קולנוע ככלי לשינוי והעצמה אישית
פודקאסט עם יונתן ניר

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את יונתן ניר

יונתן ניר הוא צלם, במאי ומפיק של סרטים דוקומנטריים זוכי פרסים.
בנוסף לעבודתו כבמאי ומפיק, רכש לו ניר בעשור האחרון שם של מרצה מנוסה ומבוקש והוא העביר עד היום יותר מ-1300 הרצאות בפני קהלים מגוונים בארץ ובעולם.

בהרצאותיו מעוררות ההשראה, המשולבות עם הקרנה של אחד מסרטיו ומותאמות באופן אישי לקהל אותו הוא פוגש, הוא מדבר על קולנוע דוקומנטרי ככלי לשינוי חברתי והעצמה אישית, הוא מדבר על אתיקה, אסתטיקה ומה שביניהם ומספר סיפורים מאחורי הקלעים של הפקות מורכבות באזורי קיצון, הדורשות התמודדות עם מצבי חוסר וודאות, תסכול ופחד והמחייבות עבודת צוות, סבלנות, אמונה ותקווה.

תמלול הפודקאסט עם יונתן ניר

גילי: בוקר טוב יונתן ניר!
יונתן: בוקר אור
גילי: קודם כל רציתי להגיד לך תודה שהסכמת לקיים את המפגש הזה, שאתה מארח אותי כאן.
בכיף, בכיף גדול.
גילי: מקום חמוד, מתאים לגשם. וגם ברכות על הזכייה. ראיתי שהסרט 'תמונת חייו' זכה בפרס של האו"ם?
יונתן: כן, פרס צילום, פסטיבל הסרטים השנתי של האו"ם. פסטיבל די רציני שמגישים אליו 600-700 סרטים בשנה. היינו הסרט היחיד שנכנס מישראל, וזכינו בפרס הצילום. נחמד לקבל לפעמים פרסים. זה לא העיקר, אבל זה נחמד מאוד.
גילי: למה לפעמים? אני חושבת שפידבק על מה שאתה עושה זה תמיד חשוב, וזה סוג של פידבק.
יונתן: פידבק זה דבר מאוד חשוב, אבל אם זה הופך להיות העיקר אז אין לזה גבול. אתה תמיד תהיה בתודעת חוסר. בעיניי מה שחשוב, במקצוע שלי בטח וגם במקצועות אחרים לפי דעתי, זה למצוא משהו שאתה מאמין שיש לו משמעות שהיא מעבר להישג. ושם אני משתדל להיות. לא להסתנוור מעוד פרס ועוד פרס ועוד פרס, כי זה אף פעם לא מספיק. כמו שאם המטרה שלך היא לעשות כסף, אז אף פעם לא יהיה לך מספיק.
גילי: מה שאני עושה, אני מאמנת קריירה. חשבתי שיכול להיות מאוד מעניין לפגוש כל מיני אנשים מעניינים, שעשו איזושהי דרך מעניינת בקריירה שלהם. לשמוע וללמוד מהם, כי אני באמת חושבת שכל אחד יכול לקחת את החיים שלו בעצמו, בידיו, ולעשות דברים נפלאים. אם רגע נתחיל מההתחלה, תספר על עצמך בכמה משפטים קצרים.
