אומנות הבחירה: בידנו הכח
ליצור לעצמנו חיים מלאי משמעות

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את אסנת הראל, יזמית, יועצת ומלווה ארגונים שמציעים תכניות של ערכים ומשמעות.

אנחנו משוחחות על:

• מסלול הקריירה המגוון והמרתק שלה.
• חשיבות הסינרגיה בין ערכים אישיים לתרומה משמעותית לחברה.
• כיצד ניתן להפוך כל עבודה – גם הפשוטה ביותר – לשליחות.
• כוחה המשנה-חיים של יכולת הבחירה האישית בחיים ובקריירה.
• טיפים מעשיים למי שמחפש את השליחות האישית שלו בעולם העבודה ועוד.

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום אסנת הראל, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

אסנת: שלום גילי, איזה כיף בבוקר כזה, ככה להיות איתך ולזרום לאנשהו.

גילי: כן. אנחנו נדע לאן עוד מעט.

אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על עבודה מתוך שליחות, אבל בואי נתחיל בכך שתציגי את עצמך. מי את אסנת הראל, היום?

אסנת: אהמ… היום אני לכאורה בגיל הפנסיה. יכולה לעשות ספורט, לצייר, קרמיקה ולטייל, ובחרתי אחרת. לצד הדברים האלה, בחרתי להמשיך לעשות דברים שמבחינתי הם איזושהי תרומה לעולם שבו אני חיה, לעולם שבו חיים ילדיי ויחיו נכדיי, ולתת משהו מהניסיון הרב שצברתי. חלק בהתנדבות, וחלק בתשלום.

כלומר, אני גם מתפרנסת, אבל גם ממשיכה לעשות דברים שהם ממש מהותיים בשבילי. אז זאת מי שאני היום.

אם פעם, בצעירותי, הייתי זקוקה לפרנסה, ומתוך כל האופציות בחרתי את מה שהתאים לי, היום, כן, אני צריכה כסף, אני צריכה פרנסה, אבל אני בוחרת רק את התחומים שממלאים אותי ושנותנים משהו ערכי לעולם.

גילי: יפה. איפה נולדת?

אסנת: בישראל, בחולון.

גילי: וגדלת שם?

אסנת: גדלתי בחולון, אבי היה איש צבא, אז פעמיים עזבנו את אותו בית. פעם לנצרת עילית, שנתיים, ולפני כן לאילת שלוש שנים. אז נדדנו וחזרנו.

משהו שתרם לי אחר כך. בהיותי אם משפחה, גם אני לקחתי את הילדים שלי פעמיים, אבל קצת יותר רחוק, מחוץ למדינה, לרילוקיישן. ואני חושבת שזה נתן לי את המסוגלות הזאת. קודם כול, לא לפחוד ממצבים חדשים, לא לפחוד מלהתנתק רגע מהמוכר וללכת אל הלא מוכר. פיתחתי מיומנויות, אני חושבת, בזכות הדבר הזה. לא ליפול, לא ליפול כשיש אי -ודאות, לא ליפול כשיש לא מוכר. אז אני מאוד מוקירה ומודה להוריי על הנוודות.

גילי: האמת שרוב האנשים מציינים את זה כתקופה קשה, לא בהכרח תקופה טובה.

אסנת: זה תלוי חוויה. כשאנחנו ילדים קטנים, זה מאוד חשוב איך ההורים מביאים את זה, ומה אנחנו רואים בהתבוננות שלנו בהורים, איך הם מתמודדים עם זה. כנראה הייתה לי דוגמה טובה. ואני חושבת שגם כשלקחנו את ילדינו פעמיים לארצות הברית לרילוקיישן, פעם ראשונה הם היו ילדים קטנים, פעם שנייה הם כבר היו מתבגרים, ובהתייעצות איתם הם רצו את זה שוב. היום אחד מהם כבר עושה את זה לילדיו, והשניים האחרים שוקלים את זה. מתוך החוויה המאוד מיוחדת, עם המחירים… יש לזה מחירים, שום דבר הוא לא כל כך, כל כך ורוד.

יש מחירים של ניתוק, של שורשים לא ברורים. מה זה שורשים בכלל. ותחושת השייכות, לאן אני שייכת, אז יש לזה מחירים. צריך לעשות לזה עיבוד, צריך לעשות לזה דיבור, אבל זאת חוויה מסעירה מבחינתנו.

גילי: יפה. ומה למדת בתיכון?

אסנת: הלימודים היו עניין צידי מבחינתי, הייתי מאוד פעילה בצופים. התנדבתי איפה שאפשר היה והייתי עסוקה חברתית. למדתי במגמה חברתית סוציולוגית, עשיתי בגרויות, אבל עשיתי טובה שהלכתי לבית הספר, זה מאוד הפריע לי בלוח הזמנים שלי.

גילי: אני תמיד שואלת את השאלות האלה כי אנחנו מנסים לראות את הדרך שאנשים עוברים וללמוד מזה. ואת ההקשרים, כי אנחנו מכירים את ה- connecting the dots של סטיב ג 'ובס, אז אנחנו רוצים להסתכל אחורה ולראות את ההיגיון שבדרך. לא שתמיד חייב להיות היגיון בדרך, אבל לראות את הקישורים.

אסנת: מעבר ללימודים, יש דברים בהוויה הקיומית שלנו כילדים שמאוד ישפיעו אחר כך על הבחירות. נגיע לזה אחר כך, אבל אדלר אפילו דיבר על סדר הלידה. שעל פי סדר הלידה, כלומר המיקום שלי בין האחים שלי, אפשר לצפות בהסתברות די גבוהה, במה אני אעסוק כשאני אהיה מבוגרת.

גילי: מעניין, אז באמת חשוב שנדבר על זה, זה מסקרן. שירתת בצבא?

אסנת: בטח.

גילי: מה עשית?

אסנת: הייתי בחיל אוויר. בהתחלה ייעדו אותי להיות מ"כית ואמרתי שבשום פנים ואופן לא, אני רוצה משהו יותר משמעותי. ואז, לפני הרבה מאוד שנים, למדתי כתב צופן. למדתי להצפין מברקים. וזו הייתה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. הייתי בבסיס מאוד מיוחד, ביחידה קטנה שהיינו שלוש: אני, כותבת את המברקים בכתב צופן, הנהגת של מפקד הבסיס, והמזכירה. כל היתר היו בנים. זה דבר שמאפיין אותי אחר כך בבחירה העתידית שלי בעוד עיסוק, כשהייתי אישה די יחידה, וגם חתמתי קבע. נישאתי לאיש חיל אוויר שהיה איתי באותו בסיס, ועד הלידה הראשונה הייתי במדים.

גילי: מדהים.

אסנת: כן.

גילי: זה מעניין העניין של הבחירה להיות עם גברים, כי כשאת מספרת את זה אני מאוד רואה את עצמי.

אסנת: שְׁמָהּ?

גילי: אני למדתי אלקטרוניקה בתיכון, היינו מעט בנות, זה היה מאוד חדשני. ואחר כך בצבא הייתי טכנאית מחשבים, אז הייתי עם גברים. למדתי בטכניון גם בתקופה שהיו פחות נשים, וכל השנים הייתי במיינד שלי כבר מאוד מוסללת לזה שאני מסתדרת הרבה יותר טוב עם גברים מאשר עם נשים. אז זה מעניין.

אסנת: תראי, הבחירה היא…

גילי: גם בהכשרה לניהול בבנק כל המסלול, באמת בתפקידים שיש פחות נשים.

אסנת: הבחירה היא לא לעבוד עם גברים. יכול להיות שזו אחר כך המסקנה שזה טוב לך. הבחירה היא קודם כל בתחום העיסוק. אז מאוד יכול להיות שגם את וגם אני מורכבות מהשפע הזה שיש בחלק הנשי שבאדם ובחלק הגברי שבאדם. אנחנו לא דיכוטומיות או מאה אחוז Feminine או מאה אחוז Masculine אלא יש לנו את היכולות והמיומנויות משני העולמות, ואני חושבת שזה אושר גדול.

גילי: נכון. למדת באוניברסיטה?

אסנת: כן. קודם כול, מאוד רציתי ילדים. אז מהר מאוד התחתנתי, ורק אחר כך התחלתי את הלימודים האקדמאיים שלי. למדתי בבן -גוריון מדעי התנהגות, ואחר כך התחלנו את הנסיעות שלנו לארצות הברית. אז השלמתי בארצות הברית תואר שני. עשיתי הסבה של תואר ראשון לפסיכולוגיה, תואר שני, טיפול משפחתי וזוגי. ופיתוח משאבי אנוש בארגונים רב -תרבותיים, שני תארים.

אז יש לי תואר שני והרבה מאוד לימודים נוספים בתחום של יחסי אנוש, טיפול משפחתי, אחר כך בתיאוריה האדלריאנית, כל הנושא של הנחיית קבוצות, הדרכת הורים, למדתי דירקטורים בחברות ציבוריות, למדתי CBT  הרבה מאוד העשרה.

