לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את עופר רשף
מזה 30 שנה, מרצה, מנחה סדנאות מהמובילים בישראל ומומחה בתחומים של פרזנטציה והעברת מסרים, פיתוח מנהלים ומיומנויות של מכירות, משא ומתן, שירות ופיתוח צוותים.
לצד עבודה עם החברות הגדולות במשק, עופר גם מאמן בעלי תפקידים בכירים בעמדות מפתח. המפגשים עם עופר מבוססים על ניסיון אמיתי “מהשטח” והבנה ארגונית עמוקה.
בעבר שימש בתפקידים בכירים הן בסקטור הפרטי והן הציבורי, כמנהל מרכזי ההדרכה של “מכון התקנים הישראלי” ו”מכללת יוזמות”, סגן ראש עיריית ראש העין, יו”ר אגף תכנון והנדסה ועוד. עופר נמנה על צוות המנטורים של TED.
בהכשרתו בעל M.A במדינות ציבורית וניהול, אוניברסיטת ת”א.
ביולי 2014 יצא לאור ספרו: “להטיס את הפרפרים במבנה” – הספר המקיף, המקצועי והיישומי ביותר שנכתב בישראל בנושא פרזנטציה ומיומנויות הופעה בפני קהל.
להאזנה בפלטפורמות השונות:
קישורים לאתר של עופר רשף
לקורס הדיגיטלי של עופר ללימוד מיומניות עמידה מול קהל »
תמלול הפודקאסט עם עופר רשף
הקדמה: ברוכים הבאים לפודקאסט שלי.
שמי גילי פיינשטיין ואני עוסקת באימון קריירה אישי ואפקטיבי.
הרעיון מאחורי הפודקאסט הוא לשתף אתכם המאזינים בשיחות עם אנשים מעניינים שפגשתי במהלך החיים. אנשים מוכשרים שישתפו אותנו מניסיונם בעולם הקריירה.
אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~
גילי: שלום עופר רשף
עופר: שלום גם לך
גילי: שמחה על המפגש, לפני שאנחנו מתחילים לדבר על פרזנטציה ושפת גוף בראיונות
עבודה, ספר לי בבקשה קצת על עצמך
עופר: אני כבר קרוב לשלושים שנה מקדיש את כל כולי לסייע לחברות ולארגונים למקסם את ההצלחה העסקית שלהם, את העמידה ביעדים שלהם, את ההצלחה, את הפוטנציאל ואת ההנאה שלהם מהעבודה ומהחיים. אני עושה את זה במגוון תחומים של מנהיגות, ניהול, כל העולם של שכנוע והשפעה, סדנאות, ייעוץ, הדרכות. עובד עם מגוון רחב של אנשים, מאוד נהנה מזה, מאוד נהנה לראות את השינוי שאנשים עוברים.
במהלך השנים שימשתי במגוון תפקידים בכירים גם בסקטור הציבורי, גם בסקטור הפרטי, ככה שאני חוויתי את הדברים האלה ואני מלמד רק דברים שאני עשיתי בעבר בצורה כזאת או אחרת. ואני ראיתי פעם אחרי פעם, באמת כיצד הכלים שנתתי ואני נותן לאנשים עזרו לי, עזרו לאנשים אחרים, וככה אני אמשיך לעשות.
גילי: מה זו פרזנטציה בעצם?
עופר: פרזנטציה בעיני, זה כל פעם כשאתה מדבר בפני אדם אחד או יותר, במטרה לשכנע, להשפיע או להרשים. זאת אומרת שזה יכול להיות מול קהל גדול, זה יכול להיות אחד על אחד, יכול להיות עם עזרים ויזואלים, בלי עזרים ויזואלים, יכול להיות בעמידה, בישיבה, שרואים אותך, שלא רואים אותך, דקה, שעה, הכל זה פרזנטציה.
יש סוגים שונים של פרזנטציה, אבל בסוף – המטרה שלך לשכנע, להשפיע ולהרשים.
גילי: למה כדאי להיעזר בזה בראיונות עבודה?
עופר: ראיון עבודה זה פרזנטציה! זאת אומרת הצלחת בפרזנטציה הצלחת בראיון, לא הצלחת בפרזנטציה, לא הצלחת בראיון. בסופו של דבר למראיין יש זמן קצר מאוד, למעשה השאלה הראשונה היא שאלה קריטית, שיכולה להשפיע על כל הריאיון ואם אתה לא יודע לתת תשובה בהיבט התוכני ובהיבט של הנראות שלך, ומה שאתה משדר בשאלה הראשונה והקשה מכולן "ספר לי על עצמך", הסיכוי שתמשיך להצליח אח"כ הוא מאוד קטן.
ורוב האנשים נותנים את התשובה בצורה אחרת ממה שאני הייתי מציע להם, בשני ההיבטים: אחד – אין להם מושג לגבי הנוכחות שלהם בחדר ושפת הגוף שלהם, ואיך הם מפעילים את האלמנטים האלה. ומה לעשות שהוכח שמתוך 100% מסר, כ- 90% זה הקול ושפת הגוף? ובהיבט של התכנים – לשאלה הספציפית הזאת, הם מתחילים לדקלם את קורות החיים שלהם. ספר על עצמך זה לא קורות החיים שלך!
המראיין קרא את קורות החיים שלך, אתה לא צריך להתחיל להגיד לו: "טוב, שמי עופר, אני בן 56… הוא קרא את זה הוא יודע את זה, זו התשובה האחרונה שצריך, זה לא מה שהוא מחפש.
גילי: אוקיי, אז מה נכון לעשות?
עופר: ספר על עצמך, זו שאלה שכאשר אתה עונה עליה נכון, למעשה כל השאר מתייתר. כל שאר השאלות באות בעצם על ידי המראיין כדי לתמוך בתשובה שלך לשאלה הזו, בהנחה שענית עליה נכון, ויש מראיינים שעושים את זה פחות זמן כי הם מסופקים מהתשובה. ויש כאלה שעושים את זה יותר זמן כי יש להם קול פנימי שאומר אני לא יכול לסיים את הראיון מהר, בהנחה וקיבלו תשובה טובה.
אני תמיד אומר לאנשים שכאשר אומרים לך ספר על עצמך, דמיין ששואלים אותך את השאלה הבאה: איזה מן טיפוס אתה, מה היתרונות שיש לך ומה התועלת שאני אפיק ממך, אני והארגון שלי. זאת השאלה! ואז, בהתאם לזה אתה מנסח. זאת אומרת אתה מדבר על איזה מן טיפוס אתה, אני אדם שבמהלך השנים עשיתי ככה וככה, אני מתחבר לככה וככה, היתרון שלי הוא.. ולכן אתם תוכלו להפיק ממני ככה וככה. זאת התשובה.
כאשר אני מלמד איך לענות את התשובה הזאת, קודם כל אני מלמד אנשים לעשות הבחנה בין תועלת, מה זה תועלת למראיין ולארגון שאתה הולך להתראיין אליו, מה זה היתרונות שלך, שפה אתה מדבר על עצמך, ומה זה מרכיבים שזה קורות החיים.
שזה נכון לגבי מכירה של כל מוצר או רעיון, ואתה המוצר או הרעיון!
אם היית שואלת אותי למה לי לקחת אותך, אז הייתי אומר לך תעני קודם כל מה תרוויח, ואח"כ מה היתרונות שלך. מאחר וזאת לא השאלה הראשונה, השאלה הראשונה היא ספר על עצמך, אתה לא יכול להתחיל ככה. אתה מתחיל לדבר עליך: איזה מן טיפוס אתה, מה היתרונות שלך ואח"כ מה תרוויחו ממני.
גילי: אם שואלים את שתי השאלות, זאת אומרת, ספר על עצמך בצורה שאתה אמרת ואחרי זה שואלים למה כדאי ל..
עופר: היא לא תבוא, היא לא תבוא.. ברוב המקרים לא. ברגע שענית נכון על השאלה ספר על עצמך, כנראה שהשאלה אז למה לקחת אותך לא תבוא. אלא אם כן, שוב, יש מראיינים ששואלים אותה למרות שהתשובה כבר ניתנה. כי יש להם צ'ק ליסט של שאלות שהם צריכים לשאול. בסופו של דבר, זו אותה תשובה בווריאציה. בד"כ השאלה למה שאני אקח אותך תבוא בסוף. אחרי כל מיני שאלות נוספות שעדיין אתה רוצה לחזק אצלך את הביטחון שאתה רוצה לקחת את אותו אדם, שהוא באמת עקבי בתשובות שלו, וזו פרזנטציה לכל דבר. צריך לדעת להגיד את הדברים בשטף ולעשות את זה נכון מבחינת שפת הגוף שלך.
גילי: רציתי לשאול האם יש הבדל בין ראיון טלפוני לראיון פיזי?
עופר: חד משמעית, כי בראיון טלפוני עולם שלם לא נראה, לא קיים! בראיון טלפוני מה שעובד זה רק הקול שלך. יש לך עולם שלם שאתה לא יכול להביא אותו לידי ביטוי, שזה שפת הגוף שלך, ואתה לא רואה את שפת הגוף של הצד השני. עכשיו, אנחנו לא קוראי מחשבות, הרי הסיפור של שפת הגוף הוא שרוב האנשים מפרשים את אותה שפת הגוף אותו דבר וזה קורה בתת-מודע. זאת אומרת שאם אני אראה את המראיין, זה לא יהפוך אותי כמתראיין לקורא מחשבות, אני לא אדע באמת, אבל יש אותות, יש שידורים, זה עוזר לאינדיקציות. הדבר השני זה אתה לא יכול להביא את עצמך באופן מיטבי. ברגע שרק הקול עובד, אז המון המון דברים לא באים לידי ביטוי, ולכן היכולת שלך להביא את עצמך לידי ביטוי, להרשים, יורדת באופן משמעותי.
לכן, אני חושב שעדיף לשני הצדדים לעשות את זה פיזית, ואם היום, בעידן של היום, לא ניתן לעשות את זה פיזית, אפשר לעשות את זה מצולם ולא בטלפון. זאת אומרת, עדיף שזו תהיה שיחת ZOOM / SKYPE, מה שזה לא יהיה, ואפשר יהיה לראות את האדם מצולם, לעשות את זה באופן הזה מאשר לעשות את זה בטלפון כי אי אפשר להיפגש.
גילי: ואם עושים את זה בטלפון, אז בתור מרואיינת עדיף לי להסתובב בחדר?
עופר: חד משמעית
גילי: לעשות כאילו…
עופר: חד משמעית, בטח, בטח. יש קשר מאוד חזק בין הקול לבין שפת הגוף. ברגע שאנחנו מפעילים את הגוף, הקול גם ייצא יותר בטוח, יותר שוטף, יותר נקי, ולכן בוודאי ובוודאי שכדאי בטלפון לזוז. ולא לעצור את עצמך, בין אם אתה יושב ומדבר עם הידיים ובין אם אתה זז והולך.
גילי: בוא נדבר על המשמעות של שפת הגוף
עופר: אנשים מפרשים את אותה תנועה אותו דבר וזה קורה בתת מודע. זאת אומרת שאם אתה מפעיל את שפת הגוף שלך בצורה נכונה, החל מצורת הישיבה, דרך קשר עין, דרך הרגליים שלך, דרך הידיים שלך, אתה מפעיל אותן בצורה נכונה, אז מה שיקרה זה שאתה תשדר אמינות, אתה תשדר ביטחון. אתה תשדר התלהבות, שזה מאוד חשוב. אם אתה לא מתלהב מעצמך, אז הצד השני בטח לא יתלהב ממך. זה ייצור חיבור הרבה יותר חזק עם הצד השני. והדבר הנוסף הוא שבעצם שפת הגוף מעצימה את המסרים שלך ומעשירה את המסרים שלך. ולכן, אם אתה משתמש נכון בשפת הגוף, אתה מרוויח את כל הדברים האלה. כשאתה לא משתמש נכון בשפת הגוף, אתה משיג בדיוק ההיפך. זאת אומרת, אתה יכול לשדר חוסר ביטחון וחסר אמינות וחוסר אנרגיה. אתה שובר את הקשר עם הצד השני, וכל הדברים האלה.
גילי: אתה יכול לתת דוגמאות לעשה ואל תעשה?
עופר: חד משמעית, בואי ניקח את הדבר הכי פשוט בעולם שילוב ידיים: הכי פשוט, כשמשלבים ידיים, או יושבים סגור, מה שקורה ששילוב הידיים או הסגירות משדרת אצל רוב מוחלט של האנשים חוסר ביטחון, חוסר רצון לתקשר, לפעמים אפילו חוסר אמינות. לפעמים צורת סגירת הידיים נראית כוחנית, נתפסת כאגרסיביות ככוחנות, כי זוקפים את הגב ומשלבים ידיים כמו רפול כזה, בעוד שכשהידיים פתוחות, וגם כפות הידיים פתוחות, הסגירות יכולה לבוא גם מכפות ידיים סגורות, או שהן מאוד רפויות. אנשים לפעמים מדברים עם כפות ידיים רפויות. זה משדר חולשה וחסר ביטחון בעוד סגור משדר לחץ או אגרסיביות. אז אם אתה מדבר פתוח עם כפות ידיים פתוחות, אז אתה משדר פתיחות, אתה משדר אמינות. הידיים יכולות לעשות עבודה ולהעצים את המסר.
זו דוגמה אחת, יש את אלה שבזמן שהם מדברים הם כל הזמן נוגעים בעצמם. הרי כל הנגיעות האלה שאנחנו עושים בעצמינו, זה לא חייב להיות משהו קיצוני שאתה מתחיל לסלסל את השיער בעצבנות, אבל מספיק לגעת בפנים, כל מיני כאלה, אפילו להשעין את הראש על היד. מה שהם עושים, זה במקרה הפחות גרוע משדרים עייפות או שעמום. אח"כ זה יכול לשדר גם לחץ, אם אתה משחק עם משהו בעצבנות, או חוסר אמינות, או אפילו חוסר קבלה של הצד השני כשאתה מסתיר את הפה, מסתיר את האוזניים, נוגע בהן. לא, עזוב, לא לגעת בעצמך. באמת, לא לגעת, לא להתעסק עם הגוף, גם לא עם עט. יש מה שנקרא, מסרים מתחרים שמשדרים לחץ. יש אנשים שמשחקים עם העט כל הזמן. עזוב את העט! אתה כותב – תכתוב, אתה לא כותב – עזוב. באמת, עזוב את העט, כי העט הזאת שאתה משחק איתה משדרת לחץ וגם זה פוגע ביכולת שלך להפעיל את הידיים כמו שצריך וגם זה משדר לחץ, אז לעזוב את זה, לא לעשות את זה. גם מה לעשות עם הידיים כשאתה שותק? רוב האנשים מתחילים לשבת לוחצים, בודקים אם לא הגיע דם לאצבעות.. נוגעים באף, כל מיני דברים כאלה. זה משדר לחץ מטורף.
לא, אז יש תנוחות עם הידיים, מה עושים כששותקים. מה עושים כששותקים מול קהל גדול יותר, מול קהל קטן יותר, מה עושים כשהשתיקה היא שתיקה של לקחת אוויר בזמן הדברים שלך, ומה עושים כשהשתיקה היא כי הצד השני מדבר ואתה מעביר לו את רשות הדיבור. יש דברים קצת שונים. הכל יוצא מתנוחה אחת ספציפית, יש ווריאציות.
גילי: שהיא מה?
עופר: זו התנוחה הזאת, תנוחת הצריח. תנוחת הצריח היא תנוחה שאתה שם את הידיים במרכז הגוף באזור הפופיק, כל האצבעות נוגעות אחת בשנייה, שני צידי כפות הידיים פתוחות. תנוחת הצריח היא התנוחה האולטימטיבית כעמידת מוצא לשתיקות. בשתיקות, אנחנו אומרים פעם אחת- הצד השני מדבר, פעם שנייה – כאשר אתה נושם, אתה לוקח אוויר. נו, מה עושים עכשיו עם הידיים? צריך לשים אותם איפה שהוא. תנוחת הצריח, היתרון שלה, שהיא משדרת המון עוצמה. הדבר השני, שכאתה עושה את תנועת הצריח, בשתיקות, רק בשתיקות, הידיים יודעות מה לעשות, כי הרבה אנשים לא יודעים מה עושים עם הידיים, אבל ברגע שאתה זוכר שכשאתה מדבר, אתה מדבר עם ידיים פתוחות וכשאתה שותק אתה מביא את הידיים למצב של תנוחת הצריח, אז באופן אוטומטי הראש נותן פקודות נכונות. אני זוכר שכשאני שותק, הידיים באות לכאן. עכשיו, אם זה קהל גדול, אני שותק בצריח, גם כשמישהו אחר מדבר. משלב קצת את האצבעות אבל לא סגור. כשלמעלה החלק הפנימי טיפה פתוח.
גילי: אומרים "אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני", איך דואגים לכך שאני אצליח לשלוט במה שקורה בשתי דקות הראשונות של הריאיון?
עופר: אתה מתאמן
גילי: על מה?
עופר: על הפרזנטציה שלך, אתה לומד מה אתה צריך לעשות ואתה מתאמן על זה, כי אם אתה לא תבוא מאומן, זה לא יצליח כמו שאתה רוצה ואז הרושם הראשוני נדפק. זאת אומרת, שברגע שאתה יודע מה אתה הולך להגיד, אתה מתכנן מראש מה אתה הולך להגיד ואתה למדת שפת גוף, ואיך להפעיל את הקשר עין, אתה מתאמן.
איך אתה מתאמן? קודם כל, אתה מדבר לקירות. הקירות כבר רגועים, אתה דיברת מספיק? שוטף? שים טייפ. תראה שאתה לא מגמגם. כי מספיק שתתחיל להגיד א.., א.., א.., נגמר הסיפור. לא משנה, תהיה המהנדס הכי טוב בעולם, ברגע שאתה מתחיל לגמגם וא… א.. א.., אתה משדר חוסר ביטחון, חוסר ידע, חוסר אמינות. אז ברגע שאתה מדבר את הדברים, מתרגל אותם, אז אתה מדבר בשטף, אין לך את הא.., אתה גם נהיה מודע לדברים. ואז מה קורה? גם אם הוא עולה פתאום, אתה עוצר. אתה יודע ליצור את הפאוזה הזאת שהוא לא יבוא. זה פעם אחת. אח"כ שפת גוף. אתה לוקח את המצלמה – טלפון! אתה שם אותו מולך ומצלם את עצמך חצי דקה. לא סלפי, אלא כאילו מישהו מצלם אותך. אתה לא צריך לראות את עצמך, אתה צריך לראות את עצמך רק בהקלטה ואתה מקליט חצי דקה. לא צריך יותר, וכל פעם מסתכל על משהו אחר, בהנחה שאתה יודע מה אתה מחפש, ואתה יודע מה צריך לעשות, אוקי? זאת אומרת שפעם אחת אתה מסתכל האם אתה מסתכל בעיניים או זורק את המבט הצידה, וחייבים להסתכל בעיניים. פעם שנייה אני מסתכל האם אני עובד נכון עם הידיים, בהיבט של הפתיחות שלהם. אח"כ בהיבט של הגודל שלהם, כל מיני אלמנטים שכאלה. מצלם חצי דקה- דקה, עוצר, מסתכל, רואה מה צריך לתקן, עושה עוד פעם ועובד כל פעם על משהו אחד. ואז בעבודה של רבע שעה גם אנשים שהם לא מיומנים, פוף, בהנחה שהם יודעים לאן לכוון, השיפור הוא מטורף. ואז, כשאתה מגיע לראיון זה יוצא כמו (מחיאת כף), טיל, בום, פוגע. אתה בא מתורגל, אתה בא מוכן. שואלים אותך ואתה מפציץ את זה.
גילי: ידוע ש-90% מהמסר עובר באמצעות תקשורת בלתי מילולית. איך אני יכולה להעביר את המסר שאני רוצה באמצעות התקשורת הבלתי מילולית?
עופר: להפעיל נכון את שפת הגוף שלך. שומר על קשר עין, שמשדר ביטחון, אמינות, יצירת קשר, מעלה את רמת הקליטה. יושב זקוף, כך שהתשדורת של כל הגוף שלך תהיה של ביטחון, נחישות ואנרגיה, ועובד עם הידיים. עובד עם הידיים נכון, קרי ידיים פתוחות, גודל תנועה בהתאם לסיטואציה, תנועות ברורות מאוד מגוונות, עם שתי הידיים, צריח בהפסקה. עושה שימוש נכון בקול שלך, שזה חלק מה- 90%. לא מגמגם. מדבר בצורה מעניינת עם הטונים. זה אומר שאתה מדמיין שאתה מספר סיפור לילד בן 4, משחק עם הקול, ואז המסרים שלך עוברים בצורה מעניינת, מרתקת. הם חודרים ואתה משדר ביטחון, משדר אמינות ואתה מצליח. שפת הגוף זו שפה, לא מסובכת, אנגלית הרבה יותר מסובכת. מהר מאוד אפשר ללמוד אותה, ואז ברגע שזה הופך חלק ממך, אתה לא חושב על זה יותר.
גילי: איך אני יכולה לזהות את השפת גוף של המראיין?
עופר: יש סימנים שאפשר לזהות אותם. כל מיני סימנים, יש חיוביים ויש שליליים. קודם כל קשר עין. אם הוא מסתכל עליך, סימן חיובי. לא מסתכל עליך – תתחיל לחשוב מה קורה כאן. אוקיי, אז קשר עין של המראיין. אם הוא מחייך או לא מחייך. אם הוא מחייך, בטח שזה סימן חיובי. אם הוא רושם או לא רושם. בכלל, אומרים סימנים חיוביים זה כל מיני דברים כמו..
גילי: רגע, רושם זה סימן חיובי?
עופר: כן
גילי: למה?
עופר: כי הדברים שלך חשובים לו, הם משמעותיים, הוא רושם אותם, הוא רוצה לזכור אותם. רישום זה בטח סימן חיובי. כשאתה פותח, אתה רושם, סימן חיובי. לך יש פה הקלטה. אם לא היתה הקלטה ולא היית רושמת כלום ממה שאני אומר, הייתי מאוד מוטרד. מצוין הקלטה. למה הקלטה זה מצוין? כי את יכולה להתרכז בלהסתכל עלי ולהיות איתי ולא להיות עסוקה בלרשום. אין ספק שזה מעולה. בהרבה מקומות בד"כ זה לא מה שקורה. ברוב הפעמים אין את העניין הזה שמקליטים ואז רושמים וזה פוגע בתקשורת קצת. לפעמים אתה צריך לשתוק רגע כשהצד השני שקוע ברישום. אתה כמדבר, אתה חייב לשתוק.
גילי: כן, שלא יפספסו משהו
עופר: כן, הוא לא מקשיב לך, הוא רושם. ואם הוא אומר לך דבר, דבר אני איתך, אל תדבר – חכה שנייה. תנסה לזהות מתי הוא באמת מרים את הראש, הוא קשוב וסיים לרשום. אז רישום זה סימן חיובי. צורת הישיבה – אם הוא פונה אליך. למשל, הורדת את הז'קט, זה סימן חיובי. כל דבר שקשור לכאילו "הולכים לעבוד", זה יכול להיות להפשיל שרוולים, להוריד ז'קט, לשחרר עניבה, לפתוח קלסר, להוציא עט, זה הכל דברים של "יאללה הולכים לעבוד", מתקדמים. זה סימנים חיוביים. זה שעכשיו את תלבשי את הז'קט, זה לא אומר בהכרח, כי אנחנו לא קוראי מחשבות, שאיבדתי אותך. זה לא אומר, יחד עם זאת, זה לא סימן חיובי. עכשיו, אם אתה רואה סימן שלילי אחד, בסדר.. אתה צריך לראות יותר מאחד, אבל שים לב. אתה רואה סידרה של סימנים שליליים, תעצור. משהו לא בסדר, אתה לא יכול להמשיך באותו כיוון. אתה יכול לפעמים לשאול: יש משהו שאת רוצה לשאול אותי? משהו שאולי ככה מעלה שאלה במה שאני אומר? להשתדל לא לדבר בשפה שלילית כמו משהו מטריד אותך, כן. להשתדל, לפעמים זה קשה לעשות את זה. אבל לפחות: אני רואה שמשהו עובר לך בראש, רוצה לשתף אותי? לפני שאני ממשיך לדבר? אתה לא יכול להמשיך באותו מסלול.
אם אתה רואה סימנים חיוביים: חיוך, פתיחות, כתיבה, התפשטות – זה לא בדיוק התפשטות- זה כאילו – סוג של הפשלת שרוולים, אז תמשיך בכיוון, אתה בכיוון.
יש כאלה שמתראיינים לפני יותר מבנאדם אחד. צריך לדעת לשחק עם העיניים בין כולם. יותר מזה, יש כאלה שמתראיינים אצל יותר מאחד, אבל יש אחד שהוא המראיין הראשי, אבל יושבים עוד שניים שלושה. אז מה, אתה מסתכל רק עליו? מה פתאום? אתה חייב לחלק את הקשר עין עם האחרים. אתה חייב להסתכל עליו, אותו אחד שהוא המראיין הראשי או ששאל את השאלה, הוא כמו מן מגנט שאתה מנסה לברוח ממנו והוא מושך אותך כל פעם מחדש.
גילי: שמעתי שאומרים בהרצאות משהו כמו "ממטרה"
עופר: ממש לא ממטרה
גילי: לא?
עופר: לא, ממטרה זה שיטתיות: טיק, טיק, טיק, בזז…, לא, אתה צריך לשחק רנדומלית, לא בשיטתיות כי אנשים קולטים מתי עובדת השיטתיות ואז אתה הגעת לכאן זה נרדם, הגעת לפה זה נרדם. לא, אתה צריך רנדומלית. שתיים שלוש שניות לכל אחד. אבל מה שקורה, הטריק הוא שאתה מדבר לקהל מספר אנשים באופן שהוא שיוויוני כביכול. אם מישהו שאל שאלה, אם את המראיינת הראשית, או שאלת אותי שאלה, אני לא יכול שלא להסתכל עליך יותר, אבל אני לא אסתכל רק עליך. אסתכל עליך, שלוש שניות, שלוש שניות, שלוש שניות, חזרתי. שלוש שניות, שלוש שניות, שלוש שניות, חזרתי. השאלה כמה אנשים יש כאן. אם הרבה אנשים אז אסתכל באזורים. כי אחרת, המראיין הראשי יגיד משהו אחד והאחרים יגידו משהו אחר ובסוף אתה תיפול. אתה חייב להסתכל לכולם בעיניים.
גילי: איך נכון לסיים ראיון כמרואיין?
עופר: הרבה מאוד פעמים שואלים את המרואיין אם יש לו שאלות שהוא רוצה לשאול. התשובה שאני הייתי מציע להגיד במצב כזה, זה: מה האתגרים הגדולים שאת רואה בתפקיד שלי? שיעמדו בפניי בהנחה ואני מקבל את התפקיד? בטח לא על שכר, בטח לא מתי מתחילים, שאלה סביב מה האתגרים המרכזיים שאת רואה בחברה בשנה הקרובה, ובתפקיד שלי בפרט, הייתי שמח לשמוע במידה ואתקבל. זו שאלה שבעיני מראה על ראש גדול ובוגר וכו'. אם לא שואלים, אפשר גם להציע את השאלה הזאת. אני רואה שהולכים לסיים ואני יכול להגיד לך גילי, אפשר לשאול אותך שאלה רגע אחד? מהצד שלי? כן , מה השאלה? בהנחה ואני מקבל את התפקיד מה את רואה כאתגרים הגדולים שיש לי, המשמעותיים, המהותיים שיהיו לי בתפקיד? עונים, ואז כשהסתיים הריאיון: תודה רבה וניפגש בקרוב.
גילי: מותר להגיד את ה"מקווה להיפגש בקרוב"?
עופר: למה לא? כן למה לא? תודה רבה ומקווה שניפגש בקרוב. אני מציע אפילו להגיד דבר, אני אפילו עושה את זה, בשיחות מכירה, למצוא את הרגע להגיד את זה: אתה גם מאוד תהנה לעבוד איתי. זה אחד הדברים שאתה מרוויח מהעבודה איתי, את התועלת הזו שנקראת הנאה. אז למה לא להגיד, ואם אני רוצה להיות כאן, אז להגיד אני מאוד מקווה שניפגש בקרוב. אם יש לחיצת יד או אין לחיצת יד, זה תלוי באווירה, תלוי בדינמיקה. כמובן שאם הצד השני לוחץ יד זה תמיד טוב. צריך כמובן לדעת איך ללחוץ את היד.. אבל ללחוץ את היד, גם כשאתה נכנס, אתה לא תושיט את היד ישר. יש כאלה שנכנסים ולוחצים לכל חברי הועדה, יאללה, מה אתה עושה פה הצגות? זה לא… זה קצת פולשני מדי. אבל תחכה תראה, אם אתה רואה שהם מושיטים לך יד, וודאי שזה סימן חיובי הושטת יד. אז אם מתאים לסיים עם הושטת יד, בסדר. אם לא- קמים בנחת, מחייכים, מקווה להיפגש בקרוב, תודה רבה, יוצאים. בנחת וברוגע.
2 Responses
פוד קאסט מרתק
מהיום אתייחס בצורה אחרת לגמרי לשאלה "ספר לי קצת על עצמך" בתחילת הראיון… כמו כן מאוד אהבתי שעופר דיבר על האפשרות להגרר למחשבה על ראיון שיכול להיות מלחיץ עם מראיין בכיר לדוגמא מול ההחלטה של להנות מההליך ולהביא את עצמי במיטבי
תודה על עוד פודקאסט מרתק וחשוב
עוד פרק מצוין, גילי!
הטיפים האלה הם ממש אוצר לכל מי שנמצא בתהליך ריאיונות.
תודה על הערך שאת מביאה בכל פרק!