יונתן: אני בן 43. אני במאי ומפיק של סרטים דוקומנטריים, לפעמים אני גם מצלם כשצריך. אני עוסק בתחום כבר 12 שנים. לפני זה הייתי צלם סטילס ועיתונאי עוד 5 שנים. לפני זה הסתובבתי בעולם, היו לי עסקים אחרים. הייתי מדריך צלילה, חייתי על סירה שנתיים בתאילנד, שני חורפים בתאילנד. עבדתי בתור צלם דולפינים בריף הדולפינים באילת. היום אני גר ברמות מנשה, נשוי עם שלוש ילדות די צעירות. אני מאוד מאוד אוהב את מה שאני עושה. אני משתדל להקדיש את עצמי גם לסרטים, להפקות של סרטים חדשים, וגם יש לי מנגנון של הפצה של הסרטים הקודמים שלי. הוא מחובר עם הרצאות, זאת אומרת, יש לי 1400 הרצאות בערך שעשיתי עד היום, פרונטליות, בחברות, ארגונים, אפילו יצא לי להרצות בבנייני האו"ם הראשיים, ובכל מיני מקומות ברחבי העולם. בתי ספר, עובד המון בבתי ספר. בעצם משתמש בסרטים שלי לא רק כמשהו שאפשר להשתעשע ולהינות ממנו, לא רק בידור, אלא גם ככלי חינוכי, כלי מעצים. כלי שמעורר השראה, שמוביל שינוי חברתי. את הסרט שלי 'אח שלי גיבור' לדוגמא, שעשינו על חבורה של צעירים עם תסמונת דאון שיוצאת לטיול תרמילאים בהימלאיה הקרנו כבר לפני כמעט 200 אלף ישראלים, פנים אל פנים. לא מדבר על הקרנות אונליין ובטלוויזיה, אלא פנים אל פנים בהקרנות מסחריות. זה אחד הסרטים הכי נצפים בהיסטוריה של הדוקומנטרי הישראלית, אם לא הכי נצפה בישראל. אני הכי גאה בו בזה שבאמת הבאנו אותו ליותר מ-150 אלף תלמידים. ומקבלים את הסרט עם מערך שיעור ועם הדרכה למורים. הטענה שלנו היא שבני הנוער בכל מקרה צורכים הרבה מאוד מהידע שלהם דרך מסכים ומצלמות, הם מחוברים למסכים ומצלמות מגיל 0. אנחנו עושים סרטים שהם מעוררים השראה, שיש להם משמעות בעניינים חיוביים. שמסתדרים טוב עם מה שמערכת החינוך רוצה להעביר. ואז אנחנו מציעים למערכת החינוך, 'בואי תעשי שימוש בסרט שלנו, תזמינו אותי להרצאה או תקנו ערכה, להשתמש בהרצאה מוקלטת', לא משנה מה. וזה בעצם העסק שלי היום, הוא מחולק ל-2; צד אחד זה ההפצה, וצד שני זה ההפקה של הדברים החדשים. המהות של העסק שלי זה יצירת והפצת טוב. אני עושה את זה באמצעים שאני מכיר, שזה סיפורים מעוררי השראה שלא בורחים מכאב, שלא בורחים מקושי. שלא בורחים מהטראומה. לא רק מה שנקרא דוקומנטרי 'feel good' של הרגשה טובה, שאתה רק מסתכל ונהנה וחושב שהכול טוב. לא, יש הרבה כאב וקושי בתוך הסרטים, אבל יש תמיד איזשהו זיק של תקווה, אמונה שעוד יכול להיות יותר טוב, איפה שאנחנו לא נמצאים בחיים.

גילי: יש אנשים שאומרים, כבר כשהייתי צעיר ידעתי שמה שאני רוצה לעשות, ככה וככה.