גילי: נהדר. ומה הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת את הלימודים?

אסנת: הייתי בצבא, ילדתי את בני הבכור, ואז בעלי, מטעם הצבא, למד בטכניון בחיפה. עברנו לחיפה, ושם עשיתי ממש עבודות מזדמנות כדי לא להוציא את הילד מהבית. אז זה לא משהו שקשור בקריירה, אלא באמת פרנסה, עבודה. כשחזרנו חזרה למרכז, כבר הייתי אימא לשני בנים, ואז עבדתי בתדיראן כמנהלת כוח אדם, ככה קראו לזה פעם.

ומשם פיתו אותי. מישהו הכיר אותי ואמר, בואי, תנהלי קאנטרי קלאב בראשון לציון. אמרתי, מה לי? אני לא ספורטאית. לא, לא, לא, יש לך מיומנות, בואי. ובמשך שנה ניהלתי קאנטרי קלאב בראשון לציון. זו הייתה חוויה יוצאת דופן, מאוד מאתגרת, עולמות שלא הכרתי, אבל מאוד אהבתי את זה. במיוחד כי אפשר היה לפתח שם חוגים, אפשר היה לפתח תוכניות למבוגרים בערבי הקיץ על שפת הבריכה. תרבות! מאוד אהבתי את זה.

ואז שוב הגיע הפיתוי לצאת לחו״ל. בני השלישי היה בן שנה ואז הגיעה הצעה מטעם חיל אוויר, לנסוע לדייטון אוהיו. יש שם בסיס חיל אוויר מאוד גדול ונעננו לפיתוי ונסענו. והיינו קצת פחות משלוש שנים בדייטון אוהיו.

גילי: שזה היה הסשן הראשון.

אסנת: הסשן הראשון. שם, אחרי שראיתי שהילדים מתאקלמים ומסתגלים, אני חייבת ללמוד תמיד, התחיל טרנד חדש של לטפל באנשים מתמודדי נפש בקהילה. לא לסגור אנשים כאלה במוסדות.

גילי: על איזו שנה אנחנו מדברים, פחות או יותר?

אסנת: ’85 ואת הקורס הראשון אני למדתי. זה היה מרתק! הם עוד לא כל כך ידעו מה, בנו את הסילבוס תוך כדי תנועה. היה מאוד מאוד מעניין וגם עבדתי בבית ספר יהודי, לימדתי עברית. היה מְגֻוָּן, זו הייתה הזדמנות לעשות דברים מחוץ לשגרה, ולקראת שלוש שנים חזרנו חזרה לארץ.

וגרנו במזכרת בתיה, ניהלתי את המתנ"ס. תוכניות לקשישים וזקנים, זקנים כאלה של מזכרת בתיה, שהם זקני המושבה, חקלאים עם ידיים גרמיות כאלה מעבודת האדמה, אנשים מיוחדים כל כך.

משם הזמינו אותי לנהל את הקאנטרי… ואז עברתי לנהל את הקאנטרי והפער הוא בערך חמש שנים מיום שחזרנו. חזרנו ב -88'. כן, ב -93', יצאנו לשליחות הנוספת שלנו. אז זה כבר לא היה מטעם הצבא, זה היה מטעם אמדוקס.

גילי: ש….

אסנת: שבעלי עבד, כן.

אני אגיד שכשחזרנו מארצות הברית בפעם הראשונה, החוויה הייתה כל כך מיוחדת שהיה לנו ברור שנחפש הזדמנות נוספת. וכשהיא באה, קפצנו עליה, ולקחנו את המשפחה לחמש שנים.

גילי: יפה.

אני, בנושא הזדמנויות, לא צריך להגיד לי יותר מפעם אחת. אני מחפשת אותן. האמת שבקטע של נסיעה לחו״ל הייתה איזושהי מחשבה והורדנו אותה.

אסנת: זה לא מתאים לכל משפחה. לא היינו לוקחים אותם כמתבגרים, אילו לא הייתה חוויה טובה קודם, אני מניחה. היה לנו אומץ לעשות את זה כי סמכנו על עצמנו עם היכולת להתמודד וסמכנו על הילדים. האנגלית הייתה כמו שפת אם עבורם, והם רצו מאוד.

גילי: כן, אין ספק. בדרך כלל כשיש לנו איזושהי חוויה טובה, קל לנו יותר להחליט…

אסנת: לבחור בה שוב.

גילי: כן.

אסנת: צריך אומץ, תעוזה, ביטחון, תחושת מסוגלות, עבודת צוות טובה בזוגיות. לסמוך, הוא עליי ואני עליו, ולסמוך על הילדים שהם יכולים להתמודד. זה מורכב מהרבה מאוד דברים.

גילי: כן.

אסנת: עם המחירים שמשלמים.

גילי: כן. מה קרה כשחזרתם מהשליחות?

אסנת: חזרנו אחרי חמש שנים, כבר לא גרנו במזכרת בתיה. בזמן הזה בנינו בית בראש העין. בעלי מאוד לחץ לבוא לראש העין. אני הייתי בהתנגדות נוראית. ראש העין הייתה שונה ממה שהיא היום. הייתי כמעט בדיכאון, ואני לא אדם -דיכאוני, שאני לוקחת את הבנים שלי למקום כל כך שכוח -אל, אכול פשע, וזה גרם למשבר מאוד עמוק בזוגיות שלנו. אבל באנו לראש העין.

ואז, מאחר ולמדתי טיפול משפחתי בארצות הברית, רציתי לקבל הסמכה, לעסוק בזה בישראל. והתחלתי לברר איפה מלמדים את זה, ועליתי על מכון אדלר.

לא הכרתי משהו מיוחד במכון אדלר. קודם ידעתי שיש בית ספר להורים. וראיתי שיש להם טיפול משפחתי ואני יכולה ללמוד שם. שלחתי קורות חיים, ביקשתי להתראיין. ואז מישהי אמרה לי, רגע, רגע, רגע, עם הקורות חיים שלך, אנחנו מחפשים מנהלת לבית ספר להורים. אמרתי, אבל אני לא מחפשת עבודה, אני מחפשת ללמוד. ואז אמרו לי, בואי לראיון. התגלגלנו, שלא למדתי שם טיפול משפחתי, אבל ניהלתי באמת את בית הספר להורים.

בינתיים, בעלי חלה בסרטן. בספטמבר הוא היה בן חמישים, אז קראו לנו ואמרו שיש סרטן, נון הודג'קין, סטייג' פור, שזה כבר… וברביעי למרץ הוא נפטר, חמישה חודשים. ואז הייתי צריכה להתמודד עם הסיטואציה הזאת שאבא שלנו נפטר. כלומר עם הילדים, עם הבנים, ולקבל משרת ניהול חדשה. עשינו את זה, עשינו את זה ביחד, היה לא פשוט. הרבה הומור שחור.

אני חושבת שגם השליחויות האלה, החוויה המשפחתית הזאת, יצרה מין עוגן מאוד חזק ביחסים בינינו, בקשר בינינו. וגם היה לי ברור שאני רוצה זוגיות, אני לא אשאר לבד. מהר מאוד הייתה לי זוגיות. הילדים קיבלו את זה מאוד יפה, ועבדתי במכון אדלר כמנהלת בת ספר להורים, עם הזוגיות החדשה.

גילי: כמה שנים?

אסנת: אדלר התחלתי, ב- 2002 עד 2020.

גילי: וואו.

אסנת: עבדתי 18 שנה במכון אדלר. אבל התחלתי כמנהלת בית ספר להורים. המנכ"לית שקיבלה אותי פוטרה חודשיים או שלושה אחרי זה, ופנו אליי ושאלו אם אני מוכנה להיות מנכ"לית. אמרתי ממש לא! תנו לי ללמוד את הסביבה. אני בכלל רציתי ללמוד, נתתם לי משרת ניהול, תביאו מישהו אחר. ואז הביאו מישהי אחרת מעולה ומצוינת, הסתכסכו איתה ואחרי שנה וחצי היא עזבה, ושוב פנו אליי. אמרתי עכשיו אני מוכנה. התנאים שלי הם כאלה וכאלה וכאלה, ומ -2004 עד 2020 הייתי המנכ"לית של מכון אדלר.

גילי: מדהים. אנשים מצד אחד יגידו, וואו, זה המון שנים באותו תפקיד, מצד שני אני בטוחה שעשית דברים מגוונים.

אסנת: זה מעניין שאת אומרת את זה. ב -2016, כתבתי מכתב קורע לב, שאני מבקשת לעזוב.

שכל כך נהניתי ולמדתי, והחכמתי והשתניתי ותודה רבה. ועכשיו אני רוצה ללכת לכנסת, אני רוצה לתרום למדינה בפוליטיקה וכולי וכולי, או לקחת עמותה חדשה ולעשות דברים חדשים. וכבר ארגנו לי מסיבת פרידה וכבר התחיל מיון. והתחילו אנשים לדבר איתי, לבקש אולי, אולי בכל זאת אני מוכנה לסגת מההחלטה הזאת ולהישאר. ואחד האנשים, עשה איתי שיחה, הרצל כחלון. הוא מטפל אדלריאני, הוא מאוד ידוע, מתראיין המון, איש מדהים. אמר לי: אוסנת, מה הבעיה שלך? כל מה שאת רוצה לעשות, את יכולה לעשות דרכנו, איתנו. למה את צריכה ללכת למקום אחר? תעשי את מה שאת רוצה לעשות מפה. פה יש לך את התשתית, את מכירה אותנו, אנחנו מכירים אותך, בואי.

אז באמת, שקלתי שוב. חייתי את אדלר, חייתי את הגישה, את תפיסת העולם, את העבודה, שהיא 24/7. היו פעילויות בכל מיני מקומות בארץ, אז הייתי נוסעת לחוות את הפעילות. פיתחתי מאוד את המכון. זאת אומרת, הגדלתי אותו פי 3 או פי 4 ממה שהוא היה. ובכל העולם יש ארגונים אדלריאנים כאלה או אחרים, והוא הפך להיות הכי גדול בעולם, ומין בנצ'מארק. כשפותחים בית ספר לפסיכותרפיה, לומדים מה עושים במכון אדלר, בית ספר לקואוצ 'ינג, מה עושים באדלר, הדרכות הורים, מה עושים באדלר ישראל.

בשנת 2016 פנתה אליי בחורה צעירה מבולגריה ואמרה שהיא רוצה להקים מכון אדלר. ולאן שהיא פונה, את מי שהיא שואלת, אומרים לה רק לאוסנת הראל בישראל. היא הייתה נשואה לישראלי בזמנו ואז היא באה באמת לישראל. והקמנו מכון אדלר בבולגריה.

גילי: וזה היה באיזה שנים?

אסנת: בערך 2017.

גילי: זאת אומרת, בעצם ביקשת משהו מעניין וקיבלת אותו בתוך אדלר.

אסנת: כן. אמרנו הזדמנויות?

גילי: כן.

אסנת: את לא יכולה להרוויח 100,000 ש"ח אם את לא קונה כרטיס פיס.

גילי: נכון.

אסנת: אז צריך לדעת לקנות את הכרטיסים האלה. ואני חושבת שאני יודעת לקנות את הכרטיסים האלה. אני תיכף אספר לך על עיסוק מאוד מעניין שעשיתי בסנט לואיס לפני שחזרנו לישראל. אבל אם רק נסגור את המשבצת של אדלר, גם למדתי את רוב הקורסים שמלמדים באדלר. קראתי את הספרים, אני מאוד מצויה, אוהבת, מעריכה וחיה על פי הגישה הזאת. זאת גישה מאוד הומניסטית, מאוד חברתית. כשעזבתי ב -2020 התחילה הקורונה, והשארתי מנכ״לית חדשה אחריי להתמודד עם הקורונה. כמובן שחזרתי, והרבה מאוד החלטות לגבי המכון נלקחו אצלי במרפסת. אמרתי, אני, לרשותך, מה שאת צריכה, אני פה.

והחלטתי שאני לא רוצה לעבוד יותר.

גילי: מה זאת אומרת?

אסנת: אני רוצה לעשות כמו שאמרתי, ספורט, לצייר, לרקוד, לטייל. די, מספיק, לא רוצה. הקריירה שלי הייתה טובה, עשירה, מלאה. אבל יש לי הרבה חברות, ואחת החברות פנתה ואמרה, תשמעי, יש לנו עמותה שנותנת שירותים לאנשים עם אוטיזם בתפקוד גבוה, מה שקוראים אספרגר. אנחנו חייבים מנכ״ל, העמותה במצב כלכלי נוראי, עוד מעט סוגרים אותה. בואי בחצי משרה תהיי המנכ״לית של העמותה.

גילי: זה ב -2020?

אסנת: זה ב -2021. אמרתי, אוקיי.

גילי: אם אין ברירה. (צוחקת)

אסנת: לפי הלוגותרפיה, יש קריאה מהמציאות. ועבורי זאת הייתה קריאה, ונעניתי. ומינכ"לתי את העמותה במהלך שנה, אין דבר כזה חצי משרה. התשלום היה לפי חצי משרה.

גילי: בגלל זה אני מחייכת.

אסנת: כן, אין דבר כזה.

גילי: אני לא רואה אותך עובדת חצי משרה.

אסנת: אין דבר כזה, כן. התשלום היה חצי משרה, בהסכמתי כמובן, ככה סיכמנו. אבל הבנתי שבחצי משרה אי אפשר, צריך משרה מלאה. הייתי שם שנה וחצי, הפכתי את התזרים, הפכתי את המאזן מגירעון וחשש לסגירה, הפכתי את זה ליתרה, עם אנשים חדשים, עם אופציות. ואז באתי לוועד המנהל ואמרתי תראו, חייבים פה משרה מלאה. אני לא רוצה. אני לא רוצה יותר כסף, כי אתם לא יכולים לשלם. אני לא רוצה משרה מלאה, אבל יש לי הצעה בשבילכם. בואו נמצא מנכ״ל אחר. אני אתנדב בוועד המנהל, וככה אתם מרוויחים שניים במחיר אחד. וככה עשינו. הבאנו מנכ״ל מדהים, מקסים, לקח את המנוף הזה ומינף את זה עוד ועוד. הוא נהדר, ואני בוועד המנהל. בתחילת הדרך ממש הייתי מנטור בשבילו, היום הוא לא זקוק לי. הוא מתייעץ פה ושם, אבל הוא פנטסטי. ואני בוועד המנהל, מרוצה ומאושרת.

גילי: עדיין.

אסנת: כן. ומאחר ואני כל הזמן לומדת, על הדרך למדתי CBT, למדתי אימון זוגיות על פי איזו גישה מסוימת, למדתי גרונטולוגיה.

גילי: מה זה?

אסנת: גרונטולוגיה זה מדעי הזקנה וניהול דיור מוגן ובתי אבות. שנה וחצי לימודים, יש לי תעודה. ואז אמרתי שאני רוצה ללמוד לוגותרפיה, ויקטור פְרָנְקֶל.

זה מאוד מאוד יושב על התיאוריה האדלריאנית. זה איזושהי השלמה, איזשהו נתיב אחר. התחלתי לחפש, מצאתי מכון ללוגותרפיה אברהם פרידמן. נרשמתי, למדתי את קורס המבוא, שזה ארבעה מפגשים. והם עשו לי ראיון אישי, ראיון קבלה. ואז מי שראיינה אותי אמרה תראי, יש לי חלום. אני רוצה להקים חברה ללוגותרפיה בישראל, בואי תלווי אותי ותעשי מזה, כמו שעשית במכון אדלר.

אמרתי, טוב, זה מעניין, בואו תנו לי לסיים את הלימודים, ונראה.

סיימתי את הלימודים, הם חזרו אליי. היה צריך לעשות איזשהו תהליך גישור ביניהם, כי בהתחלה זה היה העסק הפרטי שלו, והיא רצתה להקים חברה. והיא אמרה, או שזה יהיה איתך, אני מאוד רוצה איתך, אבל אז אתה צריך לוותר והעסק עובר אליי, ורושמים את זה כחברה, או שאני מקימה חברה. חצי שנה עשיתי להם תהליך גישור, נכון להיום זאת חברה בבעלותה. אברהם פרידמן עובד בחברה, מלמד, הוא מטפל, הוא פסיכולוג, הוא דוקטור, ואני מייעצת להם. ואנחנו מתפתחים בצורה מדהימה, חברה ללוגותרפיה. שזה בעצם ויקטור פְרָנְקֶל ישראל-חיים עם משמעות. וזה ממלא אותי.

גילי: נהדר. ואם את מדברת על חיים עם משמעות, אז אני רוצה שרגע ניכנס לתוך נושא שיחתנו, שהוא עבודה מתוך שליחות, כי שליחות ומשמעות נשמע לי מתחבר.

תנסי ככה להגדיר לנו את הדבר הגדול הזה שקוראים לו שליחות, עבודה מתוך שליחות. איך את רואה את זה?

אסנת: אני אתחיל בדוגמה. בין לבין, כשחזרנו מסנט לואיס ובעלי חלה, נפרדנו, אבל נשארנו חברים מאוד מאוד טובים, וכשהוא חלה בסרטן חזרנו להיות ביחד. אבל בתקופה הזאת, במשך שנה, מישהו עשה הד -הנטינג, מצא את שמי והציע לי עבודה לעבוד בחבר המתרגמים. זו הייתה חברת תרגום הכי גדולה בישראל. לנהל את החברה הזאת לתרגומים.

המשכורת הייתה טובה, העבודה הייתה מה זה בכיף, איזי -גואינג כזה. זה היה בבעלות משפחה, בעלות פרטית. ואחרי שנה באתי אל האיש ואמרתי לו תשמע, אני לא ממשיכה לעבוד כאן, משעמם לי. אני לא תורמת שום דבר. אז הוא אומר, מה את מדברת? תראי איך את הגדלת, ותראי איך את מדייקת ותראי… אז אמרתי לו, אבל זה לא תרומה.

זה שאתה נעשה יותר עשיר, מבחינתי זאת לא תרומה. אני גם חושבת שצריך לעשות פה דברים אחרים. אני חושבת שאם אתה נותן למהנדס תרגום של מסמך ליפנית, ואין לך שום יכולת לבדוק האם המסמך מדויק, אני חושבת שאתה גם חוטא. אני חושבת שעל כל תרגום אתה צריך עוד בקרה. אבל זה יעלה לך הרבה כסף. זה שיקול. אני מוכנה לייעץ לך, אבל אני לא מכונה לעבוד כאן יותר. אמרתי די, בואו ניפרד כידידים והפסקתי את העבודה. זה מחזיר אותי לעניין.

למה יכולתי להחזיק במכון אדלר 16 שנים, 18, אבל 16 שנים כמנכ"לית? הייתה סינרגיה בין הערכים שלי, האמת שלי. מה אני חושבת צריך לקרות כדי שנחיה חיים טובים יותר בין בני אדם. שאני אהיה אימא טובה יותר, שאני אהיה בת זוג טובה יותר. שילדי יהיו חברים טובים יותר בבית הספר. מכון אדלר נותן את הכלים לעשות את זה. עכשיו, אני לא אלטרואיסטית, אני גם צריכה להתפרנס ולקנות לחם עם השכר, והוא לא היה שכר גבוה כי זאת עמותה. ההייטקיסטים שלי בבית תמיד צחקו עליי שאני עובדת בהתנדבות. אימא, תשלמי להם כבר, זה יהיה יותר טוב. (אסנת מחייכת, גילי צוחקת).

אצלי אישית המוטיבציה היא לא כסף. כמו שבמשחקים למשל, אין לי שום עניין לנצח במשחק. אני לא תחרותית. יש לי עניין במתח של המשחק, בלמידה של הטקטיקה בתוך המשחק, זה ממש לא מעניין אותי לנצח. ואותו דבר, השכר חשוב לי. אני, טוב לי להרוויח הרבה כסף. לא רוצה להישמע פתטית, אני רוצה להרוויח הרבה כסף. אבל אם יש לי עניין בעבודה, ואני מרגישה שיש לי גם תרומה למקום ולפיתוח של הדבר עצמו, אבל גם איזושהי תרומה לעולם שבו אנחנו חיים, זאת בשבילי עבודה מתוך שליחות.

כשגרנו בסנט -לואיס, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה, ותכננתי ללמוד דוקטורט בפסיכולוגיה. שוב… לקנות כרטיס. פנה אליי מישהו מהישראלים ואמר לי בשבוע הבא יש איזה כנס כזה שבאים אמריקאים, ישראלים, מדברים על הכלכלה, על היחסים בין ישראל לארה״ב, ופיתוח עסקים ישראלים בארה״ב, בואי.

אמרתי טוב, אין לי משהו אחר לעשות, אני אקפוץ איתך. זה ארוחת בוקר, זה מפגש יפה. על ידי התיישב איש גדל ממדים. והגיע הקונסול הישראלי משיקגו, ודיבר על דובאי, על מדינות המפרץ. אז זה שישב לידי הגיש לי מפית ואמר באנגלית כמובן, הכול באנגלית, תציירי לי איפה זה המפרציות האלה?

אז פחות או יותר שרטטתי לו והחזרתי לו את המפית. כשהסתיימה הפגישה, הוא אמר, תשלחי לי את קורות החיים שלך, יש לי איזה עניין בישראל. והוא סיפר לי שהוא הקים סטארט -אפ, הוא הקים חברה שמייצרת מטוס מנהלים, והוא רוצה להקים מפעל יצור בערד בישראל. מאוד עניין אותי. אוקיי. כמובן שעבדתי על קורות חיים כמו שצריך, שיתאימו לעניין, ושלחתי.

גילי: שזה אני רגע קוטעת אותך, כי למי שמאזין לנו: צריך תמיד לזכור שכשאתה מגיש קורות חיים למשהו, אתה צריך להתאים את קורות החיים שלך למשרה.

אסנת: לגמרי.

גילי: אחרת זה לא יעבוד.

אסנת: זה לא טמפלט.

גילי:בדיוק.

אסנת: אתה צריך להבין מה רוצים, מי מבקש ממך, ולהתאים את השפה, את המבנה ואת ההיסטוריה העיסוקית שלך. שלחתי קורות חיים מותאמים, שום תגובה. נתתי לזה שבועיים והתקשרתי, ולא העבירו אותי אליו. המזכירה בלמה. והתקשרתי שוב, והמזכירה בלמה. ואז הוצאתי אימייל, אותו אימייל ששלחתי את קורות החיים, שזה היה אימייל עם השם שלו. קראו לו, ג'יימס. אבל הייתי מספיק מנומסת, לא בפנייה הראשונה לפנות אליו.

ואז כתבתי לו. אני לא זוכרת את הניסוח, אבל המוטו של העניין היה, היה בינינו דיל שבעל פה. אתה ביקשת קורות חיים. שלחתי. אני מבקשת פגישה. תקיים את הדיל. למחרת אותה מזכירה קבעה איתי פגישה. הגעתי לפגישה, לא היה לי מושג על מה, אבל ידעתי שא', חברת מטוסים, וואו, ואני לא מבינה במטוסים כלום, אני רק יודעת לקנות כרטיס, לחגור ולטוס. אבל אני חיה בארצות הברית, בעלי בחיל אוויר, הוא רוצה להקים מפעל בישראל, יכול להיות כאן משהו מאוד מאתגר.

הייתה פגישה מאוד מעניינת, ואז הוא שאל אותי אם זה בסדר לי שנעבור לחדר ישיבות, והוא יזמין עוד כמה אנשים לפגישה. אמרתי, בסדר. רק לסבר את האוזן, דיברתי אנגלית של ישראלית! אנגלית מאוד בסיסית שלומדים בתיכון. למדתי לימודים גבוהים, אז האנגלית שלי הייתה קצת יותר גבוהה, אבל בטח לא אנגלית מקצועית בעולם התעופה, ובטח לא אנגלית מקצועית לחפש עבודה. הייתי צריכה מאוד מאוד להתרכז ולהתאמץ, עשיתי כנראה טעויות בלי סוף. ואז נכנסו שלושה או ארבעה גברים לחדר, פה ושם שאלו אותי שאלות, אבל יש אסטרטגיה. נדבר על זה אחר כך על הבחירה, כשאת בסיטואציה של חוסר נינוחות.

את לא שולטת בסיטואציה. את בשפה זרה, את בעולם תעסוקתי זר לך לחלוטין, את מגיעה לפגישה שעמדת עליה שהיא תתקיים, אבל אין לך מושג על מה ולמה. את יכולה להתכנס, להשתבלל ולאבד ביטחון. אצלי אני מקבלת over ביטחון ומתחילה להיעזר בבדיחות, בהומור.

אני מזדקפת, והרושם שנוצר הוא: היא יודעת על מה היא מדברת. וזה מה שקרה, הציעו לי עבודה. בהתחלה עבודה מאוד מצומצמת, לעשות תרגום תרבותי להסכמים עם ישראל. כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת, כשישראל אומרת משפט מסוים ומתרגמים את זה לאנגלית, לבדוק את הדקויות האלה.

גילי: זה אפשר להגיד מתחבר קצת לחבר מתרגמים? או שאת לא רואה קשר?

אסנת: חבר המתרגמים היה אחרי.

גילי: אה, אוקיי.

אסנת: זה היה מאוד משעמם. אבל התחלתי לדבר עם אנשים, התחלתי להבין מה קורה, וקצת הכירו אותי. אני חושבת שלא נקפו שלושה או ארבעה חודשים. באמת זמן מאוד קצר, הזמינו אותי לשיחה והציעו לי את המשרה הבאה: מנהלת שיווק בינלאומי של המטוס ושל החברה, בכל העולם חוץ מארצות הברית. אמרו לי, לכי תלמדי. מי קונה מטוסים פרטיים? מה זה העולם הזה? איפה קונים לידים? תלמדי את העולם הזה, הכל היה מאוד חדש.

