מוּדָעוּת רגשית בקריירה

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את דנה אביעד,

יועצת עסקית ומנחת הורים לגיל הרך. בעלת רקע בייעוץ זוגי ובתמיכה נפשית באינטרנט בעמותת סה"ר.

בעלת תואר ראשון במדעי המחשב וכיום משלימה לתואר דו חוגי בפסיכולוגיה.

אנחנו מדברות על:

• הדרך שעשתה בקריירה שלה המחברת את הצדדים האנליטי והריגשי שבה
• על ניהול רגשות בקריירה ובכלל כשכיר או עצמאי
• על טבלת הרגשות של עמותת סה"ר
• על מה שגורם לנו לרצות לשנות קריירה

ועוד

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דנה אביעד

דנה: הי, מה שלומך?

גילי: טוב

אנחנו נפגשות היום גם כדי לדבר על היבטים רגשיים בחיים ואיך הם משפיעים על הקריירה שלנו, 

אבל גם כדי להכיר אותך ולשמוע על הדרך שלך. ספרי קצת על עצמך היום.

דנה: אז קודם כל נעים מאוד, כמו שאמרת אני דנה אביעד, היום אני יועצת עסקית עם מיקוד ריגשי וגם עוסקת באחוז נמוך של מישרה בהנחיית הורים. כשאני מדברת על עסקי בהיבט ריגשי  הכוונה היא  להתמודדות עם כל מיני משברים, עם כל מיני צמתים אליהם מגיעים בעלי עסקים במהלך העבודה שלהם בעסק, להבין את הבן אדם, להבין מי עומד מולי מתוך ההבנה שבעסק קטן הבן אדם הוא חלק בלתי נפרד מהעסק.

חשוב מאוד להבין אותו ואת ההלך רוח שלו, הרגשות שלו, המחשבות שלו כדי להצליח לעזור לו להתמודד עם האתגרים שהוא מתמודד איתם.

נשואה, אמא לשלוש בנות בגילאי: שבע, ארבע וחצי ושנה ושמונה.

אני מתחילה ממש בקרוב ללמוד חוג לאחר תואר בפסיכולוגיה.

בהנחיית הורים אני עושה יותר הרצאות, יותר דברים קטנים כי זה לנפש. זה בנפשי לעזור להורים. אז זה בעיקר מה שאני עושה היום.

גילי: בואי נחזור להתחלה, איך התחילה הדרך המקצועית שלך?

דנה: תלוי איך מסתכלים על זה. כשסיימתי את הצבא התלבטתי ארוכות מה ללכת ללמוד. היו לי כיוונים שונים, לא קשורים אחד לשני: משפטים, תקשורת כי למדתי תקשורת בתיכון, מדעי המחשב ופסיכולוגיה.

תקשורת ומשפטים ירדו די מהר.

גילי: למה?

דנה: כי זה לא הרגיש לי ממש ממש אני. זה הרגיש לי כזה נחמד ומעניין אבל לא ראיתי את עצמי באמת מתעסקת בזה. אבל הפסיכולוגיה זה בנפשי ממש, ומדעי המחשב זה כי בכיתה גימל אובחנתי כמחוננת והתחום הריאלי הוא די חזק אצלי, ומחשבים, אז כמו היום, היו מדברים הרבה על הייטק שזה הכי שווה והכי חשוב, וזה כסף ועניינים, ולכן אלו היו שני התחומים שחשבתי עליהם.

רצה הגורל וכשהשתחררתי מהצבא המפקדת שלי השתחררה לפני, היא מצאה עבודה בתור QA בבנק ואמרה לי בואי תעבדי איתנו, זה כדאי לך, זה אחלה כסף. זה היה לפני שהבועה התפוצצה. אמרתי טוב! איך חייל משוחרר יכול להגיד לא כשאומרים לו בוא, תרוויח פי שתיים ממה שאתה יכול להרוויח בכל מקום עבודה אחר. החלטתי שאני לא מוותרת על ההזדמנות.

התחלתי לעבוד שם, ותוך כדי בשנה הראשונה עשיתי לימודי תעודה בקורס אנימציה, אני מאוד אוהבת ללמוד.

ואז אמרתי טוב אני כבר ב-QA, אני מתעסקת בזה, אז יאללה, מדעי המחשב, וזה מה שלמדתי בהתחלה. אבל אחרי ,תקופה של 3 שנים אולי, כבר חשבתי לעבור לעבוד בתור מתכנתת, הרגשתי שקצת חסר לי הקשר עם אנשים, חסר לי לעזור לאנשים, חסר לי לדבר. אני בן אדם שאוהב לדבר, בגלל זה אני גם פה בפודקאסט.

חשבתי איך אני ממלאה את החלל הזה. אני עובדת מאוד מחושב. אני לא אוהבת לעשות סתם משהו, כי בא לי. אני רוצה לבדוק את זה ולראות אם זה מתאים ולבחון את זה, ורק אז זה להתקדם.

ואז אמרתי טוב, אני פה, אני עובדת, אני מכניסה כסף הכל טוב, בוא נראה איך באמת עובד לי הקטע של לעזור לאנשים.

חיפשתי התנדבות. שלחתי קורות חיים לכמה מקומות ואחרי כמה חודשים טובים חזרו אלי מעמותת ס"הר אמרו שהם מחפשים מתנדבים האם זה עדיין רלוונטי, אמרתי לה שכן.

גילי: סער?

דנה: סה"ר – סיוע והקשבה ברשת. הם נותנים תמיכה רק באינטרנט: זה צ׳טים, פורומים ויש להם גם משהו ייחודי – סיירת, שהוא כלי שבעזרתו הם מחפשים כל מיני מילות מצוקה ומאתרים אנשים שהם אובדניים או במצוקה מאוד קשה ומזמינים אותם לשיחה.

ושם עברתי הכשרה מאוד מאוד ארוכה שממש התחברתי אליה, הם נתנו לי המון  כלים של אמפטיה ושל הקשבה ולחדד מאוד את החושים גם כן, כי כל התקשורת שם היא תקשורת כתובה. צריך לקרוא טקסט, לקרוא בין השורות, להיכנס לראש של הבן אדם שכתב את זה כדי להבין מה הוא מרגיש באמת ולעזור לו.

במהלך ההכשרה שאלה אותי המנהלת: "תגידי, מה את עושה בחיים?"

"אני במחשבים" עניתי, "באמת?" היא אמרה לי, "את בשקט יכולה לעשות את המעבר ממחשבים לאנשים" וככה היא שתלה לי את המחשבה בראש.

אמרתי לעצמי שאחכה קצת, חיכיתי שנה וראיתי שעדיין זה מדבר אליי, שאני רעבה לעוד ואני רוצה עוד.

גילי: במשך כל הזמן הזה המשכת לעבוד ב- QA?

דנה: כן, בשלב מסוים כבר עברתי לתכנות והתנדבתי תוך כדי. זה היה לפני שהיו לי הילדות והיה לי הרבה זמן פנוי, הרגשתי שאני רוצה יותר וחיפשתי מה ללמוד.

חשבתי ללמוד פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית או טיפול, אבל זה לא הסתדר לי עם העבודה והחיים, אז חשבתי מה אני יכולה לעשות חוץ מזה? ויום אחד לחברה היה משבר ביחסים עם בן הזוג שלה, דיברנו וניסיתי לעזור לה.

ובסיום היא אמרה לי: "את יודעת, אני חושבת שאת יכולה לעבוד בתור יועצת זוגית". ככה אנשים שותלים לי מחשבות לאורך הדרך. (מחייכת).

מה יעוץ? חשבתי, אני רוצה תכל'ס, פסיכולוגיה כמו שרציתי בהתחלה!

הבנתי שפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית זו בעיה, תואר שני זה מאוד אינטנסיבי ולכן לא יקרה. חיפשתי מקום ללמוד ייעוץ זוגי, מצאתי את מכללת "עידן ההורות" שם דיברו בשפה ה"סהר"ית" שכל כך אהבתי ונרשמתי ללימודי ייעוץ זוגי.

את הלימודים העביר מטפל, לכן הלימודים היו בגישה טיפולית שמאוד דיברה אליי.

עסקתי בזה קצת ואז נולדה הבכורה שלי, לא היה לי כל כך זמן להתעסק עם הייעוץ זוגי כי אני עושה רק ייעוץ פרונטלי ואין לי קליניקה. זה אומר לפנות את הבית ולהוציא את הילדה. אז אמרתי נעשה הנחיית הורים.

אז הנחיית הורים מלווה אותי עד היום ותוך כדי כך שאני מתפתחת עם העסק, לקחתי כל מיני קורסים בשיווק. בהתחלה קורסים חינמיים שונים עד שגיליתי את קבוצת הפייסבוק של טל איתן "אסטרטגיה שיווקית בכיף" ומאוד התחברתי לתכנים שלו.

ולקחתי עוד ועוד קורסים שלו, הוא מדהים ומהמם ולמדתי ממנו המון והייתי מאוד פעילה גם בקבוצות, ואז הוא הודיע שהוא מוציא קורס של הכשרת יועצים. ואני -תמיד מדגדג לי ללמוד עוד משהו. הוא אמר לי: "חשבתי שממש יתאים לך" ואני: "מה פתאום? מה קשור? אני?" והוא ממשיך ולוחץ בשיחה של שעה בטלפון. הוא דיבר איתי שעה כדי להסביר לי למה זה כדאי לי.

חשבתי על זה הרבה והחלטתי ללכת על זה, והתחלתי לייעץ לעסקים. בראש שלי חשבתי שייעוץ עסקי הוא רק שיווקי ואני לא מספיק טובה בזה, אבל ראיתי שכשאני לוקחת את הכלים שלי, מכל מה שלמדתי: גם מסה"ר וגם מהייעוץ הזוגי וגם מהנחיית הורים, ומיישמת את זה לעסקים זה עושה פלאים.

אני מצליחה להבין את הבן אדם שמולי, אני עוזרת לו להציב גבולות, כמו שמציבים  לילדים. אני מצליחה להבין אותו עם הכלים מסה"ר שקיבלתי, לקרוא בין השורות ולהבין ולהרגיש את הניואנסים הקטנים. ובייעוץ הזוגי זו גם תקשורת, ובעסק זה גם יכול להיות קשור לבני הזוג כי לפעמים בן הזוג לא תמיד מפרגן, לא יודע איך לאכול את העסק.

מצאתי שכל הכלים האלה עוזרים לי לתת מענה כולל לעסקים וזה ממש כיף לי ואני ממש נהנית מזה.

גילי: כשאת אומרת שכל הדברים שעשית התחברו לדבר אחד, אני חושבת: זה החיים, זאת האמת. אני מאמינה שאתה אף פעם לא עושה דברים סתם. כל הדברים שאתה עושה, בסופו של דבר אתה משתמש בהם בהמשך באיזה שהוא אופן.

דנה: ממש.

גילי: לכן זה לא מפתיע אותי.

איך את משלבת את שני המקצועות הכל כך שונים?

דנה: את התכנות והייעוץ?

גילי: כן. האם הם באמת כל כך שונים? או מה הקשר ביניהם עבורך ?

דנה: תראי, זה כאילו שונה אבל אני אומרת שהייעוץ העסקי אצלי, המקור שלו הוא הרגש אבל הוא מהרגש לפרקטיקה.

תכנות זה מאוד פרקטי, מאוד מעשי, זה לתכנן את הצעדים. כשאני באה לכתוב קוד, אני קודם כל רוצה להבין מה הצורך, למה יכול לשמש הפיצ'ר הזה, יש לי המון המון שאלות כי הרקע שלי הוא מ-QA.

וכל השאלות האלה שאני עושה אולי קצת לעצמי, אולי קצת למנהל מוצר, זה די דומה למה שאני עושה עם העסק: אני באה וקודם כל מבינה אותו. פה אני מבינה את הבן אדם, את בעל העסק שעומד מולי ואת העסק שלו, ופה אני מבינה את המוצר.

וחוץ מזה, זה מאוד עוזר לחשיבה מאורגנת. זאת אומרת ברגש אנחנו הרבה פעמים גולשים ונורא קל לדבר על רגשות לנצח.

בסה"ר לימדו אותנו זה שלפעמים אנחנו לא יודעים איך להגיב למישהו שאומר לנו משפט אחד ואנחנו לא יודעים מה לעשות: "אל תתפסו לתוכן, תצמדו לרגש, הרבה יותר קל לדבר על הרגש". אבל אם אנחנו לא נדע להגיע לפרקטיקה אז הייעוץ הזה לא יהיה שווה כלום.

גילי: תני דוגמה להיבטים רגשיים שמשפיעים על בחירת הלימודים

דנה: את יכולה להגיד שזה רגשי, אבל בעצם את שומעת הרבה קולות מבחוץ. כולם מדברים על איך אפשר לעשות מלא כסף מהייטק, לא לכולם מתאים ההייטק. יש אנשים שמבחינת יכולות מתאים להם גם וגם וגם, אבל כל הדיבור הזה והלחץ החיצוני ייצור אצלם איזושהי מחויבות, אולי אפילו תחושה של פספוס אם הם ילכו וילמדו משהו שיותר מדבר אליהם ולא להייטק.