יונתן: ממש לא. קיבלתי מצלמה בגיל 16 וצילמתי טיפה, אבל לא העמקתי בזה, לא התעניינתי בזה. הייתי תלמיד גרוע מאוד, לא גמרתי יב' ואפילו יא', אם להיות כן. אין לי תעודת בגרות. אבל עבדתי בתור דייג ובתור חקלאי, למדתי מעבודה בדייג המון. למדתי את הכוח של הטבע, את החיבור עם בעלי חיים. למדתי המון על ציפורים. כשאתה מסתובב בבריכות דגים אתה רואה כל הזמן ציפורים, אז הייתי צפר, אהבתי ציפורים מגיל מאוד מאוד צעיר. למדתי גם בעבודה ספציפית שם, במדגה של קיבוץ הזורע זו בעצם התמודדות עם אתגרים, אתגרים פיזיים. אתה קם ב-4:30 או 5 בבוקר בגיל 16, ואתה נכנס לתוך רשת של דגי בורי שקופצים לך לתוך הצלעות, וקר. אתה לומד להתמודד עם הקושי הזה. לעבוד עם המבוגרים, אנשים שסיימו צבא, רובם יוצאי יחידות מובחרות כאלה שגם הפכו להיות המחנכים שלי בעצם. לא הייתי בבית הספר. ובכל הדבר הזה לא היה לי שום עניין בצילום או משהו כזה. השנים האלה שעברתי במדגה, וגם אחר כך בצבא, ביחידה ששירתי בה, בדברים שאני עושה היום. כי בעצם אני מתעסק בהפקות באזורי קיצון, הפקות שדורשות תכנון מדוקדק. בסרט 'תמונת חייו' יצאנו לצלם משהו שאיש לא הצליח לצלם לפנינו בהיסטוריה. זאת אומרת שרמת חוסר הוודאות היא כמעט מוחלטת. צילמנו צלם שצולל עם שלושה דובים ומצלם אותם בסטילס מתחת לפני המים, פנים אל פנים וללא הגנה. כדי להביא את עצמך למצב שאתה מפיק סרט בסדר גודל הזה, ובמורכבות, אתה צריך יכולת או ניסיון בעבודה בתנאים מאוד מאוד קשים ומלחיצים, והמון המון חוסר וודאות. התמודדות עם המון המון חוסר וודאות, להביא לקוטב הצפוני כמעט 2 טון ציוד, 9 טיסות עד שהגענו לשם, 6 מצלמות. הפקה סופר מורכבת. זה מצריך ממך הרבה הרבה יכולות שהן קצת מתנגשות אחת עם השנייה. מצד אחד אתה צריך להיות סופר מתוכנן, כי אם שכחת בטרייה אז אכלת אותה. מצד שני אתה מגיע לשטח ואתה צריך לדעת כמה אתה קטן וחסר משמעות, וכמה הטבע הזה הרבה יותר גדול מאיתנו. כמה לתכנון שלך אין משמעות אמיתית, כי אתה מגיע לשטח והכול משתנה, כל רגע נתון. אתה צריך להגמיש את עצמך ולזרום, לפעול בצורה הרמונית עם מה שהמציאות מביאה לך, ולא לשפוט אותה ולא לבקר אותה ולא לבקר את עצמך ולשפוט את עצמך. וכל הזמן למצוא את נקודת המבט החיובית על הסיטואציה, מה אפשר להוציא ממנה. זה בכלל לא עבודה טכנית, זו עבודה פנימית, רגשית, רוחנית, שאתה עושה עם עצמך. זו צמיחה אישית שלך יחד עם הסרט. אם אתה לא עושה את התהליכים האלה, יכול להיות שיהיה לך סרט נהדר בסוף, אבל משהו שם לא יעבוד. המטרה שלי זה תמיד לנסות לייצר דברים שהם בהרמוניה עם האנשים האחרים שאני עובד איתם, עם הטבע, ועם המימוש העצמי שלי.
גילי: נראה לי שמה שכן שינה קצת את המסלול של החיים שלך זה הפציעה בלבנון,
יונתן: כן,

גילי: במובן של לעבור מצילום טבע לצילום שהוא יותר דוקומנטרי.