כמובן שהמשכורת הייתה פי 3, נכנסתי לעולם חדש לגמרי. ישבתי שבתות וחגים, 24/7 ולמדתי ולמדתי וקראתי ושאלתי והתעניינתי. זה היה עולם גברי לגמרי. ושוב – בפגישות, יכולתי להרגיש אי -נוחות כי אני אישה היחידה, האנגלית שלי לא טובה ומה אני מבינה בתעופה, ועשיתי עם זה הפוך על הפוך. הייתי מאוד רזה, מתוקתקת, התלבשתי טוב, ניצלתי את זה שיש לי אַקְסֶנְט, שאני לא מדברת אנגלית רהוטה. ואמרתי, אני אגרום לאנשים להקשיב לי הקשבת יתר.

גילי: כי לא ברור להם…

אסנת: בדיוק. זה לא יעבור להם ככה עוד אנגלית, אלא הם יצטרכו קצת יותר להקשיב מה היא אומרת, וזה עבד. אני לא הייתי אשת מכירות. אבל השיווק היה מאוד חזק. פתחתי משרד בלוקסמבורג, נסענו הרבה, תמיד במטוסים פרטיים. מכרנו, יחד עם אנשי המכירות, על הנייר קרוב למאה מטוסים. אין כמעט דבר כזה.

אני בעצמי למדתי להטיס מטוסים. אמרתי, אני מוכרחה להיות טייסת. אני מוכרחה להבין למה בן אדם נותן לי שני מיליון דולר צ'ק. מה החוויה הזאת? מה הרווח שיש לו?

זה מטוס מנהלים קטן, ולמדתי שאמריקאים סוגרים דילים או במשטח הגולף, או במטוס הפרטי של מי שרוצה לסגור דיל.

גילי: זאת אומרת שאם אתה רוצה לסגור דילים, אתה צריך שיהיה לך מטוס פרטי ואז תביא את האנשים אליך למטוס ותסגור את הדילים.

אסנת: זה הפוך. אנשים שיש להם מטוסים פרטיים, יסגרו את הדיל בטיסה פרטית.

גילי: אוקיי.

אסנת: זה לא אומר שאת צריכה לרכוש מטוס.

גילי: אין לדעת מה הגיע קודם, אבל בסדר. (מחייכת)

אסנת: כן.

גילי: צריך שני תנאים שיתקיימו. (מחייכת)

אסנת: כן. זה היה מטוס קטן לחמישה אנשים, אז בדרך כלל מי שקנה אותו הוא גם הטייס בעצמו. אין שם מקום לטייס, דיילת וכולי. מטוס מדהים. גם מי שבנה ותכנן את המטוס היה ברט רוּטָן. האחים רוּטָן, גדולי האנשים בתעופה האמריקאית, בנו את החלליות.

נסענו להאנגר סודי במדבר בקליפורניה, אסור היה להגיד איפה זה, לא לכל מקום הכניסו אותנו. באמת חוויה ג'יימס בונדית כמעט. ושוב, אני ישראלית ממזכרת בתיה, עם אנגלית כזאת או אחרת, באה מתחום פסיכולוגיה וטיפול, כאילו, את יודעת. .. (צוחקת)

אבל זה היה כלי חשוב. כשישבתי מול בן אדם, אם הוא יקנה או לא יקנה, וייתן לי שני מיליון דולר, כנראה ידעתי איך לדבר. כנראה השתמשתי בכלים נוספים, כי לא הייתי אשת מכירות.

גילי: היה לי מנהל שדיבר על מכירות, שזה הכל עניין של איך אתה מסתכל. הוא אמר, תראו, אם הבנאדם צריך מוצר או שירות איקס, ואתם יודעים שזה מה שהוא צריך ואתם לא מציעים לו, אתם עושים לו נזק. ואז כשזאת ההסתכלות שלך, שמה שנכון לבן אדם זה מה שאת יכולה לתת לו, אז זה לא באמת מכירה. את פשוט הצעת את האפשרות, והבן אדם זה מתאים לו והוא מסכים. וכשאנשים חושבים ככה ולא שהם צריכים להתאמץ למכור, אז המכירה עובדת יותר קל.

אסנת: אני יכולה להרים את זה ולקחת את זה פילוסופית. גם אני עכשיו מוכרת אותי לך. גם את מכרת אותך לי כששכנעת אותי שכדאי לי לבוא, לשבת איתך. אנחנו מוכרים כל הזמן. אנחנו מתלבשות כדי למכור אותנו בחוץ לפני שאנחנו מדברות, שפת הגוף היא מכירה של האני שלי. כלומר, יכולים לקחת את זה להרבה מאוד מקומות. מאחר והמוטיבציה שלי היא לא כסף, והחברה משלמת לאנשי מכירות כדי להכניס כסף, זה לא התחום שאני מציעה את עצמי בו. מכירה זה לא דבר רע, אין לזה שום קונוטציה שלילית.

גילי: האם היה איזה שלב שפתאום ראית שאת מכוונת יותר לעולם של השליחות? או שמהתחלה כבר ידעת שאת בכיוון הזה של תרומה לעולם?

אסנת: תראי, אני חושבת שכשהייתי צעירה, ייתכן שזה היה בהוויה שלי באופן לא מודע כל כך. לא עשיתי לזה עיבוד. כשחיפשתי עבודה, הלכתי לדרושים שמתאימים כנראה לערכים שלי. אבל אני אתן לך דוגמה, למשל, עבדתי במתנ"ס, במזכרת בתיה. את יכולה לקרוא לזה סתם עבודה. נחמד מתנ"ס. נותן שירותים לקהילה, התחברות. איך הופכים את זה לשליחות? כשהקמתי את המועדון לזקנים שבאו מתוך שעמום, ופתאום באו להרצאות, לטיולים, ובאה מישהי, מיקה. היא באה אליי ואמרה לי, אוסנת, את מבינה מה את עושה לנו?

אז אמרתי, בואי תספרי לי מה אני עושה לכם. אז היא אמרה, את עושה אותנו יותר צעירים, את מכניסה לנו חיים לזקנה. זה נותן לזה את העניין היותר של שליחות. שאת עושה משהו שהוא אקסטרה, לא את נותנת עבודה ומקבלת משכורת, אלא את נותנת משהו מעבר לדבר. את נותנת לזה רוח..

גילי: אז פה עולה לי שאלה, האם על פי מה שאת אומרת עכשיו, אני יכולה בכל עבודה שאני אעשה להכניס את המימד הזה של השליחות?

אסנת: בעיניי כן.

גילי: איך?

אסנת: עולה לי הקופאית בסופר. כמה עבודה שלה מונוטונית, כמה אנשים בכלל מתייחסים אליה. היא יושבת ואנחנו עומדות, אז אנחנו יותר גבוהות, אין מגע עיניים כמעט, כמעט אין לה שום קונטקט לאדם. אז כמובן אני, כמקבלת השירות, יכולה תמיד לבדוק איך קוראים לה ומה שלומה הבוקר. אבל מבחינתה, כדי להפוך את התפקיד שלה מעבודה לתפקיד, זה להתייחס למה שהיא מעבירה. למשל, היא רואה שמישהו קונה מזון מסוים, אז להרים רגע את העיניים ולהגיד: גילי, אני רואה שאת שמה דגש על אוכל בריאות, זה חשוב. היא כבר נתנה לי יחס אישי.

או: מה שלומך הבוקר? גילי, אני לא ראיתי אותך יומיים, את בסדר? אפשר כל דבר לקחת רמה יותר גבוהה ולהוסיף משהו. ששוב, זה מחבר אותי ללוגותרפיה, להיבט, ה- אנחנו קוראים לזה נוֹאֶטִי, להיבט הרוחני. כי אנחנו אנשים מתפקדים, אנחנו אנשים הישרדותיים. מה מעלה אותנו מעבר? מה עושה אותנו אנשים? מה עושה אותנו בני אדם? למה נוצר בינינו קשר? למה לא נוצר לך קשר עם אנשים אחרים?

למה אני פניתי אלייך, או את פנית אליי? למה אני שמעתי שאת עושה פודקאסט ואז אמרתי לך, רגע, זה מעניין אותי? יכולתי להמשיך לרקוד Nia ולהגיד, פה אני באה רק ל –Nia.

וזה מביא אותי לתיאוריה. יש לנו כל כך הרבה בחירה בחיים, ואנחנו רק צריכים לראות ולקחת. לקחת, לקחת, לקחת, ולבחור. לבחור להסתכל בעיניים, ולבחור לקחת את תפקיד הקופאית שיכול להיות נורא, לחזור בסוף היום ולהגיד: מי הייתי היום בשביל מישהו? מי התייחס אליי ולמי אני התייחסתי? אני יכולה להתחיל להתייחס. יש מישהי שאחראית…

גילי: בְּטַל?

