איך למצות את החיים תוך כדי ניהול קריירה

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את מנחם פרחי,

משורר ובנקאי, שמצליח למצות את החיים תוך כדי ניהול קריירה מרשימה בבנק, ולא מחכה לפנסיה

כדי לממש רצונות. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת השרון.

את החלק הראשון של השיחה הקלטנו בחודש יוני 2023.

את הקלטת החלק השני, לקראת השקת ספרו הראשון "מורעאק", נאלצנו לקיים רק ביוני 2024

בעקבות המציאות הקשה מאז ה- 7 באוקטובר.

אנחנו מדברים על:

• ההחלטות וההתנסויות שלו לאורך הקריירה.
• החשיבות ביצירת תשתית כלכלית טובה מתחילת הדרך.
• החשיבות בפיתוח עיסוקים שאינם קשורים באופן ישיר לעבודה.
• השפעת אסון ה-7 באוקטובר והימים שאחריו על מנחם ועל עבודתו.
• עדכונים על הספר ומפגשי ההשקה.

~סיומת לפתיח~

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום, מנחם פרחי, ברוך הבא למחילת ארנב.

מנחם: שלום וברכה.

גילי: אתה יודע, לפי הקבלה, אני חושבת, אנחנו פוגשים בן אדם, מכירים בן אדם, כשיש לנו איזשהו

שיעור ללמוד ממנו. ואם לא למדנו את השיעור הזה, אז אנחנו נפגשים שוב ושוב. ככה אומרים.

ואנחנו בעצם היום נפגשים, לא רק היום, אבל זה כאילו הסבב השלישי שלנו.

בפעם הראשונה למדנו ביחד בתיכון, תיכון "רוטברג" ברמת השרון.

בפעם השנייה נפגשנו כחניכים בתוכנית "הכשרה לניהול" של בנק הפועלים. והנה אנחנו פה.

בעצם אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על "איך למצות את החיים תוך כדי ניהול קריירה".

אבל בוא נתחיל בזה שתספר מי אתה, מנחם היום.

מנחם: היום אני עובד בבנק הפועלים, אני בן חמישים ושמונה, בשלהי הקריירה שלי.

אני מדריך נושאים בנקאיים שונים ממטבע חוץ, ציות, רגולציה, ומרכז קורסים שונים.

זה מה שאני עושה במסגרת עבודתי בבנק.

גילי: אתה רוצה לפרט קצת יותר? אתה יודע, בבנק תמיד יש הגדרות ועניינים.

מנחם: אני לא עוסק בהגדרות, הגדרות פחות מדברות אליי. מה שאני עושה כרגע: אני מדריך.

אני מגדיר את עצמי כמדריך. היו פה באמת כל פעם אופנות חדשות: פעם זה נקרא "מוביל למידה",

פעם זה נקרא "facilitator", כל מיני שמות כאלה ואחרים. אני מתחבר למילים הפשוטות:

מדריך, זה מה שאני עושה, זה מה שאני אוהב לעשות. מרכז קורסים, ומדריך.

גילי: גם את קורס "הכשרה לניהול", נכון?

מנחם: גם קורס "הכשרה לניהול". קורסים שונים: קורס בנקאי במט"ח, קורס בכיר ללקוחות פרטיים,

קורס מתקדם ללקוחות פרטיים. קורסים שונים, ובין היתר גם קורס "הכשרה לניהול".

גם ריכוז של קורסים, מרכז את הקורסים וגם מלמד את הנושאים הבנקאיים שבהם אני מתמחה.

גילי: שהם?

מנחם: כל מה שקשור למטבע חוץ, המרות, העברות מט"ח יוצאות, העברות מט"ח נכנסות,

צ'קים במט"ח,  סוגי חשבונות במט"ח. וגם כל מה שקשור ברגולציה: איסור הלבנת הון,

איסור מימון טרור, הכר את הלקוח. חוקים שהבנק מחויב אליהם בשנים האחרונות הרבה יותר מבעבר.

חוץ מזה שאני עובד בבנק, אני עושה הרבה מאוד דברים אחרים שהם מחוץ לבנק.

גילי: שעליהם אנחנו נפרט עוד מעט. (בחיוך)

מנחם: שעליהם נפרט, כן. (בחיוך)

אני מאוד אוהב ספורט, אז אני משתדל לעשות כמה שיותר ספורט. אני לא מאלה שעושים

אולטרה מרתון ומרתון. אבל אני עושה ספורט שהוא מגוון.

אני מצד אחד רוכב על אופניים, מה שנקרא "סינגלים", זה מסלולים צרים שמיועדים ל"סינגל" מה שנקרא,

לרוכב אחד. בדרך כלל רוכבים בשיירה אחד אחרי השני, אני רוכב לבד. מסלולים שהם בטבע, מסלולים צרים.

זה סוג אחד של ספורט שאני עושה.

אני שוחה. שנים רבות שחיתי בבריכה, ובקורונה כיוון שסגרו את הבריכות, אז המטפלת,

יש לי מטפלת שעוזרת לי לשמור על הגוף. מדקרת, היא עוסקת ברפואה סינית. וככה שטחתי בפניה

את התסכול שלי שאני לא יכול ללכת לבריכה ולשחות, אז היא אמרה לי: "לך לים, תשחה בים".

כל השנים לא הלכתי לשחות בים. לא כל כך חשבתי שזה אפשרי לשחות כמו שאני שוחה בבריכה, מרחקים.

ואז היא חיברה אותי למדריך של "שחייה במים פתוחים" זה נקרא, ולמדתי, ובשנים האחרונות אני

גם שוחה הרבה בים. שזה עוד ספורט שאני אוהב מאוד לעשות, השחייה, אם זה בבריכה, אם זה בים.

ועשיתי קורס סנפלינג לפני שלוש שנים. אז אני עושה הרבה סנפלינג, שזה שילוב של טיול בטבע,

אבל עם פעילות ספורטיבית. ועוד כהנה וכהנה, זה ככה על קצה המזלג.

גילי: יפה. איפה נולדת?

מנחם: נולדתי בפתח תקווה, בבלינסון. גדלתי ברמת גן עד כיתה א', כולל כיתה א'. ועברתי לרמת השרון,

בכיתה ב'. מכיתה ב' אני גר ברמת השרון בעצם. עד שהתחתנתי. כן. כן.

גילי: איפה גרתם ברמת שרון?

מנחם: גרנו בשדרות ביאליק. אז הייתה מושבה קטנה, הרבה מאוד פרדסים סביב הבית.

גילי: מה למדת בתיכון?

מנחם: בתיכון למדתי ביולוגיה. הייתי במגמה ביולוגית.

גילי: מתוך איזו מחשבה מסוימת?

מנחם: לא. אני קורא לתקופה הזאת של התיכון "חשכת ימי הביניים" שלי.

לא כל כך הייתי מודע לְמָה אני אוהב, למי אני, לְמָה חשוב לי. אהבתי לשחק כדורגל, את זה אני זוכר.

אבל לא… מעבר לזה, לא ידעתי כלום. באמת, ככה זה הבנים, נראה לי, שהם פחות מודעים לעצמם,

בהשוואה לבנות, בכללי. אבל היה לי חבר טוב ודיי הייתי הולך אחריו, אלי פדן.

גילי: זוכרת.

מנחם: ואחיו של אלי, שהיה גדול ממנו בשנתיים בערך, למד במגמה ביולוגית. והוא אמר לנו ביולוגיה זה טוב,

תלכו לביולוגיה.(צוחקים)  זה הסיפור. בעקבותיו הלכתי לביולוגיה. נהניתי מהלמידה, נהניתי מהשיעורים,

אהבתי ללמוד ביולוגיה, אבל בעקבות החברים.

גילי: בסדר, אני חושבת שבגיל הזה, זה מה שעושים.

מנחם: נכון.

גילי: בדרך כלל בעקבות החברים.

מנחם: החברים מאוד משפיעים.

גילי: ואז מה קרה בצבא?

מנחם: בצבא התגייסתי ליחידה קרבית. היה לי פרופיל קרבי, רציתי לשרת ביחידה קרבית, התחלתי ב"סיירת שקד".

גילי: וזה אומר מה? סליחה על הבורות?

מנחם: "סיירת שקד", זו הייתה סיירת בפני עצמה, לא שייכת לצנחנים, לא שייכת לשום חטיבת חי"ר אחרת.

ואז הפכו אותה לחטיבה. היא הייתה תשתית לחטיבת גבעתי, עליה הקימו את הגדודים הנוספים שהפכו

להיות חטיבת גבעתי. זה היה אחד מהלקחים של מלחמת לבנון הראשונה.

לא שירתתי במלחמת לבנון הראשונה, למזלי.

גילי: אני חושבת שאז היינו ב- י"א או י"ב.