יונתן: כן. תראי, קודם כל לפני הפציעה בלבנון לא התעסקתי בכלל בסרטים אלא רק בצילום סטילס ובכתיבה, וחייתי מן חיים של צלם נודד כזה. כל פעם לוקח לו משימת צילום מוזרה. כתבתי סדרה, טרילוגיה של כתבות למוסף הארץ מפפואה גינאה החדשה. ביליתי שם חודשיים. וגם כתבה גדולה מאוד לנשיונל ג'אוגרפיק שאחרי זה גם זכתה בפרס הכתבה הכי טובה של העשור שלהם. היא הייתה באמת מאזור סופר סופר סופר מרוחק שאנשים פשוט לא הגיעו אליו. הגיעו אליו, אבל לא באופן שאני הצלחתי להגיע אליו. כתבתי מדרום אפריקה, מסרי לנקה, עשיתי המון דברים שכאילו התעסקתי בצרות של אחרים. היה לי קושי מאוד גדול לחיות בישראל ולעסוק בסיפור הישראלי. בדיעבד אני מבין שזה בגלל החוויות המאוד קשות שעברתי בשירות הסדיר. בעיקר חוויות שכול של חברים. אחרי שעזבתי את ישראל ו-7 שנים הסתובבתי בעולם, וצילמתי ועבדתי ופה ושם וזה, חזרתי לארץ. קיבלתי עבודה בריף הדולפינים לאילת. התחלתי לתכנן את החזרה שלי לארץ, קניתי דירה באילת, התחלתי לעבוד שם. חשבתי שאני אחייה באילת כי זה הכי קרוב לחו"ל שאפשר. ואז תוך כדי העבודה הזו בריף עם הדולפינים והכול, פתאום התחילה מלחמת לבנון השנייה, במהלך המלחמה הזו נפצעתי בתוך שדה מוקשים. הפציעה הייתה קלה אבל החוויה עצמה לא הייתה חוויה קלה, להיפצע בתוך שדה מוקשים זו אף פעם לא חוויה קלה. חזרתי לריף הדולפינים אחרי כמה שבועות, והפעם הראשונה שפגשתי את הדולפינים אחרי הפציעה הייתה אירוע מכונן בחיי. כל הדולפינים הגיעו אליי ועטפו אותי בחום ואהבה ושחו סביבי, הרגשתי באמת את החיבור הזה עם הטבע שהוא חיבור שאני מכיר אותו מגיל מאוד צעיר. פשוט שם אותי במקום שלי, כאילו אני מרגיש שזה נכון. הרגע הזה שאתה שוחה במים או צולל במים, וסביבך שוחים 3-4 דולפינים. חיות של 300 קילו, 2 וחצי מטר אורך, שיכולות לשחות 60 קמ"ש ולהרוג אותך בשנייה אם הן רוצות, אבל לא. הן משחקות איתך והן איתך, ויש לך תקשורת איתן שהיא בלי מילים. אלה רגעים שהם מדיטטיביים מבחינתי. בכלל, המחשבות כבויות ואתה נוכח ברגע. זה קרה לי הרבה בים, אבל ביום הזה אחרי הפציעה זה היה עוצמתי בצורה קיצונית. ואז יצאתי מהמים ואמרתי, אני חייב למצוא את הדרך לספר את הסיפור על הקשר הזה בין דולפינים ובני אדם, ואיך הקשר הזה יכול לעזור לאנשים שנמצאים בתקופות קשות בחייהם. הייתי אז חד משמעית בתקופה קשה. וזה גילגל אותי לסרט הראשון שעשיתי, יחד עם דני מנקין ויהודית מנסן רמון שנקרא "הדולפין". זה מספר סיפור על בחור ערבי-ישראלי שמקבל מכות רצח על רקע כבוד המשפחה. בעקבות זה הוא מפסיק לדבר עם בני אדם, והאבא המדהים שלו לוקח אותו במקום לבית חולים פסיכיאטרי, כי ממש לא יודעים מה לעשות איתו, לריף הדולפינים. מתוך אמונה של פסיכיאטר שטיפל בו בהתנדבות, פסיכיאטר בשם ד"ר אילן קוץ, שהדולפינים, משום שהם יכולים לייצר תקשורת לא מילולית עם בני אדם, וזה מוכח וזה קורה, היסטורית מוכר. אם הם