כוחה של ההכרה בטראומה בתהליכי החלמה

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את ד"ר יעל שפירא שמעוני, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית,

שחקרה בדוקטורט שלה את קשת התגובות לטראומה נשית.

מאז היא רואה כשליחות את ההסברה בנושאים אלה במעגלים רבים.

אנחנו משוחחות על:

• משמעות ההכרה בטראומה כדרך להחלמה
• חשיבות "התיקוף הרגשי" בעבודה עם נשים שעברו טראומה
• איך המסע האישי והמקצועי שלה התמזגו לתחושת שליחות עמוקה
• האתגרים והתגמולים בעבודה טיפולית מתוך שליחות

ועוד,

מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום יעל שפירא שמעוני, ברוכה הבא למחילת הארנב!

יעל: תודה רבה.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר במסגרת פרקי "עבודה מתוך שליחות" על הדרך שלך ועל הכרה בטראומה

של נשים כאמצעי להחלמה. נתחיל בכך שתציגי את עצמך, מי את יעל שפירא שימעוני היום?

יעל: אני פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית. כבר דוקטור, למדתי את הדוקטורט באוניברסיטת בר -אילן

בתוכנית ללימודי מגדר, כך שאני רואה את עצמי באמת רב -תחומית. מה שמאוד עזר מבחינתי להתפתחות

האישית שלי וגם ליכולת לראות אנשים, נשים, גברים וילדים, בצורה צנועה יותר, בצורה נרחבת,

להבין מקרוב חוויות של שוליות, חוויות של דומיננטיות.

אז הגעתי לאיזשהו מקום מאוד בשל מבחינתי. והנושא שעניין אותי מאוד לחקור היה הנושא של טראומה

שעברו נשים, ובפרט את היכולת שלהם לשתף את הטראומה, ואת התגובות של החברה לשיתוף.

כל הגוף שמדבר את הטראומה בעצמה.

גילי: ואת רוצה לתת קצת מידע שהוא לא בהכרח עבודה? זאת אומרת, מי את?

יעל: יעל, אימא לשלושה ילדים, בת 56!, מאוד מאוד קרובה לאדמה, לטבע, טבעונית, יצירה,

יש לי נגיעות באמנות, מעבר למקצוע, וספורט, מאוד אוהבת.

גילי: מה זה אומר נגיעות באמנות?

יעל: שנים למדתי לימודי משחק, מספר שנים למדתי ציור, ונהנתי מזה מאוד.

בישול, זה הרבה מעבר לבישול עצמו, זה ממש תהליכי חקירה ויצירה וכל התהליכים המחזוריים,

למשל מחמצת נטולת גלוטן וכל מיני מותססים ומוחמצים. להבין שיש חלק שלא מצליח ולזרוק את זה באכזבה,

ואז ללמוד שיעור בצניעות, ובחקירה ובתוצאות.

אז ככה שהאופי החקרני, יצירתי, רגשי, מאוד מאפיין אותי באופן כללי בחיים.

גילי: איפה נולדת?

יעל: אני נולדתי ברמת גן. גדלתי שם בערך עד גיל 20, ומאז אני מפלסת את דרכי בין מושבים, יישובים.

עכשיו אני גרה בקיבוץ חורשים, מבססת את הקשר שלי טוב עם האדמה.

גילי:  יפה.

אמרת שגדלת ברמת גן. מה למדת? משהו שככה מבשר על העתיד?

יעל: כשהייתי מדריכה בצופים, אני זוכרת שקיבצתי ילדות מכל מיני מעמדות חברתיים.

הייתה לי קבוצה גדולה, לא הצלחתי להבין אז למה. מה בי מדביק את כל הקבוצה הזאת. אבל עדיין לא ידעתי.

לא ידעתי את זה על עצמי. למדתי דווקא במגמת צרפתית ולא בישרתי את זה עוד לעצמי.

והמשיכה לזה התחילה אחרי הצבא, שהייתה תקופה פחות זוהרת.

גילי: אז רגע. את אומרת שלמדת במגמת צרפתית, בתיכון.

יעל: כן.

גילי: ואחר כך? צבא?

יעל: אחר כך צבא. בצבא גם לא הייתי ממוקמת במקום שהוא כל כך נוח לי, ואני חושבת שזה נתן לי להבין

מקרוב לאיזה מסלול אני צריכה ללכת. עוד לקח זמן.

גילי: רגע, אבל אמרת: "לא הייתי ממוקמת במקום שכל כך טוב לי". היה משהו קודם שהרגשת שאת לא

ממוקמת טוב?

יעל: כשאני עושה את המשא ומתן עם עצמי, ובתור פסיכולוגית אני גם חוקרת את עצמי, אני חייבת…

אז אני חושבת שמשנה לשנה אני מרגישה יותר טוב. מרגישה יותר במקום, מרגישה יותר נכונה לעצמי.

גם נעזרת כדי להבין את זה, אבל גם המון המון בתובנות עצמיות.

ככה שההתברגות הנכונה קורית לי עם השנים, גם לפעמים בעקבות חוויות פחות נעימות.

גילי: כן. אני תמיד אומרת שללמוד את ה"לא" זה לא פחות חשוב, לפעמים יותר חשוב.

יעל: נכון. לא / כישלון/ חוויה לא נעימה. קצת כמו שהיום מאוד נהוג אמבטיות קרות. להתחיל ללמוד שהקר

הוא יכול להיות טוב לפעמים כמו חם, התוצאה שלו יכולה להיות בסופו של דבר טובה.

גילי: אני עוד לא הצלחתי להביא את עצמי למחשבה ללכת לאמבטיה הקרה, אז בטח שלא לעשות.

אוקיי, אז דיברנו על הצבא. איפה שירתת בצבא?

יעל: אני שירתתי בחיל אוויר, הייתי פקידת מבצעים.

אני חושבת שזה המקצוע האחרון שהתאים לי אז. היום אני חושבת שהייתי יכולה לעשות אותו מצוין,

כי אני מרגישה יותר ממוקדת ויותר מפוקסת. אבל נכון לאז, שם הייתי שנתיים. לא הותירו בי חותם

למעט העובדה, שבאמת יכולתי לקחת משם תובנות על עצמי, לאיזה כיוונים אני כן רוצה להגיע,

לאיזה מקומות אני כן רוצה להשתייך, איפה אני כן יכולה לראות עצמי משפיעה.

גילי: למשל?

יעל: אז חשבתי באמת על הכיוון של אומנות, חינוך, טיפול. אלה היו צירים שהתחילו מאוד לעניין אותי.

ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוגית. זאת אומרת, זה כבר התחיל להיות המקומות האלה שהתחילו

לקרוץ לי. ובאמת באיזשהו תהליך עצמי של ברירה עצמית וסינון פנימי, וגם היה צריך נתונים ולשפר אותם,

הצלחתי להגיע לעולם הפסיכולוגיה.

גילי: מה זאת אומרת נתונים? ציונים?

יעל: כן, הייתי צריכה לשפר אז את הפסיכומטרי. אמרתי לעצמי, כן, יש פה מסע שהוא חשוב, ואני רוצה

להשפיע, ואני רוצה להגיע למקום כזה. וככה התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה.

גילי: מייד אחרי הצבא?

יעל: די מייד אחרי הצבא. לא נסעתי אז לחו״ל, הייתי אז בזוגיות עם החבר שלימים, היה בן זוגי, אב ילדיי.

לא היה אז בסביבה שלי מקובל, וגם אני עוד עצמי לא הייתי בשלה לשאלות כאלה של טיול בחו״ל.

אז מחצית השנה אחרי השחרור, מצאתי את עצמי בשנה א' באוניברסיטת בר -אילן גם אז.

וגם בדרך די מקרית התחבר לי יחד עם לימודי הפסיכולוגיה, גם לימודי מוזיקולוגיה, כי למדתי פסנתר

הרבה שנים. וזאת הייתה בחירה מעולה בדיעבד, כי זה שילוב מהמם בעיניי.

גילי: תסבירי.

‫יעל: קודם כול, אמנות גם מאוד משפיעה עליי במובן התרפויטי, ‫העיסוק בה עושה לי ‫ממש פעולה של ריפוי.

‫שנית, ידוע ולא המצאתי, ‫שכל הטיפולים באמנויות ‫הם ממש בעלי ערך גבוה. ‫אז השילוב בין פסיכולוגיה,

‫שהיה באופן מפתיע ‫מאוד שיטתי, סטטיסטי, מדעי, מחקרי, ‫יחד עם המוזיקולוגיה, ‫היה שילוב מאוד טוב עבורי ‫

לתואר ראשון, לצמיחה. ‫

גם במוזיקולוגיה היה המון, המון, ‫לימודים מאוד מעשיים ‫ומאוד פרקטיים וקשים, ‫אבל זה היה שילוב מדהים. ‫

גם ניגנתי שם, ניגנתי עם אבא שלי ‫דואט באוניברסיטה. ‫הוא מנגן במנדולינה, אני בפסנתר. ‫

וזה סלל לי דרך מאוד טובה, ‫כי הלימודים בפסיכולוגיה ‫היו מאוד מורכבים, ‫קשים, ותחרות גדולה כבר אז הייתה.

גילי: אז שאלה מתבקשת: למה את בעצם לא מטפלת באמנויות?

יעל: שאלה מצוינת. אני אגיד את האמת, לא הגעתי אף פעם לשאול את עצמי את השאלה הזאת, כי רציתי

להיות פסיכולוגית. זה היה לי משהו מאוד פנימי שרציתי לעסוק בזה.

וידעתי שהאמנות תהיה תמיד חלק מהחיים שלי.

גילי: אבל לא בשילוב.

יעל: לא בשילוב.

אני יכולה להגיד שכיום בקליניקה אני עובדת גם הרבה עם ילדים. אני מאפשרת את המקום הזה של אמנות,

של ביטוי באמנות, למי שרוצה. שדרך אגב הולך ופוחת, כי הדור היום הוא יותר דור של מסכים.

אבל בעבר זה היה מדהים, לכל ילד הייתה קופסה, ובקופסה היו יצירות אין ספור, שכבר הקופסה לא הייתה

יכולה להכיל. כן, אני מאפשרת את זה בקליניקה, אבל כן, הייעוד היה פסיכולוגית.

גילי: יפה. אז למדת תואר ראשון.

יעל: ואז כעבור שנה התקבלתי לתואר שני.

גילי: כאן, אני לפחות, בדילמה הזאת של עד כמה זה נכון לעבור מהתואר ראשון לתואר שני במסלול ישיר,

ולא לעבוד איזו תקופה, להתנסות איזושהי תקופה. יש, אני חושבת, אסכולות שונות בדבר הזה.

יעל: אני חושבת שאת צודקת, בכלל, אם היה לי אז את התבונה שיש לי היום… (מצחקקת) אבל אני חושבת

שבדיעבד את ממש צודקת, כי זה באמת מסה מאוד רצינית הייתה התואר ראשון, משהו שצריך גם להכיל

אותו מבחינה רגשית.

גילי: גם, וגם אני יודעת על עצמי, כשכבר הייתי מנהלת, הייתי לומדת בתואר השני דברים, שהייתי חוזרת

מהשיעור ומיישמת. זה רמה אחרת של לימודים! זה לא איזה מין אוטומט כזה, לומד על משהו שאתה

אין לך מושג במעשי.

יעל: נכון. אגב, את זה חוויתי עכשיו מאוד בלימודי הדוקטורט. שאני ממש הגעתי אליהם מתוך הקליניקה,

מתוך הפרקטיקה, מתוך בשלות אישית. יכולתי לראות איך תחומים מסוימים, שאני גם למדתי פרונטלית

באוניברסיטה, וגם חקרתי במחקר, כמו למשל ויסות רגשות, יכולתי להביא את הלמידה ואת התובנות

ישר לתוך הקליניקה. זה היה ממש הזנה נורא טובה. אני הרווחתי, המטופלים הרוויחו.

גילי: יפה. ומה הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת לימודים?

יעל: עברתי בין המון המון תחומים של עיסוק בעולם הפסיכולוגיה, ואני רק מברכת על זה היום.

דווקא התחלתי ממשהו תעסוקתי יותר. עבדתי במקום שממיין עובדים לכל מיני משרות איזושהי תקופה,

הייתי אז בהיריון עם הבן הראשון שלי, והעבודה נפסקה בסיום ההיריון כשהוא נולד.

גילי: ומה קרה בהמשך?

יעל: בהמשך, שכבר נכנסתי לתוך סיום התזה, כבר אז גם הייתה לי משיכה לבדוק אינטראקציה בין אמהות

לילדים. חקרתי את זה אז עם אוכלוסיית ילדים עם שיתוק מוחין, כי עבדתי ארבע שנים באיל"ן.

וכבר נכנסתי לעולם המקצוע הטיפולי. הייתי פסיכולוגית חינוכית קודם כל, ולימים, אחרי מספר שנים,

במקביל, התחלתי לעשות את ההתמחות ההתפתחותית במכון להתפתחות הילד.

אז הרוחב של התנסות במגוון של בעיות התפתחות, בעיות תקשורת, בעיות קשר. ולא רק בעיות,

גם את הנורמה, היה לי מהמון מקומות עבודה.

גילי: ובעצם, מה הייתה נקודת מפנה שהובילה אותך לכל העולם הזה של טראומה, נשים וטראומה?

יעל: זאת שאלה מצוינת, כי היא באמת חוויה של מפנה. קודם כל הייתי מחוברת לחוויות קשות גם בתוכי

מאז שאני ילדה, ולתגובות של ההורים שלי, ולתגובות של הסביבה, ולאימפקט החזק של זה על החיים שלי,

על החיים של העולם.

גילי: מה זאת אומרת?

יעל: בתור ילדה בכיתה ד', אני עברתי חרם. זה השפיע עליי אז, ומשפיע עליי עד היום.

זה לא משנה כמה זה עבר עיבוד בטיפול רגשי כזה ואחר, גם טיפול גוף -נפש, כי אני מאוד מאמינה בשילוב הזה.

ויכולתי להגיד לעצמי אז ובכל מיני נקודות זמן, שהתגובות של ההורים הן קריטיות להחלמה מהטראומה.

במועד של התרחשות הטראומה, ואפילו בכל מיני מועדים קדימה. אז גם הייתי מחוברת לזה ברמה האישית שלי,

גם כפסיכולוגית בכל מיני מקומות, שגם לא נספיק להזכיר את כולם פה.

יכולתי לראות איך טראומה בחיים של אימא… בהמון המון שנים רק אימהות היו מביאות את הילדים לטיפול.

האבא היה מגיע כי ביקשתי לפגישות הורים. אבל האם, ברוב השנים שאני פוגשת, דומיננטית מאוד בנושא

של טיפול.

אז קורות חייה מאוד משמעותיים לכל מה שקורה לילד. ובמקביל, גם מה שקורה לילד, אם הוא עבר טראומה,

מאוד משפיע עליה כאם. אז נחשפתי לעולם הזה בצורה מאוד הדרגתית, וזה התחיל לטפטף לי בהדהוד

האישי של זה והמקצועי של זה.

אבל היה אירוע אחד שהיה ממש מכונן, שהגיעה אליי אימא שבמקצועה הייתה מנכ"לית, וגם ספורטאית.

הייתה מקום ראשון, אני אסתיר את סוג הספורט, היא הייתה מקום ראשון בארץ בסוג הספורט שעסקה בו,

והיתה אישה מאוד מאוד מצליחה.

‫והילדה שהם הביאו אותה לטיפול, ‫היתה בכיתה א'. ‫כל מה שהיה לה זה רק ‫הפרעות קשב וריכוז. ‫

אבל איך שהאימא הגיבה לידה, ‫היה מאוד מחשיד שמשהו פה לא… ‫יש פה השלכות מעבר לילדה. ‫

לא הצלחתי להבין. ‫

גילי: לא פרופורציונליות, מתכוונת. ‫

יעל: לא פרופורציונליות. ‫הילדה עושה לה ככה, הילדה רוכנת קדימה, ‫האימא רוכנת אחורה. ‫הילדה צועקת,

האימא צועקת. ‫לאמא יש ילדה בכורה ‫ללא הפרעות התפתחות, ‫ללא בעיות קשב וריכוז, ‫שלא עוררה

אצל האמא שום דבר כזה. ‫ומשהו באינטואיציה הטיפולית ‫והאישית שלי הדליק לי נורה אדומה, ‫

שיש פה טראומה מאוד גדולה.

‫ גילי: של האמא. ‫

יעל: של האמא. ‫כי לא ייתכן שילדה ‫שיש לה רק הפרעות קשב וריכוז ‫תעורר כאלה קשת של

תגובות ‫עוצמתיות וקשות!

והיא באה לטיפול! היה לה קשה לאימא גם הרבה זמן לתת בי אמון. ואז ביקשתי מהאימא רשות

אם אני יכולה לפגוש אותה פגישה אחת בקליניקה, רק אני והיא.

גילי: את והאימא?

יעל: אני והאימא, כן. אז האימא הסכימה. בזכות האמון שכבר נוצר בקושי רב.

ואז העזתי לומר לה, להניח ככה על השולחן, ולומר לה משפט ראשון: תשמעי, מהראש ועד קצות האצבעות

כתוב עלייך טראומה. והיא התמוטטה בבכי!

והנה, גם אני רוצה עכשיו לבכות כי אני נזכרת בזה. (אומרת בהתרגשות רבה) היא אמרה שאני האדם

השני בעולם שהיא מספרת לה, שבתנועת נוער כשהיא הייתה בגיל העשרה, בדרך חזרה, אנסו אותה שני גברים.

והיא חזרה הביתה, בית של הורים מכים, והכחישה את הסיפור ואת כל מה שהיה לה בגוף.

זאת אומרת: לא ההורים שלה ידעו, ולא בן זוגה, אבי הבנות.

וזה היה מבחינתי סיפור שהיה לי טלטלה מאוד מאוד גדולה. כי הבנתי שכל מה שאני מבינה באינטואיציה,

וכל מה שהוא כל כך חזק, הוא צריך להיחקר מבחינתי.

כי קודם כל הגוף מדבר!

כי לא יכול להיות שכשאישה נאנסת או נערה נאנסת בצורה כל כך אכזרית, לא יראו את זה בשום סימפטום,

בשום צורה- א'. וב'-מה יגידו? איך יגיבו? וזה ברור שהיא פחדה שיאשימו אותה או שיכו אותה.

אגב, עם האישה הזאת לא המשכתי שום טיפול! זה פירק אצלה משהו, והטיפול עם הילדה נמשך עוד קצת,

והיא הודתה לי מקרב לב, ושלחתי אותן לדרכן.

זאת אומרת, לאו דווקא כשיש גילוי של טראומה, שצריך עכשיו להתחיל טיפול ארוך.

זה קצת שונה מהסטריאוטיפ של טראומה, שעכשיו אם יש טראומה, אז עכשיו צריך לעבור טיפול מסודר.

לפעמים האדם הנכון, בזמן הנכון, והפירוק הנכון, יכולים לתת מענה מספק לפחות לתקופה.

וזה היה מבחינתי ההשראה או הטריגר לביצוע המחקר הזה הגדול של הדוקטורט.

ואז גלגלו אותי החיים למנחה שהיא עובדת סוציאלית, שהפנתה אותי לתוכנית ללימודי מגדר.

אני פסיכולוגית, וזה מה שאני אוהבת, את השיח הרב -תחומי הזה. והתחלתי לחקור את השאלה.

עכשיו, האקדמיה קצת מצמצמת את כל הרצון העז שלי לחקור הכל הכל הכל הכל, אבל עדיין הצלחתי

ליצור שני מחקרים בתוך הדוקטורט. גם מחקר איכותני, שראיינתי אנשים שעברו טראומה,

ואת חוויית השיתוף של הטראומה, חוויית תגובות החברה.

ומחקר כמותני של שאלונים: איך היא תפסה את התגובות של החברה, איך לימים היא ראתה את הילדים שלה,

באיזה אופן היא תפסה אותם, כאשר התגובות היו חיוביות, כאשר התגובות היו שליליות.

והממצאים הם לא פשוטים לעיכול, אבל חשובים בעיניי, שאחד מהם זה שלמשפחות הקרובות

היה הכי קשה לקלוט את הטראומה.

גילי: יותר מאשר האישה שעברה את הטראומה עצמה?

יעל: זו שאלה מעניינת, מפני שנגיד, גם במצבים שנשים החליטו לדבר, לפעמים המשפחות התקשו לעכל ולקבל,

ולהכיל ולתת לזה אישרור והכרה. בין השאר, כי זה מתיישב על כל מיני קודים תרבותיים.

אני לוקחת דוגמה למשל, של אישה שעברה דיכאון חריף מאוד אחרי לידה. היא לא יכולה לתייג את זה לעצמה,

אבל היא כן סימנה למשפחה גם במילים, משהו לא טוב קורה לי.

והיא תיארה דברים מאוד מאוד קשים שלה עם התינוקת. המשפחה ממש ביקרה אותה ולא יכלה לשאת את זה.

מאוד עזרו לה ברמה הטכנית: בן זוגה ממש ישן עם התינוקת וחשב שבזה הוא יעזור,

אבל אף אחד לא קם ואמר: קשה לך וזה בסדר, וקוראים לזה דיכאון אחרי לידה.

כי הם כל כך היו מפוחדים שהיא במשבר ואולי לא תצליח לטפל בילדה. זה מתיישב כנראה על כל מיני

סטריאוטיפים, מיתוסים, ציפיות, חששות של אנשים, אולי מה שמתעורר אצלם בעקבות זה.

גילי: אני חושבת שברוב המקרים התגובות שלנו הן מתוך העולם שלנו.

יעל: נכון, התגובות שלנו מתוך העולם שלנו.

גילי: אז הגיוני שאם אני רואה משהו שהוא או לא טוב בי, או משהו שאני לא אוהבת לראות אצל מישהו אחר,

שיש לי בעיה איתו, אני אגיב בצורה כזאת.

יעל: נכון. תראי, זה האוטומטים שקופצים לנו. גם לנו כלפי עצמנו וגם לנו כלפי הסביבה. רק אם ניקח רק לרגע,

נמקד את הנושא השיחה שלנו ונמשיך אותו: בתפקיד ההורים, אנחנו עם פונקציות שאמורות להיות קצת

יותר בויסות רגשי, אם כבר נחזור למושג ההוא שחקרתי גם לעומק.

הורים אמורים להיות בתפקיד הדדי כאן. כאילו לקחת אוויר, (נושמת ונושפת אוויר), לנשום רגע,

ולחשוב מה המשמעות של כל מילה (!), אפילו כל תנועה (!)  שאני עושה מול ילד שבא ומספר לי.

נשים בצד טראומה, קודם כל – חוויה.

ילד בא מבית ספר, השאלה הבסיסית של האמא: איך היה?

גילי: ואז הוא עונה לה בסדר.

יעל: ואז הוא עונה לה כיף, נכון?

גילי: צוחקת.

יעל: כיף זה במקרה טוב.

גילי: כן.

יעל: ואחרי זה היא נורא מתוסכלת שהוא לא שיתף אותה קצת יותר.

אני, במסגרת עבודתי כפסיכולוגית, אני מספרת להורים שזה לא הרגע לשאול את הילד איך היה כשהוא חוזר

מבית הספר. כי הילדים הם בדרך כלל לא מילוליים. הם צריכים קודם כל מפגש נקי וטוב עם אמא ואבא,

ובזמנך תספר לי.

ולא להאמין כמה שהקסם הזה עבד אצל הורים לילדים בכל הגילאים: מגיל 0 ועד גיל 20. רגע לעצור ולהיפגש.

אחד הפסיכולוגים הדגולים, סטרן, קרא לזה moment of meeting, , זה רגע קדוש.

אז איך אני פוגש את הילד ובכלל מקשיב לחוויות שלו? מטובות, דרך בינוניות ועד קשות.

עכשיו, על הציר הזה גם בסוף מתקיימת בצד הימני שלו – טראומה.

אז גם הילד שבא לשתף בטראומה, הוא יודע מול איזה הורה הוא עומד. הוא יודע כמה ההורה יכול להכיל

חוויות שלו באופן כללי. זה לא דף נקי!

אז לפעמים השתיקה, או ההסתרה המכוונת גם היא נמצאת בתוך איזשהו רקע די מוכר לילד.

הוא יודע למה הוא מסתיר!

כמו אותה נערה שלא סיפרה להורים שלה שהיא נאנסה. יכול להיות יותר חזק מזה? היא יודעת איך הם מגיבים,

היא יודעת איך הם מתייחסים, אולי כמה הם פנויים.

גילי: את אומרת שהלכת ללמוד מגדר. ואז ברור, מגדר, אז נשים. אבל למה דווקא, אני לא אגיד "הסללה",

זו מילה לא יפה, אבל למה דווקא הכיוון הזה של נשים?

יעל: אני אגיד בפשטות: אני פמיניסטית! אני יודעת שהמילה הזאת, וכל הנושא של פמיניזם, הוא קצת מעורר

אי נוחות. במיוחד בשנים האחרונות, כי אנחנו די מהר טורחות להתנצל: לא, לא, אנחנו בעצם שוויוניסטיות,

אנחנו לא פמיניסטיות. לא, לא, אנחנו לא לוחמניות, לא נגיד רוצה רוצות, רוצים רוצות, לא!

אני פמיניסטית בלי להתנצל, ואני מרגישה שהשיח הפמיניסטית שלי באמת יותר מתרכך, ובגלל זה נורא קל

גם להקשיב לי יותר. כי אם בעבר הייתי אומרת מסרים חזקים, היום אני מצליחה בעצמי לגלות ויסות רגשי

ולהבין שכל מסר, חשוב ככל שהוא יהיה, חייב לעבור בהסברה טובה. מי כמונו כמדינת ישראל יודעים את זה

עכשיו, כמה שההסברה שחסרה לנו מאוד היא חשובה.

אז ככה שזה נקודת המוצא שלי. אני גם באמת, אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה וחיים פה, יודעת שעדיין,

למרות שהתקדמנו, ואנחנו באמת נפלאות ונהדרות, ואולי אנחנו באמת חובת ההוכחה הייתה עלינו והוכחנו

מעל ומעבר כמה שאנחנו באמת התפתחנו. ויש לנשים מספר קריירות, וקריירות במקביל, וקריירות סדרתיות

אחת אחרי השנייה, באמת נהדרות! אבל עדיין, ברגע האמת, יש עדיין מקומות של חוסר שוויון. אם ניקח את זה

בכלכלי, אם ניקח את זה ברגשי.

היום בבוקר אמרתי, וואי, איך זה קפץ לי בדיוק לפני שאני באה אלייך? ב- YNET, דיברו על זה שהאלימות

כלפי נשים, ספציפית רצח נשים, מודחק מאז המלחמה.

המלחמה וכל האלימות כלפי נשים מקבלת תהודה מאוד ברורה, ואין ספק ששם יהיה תיקוף, כי זה נכנס

לקטגוריה של טראומה לאומית. אבל טראומה אישית של אישה היא יותר מוסתרת מטבע הדברים,

הרבה פחות מקובלת. והנה, זה עדיין קיים. ואני שמחה, למרות הנושא הקשה, שאפילו היום נתנו לזה במה

ב- YNET.

גילי: כן.

מה היו הסימנים הראשונים שהרגשת שהעבודה שלך היא יותר מסתם עבודה אלא שליחות?

יעל: הרבה מאוד שנים אני מרגישה שאני עוסקת בייעוד שלי. כאילו אני אומרת את זה לעצמי עם דמעות

בעיניים! כבר אמרתי את זה הרבה פעמים לעצמי, (ממש מתרגשת) אבל משהו במעמד הזה עכשיו כאילו

מרגש אותי, שאני ברחתי מהייעוד הזה!!

שאלת על התיכון, על הצבא, לא הייתי סגורה על עצמי. אבל מהרגע שנכנסתי לעולם הזה, אני מרגישה

שהיכולת שלי להשפיע בחיים של פרט ומשפחה וקבוצה, הם גדולים. והיכולת שלי לפגוש משפחה

וכאב וקושי ממש בגובה העיניים, הולך ומזדקק.

אני מרגישה שעצם העובדה שאני מסוגלת לפגוש את הכאבים שלי, את הכאבים של נשים.

לא רק של נשים, כל מי שהוא בחוויה של שוליות… אני מטפלת גם בגברים, כן? אני מטפלת גם בבנים,

בבני נוער, בילדים.

אבל התחושה הזאת של לשנות חיים, או להיות שותפה באיזשהו ליווי מאוד מאוד משמעותי, מלווה אותי

די מתחילת הדרך.

עוד כשעבדתי בשירות הפסיכולוגי בעיר לוד! התחלתי בעבודה עם האוכלוסייה הערבית, כשהיה לי פער

שפה אדיר, לא ידעתי ערבית. אבל כבר אז הרגשתי שההשפעה שלי, המפגש שלי עם הנשים, מרגישים

את הכנות שלי, מרגישים את המסירות, מרגישים את הרצון הזה לתת מעצמי.

מהשנייה שדרכתי בתוך המקצוע, מאוד רציתי להשפיע. אם זה ברמה מערכתית, ברמה אישית.

היה לי מאוד מאוד חשוב/ וזאת התחושה שמלווה אותי: שאני עוסקת בייעוד של החיים שלי, ושאין פה

בכלל שאלה.

אם צריך, אני אתגמש, אני אשתנה, אני אלמד עוד שיטת טיפול, ובלבד להישאר שם, להשפיע.

גילי: אז איך בעצם את מגדירה עבודה מתוך שליחות?

יעל: הייתי מגדירה אותה כאיזשהוא מקום שאת חלק מאיזשהוא תהליך. את אולי… מגשרת בין העבודה

לבין המטרה. כאילו את רואה את עצמך במקום מאוד משמעותי, אבל לא משמעותי כמו המטרה.

וככה זה גם עוזר לי מצד אחד להיות יותר דומיננטית, להשפיע ולדייק את עצמי כל הזמן. כי כל הזמן עושים

טעויות וכל הזמן לומדים, וכל הזמן מתקדמים קדימה בהבנת הווה, עבר, עתיד. אבל גם לשמור כל הזמן על

אגו שפוי ועל צניעות. כי בקלות, כשאתה שותף לכאלה תהליכים גדולים, אתה ככה יכול להתבלבל ולחשוב

שאתה מי יודע מה.

גילי: כן, שאתה עשית הכל…

יעל: בדיוק.

וגם הגיע אליי איכשהו, באמת מאנשים טובים, איזושהי תפילה של הרמב״ם. שהוא בעצמו התפלל איך

לזכור כל הזמן שהוא בתפקיד של שליחות. והוא רופא, ותמיד לזכור את הצניעות. וזה משהו שאני מתפללת

מדי פעם. ככה, לשמור על המקום הזה, שאני יודעת שיש לי באמת היכולות לעשות את השינוי הזה,

ולשמור על המקום הקשוב והצנוע, ה…

גילי: המאפשר, שדיברנו קודם.

יעל: בדיוק. הדברים פשוט קורים כשאתה מתלבש על העמדה הנכונה הזאת של שליחות, של מסירות,

של כוונה. שאת יודעת שאת נמצאת במקום הנכון.

גילי: כן.

מה האתגרים העיקריים שאת מתמודדת איתם בעבודה הזאת?

זאת אומרת, אם אנחנו עושים משהו שהוא שליחות…

יעל: כן.

גילי: סביר להניח שיש איזה שהם מחירים, אתגרים. תכף נשאל גם, נדבר גם על זה, אבל מה ה…

איזה אתגר את רואה בעצם העובדה שאת עובדת מתוך שליחות? זאת אומרת, אפשר לעבוד בכל מיני עבודות…

יעל: נכון.

גילי: מה עושה העבודה מתוך שליחות?

יעל: המחירים הרגשיים הם מאוד גבוהים! זאת אומרת, אם אני יכולה לדמות את זה להנקה, כבר הרבה שנים

אני ככה מדמה לעצמי, מה הדימוי שאני לוקחת. מהי שעת טיפול? זה כמו להניק את הילד שלי.

ובסופו של דבר הרי אפילו תוך כדי הנקה, צריך לשתות. וכאילו את מרגישה מרוקנת, בו בזמן שאת

נותנת מעצמך כל כך הרבה, את מרגישה מרוקנת.

ואני חושבת שהידיעה שהנתינה וההתרוקנות, והנתינה וההתרוקנות הם חלק מתהליכים של שליחות.

הם גם אחריות על מי שמטפל, על מי שמאפשר, על מי שנמצא בתוך המקום הזה, להזין את עצמו.

להיות ער לסיטואציה המחזורית הזאת. יש פה איזושהי מחזוריות. גם להתמלא, להיטען, וגם לזכור שאנשים

נושאים אלי עיניים. אין לי כל כך הרבה ברירה. אני… מחכים למוצא פי, רוצים את העזרה,

אני צריכה לעשות מה שאני צריכה לעשות!

גילי: כן.

אז מנגד, מה התגמולים הגדולים ביותר…

יעל: השינוי! והכרת התודה, והתחושה הזאת שהייתי האישה הנכונה בזמן הנכון עבור משפחות, ילדים, נשים,

גברים, בני נוער.

גילי: אני מבינה מה שאת אומרת, אבל קופצת לי המחשבה, שאז בעצם אתה נהיה תלוי במשהו שהוא חיצוני.

יעל: זאת שאלה מאוד מעניינת, את יודעת, אני גם חשבתי על זה. ניקח דווקא לדוגמה מקרים שהיו פחות

מוצלחים, לשמחתי הם לא רבים. אבל אני אומרת, אפילו אם הייתי מספר פגישות, או מספר חודשים,

או אפילו איזשהו פרק טוב בחיים שלהם, ומשם הם המשיכו, גם זה טוב לי.

קצת כמו לדבר על מים קרים ומים חמים, לא …כישלון… אני מבחינתי גם באיזושהי התבוננות פנימית

בזמן תהליכים. כלומר, אני מנסה כל הזמן מעבר למה שאומרים לי, או מעבר לשינוי, לחוות את החוויה

תוך כדי שאני חווה אותה.

להיות גם עם בקרה עצמית גבוהה, אבל גם להרגיש. זה לנוע בין רגש למנטליזציה, לעבודה מאוד מעניינת.

ואני מרגישה שאני יכולה לעשות את העבודה הזאת גם עם עצמי, עוד לפני שראיתי מה קרה, עוד לפני התוצאה.

גילי: ואיך העבודה משפיעה על היבטים אחרים בחיים שלך?

יעל: תראי, מצד אחד, מאז שאני גם עצמאית, אני יכולה להשאיר את המקצוע בעבודה ולבוא הביתה.

ובאמת, ככל שאני בשלה מבחינה אישית ומקצועית, אני גם יכולה יותר ויותר לעשות את זה.

לעסוק במקרים מאוד מאוד כבדים ומורכבים ולבוא הביתה…

גילי: איך? זה נשמע לי קצת לא אפשרי.

יעל: תראי, אני לא עושה את החיתוך הזה בצורה קרה או עניינית. אני פשוט מסוגלת לייצר את כל האנרגיה

הנחוצה לעבודה בזמן ובמקום, ולייצר את הזמינות עבור המטופלים אם זה משבר, ולענות להם ולבקש סליחה

ממי שאני נמצאת איתו, אם זה בחיים האישיים, ולהתפנות לטובת העניין. אבל את הללכת עם זה הביתה

ולחשוב על זה כל הזמן – את זה אני כבר מצליחה לשים בצד. זאת אומרת אני מצליחה כבר לווסת את זה

באיזשהוא אופן כזה שזה יכול לחיות יותר שקט בחיים האישיים שלי.

גילי: מה זה, לשים את זה באיזושהי קופסה? איך שמים בקופסה? זה רגש! זה חיים של אנשים!

זה נגע בך פנימה!?

יעל: אני נותנת לזה לגעת! אני מרגישה שזה היופי! דווקא אני נותנת לזה לגעת!

בטח ובטח בזמן הפגישות ובתוך התהליך כולו. אני נותנת לזה לגעת, אני יכולה לדבר על זה עם עצמי,

אני יכולה לדבר על זה עם מי שאני רוצה. אבל מבחינת ההשפעה של זה מחוץ לשעות העבודה,

זה כבר פחות מטלטל אותי מפעם. זה פחות נוגע בי במקומות שזה כבר גוזל אנרגיה.

דווקא אי הפחד שלי לגעת בזה, הופך את זה למשהו יותר טבעי מבחינתי. גם להניח לזה בסוף היום,

ואז לבוא לזה.

גילי: מעניין, בעיניי זה משהו מאוד מאוד קשה.

יעל: כן.

גילי: איך את שומרת על המוטיבציה והתשוקה על השליחות הזאת לאורך זמן?

יעל: מה שאני עושה זה לעבוד עם אנשים שאני מרגישה את הפשן לחקירה של זה.

למשל, אם בשנים האחרונות אני באמת הגעתי לעבוד יותר עם אמהות, עם נשים שעברו טראומה,

אז אני באמת רוצה שפלח מסוים מהאנשים שאני אעבוד איתם יהיה אותם אנשים.

לשמר תמיד גם כמות של ילדים שאני אעבוד איתם, כי את הניצוץ הזה של הילדות אי אפשר להחליף.

גם שנים עבדתי בהתפתחות הילד עם ילדים על הרצף. אז גם כמות של ילדים על הרצף אני רוצה

שיהיו אצלי בקליניקה. זאת אומרת, אני רוצה שכל מגוון ההתנסויות אני אוכל לתת להם במה, ומקום וביטוי.

זה שומר על איזושהי רעננות, על איזושהי אינטגרטיביות אצלי.

גילי: אז בואי נדבר עוד קצת, כי לא הרחבנו על כל הנושא הזה של נשים וטראומה.

יעל: אוקיי.

גילי: דיברנו על זה, הכרה בטראומה של נשים כאמצעי להחלמה.

יעל: כן.

גילי: דברי על זה קצת.

יעל: הנושא של תיקוף רגשי, שזה בעצם לתת אישור והכרה למה שקרה, בספציפיות לנושא של טראומה,

הוא נושא מאוד משמעותי. כי אני חשבתי שאפילו למילה עצמה תוקף, זו מילה מאוד נוכחת. היא חזקה,

יש לה את השורש תקיף, לתקוף.

זאת אומרת שהכרה ותיקוף יש להם נוכחות. זה להסכים להגיד למישהי, למישהו, עברת משהו מאוד מאוד קשה.

אבל מאותו רגע, משהו גם צריך להשתנות בעשייה. ולכן, אחת הסיבות שאנשים יכולים להימנע מלתת תיקוף,

או אולי מתקשים גם לקבל תיקוף, זה המשמעויות של זה.

להכיר במשהו שהוא קשה, להגיד: את עברת תקיפה מינית בגיל 15, וזה מאוד מאוד קשה. יש לזה משמעויות!

צריך עכשיו לעשות משהו חדש. ואנשים מתקשים לתת תיקוף, קצת כמו שאמרנו קודם, גם את הדהדת את זה,

גם מסיבות אישיות.

את יודעת, הייתה אישה שהתראיינה למחקר, שהיא התחתנה עם בן זוג שהיה אלים כלפיה, וכשהיא באה

לספר את זה לגיסתה, שהייתה נשואה לאחיו, הגיסה לא רצתה לשמוע את זה. מכל וכל דחתה את זה.

אמרה לה: לא יכול להיות. והיא מצאה את עצמה מסתירה את זה, יותר ויותר. עבר הזמן והתברר שגם

אותה גיסה הוכתה על ידי בן זוגה, שהוא אחיה של בעלה.

והרבה עדויות כאלה מצטברות ומראות, גם במחקרים, שהסיבה שמתקשים לתת תיקוף, כי יש פה פחד

להתייצב לימין הנפגע, אל מול הפוגע. הרבה פעמים פוגעים הם אנשים בעלי כוח, בעלי עמדה.

רוב התוקפים הם גברים. יש פה ושם נשים שתוקפות. גם את זה, חוקרים, כן?

קשה להתייצב לימין הנפגע, כי יש פה איזשהו איום סמוי גם להיפגע על ידי אותו פוגע.

אני לוקחת את זה במקרה של תקיפה או איזושהי טראומה בין אישית, כן?

אם ניקח את זה לדיכאון אחרי לידה, אז יש פה פחד שמהרגע שתגידי כן, את עוברת פה דיכאון אחרי לידה,

אז מה זה אומר? שעכשיו מה? אנחנו מכירים בזה שקשה לך? מתירים לך לוותר על הפונקציות האימהיות

שלך עכשיו, ככה פתאום? תשמטי אותן? אולי…

גילי: אנחנו צריכים לעשות…כי את בדיכאון?

יעל: כן. ואולי זה מתיישב על אשמה? איך לא זיהינו? איך לא ידענו? איך לא גילינו? אולי משהו הזנחנו וזה קרה?

זה מתיישב על כל מיני מקומות שאנשים גם לא רוצים לפגוש בעצמם, אבל גם לא רוצים לפגוש בעולם.

אם אני קצת ממשילה את זה למה שקורה לנו עכשיו. גם להכיר במדינת ישראל שעברה כזאת טראומה

משמעותית, זה להאמין שמשהו רע מאוד קורה פה! אז זה הרבה יותר קל להגיד שאנחנו החזקים, הדומיננטים,

עושים פה אפרטהייד וכל זה.

זה באמת משהו שנתתי לו במה גם בעבודת הדוקטורט שלי, עשיתי הקבלות גם לטראומה הלאומית.

מצד אחד, כשאישה שומעת: את עברת משהו איום ונורא, באותה שנייה, אני אומרת לך: זה מדעי, זה בדוק

וזה גם במחקר שלי! באותה שנייה יש המסה של המון המון קושי. כאילו יש כבר איזה התחלה של פתרון.

גילי: כי כאילו הסתרה היא הרבה יותר קשה מאשר הידיעה?

יעל: גם, אבל גם הרבה פעמים נשים מרגישות שהן מתחילות להשתגע.

כי הוויסות הרגשי מתחיל להשתגע בטראומה.

כי קודם כל עוברים אירוע מאוד מאוד גדול ומטלטל. שנית, הרבה פעמים עסוקים באנרגיה של הסתרה.

שלישית, גם אם הסביבה רואה או לא רואה – היא לא נותנת לזה מקום. אז מתחילה תחושה של שיגעון!

עכשיו, אם לוקחים את כל חוויית השיגעון הפנימי הזה ואומרים: את עוברת משהו מאוד קשה, כמה זה

משחרר אפילו מחוויית השיגעון העצמי הזאת!? כן, זה לא את, זה לא השיגעון, אלא משהו מאוד מאוד גדול

קרה לך. עכשיו, נראה איך ממשיכים.

גילי: אוקיי, את יכולה לפרט איזה סוגים של טראומה, לדוגמה, כשהתייחסת אליהם ב…?

יעל: כן. אני באופן מאוד מכוון נמנעתי מלבחון סוג מסוים של טראומה, כי זה באמת מה שהמחקר עושה

בדרך כלל. המון מקום נתנו לטראומה מינית, לצידה טראומה פיזית, פגיעות, אלימות. ואני רציתי ללכת למקומות

שבהם, באמצעות שאלון טראומה, אנחנו בוחנים אירוע משמעותי קשה, שהפך את החיים מלבן לשחור.

זאת אומרת, בעניין הזה אני לא מתפשרת, בעניין ההגדרה: אירוע משמעותי וגדול, כי כולנו עוברים

גם חוויות חיים קשות.

גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, אבל אני למדתי קצת לימודי טראומה לאחרונה, ודיברו על נושא של

אירוע מסכן חיים.

יעל: נכון. אירוע מסכן חיים, זה בהגדרה מאוד מאוד, נקרא לזה מקצועית שלו. אבל יש שם גם בתוך ההגדרה,

גם ב DSM יש שם את ההגדרה מסכן חיים, או עדות לסכנת חיים, או איזושהי חוויה של סכנת חיים.

ולכן תקיפה מינית או אלימות הם כאילו הכי כאילו קלאסיים נחשבים.

אבל אני יכולה להגיד לך שגם אישה שהשתתפה במחקר, שעברה חוויית גירושים מהגיהנום,

שנמשכה לאורך שנים עם המון המון התעללות רגשית מצד בן הזוג לשעבר שלה, היא הייתה כבר בסכנת חיים!

אני יכולה להגיד את זה, או בחוויית סכנת חיים. היא כבר הגיעה לאשפוז, וכבר הרגישה משוגעת,

ולא קיבלה תיקוף והכרה מצד אף אחד במשפחה. חברות עזבו אותה, ספורות נשארו, אז ככה שבין זה

לבין סכנת חיים כבר המרחק הוא מאוד מאוד קטן.

אז זה הנושא של טראומה. ולתוך זה נכנסו הרבה סיפורים. לסבר את האוזן במחקר הגדול יותר של השאלונים,

הכמותני, אז מבחינה סטטיסטית, רוב הנשים, 37 אחוז מהן היו נשים שהיו עדות לתאונה, או עברו תאונת דרכים.

זה הרוב של הנשים. אח"כ נשים שעברו פגיעה מינית, ואחר כך נשים ש…חוו פציעה או מוות של מישהו לידן.

זה מבחינה סטטיסטית ממצאי המחקר שלי.

והכל נכלל תחת הקטגוריה של טראומה. יש גם שאלוני טראומה, ככה שגם בשאלוני הטראומה, הרבה פעמים,

גם אם הוא מאוד מאוד מקוצר, מה שאני גם הבנתי וקיצרתי שאלונים קיימים, תמיד יש עוד שורה שאומרת,

האם יש אירוע אחר?

זאת אומרת, תמיד יש שם משהו שנותן לאישה איזשהו מקום להכניס משהו ששינה לה את החיים

באופן מוחלט.

גילי: כן.

בשיחתנו המקדימה, את אמרת לי שאת רואה שליחות גם בעצם ההפצה של המחקר הזה שעשית.

יעל: נכון.

גילי: תסבירי את זה.

יעל: אני מרגישה שחלק מהמסרים הם כאילו מוכרים בעבודה שלי. הממצאים חלקם מוכרים, חלקם מחדשים.

אבל העובדה שאני מדברת עם נשים, שהן מקדישות אנרגיה אדירה בהסתרה ומרגישות שהמשפחה הקרובה

לא מסוגלת להכיל את מה שהן עברו, ושתגובות חיוביות הן השפעה כל כך חזקה קדימה, גם לאיך שנשים

תופסות את הילדים שלהן אחר כך, שאני מרגישה צורך להפיץ את זה בכל מיני רמות.

עוד כמה חודשים, אני הולכת לתת הרצאה בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית, שיהיו שם צוות מגוון של עובדים.

אני רוצה לקבל במה להפיץ את חשיבות המסר למשפחות! כשצוות רפואי מקבל אותם, מה שנקרא,

במקור ראשון, כשהם באים להתאשפז בכל מיני מחלקות.

איך אפשר לאתר אישה, אפילו בחדר יולדות! דיברתי עכשיו עם פסיכיאטר לקראת ההרצאה הזאת.

הוא אומר: אני לפעמים הולך לחדרי לידה ושמה, מה אני רואה? לפעמים טראומה מתגלה בלידה עצמה!

כי זה אירוע כל כך מטלטל את הגוף ואז יש התפרקות, ופתאום התעוררות של משהו.

אז חשוב לי להפיץ את המסרים האלה, כי זה קריטי! גם הרגעים הראשונים שקורים אחרי הטראומה,

אבל נגיד שהם פוספסו. אז כמה שבועות אחרי, כמה חודשים אחרי, כמה שנים אחרי, משהו שלא

יגרום לחיים שלמים שנהרסים!

גילי: מה הטיפ או הטיפים שאת יכולה לתת למי שמאזינים לנו עכשיו, שמחפשים את השליחות שלהם בקריירה?

יעל: אחד הדברים שהם מאוד מאוד משמעותיים, זה לאהוב את העבודה שלך מכל הלב.

להרגיש שאתה נמצא במקום הנכון. ואז המפגש שלך עם מטופלים, לקוחות, כל קהל, עם התוכן של העבודה,

זה יכול להיות גם עבודה לא עם אנשים, הוא מפגש אוהב.

מבחינתי זאת מילה, מילת מפתח אהבה… כל ההתייחסות לעבודה מתוך שליחות, כשהיא נעשית מאהבה,

היא מתוך passion , מתוך תשוקה. את רוצה לשנות משהו, את רוצה לגלות משהו, את רוצה לעזור למישהו,

את רוצה לגלות איזושהי תופעה… להכניס איזושהי טכנולוגיה חדשה. יש לך משהו בנפשך שאת מרגישה,

יש לך פה איזשהו חידוש, בין אם זה את עם היכולות שלך, או בין אם זה איזשהו גילוי שגילית בעבודת מחקר

או בדוקטורט.

גילי: מה התוכניות שלך להמשך?

יעל: שאלה מעניינת. התלבטתי לגבי פוסט -דוקטורט. גם אני רוצה להמשיך בכתיבת מאמרים,

בכתיבה של כל מיני דרכי ביטוי שיביאו לזה מקום, לי מקום, להביא את האמת שלי המקצועית, האישית.

להרצות, בסדנאות, לעשות קבוצות. דברים שהם פועל יוצא גם של המחקר וגם של התובנות המקצועיות

והאישיות שלי.

גילי: אז אם אני מבינה נכון, את אומרת לעזוב או להקטין את המקום של הדברים שעשית עד היום,

ולהגדיל יותר את המרחב הזה של המחקר, של התחום הזה, של הטראומה של נשים. זה מה שאת אומרת.

יעל: אני חושבת שזה הכיוון שלי. תמיד יהיו לי נגיעות גם בדברים שעשיתי, אבל כן, גם זה.

וגם להתמסר לכל מה שקשור לטבע ויצירה, זה בנוסף. שזה תמיד מזון לנשמה, שיכול לתת לי כוח לעסוק

בנושאים כל כך משמעותיים וקשים, כמו הנושאים שבחרתי.

כל מי ששמע על מה אני עושה את הדוקטורט, מחה אגלי זעם ממצחו ואמר: וואו, במה את מתעסקת.

אני יכולה היום לפגוש טראומה בכל מקום. כל עוד היא עונה להגדרה ואני יכולה לסייע שם, זה המקום!

גילי: איפה בעצם מתחברים הערכים האישיים שלך עם תחושת השליחות בפועל?

יעל: חשבתי על זה ככה במהלך השיחה שלנו, יש הרבה אנשי מקצוע שעוסקים בטיפול.

וכל אחד מגיע לזה מעולם שלו, מהתפתחות אישית שלו, מהסיבות שלו.

אני באתי מבית שגם היה בו איזה גוון דתי בלא מעט שנים שלי כילדה, וגם בהמשך. לא ממש דתי, אבל גוון דתי.

אני היום לא דתייה, אבל יש לי המון כבוד לדת.

אני חושבת שגם הערכים האלה שהיקנו לנו בבית… גדלתי בבית של שני הורים מורים, והרבה הסתפקות במועט

וצניעות. גם חיינו במחסור תקופה לא מועטה מהילדות שלי, זה מה שזכור לי. שום דבר לא מובן מאליו!

על כל מה שיש לנו, גם אני יודעת שצריך להשיג במאמץ וגם להגיד תודה.

גם אבא שלי, איש רוח כזה. לא ראיתי בבית אבא שמושקע בנדל"ן, בעסקים, בדירות, אלא אבא שמושקע

בכתיבת שירים, בביטוי חוויה רגשית. ככה צמחתי, עם איזושהי אחווה מאוד פשוטה כזאת.

קשר מאוד טוב עם הדבר הפשוט הזה, ולחתור למפגש מאוד פשוט עם צרכים, עם רצונות.

חברות, זה משהו שהתפתח אצלי עם השנים מאוד מאוד באופן אישי. משהו שפחות אולי ראיתי בבית,

אבל חברות, השבט הנשי, הוא שבט מאוד משמעותי בחיים שלי. ממש עוגן מאוד נרחב וחשוב!

אני גרושה, התגרשתי לפני בערך 13 שנה, אבל כן זוגית בתפיסה העצמית שלי. ועדיין יש מקום לזוגיות

ויש מקום לחברות, והקדשתי פסקה נרחבת של תודה בדוקטורט לשבט הנשי הזה.

אני חושבת שיש לנו המון כוח ביחד לנשים, לחברות אמיתית.

אני חושבת שאני חברת אמת, אני חושבת שמי שחברה שלי מאוד נהנית. היא יודעת שיכולה לסמוך עליי

בעיניים עצומות. אז אני מרגישה שכל הערכים הנקיים האלה, מאוד מצטלבים לי עם עולם הטיפול…

הרבה פעמים אני פוגשת משפחות שנשבר להן הדיאלוג, שמשהו קלקל את הקשר הטוב.

שילד מגיע עם סימפטום שהורס את הבית, אמיתי, פשוטו כמשמעו. הורס את הבית עם איזושהי הפרעת

התנהגות, שהוא מכה את ההורים שלו, ההורים תולשים את השערות מהראש, כביטוי, שהם לא יכולים

להתמודד איתו.

אז איך לוקחים את זה לשיח באמת אמיתי, עמוק? איך מביאים את ההורים ואת הילד להיפגש אחד

עם השני בגובה העיניים? כשההורים מתבלבלים ומאפשרים לילד הכול בעולם של שפע?

איך להחזיר הכל לאיזשהו שיח יותר שפוי במובנים האלה? לא ניתן לו הכול, כי זה בעצמו מייצר בעיה!

גילי: כן, הוא רוצה שתגביל אותו קצת, תיתן לו כיוון.

יעל: כן, פגשתי דברים מאוד מאוד הזויים בתחום הזה. ילדים אפילו גנבו מההורים שלהם.

ולהורים גם לקח כמה זמן לגלות את זה!

אז איך להחזיר באמת את המפגש הפשוט, הנקי, לתוך משפחות. איך להחזיר את השמחה שבמשחק המשותף,

בלי שיש טלפון שמפריע. בלי שאני הולך רק לזה, אלא באמת, המפגש הטוב והבריא, שנתקן קצת את ה…

לְמָה באנו לפה? כדי להשיג המון המון המון המון דברים? ולחיות בשביל עוד ועוד ועוד רכישות? ועוד ועוד ועוד

בילויים? ועוד החתמות של נסיעות בדרכון? או באמת שיהיה לנו פה טוב עם האנשים שאנחנו אוהבים?

לפעמים לא צריך לבחור, אבל אם צריך לבחור ואת שואלת אותי, עדיף לבחור את המפגש הטוב עם האהובים

שלנו, ולא (צוחקת) להרבות בעודפים של חומר ומותרות.

גילי: מסכימה.

תודה על השיחה.

יעל: תודה רבה לך על ההזדמנות! והשיחה המרתקת ועל השאלות המעוררות מחשבה.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~