מנחם: והפקת הלקחים של המלחמה הייתה שצריך עוד חטיבת חי"ר ועל בסיס הסיירת הקימו את חטיבת גבעתי.

אז שירתתי ב"סיירת שקד" שהפכה לחטיבת גבעתי.

במשך שנתיים עשיתי את כל המסלול לוחם, מסלול מ"כ, יצאתי לקורס קציני חי"ר ואז נפצעתי.

ונאלצתי להפסיק את קורס קציני חי"ר, והייתי צריך לבחור מסלול אחר.

רציתי לעבור למודיעין, אבל לא היה מקום. אז שאלו אותי: "מה אתה רוצה? שלישות או חינוך?"

החינוך נשמע לי יותר טוב. אז עשיתי השלמה של קציני חינוך, ובשנתיים האחרונות שלי הייתי קצין חינוך.

מבחינתי זה היה להפוך את הלימון ללימונדה: כאילו, אתה לא יכול להיות קצין חי"ר. זהו.

אז עשיתי הסבה, שבסופו של דבר יצא מצוין מבחינתי.

גילי: שיכול להיות אתה אומר, שזה איזשהו זרע של מה שאני עושה היום?

מנחם: קודם כל, היכרתי את אשתי!

גילי: טוב, זה הכי חשוב!

מנחם: כן. תראי, אם הייתי ממשיך בקציני חי"ר, לא יודע…

כאילו עצם זה שהלכתי להיות קצין חינוך ועשיתי שני תפקידים שבאחד מהם הכרתי את אשתי,

זה כאילו life changing מבחינתי.

 גילי: שינה…

מנחם: לגמרי. יש לזה גם השלכות אחרות, שזה קשור למה שאני עושה היום. עוד פעם, אני חושב,

את יודעת, זה קצת כמו שהבן שלי אומר לי: "אני רוצה לא לטעות בבחירות שלי". אבל אי אפשר לא לטעות.

זה חלק מהחיים. אתה לא יכול עכשיו לדעת בדיוק מה שתהיה בעוד שלושים שנה. זה חלק מהחיים,

ואתה צריך גם מזל. והתמזל מזלי ונפצעתי, והלכתי להיות קצין חינוך. והסתבר שאני אוהב הדרכה,

ושאני אוהב ללמד ושזה כן, לגמרי, זה משפיע על מה שאני עושה היום. חד משמעית.

גילי: אתה אומר: "הייתי קצין חי"ר ואני לא יכולתי להמשיך. והמסלול השתנה ככה וככה", וזה הקפיץ לי

שבעלי היה בקורס טיס. והוא עף מקורס טיס, והלך להיות מדריך בבית ספר הטכני של חיל האוויר.

שלשם אני הגעתי, משהו כמו שנה ומשהו אחר כך. כן, אין ספק.

מנחם: בבקשה… אתה צריך לחבק את מה שקורה לך. אני לא אומר לא להתאבל. יש לך מקרים שבהם

התחושה הראשונית שלך זה: איזה באסה. זה בסדר, תתאבל, תהיה במקום הזה של הבאסה.

אבל אחרי שאתה עובר את השלב הזה, יש גם משהו טוב שיכול לצאת מזה.

גילי: כן, רק אנחנו לפעמים קשה לנו בנקודת הזמן לראות את הדבר הטוב.

מנחם: כן.

גילי: בגלל זה סטיב ג'ובס דיבר על connecting the dots  אחורה.

כי קדימה, אנחנו כמו שאתה אומר, לא יודעים.

מנחם: נכון.

גילי: ועשית קבע?

מנחם: עשיתי שנה קבע ואז השתחררתי ונסעתי לחו"ל.

גילי: לאיפה?

מנחם: לארצות הברית. שוב אחרי החבר.

גילי: יחד עם אלי?

מנחם: יחד עם אלי. עשינו טיול בארצות הברית, שם למדתי לעשות סקי. וכשחזרנו…

גילי: כמה זמן?

מנחם: היינו ארבעה חודשים. הוא חזר לפני, אני חזרתי אחריו, אבל סדר גודל של שלושה-ארבעה חודשים,

לא יותר מזה. וחזרתי כי רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא ידעתי מה.

אני זוכר שהתלבטתי ועשיתי פסיכומטרי.

בחרתי בגיאוגרפיה, למה? כי זה קשור לטבע, ויש מפות ואני אוהב מפות מהצבא, מהניווטים, וזה קשור לטבע,

אני אלך לגיאוגרפיה…

גילי: כשאתה אומר גיאוגרפיה, זה מזכיר לי את ההרצאה שנתת לנו. אתה זוכר?

ב"הכשרה לניהול" היה שלב שהיינו צריכים להרצות על משהו שלא קשור ללימודים עצמם.

מנחם: לא זוכר.

גילי: ואתה הִרְצֵיתָ על אקוויפר החוף.

מנחם: באמת? (צוחק)

גילי:  אני זוכרת את זה עד היום. כל פעם שזה קשור למשהו, אני אומרת להם: "תקשיבו! זה אקוויפר החוף!

מנחם לימד אותי, אני יודעת! (צוחקת)

מנחם: איזה קטע, לא זכרתי את זה.

גילי: כן.

מנחם: כן, אהבתי טבע, גם בצבא אהבתי מאוד את הניווטים. אתה הולך במדבר ואתה מנווט.

זה נתן לי הרגשה מאוד טובה, היכולת להיות בטבע ולהיות בשליטה. לדעת מה קורה איתך, ומה אתה עושה,

ולא להיבהל מהטבע. אז בחרתי גיאוגרפיה. ואחרי שנה בבר אילן הבנתי שאני רוצה לעבור לירושלים,

ללמוד מדעי כדור הארץ.

וזאת הייתה ההתמחות שלי, מדעי כדור הארץ עם ביולוגיה, עם חטיבה בביולוגיה.

גילי: מה זה אומר מדעי כדור הארץ?

מנחם: זה אומר לעומק גיאולוגיה, אטמוספירה. מקצועות של גיאולוגיה שפחות מוכרים,

אבל זה נקרא הכימיה של הסלעים. מורפולוגיה שזה איך הנוף מתעצב על פני כדור הארץ.

למה למשל הנחלים מפותלים ולא ישרים?

גילי: למה באמת?

מנחם: בגלל כוח קוריוליוס. בגלל סיבוב כדור הארץ, שיוצר איזושהי תנועה של מים שהם בחצי כדור הצפוני

עם כיוון השעון, ובחצי כדור הדרומי הם נגד כיוון השעון. זה משפיע על נחל איך שהוא מתחתר בתוך הטבע.

ויש עוד מקצועות שקשורים לגיאולוגיה, פלאונטולוגיה, שזה קרוב לארכיאולוגיה, אבל מסתכל על מאובנים.

מאוד אהבתי את מדעי כדור הארץ, ושילבתי חטיבה בביולוגיה.

ולקראת סוף התואר, הבנתי שאני לא אמשיך לדוקטורט בגיאולוגיה. והחלטתי שאני כנראה רוצה לעבוד

כמו שאבא שלי בבנק, אז הלכתי ללמוד חטיבה בכלכלה.

גילי: רגע, מה זה אומר אבא שלך בבנק?

מנחם: אבא שלי עבד בבנק לאומי, עשה קריירה בבנק לאומי בתור בנקאי. לא היו לו אחים. הוא היה בן יחיד.

אבל היו לו בני דודים, שני בני דודים שהם היו כמו האחים שלו, והם היו ביחד בבולגריה. ושני בני הדודים שלו

עבדו בבנק דיסקונט. ואת אמא שלי הוא הכיר בבנק לאומי, כשהיא עבדה בבנק לאומי, כאילו אנחנו משפחה

של בנקאים.

מצאה חן בעיניי העבודה בבנק. אני זוכר בתור ילד, הייתי מבקר אותו הרבה בבנק, והחלטתי שאני רוצה

גם כן להיכנס לבנק, אז הלכתי ללמוד חטיבה בכלכלה.

גילי: איפה?

מנחם: בירושלים. באוניברסיטה העברית בירושלים, בהר הצופים.

סיימתי את התואר והגשתי בקשה לבנק לאומי, וקיבלו אותי. בתור בנכול זה נקרא טֶלֶר בבנק לאומי.

ובמקביל הגשתי גם קורות חיים לבנק הפועלים, וקראו לי פתאום מבנק הפועלים.

אחרי שכבר עבדתי כְּטֶלֶר בבנק לאומי, קראו לי בנק הפועלים ואמרו לי: "אתה רוצה להיות יועץ השקעות?"

אמרתי כן. ואז שלחו אותי למבחנים, וכשסיימתי את המבחנים אמרו לי: "טוב, יש מסלול הכשרה לניהול".

אמרתי:  אוקי…(צוחקים) . And the rest is history.

גילי: יפה.

מנחם: אז אמרתי לבנק לאומי, תודה רבה, שלום ולהתראות. ונכנסתי לבנק הפועלים.

גילי: כי לאומי לא הבטיחו שום דבר?

מנחם: נכון. כי לאומי לא הבטיחו שום דבר, ומסלול ההכשרה לניהול של בנק הפועלים נשמע לי מעניין

ועם אופק, אז עברתי.

גילי: גם בזמנו הוא נחשב מאוד יוקרתי.

מנחם: נכון.

גילי: מאוד יוקרתי.

מנחם: נכון.

לכאורה זה היה טבעי שאשאר בבנק לאומי. גם בצד של אשתי, גם שם, כל המשפחה: אבא שלה, אמא שלה,

בנק לאומי. אח שלה, בנק לאומי, אחותה…

גילי: רגע, רגע, בוא נעצור פה! אז איך מתייחסים אליך שאתה בבנק הפועלים?

מנחם: הכבשה השחורה. (צוחקת) כן.

שוב: לא היה לבנק לאומי להציע לי מסלול "הכשרה לניהול" ולבנק הפועלים היה, ולא היה ספק בכלל

שזה מה שאני צריך לעשות. דווקא מצא חן בעיניי שאני לא "הבן של". אני לא מכיר אף אחד בבנק הפועלים,

אני מפלס את דרכי בזכות מי שאני ולא בזכות הוריי, חמי וכן הלאה. מצא חן בעיניי.

זאת הסיבה שעברתי לבנק הפועלים.

גילי: מצוין. תסביר בבקשה את הרעיון הזה של למצות את החיים תוך כדי ניהול קריירה, שזה בעצם נושא שיחתנו.

מנחם: זה לוקח אותי לפגישה שהייתי בה אתמול. אני מתנדב בעמותה שנקראת “עמית לדרך”.

זו עמותה שמסייעת לחיילים משוחררים בשנה הראשונה לאחר השחרור, להשתלב בחיים.

לעזור להם למצוא מקום עבודה, לעזור לבחור מה ללמוד, וממש בפרטים הקטנים של איך לגשת לראיון עבודה,

ואיך לכתוב קורות חיים. והייתי אתמול בפגישה עם אחד מהבחורים הצעירים שאני מנטור שלו.

ומנהלת הפעילות הייתה בפגישה הזאת ושאלה אותו: "כשתסיים את השנה הזאתי של מנחם שמלווה אותך,

המנטור, האם תרצה להתנדב בתור בוגר?"

ואמרתי לה: "תקשיבי: אני מניח שאם תשאלי את רוב הצעירים, אז רובם יגידו לך שהם לא פנויים עכשיו

להתנדבות. אם יהיה מישהו שיתנדב על הכיפאק. אבל רוב החבר'ה הצעירים, בשלב הזה של החיים שלהם,

גם אם הם סיימו שנה עם המנטור, הם לא ילכו להתנדב. כי הם עסוקים בבניית הקריירה שלהם,

בבניית החיים שלהם". זה לא קריירה אפילו. זה להשתלב במקום עבודה ראשון, למצוא בת זוג,

להתקבל ללימודים, לעבור את השנה הראשונה, את החצי שנה הראשונה בלימודים.

אני חושב שבשנים הראשונות, אתה עסוק בלייצב, בְּלְבַסֶס את החיים שלך. כדי שתוכל למצות את החיים,

אתה צריך קודם כל שיהיה לך תשתית טובה, בסיס טוב.

ואתה צריך להיות ממוקד בבסיס הזה, בלבנות את הבסיס הזה כמו שצריך. ואנחנו עשינו את זה,

גם אני וגם את, וגם הרבה חברים שלנו ב"הכשרה לניהול".

קודם כל היינו עסוקים בלהתקדם, בלרכוש את הידע הבנקאי הנכון, בלבסס את התשתית החשובה הזאת,

שהביאה אותי למצב שאני אחרי עשרים שנה, במגוון של תפקידים בתוך הבנק, כבר מכיר היטב את העבודה.

יודע לבצע אותה, אני לא רוצה להגיד עם יד קשורה מאחור, אבל הרבה פחות זמן לוקח לי לענות על מייל.

הרבה פחות זמן לוקח לי להרים תוכנית הדרכה. אני עושה את הדברים האלה, כי אני מאוד מיומן.

וזה מאפשר לי פניות מחשבתית לעסוק גם בדברים אחרים.

גילי: שזו בעצם הדרישה הראשונה, שתהיה את הפניות המחשבתית.

מנחם: נכון.

גילי: אחר כך נדבר על הזמן.

מנחם: זה לא רק פניות מחשבתית. זה בוודאי קודם כל פניות מחשבתית, אבל גם איזושהי ידיעה שמבחינה

כלכלית יש לך איזשהו בסיס. שאתה לא עסוק עכשיו בלחפש מקור הכנסה נוסף. שזה תמיד טוב שיהיה לך

מקור הכנסה נוסף, במיוחד אם הוא מעניין אותך, אם הוא מביא לך איזשהו סיפוק.

אז כן, הפניות המחשבתית הזאתי, אבל לא רק. גם שתהיה איזושהי פניות אחרת. גם הילדים באיזשהו שלב,

אתה עסוק הרי בשנים הראשונות בלגדל את הילדים. אין לך זמן עכשיו לעשות דברים אחרים.

אבל כשהילדים גדלים, ואם בנית נכון את הבסיס הזה, אז אתה מגיע, אני לא רוצה להגיד בשלהי הקריירה,

כי אפשר לעשות את זה לדעתי גם קודם.

אבל בשליש האחרון, נגיד, של הקריירה, אתה יכול להרשות לעצמך, אתה צריך לדעתי. זה לא רק יכול,

אתה צריך לחפש.

גילי: אני חושבת שה"יכול" – זה כמו שאתה אומר לגיל הצעיר יותר, ובשלהי, מה שאתה קורא לו, זה ה"צריך".

מנחם: כן. לגמרי.

גילי: אני דווקא הייתי ממליצה לאנשים להתחיל את זה קודם! בשנייה שהם יכולים!

מנחם: את צודקת, את צודקת לחלוטין!

כי אני רואה הרבה חבר'ה שהם גם בשלהי הקריירה שלהם, והם נמצאים במין אזור נוחות כזה.

רגילים כבר לנסוע למקום העבודה שלהם, ורגילים לעשות את העבודה הזאת עם יד קשורה מאחור,

והם נכנסים למין נירווואנה כזאתי, למין נוחות כזאת. וזה מאוד מסוכן בעיניי.

גילי: למה?

מנחם: כי אתה מתנוון. אתה לא לומד דברים חדשים, אז המוח מתנוון. גם נפגע משהו בחיות,

אתה לא חד מספיק. ואני מרגיש שכשאני עושה את הדברים האלה זה שומר אותי חד, זה שומר אותי חי,

זה שומר אותי צעיר, וזה must בעיניי.

גילי: אוקיי.

באיזה שלב התגבש בך הרעיון הזה? זאת אומרת, מתי הבנת שזה מה שאתה צריך לעשות,

לנהל את החיים שלך בגם וגם הזה?

מנחם: אני לא יודע לשים את האצבע על איזשהו אירוע נקודתי. אבל המחשבה הלכה וככה נבנתה בתוכי.

התחושה הזאת, הצורך הזה, הלך ונבנה בתוכי. אני חושב מגיל ארבעים, אולי ארבעים ושתיים, ארבעים ושלוש.

איזשהי ידיעה שהלכה וככה התעצמה, ולאט לאט התחלתי לעשות עוד ועוד דברים מחוץ לעבודה.

דברים שיגרמו לי להמשיך לחשוב, שיגרמו לי להמשיך לעשות.

וככל שחולף הזמן, זה גם מלבה את עצמו. כי ברגע שאתה מתחיל לעשות דברים, למשל קורס קיאקים.

אתה יוצא ואתה עושה קיאקים, זה פעם בשבוע, בסדר? אבל פתאום אתה מבין שזה עושה לך טוב,

ואתה מרגיש שאתה אולי אתה צריך עוד משהו. זה מלבה את עצמו, ואז אתה מחפש כל הזמן להיות

במין תנועה כזאת, שהיא מוסיפה עוד ועוד ועוד דברים, שהם לא קשורים באופן ישיר לעבודה שלך.

גילי: או הפוך, שהם מאוד לא קשורים לעבודה שלך!

מנחם: נכון.

גילי: וזה מה שיוצר את היופי שאתה בעולם שהוא לא עולם העבודה.

מנחם: נכון. אין ספק שגם הקורונה תרמה כמובן תרומה מכרעת לכיוון הזה. אבל זה התחיל אצלי עוד לפני הקורונה. לא, זה לא קרה בעקבות הקורונה. לא, אני לא יכול לשים את האצבע ולהגיד בעקבות הקורונה

התחלתי, שיניתי את דפוס המחשבה לא!