יעשו אותו דבר עם הבחור ההלום הזה, אולי דרך התקשורת הבלתי מילולית אז הוא יוכל לדבר. וזה גם מה שקרה, מי שיראה את הסרט יראה את התהליך הזה של 4.5 שנים שעשיתי איתו. ובמקביל אליו, עשיתי עוד סרט שנקרא 'לחתוך את הכאב' שגם הוא עוסק בטראומה והחלמה. ושני הסרטים האלה הביאו אותי להבנה שגם אני צריך להתמודד עם הטראומה שלי ולטפל בה, וגם להיעזר בפסיכולוגים שילוו אותי ביצירת הסרטים שלי, משום שכשאתה עושה סרט עם אדם פוסט-טראומתי אתה מבלה שעות על גבי שעות עם אנשים שעברו דברים נוראיים ואיומים, ואתה, אין לך הכשרה בעצם אפילו לדעת מה מותר ומה אסור לשאול. שלא לדבר על איך לערוך את הסרט. לאט לאט הבנתי שהסרט שאני מייצר הוא בעצם מייצר זיכרון עבור הבן-אדם הזה. מייצר עבורו זהות. הוא לא רק מנציח את המציאות, אלא יש בחירות שאתה עושה בתור במאי, בתור צלם, בתור עורך, בתור מפיק, שמייצרות בעצם נרטיב עם התחלה, אמצע וסוף. הנרטיב הזה הוא נרטיב שלך. יש פה בעצם אחריות עצומה, כי אם אתה מספר את הסיפור לא נכון, או לא נכון מבחינה תרפויטית – יכול להיות מאוד נכון מבחינה דרמטית, כמו שעושים בריאליטי הרבה פעמים – מבחינה תרפויטית הם פוגעים באנשים שהם עובדים איתם. אני לא רוצה לפגוע בבן אדם הזה, לא רוצה לפגוע באנשים שאני עובד איתם, אני רוצה למצוא את הדרך לעזור להם עם הסרטים האלה. וזה בעצם הביא אותי לתחום שנקרא דוקו-תרפיה, שיחד עם פסיכולוג בשם יורם בן-יהודה, שהוא אבי הרעיון בעולם.

צילום: עמוס נחום

גילי: איך הכרת את יורם בן-יהודה?
יונתן: הגענו אליו כדי לבקש עזרה ויעוץ ב'לחתוך את הכאב', הסרט השני שעשיתי במקביל ל'דולפין'. עסקנו שם בסיפור של טראומה נפשית מורכבת מאוד. הרגשנו שאנחנו עלולים לעשות פה נזק. באנו אליו כדי לקבל יעוץ, ואז הוא אמר..
גילי: אבל איך ידעת להגיע דווקא ליורם?
יונתן: הוא פסיכולוג מאוד מפורסם, יש לו מכון שנקרא 'דרכים', הוא היה ראש היחידה לתגובות קרב בצה"ל הרבה מאוד שנים. מפה לשם אמרו לי כמה אנשים שזה אדם שיכול מאוד לעזור לי, כי הוא כבר התחיל לחקור את הנושא הזה של שימוש בקולנוע דוקומנטרי כחלק מתהליכים תרפויטים. הוא עשה כמה דברים לפני כן עם 'עובדה', דברים יותר טיפוליים פרטניים. כשאני הגעתי אליו הוא אמר לי, יש שתי אפשרויות. או שהוא מייעץ לי בהתנדבות, או אפשרות שנייה שנעבוד ביחד. הוא אמר, 'אני רוצה לקחת אותך לפרויקטים שאני עושה. תביא את היכולות שלך, אני אביא את היכולות שלי ונעשה משהו ביחד'. וזה שיתוף פעולה נפלא שממשיך כבר יותר מעשר שנים.
גילי גם היום?
יונתן: ברמות כאלה ואחרות. גם ב'תמונת חייו' הוא נתן לי יעוץ בכמה מקומות קריטיים שהייתי חייב הכוונה. בכל הסרטים הוא מעורב ברמה כזו או אחרת. מעבר לזה, נוצרה מערכת יחסים של חברות. כן, בהחלט איש שאני חייב לו הרבה.
גילי: אבל איך הגעת לסרטים אחר כך? האם הם בחרו אותך או אתה בחרת אותם? הייתה איזושהי דרך שסימנת? איך זה קרה?
יונתן: באופן כללי אני די מרגיש שהחיים מובילים אותי. אני מרגיש שכל פעם שאני מנסה לקחת יותר מדי שליטה על החיים, אני חוטף. זה משהו שלמדתי גם בעבודה בטבע בתנאים קיצוניים. כשאתה בטוח שאתה בשיא המשחק ואתה יודע בדיוק, אז אתה חוטף סתירה. אני משתדל לזכור שלמרות שאני תסריטאי ובמאי, בפועל אני די זורם עם מה שהחיים מביאים לי. אבל אני כן שואל את עצמי שאלות. כשמגיע אליי פרויקט, ומגיעים אליי המון פרויקטים כמובן אני לא מגיע לחמישית מהם כי אי אפשר. אתה יכול לעשות רק כמות מסוימת של סרטים במקביל. אז אני שואל את עצמי מה המשמעות, ומה ההשפעה (impact). אלה שתי השאלות. אני פה כדי לנסות לספר בזמן הקצר שיש לי פה על כדור הארץ סיפורים שהם בעלי משמעות, שהם תורמים לאנושות, לכדור הארץ. שהם מספרים סיפורים מעוררי השראה שעוזרים אולי לאנשים אחרים. זה אף פעם לא במאה אחוז שם, כן? תמיד יש את הקונפליקטים והשאלות האתיות הפנימיות. אתה בא ומצלם סרט על דובי קוטב שצוללים בקנדה הארקטית מתחת למים ואתה מגיע עם זה למיליוני אנשים, אתה משפיע מבחינה סביבתית לחיוב כי אתה מדבר על הנושא של דובי הקוטב והפשרת הקרחונים והכול, אבל באותו זמן גם מזיק כי אתה טסת לשם, הבאת ציוד וצילמת את הדובים מאוד מקרוב. אז זה לא שאתה כל הזמן במאה אחוז שלמות עם הבחירות שלך. זה לא עובד ככה. אבל אתה שם את הדברים על המאזניים. ואני שואל את עצמי, מה המשמעות להקדיש עכשיו את חיי, 4-5 שנים למשהו ספציפי. אז אני תמיד אומר, זה חייב להיות משהו שקרוב אליי, שאני מזדהה איתו, חושב שהוא נורא חשוב ואני מוכן לקחת סיכונים פיזיים, כלכליים, נפשיים, משפחתיים. שזה שווה את זה. אתה צריך לדעת בפנים בפנים שהלב שלך אומר שזה הדבר הנכון לעשות. וזה מאתגר, כי זה מבלבל. לפעמים אתה לא יודע איפה עובר הגבול בין הרצון שלך לעשות דבר משמעותי לבין האפשרות שלך להידרדר לכיוון של נרקסיזם לדוגמה. 'אני בא להציל את העולם', אבל לא. אבל אתה כן צריך להיות במקום שאתה יכול לנסח לך מאוד בפשטות, למה אני עכשיו מוכן להקדיש את עצמי לפרויקט הזה בכל כוחי. למה זה צריך להיות אני, למה אני צריך לספר את הסיפור הזה. אני לא יכול ללכת לעשות סרט על משהו שהוא לא נוגע בי. אני יכול לעשות סרט על משהו שאני נניח לא עוסק בו ברמה היום-יומית, אבל חייב להיות שם משהו, סיבה עליונה, שהפרויקט מתעסק באיזשהם ערכים שאני מזדהה איתם או שאלות שאני שואל את עצמי. זו פחות או יותר הדרך שלי לבחור את הפרויקטים.

גילי: הרצת ב-TEDX. איך זה קרה?
יונתן: הסיפור עם TED הוא סיפור מעניין. אני הבנתי, כשהתחלתי לעסוק בדוקותרפיה, לפתח את התחום הזה ולהפוך לאותוריטה בתחום הזה, התחלתי להרצות בכנסים, והבנתי שיש פה משהו אבל המשהו הזה הוא לא משהו שאני יכול לעשות איתו.. כלום. היו לי מחשבות, נפתח בית ספר.. לא, זה לא משהו שאני רוצה לעשות, אני רוצה לעשות סרטים. ויש לי ידע, שכמובן הוא לא שלי, הוא של יורם ועוד אנשים שעבדתי איתם. אבל הידע הזה יכול לעזור לאנשים אולי. אז בואו נלך ופשוט נשים על השולחן את כל מה שאנחנו יודעים, ושמישהו ייקח את זה משם ויעשה עם זה מה שהוא רוצה. זה אשכרה יכול לעזור לאנשים, הדוקותרפיה. זה עזר לאנשים, ראיתי את זה בעיניים. ואולי בעוד עשר שנים, פסיכולוגים יעבדו עם חדר עריכה, עם מצלמות. כמו שיש היום ריפוי באומנות או ריפוי בבעלי חיים, יהיה ריפוי תוך יצירה של סרטים דוקומנטריים. הכי נכון לעשות את זה, כמובן, זה לעשות את זה על הבמה המכובדת של TED. התארגן פה אירוע מדהים של TEDX בסביון. הגשתי בקשה, הגישו כמה מאות. קיבלו אותי. ואז אתה נכנס לתהליך של חצי שנה מאוד מאוד אינטנסיבי ומאוד מקצועי לקחת רעיון שיש לך אותו ואתה שולט בו מצוין, ואתה יכול לדבר עליו שעה בכיף, אבל בוא תכניס את זה ל-15 דקות. לכתוב סיפור קצר זה הרבה יותר קשה לפעמים מלכתוב סיפור ארוך. וזהו, זה התהליך שעברתי יחד עם קבוצה מדהימה של מרצים ומרצות. ואז עליתי לבמה, עשיתי את זה. מאוד מלחיץ, לא קל, אבל עברנו את זה בשלום.
גילי: תספר לי קצת על מה אתם כן עושים בקורונה.
יונתן: לי זה קשה להגיד כי אני יודע שיש אנשים שמאוד סובלים בתקופה הזו ואני מזדהה עם הסבל הזה. אני מרגיש אותו. אבל הקורונה לי עשתה מלא דברים טובים. קודם כל היא הורידה אותי מכביש 6 שחייתי בו, כמה שנים. בנסיעות בלתי אפשריות, רק כדי לסבר את האוזן, עשינו פרויקטים עם עיריית באר שבע, שהקרנו את הסרט 'אח שלי גיבור' ל-16 אלף תלמידים ב-70 הקרנות. עשיתי אותן תוך 3 חודשים. פשוט הייתי חי על הכביש הזה, ישן שם בבאר שבע על הספה אצל חברים. מאוד מורכב לחיות חיים כאלה עם משפחה והכול. הגיעה הקורונה והכריחה אותנו להפסיק לעשות הקרנות פרונטליות והרצאות פרונטליות. הקמנו מערך דיגיטלי שמאפשר לנו לפגוש את הקהל. אנחנו עובדים בטכניקה די מעניינת, אנחנו לא גובים כסף אלא מאפשרים לאנשים לתרום כמה שהם רוצים. אנשים יכולים לצפות בסרטים, ואחר כך לראות אותי בזום, ואם הם רוצים, הם משלמים כמה שהם רוצים. זה דרך אגב, מבוסס על משהו שראיתי בעיניים שלי בהוואי. גרתי חצי שנה בהוואי, במאווי, ויש שם את האננס הכי טוב בעולם. אתה מגיע בנסיעות לכל מיני חורים באי, ויש שם דוכן קטן שיש עליו מלא אננסים ענקיים, כתוב עליהם 'האננס הכי טוב במאווי, שלמו כמה שתרצו', יש קופסה קטנה ואתה שם דולר, עשרה, מאה. כמה שבא לך, ולוקח כמה שבא לך. על הרעיון הזה פתחנו את ההקרנות הפתוחות האלה. זה נורא נורא כיף. זה מה שאנחנו עושים בחצי שנה האחרונה. מעבר לזה אני עושה הקרנות מוסדיות, מה שנקרא, בזום. כלומר, ארגונים, חברות הייטק, עמותות, בתי ספר. עוד שתי הרצאות בערבים, מה שנקרא 'הקרנות פתוחות'. ואנחנו מתחילים גם לשווק ערכות שבהם אנחנו מאפשרים לבתי ספר לרכוש ערכה. מקבלים את הסרט ואת ההרצאה המוקלטת שלי, או Q&A מוקלט, אני עונה על שאלות מוקלטות. בימים אלה, בחודשים הקרובים אנחנו מעתיקים גם את הפורמט הזה לחו"ל. הוא מאוד מצליח בארץ, והבנו, כפי שדיברת קודם על עבודה גלובלית, אין פה גבולות. אז יש מכונת הפצה דיגיטלית שפיתחנו והיא עובדת. הרעיון, מבחינתי, זה לפנות כמה שיותר זמן ליצור דברים חדשים. יצירה של דברים חדשים דורשת זמן. אתה לא יכול ליצור דברים חדשים מתוך מקום של לחץ ועומס. דברים חדשים, אתה יכול ליצור רק מתוך שקט פנימי. אתה צריך לייצר את השקט הזה. אני עושה את זה בהמון ספורט, במדיטציות, בקריאה כשאני יכול, לשמוע מוזיקה. אני עושה את זה לפעמים בלאתגר את עצמי ולהתנתק מהטלפון. קשה לי עם זה מאוד כי שם העסק. וככל שאתה מתקדם בתחום שלך אז רוצים אותך יותר לעוד יותר דברים ועוד דברים, ויותר קשה להגיד לא כי יש יותר כסף. הכסף מסנוור. אתה צריך לשמור על המרכז.
גילי: לסיכום, איזה טיפ היית נותן לאנשים שמקשיבים לשיחה הזו שלנו?
יונתן: בסוף, כשאתה מתמודד עם סיטואציה, כל סיטואציה, ההתמודדות היא בפנים. כשאתה מתמודד עם שאלה, כל שאלה, ההתמודדות היא בפנים. כשאתה בוחר בחירה, כל בחירה, זה בפנים. אתה עושה את הבחירה, בחרת, אחרי זה אתה מרגיש תסכול? התסכול הוא פנימי, הוא לא משהו שבאמת קורה.
גילי: זו התגובה שלך למה שקורה בעצם, הפירוש שלך
יונתן: בדיוק. אנחנו לא שולטים בשום צורה ואופן במה שקורה לנו בחיים האלה, אני מאמין, אבל אנחנו כן שולטים באופן שבו אנחנו… השיחה הפנימית שלנו, המחשבות שלנו, הן דבר שניתן, בכלים מסוימים והרבה עבודה פנימית, לרכוש יכולת לכוון את השיח הפנימי. לכוון אותו למקומות הנכונים. דרך נשימה, מדיטציה, ספורט, כתיבה, בעלי חיים. זה בעיניי האתגר המרכזי. ברגע שעשית את זה, אתה מצליח לקחת את עצמך לכיוון של החשיבה החיובית והחוסר שיפוטיות. לנסות להיות כמה שפחות שיפוטי כלפי עצמך, כלפי הסיטואציה, כלפי המקום שבו אתה נמצא. פחות להשוות את עצמך לאחר, לבחוץ, לציפיות ממני, כל הדברים האלה. להתחבר פנימה. ואז, מהניסיון שלי, גם החיים מתחילים לפתוח בפניך דלתות שלא נפתחו לפני. כי אתה נמצא במקום שבו אתה משחרר את הצורך לכוון יותר מדי את הקריירה. אבל בעיניי זה האתגר, האתגר הוא בפנים. תמיד התמודדות פנימית עם ספקות, פחדים, חוסר וודאות, אגו, חמדנות. אני תמיד מנסה לשאול את עצמי מה גרם לי לבחור או מה יגרום לי לבחור בצד ימין או צד שמאל כשאני מגיע לצומת. יש לי חבר תימני, סיפר לי על סבא שלו שמת בגיל 104, אם אני לא טועה. היה אומר לו, מספר במבטא תימני שאני כמובן לא יכול לעשות, הוא אומר 'הסבא היה מספר לי שכשאתה בחיים מגיע תמיד לצומת, ובצומת יש שתי דרכים. ימינה ושמאלה. אתה צריך לשאול את עצמך תמיד שאלה אחת. יש ממש, או אין ממש, בכיוון שאני בוחר בו.' ואני משתדל לבחור בדברים שיש בהם ממש.
גילי: תודה רבה. נהניתי מאוד ואני בטוחה שיהיו הרבה אנשים שייהנו גם כן מהשיחה שלנו. שיהיה המון בהצלחה
יונתן: בכיף גדול

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן