הצלחה, אושר וקריירה
האם אפשר לומר בנשימה אחת?

על אושר והצלחה בשילוב עם קריירה

על הקשר בין עבודה וקריירה להצלחה ואושר בחיינו
עם ד"ר גרי טריגר

הכירו את גרי טריגר

ד"ר גרי טריגר, הינו פסיכולוג תעסוקתי בכיר, ומאמן אישי בכיר בדרגת MCIL. עוסק בייעוץ והכוון למקצוע ולימודים, מבחני מיון למועמדים עבור ארגונים, ייעוץ ואימון לפיתוח קריירה והסבה מקצועית. שימש בעבר כשכיר במספר ארגונים בתפקידים מקצועיים וניהוליים, ועסק בהוראה אקדמית שנים רבות. בספרו "נהל את אישיותך בטיפוס על סולם ההצלחה" הוא מסביר את עקרון פירמידת הפרדיגמות אותה פיתח: המורכב מפרדיגמה פסיכולוגית, פרדיגמת המסע, פרדיגמת הניהול, פרדיגמת הצוות ופרדיגמת המנהיגות.

גילי: שלום גרי
גרי: שלום

גילי: לפני שנתחיל לדבר על הצלחה ואושר בקריירה, ספר לי בבקשה בכמה מילים על עצמך.

גרי: נתחיל מהדברים החשובים: יש לי משפחה נהדרת, אישה שכיף לחיות איתה ושבעה ילדים הרבה יותר מוצלחים ממני. אלה הדברים החשובים באמת. דבר נוסף שחשוב לזהות שלנו, שלי, זה הנושא המקצועי. כאן, אני מגדיר את עצמי כמישהו שעוזר לאנשים, וארגונים במובן מסוים, להיות יותר מאושרים ומצליחים.
גילי: זה נשמע משפט בומבסטי, מה זה אומר בפרקטיקה?
גרי: אולי לפני שאענה על זה, נדבר על מה זה להיות מאושר ומה זה להיות מצליח?

גילי: בבקשה, אז איך מגדירים אושר?

גרי: ראשית, נגדיר מה זה סובייקטיבי ואובייקטיבי. סובייקטיבי זה בהיבט האישי שלי, ואובייקטיבי זה בהיבט גם של אנשים נוספים, של חברה, של נורמות וכדומה. אז אושר או להיות מאושר, על פי התפיסה שלי, זה סובייקטיבי לחלוטין.
לדוגמה: אם אני רואה אדם זרוק ברחוב, אם אני הייתי במקומו, לא הייתי מאושר. אבל יכול להיות שאם נשאל אותו הוא יגיד: "אני מאושר, לא יכול להיות יותר טוב מזה". אז להיות מאושר זה סובייקטיבי לחלוטין, זאת ההרגשה האישית הפנימית שלי, וזה לא ניתן לוויכוח. זה מבחינתי להיות מאושר או אושר.

גילי: ואיך מגדירים הצלחה?

גרי: להצלחה יש היבט גם אובייקטיבי וגם סובייקטיבי. סובייקטיבי מתייחס לרמת השאיפות שלי, מה אני רוצה מעצמי. ואם הגעתי למה שאני רוצה, אני מגדיר את עצמי כמצליח וטוב לי. אבל, ישנם גם מדדים חברתיים, תרבותיים של הצלחה. למשל: מישהו בעל ממון רב, או מישהו בתפקיד ניהולי או פוליטי בכיר, ייחשב ע"י מרבית האנשים כאיש מצליח בהיבט האובייקטיבי החברתי. אילו לפי דעתי ההגדרות של שני המושגים האלה. מה את חושבת?
גילי: אני חושבת שיש גם סובייקטיבי וגם אובייקטיבי, אבל לצערי הרב רוב האנשים נגררים לחיצוניות. לְמָה שהאנשים חושבים עליהם, מה נכון מבחינה חברתית, ופה העניינים מתחילים להסתבך. 

זה מוביל אותי לשאלה הבאה: איך אפשר להשיג הצלחה ואושר?

