.

גילי: מה זה אומר?

אפרת: אני חושבת שאני רוצה להתעסק עכשיו בכל מה שהיצירתיות שלי מבקשת. לעשות את הסדרה

שעליה אני עובדת עכשיו. בא לי לשחק.

גילי: לכתוב בעיקר, זה נשמע…

אפרת: לא רק, זהו, שאני גם מציירת ו אני גם מצלמת ואני משחקת עכשיו מלא עם כל מיני כלים ויזואליים

של AI בניסיונות להבין מה אני עושה עם זה.

ואני גם המצאתי משהו מאוד נחוץ, שהוא בכלל מתעסק בתחום אחר לגמרי, בסביבה.

גילי: וזה לא המצב שצריך מישהו וצריך שתעשי? יש פה שליחות בדבר הזה?

אפרת: יש פה שליחות, אבל כרגע אני לא לוקחת אותה. אני שמתי out of office על הדלת.

גילי: בסדר. אני עוקבת, כמו שאומרים בפייסבוק…

אפרת: עוקבת, בדיוק. (צוחקות)

גילי: תודה רבה על השיחה המעניינת!

אפרת: תודה רבה לך, היה לי מאוד נעים.

גילי: גם לי.

 ~סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~"