ואולי מישהו שרואה הרבה טלוויזיה ומתלבט האם ללמוד עיצוב גרפי או מדעי המחשב, רואה שמדברים כל הזמן על חדי קרן וכל האקזיטים וזה מוכר לו איזשהו חלום. והוא חושב איך אני יכול להגיד לא לדבר הזה? אני יכול להיות מיליונר ובעיצוב גרפי לא בהכרח, אז אני אלך ואלמד דווקא מדעי המחשב.

אז הלחצים החיצוניים האלה מאוד יכולים להשפיע. ולא רק, גם היחס במשפחה שכולם עושים משהו מסוים בחיים, לפעמים יש כל מיני דעות קדומות לגבי מקצועות מסויימים, והם יכולים להגיד: "למה? מה זה המקצוע הזה? לך תלמד מקצוע אמיתי", מכירה "מקצוע אמיתי"?

המון דברים שאנחנו מקבלים מבחוץ, אנחנו יכולים להתבלבל ולחשוב שזה לא משפיע עלינו, אבל הקול החיצוני הזה הופך להיות קול פנימי. הוא לא בהכרח יהיה עם אותם מילים, אבל המחשבה הזאת והרגש יישתלו בנו וישפיעו על הדרך בה אנחנו נבחר מה ללמוד.

גילי: דיברנו בשיחה המקדימה שלנו על השפעת הדברים הרגשיים במקום העבודה שלנו.

דנה: אני עובדת עם עצמאים, זה עסק של בן אדם אחד. איך האני משפיע על העסק של עצמי, כך שזה די ברור שאני זה העסק והעסק זה אני.

אבל גם במקום עבודה כשאנחנו עובדים מול אנשים, הרגש שלנו מאוד משפיע על איך שאנחנו מתנהגים כלפי חוץ. כמובן כי אנחנו יצורים ריגשיים, אין מה לעשות, כל דבר משפיע.

אז אם עכשיו אני מרגישה איזשהו חוסר ביטחון, אז יכול להיות שאני אהיה קשה יותר מול האנשים. יכול להיות שאני אתעקש על דברים קטנים, או להפך, אהיה מאוד מהוססת, כל דבר אשאל שוב ושוב ושוב. אם יש לי מנהל שהוא אטום, שלא רואה את העובדים שלו, אז העובדים שלו כנראה פחות יתחשק להם לעבוד.

יש פה עניין של להבין איך נכון לתמרץ עובד ומה עובד צריך, ואיך לנהל מערכת יחסים בתוך מקום העבודה. כי מקום עבודה בסופו של דבר זה לא רק כסף, ולא רק מה אני עושה בעבודה ולא רק הגשמה עצמית, אלא גם חברה, חברה מבחינת אנשים.

ואם אין מערכת יחסים טובה בין העובדים, אם יש תחרותיות בין העובדים, אם אין שיתוף פעולה, אין שקיפות מול עובדים, הדברים האלו משפיעים על איך שהעובד מרגיש במקום העבודה שלו.

כמה הוא מרגיש שייך ולא שייך, עד כמה הוא מרגיש שמעריכים אותו או לא מעריכים אותו וכל הדברים האלה הם באמת פקטורים לאיך הוא יתנהג במקום העבודה. כמה הוא יתרום למקום העבודה, איזה מן עובד הוא יהיה בעצם, גם לקולגות שלו וגם כלפי החברה.

גילי: את מדברת על היבטים רגשיים, אז זה הרגשות שלי, הרגשות של אנשים מסביב, הרבה פעמים אנחנו קוראים לזה פוליטיקה ואיך אני מסתדר ולא מסתדר. אז איך אני יכולה לנהל את זה? האם אני באמת יכולה לנהל את זה?

דנה: זאת שאלה גדולה. כי באמת יש דברים שאני יכולה אולי לבוא וקצת ללמוד על עצמי, ובאיזה שהוא תהליך של למידה עצמית להבין איך אני מגיבה לסיטואציות, כדי לדעת להגיב בצורה מיטבית, שתעזור לי לנהל סיטואציות בצורה טובה יותר.

כמובן שיש לזה איזשהו גבול, כי יש את האנשים האחרים: אם אני אהיה הכי טובה שאני יכולה להיות, והאחרים מסביבי לא מדברים איתי באותה שפה, אז יהיה מאוד קשה.

כשאנחנו מדברים על תקשורת בין בני אדם, אנחנו הרבה פעמים מדברים על המקום להקשיב, זאת אומרת לפני שאני מגיבה, להקשיב ולהבין. אבל אם אני כל הזמן אהיה זו שאקשיב לך, אכיל ואשקף ואתן לך את המקום, ובשנייה שאוציא את המילה הראשונה את תתקפי אותי, אז אני אוכל להכיל את זה פעם, פעמיים, שלוש, אבל אחרי כמה זמן זה כבר לא יעבוד.

אז בהקשר של השאלה שלך, יש איזהשהו גבול. אנחנו יכולים ללמוד צורות תקשורת, אנחנו יכולים ללמוד איך להגיד את הדברים.

אני מאוד בגישה של להיות פתוחה ולהגיד את הדברים כמו שהם, לדעת להיות אסרטיבית כשצריך, לא חושבת שצריך להתחנף לאף אחד. אם אני חושבת שמגיע לי, אז להגיד בצורה יפה, בצורה חד משמעית, אבל בצורה מכבדת גם כן. ברגע שאנחנו מאוד כנים ויודעים לדרוש ויודעים להגיד מה אנחנו שווים ואנחנו בטוחים בעצמינו, אז הדברים נראים יחסית טוב.

השאלה כמובן תמיד היא מול מי אנחנו עומדים. האם הבן אדם שמולנו מסוגל להכיל את זה, או זה מישהו שמערכת היחסים שלנו איתו היא פחות טובה, או לחילופין שפשוט לא בא לו לתת לנו משהו ואז זה כבר לא משנה כמה אנחנו נתאמץ.

גילי: מה גורם לנו לרצות לשנות קריירה?

דנה: אני לא יודעת מה גורם לכולם, אני יכולה להגיד מה גרם לי, שזה בעיקר דחף פנימי. באמת הרגשתי שחסר לי, היה לי אפור. יופי שיש לי כסף, מסודר לי ונוח ויציב, אבל משעמם לי, אני רוצה משהו אחר. הרגשתי שחסר לי משהו בחיים.

זו דרך אחת שזה קורה, משהו חסר, דחף פנימי.

אומרים שכאשר נולד ילד ראשון, אז בשנה הראשונה שלו זה יכול להוביל למשבר בזוגיות. אני אומרת שזה קורה כי השנה הזו היא סוג של משבר והמשבר הזה מעצים את מה שיש: אם הזוגיות טובה אז הילד יבליט את הדברים הטובים בזוגיות. אם הזוגיות היתה פחות, אז נראה שהזוגיות משהו נשבר בה.

ככה זה בכלל בחיים. משבר מעלה את הווליום, מעצים דברים שכרגע יש לנו בחיים, בנו. אם עכשיו אני אהיה באיזה שהוא משבר, אני אומרת משבר במרכאות  כי זה לא נעים להגיד משבר על לידה.

הרבה נשים אחרי לידה, אחרי חופשת לידה, פתאום משנות קריירה, למה?

כי פתאום הם קיבלו פרספקטיבה אחרת, מסתכלות על הדברים מזווית אחרת , מרגישות אחרת. מרגישות מה בא להן, למה הן מתחברות. פתאום הם מבינות שלא בא להן לחזור לחברה הזאת עם האנשים האלה, שפתאום לא בא להן למכור דברים שאולי אידיאולוגית היה להן קצת קשה תמיד, אבל עכשיו כשהן אמהות אז יש להן איזה מין מחויבות אחרת.

אז אני חושבת שלפעמים ממשברים, מבלבול הרבה פעמים צומח השינוי.

גילי: מה המצב הרגשי שכדאי שנהיה בו כדי שנוכל לעשות את השינוי קריירה שאנחנו רוצים לעשות?

דנה: כמו שאמרתי זה מתחיל בדרך כלל מבלבול, אבל מתוך בלבול לא הייתי  פועלת. אני חושבת שתמיד כדאי לעבד את הרגשות, להבין מאיפה זה בא.

זאת אומרת אני יכולה לבוא ולחשוב, לטעות ולחשוב אני אפילו אגיד, שאני נורא רוצה לעשות משהו מסוים ואולי אפילו להתחיל ללכת לכיוון הזה, אבל משהו לא בטוח יעבוד לי, משהו לא בטוח יזרום לי. זה יהיה ליד, זה לא יהיה זה, לא ירגיש שלם. ולכן לדעתי כדאי לעשות תהליך של מחקר פנימי.

כשמישהו אומר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה, ושלא בא לו יותר לעבוד במקצוע שלו, אני קודם כל אשלח אותו לעשות מחקר פנימי על החיים שלו בכלל.

זאת אומרת להבין מה עושה לי טוב. וזה לא חייב להיות מה עושה לי טוב בהקשר של העבודה שלי, בלי איזה שהיא נקודה שעליה אני מסתכלת, אלא בכלל, לבחון את היומיום שלי.

היום עשיתי משהו במשך איזה שעתיים והיה לי מה זה כיף! זרם לי והיה נהדר והרגשתי שאני רוצה מזה עוד. אוקיי, למה רציתי מזה עוד? מה היה כל כך טוב בזה? ויכול להיות שאני לא אצליח להבין למה ומה בדיוק, אז אני אסתכל עוד יום ועוד יום. ואז אחרי יומיים עוד פעם יהיה לי משהו שעשיתי, אחר, שאמרתי היה לי ממש כיף, אני רוצה עוד!

מה הדבר המשותף לשניהם? מה הסקתי בשני המקרים?

אני יכולה להגיד לך על עצמי, שכשהבנתי שאני באמת רוצה לעשות משהו אחר, ישבתי בעבודה, אפרופו הקשר בין תכנות לבין ייעוץ, והיה איזה יום בעבודה שיצאתי ממנו מלאת אנרגיות. שאלתי את עצמי: מה היה לי היום? באג שממש ממש קשה לפתור וחקרתי וחקרתי וחקרתי, עד שמצאתי את המקור שלו ותיקנתי  אותו בצורה הכי טובה ומדוייקת ומעולה וזה עבד פיקס.

אז שאלתי את עצמי מה זה בעצם מה המשותף לזה ולייעוץ? והבנתי שזה

ה-problem solver.  זה לקחת את הבעיה ולפרק אותה לחתיכות ולהבין אותה ולהעמיק בה, למצוא את קצה החוט. בין אם זה בקוד, שאני צריכה לחפור ולחפש את השורה הספציפית שבה הבעיה, ובין אם זה לדבר עם בן אדם שאומר לי משהו לא עובד לי ואני חופרת איתו, ושואלת עוד שאלה ועוד שאלה ומדייקת פה ומשקפת שם עד שאני מגיעה לשורש, לנקודה שממנה אני מבינה שזה הדבר שבעצם תוקע אותו. פה צריך לטפל וזה ישחרר את הכל.

אז אם את שואלת באיזה מצב רגשי, זה מתחיל מבלבול, אני כן חושבת שכדאי לעשות איזה שהוא חקר, ואני מאוד מאמינה שכשאנחנו מגיעים לנקודה, שאנחנו מוצאים בדיוק, מדייקים את זה, יש מן תחושת הקלה. וזה בדרך כלל הסימן שאנחנו במקום הנכון.

גילי: מה יש לך לומר על לעשות דברים מתוך סקרנות ולא לשם התוצאה?

דנה: מהמם.

אני ממש בעד. כי אם אנחנו לא נסתקרן ולא ננסה, אז אנחנו נישאר תקועים באותה נקודה, אולי אפילו באותה נקודה מתוסכלת. כי אם אנחנו סקרנים לגבי משהו – יש סיבה. אולי אנחנו לא מבינים אותו לגמרי עד הסוף, אבל יש שם משהו. כשאני חושבת: מעניין! איך זה עובד? ואני אסתקרן ואבדוק. אולי אקח איזה קורס או אשקיע מיליון שעות בצפייה ביוטיוב או בהאזנה לפודקאסטים ואני אלמד. ויכול להיות שבסוף אני אגיד אוקיי היה נחמד ביי, ויכול להיות שאני אגיד וואו אני רוצה מזה עוד. יש פה משהו שאני יכולה לעשות איתו משהו. אולי אני רוצה להתעסק בזה? אולי זה הדבר שחיפשתי כל הזמן?

גילי: אז את בעצם אומרת שמשהו שהתחלתי איתו בסקרנות עשוי בעצם לצאת משהו טוב, משהו שאני יכולים להמשיך איתו או לעשות איתו אולי אפילו קריירה אחרת, או משהו אחר

דנה: לגמרי … או שזה יכול להיות כלי. זה לא חייב להיות קריירה חדשה, זה יכול להיות כלי לקריירה הנוכחית.

גילי: מה זאת אומרת?

דנה: זה אומר שאני אולי אקח קורס על משהו צדדי כזה, נגיד קורס אנימציה. ויכול להיות שאני מתעסקת בתחום של בניית אתרים, ואז אני אראה איך אני יכולה  בתחום האחר. ואז אנחנו יוצרים פה משהו שהוא שונה ומיוחד ומעניין.

אם אני עוסקת בייעוץ קריירה ומעניין אותי עיצוב תעשייתי, עיצוב מוצר, אני מאמינה שלמרות שהתחומים כביכול מאוד שונים, יש פה משהו בעיצוב מוצר שאת יכולה ללמוד על חשיבה יצירתית. למשל את תהליכי הפיתוח. את אומרת אני לא אחליף קריירה ואהיה מעצבת מוצר, אבל עכשיו למדתי כל מיני שיטות איך לפתח את היצירתיות שלי. אני לוקחת את הכלי הזה ומשלבת אותו אצלי ועושה דברים מדהימים שאף אחד אחר עושה.

גילי: איפה הרגש יכול להפריע לנו בהקשר של הקריירה?

דנה: כשאנחנו מסתכלים על הרגשות שלנו אנחנו מסתכלים על הרגשות שלנו. הרבה פעמים קורה משהו שמונע מאיתנו לעשות איזשהו צעד. יכול להיות פחד, יכול להיות חוסר ביטחון, דברים שאנחנו לא תמיד מצליחים לתרגם אותם.

לפעמים אני אחשוב שאני מאוד בטוחה בעצמי, ואני יודעת שהעסק שלי טוב. אני אגיד את זה לעצמי כל הזמן ואני אהדהד את זה לעצמי והחוצה כי אני רוצה שזה יהיה נכון. אבל אם הקולות החיצוניים שהיו לי הפכו לקולות פנימיים, משהו לא יעבוד. משהו לא יזוז ולא יתקדם ואני לא אבין למה.

והסיבה לזה היא שיש לי קול פנימי שכל הזמן זורק לי איזשהו איום קטן, כל הזמן מזכיר לי שאולי זה לא יצליח. מה אם אני אתחיל וזה לא יתפוס? ואיך אני אעשה את הצעד הזה ואולי יגידו לי משהו? ואיך אני יכולה להגיד שאני עכשיו… (לתת לעצמי איזשהו טייטל) שאולי יגידו על זה משהו.

לפעמים קשה להגיד את זה בקול רם לאחרים ולעצמנו, ואנחנו משתיקים את זה ואומרים: "לא, מה פתאום? אני מאוד בטוחה בעצמי" אבל הקול הזה נמצא שם.

לפעמים הוא עמוק, לפעמים הוא חבוי, לפעמים אנחנו עוד לא יודעים ויודעות למה, אבל הוא עוצר אותנו. ממש עוצר אותנו מלהתקדם.

למשל קשיים חיצוניים שאת אומרת: אני בבית, אני עובדת מהבית, אז אני לא אעשה משהו בבית? וזה מתעכב את העסק. אבל זה לא באמת הבית מעכב את העסק, זה הרגשות שלי עם עצמי. זה איך שאני תופסת את עצמי, איך שאני תופסת את זה שאני בבית עכשיו ואני צריכה לעשות משהו. מצפים ממני שאעשה משהו. אז זה לא באמת מצפים ממני, לפעמים אני מצפה מעצמי. אני מרגישה לא נעים שהייתי כל היום בבית, במרכאות כמובן כי עבדתי מהבית והכיור מלא בכלים. אני מרגישה עם זה לא נעים. הייתי בבית ואמרתי לבין הזוג שלי שאני לא יכולה לקבל עכשיו את המשלוח או מה שזה לא יהיה. כל מיני דברים כאלה שהם פנימיים שלי, שאני לא מסוגלת להגיד.

אני לא מסוגלת להגיד לחברה שאני לא יכולה להיפגש איתה היום לקפה כי אני עובדת. אז מה אם אני עובדת מהבית, אני עדיין עובדת.

אז כל הדברים האלה הם בעצם הרגשות שלי, לא של אחרים, אי נעימויות שלי וחוסר ביטחון שלי, רגשות שהם שלי שמונעים ממני לצעוד לכיוון שהייתי רוצה לצעוד בו בקריירה שלי.

גילי: יש לי רגשות כאלה, אני רוצה להריץ את הקריירה שלי קדימה, מה אני עושה? לא כולם הולכים ליועץ עסקי…

דנה: נכון לא כולם הולכים ליועץ עסקי. הבעיה עם הלבד בעסק זה שאתה לבד. בסוף את לבד, את צריכה לעבד את הרגשות האלה בעצמך. וזה לא תמיד פשוט, לפעמים אפשר להסתכל על הדברים ולהגיד: רגע, נכון אני בבית, אבל אני עובדת. אני עובדת כמו שכירה, אני מחתימה כרטיס וירטואלי בשעה 9:00 אני מחתימה אותו בסיום היום שלי, בשעה שתיים, שלוש, ארבע או חמש, מתי שזה לא יהיה, ובזמן הזה אני עובדת. ואני יכולה לקחת הפסקות, אבל אני צריכה להבין שאני לוקחת הפסקה ולא עושה הפסקה ארוכה מידי. זה הרבה עניין של גבולות ושליטה עצמית. וזה תהליך שצריך לעשות אותו. הוא מורכב, כי אני צריכה לשים גבולות לעצמי וזה אומר להיות בשליטה עצמית ברמה מאוד מאוד גבוהה.

להסביר לעצמי למה אני לא עושה משהו, לתקף את זה לעצמי. להגיד לעצמי שזה בסדר שאני אומרת לחברה שלי שאני לא רואה אותה כי היום זה יום עבודה. הרי  אם הייתי עובדת ממקום עבודה, ממשרד, היא בכלל לא היתה חושבת לפנות אליי. זאת אומרת להגיד לעצמי: אני מרשה לעצמי X בגלל ש- Y.

לתת סיבה לדברים. סיבה שאנחנו מבינים, מכבדים, מעריכים, מתחברים אליה שרום טיעון רגשי לא יצליח לנפץ אותה ולהרוס אותה.

וכשאנחנו יודעים את הלמה, אז הרבה פעמים נצליח לעמוד בהבטחה הזו לעצמינו.

אם אחליט שאני רוצה לעשות דיאטה, ואגיד אני צריכה דיאטה כי אני רוצה להיראות כמו דוגמנית, כנראה שזה לא יעשה לי את זה. אבל אם תהיה לי מטרה יותר נעלה שאני יותר מתחברת אליה כמו להיות יותר בריאה, או כדי לתת דוגמה אישית לילדים שלי, יהיה לי יותר קל לעמוד בזה. אני אוכל להזכיר לעצמי את המטרה שלי בכל פעם שהקול הקטן יבוא ויגיד לי אולי כן תראי את החברה הזאתי באמצע היום, אולי תעשי הפסקה ותסתכלי על טלוויזיה.

גילי: איך את עושה את ההתאמה הזאת לאנשים שהם שכירים? הם קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים בערב, עם כל הרגשות שמתלווים ללהיות שכיר..

דנה: אצל שכירים מוקד השליטה הוא בדרך כלל חיצוני, כי יש את הבוס. הבוס יגיד שצריך או שלא צריך את העלאה ויש את המסגרת, אז פחות נדרשת השליטה העצמית הזאת כשאת שכירה.

גילי: כן, אבל מצד שני יש הרבה מאוד רגשות טובים ולא טובים בעקבות כל המסגרת הזאת והדרישות וכל הדברים האלה

דנה: אם נכנסים לפינה רגשית שלא נעים לנו מהרגשות שלנו במקום העבודה, הייתי אומרת שחשוב להבין מה הבעיה. אם את שכירה ולא נוח לך ולא נעים לך ואת לא מסתדרת, משהו לא עובד לך, אז בואי נעצור לא חייבים להישאר שם. זה לא כלא, זה מקום עבודה.

אם אבין שלא נוח לי במקום העבודה כי אני מרגישה שלא מעריכים אותי אז אפשר לפתור את זה בכל מיני דרכים: אני יכולה להחליט שאני יוזמת שיחה עם המנהל שלי, שמה את הדברים על השולחן ואומרת מה אני מרגישה, שאני שווה.

זה הדבר בעבודה פנימית, אני צריכה להבין שאני שווה. מאוד קשה להרגיש שאני שווה ושאני טובה כשכל הזמן לא מעריכים אותי. אז אם אני מסוגלת, אני בטוחה בעצמי ויכולה לבוא ולהגיד למנהל שלי אני חשובה, אני נותנת לך אחד שתיים שלוש וארבע ואני מרגישה שאני לא מקבלת את ההערכה על זה, ולראות איך הדברים מתפתחים – זו דרך אחת וזה מאוד תלוי בסוג של הבן אדם. בן אדם אחר יגיד עזבי אותי אני לא רוצה בכלל להתעסק עם האיש הזה, אני רוצה למצוא עבודה אחרת. יש פה עבודה רבה על הביטחון העצמי, כי אני צריכה להבין שאני שווה משהו בשביל למצוא משהו אחר.

גילי: נכון, כדי לא להיכנס לאותו ה- LOOP. אם לא פתרתי את הבעיה, אז אני אתקל בה גם במקום העבודה הבא.

דנה: אני מאוד אוהבת להמליץ על כתיבה אינטואיטיבית. מכירה?

גילי: אני כל בוקר כותבת דפי בוקר, כבר הרבה זמן.

דנה: כן. אז אני ממליצה על כתיבה אינטואיטיבית. להתחיל בלכתוב איזו שהיא שאלה ולענות בשטף. אני יודעת שבדרך כלל מדברים על לכתוב בכתב יד, אני מודה שאני כותבת על מחשב, יותר נוח, יותר מהיר לי. לכתוב ולנסות להגיע לנקודה, לנסות להרגיש את ההקלה הזאת.

להרגיש אוקיי, זה מה שמפריע לי, זה מה שאני צריכה. כשאנחנו יודעים שזה מה שאנחנו צריכים הרבה יותר קל לתמלל את זה החוצה, לדבר עם מישהו שיכול לעזור לנו. זה לא חייב להיות מישהו שהוא יועץ, זה לא חייב להיות מישהו שהוא הבוס שלי, זו יכולה להיות חברה או בן זוג, מישהו שיכול להקשיב ולעזור לנו למצוא את הפתרון. מישהו שאנחנו מכירים וסומכים עליו, כמובן, שהוא מסוגל להקשיב ולהכיל את זה.

גילי: מה הטיפ שלך לניהול רגשות בקריירה?

דנה: אני חושבת שתמיד הכל מתחיל ונגמר בהקשבה. הקשבה לאחרים וגם לעצמנו. אני אענה מזווית אחרת קצת, הרבה פעמים אני נתקלת בלקוחות או אפילו חברות שהם עצמאיות שמספרות לי שבאה לקוחה ואמרה להם משהו שפשוט מוציא אותן מהכלים והן לא יודעות איך לאכול את זה, לא יודעות איך לענות.

אני ממליצה לאנשים: קודם כל תכתבו הכל בלי מסננות. אל תכתבי לה, תכתבי לעצמך את כל מה שבא לך להגיד לה. כתבת, אז הוצאת את העצבים שלך, את כל מה שאת מרגישה, את העלבון, את הכעס והאכזבה, מה שזה לא יהיה. כבר שיחררת את הלחץ. עכשיו תקראי את זה שוב ותנסי להבין מה את מנסה להגיד, מה הנקודה שלך, מה חשוב לך להעביר ותכניסי גם את הרגש.

אם לקוחה תגיד לי משהו מאוד כועס ואני אענה לה משהו לקוני, זה מאוד מעצבן. מה זאת הקרירות הזאת? בעימותים שיש לנוי במקום עבודה, בין אם זה בין בוס לעובד, בין קולגות, או בין לקוח לבעל עסק,  קודם כל לתת מקום לרגש של הצד השני, להראות לצד השני שאני מבינה מה עובר עליו ואחר כך לבוא ולהגיד איפה אני בתוך זה, מה אני מרגישה בתןך זה, ואז את העניין הפרקטי.

זאת אומרת כן לתת מקום לרגשות, כן לפרוק את הרגש עם עצמנו באיזה שהיא דרך, אפשר סתם לחפור למישהו, אבל אני ממליצה לכתוב את זה, כי כשכותבים את זה זה מאוד עוזר לנו לחדד לעצמינו.

גילי: זה נכון, אבל בזמן אמת אנחנו לא תמיד יכולים.

זה לא שהיום הבוס אמר לי, או הקולגה,או מישהו אמר לי היום משהו, אז אני אלך הביתה או שאני אמצא זמן ואכתוב.. אני עכשיו מולך ועכשיו אני צריכה לדבר ועכשיו אני צריכה לדעת לנהל את הרגשות שלי.

דנה: אוקיי, אני אגיד לך משהו אחר, מותר לך לכעוס!

נכון שיש לי איזשהו אידיאל, איזה חלום שאני תמיד היה אצליח להגיד את התשובה הנכונה והמאופקת והמנוסחת והנהדרת, אבל זה לא ככה. יש ימים שאנחנו כועסים, יש ימים שאנחנו עייפים או לא מרגישים טוב. יש אנשים שאנחנו לא סובלים ולא משנה על מה הם ידברו איתי אני תמיד אצא עליהם על 180 וזה בסדר. ומותר לנו כי אנחנו בני אדם. מה שחשוב באמת זה לדעת איך לקום מזה.

אז אוקיי, עכשיו היה לי איזשהו ריב עם מישהו מהעבודה שלי או עם לקוחה שלי, אפשר לתת לזמן רגע לעבור, לתת לזה לשקוע, לעצמינו להירגע מהעניין, ולדעת ליזום את השיחה אם היינו לא בסדר. לדעת לחדד וללבן את הדברים.

זה הוויסות הזה. אי אפשר לסתום את הפה כל הזמן ולבלוע את הצפרדע. זה לא נכון. זאת אומרת להיות כל הזמן הכי רגועה ושקולה, לא. דווקא טוב שיראו שלפעמים את כועסת, שיראו שגם לך יש גבול. כן, לפעמים כשיודעים שאת יודעת להתעצבן אז אנשים יודעים שאי אפשר להתעסק איתך כלכך, שאי אפשר למתוח את הגבול עד הסוף.

גילי: תגידי כמה מילים על ויסות רגשי

דנה: בעיניי ויסות רגשי זה קודם כל להבין מה אני מרגישה. יש אוצר מילים רגשי, יש המון מילים שמביעות כל מיני רגשות. הרבה פעמים אנשים משתמשים בארבעה רגשות מרכזיים: כועס, עצוב, שמח, מתרגש. זה דבר שלקחתי מסה"ר. יש המון המון מילים שמביעות רגשות ואנשים פשוט לא משתמשים בהם. למה זה חשוב להשתמש במילים האלה? כי זה עוזר מאוד להבין עצמנו ולהסביר את עצמנו טוב יותר.

בדרך כלל כעס או עצבים זה גילגול של רגש אחר: לפעמים אני כועסת כי אני מאוכזבת, לפעמים אני כועסת כי אני מותשת, לפעמים אני כועסת כי אני מיואשת, לפעמים כי אני מתוסכלת, ולכן ההבנה של זה עוזרת לוויסות הריגשי.

כשאני מבינה לא את הרגש שהתגלגלתי אליו, את הרגש שאולי אני מרגישה אותו בעוצמה הכי גדולה, אלא למה אני מרגישה את זה, זה עוזר לי מאוד לווסת את הרגשות שלי ולהבין מה אני מרגישה. כשאני מבינה שהתאכזבתי, אז אני יכולה להבין למה התאכזבתי ואני אדע איך להתמודד עם זה יותר טוב, איך להימנע מסיטואציות כאלה, או איך להכין את עצמי מראש למקרים כאלה.

להגיד לעצמי יכול להיות שתתאכזבי, או להגיד לחברה שלי שאני מצטערת שאני מתוסכלת כל כך, להגיד את הדברים כמו שהם. זה מאוד עוזר להבין את עצמי, ונותן לי שלווה כי אני מבינה מה אני מרגישה.

גילי: אבל באמת לא מלמדים אותנו להכיר או לדבר את כל המנעד הזה של הרגשות, אז איך אנחנו יכולים לתקן את זה? מה אנחנו יכולים לעשות?

דנה: לדבר על זה יותר.

גילי: אבל אם אני לא מכירה את המילים האלה, אני לא יודעת לדבר את זה בכלל? את בעצמך אומרת: משתמשים בארבע מילים מאוד נפוצות.

דנה: נכון.

גילי: זה אומר שאנחנו לא מספיק מודעים לכל הדברים אחרים.

דנה: אני לא חושבת שלא מכירים את המילים. פשוט לא יודעים איך להשתמש בהם ולזהות אותם על עצמינו.

גילי: תני דוגמאות.

דנה: אני אגיד לך על רגש אחד שאנשים מאוד קשה להם איתו, הם דוחקים אותו וזה קנאה. זה רגש שאנשים מאוד מתביישים בו, לא נעים להם להגיד שהם מקנאים. "אני לא מקנאה בה, אני רק לא מבינה למה היא ככה ואני אחרת", "לא, אין מה לקנא" אומרים לילדים: "אין לך מה לקנא בו, כל אחד מקבל מה שזה.." מותר לקנא! כשקשה לי להגיד שאני מקנאה במישהו אולי אני לא מבינה מה אני מרגישה ואני לוקחת את זה על עצמי: אני לא מקנאה בה אני מתוסכלת, מאוכזבת מעצמי, אני לא מקנאה בה אני מיואשת מהמצב, וזה בסדר לקנא. זה רגש שהרבה מתעלמים ממנו.

בסה"ר טבלת רגשות.

גילי: את אומרת טבלה של רגשות?

דנה: כן, טבלה של עמודות , חלוקה כזאת לפי נושאים, רגשות קרובים: מותש ועייף, מתוסכל מאוכזב, שמח ומאושר, מתרגש ומתבייש, ועוד הרבה דברים.

גילי: אני מבינה מתוך מה שאת מספרת שבעצם מה שאנחנו עושים אנחנו מכניסים אותן לכותרת, אנחנו לא מדייקים יותר את הרגשות שלנו.

את יכולה להגיד שיש מילים מסויימות שאנשים לא משתמשים בהם בהקשר הזה ואם היו מכניסים לתוך המציאות היומיומית שלהם אז זה החיים שלהם יותר טובים?

דנה: שאלה טובה. אני לא יודעת להגיד את זה, כי הרבה פעמים אני משקפת את זה לאנשים.

גילי: איזה מילים את אומרת להם?

דנה: אני הרבה אומרת מבולבל כי רוב הלקוחות שלי מבולבלים או מבולבלות.

כי זה באמת משהו שמאוד מציף. מציף זה הרבה רגשות שעולים ביחד.

גילי:  השאלה אם כשאנשים אומרים מציף זה לא כדי להתחמק מלדייק? כמו שאמרת שצריך לעשות איזה מחקר עם עצמך ולהבין מה מניע, מה בבסיס?

דנה: לא. אני חושבת שהצפה נובעת מבלבול. כי לפעמים יש דברים שמעלים בנו המון רגשות, זה קורה. מאוד קשה להבין מה עובר עליי בכלל, אני בסערת רגשות כזאת ואז מרגישה מוצפת והכל עולה ואז אני במצוקה של הצפה רגשית. אני קצת כועסת על זה, ואני קצת מאוכזבת ואני קצת מבולבלת ואני קצת מיואשת, ואולי יש איזה רגש של מתרגשת שחומק ממני בין כל הרגשות האלה.

כשקורה משהו מאוד עוצמתי להסתכל. כשאת בתוך הגל את לא יכולה לראות את הפרטים הקטנים, לא יכולה לראות את התמונה הגדולה. את בתוך הגל, בתוך עין הסערה, את לא יכולה לראות מה קורה מסביבך. אז בעיני זה לא מתחמק, זה דווקא מאוד מודע. זה אומר שאני מרגישה שקורים לי עכשיו הרבה דברים.

גילי: דיברנו על זה שכשאתה שכיר אז החיים קצת קורים לך, אבל אני לא מאמינה בזה לגמרי. אני חושבת שעדיין יש לנו איזה שהוא חלק מאוד גדול שאנחנו יכולים להשפיע על מה שקורה, בסופו של דבר. כי כשאני באה אלייך בהתנהגות מסוימת שמבטאית את הרגשות שלי, אני מקבלת ממך רגשות מתאימים. אם הייתי לא נחמדה אלייך ולא נעימה, אז לא היית מרגישה בנוח. אוקיי? אם אני באתי כועסת היום ואני לא מסתירה את הכעס שלי, הוא נמצא ואני מדברת לא יפה או שאין לי סבלנות, וכל מיני דברים כאלה. כלומר הרגשות שלי משפיעים על הרגשות שאת תתני לי מהצד השני.

דנה: נכון. יש פה עניין להבין למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, וזה באמת הגלגול של הרגשות. אמרת כעס, אז נדבר על כעס כי זה רגש שלאנשים קשה להכיל אותו. גם על עצמם ולכן הם מתפרצים.

אבל אם אני כועסת, אז שווה לי להבין לפני, אחרי, בין לבין, לא משנה, כשאני מתפרצת עכשיו על כל הקולגות שלי, מה כל כך מכעיס אותי? האם מכעיס אותי משהו שלי עצמי, המשפחה או בחיים הפרטיים שלי ולכן אני על הקצה ואין לי סבלנות כי עובר עלי הרבה ואני מודאגת ומוטרדת ובגלל זה אני ככה? או שמשהו קורה ממש בעבודה שלי עכשיו? שאני מרגישה שאולי מזניחים אותי בצד? שאני מרגישה שמזלזלים בי? שאני מרגישה שלא מפרגנים לי ? שאני מרגישה אואטסיידרית אולי? מה גורם לי לכעוס? ואז לדעת להתמודד עם הדבר הזה.

כי בענייני רגשות זה נכון, יש את הניהול הפנימי, אבל יש גם את הניהול החיצוני. גם כשכיר וגם כעצמאי יש לך סביבה שלמה שיוצרת לך את הרגשות האלה.

את לא יכולה לתמיד להחליט איך תגיבי לסיטואציות מסוימות, איך תרגישי בסיטואציות מסוימות. את כן יכולה לדבר על זה עם אנשים, למצוא את הבן אדם שאת יכולה לפנות אליו ולנסות לשנות את המציאות שלך, כך שאת תרגישי בה טוב יותר.

את אומרת נכון שהחיים קורים לך ואת לא מסכימה עם זה ואני מבינה מה את אומרת, כי זה נכון שאני יוצר את המציאות של עצמי, אבל זה לא רק אני, אנחנו לא חיים בוואקום. אנחנו לא יכולים להחליט שאנחנו שמחים ואז נהיה שמחים. ואם משהו מעצבן אותנו מידי יום ביומו, אז הוא יעצבן אותנו. זה לא משנה כמה פעמים אני אגיד לעצמי שהיום אני אהיה שמחה, ואני לא אתן לשום דבר להגיע אליי, אם יבואו אלי עוד פעם עם הדבר הזה שמעצבן אותי ומטריף אותי, אז זה יעצבן אותי יותר.

אני מאוד אוהבת סיינפלד. בסיינפלד יש פרק עם קרמר שהוא הולך ללמוד שיטת ניהול כעסים. וכל פעם שמשהו מעצבן אותו הוא לא מתעצבן, הוא אומר serenity now, שלווה עכשיו, שלווה עכשיו. בסוף מה שקורה, זה שיום אחד הוא מאבד את זה לחלוטין ומתפוצץ בטירוף.

זה מבחינתי להגיד אני אחליט איך אני ארגיש, אבל אי אפשר להחליט איך להרגיש. אם אני כועסת, אני כועסת . כדי שלא אכאס אני צריכה להבין למה אני כועסת, מה הרגש הקודם שהיה, ואז לתמלל את זה בצורה יפה, אסרטיבית, מנומקת, נעימה. איך שהכי מתאים לי: בכתב, באימייל, ליזום שיחה, או לקום ולחפש עבודה אחרת. זה לא משנה, העיקר לבוא ולתמלל את זה ולעשות עם זה משהו כדי לשנות את המציאות, כדי שאני אוכל להרגיש אחרת.

גילי: יש מצבים שבהם חוות דעת או איזושהי תגובה שמישהו נותן לי משפיעה על הרגשות שלי ועל הדברים שאני אעשה בעקבות הרגשות שלי. איך אני לומדת לסנן את זה?

דנה: נכון.

דברים כאלה תמיד יקרו. תמיד יהיה מישהו שיבוא שיגיד לנו שאנחנו לא עושים את זה מספיק טוב, או משהו אחר מספיק טוב. אז אני אחלק את זה לשתיים: יש מקרים שבהם אני אגיד לך better done then perfect. לא כל מה שנכון בעיני אותו אדם יהיה נכון לכולם. יש דברים שהם בגדר תחום אפור שלאחד ייראה מעולה ויישמע לו נהדר ולאחר לא. זה המקום של הביטחון העצמי. שברגע שאנחנו קצת מעורערים, ולפעמים זה קורה לנו כשאנחנו בתחילת הדרך, או כשאנחנו על קרקע פחות יציבה, אז מאוד קל לשקוע במה שאומרים לנו אחרים. אבל ברגע שאני יודעת למה אני עושה, מה הסיבה שבגללה אני עושה הנחיית הורים רק אונליין, למה אני עושה את זה ולא בפגישות? ואני יודעת להסביר את זה לעצמי ואני מאמינה בזה, אז שום דבר לא יזיז אותי כבר. לא משנה כמה פעמים יגידו לי שאני אפסיד בגלל זה לקוחות או שאני לא יודעת מה, אני מבינה את זה ואני אלך על זה. ולפעמים צריך כוויה אחת, כדי לדעת לא ליפול עוד פעם לתוך המקום הזה שמישהו בא ולוחץ אותנו לפינה ואומר את ההערה הזאת.

גילי: מה התוכניות שלך להמשך?

דנה: מאוקטובר אני מתחילה ללמוד את החוג לאחר תואר בפסיכולוגיה, שזה הגשמת החלום מבחינתי. מהצבא אני חושבת ללמוד פסיכולוגיה. בינתיים אני נשארת בייעוץ העסקי והנחיית הורים במישרה יותר נמוכה.

השאיפה בהמשך באמת להעמיק את הייעוד שלי לא רק לעסקים, אלא גם לפרטיים. ללקוחות עסקיים שלי אני גם נותנת ייעוץ פרטני במידה שהם מעוניינים בזה, כי אני מכירה אותם כבר תקופה, זה הכיוון בינתיים.

אבל את יודעת, אני מתגלגלת, אולי אני אלמד פסיכולוגיה ואז אגיד עזבו אתכם מייעוץ אני הולכת להיות פסיכולוגית, זה מה שאני הולכת לעשות כל חיי, זה החלום😊.

גילי: שיהיה בהצלחה

דנה: תודה רבה

גילי: תודה דנה 

סגיר~

אהבתם? דרגו את הפודקאסט ושתפו חברים. 

רוצים לקבל את הפרק הבא?

הרשמו באתר שלי  career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי דרך האתר שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~