גרי: אם נתחיל לדבר על אושר, שאני הגדרתי אותו כסובייקטיבי, אז אני חושב שהוא יותר חשוב מהצלחה. להיות מאושר זה יותר חשוב מכל מיני הגדרות של הצלחה. כי מה אני בעצם רוצה מהחיים? אני רוצה להרגיש טוב, שיהיה לי טוב. בתחושות שלי, בהרגשות שלי, מבחינה פסיכולוגית. זה מה שחשוב לי ולכן, לפי דעתי, זה יותר חשוב מאשר להצליח. אם כך, איך אפשר להשיג את זה? רק בהסתכלות פנימית שלי, של איך אני מרגיש. נשאלת השאלה, האם ניתן ללמוד את זה? כאשר אדם אומר שהוא לא מאושר, האם ואיך אפשר לעזור לו להיות מאושר?

גילי: השאלה אם זה נכון לעזור לאדם להיות מאושר, או שהאדם צריך בכוחות עצמו? כי אחרת הוא לא יהיה באמת מאושר? שוב, זה סוג של משהו חיצוני, אתה כגורם חיצוני, עוזר לו להיות מאושר.

גרי: לפני כן, יש לברר האם האדם בכלל רוצה. ייתכן שמתאים לו חוסר האושר שלו והמסכנות שלו, כי יש לו איזה שהוא תגמול חברתי שגורם לו להחליט שהוא מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אם הוא כן רוצה, יש לברר האם מתוך עצמו או ממישהו חיצוני. וכאן אני, כפסיכולוג תעסוקתי שמתעסק עם הצלחה וקריירה, אני עובד עם אנשים בריאים מבחינה נפשית..
גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, במשפט שאמרת עכשיו חיברת את המילים הצלחה וקריירה. חיבור שכבר מתכתב עם הדרישות החברתיות שדיברנו עליהן קודם.
גרי: נכון. דיברתי על אושר, להיות מאושר וחיברתי את זה להצלחה ולקריירה כי זה הוביל את זה לשם, אבל בואי נחזור לנקודה הקודמת שבה אמרנו שאדם פונה אליי ומבקש שאעזור לו להיות מאושר. נכון, אני מושיט אליו יד, אבל הצמיחה מגיעה מתוך האדם עצמו – דרכו ואצלו. אני לא עושה אותו מאושר, הוא עושה את עצמו מאושר.

גילי: אנשים יודעים באמת לבוא אליך ולומר לך שהם לא מאושרים וזה מה שהם מחפשים? או שאתה, מתוך הדברים שהם אומרים מראה להם שהבעיה זה לא הדבר שאיתו הם באו, אלא חוסר האושר שלהם?

גרי: את צודקת, הפניות אליי הן בעיקר בתחום הקריירה. בזה אני מתעסק. אני עוזר לאדם, דרך תחום הקריירה להיות מאושר. זאת אומרת, שהאדם שפונה אליי לא יגיד שהוא לא מאושר, אלא שבעבודה שלו הוא מרגיש שלא טוב לו. במסגרת התהליך שלי איתו אני מציע מפת דרכים, מצפן, היכן לחפש. אני טוען שזה תמיד פנימי אצל האדם, אני רק יכול ללוות בדרך ולעזור בניווט.

גילי: האם אפשר לחוש הצלחה ואושר בקריירה?

גרי: יש להבחין בין "תחושה" ל"תפיסה". תחושה מבחינת מדע הפסיכולוגיה הוא משהו ביולוגי בדומה לחוש הטעם, הריח, השמיעה. לכן אנחנו מדברים יותר על תפיסה, שזה התרגום שלי את המצב. לדוגמה: שנינו יכולים להכניס לפה את אותו חומר, שמבחינת התהליכים הביולוגיים יעשה אצל שנינו את אותם תהליכים, אבל התפיסה שלך תהיה שאת אוהבת את זה ושלי שאני לא אוהב את זה. זאת אומרת שאם נחליף את המילה תחושה במילה תפיסה, אז התפיסה היא על פי איך שאני רואה את הדברים. ולכן, שוב, בתפיסה שלי, זה סובייקטיבי לחלוטין. אדם יכול להגיד לעצמו ולאחרים אם טוב לו או לא טוב לו, ועל זה איננו יכולים להתווכח איתו. יכול להיות שמנקודת המבט שלנו, הוא נראה לנו מצליח בעבודה, במשפחה ועוד, אבל הוא אומר שלא טוב לו ואי אפשר להתווכח איתו. ולכן, לשאלתך, יכול להיות מצב בו לאדם ישנה תפיסה שהוא מאושר ומצליח בקריירה.

גילי: מה אנחנו כמטפלים/ מאמנים יכולים לעשות כדי לגרום לאדם כן לחוש את האושר בעבודה שלו, בתפקיד שלו?

גרי: לשאול אותו שאלות כמו: מה אתה רוצה לעשות? מה אתה רוצה מעצמך? לאן היית רוצה להגיע? איפה אתה לא מאושר? ללכת כמובן עם האמת שלו ולא עם האמת שלי, ולראות לאן זה מוביל.

גילי: מהניסיון שלך, איזה טעויות אנשים עושים בניסיון להשיג הצלחה ואושר בעבודה?

גרי: אני לא בטוח שאני יכול להגדיר איזה טעויות עושים אנשים כדי להשיג אושר, אבל כדי להשיג הצלחה אני כן יכול. אתן לך דוגמה:
הגיע אליי לייעוץ אדם, בשנות העשרים לחייו, אחרי צבא, שהלך ללמוד מקצוע בהייטק במכללה כלשהי, בגלל המשכורות הטובות, הביקוש הגדול לעובדים והקריירה הנחשבת. מאז שסיים הוא לא מצליח להתקבל לעבודה בתחום. בשיחות ביננו הסתבר שהתחום לא מתאים לו בכלל. הוא הגיע לתובנה שעליו לפנות תחום אחר ואכן התחיל ללמוד את התחום החדש. לא ניתן עדיין לדעת האם זה הכיוון הנכון עבורו. הטעות היא שאנשים מסתכלים על עולם המקצועות, רואים כיוון שנראה להם מושך, מצליח וכדומה, בלי לשאול את עצמם האם הם מתאימים לתחום אותו הם הולכים ללמוד. ניתן לראות כבר כמה וכמה שנים אחורה שאחוז הנשירה מהלימודים במכללות ואוניברסיטאות הוא סביב 20% ויש גם שנים שאף גבוה מזה. אנשים לא מסיימים את התואר. במקרה הטוב הם עוברים לתחום אחר שהם חושבים שיותר מתאים עבורם, ובמקרה הגרוע הם נפלטים החוצה מיואשים, מתוסכלים וכבר לא חוזרים לזה. יש מצבים שכבר סיימו את הלימודים ומוצאים את עצמם בלי עבודה שהם רוצים לעשות אותה. בתפיסה שלי, הטעות של האדם שהוא מסתכל החוצה, בלי לשאול את עצמו, בלי להסתכל פנימה. בדומה למישהו שמגיע לים ורוצה לקפוץ למים, אבל לא שואל את עצמו האם הוא יודע לשחות.
גם עשרות אלפי עסקים קטנים נסגרים בשנה, וזאת בגלל שאנשים פותחים עסק ולא שואלים את עצמם האם הם ערוכים ומוכנים לנהל עסק. לא מספיק ללמוד שיווק וניהול עסק, אלא גם להיות מוכנים מבפנים לדבר הזה. להיות בעלי היכולות הנפשיות והשכליות. אם האדם אינו מתאים לזה, סיכוי גדול שייפול וייכשל.
גילי: אני חושבת שרוב המאזינים/קוראים שלנו הם אנשים פרטיים ולאו דווקא עצמאיים, אבל זה נכון לומר שגם כשכיר, נכון לומר שבכל מקרה על האדם לבדוק את המוכנות האישית שלו לפני שהוא נכנס לעבודה אם זה כשכיר ואם זה כעצמאי.
גרי: נכון. כשכיר, כשרוצים לקדם מישהו, את מי מקדמים? יקדמו את העובד הטוב לתפקיד ניהולי, אותו הוא יעשה טוב. כך הוא יקודם הלאה לתפקידים הבאים, עד שיגיע לתפקיד שבו הוא לא טוב, לא מצליח ומרגיש תקוע. לדוגמה בצבא: תפקיד של מפקד צוות, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה או מג"ד הם תפקידים שונים מאוד זה מזה ואז יכול מאוד להיות שאדם הצליח מאוד כמפקד פלוגה, ייכשל כמג"ד כי התפקיד שונה. גם כשכיר, אדם צריך לשאול את עצמו האם הוא בשל מבחינה פנימית ומבחינה נפשית. זה הבסיס. לא לקפוץ למים כשלא יודעים לשחות כי במקרה הגרוע – נטבע. את הדברים הטכניים- ניהול כספים, שיווק, אפשר ללמוד או לתת לאנשים אחרים לעשות במקומך. את הדברים הפנימיים, הנפשיים, קשה יותר לעשות וצריך לבדוק את זה לפני שפותחים עסק.

גילי: מה נכון לעשות כדי להשיג הצלחה ואושר בעבודה?

גרי: זאת שאלה מאוד רחבה. זה מתחיל מהשאלה: " לְמָה אני מתאים"? זה הבסיס. כאשר אני נכנס לכיוון שאני יותר מתאים בו, אז סיכויי ההצלחה שלי יותר גבוהים, אבל מדובר בתהליך. הסיכוי גדול יותר להיות מצליח ומאושר, כאשר אני בונה את עצמי בתוך הקריירה שלי ואת החיים שלי בצורה של פירמידה.

גילי: אתה מדבר על מודל פירמידת הפרדיגמות שפיתחת ותיארת בספר שלך. הסבר בבקשה במה מדובר

גרי: הפירמידה מורכבת מכמה שלבים ופרדיגמות. כאשר הבסיס, השלב הראשון, הוא הפרדיגמה הפסיכולוגית: מי אני? מה אני יכול לעשות? מה אני יודע לעשות יותר טוב? מה פחות? ושאלות נוספות שקשורות ל"מי אני", היכרות עצמית, עוצמה, האם יש לי את הכוח והאנרגיה להתמודד.

השלב השני: פרדיגמת המסע: לצאת לעולם, להסתכל החוצה, להתחיל לנוע ולצאת מאזור הנוחות שלי. לעשות את צעדי החיפוש. משהו בדומה לפריסקופ שמסתכלים איתו מעל המים. היום ניתן גם לנוע בעזרת האינטרנט ולחפש. נדרשת כאן תעוזה וסקרנות, האם יש לי אנרגיה והנכונות להתמודד גם עם כישלונות.

כשמצאנו את הכיוון נעלה שלב לפרדיגמת הניהול, הניהול העצמי. האם יש לי מטרות, יעדים, חזון. האם אני יודע לעשות סדרי עדיפויות? או שאני פשוט מתנהל ע"י הסביבה? כלומר, אוביל את עצמי בצורה יעילה ומציאותית להשגה של אותם יעדים. השלב הבא יהיה פרדיגמת הצוות. הצוות זה כל מי שאני קשור אליו: אם זה הבוס שלי, הקולגה, העובד, הלקוח, הספק. כל האנשים שמסביבי, איך אני מתנהל עם צוות? כי יש מעט מאוד עיסוקים בהם לא נדרשת עבודת צוות. הפרדיגמה הגבוהה ביותר היא פרדיגמת המנהיגות, אבל לא רק במובן הצר של להוביל אנשים, אלא במובן הרחב יותר של היכולת שלי להשפיע על הסביבה, בצורה שאני רוצה להתקדם קדימה. היכולת להוביל אנשים, ערכים אנושיים, לתת לאנשים מסביבי את התמיכה, שיידעו שיש מי שנותן להם גב ומגן עליהם גם אם הם מפשלים. לשלוט באמצעים, בניהול כספים נכון, במה שקורה.

כשהבניין הזה בנוי נכון, הסיכויים שלי להצליח ולהיות מאושר הם יותר גדולים. וגם כשתבוא קורונה היא לא תשבור אותי. אם אני מכין את עצמי נכון כל החיים, אז כשיגיע המשבר אני לא אתמוטט.

גילי: האם אנחנו אחראים על השגת ההצלחה והאושר שלנו או שזה משהו חיצוני?

גרי: כאשר אנחנו מדברים על אנשים בריאים מבחינה נפשית, אני מאמין שהשליטה בידנו. זה לא פשוט ולא קל. אתן את הדוגמה הבאה: שתי נשים שאיבדו את בעליהן בגיל צעיר ונותרו לבדן עם ילדים. האחת בחרה לבנות את החיים שלה מחדש, להיות מאושרת, למצוא בן-זוג, ליצור אושר לסביבה. כמובן אחרי שעברה טלטלה גדולה, כאב וקושי רב. האחרת, נשארה מסכנה כל החיים וממסכנת את כל הסביבה. זאת התשובה. במידה רבה, כן, יש לנו את הבחירה.

גילי: דיברת על פרדיגמות, איך אנחנו יכולים לשנות פרדיגמות?

גרי: ברמה הפילוסופית יש ויכוח בין הפילוסופים הגדולים, האם יש לנו שליטה? או שאנחנו בובות ומדמיינים שיש לנו שליטה, אבל אנחנו מתנהלים בעצם ע"י כוחות הרבה יותר חזקים מאיתנו ואנחנו באשליה של שליטה. ישנם פילוסופים בגישה שגם אני מסכים איתה, שיש לנו שליטה. אני לא יודע מי צודק, אבל כדי שתהיה לי יכולת להשפיע על החיים שלי, אם אני אלך עם הגישה שאין לי שליטה, אשב בבית, רגל על רגל ומה שיבוא יבוא. ברגע שאני מאמין שיש לי שליטה, אני אתאמץ, ואני אנסה להוביל את עצמי.
אז איך משנים פרדיגמה? איעזר בסיפור שכתב סטיבן קובי בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" שהושפעתי ממנו: רב חובל, על ספינת השייט הגדולה ביותר של הצי האמריקאי, משחתת. שט בלילה והוא רואה ממולו אור. הוא מאותת לאור: תיקח ימינה, אני ממשיך ישר. האור מאותת לו תיקח אתה ימינה. רב החובל חושב: אני המשחתת הגדולה, מי בכלל החוצפן שחושב להגיד לי לזוז ימינה? והוא מאותת לו שוב: קח אתה ימינה. בפעם השלישית, האור אומר לו: אני באמת מציע שתיקח אתה ימינה כי אני המגדלור על החוף". כלומר הפרדיגמה היתה: אני הגדול, הענקי, מי יכול לומר לי מה לעשות? אבל מתברר שהמציאות לפעמים שונה.
אני חושב שבעקבות הקורונה הרבה אנשים מתחילים לשנות, או שחלקם כבר שינו פרדיגמות. וכאן אני מגיע לנקודה קריטית בשינוי קריירה. בפרדיגמת המסע, הגורם החשוב ביותר הוא נושא השינוי. אני קורא לזה "לשנות את החיים ולחיות את השינוי". כלומר שהיכולת להכיל ולחיות את השינוי יהיה חלק משמעותי בחיים שלי.
ישנם שני סוגים של שינויים: שינוי יזום על ידי ושינוי ע"י הסביבה שלי, לדוגמה הקורונה. כאשר אני עושה שינוי ביוזמתי יש לי שליטה ויתרון הרבה יותר גדולים מאשר כשהשינוי נכפה עלי. בשינוי יזום, אם אני עושה אותו לאורך החיים ולא רק פעם אחת, אז יש לי שליטה הרבה יותר גדולה וגם אם יבוא שינוי חיצוני אני אהיה ערוך. אסור לנו להגיע למקום שבו לא נדע כיצד להתמודד עם השינוי.

גילי: מה עלינו לעשות פרקטית כדי שנוכל להתמודד עם שינויים?

גרי: כולנו רוצים ביטחון. לקום בבוקר ולדעת שיש לנו איפה לגור, מה לאכול, פרנסה וכו'. אבל העולם אינו חברת ביטוח, ואם נתמקד בקריירה – בעבר היה מושג הקביעות וכן תפיסה שמקום העבודה שומר עלי ולא יזרוק אותי לרחוב. כיום הקביעות כבר לא קיימת, גם ההסתדרות כבר לא ממש קיימת, ומקום העבודה יחזיק אותי רק כל זמן שהוא צריך אותי. אנחנו צריכים להבין שזו המציאות וישנן שתי אפשרויות: האחת – לומר זאת המציאות ואין לי מה לעשות, יהיה מה שיהיה. והשנייה היא לבנות את הביטחון עפ"י המודל שאני מציע "הביטחון האלטרנטיבי". מה זה אומר? אני יודע שאני יכול לסמוך רק על עצמי. כלומר: כל הזמן עלי להתקדם, ללמוד, להתאים את עצמי לסביבה. אפשר להתקדם בתוך מקום העבודה, להתפתח, כאשר ההתקדמות היא לא תמיד רק בציר הניהולי, אלא גם בציר האופקי, ללמוד דברים חדשים נוספים. כך אני בונה את הערך שלי בשוק העבודה. אני ערך בשוק העבודה, ולכן גם אמצא מישהו שירצה להעסיק אותי, או שאצליח כעצמאי

גילי: ואז, מן הסתם, תחווה הרגשה של אושר והצלחה ומה שדיברנו בהתחלה

גרי: במידה מסוימת כן. כי אם אין לי ביטחון בחיים, קשה מאוד להיות מאושר. ואם אני לא מצליח להתפתח במקום העבודה, לא לחשוש לעבור למקום אחר. אני מכיר גם אנשים שבתקופת הקורונה הצליחו להתקבל לעבודה חדשה שבה שידרגו את התפקיד והתנאים שלהם. זה קורה כשלאדם יש ביטחון אלטרנטיבי. דברים נוספים שהם חלק מהביטחון האלטרנטיבי הם: לבנות ביטחון כלכלי – לאגור כסף כמו הנמלה. בנוסף – לבנות ספר טלפונים, לאסוף מספרי טלפון של האנשים השונים שאני פוגש לאורך החיים, אולי אצטרך אותם בעוד עשר שנים. להכיר אנשים.

גילי: כתבת שהקושי לעשות הסבה מקצועית נמדד ברווח והפסד – תסביר בבקשה מהי הדרך הנכונה, לדעתך, לעשות הסבה מקצועית כאשר זהו הפתרון הנכון

גרי: העולם היום הוא לא עולם של פסי רכבת שנוסעים עד הפנסיה. זה עולם של כבישים מצטלבים, של צמתים. הסיכוי של אדם להישאר באותו מקום, באותו תפקיד הוא מאוד קטן. כשמגיעים לצומת צריך לקחת החלטה. כשיש לי בסיס של מקצוע מתאים, אז אני יכול לעשות שינויים. לדוגמה: חזי לוי מנכ"ל משרד הבריאות. הוא התחיל את החיים שלו כרופא, היום הוא מנהל. הוא עשה הסבה מקצועית מרופא למנכ"ל. גם סימנטוב, קודמו בתפקיד, הגיע לתפקיד כבוגר החוג לכלכלה וניהול. כלומר, שכאשר אני יוצר לעצמי בסיס מתאים וטוב, אני יכול להתפתח איתו. יש דימוי שהסבה מקצועית חייבת להיות 180 מעלות לאחור. לעיתים זה קורה, אבל בתפיסה שלי, הסבה מקצועית זה איזשהו תהליך שאני עובר ואני מרחיב את היכולות שלי ואת הידע שלי. ואם ניקח שוב את חזי לוי, אז קרוב לוודאי שהתחיל כרופא, אח"כ ראש צוות, אח"כ מנהל מחלקה, מנהל בית חולים ואח"כ מנהל משרד הבריאות.

גילי: אתה יכול להתייחס לעניין הרווח והפסד בהסבה מקצועית?

גרי: זה לא רק לגבי הסבה מקצועית, זה גם לגבי התקדמות. אנשים יושבים בתפקיד בו הם מרגישים שלא טוב להם, והם מפחדים לעשות את השינוי, כיוון שהם עושים חישובים של רווח והפסד. כלומר, מה הרווח שלי היום? אני יודע שיש לי מקום עבודה, אני מקבל משכורת, אני מרגיש יחסית בטוח, ואם אעשה שינוי, אני נכנס לעולם שאני לא מכיר ולא יודע מה יהיה, אולי לא אצליח בו? ואז אנשים מוותרים על להיות מאושרים, על לחיות חיים תוססים, ולצורך הביטחון הם ממשיכים לשבת על אותו כיסא. הרווח וההפסד הוא לא רק כספי, הוא גם נפשי. הסבה מקצועית היא שינוי ושינוי יותר גדול. כי אם אני עושה את השינוי בתוך הארגון ונותנים לי עוד תפקיד, אז עשיתי שינוי, אבל הוא יותר קטן. ככל שהשינוי יותר גדול, הוא יותר מאיים ויותר מפחיד. כמובן שכאשר יש אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת עם בסיס כלכלי, יותר קל לעשות הסבה מקצועית ולחשוב על הגשמה עצמית.

גילי: לסיום, אשמח שתיתן לקוראים שלנו טיפ

גרי: העולם הוא לא מקום בטוח. הדרך של כל אחד מאיתנו לשמור על הביטחון שאנחנו כל-כך צריכים היא לבנות ביטחון אלטרנטיבי, ביטחון פנימי ואיתו לצמוח.
גילי: תודה לך על השיחה.
גרי: תודה לך.

אתר של גרי טריגר

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן