המסע להתפתחות האישית והמקצועית שלי

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את יהודית הניג רוט,

מטפלת זוגית, הורית ומשפחתית. וכן מטפלת בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית,

CBT , ו-ACT. מתמחה ומטפלת בכל הגילאים בגישות ושיטות נוספות. מרצה ומנחת קבוצות.

אנחנו מדברות על:

• המסרים שקיבלה מההורים בילדותה שהשפיעו ועדיין משפיעים על כל מהלך חייה
• משמעות המושג "מימוש האני המקצועי"
• הדרך שעשתה ותעשה בעתיד על מנת לממש את האני המקצועי שלה
• איך ניתן לחיות את המושג "GOOD ENOUGH"

ובסיום טיפ עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום יהודית הניג רוט, ברוכה הבאה למחילת הארנב!

יהודית: שלום גילי, שמחה להיות פה.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על "מימוש האני המקצועי", אבל נתחיל בכך שתציגי את עצמך.

מי את היום יהודית הניג רוט?

יהודית: אז לפני הכל אני אמא, אני אשת איש, אני חברה, אני בת, אני אחות, אני המון דברים,

ובהיבט המקצועי, לשמחתי הגדולה, אני גם מטפלת.

אני מטפלת זוגית, הורית ומשפחתית, ועושה הרבה מאוד פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית,

CBT, ACT ועוד ועוד מיומנויות חברתיות. אני , אני מנחת קבוצות. לומדת פלייבק, הנחייה בפלייבק.

עושה המון דברים, בעיקר אני עושה את כל מה שאני אוהבת.

גילי: שזה הכי חשוב.

יהודית: שזה הגשמת חלום.

גילי: יפה.

מה השתנה, שלא היה קיים בך לפני שנתיים, כשפניתי אליך בפעם הראשונה, שגורם לך להיות היום מוכנה לשיחה שלנו?

יהודית: וואו… אני חושבת שלפני שנתיים היתה התקופה הכי קשה בחיי. לא יכולתי בכלל לחשוב על לעשות מעבר למינימום המתחייב. זאת אומרת להיות אמא, להיות אישה של, לעבוד, לפרנס.

אחרי שאמא שלי נפטרה והיו הרבה שינויים משפחתיים שמאוד מאוד הכבידו ועדיין ככה יש להם עקבות. 

לא באמת הייתי פנויה לעשות את מה שבאמת לא הייתי חייבת.

זאת הייתה הדרך להקל על עצמי: לעשות רק את מה שאני צריכה לעשות, אוהבת ורוצה לעשות,

ומה שאני לא חייבת לעשות, אמרתי הרבה פעמים לא ותודה. וסליחה אם זה פגע במישהו, אבל באמת,

זה לא היה יוצא טוב.

גילי: איפה נולדת?

יהודית: נולדתי בחולון, בת אחרי שני בנים, אבא ואמא שמאוד מאוד רצתה וחיכתה להריון הזה.

תמיד היא אמרה שהיא רוצה שתהיה לה בת, והיא האמינה ואכן נולדתי אחרי 2 בנים. יש לי שני אחים גדולים ממני האחד ב-9 שנים והשני ב-11 שנים. אסור להגיד את זה היום, אבל הייתי הנסיכה של הבית. (צוחקת).

גילי: למה אסור להגיד?

יהודית: כי היום, כל הורה הופך את הילד שלו או הילדה שלו לנסיך או נסיכה, כשהכל מותר והכל לגיטימי

יש לזה קונוטציה פחות טובה. אבל כשנולדתי אחרי כל כך הרבה שנים, הייתי הנסיכה של הבית. (צוחקת).

גילי:  ואיפה גדלת?

יהודית: גדלתי בחולון עד גיל 26, אחר כך עברתי לתל אביב ואחר כך למודיעין.

גילי: ומה למדת בתיכון?

יהודית: בתיכון הייתי שובבה גדולה, מאוד! למדתי במגמת ערבית וספרות. הומניסטי מה שנקרא.

הייתי גם מתעמלת בזמנו, אז היה לי תיק צמוד ליד הכסא עם בגדי ספורט והייתי יורדת ל"הפועל חולון".

למדתי בתיכון "קוגל" בית ספר עיוני מאוד דורש,  וכשהייתי צריכה רגע אוויר הייתי חוצה את הכביש,

נכנסת לאולם "הפועל חולון" עושה קצת התעמלות קרקע וחוזרת אחר כך לבית ספר. זה היה מוסכם,

אף אחד לא התנגד לזה, וזה היה נהדר.

גילי: מה עשית בצבא?

יהודית: היה לי חלום להיות מכ"ית, וכשהגעתי בשמחה רצו לתת לי את התפקיד של המכי"ת, אמרו לי אוקיי,

אז תהיי מכי"ת של בנות, אמרתי לא לא לא, אני רוצה להיות מכי"ת של בנים. ואמרו לי: אבל אין עכשיו קורס מכי"ת בנים, את יכולה לחכות, להמתין לקורס. וכששאלתי מה עושים כשממתינים אמרו לי עבודות רס"ר.

ואז אני, הנסיכה שגדלתי, אמרתי לא, אני לא אעשה עבודות רס"ר, אני אוותר על התפקיד.

לצערי, אחר כך קצת הצטערתי. אבל הגעתי לחיל המודיעין והייתי בתוך ביטחון שדה.

הגעתי לתפקיד במודיעין אחרי שהציעו לי איזה קורס שלא רציתי, רציתי בסוף להיות קרובה לאמא,

להישאר קרוב לבית. מזה שרציתי להיות פייטרית כזו, מכי"ת בנים אי שם, בסוף רציתי הביתה לאמא. (צוחקת).

אז נתנו לי תפקיד במודיעין, הייתי בקריה, עבדתי שעות מטורפות, כי הייתי באחת הלשכות המכובדות שם,

אבל בדיעבד זה היה בזבוז זמן…גדול…

גילי: שלך?

יהודית: שלי, ברור שלי.

עשיתי יופי של תפקיד, הייתי חיילת מאוד ממושמעת, והייתי כל יום בבית כי זה מה שרציתי,

אבל במבט לאחור התפקיד הזה לא קידם אותי לשום מקום, לא תרם לי בשום היבט.

גילי: אין כישור?

יהודית: (נכנסת לדברים) למעט חברה אחת שהכרתי שהיא חברה שלי, טובה טובה טובה טובה,

אחות תאומה עד היום, לא הרווחתי שום דבר מהשירות.

גילי: את לא חושבת שיש איזשהם כישורים, יכולות, ניסיון שקיבלת שם בעבודה?

יהודית:  לא.

גילי:  עצוב… דווקא היה נשמע כאפשרות כן ללמוד, להתפתח…

יהודית: ניהלתי לשכה של אלוף משנה וזה היה נחמד, אבל…

גילי: את מסתכלת כמובן מאליו על היכולות שניצלת בעצמך בזמן השרות. זה לא אומר שלא היו,

את לא מסתכלת על זה כמו שאני שואלת…

יהודית: כשאת שואלת את זה ככה, אז אני יכולה להגיד לך שזו בעצם אולי היתה הפעם הראשונה שניהלתי,

מה שהוביל אותי אחר כך להרבה תפקידי ניהול אחרים שעשיתי. אז ניהלתי לשכה באופן מאוד מאוד טוב,

אבל לא הרגשתי שזה תרם לצמיחה האישית מקצועית שלי. לא חושבת שניסיון הניהול תרם לי לאחר כך,

אבל אולי…

אני חושבת שכל דבר שאנחנו עושים, כל בוקר שאנחנו קמים אנחנו לומדים משהו. זה יכול להיות משהו מאוד מאוד קטן.

גילי: בואי נגיד שכדאי שנלמד משהו כל יום.

יהודית: אני מסכימה איתך. אני חושבת שאני עדיין לומדת משהו גם על עצמי, גם על העולם, כל יום.

אפילו אם הוא קטן, אפילו אם הוא קשה, אפילו אם הוא טוב…

 גילי: היית בצבא, השתחררת, מה קרה אז?

יהודית: השתחררתי מהצבא ואבא שלי זכרונו לברכה, היום בדיוק מולאים 20 שנה למותו..

אני חושבת שאחד המסרים שאבא שלי תמיד מסר לי זה שאין מצב, לא קיים מצב בעולם, שאת לא תלמדי, ושיהיה לך מקצוע, ולא תהיי תלויה באף אחד.

ואני זוכרת שכשהייתי ילדה הוא עבד באילת רוב השנים. הוא לא באמת גידל אותי, אמא שלי גידלה אותי.