אסנת: כן, נטלי. שאחראית על הקופות. אין יום שאני באה, היא לא תגיד לי אסנת, מה נשמע? ואני, בפעמים הראשונות הייתי בשוק, איך היא זוכרת את השם שלי. אז בדקתי, האם היא שואלת אותי מה נשמע אחרי שאני מעבירה את הכרטיס ועולה שלום אוסנת על ה… שאולי היא ככה? ואז הבנתי שלא, עוד לפני שאני מעבירה את הכרטיס, היא זוכרת את האנשים! אז היא מעלה את עצמה מלהיות אחראית על הקופות ליצור קשר עם אנשים.

אז יום אחד ראיתי שהיא חמוצה וניגשתי אליה…נטלי, מה עובר עלייך? ועשיתי לה שיחת עידוד. אמרתי, בואי רגע הצידה. ומאז היא זוכרת אותי והיא יכולה להגיד לי, את הפכת לי את היום באותו יום. אבל זה חוזר גם אליי. אני פתאום מרגישה, וואו, עשיתי משהו בשביל מישהו. לא התכוונתי, Serendipity. הייתה לי הזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו. ויש לנו כל הזמן אירועים קטנים בחיים, והעניין הוא הבחירה שלנו, לקחת את ההזדמנויות.

גילי: אני חושבת שלפני הבחירה זה ה-לראות את האירועים האלה.

אסנת: נכון.

גילי: כי להיות מסוגלת לבחור, זה קודם כול אני צריכה לזהות שמולי יש איזושהי הזדמנות.

אסנת: נכון.

גילי: שהיא מעניינת אותי ושאני רוצה לקחת אותה.

אסנת: זה להתבונן קודם.

גילי: כן.

אסנת: ואז, אם נלך יותר עמוק, זה הולך לפרשנות של החיים שלי. זאת אומרת, בואי נחזור רגע לקופאית. אני יכולה להיות קופאית בתפיסת עולם שאני לא שווה שום דבר. אני לא יודעת חשבון, אני לא יודעת שום דבר, אף אחד לא יקבל אותי, אני לא רצויה, אני לא יכולה, אני צריכה לפרנס את הילד שלי, אני חד -הורית. אני אלך, אני אהיה קופאית בסופר, אני אבוא בבוקר , אני אעביר… וזה עולמי. אבל אני יכולה להגיד, אוקיי, אני אימא חד -הורית, יש לי ילד, אני צריכה להביא לו כסף, כרגע מה שאני יכולה לעשות זה קופאית. כי לא למדתי, אין לי תואר אקדמי, אני לא יודעת דברים. אבל אני אתעניין באנשים, אני אצור קשר.

כלומר, העניין מתחיל עוד לפני ההתבוננות, בתפיסת העולם שלי. בסגנון שבו אני מסתכלת עליי בחיים, מה היחסים ביני לבין החיים. אלה פרדיגמות שמתגבשות בילדות. תחשבי על זה שהגיבוש הזה קורה בחמש -שש שנים הראשונות. אחר כך אני עושה ניואנסים, אבל אני כבר גדלה להיות מי שאני למדתי בהיותי קטנה.

גילי: תמיד כשאומרים את הדבר הזה קצת קשה לי לקבל את זה. כי אני מנסה להיזכר מה אני זוכרת מהחיים שלי בחמש -שש שנים הראשונות?

אסנת: אני אגיד לך איך זה קורה. נולד תינוק לעולם, הוא נולד בלי ידע על העולם. מאיפה הוא משיג את הידע על העולם? קודם כל בבית מההורים.

הוא רעב, אז הוא לומד שהוא צריך לבכות כדי לקבל אוכל. אז הוא לומד להשתמש בבכי אחר כך לעוד דברים כדי לקבל תשומת לב. אבל אם אני אהיה אימא שאראה את תנועות הגוף שלו ואראה שהוא מתחיל עוד מעט לבקש אוכל ואני אציע לו את האוכל, אז הוא לא צריך לבכות. ואז הוא יכול לגבש לו תפיסת עולם, רואים אותי, מזהים את הצרכים שלי.

עכשיו, זה לא מודע. זה לא שהוא כותב לעצמו פתק. התינוק מסתכל, מסתכל, מסתכל, וכמו ספוג. איך אימא ואבא, בוא ניקח משפחה נורמטיבית, אם זה אימא לבד או אימא ואימא, לא משנה. איך המטפל הראשי שלי, העיקרי שלי? מה האווירה בתוך הבית? איך מדברים? מה הטונים? האם אני אצטרך לצעוק כדי למשוך תשומת לב? האם אני אצטרך לנדנד או האם יראו אותי? האם צוחקים בבית?

איך רבים? האם יש אלימות? כל הדברים האלה בתוך הבית, הילד יונק. אחר כך הוא יוצא לגן. גם שם, איך המטפלת, איך הגננת מדברת אליי? איך פותרים קונפליקט? איך אני משיג את הצעצוע שאני רוצה? האם כשאני צריך להרביץ או האם אני צריך לבקש? למה אני מקבל חיזוקים? וילד כזה, תינוק כזה, צריך לענות לעצמו על ארבע שאלות בסיסיות כדי לגדול להיות אדם.

מי אני? מי האחרים? מה מסוכן לי? מפני מה אני צריך להיזהר? ואיזה אסטרטגיות של זהירות ולצורך הישרדות אני צריך לבנות? ואיך החיים צריכים להיות כדי שאני אוכל לחיות בהם טוב?

אלה ארבע שאלות יסוד שהוא צריך לתת לעצמו תשובות. והתשובות האלה בונות את הפרדיגמה בשנים הראשונות. עכשיו, מה האבסורד הגדול? שאת ואני, מבוגרות, עברנו דבר או שניים בחיים ולכאורה אנחנו נעזרות בפרדיגמה...

גילי: מגיל חמש.

אסנת: שהתגבשה עד גיל חמש!! אם לא עשינו שינוי… בואי נחזור לקופאית. יכול להיות שהיא גדלה בבית שלא עודדו לימודים אקדמיים, אולי לא יכלו. אולי אבא היה בכלא, אולי סמים, אולי זנות, ואולי גם לא?

אולי משפחה נהדרת חמה וטובה, בלי יכולת, בלי עידוד? זה מה היה. ואולי היא קצת בחוסר מסוגלות, באינטלקט שלה.

זה מה שהיה. אבל במה היה הזה תהיה נטלי כזאת, שתשאל מה שלומי, שתלמד לזהות את כל האנשים שמגיעים. כי אני שומעת, היא לא פונה רק אליי, היא פונה לעוד אנשים בשמות שלהם, היא מתייחסת.

אבל יכולה להיות מישהי אחרת שתעמוד ותחכה שתפני אליה, כי בילדות שלה היא הייתה צריכה לחכות. לְמָה? אני לא יודעת, אבל היא הבינה שכדי לשרוד היא צריכה לעמוד בשקט. או כדי לשרוד, היא צריכה לדבר וליצור קונטקט. וזאת הבחירה. המציאות נתונה. החיים הם החיים, הם כאן. השאלה היא מה אני עושה עם המציאות? השאלה היא מה אני עושה עם החיים?

הייתה באדלר מנחה שהתעוורה. כלומר היא ראתה כל חייה, לקראת גיל 30 היא איבדה את הראייה. שנים לפני זה כשהיא התחילה לאבד את הראייה, אמרו לה לכי תלמדי במכון אדלר.

היא למדה במכון אדלר. בעיוורון מוחלט היא הייתה אחת מהמנחות הטובות ביותר שהיו. כי היא פיתחה את השמיעה, כי היא הייתה אישה של אנשים. היא ידעה כשאנשים בקבוצה החליפו מקום, היא שמעה, היא הרגישה, היא פיתחה מיומנויות והיא אמרה: תפיסת העולם שלי אני לא נכה. היא אמרה לי: אוסנת אני בדיוק כמוך, אני רק לא רואה! אבל היא יכלה גם להיות: אני מסכנה, אני נכה, תעזרו לי, אני לא יכולה לעבוד, ביטוח לאומי, תשלמו לי. יכלה לבחור בצורה כזאת?

גילי: בוודאי.

אסנת: יכלה.

גילי: יותר בקלות כנראה.

אסנת: אולי.

כלומר, יש לנו יכולת, וזו אולי היכולת היחידה החזקה שיש לנו. הפרשנות שלנו על מה קורה לנו במציאות, ועל בחירת הדרך והאסטרטגיה שבה נלך בחיים האלה.

וזה המיזוג בין אדלר לבין ויקטור פְרָנְקֶל. אדלר דיבר על הפרשנות ועל הבחירה, וויקטור פְרָנְקֶל, שעבר ארבעה מחנות ריכוז וכתב את "אדם מחפש משמעות", אמר: "יכולים לקחת לנו את הכול. לא יכולים לקחת לנו את הרוח, ואת היכולת שלנו לבחור איך להתייחס לסיטואציה הבלתי נסבלת הזאת של מחנה ריכוז. אני לא אאבד את צלם האדם", ויצאה תורתו…

גילי: בכל העולם.

אסנת: כן.

גילי: מדהים.

האם לדעתך עבודה מתוך שליחות שמורה למקצועות מסוימים בלבד?

אסנת: לא. שמורה לך כאדם. מה את עושה עם מה שיש עכשיו?

כי מאוד ייתכן שעכשיו, בסיטואציה הספציפית של המציאות שלך, זה מה שאת יכולה כרגע לעשות, מכל מיני סיבות שלא חשוב כרגע מה. תעשי את זה יותר ממה שהגדרת התפקיד מבקשת.

יש ביטוי כזה שאומרים אדם עושה את התפקיד, זה בדיוק זה. מה את מביאה לתוך הדבר הזה? כמה את מביאה את הרוח ואת ה… "אני רוצה שזאת תהיה שליחות!". אדם עושה את התפקיד, אני מאוד מאמינה בזה. אם זה מה שאני יכולה לעשות עכשיו, אני אעשה את זה הכי טוב. והכי מלא, גם שהמעסיק שלי ירוויח, כי זה בסדר, אנחנו רוצים שהעסקים ירוויחו, יש יותר פרנסה. יחסי גומלין מאוד בריאים.

גילי: אני מאוד מסכימה עם זה. זה נכון!

וזה מה שהייתי עושה. הייתי באה לתפקיד והייתי מסתכלת מה רוצים שיהיה התפקיד, ואז הייתי אומרת אוקיי, עכשיו אני אעשה מה שאני חושבת שצריך להיות התפקיד. וזה גם מה שעשה את החיים שלי מאוד מעניינים, ועדיין.

מה האתגרים העיקרים שאת מתמודדת איתם בעבודה מתוך שליחות? כי דיברנו על זה שאין דברים רק טוב או רק רע.

אסנת: אז קודם כול, זה בדרך כלל מקומות שרמות השכר יותר נמוכות. אם זה המגזר השלישי בעמותות, ואם זה כמו עכשיו, שזאת חברה שנבנית. יוצא ככה שגם מורים, עובדים סוציאליים, אנשים שעוסקים בערכים בעולם הקפיטליסטי הם בתחתית סולם ההשתכרות.

גילי: כן, אבל לפני רגע דיברנו על זה, שאמרנו בעצם בכל תפקיד, אתה יכול להפוך אותו לסוג של ערך ושליחות.

אסנת: אבל את שואלת את האתגרים שלי.

גילי: כן.

אסנת: כי הבחירות שלי הן לא ללכת להייטק ולעשות שם שליחות. אלא ללכת למקומות שהן מלכתחילה שליחות. לעזור לאנשים. אני עובדת בחברות, אני קוראת לזה חברות נותנות ערך. זה מה שאני עושה: חינוך, יחסים, זה התחומים שמעניינים אותי. אז האתגרים שלי הם שהמקומות האלה, הפרנסה זעומה. מאחר וזה לא המוטיבציה שלי, אז אני חיה עם זה בשלום. אבל הסביבה בזה, לועגת, צוחקת וממקום טוב. אז אני אומרת, אחד האתגרים זה באמת התפרנסות יותר מצומצמת.

קושי לשווק את הדבר.

אם אני אבוא ואגיד לך, בואי תלמדי בסדנת הורים, תגידי לי, מה, אני עושה את זה באופן טבעי, מה, אימא שלי למדה הדרכת הורים? זה משהו יותר ארטילאי, זה משהו יותר שאולי בסולם הצרכים אני יותר הודפת אותו. אני צריכה קודם לעבור בית, אני צריכה לקנות רהיטים. תעזבי אותי עם הורים. אבל אז, בגיל ההתבגרות יש לי המון קשיים עם הילד, ואני אומרת אוף, למה כשהיא פנתה אליי שהילד היה בן שלוש, לא שמעתי לה?

אז המכירה והשיווק של ערכים יותר קָשָׁה. יש שאלה במכירות, אני, מה יוצא לי מזה?

גילי: כן.

אסנת: אז אני, מה יוצא לי מזה? מה עכשיו אני אלך לסדנת הורים? אין לי זמן. אני מעדיפה לעשות פילטיס, עזבי, אני חוזרת בסוף היום עייפה. הילדים שלי גדלים. או זוגיות… כבר שנים אנחנו זוג, מה עכשיו אני אלך להתחיל? ולא בא לי לחפור.

אבל זה יעשה לך זוגיות טובה יותר. תבואי הביתה עם חיוך ולא עם אוף, עוד פעם לראות אותו? אלה דברים שיותר קשה. וטיפול. גילי, בואי לטיפול. אוי, אוסנת, בשביל מה עכשיו טיפול? חבל לי על הזמן, מה זה ייתן לי? זה ייתן לך שתכירי את עצמך יותר טוב. אבל אני מכירה אותי. זה ייתן לך אולי יותר מרחב נפשי לעשות עוד דברים שאת אוהבת. אבל אני עושה מה שאני אוהבת. יותר קשה להעביר דברים שאת לא יכולה לראות אותם בעין, או להרגיש אותם בחושים שלך. הם יותר נוגעים בפנימיות. בדברים שאולי התוצאות יותר מאוחרות, זה לא מיידי.

גילי:  כן, ואנחנו אשפי ה- כאן ועכשיו.

אסנת: יותר ויותר.

גילי: מה התגמולים הגדולים ביותר שאת מרגישה כשאת עובדת מתוך שליחות? החיוך שלך אומר הכל.

אסנת: אושר גדול. אני מלאה. אני באמת מלאה. היו אומרים לי, אוסנת, את עובדת כל כך קשה. ותמיד אמרתי אני לא עובדת קשה, אני עובדת הרבה. זה ממלא אותי. הייתי נכנסת לכיתות ואמרתי לתלמידים, תודה רבה. אני יוצאת מכאן עכשיו הרבה יותר מלאה ועשירה. זה בונה אותי.

גילי: אני מאוד מבינה את זה. בעלי תמיד אומר: אבל את כל הזמן עובדת קשה. כמה אפשר? אמרתי לו, קודם כל, אני לא עובדת, אני נהנית. אני כל הזמן עושה מה שמעניין אותי, מה שחשוב לי,

אסנת: מה שאת אוהבת.

גילי: מה שאני אוהבת. אז אני עושה את זה בכל הזדמנות, גם בשעות מוזרות. (צוחקת)

אסנת: נכון.

גילי: ממש ככה.

אסנת: את יודעת, גם יש הבדל בין פרנסה לעבודה, לקריירה. שזה מינוחים שונים. למדתי אחרי שפרשתי ואמרתי, אני יכולה לברור במה אני רוצה להתעסק. אז הקריירה שלי היום היא בלמלא את עצמי.

גילי: אהבתי את המשפט הזה, מזדהה איתו.

איך עבודה מתוך שליחות משפיעה על היבטים אחרים בחיים שלך, אם היא משפיעה?

אסנת: כן, היא מאוד משפיעה. תראי, אנחנו אחד. כשיש לך תחושה שאת מסופקת. מסופקת בעבודה, שהעבודה היא מרכז חיים, עד הפנסיה. אחר כך העבודה מקבלת מקום אחר, או רצוי שהיא תקבל מקום אחר.

גילי: כן.

אסנת: כהכנה לפרישה. אבל בחיים שלך, כשהעבודה יש לה מקום מרכזי בחייך, כשאת מאוד מסופקת, אז את חוזרת הביתה מסופקת. אז היחסים שלך עם מי שנמצא בבית, בן הזוג, ההורים, הילדים, הם ממקום של אדם מסופק. ולא ממקום של אדם רעב להצלחה או מתוסכל. אז קודם כל, כל מערכת היחסים שלך מושפעת מהתחושה הטובה במקום עבודה. את מביאה את זה הביתה.

את נהנית יותר מהחופשות, כי את לא בתחושה ש… מה השארת מאחורה. המנהל לא מפרגן לי, או רגע, אני לא אהיה, אז מה יגידו?

כשטוב לי במקום העבודה, כשאני יודעת שאני נותנת את כולי ואני מתמלאת בחזרה. אסור לצייר משהו כל כך מושלם. אני כן אדבר על שלם, כשיש סינרגיה טובה. אז גם החופשות שלי הן הרבה יותר מהנות ומענגות. זה אדווות של השפעה על כל מארג החיים שלי, וכל מי שאני באה איתו במגע.

זה גם הפוך. כשבבית רע לי, כשהזוגיות שלי לא טובה, כשיש לי קושי עם מישהו מבני המשפחה שלי, אני גם מביאה את זה לעבודה וזה משפיע. ולכן במקום העבודה צריך לראות היטב את מה שאני אומרת עכשיו: אני, כמעסיקה, יש לי אינטרס גדול מאוד שיהיה לך, גילי, טוב בבית. ואז…

גילי: תתני יותר במקום העבודה.

אסנת: תתני יותר במובן לא של כסף.

גילי: לא. כעובדת אני אהיה עובדת יותר טובה.

אסנת: גם אם תראי אותי במצב קשה, יש ירידה, דברי איתי. בואי תנסי להבין מה. ואם אני אספר לך שיש לי בעיה עם איזה ילד, אז בואי תממני לי חמש פגישות עם מטפלת רגשית לילד. כמה זה יעלה לעסק? הרווחת אותי אלפי מונים.

גילי: במקום לתת לי איזה Buy Me כזה מעצבן.

אסנת: למשל.

גילי: כן. איך את שומרת על המוטיבציה והתשוקה לשליחות שלך לאורך זמן?

אולי את לא צריכה לשמר, יכול להיות שזה Bulit in.

אסנת: קודם כל זה מזין.

גילי: את עצמו.

אסנת: כן.

כשזה מדויק וזה יושב נכון. מדויק מעולם הערכים שלך, את יודעת את זה כ- coach. וזה מדויק למציאות שבה את חיה. זה נכון במינון, באיזון ובדיוק הערכים שלך, אז את ממשיכה עם זה. ואז דבר גורר דבר, פיתחת משהו, אז את אומרת, הו רגע, יש עוד משהו.

ככל שאת מתנתקת מזה, ונגיד שיש תקופה מאוד ארוכה של אין את זה, זה מסוכן. כי אז את יכולה לאבד את המשמעות ולשקוע במקום של: מה יש לי? למה אני קמה בבוקר?

גילי: בהסתכלות החיובית שלי, אז זו גם אופציה למצוא אולי משהו אחר שהוא…

אסנת: אז להיות מודעת לזה של חיפוש המשמעות. מה עכשיו אני הולכת לעשות? אז את בעשייה.

ברגע שאת מחפשת מה הדבר הבא, את בעשייה. אני מדברת על היעדר עשייה.

גילי: אוקיי.

אסנת: כשיש לך שיחה עם בן הזוג שלך, או עם הילד, או עם חברה, יש לפעמים שקט. בשקט הזה, יש יותר התכנסות פנימה ואת מרגישה יותר. כי את לא עסוקה במה להגיד, את לא עסוקה בהקשבה למה השני אומר. ואז יש יותר התכנסות, יותר תובנות לראות מה הדבר הבא.

גילי: זה נכון, אבל קשה לנו להיות בשקט. אני יכולה גם להעיד על עצמי…

אסנת: קשה מאוד להיות בשקט.

גילי: כן. (צוחקת)

אסנת: למה? בדיוק שם יש רגשות, ואנחנו לא תמיד רוצים לפגוש את הרגשות האלה.

גילי: כן. מעניין!

מה היא לדעתך הדרך הנכונה להתחיל לעבוד מתוך שליחות?

אסנת: אני חושבת שקודם כל ההכרה, שאני רוצה לתת משהו. כי ככל שאני אתן, אני גם מקבלת. אז אוקיי, אני רוצה להתפרנס, הנה זה צ'ק, יש פרנסה. אני צריכה הגדרת תפקיד שמתאימה לי למה שלמדתי, או למה שאני רוצה, או למה שאני מחפשת, צ'ק, יש.

עכשיו אני פה בפנים: מה אני עושה עם הדבר הזה כדי שיהיה לי מעניין, כדי שימלא אותי, כדי שיבנה אותי? ואז מה נדרש ממני להביא לתוך הדבר הזה כדי שיהיה לי בו טוב? ולהבין את הנוסחה הזאת שאם לי טוב ואם אני מלאה, אז אני גם נותנת ועושה טוב, ולהפך.

עכשיו, "שליחות" את יודעת, לא כל אחד לוקח את המילה. יש אנשים שזה נראה להם מילה מאוד גבוהה ומאוד גדולה. אפשר להסתפק ב"משמעות". אם אני מרגישה שיש לי משמעות בתפקיד הזה, אז יש הסתברות גבוהה מאוד שאני אעשה אותו טוב, וגם תהיה בו שליחות. אז את יכולה להגיד, שליחות זה משהו אלטרואיסטי. אני לא רוצה להיות אלטרואיסטית. משמעות זה משהו שיותר נוגע בי. אני קמה בבוקר, אני רוצה שתהיה לי את התשוקה הזאת, אני רוצה שיהיה לי מעניין. הרבה יותר קל להסביר לאנשים ולחבר אותם למושג משמעות. השליחות זה כבר השלב הבא, קצת יותר גבוה בעיניי, אם אפשר לעשות איזושהי היררכיה.

גילי: אפרופו מאסלו, אז כנראה אנשים צריכים למלא כל מיני שלבים קודמים בשביל להיות מסוגלים לבוא להגיד, אוקיי, יש לי עבודה טובה, אני מרוצה, אני זה, אני זה, עכשיו אני מחפש לעשות משהו שיש בו גם ערך עבור אנשים אחרים.

אסנת: נגיד שאני סופר מתכנתת באחת החברות. ואני מרוויחה נהדר ויש לי משמעות, ואני עושה עבודה טובה. עכשיו אני רוצה שליחות, אז אני אפרסם בווטסאפ השכונתי שכל יום חמישי אני רוצה לתת שעה למישהו בתכנות. הנה, אני הופכת את הידע שלי לשליחות.

גילי: מקסים.

אסנת: ואפשר לעשות את זה בכל דבר, גם אם אני רואה חשבון. אני לוקחת משפחה אחת, מלמדת אותה לעבוד עם תקציב, בלי כסף.. זאת שליחות.

גילי: נהדר, זה גם עונה על השאלה הקודמת. יפה.

אז מה הטיפ או הטיפים שאת יכולה לתת למאזינים שמחפשים את השליחות שלהם בקריירה?

אסנת: אההמ… אני חושבת שהדבר הראשון זה לבדוק עד כמה מה שאני עושה כרגע מתאים ויושב נכון על הערכים שלי. דבר שני, לבדוק עד כמה יש לי בחירה, עד כמה אני משתמש ביכולת הזאת שלי לבחור. לאו דווקא לעזוב את מה שאני עושה. גם בתוך מה שאני עושה, כמה אני יכולה לבחור. יחסי אנוש נורא חשוב כי מחר כשאני ארצה לעשות שינוי, אני צריכה את האנשים כ- Network. להסתכל תמיד מה אני מקבלת, גם מה אני נותנת, כי זה תמיד בהזנה הדדית.

כל הזמן ללמוד ולהתפתח. לא להגיד אוקיי, יש לי עבודה, אני מרוצה, הכל טוב, מכאן והלאה. כי החיים יביאו דברים: קורונה, מלחמה. וככל שאני אהיה יותר ורסטילית, ככל שאני אהיה יותר גמישה מחשבתית, אני לא אקרוס. אם יהיה משבר, אם יהיה שבר, אני אוכל להתמודד. אז כל הזמן ללמוד. ללמוד את עצמי וללמוד דברים חדשים. ולהרחיב… להרחיב להרחיב, להרחיב את מי שאני.

ולהקשיב, להקשיב להזדמנויות, לקנות את הכרטיסים כדי שהמזל יבוא. עכשיו, יש דברים שהם לא כל כך נרכשים. אומץ, תעוזה, תחושת מסוגלות. אני יכולה להתפטר ולעזוב, אני יודעת שאני אצליח, אני יכולה ללכת לתפקיד שאין לי מושג מה עושים, אבל אני יודעת שאני אלמד מהר מאוד ואני אסתדר שם. אלה דברים כבר יותר עמוקים של מה נתנו לי כשהייתי קטנה? עד כמה אני מאמינה ביכולותיי?

גילי: מה התכניות להמשך?

אסנת: אני צוחקת עם הכלות שלי ואני אומרת, תפסיקו לחכות. כנראה שלא תישאר ירושה, כי אני מתכוונת לחיות עוד 40 שנה.

לראות את החברה ללוגותרפיה שאני מייעצת לה, לראות אותה גדלה ופורחת.

יש לי מכון אדלר בבולגריה עם שותפה, בולגריה כעוגן. וכרגע אנחנו עובדים על תוכנית הכשרה והופכים את זה לבית ספר אדלריאני לאירופה. אנחנו נפנה לאו"ם לקבל תקציבים, יש לנו כנראה שותפים. ולעשות פעילות אדלריאנית באירופה. בעיקר באירופה המזרחית, במדינות שבעצם פורקות מעליהן את ערכי החינוך הסובייטיים. ואסור לפרק בלי להכניס תוכן אחר, כי אחרת הולכים לאיבוד. אז איך מכניסים בזמן המעבר הזה את התכנים האדלריאנים.

גילי: יפה ממש.

תודה רבה על השיחה המרתקת.

אסנת: תודה על ההזדמנות, גילי! איזה יופי, ככה לעשות סריקה בלתי מתוכננת! (צוחקת)

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~