לעבוד מכל מקום ולנהל את הקריירה שלך כנווד דיגיטלי

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את אליו בן עמי,

שהתחיל את דרכו עם חלום להיות אדריכל, והיום הוא בעל חברה שעוסקת באיקומרס וקידום בגוגל,

ומטייל בעולם תוך כדי עבודה.

את החלק הראשון של השיחה הקלטנו בחודש יוני 2023 כאשר הגיע לארץ לביקור.  

את החלק השני, קיימנו באוגוסט 2024 בעקבות המציאות הקשה מאז ה- 7 באוקטובר.

אנחנו מדברים על:

• המסע שעבר מאז לימודי האדריכלות ועד היום כבעל עסק עצמאי בתחום השיווק הדיגיטלי.
• על החלום לעבוד מכל מקום והגשמתו.
• האתגרים בניהול עסק מרחוק ובנוודות דיגיטלית.
• טיפים לאנשים שרוצים להתחיל בנוודות דיגיטלית.

מכירים מישהו שחולם להיות נווד דיגיטלי? שתפו איתו את הפרק

~סיומת לפתיח~

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום אליו בן עמי. ברוך הבא למחילת הארנב.

אליו: שלום, תודה רבה.

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על נוודות דיגיטלית.

אליו: כן.

גילי: נתחיל בכך שתציג את עצמך, מי אתה, אליו בן עמי היום.

אליו: היום אני כבר בן חמישים ואחת, נכון לעכשיו ללא מערכת יחסים, יש לי שני ילדים בגירים, מה שנקרא.

הגדול ביניהם יובל, גר במנהטן, בן עשרים וארבע, עובד באל-על, ב-  JFK, והקטן כבר לא כזה קטן,

בן תשע עשרה במכינה קדם צבאית. שנה שנייה כבר מתחיל עוד מעט.

נכון להיום, אני מבקר בישראל, אחרי שהות ממושכת בכמה מקומות בעולם. כשעיקר העבודה שלי היא אונליין.

זאת אומרת, סוג של עבודה שמאפשרת לי לעבוד תוך כדי זה שאני מטייל בעולם,

או לטייל תוך כדי זה שאני עובד, תלוי באיזה יום שואלים.(צוחק)

הפעילות שאני עושה באונליין, מתחלקת בעצם לכמה דברים: בעיקרה זה קידום לקוחות בגוגל, גם אורגני

וגם ממומן, ואי-קומרס. באי-קומרס זה בעצם מכירה של מוצרים באינטרנט, דרך פלטפורמות שונות.

אני מוכר היום בעיקר דרך אמזון, ארצות הברית, אנגליה, צרפת. בעצם דרך אנגליה וצרפת לכל אירופה,

דרך אתר עצמאי שיש לי, בארצות הברית. וגם עושה איזשהו ניהול חנות אמזון של מישהו אחר.

זאת אומרת, יש לי מספר רגליים של הכנסות שמאפשרות. ויש גם עוד כמה דברים שאני עושה: אחסון אתרים,

תחזוקת אתרים, פרויקטים. בניית אתרים אני היום פחות עושה, עשיתי את זה יותר בעבר, אבל זה מה שאני היום.

ובעיקר מנסה ליהנות מהחיים.

גילי: יפה. איפה נולדת?

אליו: נולדתי בפתח תקווה. הילדות הייתה בהתחלה אור יהודה, אחרי זה זיכרון יעקב, ואחרי זה חולון.

מעברים קיצוניים כאלה.

גילי: עד איזה גיל בחולון?

אליו: עד שהתחתנתי, למעשה. אמא שלי עד היום גרה בחולון, כבר הרבה מאוד שנים, משהו כמו ארבעים שנה.

אז חולון יש לה חלק נכבד. כשאני מבקר בארץ אז אני חולוני (צוחק). עד שהתחתנתי ועברנו לגור בגבעתיים,

הייתי חולוני. גם האקסית שלי הייתה חולונית, הכרנו למעשה בתיכון, ככה זה התחיל.

גילי: יפה, ומה למדת בתיכון?

אליו: למדתי אדריכלות.

למדתי בהתחלה הנדסאי בטכניקום גבעתיים, אחרי זה עברנו לחיפה להמשיך לימודים בטכניון, ואחרי שנה עזבתי.

גילי: למה?

אליו: בדיעבד, כשאני מסתכל על זה, זה היה מצד אחד מאוד אמיץ ומצד שני גם מאוד טיפשי.

במהלך השנה הראשונה כשגרתי בחיפה, עבדתי בשני משרדים של אדריכלים, מרצים, אחד מהם מרצה

מהטכניון, השני מאיזשהו מוסד לימודים אחר בחיפה.

הייתי אז צעיר, הייתי מאוד מוכשר בזה, אהבתי מאוד מאוד את המקצוע, אבל כשעבדתי ליד בוגרי הטכניון כבר,

שתביני, לימודי הארכיטקטורה בארץ זה שמונה שנים: חמש שנים לימודים ושלוש שנים סטאז',

לימודים מאוד קשים ומאוד מאוד ארוכים, כך היה לפחות בזמנו, אני היום כבר פחות מעורה.

זו השקעה מאוד מאוד קשה, והחלום שלי היה להיות בעל משרד, להיות המוביל בעניין הזה. ועבדתי לצד

בוגרי טכניון, שולחן לידי, שהיו שכירים. התפרנסו משכורות, אני לא אגיד רעב, אבל לא כאלה שמשקפות

את כל ההשקעה הזאת, ומבחינתי זה לא היה החלום.

הסתכלתי ואמרתי זה לא מה שאני חולם להיות. לא ראיתי איך אני בלי אבא מבוסס או גב כלכלי ובלי

כל היכולות השיווקיות שיש היום, איך אני אגיע למצב שאני יכול להקים לעצמי משרד ולהיות בעל משרד.

ואמרתי אוקיי, אז אם אי אפשר, אז אני אוותר על החלום.

גילי: וואו! זו אמירה מאוד קשה!

אליו: זה היה לי מאוד קשה, זה החלום ושיברו מה שנקרא. אבל כן, היום לא הייתי עושה את זה.

גילי: אתה אומר החלום. זה משהו שהיה איתך ממתי?

אליו: מהתיכון. ראיתי שאני פורח, שהמקצוע הזה כאילו נולדתי בשבילו, גיליתי שאני מאוד מוכשר.

בצניעות, אני מבקש להישאר (צוחק). היו לי ציונים מאוד מאוד גבוהים. אני זוכר גם בלימודים, בדיפלומה,

כשסיימתי את שנתיים וחצי של הנדסאי, סיימתי את זה בהצטיינות.

עבודת הגמר שלי הייתה בית השגריר הירדני, כי זה היה בדיוק הסכם השלום עם ירדן.

קיבלתי עליו ציון של 100 ובאמת היה נהדר. אבל כשפגשתי במציאות, איך זה בא לידי ביטוי המקצוע הזה,

במיוחד כשכיר, אמרתי, זה לא החלום שלי.

אני מדבר איתך על שנת 95', עוד לא היה אינטרנט, עוד לא היו רשתות חברתיות, עוד לא היה גוגל,

עוד לא היה אתרים. לא היה את הכלים שיש היום לבעל עסק לשווק את עצמו, לקבל חשיפה, לגייס,

ולא ידעתי איך.

ואמרתי אוקיי, אז אם זה לא זה, כמו שאני רוצה, אז לא בכלל.

ואז הלכתי ללמוד מחשבים. לא חיכיתי לעשות מעבר מסודר ללמוד תוך כדי זה. ברגע שהחלטתי שלא,

התפטרתי מיוזמתי, זרקתי את עצמי, כאילו יצאתי מאיזור הנוחות, שמתי את עצמי במקום מאוד קשה ומתסכל.

גילי: רגע, אז לא חתמת אבטלה…

אליו: חתמתי. כאילו היה לי איזה כמה חודשים שכן ניצלתי את הזכות הזאתי. אמרתי אוקיי, מחשבים

נראה לי סבבה, (צוחק) לא הבנתי אז מה זה מחשב. היה לי קצת ידע עם התחום של ת"יבם, תוכנות לאדריכלות,

אבל לא מעבר לזה. ולמדתי תכנות.

גילי: איפה?

אליו: משהו בחיפה, זה היה במת"ם, מת"מ זה מרכז ההייטק שמה.

גילי: מת"ם זה מרכז ההייטק בכניסה לחיפה, למי שלא מכיר.

אליו: נכון. ועוד פעם מצאתי את עצמי במשהו שזה לא מה שאני חושב.

אמרתי אוקיי, רגע, לשבת בשקובית עכשיו ולכתוב שורות קוד, זה גם לא החלום שלי. לא היו אז מאמנים

לקריירה…(צוחק) הכול עברתי דרך הרגליים.

גילי: אבל רגע, אתה מתחיל ללמוד מחשבים, כמה זמן אתה לומד?

אליו: חצי שנה, משהו כזה, עד שאני מבין שזה לא בשבילי.(צוחק) זה היה ממש תחום בחיתולים כאילו,

זה היה משהו מאוד בסיסי.

ואז אני איכשהו מוצא את עצמי מגיע לקורס של שיווק ומכירות, ואז הופה!

מאוד התחברתי לעולם השיווק והמכירות, ועד היום אני בזה בעצם. אני מדבר איתך על ימיו הראשונים

של האינטרנט. אני זוכר אז קניתי מודם, היה לי מחשב בבית, אבל לא מחובר לאינטרנט, אז חיברתי מודם

ושדרגתי אותו. וזו התקופה הזאת שהתמונות עולות כזה לאט לאט.

מאז אני באינטרנט בעצם. שנת 97' אני חושב, כבר אנחנו מדברים. מאוד מאוד אהבתי.

גילי: זה למדת איפה?

אליו: היה איזה מכללה בקריית ביאליק, אני לא זוכר את השמות.

גילי: זאת אומרת עדיין היית בחיפה.

אליו: כן, כן, כן, היינו עוד בחיפה. זה קורס של כמה חודשים, מאוד נהניתי בו, כאיש מכירות

בחברת מחשבים בחיפה.

עד 99', עבדתי שם, ראיתי שאני אחלה במכירות. כלומר אוהב את זה, מאוד מתחבר לזה, אחלה במחשבים,

אוהב את המחשבים, נפתחתי לעולם האינטרנט. ואז ב- 99' מי שהייתה אשתי אז כבר הייתה בהריון

והחלטנו לחזור לאזור המרכז, קנינו דירה בראשון לציון, ואני התחלתי לעבוד ברמת החייל.

גילי: קיצר, התחלת החיים הבורגנים.

אליו: בדיוק.

בהתחלה גם אהבתי מאוד את העבודה. רמת החייל, עבדתי עם חברות הייטק בזמנו. עידן הבועה,

שקנו מחשבים. הייתי ברחוב הברזל ליד חברות כמו קומוורס וזה, זה היה תחושה כאילו של הכול אפשרי

והכול הולך ובגדול. והלך טוב, עד 2002 שהיה את המשבר, הלך טוב. אבל מצד שני, גרתי בראשון,

הייתי צריך ליסוע כל יום משהו כמו שעתיים וחצי על הדרך בין ראשון לרמת החייל וחזרה.

פשוט אמרתי, שעתיים וחצי ביום אני בדרך, אני כאילו מבזבז יום עבודה רק על הנסיעות האלה. זה לא הגיוני!

גילי: יום?

אליו: יום עבודה בשבוע!

בתקופה ההיא, מה היה לנו? היה את הנוקיה 31, לא זוכר. לא היה מיילים בטלפון. היה לי פאלם פיילוט  כזה,

את זוכרת שהיה דבר כזה פאלם פיילוט?

גילי: היה לי כזה עם עט.

אליו: בדיוק, זה היה שיא הטכנולוגיה, אבל זה לא היה משהו שמחובר לאינטרנט.

היה צריך לסנכרן את זה עם עט למחשב. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל בעיקר היה טלפון כמכשיר טלפון.

לא היה וואטסאפ. הייתי מקבל הזמנות ושולח הזמנות בפקס.

כלומר, אם לא הייתי מגיע למשרד, לא הייתי יכול לעבוד!

היה את האינטרנט, אבל הוא היה מאוד מוגבל לעבודה במשרד! זה שנת 99', תחילת 2000.

גילי: מה שרציתי להגיד זה שאנחנו זוכרים את הפרסומת "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה",

אבל זה ממש לא היה רלוונטי.

אליו: יוצא בשבע בבוקר מהבית, אני אתחיל לדבר עם לקוחות בשבע? זה לא היה מעשי.

ב- 2004 כבר היו פתרונות של עבודה מהבית עם מיילים, לקבל מיילים מהבית. זה התחיל להיות משהו ישים.

עבדנו אז עם אאוטלוק ואקסצ'יינג' ודברים כאלה.

ואז אני זוכר, באתי לבוס שלי, דני, ואמרתי לו: "אני רוצה לעבוד מהבית". הסתכל עליי כאילו נפלתי עליו מהירח,

ואמר לי: "לא! עבודה עובדים מהמשרד. אין דבר כזה לעבוד מהבית, מה זאת אומרת?"

לא? לא, אוקיי! (צוחק) המשכתי לעבוד. הבנתי כבר שיש לי את היכולת לעבוד מהבית בלי לעמוד בפקקים.

אמרתי, למה אני צריך לעמוד בפקקים האלה? כאילו, להגיע כל יום עצבני למשרד, להתחיל את היום במתח,

בגז ברקס, גז ברקס, כאילו, זה נורא, זה סיוט.

אז אני בן אדם שאני קורא לעצמו פוסט טראומטי מפקקים. כאילו היום אם אני יודע שאני צריך להגיע

לאיזשהו מקום בפקקים, אני אעשה הכל כדי להגיע לפני, אחרי, לעקוף, רק אל תתני לי לעמוד בפקקים!

המשכתי לעבוד, עבדתי בסופו של דבר שבע שנים ברמת החייל. אחרי זה עבדתי בהרצליה בחברת מחשבים.

הייתי שם סמנכ"ל מכירות, עד 2008 שעזבתי שמה ופתחתי לעצמי את העסק. כלומר,

החלטתי שאני רוצה בעצם, גם זה היה איזשהו חלום, להיות בעל עסק משל עצמי.

שזה איכשהו קשור אז בזמנו עם המשרד, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות עצמאי.

להיות שכיר זה בסדר, אבל לא היה חלום חיי לעבוד בחברה או להיות שכיר לאורך כל הקריירה שלי,

זה תמיד ידעתי. אני גם בא מבית של אבא עצמאי. ידעתי שזה מאתגר,

אבל זה מבחינתי איזשהו סוג של עצמאות וחופש שתמיד הייתה בי.

גילי: אתה אומר היית סמנכ"ל שיווק?

אליו: כן.

גילי: זה ככה קצת מוזר. אנשים יגידו למה הבן אדם יושב לו בתפקיד טוב, מסודר, עושה משהו שהוא כנראה

אוהב, כן, בתחום שאתה אומר שאתה טוב. להיות עצמאי זה לא בוער, תמיד אפשר להיות עצמאי.

למה בעצם לעזוב?

אליו: האמת שקיבלתי בעיטה לתחת. לא בגלל שאני בחרתי, אלא בגלל שהחברה שמה נקלעה לקשיים.

וממש כמה חודשים אחרי שעזבתי, היא נסגרה. היה שמה, בוא נגיד, פעילות לא הוגנת מצד המנכ"ל,

ואני עזבתי שם בזמן.

אמרתי אוקיי, אין לך ברירה, אתה עם הגב אל הקיר עכשיו. אפשרות אחת ללכת להיות שכיר.

אוקיי, יכולתי למצוא עבודה כשכיר במקום אחר. אפשרות שנייה לקפוץ למים. אפילו בלי לבדוק

אם יש מים בבריכה לפני כן, ככה… כזה אני (צוחק)

גילי: בן כמה היית?

אליו: הייתי בן 35, 36. כן. ועד היום, בעצם 2008 עד 2011 הייתי כעצמאי.  

ב-2011 פתחתי חברה בע"מ, שעד היום היא החברה שלי. איתה אני מתעסק.

פתחתי את החברה עם חזון, נקרא לזה, של עבודה מהבית.

גילי: רגע, תסביר מה היה החזון.

אליו: אותו כאב שאני חשתי, מהמקום הזה פתחתי חברה שתהיה כולה מבוזרת, שלא יהיה לה משרדים.

או שיהיה לה איזה גרעין מאוד קטן של מטה נקרא לזה, משרדים, אבל רוב העובדים יוכלו לעבוד מכל מקום.

עכשיו, אני מדבר על זה איתך היום, זה נשמע אוקיי, מה ה- big deal ? אבל קחי את זה עכשיו 15 שנה אחורה.

אז זה היה החזון שלי בהתחלה.

הרעיון היה ליצור מערכות מידע. אני באתי מעולם של מערכות מידע, הכרתי את כל ה infrastructure  שרתים,

תקשורת, דברים כאלה, ורציתי לקחת את הידע הזה שיש לי.

גילי: רגע, זה חסר לי קצת…מאיפה הידע הזה?

אליו: מהעבודה, במחשבים.

גילי: לא מלימודים או משהו?

אליו: לא, לא, לא. היה לי כבר ממש הרבה מאוד ניסיון בכל תחום של מערכות אחסון, ומערכות תקשורת

ואבטחת מידע, ופתרונות IT לעסקים ולארגונים. מכרתי מערכות של לפעמים עשרות אלפי דולרים, אפילו

לגופים גדולים כמו בתי חולים או דברים כאלה. זאת אומרת, הייתי כבר ממש עם הרבה ידע וניסיון בתחום.

זה היה החזון שלי. ממש ישבתי ובניתי מצגות ונפגשתי עם חברות וחיפשתי איך ליישם את זה.

זה לא שזה לא היה אז כבר. היו פתרונות כאלה, מה שקראנו להם באנטרפריז, בארגונים הגדולים,

היו כבר פתרונות שאיפשרו לעובדים לעבוד מהבית כבר ב- 2008 . פתרונות שהיו יחסית, נכון להיום מפגרים.

כאילו הם היו איטיים יותר, קשים יותר, מוגבלים יותר ממה שאנחנו מכירים היום, ויקרים הרבה יותר.

ומאוד דיברו על אבטחת מידע ופחדו ומה פתאום ואיך ויגנבו.

אני ניסיתי להביא את זה לעסקים קטנים. חברה קטנה של 5, 10, 50, לא יודע. לא ארגונים של מאות ואלפים.

לא בנקים, לא חברות ביטוח או חברות הייטק מאוד גדולות, אלא ממש עסקים קטנים.

לא הצלחתי למצוא איך ליישם את זה. ואז מכיוון שהיה לי את הניסיון ב- IT, החברה התגלגלה לזה שהיא

בעצם מכרה שירותים ומוצרים בתחום המחשבים, אבל לא נטשתי את זה.

וכמה שנים אחר כך כן הצלחתי למצוא פתרון.

קראתי לחברה "אינטגריטי" כאילו יושרה, שגם באמצע היה IT , וזה מה שחיפשתי,

לתת לאנשים שירותי מערכות מידע.

גילי: בעצם, את מה שידעת ועשית כבר בעבר.

אליו: כן. והיו לי כבר טכנאים, וגדלתי ורכבים, מזכירה ומשרדים ומחסן ומלאי. פתאום מצאתי את עצמי עוסק

באיזה משהו שהוא לא היה החלום שלי. זה לא מה שרציתי, (צוחק) אבל התגלגלתי לזה מתוך הידע והניסיון.

והיה לי עדיין בראש את החזון הזה של החברה שנותנת יישום של פתרונות, ומצאתי פתרון כזה.

ואפילו הצלחתי ליישם אותו הפעם, והיו לי כבר כמה לקוחות ראשונים.

ואז ממש התאהבתי בזה והשקעתי את כל כולי בזה ושכחתי מכל הפעילות, מהשיווק והמכירות,

לא עניין אותי שום דבר. כל כך הייתי מיינדד לדבר הזה והשקעתי בזה, אני זוכר,

בזמנו עשיתי חשבון יותר מאלף שעות עבודה. ממש המון המון פיתוח ורשימה של פרוטוקולים

של עבודה ומאוד מאוד  צללתי פנימה, ובמקביל לקחתי עוד מימון מפה, ועוד מימון משם.

בסופו של דבר כשהגעתי למצב שכבר יש פתרון בשל ועובד, היה מאוד מהפכני אפילו עד היום.

אני יכול להגיד לך שלקוחות שבזמנו יישמתי את זה אצלם, עובדים עם הפתרון הזה עד היום,

וקיבלתי פידבקים מדהימים.

אני התחייבתי בזמנו שהם יוכלו לחסוך 30% מהעלויות בשנה. ארגון, חברה, עסק של נגיד 5, 10, 20 עובדים,

הם מוציאים עשרות אלפי שקלים על דברים כאלה, על שדרוג ותוכנות והחלפות וחומרה ותוכנה ושירות בשנה.

ואני אמרתי להם 30% אני מתחייב. בפועל זה הגיע ל-50 ואפילו 70% חיסכון. זאת אומרת, וואו!

הזמן שזה חסך להם, היעילות, הנוחות, זה היה כאילו מהפך.

גילי: אז למה זה לא התפוצץ בכל הארץ?

אליו: כי אז הבנק נכנס לתמונה, אמר עד כאן.

גילי: מה זאת אומרת?

אליו: סגרו לי את הברזים, אין יותר. הייתי כבר מאוד מאוד מושקע בזה, מבחינת מינוף.

גילי: אבל לכאורה זה כאילו לקראת הפריצה.

אליו: לגמרי. זה אפילו התחיל, זה כבר היה מוצר בשל, אבל זהו. שם בדיוק כשנגמר הכסף גם נגמרה האהבה.

אז שם גם האישה ביקשה להתגרש, וחודשיים שלושה אחרי אבא שלי נפטר מסרטן.

הייתי צריך לפטר את כל העובדים שנשארו, לסגור את המשרדים, לקחת את הדברים בקרטונים בבגאז',

לחזור לעבוד מהבית. זה היה תקופה מאוד קשה מבחינתי, גם ברמה האישית, גם ברמה העסקית.

גילי: בוא נדבר על זה קצת. אנחנו רוצים הרי בסופו של דבר ללמוד מניסיון של אנשים.

אליו: כן.

גילי: אז אתה בעצמך אתה אומר, אני בתקופה מאוד מאוד קשה, גם בחיים העסקיים שלי,

גם בחיים הפרטיים שלי. מה עושים? בן כמה היית דרך אגב?

אליו: 40, משבר גיל 40.

גילי: כן, בדיוק זה מה שבאתי לומר! (צוחקת)

אליו: אני זוכר שביום הולדת 40 הייתי כל כך לא מאושר. אמרתי לעצמי יואו, אני בן 40 ו

כאילו אני עכשיו חווה כל כך הרבה.

זה היה לא פשוט בכלל. שם צריך בעצם להתחבר לפנים, להחזיק חזק ולהגיד זה יעבור, יהיה בסדר.

אבל לא ברמת סיסמה, אלא לעשות שיהיה בסדר. אבל להחזיק חזק, פשוט להחזיק מהבטן,

להתחבר לסנטר ולא לתת לעצמך להישבר.

בשיא, אני זוכר את עצמי עומד בחלון של המשרד שלי, מסתכל למטה, אומר יאללה, מה הטעם?

מחשבה כזאת עוברת לי בראש, אבל אני חזק מדי כדי לעשות משהו עם זה, את מבינה?

אז יש איזה דיכאון, יש מצב רוח לא טוב, יש, אבל אני לא יודע, אני חזק מבפנים. אני פשוט לא נותן לעצמי

להישבר. לא, זה לא אפשרות, אני יכול לתת לעצמי להיות עצוב, לתת לעצמי להתבאס, אבל לא אתן לעצמי

לקחת את זה למקום רחוק מדי.

זאת אומרת להגיד אוקיי, היום זה יום לא טוב. תהיה עם זה, תזרום עם זה, והדברים מסתדרים.

תשמעי: צרות כמו שהן באות בצרורות, הן גם הולכות בצרורות. עזבתי את הבית. אמרתי לעצמי כמה שזה קשה,

בוא תסתכל על הכל כמתנה.

גילי: רגע…. המשפט הזה המעצבן הזה של בוא תסתכל כמתנה, אני לא אוהבת את המנטרות האלה.

זה נורא קשה כשאתה נמצא שם להסתכל על זה כמתנה.

אליו: ואני אומר לך, גילי בדיעבד קיבלתי מתנה.

גילי: בוא נשים את בדיעבד בצד, בסדר? בדיעבד כולנו חכמים. כמה זמן לוקח לך מהמצב הזה שאתה נמצא

באיזושהי תחתית מסוימת. אתה אומר וואלה, ככה לפחות אני חווה את מה שאתה אומר, לאן שאני לא מסתכל,

אם זה בעבודה, אם זה באישי, אם זה במשפחה, הדברים לא עובדים כמו שהייתי רוצה.

יש כמו שאתה אומר, איזשהי תקופה מסויימת לאנשים, לפעמים קצת, לפעמים יותר, של ההתבוססות

בתוך הבאסה הזאת. ואחרי איזשהו זמן חלק מהאנשים, כמו שאתה אומר, לא בהכרח כולם חזקים.

מה גורם לך בעצם, תוך כמה זמן אתה מצליח לאסוף את עצמך ולחשוב על מה הדבר הבא?

אליו: אני זוכר זה היה מוצ"ש, ישבנו עם הילדים בסלון וסיפרנו להם שאנחנו נפרדים. ואני כבר היתה לי

את היחידת דיור שהכנתי אותה מראש, ומשם כאילו כבר נסעתי ללילה. ואני מגיע לדירה, זה לא דירה,

זו הייתה יחידת דיור קטנה, לא רחוק, כי רציתי להיות קרוב לילדים. ואני מוצא את עצמי מתיישב על ספה,

מסתכל סביבי ואני אומר: מה אני עושה פה? כאילו, מה קורה לי כאן? הלם מוחלט.

אבל פה, את יודעת, הסתגלתנות.

זה לעשות את הסוויץ' בראש, להבין שהשינוי קרה, קורה. רוצה או לא, עכשיו המצב הוא כבר לא אותו דבר.

בוא תראה מה אתה עושה מפה הלאה, לאיזה מקום אתה לוקח את זה.

גילי: זאת אומרת אתה בעצם אומר: אוקיי כמה שהמצב גרוע, אני רגע עוצר, אני אומר זאת המציאות שלי,

איך אני לוקח את זה מפה?

אליו: בדיוק.

איך אני עושה הכי טוב? ואז הבנתי שאני חייב לעשות שינוי. זאת אומרת עם החברה אני לא יכול להמשיך

כפי שהיא. המשכתי עוד קצת, אבל זה היה ברור שזה רק עניין זמני עד שאני אבנה את השינוי קריירה הבא שלי,

אפרופו… והבנתי שאני הולך לתחום השיווק באינטרנט. זאת אומרת עד עכשיו עסקתי במערכות מידע,

עדיין היה לי את הידע עם מכירות ושיווק, אבל שיווק באינטרנט זה כבר עולם אחר לגמרי.

בדיוק באותו זמן זכיתי גם בקורס של מאמנים עסקיים, דרך איזשהו ערב של סניף הבנק שהייתי בו.

שלחו אותנו לתו"ת והפרס הראשון היה לזכות בקורס של תו"ת, זה של אלון גל .

גילי: תקשורת ותוצאות של אלון גל.

אליו: כן. עשו איזה הגרלה בסוף הערב, וכל אחד שם את הפתק והמקום השני היה משהו שקשור לתחום שלי.

לא יודע, חוזה שירות או משהו כזה באיזה חברה אחרת. ואז אמרתי תקשיבי, אין לי מה לעשות עם זה,

באמת, זה הידע והניסיון שלי, קחי את הפתק חזרה. כאילו תודה, אבל אני אתן את זה למישהו אחר.

גילי: רגע, אתה זכית מקום שני בשירות של משהו שאתה יודע לעשות.

אליו: כן. איזשהו פרס כזה שהוא משהו שאני יודע ומכיר. אז אמרתי, אין לי מה לעשות עם זה,

אני אתן את זה למישהו אחר, תתני את זה למישהו אחר.

היא הגרילה מישהוא אחר ואמרה לי טוב תביא את הפתק נחזיר, ואז החזירה ועוד פעם הפתק שלי עלה.(צוחק).

אז זה ברמה של לתת, אולי בקארמה (צוחק).

גילי: היקום מחזיר

אליו: כן, החזיר לי מיד. (צוחק) פעמיים לקבל את אותו פתק, זה היה נדיר.

אבל כן, תעשו טוב, תקבלו טוב. אני באמת מאמין בזה.

ואז נכנסתי לקורס כזה של יועצים עסקיים. שבכלל עזר לי גם להבין יותר טוב עבור עצמי קודם כל,

איך לנהל כספים, איך להתנהל נכון. נתן לי הרבה דברים גם במכירות, במשא ומתן, סגנונות תקשורת,

המון המון דברים כאלה שטוב לדעת אותם לכל בעל עסק, בלי קשר אם אתה הולך לעשות בזה כייעוץ.

סיימתי את זה, ואז אמרו אוקיי, בוא, יש גם קורס המשך למאמנים. אמרתי יאללה, ועשיתי גם מאמנים בתו"ת.

הכל עשיתי תוך כדי.

השינוי התחיל מזה שפתאום התחלתי ללמוד: למדתי שיווק באינטרנט, מה זה כל העולם הזה של שיווק

באינטרנט, מאימייל מרקטינג, דרך פנייה ללקוחות, וחשיפות וקמפיינים ודברים כאלה.

וגם מצד שני את היועצים ואחרי זה את האימון. ופתאום כאילו כל הצ'אקרות נפתחו מחדש וכל ההזדמנויות

פתאום התחילו להיפתח. לאט לאט סגרתי את הפעילות ב- IT, והתחלתי לגייס לקוחות בתחום השיווק.

בעולם הזה אני נמצא עד היום, של קידום בגוגל, בניית אתרים.

ובדיעבד, החלום שלי, אי שם בתחילת שנות ה- 2000 היה לקבל את החופש לעבוד מאיפה שאני רוצה.

וזה הרבה שנים אחר כך חזר אליי, וזה מה שאני עושה היום בעצם. הלפטופ זה המשרד שלי. וזה נותן לי חופש.

ואת החופש הזה היום, כשהילדים כבר גדולים… אבל זה לא רק, אפשר לעשות את זה גם עם משפחות וזוגות.

אני עושה את זה כמו שאמרתי, אני מטייל ועובד או עובד ומטייל, תלוי באיזה יום? אז זה מה שמאפשר לי.

המקצוע הזה, התעסוקה הזאת מאפשרת לי את החופש לראות עולם, לראות תרבויות, להכיר אנשים מהעולם,

ללמוד שפות. לעשות כל כך הרבה דברים שהם יוצרים לי אושר והנאה תוך כדי זה שאני עובד.

זו הדרך שעשיתי 30 שנה אחורה. כן בערך, שהביאה אותי לסוג של נוודות דיגיטלית. לטייטל הזה שנקרא נווד דיגיטלי.

גילי: אז בוא תסביר למי שמקשיב לנו עכשיו את המשמעות של המושג הזה "נוודות דיגיטלית". מה זה אומר?

אליו: נווד דיגיטלי בגדול, זה מישהו שעוסק במקצוע שהוא בדיגיטל. זה לא חייב להיות שיווק.

זה יכול להיות לדוגמא: אי קומרס. זה יכול להיות גם מטפל, או מאמן אישי או מעצב גרפי, או כותב תוכן.

יש היום עשרות אם לא מאות סוגים של מקצועות שניתן לעשות אותם מכל מקום. יש דבר אחד שמאפשר

את כל העולם הזה וקוראים לו אינטרנט. זאת אומרת, האינטרנט היום הולך איתנו בכיס. הוא זמין יותר

מאשר חשמל זמין. זאת אומרת, הוא זמין מכל מקום.

זה מטורף. יש מקצועות שאפילו לפני עשר שנים לא היו קיימים.

גילי: טוב, אבל זה ההיסטוריה עובדת בצורה כזאת שכל עשור בערך יש מקצועות שנעלמים ומקצועות חדשים

שמתחלפים, זה לא מפתיע.

אליו: אבל זה רק עכשיו. לפני מאה שנה היו מקצועות שמתחלפים כל עשר שנים?

גילי: תמיד. בוא נזכיר את הסיפור על הסוסים ברחובות לונדון. עם המכוניות שנכנסו.

תראה, גם היום אנחנו יודעים שדברים שחשבנו שיהיו ב- 2030 קרו ב- 2020 בגלל הקורונה.

אבל לא משנה. יש התפתחויות, וההתפתחויות באמת גורמות למקצועות מסוימים להצטמצם או להיעלם.

מנגד, כמו שאתה אומר, מקצועות חדשים שהם מתאימים למציאות של היום.

אליו: לגמרי. מה שקרה הקורונה האיצה מאוד את ההליכים. זאת אומרת, מה שקרה בחצי שנה

היה קורה במצב רגיל נגיד 3, 4, אולי 5 שנים.

אפילו עד הקורונה, עד 2020, לעבוד מהבית היה לרוב האנשים, לא אגיד לכולם, משהו שקצת מרים את הגבה.