גילי: זה בסדר! לא חייב שהכל הקורונה אשמה, או הכל בזכותה.

אבל השאלה שעולה לי זה: האם האפשרות הזאת שמורה לבעלי מקצועות מסוימים בלבד?

כי אתה דיברת על זה שבנינו טוב את התשתית, ואנחנו הראש שלנו…אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו וכו'.

מנחם: זו שאלה מצוינת. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אין לי שום ספק שצריך איזשהו

בסיס כלכלי, איזושהי הכנסה כלכלית יציבה.

אבל זה לא רק הכנסה כלכלית יציבה. אני יכול לומר שאשתי יש לה הכנסה כלכלית, אולי אפילו יותר משלי.

אבל היא עסוקה בקריירה, בלעשות עוד ועוד ועוד בתוך הקריירה, בתוך תחום עיסוק שלה.

גילי: שזה גם חשוב להגיד שזו גם בחירה מצויינת. כל אחד ו…

מנחם: זו בחירה מצויינת. אבל אני חושב שזו בחירה שיש לה מחיר מאוד כבד, במיוחד בשלב שבו יוצאים

לפנסיה. אנחנו מכירים הרבה מאוד אנשים שיוצאים לפנסיה, כשהעבודה מילאה להם 80% , 85% מהזמן.

שלא לומר 90% או מאה אחוז, ופתאום הם נכנסים לתוך איזשהו ריק, ולא יודעים מה לעשות עם הזמן

הפנוי שנוצר להם.

ואנחנו מנהלים על זה הרבה שיחות, אני ואשתי, אני חושב שאסור שזה יקרה!

אם יש לך הכנסה יציבה, אני לא חושב שזה נכון. במיוחד בשלהי הקריירה! להקדיש 80% מהזמן שלך לעבודה,

חייבים למצוא את הזמן. אנחנו מדברים על זה הרבה היום: איזון בית-עבודה.

זה חלק מהעניין, האיזון בית-עבודה. זה לא אומר להיות בבית.

גילי: כן, אבל האיזון בית-עבודה, חשוב מאוד בעיניי שנקפיד עליו מתחילת הדרך.

להבין שצריך ליצור חיים נוספים. אני מסכימה איתך במובן הזה, ואני השתדלתי באמת רוב החיים, כן?

כשהילדים היו מאוד קטנים, או כשהיינו בקורסים בכירים וזה, לא בדיוק היה זמן. אבל מתי שהיה זמן,

בפירוש לעשות דברים שהם לא רק עבודה. ואם אתה מכניס את זה לתוך השוטף שלך,

אז כל החיים אתה עושה עוד דברים שהם חוץ מעבודה.

אני מסכימה איתך שמה שאתה קורא לו שלהי הקריירה, וכל אחד יש לו שלהי אחר…

מנחם: נכון.

גילי: אין ספק שעדיף סוג של "להכין את עצמך" למשהו אחר. כי כמו שאתה אומר, מחר בבוקר, המציאות שלך…

מנחם: זה קצת דומה לזה שמדברים איתנו בגיל 20, 30 על תוכניות הפנסיה. בוא תראה איפה אתה משקיע?

מי חושב שאתה? אין לך את הפניות, אתה לא חושב בכלל על המקום הזה של מה זה תוכנית גמל?

מה זה קופת גמל? מה זה קרן השתלמות? מה זה ביטוח מנהלים? עזוב אותי מהדברים האלה.

גילי: לא. אני מסכימה איתך שלא אכפת לך, אבל אתה כן מבין. ואני חושבת שאני מסתכלת היום

על הילדים שלנו, הילדים מבינים שצריך לעשות את זה. זה לא מעניין אותם ברמות של המידע הספציפי,

כי זה לא רלוונטי למחר בבוקר. אבל גם היום מבחינת חוקי מדינה מבינים שעדיף שתעבוד במקום

שיהיה לך את הדברים האלה.

מנחם: אבל זה בדיוק מה שאת אומרת. אני חושב שהוא די דומה לטיפול שהוא לא בפנסיה ובביטוחים

ובקרן השתלמות, הוא בטיפול של מה אתה תעשה כשאתה תפרוש.

וזה אתה צריך לעשות לפני שאתה פורש. לא כשאתה פורש. "כשאני אפרוש אז אני אלך לעשות

קורס סקיפרים". לא! עכשיו תעשה! "כשאני אפרוש אני אעשה קורס צילום, אני אעשה מדריך טיולים".

לא! עכשיו תעשה את זה! עכשיו תלך ללמוד להיות מדריך טיולים!

גילי: נכון, אם זה מעניין אותך, אז בוא תעשה מעכשיו. למה לחכות?

במיוחד כשאין לך מושג מה יקרה אז.

מנחם: נכון.

גם אין לך מושג מה יקרה בו, וגם זה לא עניין של… אתה נהנה. על הכיפאק, אבל שתצא החוצה

אז לא תהיה מול ריק, מול שוקת שבורה. אוקיי, עכשיו אני יכול להוציא לא רק טיול אחד ברבעון,

אני יכול להוציא שלושה טיולים ברבעון. מעולה.

גילי: נכון. אבל אנשים רבים יגידו לך שזה לא מעשי במציאות החיים הנוכחית. מה תענה להם?

מנחם: אני לא אעשה לעצמי הנחות, ואני אגיד שיש מישהו שבאמת נמצא בסיטואציה מאוד קשה שאין לו זמן:

הוא חייב להיות בשמונה בבוקר בעבודה, והעבודה תובענית ודורשת ממנו לתת פתרונות עד השעה לפעמים

שש בערב או אפילו יותר. והוא בא הביתה ויש לו ילדים קטנים, או שהורים חלילה שחולים וזקוקים

לאיזושהי עזרה אינטנסיבית.

אני חושב שזה תקופות בחיים. יש תקופה שאתה יכול לחשוב על עצמך, אבל אתה גם צריך לחשוב על אחרים:

על העבודה ועל הילדים. זה בסדר, זה בסדר. כל זמן שכשהתקופה הזאתי היא לא לנצח, היא קצת נרגעת.

או שהילדים קצת גדלים, או שיש עוד אח שעוזר לך מול ההורים, או שחלילה הם הולכים לעולמם.

אז יש תקופות בחיים שבהם מתפנה לך פתאום זמן, ואתה צריך לדעת לנצל אותו נכון.

זה קצת כמו שאנחנו אומרים בסניפים: יש כל הזמן קבלת קהל. אי אפשר לעשות שיחות יזומות,

כי יש כל הזמן לקוחות. לא! יש ימים שהם רגועים יותר. אז אני חושב שצריך לחפש אותם,

לשאוף לזה כל הזמן, לחתור לזה כל הזמן.

גילי: כשאתה אומר את זה, אז עולה לי בראש העניין של "להחזיק את המחשבה הזאת".

מנחם: נכון!

גילי: ואז, כשהמחשבה אצלי בראש כל הזמן, אז אני מחפש את הזמן הפנוי הזה שאני אוכל לעשות.

מנחם: זה לא רק להחזיק את המחשבה. אחד, זה להחזיק את המחשבה, שתיים זה לחתור לממש אותה.

כי אם אתה מחזיק את המחשבה ויש לך פתאום איזשהו זמן, אז אתה צריך כבר אוקיי,

לתפוס את הזמן הזה ולממש אותו. שתהיה לך איזושהי תוכנית מגירה: מה יקרה כשיהיה לי את הזמן?

גילי: כן. הרי אנחנו לא באמת יודעים מה מעניין אותנו. אנחנו כל כך עסוקים בעבודה שאנחנו לא ממש

מטפחים הרבה פעמים את הדברים האחרים.

וכדאי אפילו שנתנסה לפני שאנחנו יוצאים לפנסיה. כי יכול להיות שהיום מסקרן אותי א' ו-ב' וג' ואני בודקת.

חשוב שאני אבדוק את א', ב' וג'. כי יכול להיות שבסוף אני אגלה שמה שמעניין אותי זה בכלל ד'.

אבל הא', ב', ג' – הבדיקה הזאת, זה ממש ממש חשוב!

מנחם: נכון. אני זוכר שבאחת השבתות, כשבאמת התפנה זמן, אני ואשתי החלטנו לעשות קורס מפרשיות.

שזה קורס של שלושה מפגשים, מפרשית קטנה כזאת.

קבענו פגישה, נסענו למרינה בתל אביב, ועשינו שייט ניסיון במפרשית. וחזרנו ואמרנו: לא, מה פתאום?

מה זה הדבר הזה? כואב לנו ולא מתאים. אבל יש קיאקים, בוא נלך לקיאקים! ובקיאקים התלהבנו.

זה בדיוק זה! זה להתנסות!

ואז אתה מגלה, אוקיי, לא זה, אבל ליד מצאתי. אוקיי, לא צילום – אבל קרמיקה.

גילי: אמר לי, מנהל בכיר בבנק הפועלים, שלפעמים עדיף ללמוד או אפילו יותר חשוב ללמוד,

את "מה לא" מאשר "מה כן".

מנחם: נכון! נכון מאוד!

גילי: גם במבחן אמריקאי, קל לנו מאוד להגיד את הלא. וזה בסדר, זה טוב שאנחנו יודעים מה לא.

זה מפנה לנו אפשרויות.

יפה. אז בוא תספר לנו איך אתה ממצה בפועל את החיים תוך כדי ניהול הקריירה שלך.?

מנחם: אני לא חושב שאני עושה את זה בצורה מתוכננת. זאת אומרת, אני מגלה איזשהו פאשן שיש לי.

בגלל שזה תשוקה, בגלל שאני נהנה לעשות אותו, אז אני עושה אותו עוד ועוד ועוד.

למשל: עשיתי קורס סנפלינג, לפני שלוש שנים. נהניתי מאוד מהקורס. ואז בסוף הקורס הבנתי

ש- א' כדי לגלוש אני צריך ציוד. אין לי ציוד, אין לי חבלים, אין לי רתמה, אין לי קסדה, אין לי טבעות,

אני צריך ציוד. וב', כדי לגלוש אני צריך עוד חברים שילכו איתי.

היה איזשהו מבצע של הקורס סנפלינג שעשיתי עם איזושהי חנות, אז הלכתי וקניתי ציוד. ובאחד מהטיולים

שעשה המדריך סנפלינג שלי – טיולי המשך, פגשתי בחור שגם הוא חיפש עם מי לגלוש.

וביחד: גם הציוד וגם הבחור הזה, אמרנו אוקיי אז בוא נצא!

גילי: בוא נעשה יותר!

מנחם: בוא נעשה יותר! ובעצם אמרתי לעצמי: עשיתי את הקורס. עכשיו, אני לא רוצה, אוקיי,

עשיתי קורס יופי, עשיתי וי. אני רוצה לממש אותו, אני רוצה ליישם אותו, אני רוצה למצות את הסנפלינג הזה.

ומאז אנחנו מטיילים, וכל טיול כזה עושה עוד כיף, ועוד כיף. ואנחנו קובעים עוד.

פשוט קובעים קדימה מה הטיול הבא, ומה הטיול הבא.

אותו דבר האופניים. אני רוכב על אופניים, זה מסב לי כל כך הרבה הנאה, שאני מחפש לעשות עוד מסלולים

חדשים שלא עשיתי. ומצאתי איזושהי אפליקציה שדרכה יש כל מיני מסלולים שאחרים עשו.

ואז מצאתי איזשהו חבר, יורם הרציגר, שגם הוא בוגר "הכשרה לניהול", וידידנו מתחילת הקריירה בבנק,

וגם הוא רוכב על אופניים. אז דיברנו וחברנו, ואמרנו בוא נעשה ביחד טיול. ואז דרכו למדתי שהאופניים

שלי הם על הפנים, ואני צריך לקנות אופניים חדשים. אז אתה קונה אופניים חדשים, ודבר מוביל לדבר.

ואז סוף השבוע אתה עסוק במה מתוכנן לי בשבוע הבא: מתי אני עושה אופניים? מתי אני הולך לעשות

טיול סנפלינג?

גילי: ומתי אני יורד למדבר. דבר קצת על המדבר.

מנחם: זה לוקח אותי למקום אחר. אני מגיל שבע עשרה כותב שירים.

זה איזשהו צורך פנימי כזה, שגורם לי מדי פעם לכתוב את מה שאני מרגיש.

גילי: נפלא! דרך אגב, אני תמיד שואלת את עצמי איך זה תמיד מנוקד? (צוחקים)

מנחם: טוב, זה סיפור אחר. אחותי היא עורכת לשונית, והיא עוזרת לי בכל הפלא הזה של ניקוד השירים, כן. כן.

אבל הצורך הזה הוא איזה צורך פנימי. ואתה בקלות יכול לדכא אותו ולהגיד אין לי זמן.

אבל זה משהו שאני למדתי: שאם יש בתוכי משהו והוא יושב לי, אז לכתוב אותו. פשוט לכתוב אותו,

גם אם הוא יוצא עילג, וגם אם הוא יוצא עקום. זה גם כן סוג של אימון. ועם השנים קורים גם לא מעט

מקרים שבהם השיר יוצא ככה as is כולו, מושלם.

גם את זה לא רציתי להשאיר את זה למגירה, ובאיזשהו שלב פרסמתי שני ספרי שירה.

לא עשיתי להם איזשהו שיווק אגרסיבי כזה או אחר, בעיקר חילקתי לחברים ולמשפחה.

במהלך השנים גם ניסיתי לכתוב רומן, לכתוב משהו שהוא לא שיר. ולא יצא לי. אבל לפני שנתיים בערך,

שוב נולד לי איזשהו רעיון בראש לכתיבת רומן, והתחלתי לכתוב אותו. וגם פה אמרתי לעצמי תכתוב,

אל תחשוב על הניסוח, ואל תחשוב על המילים, פשוט תוציא את מה שיש לך בראש.

ופתאום נוצר לי בראש כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. ידעתי איפה הוא מתחיל, וידעתי איפה הוא נגמר.

ולמה נזכרתי בזה? כי שאלת אותי על המדבר.

הסיפור מספר על נער שחי בתקופת הנבטים, לפני אלפיים שנה באיזו שכונה ענייה בתימן של לפני אלפיים

שנה. ואבא שלו הלך למדבר עם שיירת גמלים ואבד, לא חזר. והוא יוצא לחפש את אבא שלו במדבר.

כל העלילה הופיעה לי בראש, מתחילתה ועד סופה והתחלתי לכתוב אותה. ואחרי שכתבתי, כתבתי במרץ

ארבעה, חמישה חודשים, עד שהשלד כולו נכתב, התחלתי לשאול את עצמי: מה קרה לך? מה פתאום נבטים,

ומדבר ונער שהולך לחפש את אבא שלו? התחלתי קצת לעשות איזשהו חיפוש עצמי,, search your soul

מה שנקרא, קצת חיפוש עצמי, ופתאום הכול התחבר לי.

גילי: לגיאולוגיה, וכל הדבר הזה, זה ממש מתחבר…

גילי:  לאהבתי למדבר.

אני מאז ומתמיד אהבתי את המדבר. אהבתי לטייל במדבר, אהבתי לחקור את המדבר, אהבתי ללמוד על המדבר.

מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל שבע עשרה שמונה עשרה ובצבא, כל הזמן במדבר, לטייל במדבר,

מאוד אהבתי את המדבר.

גילי: אתה יודע מה מתחבר לי? עכשיו אני מבינה את הסבב השלישי הזה. כי הסבב השלישי שלנו,

איך בעצם נוצר הקשר מחדש?

אתה התחלת לפרסם בפייסבוק את הטיולים שלך במדבר. ואז אמרתי לך: מנחם, אני והמדבר והנבטים

זה ממש חלק ממני! ואז אמרנו שאנחנו צריכים לטייל ביחד. מה שעוד לא עשינו, שנתבייש לנו…

מנחם: לא, לא. למה שנתבייש?

גילי: צריך לממש!  אמרנו לא לחכות!

מנחם: כן. עוד נממש.

גילי: אז כן, המדבר.

מנחם: אז כן, המדבר, שזה סיפור אהבה ואפשר לדבר עליו הרבה. גם במהלך השנים שמעתי לא מעט על

הנבטים, אבל לא ידעתי שזה השפיע עליי כל כך. גם כתבתי לפני איזה שלושים שנה איזשהו שיר על הנבטים,

והכול התחבר לי ביחד.

ואז הבנתי עוד משהו. את הסיפור התחלתי לכתוב לפני שנתיים בערך, ואבי נפטר שלוש שנים לפני כן.

בשנת 2017 הוא נפטר מדום לב. זאת אומרת, זה היה בהפתעה. הוא היה בן שמונים וחמש,

בשיבה טובה, אבל דום לב. אף אחד לא ציפה לזה, ערב קודם ביקרתי אותו וצחקנו ביחד.

חשבתי שקיבלתי את זה באופן קל יחסית. לא תיארתי לעצמי איזה זרע נשתל בתוכי,

איזה עומק של קשר היה לי איתו, שיצא החוצה בספר הזה!

הנער הזה שמחפש את אביו ,לקח אותי

גילי: זה אתה.

מנחם: כן, לגעגועים שלי לאבא שלי. לקשר העמוק הזה שהיה בינינו, לקשר האהבה הזה,

לקשר ההערכה. לכל החוויות שהיו לי עם אבא.