מה זאת אומרת לעבוד מהבית? אחרי הקורונה כבר אף אחד לא מסתכל על זה בלהרים גבה, זה הפך להיות

הרבה יותר מקובל, הרבה יותר… זה אפילו רצוי.

גילי: היום כשאנשים מגיעים לחברות, הדיון הוא כמה ימים אתה עובד מהבית, וכמה ימים אתה עובד מהמשרד.

אליו: זה נכון.

גילי: אם אני מסתכלת, זה נורא ברור ומובן מאליו שמקצועות שהם מקצועות דיגיטליים, ודיברנו על

נוודות דיגיטלית, אבל אני בטוחה שמאזינים לנו כמה אנשים שהם לאו דווקא בעולם הדיגיטל.

והם אומרים: גם אני רוצה לעבוד מכל מקום. אז אני רוצה לשאול האם יש רק מקצועות מסוימים שמהם

אנשים יכולים להיות נוודים? אני חושבת שלא כל מקצוע…

אליו: חד משמעית שלא. חנות ירקות לא יכולה להיות בדיגיטל, כן?

כמובן שיש מקצועות שתמיד יישארו ברמה פיזית.

גילי: מישהו שיצטרך לקחת את המוצר עצמו ולארוז אותו…

אליו: נכון, נכון, נכון. גם כשאת מסתכלת על דיגיטל, בback  נוצרים מקצועות חדשים

כמו: מלקט, כמו מחסנאים, כמו מחסן לוגיסטי.

עסקי אמזון לדוגמא, הכל שם חנות דיגיטלית, כן? ענקית. אבל בback יש להם מאות אלפי עובדים!

מרמה של מחסנאים ומלקטים ושליחים. זה מייצר מקומות תעסוקה אחרים. זאת אומרת, לא כולם דיגיטליים.

מאמן אישי. אוקיי? מטפל, לא יודע מאיזה סוג. אבל בואי נסתכל על תחומי האימון, פסיכולוגים, במיוחד היום

עם זום או מיטאפ או כל מיני תוכנות שמאפשרות באמת לעשות את זה בצורה טובה ומאוד מאוד נוחה

ולא מחייבות גישה פיזית.

גילי: זה נכון, למרות שהתחומים האלה, בניסיון שלי הם קצת מתחלקים. זאת אומרת, יש אנשים

שבאמת הם יותר פתוחים לאפשרות הזאת, והם עושים ליוויים ואימונים בזום או לא משנה, תוכנות התואמות.

הרבה מאוד תהליכים מאוד מאוד טובים אני עושה עם אנשים בזום. ויש אנשים שעדיין אומרים

אני צריך את ה"פנים אל פנים."

אליו: לי יש את ה-VA- virtual assistant זה כאילו עוזר שהוא גר בפיליפינים. אני לא הייתי בפיליפינים

אף פעם, לא פגשתי אותו. הוא כבר עובד שלי יותר משנה, הוא עובד עבורי שש שעות ביום!

גילי: מה הוא עושה?

אליו:משימות יומיומיות שקשורות לעבודה, שבעיקר באי קומרס מול קייסים. קייס זה כאילו לפתוח קריאת

שירות באמזון, לטפל במלאי, לטפל בכל מיני משימות שיש לי לעשות, והוא עוזר לי לעשות את זה.

אנחנו אפילו לא מדברים ברמה יומיומית. לפחות אחת לשבוע אני איתו, אז אנחנו משתפים מסכים בעיקר.

זה לא כדי לראות אחד את השני, אלא כדי לשתף מסכים ולעבוד על אותו משהו ולעשות סיעור מוחין.

בין אם זה מחקר מילות מפתח או לכתוב טקסט ביחד, או לחשוב ביחד מה לעשות.

זה עובד וזה עובד טוב. זה לא שאני מרגיש צורך עכשיו ללכת להיפגש איתו פנים אל פנים.

כמובן היתה לי תוכנית להיות בפיליפינים עכשיו, ואז הייתי הולך אפילו לבקר אותו. אבל זה רק בקטע הבין-אישי.

זה לא משהו שהוא נדרש מתוקף העבודה.

גילי: כן.

מה גרם לך להחליט לעזוב הכל לפני שנה ולצאת למסע שבו אתה נמצא היום?

אם אנחנו נהיה כנים על הסיפור, אז עד לפני שנה, זה נכון שהייתה לך חֶבְרָה, אבל גרת בתל אביב.

העובדים שלך היו עובדים רובם, אני לא מדברת על ה- איקומרס, היו ישראלים בכל מיני מקומות.

זאת אומרת, זה עוד לא היה ממש נוודות.

אליו: לא היה בכלל נוודות. גרתי במרכז תל אביב, קודם כל הייתי בזוגיות! עד לפני שנה. גרנו במרכז תל אביב.

הייתי מאוד שונה ממה שאני היום.(צוחק) ברחוב מא"זה בתל אביב, קרוב לרוטשילד, קרוב לים.

עם קורקינט, חיים מאוד בורגניים, אבל מאוד אהבתי את זה. זה היה סוג של כיף אחר.

החלטנו להיפרד, אחרי כמה שנים טובות שהיינו ביחד. זה היה פרק ב' בלי ילדים, זה הרבה יותר קל,

בלי עניינים, כל אחד גם היה לו את העבודה שלו ואת החֶבְרָה שלו, אז לא היה עניינים של כסף.

גרנו בשכירות, נגמר ההסכם. חלמנו שנינו לעשות את הנוודות הזו, אבל החלטנו לסיים את היחסים האלה בינינו,

ואני המשכתי עם החלום וטסתי.

בדיעבד, זה היה נכון. ההתחלה הייתה, דרך אגב, מאוד לא פשוטה.

גילי: רגע, בוא נתחיל מזה שאתה טסת לקוסטה ריקה. למה קוסטה ריקה?

אליו: ביקרתי בעבר כבר בקוסטה ריקה. אהבתי מאוד את הוייב, אהבתי מאוד את הנופים.

אני מאוד מאוד אוהב טבע. אהבתי את האנשים שמה, את האופי של האנשים. זה מדינה מאוד מיוחדת,

זה מדינה שאין בה צבא. אומרים לי מה זאת אומרת אין צבא? אני אומר אין צבא! איך יכול להיות?

אני אומר אין צבא, יש משטרה, אין טנקים, אין מטוסים, אין חיילים, אין נשקים, אין! זה אומר המון!

כבר שבעים שנה שאין להם צבא, זה לא מאתמול.

ומסתבר שזה אפשרי. (צוחק) כאילו זה נשמע במציאות שלנו כאן, במזרח התיכון, זה כמעט דבר בלתי נתפס.

אפילו על פֶּרֶס חלום כזה היה גדול עליו (צוחק)

קוסטה ריקה היא באמת איזה סוג של…

גילי: חלום של ישראלים

אליו: זה לא משהו שרק הישראלים, אני פגשתי שמה המון אמריקאים, קנדים, אירופאים, מצרפת, מאיטליה,

משוויץ. שהם לא באים לטייל שם, הם באים לחיות שם! אנחנו פה מסתכלים על אמריקאים, או על אירופאים כ

מו שוויצרים או צרפתים או איטלקים שחיים במקומות מדהימים, שאנחנו יכולים להסתכל עליהם בקינאה,

והם שם עוזבים את זה ועוברים לקוסטה ריקה!

קודם כל היא מדינה בטוחה!  זאת אומרת ברמת הביטחון האישי, שזה דבר מאוד חשוב לזרים שבאים

לחיות במדינה מסוימת. היא מאפשרת לך ביטחון. אני לא בא להגיד שזו מדינה שהכל בה כולו רק טוב.

באופן יחסי, היא מדינה בטוחה, יש תמיד גם אזורים מסוימים שפחות כדאי.

היא מדהימה, במיוחד בצד של הקריביים. מקום שנקרא בוקס דל תורו, זה גן עדן.

אתה אומר אני נכנסתי לגלויה כאילו. מי שמדבר אליו, טבע ונופים ובעלי חיים, יש ציפורים מדהימות

בקוסטה ריקה, פרפרים.

גילי: מעניין.

אליו: כן.

גילי: מה הדרך הנכונה, לשיטתך, לצאת לנוודות דיגיטלית?

אליו: הרבה אנשים בעיניהם זה חלום. לצערי, יש לא מעט שמנצלים שיודעים שיש אנשים שחולמים,

ואז מוכרים להם את החלום או מבטיחים להם איזשהן הבטחות שווא כמו שרואים שהוא עם לפטופ

יושב בחוף הים.

אין אנשים בחוף הים, הייתי בהרבה חופים, תאמיני לי. (צוחק) אף אחד לא ראיתי שם עובד עם לפטופ

בחוף הים. זה גם לא כזה כיף. אם אתה כבר הולך לחוף הים, אתה רוצה להיות בים, אתה לא רוצה לשבת לעבוד.

(צוחק)  תעבוד בבית במשרד, איפה שאתה לא נמצא, באיזה workspace אבל כשאתה הולך לים אתה

לא הולך עם הלפטופ כדי לעבוד שם. (צוחק)

גילי: אתה יודע מה זה מזכיר לי? יש את הספר הזה של לעבוד ארבע שעות ביום.

אליו: כן, של פֶרִיס, טימוטי פֶרִיס.

גילי: אני מניחה שכל מי שקונה אותו קונה בהתלהבות, כי הוא רוצה באמת לעבוד ארבע שעות ביום.

ואז אתה מתחיל לקרוא את הספר, ואתה מבין שאתה צריך לעשות כל כך הרבה הכנות בשביל זה.

ולחיות כל מיני חיים אחרים, עד שאם בכלל והלעבוד הארבע שעות, זה לא בדיוק ארבע שעות.

בקיצור, אפרופו שיווק. סלוגן נפלא.

אליו: אז את שואלת מה צריך? איך להגיע לזה?

גילי: מישהו מקשיב לנו עכשיו, ואומר אני רוצה להיות נווד דיגיטלי. איך לעשות את זה נכון?

אליו: אז הדבר הראשון זה בעצם לצבור את ה- skills את היכולות. אבל לא רק ברמה של לעשות קורס

ואוקיי אני עכשיו הולך להיות נווד דיגיטלי, אלא לעבוד בזה לפני שאתה יוצא לנוודות. זאת אומרת,

להגיע למצב שאתה עושה לפחות סדר גודל של 2,000 דולר אונליין בלבד, לפני שאתה בכלל אורז מזוודה

ומתכנן לאן. אוקיי?

2,000 דולר זה ריאלי. זה לא הרבה מידי, זה לא מעט מדיי. יכול להיות שאנשים יסתפקו גם ב- 1,500 דולר

לחודש. אבל תגיע לאיזשהו מצב שאתה מייצר, אני מדבר לבן אדם, כן? אם זה זוג זה יותר, אם זה עם ילדים

זה יותר, כל אחד לפי הזה שלו, בכל מדינה זה משתנה. אוקיי?

קוסטה ריקה אגב, אחד מהחסרונות שלה שהיא מדינה יקרה. דווקא בגלל שבאים הרבה עם דולרים

ובגלל הביקוש, המחירים עולים, שגם לקוסטה ריקנים זה לא טוב. היא מדינה יקרה בטח בהשוואה

לכל המדינות שסובבות אותה. תאילנד לדוגמה יותר זולה, וגם היא הולכת ונהיית יקרה בשנה שנתיים האחרונות,

בגלל שהרוסים מגיעים לשם. אינדונזיה, למי שיש דרכון זר יכול להיות בבאלי, וזה לדוגמה מדינה יותר זולה.

יש מדינות מזרח אירופה, פורטוגל, יש הרבה מקומות.

אין פחות מ- 1,000 דולר מחיה: לינה, עם אוכל, עם נסיעות, עם דברים כאלה. זה המינימום של המינימום.

אני חושב שבן אדם, אם הוא מגיע ל- 1,000 דולר זה לא מספיק. תגיע למצב של 1,500- 2,000 דולר לחודש,

הכנסה שיש לך, פחות או יותר יציבה, קבועה.

ואז אתה אומר אוקיי, עכשיו אני יכול לארוז מזוודה ובאמת להמשיך את העבודה הזאת שלא מכאן.

שם זה יותר קשה ללמוד או להתחיל לגייס לקוחות או whatever ,אני לא יודע מה.

זה כשנגיד יש לך בייס בארץ ואתה פחות לחוץ כלכלית או משהו כזה.

צריך להבין, אנחנו לא מדברים על טיול. אוקיי? זה שונה. זה כן אתה יכול לעבור ממקום למקום,

אבל זה לא טיול כמו של תייר. אני אוהב לקרוא לזה NESTING.

גילי: אני עוצרת אותך. כי השתמשת במילה NESTING שזה אומר "כינון". זאת אומרת: אתה מגיע לאיזשהו

מקום, ואתה יוצר לעצמך איזושהי סביבה נוחה שבה אתה, מצד אחד נהנה מהמקום שבו אתה נמצא,

ומצד שני אתה צריך לעבוד עדיין.

אליו: נכון. וזה אגב אני ממליץ! אל תמהר לקפוץ ממקום למקום כל כמה ימים, כל שבוע,

זה מאוד קשה לעבוד תוך כדי.

אני לדוגמה הייתי לפעמים לוקח דירות Air BNB של חודש, במקום מסוים. בדרך כלל זה בית, מרוהט

עד רמה של הכפית וכביסה והכל, ופשוט הייתי חי שמה. אז זה יותר קרוב לרילוקיישן נקרא לזה,

מאשר להיות תייר. זה איזשהו בין לבין. זה מה שהתאים לי, יכול להיות שאחרים משהו אחר, כן?

כי אתה צריך לעבוד תוך כדי. ואם אתה מתנייד הרבה, זה גם הזמן של הנסיעות, ועד שאתה מגיע למקום

ומתאקלם ומוצא איפה הסופר, איפה זה…אתה מבזבז הרבה זמן.

כשהייתי עושה את זה אחת לכמה שבועות, עובר ממקום למקום, אז גם נהניתי להכיר מקומות חדשים

ואנשים חדשים. אבל מעבר לזה, זה גם איפשר יותר עבודה. ברגע שאתה נמצא במקום מסוים,

אז אתה לומד להכיר את השכנים וחברים, את הנהג מונית. ואז אתה יוצר סוג של חברויות או היכרויות

שהופכות את הכל להרבה יותר כיף. להיות בנוודות דיגיטלית בתפיסה שלי זה משהו אחר לגמרי.

אתה עושה את הדברים בקצב איטי, אתה מבקר מקומות. מתאים לך אתה נשאר יותר, לא מתאים אתה עוזב.

גילי: גמישות.

אליו: יש המון חופש. יש המון הזדמנויות.

הייתי מגיע ונשאר במקומות מסוימים. הייתי אוהב ללכת ברגל ממקום למקום, אפילו שהייתי יכול

לקחת מונית או תחבורה. יש את המשפט הזה אצלך באתר, של דוקטור סוס.

גילי: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

אליו: נכון, בדיוק. ואת המקומות הנפלאים האלה רואים בעיקר כשהולכים ברגל.

כשאתה נוסע באוטו, אתה לא מספיק. אתה לא חווה. כשאתה הולך ברחוב, או אפילו בשביל, או אפילו בדרך.

פתאום…

גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, אבל אני מאוד אוהבת את מה שאמרת עכשיו, ואני כאילו משליכה את זה

בכלל על העניין הזה של מה שאתה אומר נוודות דיגיטלית. שבאמת אם אתה עושה את המעברים האלה

בראש התייר, כמו שאמרת, אז אתה פחות נכנס לדברים, פחות נחשף לדברים, פחות מעמיק.

וההליכה ברגל, זה בעצם מה שאתה אומר של הלהישאר יותר זמן במקום, לחוות אותו יותר, לייצר איזושהי

מציאות.

אליו: נכון. ואם אתה כבר נמצא במקום, תנסה לדבר את השפה של המקומיים. זה בכלל משדרג את החוויה.

אז אני התחלתי ללמוד ספרדית. וכשהתחלתי לתקשר בספרדית, לא משנה כמה עילגת היא הייתה,

המקומיים תמיד מקבלים את זה כמשהו שאתה מכבד אותם. תחשבי עכשיו על מישהו שבא לארץ ומדבר

איתך עברית. זה לא משנה כמה הוא ידבר זכר/ נקבה, זה ברור שהוא לא מִפֹּה. אבל תרגישי כאילו

שהוא עושה מאמץ כדי לדבר בשפה שלך, וזה ייצור תקשורת אחרת מאשר תדברו אנגלית, נכון?

גילי: נכון.

אליו: זה משהו שמאוד הופך את החוויה למעניינת, לדבר את השפה של המקומיים.

אחד הדברים המאתגרים, ואני ממש אומר מאתגרים, בנוודות דיגיטלית, זה נושא של סביבת עבודה.

זה לא פשוט לעבוד כשאין לך את המשרד, שולחן עבודה, מגירות, מדפים, אין כלום. אני לדוגמה,

למדתי עם הזמן שכדי לעבוד בצורה יעילה, ואני חייב לעבוד, אין לי כאן את האופציה של בא לי לעבוד,

אני עובד, לא בא לי… אני חייב לעבוד! יש לי אחריות!

גילי: יש לקוחות…

אליו: בדיוק! לייצר את הסביבת העבודה גם ברמה הפיזית, אבל גם בראש, זה דבר שהוא מאוד מאתגר.

אנשים תמיד אומרים אוקיי, החלום שלי, מסתכלים על הטיולים ועל החוויות שאני מספר על חוויות,

להכיר אנשים ועל הנופים ועל וזה ממש כיף. אבל כשאתה צריך במקביל לזה גם לעבוד, זה מאוד מאוד מאתגר.

דיברתי עם הרבה נוודים שפגשתי בדרך במקומות אחרים, שמתמודדים עם אותו קושי.

גילי: אני חושבת שצריך מאוד לדעת לעשות את העֲצִירוֹת. את החלוקה הזאת, את ההבחנה המדויקת

בין מתי אני בטיול ומתי אני עכשיו אני רגע עוזב את הכל, אני מתנתק ואני עובד. כי כמו שאמרת,

יש לי את הלקוחות ואני צריך את הזמן עבודה.

אליו: גילי, מה שאת אומרת הוא מאוד נכון, אבל בפועל את באיזשהו אי טרופי. סביבך יש אנשים שיורדים לחוף,

הולכים לעשות קיאק… ואז את אומרת עכשיו אני צריך להיכנס כאן ל workspace לעבוד?

את מתיישבת מול הלפטופ, את מסתכלת…

גילי: לא בא לי… (צוחקת)

אליו: בדיוק! זהו, גם אפילו שיש לך את הסביבה הפיזית, זה קשה! לא היה לי פשוט הרבה זמן עד שמצאתי.

גילי: אז מה עושים?

אליו: לא היה לי פשוט עד שמצאתי (צוחק). קודם כל, כשאתה מגיע למצב שאתה מול מחשב

והראש שלך לא בעבודה, עדיף שתקום מהמחשב.

גילי: לך לבריכה (צוחקת)

אליו: כאילו לך, תעשה משהו ותחליט שאתה תעשה את זה אחר כך. אני אגיד לך משהו שאולי יכול להישמע

לך מוזר. משמעת עצמית היא לא הפתרון. ובטח לא הלקאה עצמית ושיפוטיות, ואני לא בסדר ואיזה דפוק אני,

ואני חייב לעבוד ואני חייב חייב. זה לא יעזור.

גילי: אז מה כן?

אליו: לדעת את הלמה… לדעת את הלמה… זה התשובה. מה היה הלמה שלי? ידעתי שאם אני לא אשב

ואני אעשה את זה, אני לא אוכל להמשיך לטייל!

ולא מהמקום שאני חייב ומשמעת עצמית, של ברזל, של פלדה, של לא יודע מה, של כל המנטורים האלה. לא!

זה יכול להיות למה אחר, כל אחד עם הָלָמָה שלו. יש משפט כזה שאומר כשאתה יודע את הלמה

האיך הוא כבר יותר קל. Know Your WHY.

גילי: נכון, אבל עדיין בטכני, ברגע עצמו. בסדר, אני מבינה, אתה אומר לעצמך רגע, אתה רוצה לטייל,

אתה צריך לשלם את זה באיזשהי צורה. אבל ת'כלס באותה נקודת זמן, שכמו שאתה אומר,

אתה צריך לשבת ב workspace שלך, וההוא הולך לבריכה, או לים או החבר'ה יצאו לטייל, בסוף כן צריך

איזשהי משמעת או משהו.

אליו: זה סוג של משמעת עצמית, שאתה אומר, אוקיי, אני עכשיו הולך לשבת ולעבוד. ואני מוותר

על משהו אחד, כדי לזכות במשהו בטווח הארוך. כי הטווח הארוך יותר חשוב לי מאשר הסיפוק המיידי.

כן, זה גם משמעת עצמית, אבל זה לא לחשוב במושגים של: "אני משעה עד שעה כל יום ככה וככה וזה".

זה פחות עובד בסביבות העבודה האלה, כי זה פחות מתאפשר.

גילי: מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול לתת למאזינים מתוך הדרך שאתה עברת?

אליו: דיברנו על מקצועות. אני אוסיף כאן עוד משהו. אמרתי שאני אפילו אצלי אני מיישם את זה.

זה לא להיות עם מקור הכנסה אחד, רב גוניות. קוראים להם היום סלשרים.

אני מעצב גרפי סלאש כותב תוכן, סלאש סלאש סלאש.

אז אם פעם זה היה נחשב לבן אדם שהוא לא יציב בחיים שלו, היום זה הכרח אני חושב.

שיהיה לך יותר ממקצוע אחד שאתה יכול לייצר ממנו הכנסה. שיהיה לך יותר מערוץ אחד, גם אם אתה נגיד

באי-קומרס אז שיהיה לך יותר מחנות אחת. אוקיי? אני באופן אישי, אחת מהחנויות שיש לי זה באמזון

ארצות הברית, ליין שלם של מוצרים סגרו לי. בגלל רגולציה, לא בגלל שעשיתי משהו רע, לא! בגלל שזה אמזון!

פתאום הכנסה של בין 2,000 ל- 3,000 דולר בחודש נסגרה ביום!

אז קודם כל, עצם זה שיש לי מקורות הכנסה אחרים, לא עכשיו השמיים נפלו. ואני מטפל, ויקח זמן, ונדאג שאיכשהו הערוץ הזה יחזור לפעול.

קראו לזה פעם "קללת האחד". אל תהיה תלוי במשהו אחד: לא בלקוח אחד, לא בספק אחד, לא בבנק אחד,

לא במקצוע אחד. כל דבר שהוא אחד, שאם הדבר הזה הולך אתה בבעיה, אז אל תהיה תלוי בדבר אחד.

גילי: זה שני דברים שונים. זה גם להיות סלאשר, וגם לא להסתמך על דבר אחד. כי הסלשר זה אומר תלמד

כמה דברים, תתעסק בכמה דברים. ואל תסתמך על אחד, זה שאתה ביחסים שלך או בדברים שאתה עושה

עם אנשים אחרים, לא משנה אם זה נותני שירותים או מה, שיהיו לך אופציות, שלא תהיה תלוי במשהו אחד.

אליו: נכון.

אם אני יכול לדבר על ה-טיפ מבחינתי לנוודות דיגיטלית, זה במילה אחת: מינימליזם כאורח חיים.

אפשר עכשיו לדבר על זה עוד שעות, מה זה מינימליזם ואיך מיישמים מינימליזם. אבל בתפיסה שלי

מינימליזם זה בעצם להיות מחובר לערכים שלך. וכל מה שלא מחובר לערכים שלך, לשחרר באהבה.

גילי: תן דוגמה.

אליו: אני למדתי להשתחרר מחומר! חומר זה: רהיטים, גאדג'טים, בגדים, כל מה שהוא לא משהו

שמבחינתי נחוץ לי ליום יום. זאת אומרת זה לא שאין לי בגדים. אני לא הולך ערום ברחוב.

אבל אני במשך חודשים יכול להיות עם מזוודה שיש בה עשר חולצות טריקו, עשרה זוגות תחתונים,

חולצה אחת לדייטים, כפכפים, נעליים.

גילי: המינימום שאתה צריך.

אליו: ואני עושה כביסה פעם בשבוע, פעם בעשרה ימים, משהו כזה, לא נתקעתי אף פעם!

תמיד יש איפה לכבס וזהו. עכשיו, כשאתה בראש מינימליזם, אתה גם אם אתה רוצה לקנות משהו,

אתה לא יכול. אתה רואה איזה תמונה יפה או משהו שבא לך לקנות. אין איפה לשים את זה. (צוחק)

עכשיו אנחנו בתרבות צריכה. אנחנו צורכים הרבה, גם ב-ח' וגם ב-כ'. (צוחק) אז זה לקנות רק מה שצריך.

מעבר לזה שזה גם נכון בהתנהלות כספית, זה נכון ברמה מנטלית.

גילי: זה משחרר.

אליו: משחרר ונותן חופש. אני חופשי מלהיות קשור למשהו חומרי. מבחינתי זה יכול להיות דירה ורכב

ומקום עבודה, משהו שהוא…

גילי: כובל אותך…

אליו: היום אין לי את הקושי הזה שאנשים אומרים: "אבל יש לי בית עם משכנתא, יש לי אוטו, מה אני אעשה?"

אז כשאנחנו נפרדנו, היה לנו בית והיה דירה והיה ריהוט וזה. המחשבה בזמנו הייתה שאנחנו הולכים על זה ביחד,

אז אמרנו נמכור הכל, או נאחסן מה שיישאר. אבל ברגע שמירב החליטה שהיא עוברת לרעננה,

אז התחלנו למכור, והיא לקחה את מה שנשאר ואני נשארתי בלי. בהתחלה משהו בתודעה, פחד,

איך אני אהיה בלי? ואז אתה מבין: זה שאתה בלי, זה רק נותן לך יותר, לא פחות.

ופתאום אתה אומר: אוקיי, איזה כיף לי שאני בלי, איזה יופי!

גילי: אבל… אנשים יגידו לך: "בסדר, אתה גיבור כי יצאת מישראל ואתה חי במקום שיותר זול לחיות בו

מאשר בישראל, ואז זה בסדר. אבל אם אתה תחזור לחיות בישראל, אתה לא תוכל לאפשר לעצמך

להיות במינימליזם הזה".

אליו: בוודאי שכן, יותר ממה שהייתי בעבר. להיות במינימליזם זה לפעמים נשמע כמו סגפנות. זה ממש לא!

זה אומר לשחרר באהבה כל מה שאנחנו לא צריכים בחיים. זה נותן יותר חופש.

גילי: אתה מתכוון בעצם, אם אני מבינה נכון, להיות קשוב למה אתה באמת צריך.

אליו: בוודאי!

גילי: לא להשתעבד ל…

אליו: לזה שיש לו ההוא, ולהסתכל מה האחרים. אנשים קונים המון! הרבה יותר ממה שהם צריכים.

ופתאום כשאתה משתחרר מהמחשבה הזאת של אני רוצה, או אני צריך, או אני חייב.

אתה פתאום מקבל אושר ב-א'. מינימליזם שהוא הרבה מעבר רק לנוודות. אבל הוא מחויב!

שאפשר עוד להתחיל מהארץ לנסות לראות איך אתה…

גילי: משתחרר…

אליו: מביא לחיים שלך את התפיסת חיים הזאת.

אני חושב שגם סתגלתנות היא תכונה מאוד חשובה בתור נווד. Shit happens. זאת אומרת, זה שנשמע תמיד

הכל חלום ונופים וכזה, דברים לפעמים משתבשים. יכול להיות שפתאום נגנב משהו, או איבדת משהו

או פספסת רכבת או מטוס. אתה נהית חולה פתאום. להבין שדברים כאלה קורים ולא לקחת את זה בצורה קשה.

לקוח עזב, או נסגרה לי חנות באמזון, Shit happens כל הזמן.

הסתגלתנות זה מן תכונה שאתה אומר, אני אעשה אדפטציה, אני אשנה. אוקיי. לא פה, אני אמצא את הפתרון.

אני לא אאבד את הראש. אני לא אכנס לפאניקה, העולם לא ייפול, אני אמצא פתרון.

להיות קצת כמו מים כזה, למצוא את הדרך, להבין שאנחנו במצב צבירה משתנה כל הזמן.

גילי: זה נכון, גם בחיים הרגילים.

אליו: חד משמעית.

גילי: אבל אין ספק שיש משמעות הרבה יותר כבדה, לכל הדברים האלה שדיברת, כשאתה בנוודות.

אליו: נכון.

אני חושב שמאוד חשוב לדעת להתנהל עם תקציב. אני באופן הדוק, מנהל רישום.

כמו שאמרתי לך, להרוויח את ה- 1,500 דולר או ה- 2,000 דולר, זה אומר שזה התקציב שלך!

עכשיו, אם אתה לא מנהל רישום ומתנהל באופן הדוק, איך תדע?

אני לדוגמא יש לי Airtable  ואני מנהל את הרישום ברמה פסיכית, אבל אין לי הפתעות!

זה לא אומר שלפעמים אני לא יכול להיות מעל התקציב, אבל חודש אחרי זה אני אהיה פחות.

גילי: לא להגזים, אבל מצד שני להיות בבקרה.

אליו: בדיוק. להיות עם יד על הדופק, להיות מחובר למספרים. כמה אני מרוויח, כמה אני מוציא.

יש כל מיני הרגלים שמאוד נחמדים לי באופן אישי, הרבה שנים. הם לא בהכרח רק נוודות דיגיטלית,

אבל יש סוגים של הרגלים שכדאי ליישם אותם בחיים והם תורמים לאורח חיים דיגיטלי, נקרא לזה.

אורח חיים בריא זה משהו שאני כבר חי אותו עשר שנים אחורה. בין אם זה תזונה, בין אם זה פעילות גופנית.

יש לי הרגל: אני כל מקלחת מסיים דקה אחרונה, עם מים קרים. חורף, קיץ, לא משנה מה.

או שאני פותח כל בוקר עם ארבע כוסות מים, הם מחזקים לי את המערכת החיסונית, והם תורמים

לבריאות שלי, ל- wellness שלי.

גילי: כן. גם אם אתה מסתובב בעולם, אתה רוצה להיות בריא ולא להיתקע חולה באיזו מדינת עולם שלישית.

אליו: נכון.

ואתה יכול להיות חולה, וקרה לי שהייתי חולה יום יומיים וזה עבר. לא נעים, אבל בסדר. תדאג לעצמך, לגוף.

מאוד מאוד חשוב ל- wellness. אני לא אוכל בשר אדום, לדוגמא.

כל אחד שימצא לעצמו משהו שבאמת מחזק את הבריאות. בריאות מבחינתי היא ערך עליון. תהיה בריא.

זה מאוד מאוד חשוב, כדי שתוכל גם ליהנות מהדרך.

עוד כדאי בזמן נוודות במיוחד, זה לרשום יומן.

מקומות מאוד מאוד יפים, זריחה על החוף, שקיעות מהממות, מפלים. היכרויות עם אנשים, אתה חווה

המון חוויות, אתה מכיר המון אנשים. אני זוכר, אמרתי בואנה, הכרתי כאן בחודש, אנשים יותר ממה

שהכרתי בישראל במשך שנים!

כאילו הייתי כותב במיוחד חוויות משמעותיות, לא כל יום. זה היה יותר בקטע של יום אחד אני אחזור

ואקרא את הדברים האלה.

וזה להיזכר וגם להנציח את הרגע, לשמר אותו בזיכרון בצורה יותר משמעותית.

גילי: זו דרך לעבד את הזיכרון.

אליו: והוקרת תודה שהיא דרך נהדרת, לא לקבל את הדברים כמובן מאליו, אלא להגיד וואי איזה יופי

היה לי כאן היום.  

תהיו פתוחים ותשתפו ותתעניינו ולפעמים אנשים שיושבים לידך באוטובוס.

זה היכרויות שהם מאוד מעשירות את החוויה.

אל תלכו לישון במלונות, תישנו בהוסטלים. לפעמים זה נשמע סליזי אבל לא! יש לדוגמה את רשת סֶלִינָה.

כל מקום שהיה סֶלִינָה באזור שבו הייתי, הייתי תמיד הולך לסֶלִינָה. קודם כל בגלל שיש להם  workspace.

גילי: זה ספציפי לקוסטה ריקה?

אליו: לא לא, אפילו בישראל יש! זו רשת בינלאומית.

אגב, חברה של שני ישראלים, נדמה לי, שהקימו את זה, רשת בינלאומית. הונפקו גם לפני שנה בארצות הברית.

סֶלִינָה היא דוגמה לסוג של הוסטל שיש בו הרבה מאוד נוודים דיגיטליים. זאת אומרת זה באמת המוטו שלהם,

בכל מקום בסֶלִינָה יש  workspace. אנשים באים לשם ועובדים ושקט שם.

יש שמה בּוּטִים כאלה שסגורים, מבודדים מרעש. אם מישהו צריך לעשות טלפון, או שיחת ועידה,

או משהו כזה, אז הוא נכנס. אבל לצד זה יש גם מתחמים של wellness, של יוגה ומדיטציה.

וההיכרויות שמה, למה אני אומר אל תלכו למלון? כי במלון כל אחד לעצמו.

תישנו בדוֹרְם! אני הייתי הולך לישון בדורמים.

גילי: מה זה דוֹרְם?

אליו: דוֹרְם זה חדר משותף של 4, 6, 8. זה נשמע כאילו: מה אתה ילד? לא!

אני פגשתי שמה אנשים, הייתי בהלם, לא רק בני גילי, אלא בני אפילו שבעים פלוס! שהם מטיילים וישנים.

זה בעצם נורא נחמד. אני בדרך כלל לא נמצא במשך היום בחדר.

בבוקר התארגנות ויוצא, וחוזר בערב התארגנות והולך לישון.

ואז גם העלויות הן בהתאם! כי אם אתה רק ישן במלונות זה יקר. ואז אתה לא יכול לחיות בתקציב

של 1,500 דולר בחודש, או 2,000 דולר בחודש.

אז אפרופו תקציב, יכול להיות גם תקציב יומי. אני שאפתי להיות עד חמישים דולר ללילה, ללינה.

צריך לזכור שבאנו ליהנות.

אני בא בגישה שאני באתי ליהנות, לפחות עד שאני אזדכה, אני אנסה ליהנות כמה שיותר.

גילי: יפה. מה התוכניות שלך להמשך?

אליו: פשוט להמשיך, עד שיימאס. יש מדינות נוספות שאני רוצה לבקר בהן. לפחות לשנים הקרובות,

זה ה-  Lifestyle שאני החלטתי.

יש גם מחיר לא פשוט שאני משלם, לדוגמא, זוגיות. אני אומר אוקיי, זוגיות זה לא דבר מתאים

לאורח חיים כזה, ואני מקבל את זה. אבל לפעמים פתאום קרה לי שהכרתי מישהי והיה חיבור ממקום

בלתי צפוי של ממש אהבה. מהרגע הראשון היא ידעה שאני תוך חודשיים, חודשיים וחצי עוזב,

ובכל זאת היה קשר מאוד מאוד משמעותי ומאוד מאוד הדוק. ואז אתה עוזב את זה. נשבר הלב!

לפעמים אתה שואל עד כמה זה נכון. אין לי תוכניות ארוכות מדי, אבל לפחות לכרגע.

בקרוב אני מתכנן לטוס לארצות הברית, ואחר כך מקסיקו. נראה, לא יודע, אני קונה כרטיס One Way.

גילי: מה שיהיה יהיה.

אליו: כן. יהיה לי טוב אני אשאר יותר, כשלא אז אני אעבור, כשאני ארצה אני אחזור.

יש לי כאן עדיין אמא, שתהיה בריאה. היא סיעודית, והיא כבר מבוגרת והיא דמנטית

וכל עוד היא איתנו כאן אני רוצה להיות איתה יותר. אבל בין לבין, כזה.

גילי: תודה אליו על השיחה המעניינת!

אליו: תודה לך גילי.

תמלול חלק 2- אחרי שנה

גילי: שלום אליו.

אנחנו נפגשים שנה אחרי ההקלטה המקורית של הפרק הזה, ובעצם המון דברים קרו בשנה הזאת.

והרגשנו שאנחנו צריכים להוסיף פרטים ומידע שקשורים ככה לכל מיני דברים שקרו בשנה האחרונה.

אז בוא נתחיל מזה שתספר איפה בעצם תפס אותך ה-7 באוקטובר, כי כשאנחנו דיברנו אתה היית

בעיצומו של מסע נוודות דיגיטלי.

אליו: נכון. אז 7 לאוקטובר תפס אותי בארץ! חזרתי שלושה שבועות לפני כן ב-15 לספטמבר מנוודות באירופה.

זה התחיל בהולנד, בלגיה, גרמניה, דנמרק וצרפת. התוכנית הייתה חודש אחרי לטוס לארצות הברית.

אז ככה שבין אמצע ספטמבר לאמצע אוקטובר הייתי בישראל, בדיוק בתקופת החגים.

אני אוהב להיות בחגים, וזה נוח לפגוש את כולם, כי כולם באים, אני לא צריך ללכת לפגוש אחד אחד.

14 לאוקטובר זה היה מוצאי שבת, שבוע אחרי ה-7 לאוקטובר. באמת הייתי על המטוס, כבר היה לי את הכרטיס.

במקרה שלי זה בא לי בתזמון הכי טוב שיכול להיות. השבוע הזה של 7 לאוקטובר, כמו כולם,

עם רגשות מעורבים של כעס, תסכול, חוסר הבנה מה קורה פה. איפה הצבא? איפה הממשלה?

הסיפורים שמתחילים להגיע כל יום, הרחובות הריקים.

מהמקום הזה של מועקה, לילות ללא שינה, כשהיה לי את האפשרות לעלות על המטוס, טסתי מפה לניו יורק.

דרך אגב היו אנשים שהרימו גבה, ו-"אתה בורח". את המקום של לחיות לפי מה אחרים חושבים או אומרים

אני כבר שמתי בצד. זה כבר לא מה שמנהל אותי ואני עושה את מה שאני מרגיש שטוב לי.

וזה עבורי זה היה טוב ההזדמנות הזאתי לצאת מהארץ. חשבתי שאני טס לחודשיים. באותו זמן הזמנתי

חברה להצטרף אליי, וגם היא הרגישה שזה נכון לה, והיא הצטרפה אליי זמן קצר אחרי שכבר אני

הגעתי לארצות הברית. בעצם התכנית הייתה לקראת סוף דצמבר לחזור לישראל.

ואמרתי לעצמי: אוקיי, עד אז המלחמה תיגמר. כמו שהורגלנו לסבבים שנמשכים שבוע, שבועיים, שלושה.

מי ידע שהיום אנחנו מקליטים את זה באוגוסט 2024 כמעט שנה אחרי, ואף אחד עוד לא רואה מתי זה ייגמר,

ואיך זה ייגמר, לצערנו הרב. וזאת הייתה המחשבה.

ואז כשהייתי שם, הבן שלי אז חי במנהטן, היום הוא כבר בארץ, הוא חזר לטובת לימודים.

אני זוכר, אמרתי אוקיי אני אחכה שהמלחמה תיגמר ואני אחזור לארץ. המלחמה לא נגמרה, ואז דחיתי.

כל פעם דחיתי ודחיתי את החזרה שלי, כי דברים שרואים מפה לא רואים משם. זאת אומרת, התחושה

של מה שקורה בארץ כשאתה נמצא מרחוק, היא שונה מאשר כשאתה חי פה בארץ.

את בטח מכירה את זה. כלומר, אנשים מסתכלים ולא מבינים איך אנחנו חיים פה בכלל.

ואני אומר הכל כרגיל! אפילו אנחנו שבועיים לתוך האיום האיראני, שלא מגיע טפו טפו, אף אחד מאיתנו

כמעט לא שינה באופן מהותי את החיים שלו. ממשיכים לחיות פחות או יותר רגיל. אני לפחות לא פגשתי,

יכול להיות שיש אנשים כן?

גילי: אני לא מסכימה!

אליו: באופן מהותי! אנשים יותר בבית, פחות זה אבל…

גילי: הכבישים ריקים, אנשים ישנים פחות טוב, הרבה מאוד לחץ, אכילה רגשית, הרבה מאוד דברים

שאנשים עוברים, מתחים וכולי.

אליו: אני מסכים, אבל שואלים אותי: "תגיד אתה כל הזמן בממ"ד?" כשמישהו מדבר איתי מחו"ל,

ככה זה נראה כשאתה שם. אני זוכר איך אני חוויתי כשהייתי ב-15 באפריל בחו”ל, איך אני חוויתי

את המתקפה האיראנית. ואחי סיפר לי שבכלל הוא ישן כל הלילה,(צוחק) ובבוקר הוא קיבל הודעות

מכל מיני ספקים, מספרד וזה. תגיד הכל בסדר? אתה חי? אז יש הבדל בין לחיות את זה פה

לבין איך זה נראה מבחוץ.

To make Long story short  הייתי שמה, ובאמת הרגשתי שכל עוד אני יכול, אני לא ממהר לחזור לישראל.

ואחרי חצי שנה בארצות הברית שטיילתי לאורך החוף המזרחי בעיקר, מבוסטון בצפון עד וושינגטון בדרום,

תקופה מדהימה, מדהימה, מדהימה.

אבל אחרי חצי שנה עם ויזה תייר אתה צריך לעזוב. האופציה שלי הייתה צפונה לקנדה, אבל היה מרץ

וזה עדיין קר. אמרתי נחזור לקוסטה ריקה, זה הבית השני שלי. כיף לי שם, חם שם, חברים, אנשים, מכרים.

במרץ, באמצע מרץ טסתי מארצות הברית לקוסטה ריקה. הייתי שם שלושה חודשים, גם שם הוויזה

תוך שלושה חודשים נגמרת. ואז הייתה לי הזדמנות, הזמינו אותי לבית בארצות הברית בחוף המערבי.

אחרי שבועיים לצערי הרב קיבלתי הודעה שאמא שלי נפטרה באופן פתאומי, וחזרתי לארץ.

ומאז אני פה, מתחילת יולי. מבחינתי אני יכול לומר, האפשרות, הבחירה שיש לך לא להיות בארץ בזמן כזה,

היא משהו שאני מאוד מוקיר תודה עבורו. זאת אומרת, זה לא קשור כרגע לנוודות דיגיטלית ספציפית.

אלא את היכולת לבוא ולהגיד אוקיי, כרגע לא טוב לי פה, אני עובר.

הייתי עושה את אותו דבר גם אם לא הייתי מתכנן מראש לטוס לארצות הברית, אולי הייתי טס למקום אחר,

אבל ההוקרת תודה שלי היא על עצם היכולת שלי לקחת את עצמי עם המשרד, עם הבית, עם הכל,

שזה בעצם תיק עם לפטופ, כן? ולהעביר אותו למקום אחר. כמו צב במקום מסוים.

אני יודע על אלפי משפחות, במיוחד מהצפון, שבחודשים האחרונים עוזבים את ישראל.

אני אומר את זה בכאב, ליבי איתם, אני יכול להבין אותם. ישראל מהבחינה הזאת יורדת מנכסי

המשאבי אנוש שלה.

כשיש לך את האפשרות לייצר הכנסה שכולה אינטרנטית, ללא תלות במקום, זה נותן חופש. אוקיי?

הרבה מעבר לכיף של השילוב עבודה עם טיול, ותרבויות, ומדינות וכל הדברים האלה שזה כמו בונוס.

אנחנו כאן בפודקאסט שעוסק בקריירה. ואם יש מישהו, שלדעתי כן, חושב על קריירה חדשה

ויכול לבחור בסוג של עבודה שמתאפשרת לעבוד מכל מקום, זה ערך מוסף גדול מאוד.

וחשוב מאוד שאנשים, גם אם הם לא היו שם עד היום, או גם אם יש להם עבודה קיימת ויכולים לתרגם אותה

ל remote worker הזה. אפילו כשכירים! היום יש יותר פתיחות מצד חברות לאפשר לאנשים להמשיך

ולעבוד מחו"ל ולא רק מרחוק, במודל של remote גם אם הם שכירים.

גילי: אנחנו סיימנו את שיחתנו הקודמת בטיפים שנתת לאנשים שרוצים לעשות נוודות דיגיטלית.

אז השאלה היא האם השנה הזאת והניסיונות הנוספים שלך, החוויות החדשות, האם ישנם טיפים

או משהו נוסף שאתה רוצה לומר?

אליו: כן. יש הרבה מאוד דרכים לחיות גם כשאתה מְנַוֶוד. זה כמובן משתנה מאחד לאחד.

אני בדרך כלל לבד, או שמתלווים אליי לתקופות מסוימות. אבל רוב הזמן אני עובר ממקום למקום בעצמי.

כמובן שאם זה זוג, או אם זה זוג עם ילדים, אז זה שונה.

אבל זה נשמע נורא יקר מצד אחד נכון? כאילו לחיות… בכלל, אני מספר על חצי שנה בארצות הברית,

אנשים שיוצאים לשבועיים שלושה טיול משפחות בארצות הברית מוציאים מאה אלף שקל.

איך אתה חי שם כל כך הרבה זמן? אז יש דרכים שאפשר לחיות לדוגמא, וזה טיפ שאני יכול לומר אותו היום,

כמי שאולי לא חשב על הדבר הזה, בחו"ל אפילו בחינם!

אחת מהדרכים לדוגמא, שבהם אני השתמשתי הרבה מאוד גם בארצות הברית וגם בקוסטה ריקה,

זה להיות  pet sitter. לצורך העניין, אני רשום בפלטפורמה שנקראת Trusted house sitter,

שזה אתר שמחבר בין אנשים שיש להם חיות מחמד, כלבים וחתולים בדרך כלל, ורוצים לצאת לחופשה

או נסיעה ממושכת. זה יכול להיות לפעמים כמה ימים, אבל לפעמים אפשר למצוא שם אנשים שמחפשים

לצאת לחופשות של שבועות ואפילו חודשים. בעצם מזמינים מישהו שיחיה אצלם בבית, וידאג לבית,

ולכלבים או חתולים, או גם וגם. וכמובן אין כאן כסף. זאת אומרת הם לא משלמים לך ואתה לא משלם

על השהות. אז אתה בעצם מקבל בית.

בדרך כלל זה בתים, במיוחד בארצות הברית, אבל גם בקוסטה ריקה שהייתי, בתים מדהימים. זאת אומרת

אתה יכול לראות את הבית לפני כן. יש תמונות, אתה גם מדבר עם הבעלים, אתה רואה מי החיות,

אין כאן בדרך כלל עיזים.

לדוגמא: כל התקופה שאני הייתי בארצות הברית, כמעט חצי שנה כמעט לא שילמתי על לינה.

גילי: אתה מתכוון לזה שזאת דרך לממן מגורים, אבל זה עדיין לא סותר את זה שהמשכת להתפרנס מאותן עבודות דיגיטליות שלך?

אליו: חד משמעית. כל בית שהייתי בו, המשכתי לעבוד כרגיל! הרבה אנשים מרימים גבה כשאני מספר על זה,

אבל אני הייתי בבתים מדהימים, גדולים, של אנשים בעלי אמצעים וכסף. שאפילו את האוטו שלהם נתנו לי.

קודם כל זו חוויה שונה מאשר לחיות ולעבור בין בתי מלון, Air BNB הוסטלים, whatever כי אתה חי בבית!

אז כשאתה חי בבית אתה גם מרגיש בבית. במיוחד אחרי שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה שאני שם.

הקשרים הבין אישיים עם האנשים היו מדהימים. יש אנשים שאני איתם עד היום בקשר מדהים.

לא פעם היה מצבים שאפילו לא פגשתי את הבעלים פעם אחת. זאת אומרת השאירו לי מפתח ואני השארתי

את המפתח כשיצאתי, ובין הלוך חזור לא פגשתי אותם. זאת אומרת רמת האמון, לא סתם האתר נקרא

Trusted house hitters זה בנוי על אמון. אני עזרתי למספר אנשים להיכנס לפלטפורמה הזאת,

להבין איך להתנהל בה.

וזה דבר מדהים.

גילי: וזה רק בארצות הברית?

אליו: לא לא לא! זה בכל העולם!

אתה נרשם, אתה משלם מנוי שנתי, אני חושב שהוא 100 ומשהו דולר, יש איזה שלושה מסלולים

ואז הכל פתוח לך, תשתמש כמה שאתה רוצה. כלומר אין קשר בין כמה סיטינגים אתה עושה.

קוראים לזה סיטינג, לבין התשלום. זאת אומרת התשלום מנוי שנתי וזהו. גם הבעלים צריכים לעשות מנוי.

מנוי של  pet owners. הפלטפורמה מאפשרת להם לפרסם את הליסט: אנחנו מחפשים מתאריך עד תאריך,

זה הבית שלנו, זה הכלב, זה מי שאנחנו… אתה כותב על עצמך, מי אתה,

יש לך reviews יש להם reviews וזה עובד מדהים.

זה סוג של טיפ שאנשים אולי לא מכירים ואני ממליץ בחום להיכנס, להכיר ולהבין שאפשר לצורך העניין לטייל,

לחיות, בעלויות מינימליות במשך חודשים.

גילי: מה שאתה בעצם אומר שאפשר יחד עם הדבר הזה גם לטייל, וגם לעבוד.

אליו: אפשר לשלב את זה, זה לא או או. ודרך אגב, זה לא תלוי גיל! ראיתי בני 60 ויותר, 70 אפילו

שמשלבים את זה. במיוחד, במיוחד. אנשים שהם Animal Lover  יש לזה ערך מוסף.

כי לדוגמא הרבה פעמים אתה לבד, ופתאום יש לך איתך כלב או כלבים, או חתולים ואתה אוהב את זה,

זה כבר חוויה אחרת.

גילי: טיפ נוסף?

אליו: תצאו מהארץ עם כרטיס לכיוון אחד.

גילי: למה?

אליו: כדי לאפשר. כי המקום שבו בראש שלך אתה לא צריך לחזור בתאריך מסוים, אם זה מתאפשר כמובן,

האפשרויות נפתחות. תהיו גמישים במחשבה ובאפשרות להגיע למקומות.

כשאני טסתי להולנד, טסתי בכרטיס כיוון אחד, לא ידעתי מתי אני אחזור, לא היה לי מסלול.

לא ידעתי שאני אהיה אחר כך בגרמניה. בטח לא בדנמרק, בלגיה, כל היום מבחינתי על הדרך כזה.

וכשאתה פותח את עצמך לאפשרויות וגמיש במחשבה להיות פה להיות שם, אז הדרך הרבה יותר מהנה.

כשיש לך את האפשרות לעבוד מכל מקום אז זה באמת לא חשוב. אז איזה יופי, כי הזדמנויות צצות בדרך.

אם אתה פתוח להקשיב, כי כל הזמן הן סביבנו.

גילי: יש איזשהן תובנות חדשות שהן ספציפיות לשנה הזאת? זאת אומרת, דיברנו לפני שנה,

עברה השנה הזאת עם כל המשמעויות שלה. האם זה הביא איתה איזשהן תובנות ספציפיות אלייך

שהן אחרות ממה שהיו לך קודם?

אליו: כן.

תמיד ידעתי שאני אוהב טבע. ויכולת הריפוי של הטבע. לא חוויתי אותה באמת אף פעם.

אני זוכר כשטסתי ב- 14 לאוקטובר לארצות הברית, הייתי בבלבלה.

הראש כאילו לא יודעים איפה לשים אותו. לקח כמה ימים עד ששכרתי רכב ועליתי לכיוון Upstate ניו יורק.

אזור ההדסון ואלי אנשים מתנהגים אחרת, מדברים אחרת. הכל כזה הרבה יותר איטי, שום דבר לא דומה לסיטי.

אוקטובר זה סתיו. והתחלתי לראות את העצים בצבעים של כתום וצהוב וירוק, ועם הנסיעה הזאת לאורך

דרך מהממת, באמת מהממת בתקופה הזאת. התחלתי להרגיש איך לאט לאט משהו מתחיל בי להירגע.

וכבר באותו יום כשהגעתי, פגשתי את הבעלים והקפצתי אותם לרכבת, אני זוכר את הרגע הזה שאני עם האוטו,

מגיע ועוצר בחניה של הסופר, כדי ללכת לעשות קניות לתקופה הקרובה. ואני זוכר את הרגע הזה

שאני יושב באוטו, פותח את החלון, ונושם.

בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר, הרגשתי שאני מצליח לנשום. אומר לעצמי, אפשר גם לחיות אחרת.

הבית שם גם היה בית שסביבו היה יער. והרגשתי איך כשאני נכנס לטבע ומאפשר, איך הוא בעצם עזר לי

לחזור לשפיות, לחזור לסנטר. מה הטיפ פה?  הכוח המרפא של הטבע, להיות מודע אליו,

הרגשתי הוקרת תודה מאוד גדולה על עצם היכולת.

החיים בארץ, כל אחד עם החוויות שלו, אבל הם לא חיים שלווים ושקטים לאף אחד.

לי באופן אישי, חיים שלווים ושקטים, הם לא מותרות, הם לא חופשה. לחיות בשקט נפשי ובשלווה

בשבילי זה הכרח. סטרס עושה לי לא טוב.

יש סטרס, זה לא שאין סטרס בכלל. אבל סוג החיים הזה שאיפשר לי לצאת רגע מהמגרש,

להגיד אני לא רוצה רגע לשחק במשחק הזה. אני יוצא מהמגרש, עכשיו אני מעדיף לא להיות פה.

זה משהו שאני מאוד מוקיר תודה עליו.

להיות שם, להסתכל בחדשות, לראות מה קורה, לזכור מה קורה. אני חוויתי את זה רק לפני שבוע.

ולהגיד אוקיי, אני נמצא עכשיו במקום, שכמוני עוד מיליוני אנשים היו רוצים להיות פה.

אז אני לא אומר שזה מתאים לכל אחד, חד משמעית לא. אבל יש מצב שיש הרבה אנשים שזה יכול

להתאים להם, וזה יכול לפתור להם לא מעט בעיות בחיים.

במיוחד, אני מסתכל על זה לא בקטע הפיננסי. אלא במיוחד כמקום שבו אפשר לחיות חיים יותר שקטים,

יותר שלווים, במקומות שיותר נעים לך בהם, ולהמשיך להתפרנס במקביל. זה אפילו יותר זול מאשר לחיות בארץ.

גילי: כן.

אליו: אולי המסר הכי משמעותי שלי, זה לפתוח לאנשים את החשיבה לכיוונים חדשים,

שאולי הם לא היו מודעים אליהם עד היום.

גילי: אני חושבת שבעקבות ה-7 באוקטובר, אנשים מבינים שאף אחד לא ידאג להם.

הם צריכים לדאוג לעצמם. אז אם אני צריכה לדאוג לעצמי, אז אני כבר אדאג לעצמי במה שמתאים לי.

אליו: נכון.

גילי: ויכול להיות שחלק מהאנשים מתאים להם לארוז את עצמם וללכת למקום אחר, וזה לגיטימי.

אליו: נכון.

גילי: תודה רבה על השיחה אליו.

אליו: תודה גם לך.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~