אז היה אבא, והיה מדבר וְנָבָּטִים, והכל ביחד התחבר. הבנתי למה אני כותב את הסיפור הזה.

גילי: מדהים! וואו!

מנחם: זהו.

גילי: רציתי לשאול, האם אתה רוצה עכשיו לשנות את האופן שבו הצגת את עצמך בתחילת שיחתנו?

כי אני חושבת שלא השלמת כל כך את הסיפור. אז בוא תנסה מחדש להציג את עצמך.

מנחם: תראי, אולי מה שהצגתי את עצמי זה משהו טכני, עובדות. אני עובד בבנק הפועלים, אני מדריך,

אני נשוי, אני בן חמישים ושמונה, יש לי שלושה ילדים, אני גר ברמת השרון. אבל את הלב ואת הנשמה

זה משהו שאתה אתה לומד להכיר על הבן אדם לאורך זמן.

זה לא משהו שאתה מספר: אני בחור רגיש, ואני אוהב לכתוב ספרים, ואוהב לכתוב שירים ואני אוהב ספורט.

זה גם כן נשמע מאוד יבש. אתה צריך להכיר את הבן אדם. אני אגיד לך שאחת התכונות שליווו אותי

לאורך כל השנים, זה צניעות.

אני לא אוהב להגיד אני כזה, וכזה וכזה וכזה. אתה רוצה להכיר מי אני? אז בוא נהיה חברים, בוא נצא לטייל ביחד.

גילי:  נטייל קצת במדבר (צוחקת)

מנחם: כן, כן. תוך כדי טיולים מדברים, מספרים, חווים חוויות ביחד, ואז אתה מכיר את הבן אדם,

ואתה מכיר את הנפש שלו. להכיר את הנפש זה לא משהו שאתה מצהיר עליו, ואתה מתאר אותו.

אתה לומד. אני חושב שאחד מהדברים שאני אוהב, גם כשאני מלמד אנשים, זה לומר שאתה צריך להתנסות.

לקרוא על המדבר, או לקרוא על סנפלינג זה בסדר, זה נותן לך איזשהו מושג. אבל כדי להרגיש, אתה צריך לחוות.

אותו דבר גם לגבי האנשים. אתה רוצה להכיר את גילי, אתה רוצה להכיר את מנחם, אתה צריך לחוות,

אתה צריך להיות עמוק עם הבן אדם בשביל להרגיש אותו.

גילי: נכון.

השאלה שלי, דרך אגב, הייתה כי עכשיו כשדיברת נתת יותר פרטים ממה שנתת בהתחלה. אבל הכל בסדר.

אוקיי. אתה מתכוון להמשיך בדרך הזאת עד הפנסיה? דיברנו קודם על הנושא של לְמָקְבֶּל.

מנחם: השאלה הזאת היא בעיניי קצת אה… אני לא רוצה להגיד שאני מחכה לפנסיה,

או שיש איזושהי נקודת ציון כזאת. אני חי עכשיו כמו שאני. אני לא מחכה לאיזושהי נקודת זמן

שאני אחיה אחרת. אני חי עכשיו כמו שאני חושב שאני צריך לחיות. ואני רוצה להמשיך לחיות באופן הזה

כמה שיותר. זאת אומרת, אני לא רואה את עצמי מחכה לאיזושהי נקודת זמן שתגרום לי לחיות אחרת.

אני חי עכשיו. מבחינתי אני חי הכי טוב שאני יכול לחיות עכשיו.

גילי: שזה בעצם מה שאנחנו אומרים לאנשים בשיחה הזאת:

אנחנו אומרים: לָמָּה אתה מְחַכֶּה? לָמָּה את מְחַכָּה? בואו תחיו את החיים שלכם עכשיו!

מנחם: נכון!

 גילי: לא לדחות איזה משהו לאיזשהו זמן לא לא ברור.

מנחם: כי גם אם אתה אומר היום אני לא יכול לעשות את מה שאני רוצה, ליסוע לטיול שלושה חודשים

מסביב לעולם. אני לא יכול כי אני עובד. זה שטויות! מחר אתה תצא לפנסיה, ואז כן תוכל לעשות?

אז גם יהיה משהו אחר שאתה תגיד לעצמך: אני לא יכול לצאת עכשיו כי הבן שלי מתחתן,

או כי אמא שלי חולה, או כי… תמיד יהיה משהו שיעצור אותך.

עוד פעם, בהנחה שבנית תשתית, ויש לך בסיס טוב, ואתה מכיר את המקצוע שלך ואת העבודה שלך.

אין שום דבר שאתה לא יכול, שאתה צריך לחכות בשביל לעשות. תעשה עכשיו. וככה אני חי.

גילי: אז קצת שאלה דומה, אבל בכל זאת אני אשאל אותה. מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול או רוצה

לתת למי שמאזין לנו עכשיו? מתוך הדרך שעברת?

מנחם: אני לא חושב שזה טיפ. אני חושב שכל אחד משהו אחר מניע אותו. כל אחד מניע אותו משהו אחר

שיגרום לו למצות את החיים תוך כדי קריירה. אחד מה שמניע אותו זה שהזמן אוזל, והוא צריך עכשיו למצות

כל רגע. אחד מה שמניע אותו זה וואי, מדליק אותי לנסוע לתאילנד ולא נסעתי אף פעם ואני רוצה לנסוע

לתאילנד, ואני אעשה הכל ואני אסע לתאילנד. אחד מה שמדליק אותו זה הצילום והוא ימצא דרך.

כלומר התחביבים מניעים אותו.

כל אחד משהו אחר מניע אותו. אני לא חושב שיש איזשהו טיפ. אני חושב שאתה צריך למצוא את מה שמניע…

אולי זה הטיפ: אתה צריך למצוא בתוכך מה מניע אותך, מה גורם לך לעשות, או מה עוצר אותך מלעשות,

את מה שאתה אוהב כאן ועכשיו.

גילי: מה התוכניות להמשך?

מנחם: להמשיך ככה, שלא ישתנה. כן, כן. אני יכול להגיד שאני נמצא כרגע בעיצומו של קורס סקיפרים.

החלום זה לסיים את הקורס ולהפליג ביוון, בספרד. זה כרגע החלום.

גילי: אוקיי, מעולה!

תודה, מנחם על השיחה המעניינת.

מנחם: תודה רבה על השיחה, תודה רבה על השאלות המאוד מעניינות שלקחו אותי למסע בתוך החיים שלי.

~ מוזיקה~

תמלול חלק 2 של השיחה עם מנחם פרחי

גילי: שלום מנחם פרחי.

מנחם: שלום וברכה.

גילי: את השיחה הזאת אנחנו מנהלים בעצם שנה אחרי השיחה המקורית, והמון דברים קרו.

הגענו למסקנה שצריך להוסיף עידכונים. אז בוא נדבר רגע על ה-7 באוקטובר ומה קרה מאז.

מנחם: מה שקרה בעיקר זה היה ברמה הלאומית, שהשפיעה מאוד על הרמה האישית.

קשה מאוד להסביר בשניים שלושה משפטים את מה שהתרחש. אני חושב שאני כמו רוב התושבים

במדינה שחווים את המלחמה כאסון לאומי קודם כל, ולא כמשהו פרטי. לשמחתי אף אחד מהקרובים

לי לא נהרג, לא נחטף, לא נפצע. אבל זה לא מייתר את העצב, את המועקה, את החשש. שאני חושב

שכולנו חווים את זה בצורה כזאת או אחרת.

אתה מוצא את עצמך במין חיים עם מועקה מאוד גדולה שמלווה כל בוקר, כל היום, כל ערב. מאוד קשה…

זה מדאיג המצב שבו אנחנו נמצאים.

גילי: ואיך זה השפיע עליך על כל העולם של העבודה?

מנחם: אני לא חושב שיש מישהו שזה לא השפיע עליו, זה השפיע מאוד.

גילי: מה למשל?

מנחם: ההשפעה היא משתנה. זאת אומרת בימים הראשונים, בשבועות הראשונים למלחמה,

אנחנו כולנו היינו פה מגויסים לסיוע לכל מי שאפשר היה: לחיילים, לעובדים, ללקוחות. בהתנדבויות,

בכל דבר שאפשר! וכל הקשב היה להתמודדות, רגע אחד לייצב את תהליכי העבודה שלנו, לייצב את

מערכות היחסים שלנו, לייצב את העובדים. היינו עסוקים באיך אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה.

אחר כך, לאט לאט חזרנו גם להדרכות, הקצב של ההתנדבויות ירד. בפרוץ המלחמה עוד היינו בשפיים.

השורדים של כפר עזה הגיעו לשפיים, וקיבוץ שפיים אירח אותם במבנה של בנק הפועלים.

גילי: אני אקטע אותך ואני אציין, שאנחנו מקליטים היום בתל אביב. הקמפוס של בנק הפועלים עבר לתל אביב.

מנחם: נכון, לכן ציינתי. היום אנחנו נמצאים כמו שאמרת בתל אביב וחזרנו להדרכה. המשכנו בחיינו לכאורה,

אבל לא ממש המשכנו. אני הולך באופן אישי כל מוצאי שבת לעצרת. זה איתי כל הזמן, כמו שאמרתי:

בבוקר, במהלך היום, בערב. אני מחובר לחדשות, וזו מועקה כזאת. אתה הולך עם מין סלע גדול וכבד

שיושב לך על הלב. לא קל.

גילי: כן.

ובעצם בשיחתנו הקודמת, דיברנו על הספר שאתה כותב. האמת שעוד מעט הוא מתפרסם.

אז ספר איך בתוך כל הקושי הזה באמת פתאום יצא לאור הספר.

מנחם: כן, זו באמת מחשבה שהטרידה אותי. האם נכון יהיה לעצור ולא להוציא את הספר לאור,

או לדחות אותו?

ואחרי התלבטויות לא פשוטות, הגעתי למסקנה שאני אוציא אותו לאור.

כי אני חושב שאתה צריך לבחור בין סיטואציה שבה אתה בגלל המצב, בגלל האסון הנורא הזה שקרה לנו,

אתה מפסיק לחיות. אתה לא יכול להמשיך לחיות. אתה תקוע ב-7 באוקטובר, או עם החטופים שלא משוחררים,

ואתה שם ואתה לא יכול להמשיך לחיות, לא יכול לחזור לחיות.

הקיצוניות השנייה היא לחזור כאילו כלום, לחזור לחיות כאילו כלום. ולשכוח, או להתעלם, או להתנתק.

וגם זה בלתי אפשרי. ואני חושב שרוב האנשים נמצאים באיזשהו רצף באמצע. יש לי ימים קשים מאוד

שאני לא יכול לכתוב, שאני לא יכול לעשות, שקשה לי מאוד. שאני פשוט יושב ובוכה, ומוטרד ודואג ו…

ויש ימים שאני מצליח לעשות עוד דברים כחלק מהשגרה שלי.

זה אולי נשמע קלישאה, אבל רוב הקלישאות הן נכונות כנראה. שאתה חייב להמשיך לחיות, אסור לך

להפסיק לחיות. וזה חלק מהחיים! אני לא מתכחש למציאות, המציאות היא חלק ממני, היא חלק מאיתנו,

מכולנו. ואני מוציא את הספר לאור עם כאב ועם עצב, אבל אני מוציא אותו לאור.

גילי: משהו בכתיבה השתנה?

מנחם: למזלי, כשאנחנו דיברנו לפני שנה, הספר היה מוכן.

הייתי עסוק בשיופים, בתיקונים. לא הייתי צריך לשנות משהו בעקבות המלחמה, ואני גם לא חושב

שהייתי משנה. אז השאלה הייתה רק האם להוציא אותו לאור, וההחלטה הייתה שכן, להוציא אותו לאור.

זהו, והוא ייצא לאור בסוף החודש הזה.

הרגעים שבאמת קשים במיוחד, הם הרגעים שבהם אני רוצה לפרסם ולעודד אנשים, ולהזמין אנשים

לבוא להשקה של הספר. ואז כשזה קורה בעיתוי שמפרסמים לצערנו הרב על חיילים שנפלו,

אז אני לא יכול, אני לא מפרסם שום דבר.

כך אני מתנהל.

גילי: טוב. נקווה שבתאריכים הספציפים…

מנחם: נקווה, נקווה שבכלל בכל יום.

גילי: כן.

מנחם: זה בטח יעיב מאוד, וחס וחלילה יקרה איזשהו אסון, אז ברור שנדחה את הדברים.

אתה חי, אתה עושה את הדברים שמתוכננים, ואתה גם ערוך לכל רגע, לשנות את התוכניות שלך

בגלל אסון כזה או אחר, לצערינו הרב.

גילי: כן.

בחלק הראשון דיברת על איך בעצם הגעת לכתוב את הספר. יש פרטים או דברים נוספים שאתה רוצה להוסיף?

או שאתה רוצה לדבר רק על מה הולך לקרות עם הספר?

מנחם: תראי, לדבר על הספר זה פודקאסט בפני עצמו. (צוחקים).

זאת השקה, זה… יש הרבה מאוד מה לדבר על הספר.

אני חושב שאני אגיד כך: אנשים שלא מכירים אותי ושומעים את הפודקאסט הזה, אז אני לא יודע

אם יצליחו להאמין למה שאני אומר. אבל אני מאוד, כולנו בדרך כלל ביקורתיים כלפי עצמנו,

אני מאוד ביקורתי כלפי היצירות שלי, כלפי השירים שלי. ואני מוכרח להודות שאני קורא את הספר

ואני ממש מרוצה עם מה שיצא, אני מאוד גאה ביצירה שלי. זה נותן לי איזשהו דרייב,

להמשיך ולצאת במפגשים נוספים שבהם אני אספר על הספר.

יש לי חלום שהוא יהפוך לסרט.

גילי: וואו!

מנחם: לא יודע אם זה יתגשם, אבל זה איזשהו חלום כזה שאני מעיז להגיד אותו בקול רם.

גילי: אני מאמינה שאם אתה אומר בקול רם, אז בסוף זה קורה.

מנחם: לא יודע, אני מקווה. אני גאה ביצירה, אני חושב שהיא מיוחדת, אני חושב שהיא מפתיעה.

אני חושב שיש בה הרבה עומק, ולא משהו שטחי. אני גאה במה שעשיתי.

גילי: זה הכי חשוב.

מנחם: כן.

גילי: אז מתי ההשקה?

מנחם: המפגש הראשון יהיה בשבוע הבא. ב-26 ביוני, ביום רביעי אחר הצהריים, חמש וחצי. כאן!

איפה שאנחנו יושבים למעשה!

גילי: אהה!

מנחם: יתרחש כאן. שבוע אחר כך תהיה השקה נוספת. שאלו יהיו בעצם שני מפגשים ראשונים עם משפחה

וחברים קרובים, די מצומצם. כדי לראות את התגובות, ולראות אם יש צורך לשנות כך או אחרת.

ואז אני אעשה איזשהו מפגש מאוד גדול של השקה, עם מספר משתתפים גדול יותר.

גילי: לשנות אתה מתכוון בספר? או באופן ההשקה?

מנחם: לא, לא, לא בספר! באופן ההשקה, בתכנים, במה שאני אעביר בהשקה. כן.

לא הספר, הוא הודפס, זהו.

גילי: מהדורה ראשונה…

מנחם: מהדורה הראשונה.

גילי: כן, אני אהיה כמובן בהשקה.

מנחם: איזה יופי.

גילי: כן, מתרגשת! אני מחכה לספר כבר הרבה זמן!

מנחם: גם אני מאוד מתרגש. זה מאוד מרגש, אבל עכשיו יש כבר איזושהי התרגשות שנייה.

ההתרגשות הראשונה הייתה כשהספר יצא והודפס. אחזתי בו בידיי ואמרתי לעצמי: זהו, זה קרה!

יש ספר שכתבת, והוא יצא לאור, יוצא לאוויר העולם! ועכשיו ההתרגשות היא מהולה בחשש.

זה על התגובות: מה יגידו? יאהבו? פחות יאהבו?

גילי: עכשיו זה כבר לא שלך.

מנחם: זה לא שלי, נכון.

גילי: שלא נדבר על זה בתור אנשים שקצת מבינים בשיווק, זו התחלת הדרך. זאת אומרת הספר מוכן, אבל…

מנחם: כן, כן. שוב, אני גאה ביצירה, אני חושב שהיא טובה. בשנים האחרונות,

אנשים פחות קוראים ספרים. אנשים יותר צריכים גירויים קצרים ומיידיים. אבל אם אתה צולל לספר

ואתה מתעמק בו, וקורא לפחות את שני הפרקים הראשונים, אתה נכנס לתוך העלילה והיא שואבת אותך.

אני חושב שהיא באמת יוצאת דופן ומיוחדת.

גילי: נהדר.

ואם אנשים הם לא משפחה או חברים, והם לא באים להשקה, איך הם יוכלו להשיג את הספר?

מנחם: שאלה טובה. בשלב הזה, רק דרך הפייסבוק, פניות ישירות אליי באופן פרטי. הוא נמצא כבר

למשל בספריית רמת השרון.

גילי: יפה!

מנחם: הוא זמין לכל מי שמעוניין להשאיל אותו בספרייה, אבל…בשלבים הבאים הוא יהיה גם בספריות נוספות,

וגם בחנויות הספרים בסופו של דבר. ויש עוד שלב שהיום מאוד מקובל, זה להוציא גם מהדורה דיגיטלית.

באתר עברית, גם זה יקרה. ואז אנשים יכולים לרכוש את העותק הדיגיטלי ולקרוא, כמו שקוראים היום חדשות

בנייד, בטאבלט, what ever. והשלב הבא, זה גם מהדורה קולית, האודיו.

גילי: כן, בספריית העיוורים, זה מאוד נפוץ.

מנחם: כן.

גילי: יש אנשים שמקליטים את הספר…

מנחם: כן, גם את זה בדקתי, יש חברות שמציעות להקליט עבורך, יש להם קריינים. אבל אני חושב

שמה שאני אעשה זה… אני אקריא את הספר, אני אקליט את קולי, הוא יהיה בקולי.

גילי: וואו! זה יהיה מעולה!

מנחם: אני חושב שזה נכון יותר, אני יודע איפה לשים את ההדגשים, אני מרגיש שאני יכול לעשות

את זה בעצמי, באינטונציה הנכונה, זה החלום.

גילי: מגניב, זה לא חלום, זה משהו שאפשר לממש!

מנחם: כן, כן, זה יקרה.

גילי: יפה.

האם יש שאלה שלא שאלתי אותך, ואתה רוצה שאני אשאל אותך?

מנחם: אני חוזר לדווקא לנושא שלך. שאת דיברת על…

גילי: שילוב בין החיים עצמם לעבודה.

מנחם: אני אוהב את השאלה הזאת, אני אוהב את השאלה הזאת. אני לא חושב שיש לי איזו תשובה חדשה

לשאלה הזאת, אבל אני חושב שהיא מאוד חשובה, איך אתה משלב… את החיים במהלך הקריירה?

גילי: זה את החיים שאתה רוצה, זה לא סתם חיים! כי כולנו חיים ועושים קריירה.

מנחם: אני חושב שהקריירה זה חלק מהחיים. מה זה לשלב את החיים בקריירה? הקריירה היא החיים!

גילי: היא חלק משמעותי בחיים. אבל אנחנו מדברים משום שאתה עושה דברים שאתה רוצה לעשות.

ודיברנו על זה שלא לחכות לפנסיה בשביל לעשות דברים.

מנחם: נכון, נכון.

גילי: המטרה של השיחה שלנו בעצם הייתה ללמוד ממך איך.

זה לא אומר שכולם יכולים לעשות אותו הדבר, זה לא אומר שזאת הדרך היחידה, או הדרך הנכונה.

אבל בכל זאת היינו רוצים שיהיו לנו חיים עם משמעות נוספת על הקריירה.

מנחם: אני אגיד ככה, אני חושב שזכיתי, באמת. אני חושב שזה… מזל. הרבה מאוד מזל יש פה.

שהגעתי לתפקיד שאני אוהב אותו, שאני אוהב לעשות אותו, אני נהנה ממנו. ואני עושה אותו כבר יותר

מ-10 שנים ברציפות, את אותו תפקיד! ואם אני אספור, אני אגיע לדעתי ל-14 שנים אם לא יותר,

שאני עושה את אותו תפקיד. ואני מרגיש שאני עושה אותו בצורה חיה, בצורה מעניינת, בצורה שמסבה

לי הרבה מאוד שמחה. אני מאוד נהנה ממה שאני עושה ואני… אני לא יודע אם אפשר לכוון, להגיע

לתפקיד כזה שאתה נהנה ממנו. אני חושב שאני בר מזל, אני חושב שזה פשוט מזל. שמצאתי איזשהו

תפקיד כזה שממלא אותי בשמחה כל יום.

אני אומר את זה, כי לכאורה זה נשמע שאנשים צריכים למצוא להם דברים אחרים מחוץ לעבודה

שישמחו אותם, שיעניינו אותם, שיספקו אותם. זה כאילו נשמע כמו לברוח מהעבודה.

גילי: אתה בעצמך אמרת בחלק הראשון של השיחה, שאנחנו כן באיזשהו שלב צריכים למצוא דברים נוספים

לעשות בחיים. כדי לא להיתקע רק עם עבודה ואחרי זה עם ריק.

מנחם: נכון, נכון, נכון. אני לא חוזר בי. אבל אני אומר, שזה לא ישמע כאילו תמצא לך עוד דברים

שיעניינו אותך, כי העבודה משעממת.

קודם כל חשוב שתמצא תפקיד שהוא מעניין אותך! ואני אומר שאני בר מזל, שהתפקיד שאני עושה

מאוד מעניין אותי!

ביום חמישי האחרון פתחתי קורס חדש. לכאורה חדש, הכשרה לניהול. פעם שלישית או רביעית

או חמישית שאני פותח קורס כזה. ופתחתי את הקורס עם מנחה. ההנחייה הייתה הנחייה משותפת

שלי ושלה, יועצת חיצונית. והיא אומרת לי בסוף ההנחייה, היא אומרת לי: "תקשיב, זה פשוט לא יאומן.

איך אתה חי וחד ומתלהב, כאילו זה הקורס הראשון שלך". אני מאוד אוהב את מה שאני עושה!

ואני חושב שזה סוג של מזל! נכון, אני לא מסתפק בזה, ואני עושה עוד דברים. אבל הם לא כדי לחפות

על השיעמום של עבודה, יש עוד דברים שמעניינים אותי, ואני עושה אותם!

ואני חושב שגם אם אתה נמצא בתפקיד שהוא תובעני, ודורש ממך הרבה שעות עבודה, וקשה לך למצוא

שעות פנאי, ודיברנו גם על זה בפעם הקודמת.

עדיין, אני חושב שגם אם יש לך מעט שעות פנאי, אתה צריך למצוא עוד דברים לעשות חוץ מהעבודה,

גם אם היא מעניינת ותובענית.

גילי: אוקיי.

אני, דרך אגב, לא מסכימה עם המילה מזל.

מנחם: אוקיי.

גילי: אני לא חושבת שזה עניין של מזל. אני חושבת שאנחנו גורמים לדברים לקרות, או לפעמים לא לקרות.

לכן גם קודם אמרתי לך: אמרת בכל רם שאתה רוצה שיקרה משהו, אז זה יקרה.

גם המוח שלך שמע וגם היקום שמע, וזה יקרה.

נכון, דיברנו גם על עניין של החלטות נכונות, ולטעות, ודברים כאלה. אני יכולה גם להגיד על עצמי,

אבל אני חושבת שרוב האנשים, בחיים אנחנו עושים דברים, ואנחנו לא תמיד מבינים את ההקשר שלהם.

למה הלכנו לפה, או איך הגענו לכאן. ובסופו של דבר הדברים מתחברים.

זה לא מזל! אתה עשית תפקיד X, התמקצעת בו, זה נתן לך עוד ידע וכישורים וניסיון. ואז עברת לעשות

משהו אחר, ואפילו לעשות את אותו הדבר בצורה יותר טובה. ובטוח שהקורס החמישי שפתחת,

לא פתחת אותו כמו שפתחת את הקורס הראשון. לא חייבים שיהיה מעניין לעשות, כמו שאמרת,

לעשות משהו אחר, אלא פשוט את מה שאתה עושה בצורה שמתאימה לך.

מי שמנחם היום, זה לא מי שמנחם היה לפני כמה שנים, ולכן אני לא רואה בזה את המזל.

אני רואה פשוט את ההשקעה, ואת היכולות, זה מה שמוביל כל אחד בדרך שלו.

מנחם: בסדר. אני חושב שזה בסופו של דבר תפיסת עולם. אני לא מתכחש למאמץ, ולגישה שלי

לעשות דברים בצורה שתעניין אותי, וליזום…

אבל איך בסופו של דבר אתה מגיע לתפקיד שאתה מאושר בו? אחד יגיד שזה מזל, ואחד יגיד שזה קורה

כי עשית כך וכך וכך.

גילי: אני לא זוכרת את השם של האדם, אבל כנראה שהוא די מפורסם שאמר: "אנשים אומרים

שיש לי הרבה מזל, וזה מעניין שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי הרבה יותר ממנו".

מנחם: (צוחק), נחמד

גילי: אז אני חושבת שזה מחבר את הדברים של שנינו.

מנחם: יכול להיות… שאלת אם הייתי רוצה להוסיף עוד משהו, או איזושהי שאלה.

החלום שלי, שהוא עכשיו כמו שאמרנו כשהספר יצא לאור הוא פחות תלוי בי, הוא שכמה שיותר אנשים

יקראו את הספר. בצורה כזאת או אחרת, במדיה דיגיטלית, או באודיו ,או באולד פשן ויאהבו אותו.

ואני מחכה לשמוע משוב מהאנשים.

גילי: בהצלחה.

מנחם:תודה רבה.

גילי: ותודה רבה על השיחה.

מנחם: תודה רבה לך גילי.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~