הוא היה מגיע הביתה ואנחנו גרנו בחולון, קומה שלישית דירה עורפית. מול החלון של החדר שלי,

בקומה הראשונה בבניין הסמוך, היה הבית של אישה מקסימה שהייתה ספרית.

וכל פעם שאבא שלי היה מגיע מאילת, ואמא שלי היתה אומרת משהו על זה שלא עשיתי שיעורים,

או המורה אמרה ככה… לא משנה מה, עוד ביסודי, הוא היה לוקח אותי לחדר ואומר לי: "בואי תראי",

והיה מסתכל למרפסת שהיו יושבות שם ביום שישי אחר צהריים עדיין נשים עם המכשירים הגדולים

לייבוש התסרוקת. "את רואה? את רוצה להיות ככה כמו זאת וזאת? את רוצה להיות ספרית?"

והייתי אומרת לו לא. והוא היה אומר: "אז תלמדי!".

זה היה מסר, שזה בכלל לא הייתה שאלה, שאני חייבת ללמוד. זה היה ברור, גם אמא אמרה את זה כל הזמן,

אבל היו להם דרכים מאוד שונות להגיד את הדברים.

הרבה לפני שהשתחררתי, הוא שאל אותי מה אני הולכת לעשות, האם אני יודעת כבר מה אני הולכת ללמוד. ואמרתי שלא, עד שיום אחד הבנתי מה אני רוצה. אמרתי שאני הולכת להירשם למכון אבני ללמוד גרפיקה.

אז עוד לא היו מחשבים והגרפיקה היתה ידנית. הוא הסתכל עליי בהפתעה מוחלטת, שאל אותי לְמָה זה טוב? אמרתי לו שאני מאוד רוצה את זה, והייתי צריכה לשכנע אותו שיש בזה עבודה.

שאני אוכל למצוא עבודה, שאני אוכל להתפרנס.

הָתֶמָה והאמירות הבלתי פוסקות של אל תהיי תלויה באיש, וואו! זה עד היום! תתפרנסי ותפרנסי כמו שצריך, את בעצמך! הלכתי ללמוד במכון אבני, למדתי שנתיים גרפיקה…

גילי: רגע, איך הצלחת לשכנע אותו שזה באמת טוב? שתצליחי להתפרנס?

יהודית: אבא שלי מאוד מאוד אהב אותי, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מידיי.

רק הייתי צריכה להגיד שאני מאוד רוצה. (שתיהן צוחקות)

בהרבה מאוד דברים ככה זה עבד. אני חושבת שגם הוא האמין בי.

זאת אומרת, זה היה שלב שלא חשבתי שהוא מאמין בי, אבל כשאמרתי שאני רוצה הוא שאל אם זה יהיה המקצוע שלי. עניתי שאני לא יודעת, אבל אני רוצה.

אז הוא שאל למה את לא הולכת ללמוד משפטים כמו בת של חברים שלהם, שהוא חשב שזה המקצוע המבוקש.

היה בי איזה קול שרצה גם את זה, גם ללמוד משפטים. אני חושבת שלא סמכתי על עצמי אז שאני יכולה.

ובאמת הלכתי לגרפיקה, כי למדתי יומיים בשבוע ועבדתי, עבדתי אז במה שהיה 144 –  בזק ועבדתי במלצרות. זאת היתה תקופה שיכולתי לעשות כמה דברים. ככה גם היום (צוחקת)

גילי: זהו, זה מה שרציתי להגיד, מה זה יכולת אז לעשות כמה דברים? (צוחקת)

יהודית: תמיד אני עושה כמה דברים כנראה ביחד (צוחקת)

ואז הייתי מאוד צעירה. למדתי, מאוד נהניתי מהלימודים וכשהחלטתי להתחיל לחפש עבודה

הבנתי שאני צריכה הרבה מאוד מרפקים כדי להכנס לתחום של העיצוב הגרפי.

ואז רק התחילו ניצני המיחשוב הגרפי, הבנתי שאני לא הולכת להרוויח יותר מידי.

החלום היה באמת לעסוק בגרפיקה, להחזיק את הסכין. אמא קנתה לי שולחן אור,

הייתי עובדת שעות עם טפטים, היה לי נורא נורא כיף, אבל לא ראיתי איך אני הולכת להתפרנס מהדבר הזה.

אחי הגדול חי בארצות הברית, ואמר לי בואי, בואי לפה קצת. וארזתי חפציי ונסעתי.

חשבתי ששם אני גם אמשיך את הגרפיקה. אני זוכרת את עצמי מסתובבת בפילדלפיה איפה שהוא גר ברחוב ראשי, קונה לעצמי AIRBRUSH מהכסף שעוד הבאתי איתי מהארץ. היא עד היום פה.

גילי: מה זה AIRBRUSH?

יהודית: זה מברשת צבע שעובדת עם משאבה. טכניקה מסיימת של עבודה עם צבע, עובדים איתה בהתזה.

אז זה היה החלום שלי, שיהיה לי AIRBRUSH , אז קניתי לי והתחלתי…

גילי: (נכנסת לדברים) אז בשביל מה צריך ללמוד במכון אבני? לכי ישר ותקני לך AIRBRUSH ? (צוחקת)

יהודית: לא.

צריך ללמוד במכון אבני כי צריך ללמוד במוסדות מוכרים. אנחנו עוד נגיע לזה (צוחקת).

זה חלק מהעניין – שתהיה לך תעודה, זה חשוב! חשוב גם ללמוד מאנשי מקצוע, לא לבד.

את יכולה להתנסות לבד בחלק מהמקצועות, את לא יכולה ללמוד הכל לבד.

גילי: זה קשור למסרים של אבא?

יהודית: זה כבר קשור למסרים שלי, זה קשור אליי .

הבנתי שללמוד גרפיקה בארצות הברית זה סיפור מאוד מאוד יקר, ועשיתי פאוזה עם הסיפור הזה.

אני חושבת שהתנסיתי קצת ב- AIRBRUSH, על דפים לבנים בצבע ורוד וצהוב ושם זה הסתכם.

עבדתי שם, הייתי אצל אח שלי, נולד לו ילד, טיפלתי בו, הייתי חלק מהמשפחה וגרתי אצלם,

היה לי מאוד מאוד כיף.

אבל גילי, לא לשכוח, תמיד צריך ללמוד נכון? אז גם הלכתי לקורסים..

גילי: ללמוד, להתפרנס…

יהודית: אז גם עבדתי לפרנסתי קצת, עבדתי קצת בבייביסיטר ועשיתי עוד כמה קורסים: אנגלית לזרים, 

מיני…

היה לי ברור שאני רוצה ללכת לעבוד עם ילדים, עם אנשים, זה היה ברור.

התחלתי לחפש מה אני רוצה ללמוד שם, ואני זוכרת את עצמי נוסעת באחד מימי שבת לאחת האוניברסיטאות באזור פילדלפיה, איפה שאח שלי היה, כי מאוד מאוד רציתי לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

נכנסתי למין כיתה שהיא כמו מעבדה, וראיתי ילד, בן, מקסים שמדבר בשפת הסימנים.

הם היו שם באיזושהי סדנת נגרות או משהו כזה והסתבר לי שזה חלק מהמגמה של ריפוי בעיסוק.

וממש הרגשתי את המיתר בלב רוטט.

אמרתי וואו!! עשיתי על זה עוד קצת בדיקה, התייעצתי עם גיסתי, היא פיזיותרפיסטית. חשבנו  על זה רבות, והגשתי טפסים של קבלה לאוניברסיטה.

גילי: שאני רוצה להגיד שהקטע של כמו שאת אומרת שהלב רוטט, תמיד כדאי ורצוי שבתוך השיקולים

שאנחנו לוקחים יהיה השיקול הזה של הלב אם הוא רוטט או לא.

יהודית: אני יכולה להגיד לך שאני מודה כל יום, כל בוקר, על זה שהלב שלי רוטט מהעבודה שאני עושה.

גילי: זו זכות גדולה!

יהודית: נכון.

גילי: אז מילאת את הטפסים, ו…

יהודית: אז מילאתי את הטפסים והתקבלתי. הייתי צריכה לחזור לארץ למלא את כל הניירת וכו',

אבא שלי בא לבקר אותי שם, עשה לי הרבה יסוריי מצפון על זה שאני אהיה בחו"ל.

גם אני אהיה בחו"ל עם אח שלי הגדול, בעצם רק אח אחד שלנו ישאר בארץ. עשה לי הרבה ייסורי מצפון

איך את משאירה ואמא… וככה… אמנם הם כבר היו גרושים אבל הוא כן הזכיר את זה.

והגעתי לארץ למלא את הטפסים, וחברה מאוד מאוד טובה שלי, חברת הצבא שלי, אמרה לי מה?

את לא יכולה ליסוע וזהו? כאילו גם את תגורי שם? מה? אמרתי לה שאם אני אתקבל למסלול ספציפי מאוד בסמינר הקיבוצים שידעתי מהו, אבל ידעתי שהיה קצת קשה להתקבל אליו, אז אולי אני אשאר.

היא מילאה לי את כל הטפסים עוד כשהייתי בארצות הברית, היו פה מבחנים והתקבלתי וככה נגוז לו חלום אמריקה הגדולה. שנים רבות הצטערתי עליו.

גילי: בהקשר הזה של החלום, אני לא מזלזלת בחלומות, להיפך אני מאוד בעד.

אבל לפעמים חלומות שאנחנו לא מגשימים, יש לנו איזו שהיא מחשבה שבטח אם הם היו קורים

היה ככה וככה, וזה לא בהכרח.

יהודית: נכון.

גילי: נשארת איזושהי מחשבה. בגלל זה אני תמיד מעדיפה שאם יש לי איזה משהו בראש,

לנסות לבדוק אותו, לממש אותו, לעשות משהו כדי לא להשאיר לי מחשבות כאלה שבטח היה יותר טוב

או משהו היה קורה, שלפעמים זה ממש לא המצב.

יהודית: היום ברור אין על מה לדבר, זה לא רלוונטי.

והתחלתי ללמוד פה, גרתי עם אמא בחולון. באיזשהו שלב עברתי לגור בתל אביב.

בעצם נכנסתי למסלול שנקרא "חינוך יצירתי". זו היתה כיתה של 28 בנות. הרעיון היה חינוך לגיל הרך,

גילאי א' ב' עם התמחות באחת מהאומנויות, אני עשיתי התמחות בדרמה. היו מסלולי אומנות פלסטית, דרמה ומוזיקה. ואני עשיתי דרמה, מאוד מאוד מאוד נהניתי מזה. זה היה מסלול מאוד מפונק: באמת היה קשה להתקבל, התקבלו מאוד מעט, התייחסו אלינו לפעמים קצת כהזויים, אבל סיימתי והלכתי לעבוד בגן מעורבות הורים בתל אביב.

יש בי משהו שתמיד צריך לפרוץ איזו דרך, לעשות משהו אחר. אז למשרד החינוך לא רציתי להיכנס,

יש לי דיעות מאוד ברורות למה, והציעו לי להקים גן מעורבות הורים בתל אביב. זה היה נשמע לי מגניב.

גילי: מה זה אומר גן מעורבות הורים?

יהודית: גן מעורבות הורים זה גן שההורים שוכרים מקום, מבנה, צוות, גננת…ומתחילים לנהל את הגן

ולגננת את החיים… גרתי בתל אביב, כיכר רבין דה אז. זה היה גן מקסים, היו שם גם הורים מקסימים,

אבל היו שם גם מנהלים שנכנסו ככה יותר מדי. בסוף אותה שנה החלטתי שאני לא ממשיכה במודל הזה.

קיבלתי טלפון מאחד הקיבוצים, קיבוץ נחשונים, שאני אבוא להקים גן מאפס. קיבוץ נחשונים הוא קרוב

לראש העין, ובראש העין הקימו את השכונה הצבאית אז, והיה ביקוש מאוד מאוד גדול, אז רצו לפתוח עוד גן. הגעתי לפגישה, לקחו אותי במקום היפיפייה הזה לראות איזה מבנה. אמרו לי זה פעם היה בית ילדים,

קראו לו חגב ואנחנו רוצים שהוא יהיה גן. קחי, את יכולה לעשות מה שאת רוצה פה.

אני מסתכלת מסביב ורואה חדר מלא בקבוקים של קוסמטיקה, בקבוקים שקופים כאלה,

ואני לא מבינה מה אני הולכת לעשות. ואמרו לי תחשבי, תראי אם בא לך.

אמרתי וואלה! בא לי! אני חושבת שמה שבא לי זה היה היוזמה, הפרויקט, הדבר הזה החדש, להקים, אני מאוד אוהבת את זה.

גילי: האחר, השונה

יהודית: היד החופשית, להיות שייכת לאיזה קהילה. תחושת השייכות אצלי מאוד משמעותית, ורציתי להיות שייכת. וכבר היו שם שתי גננות מאוד מקצועיות ומנוסות ורציתי להיות חלק מהצוות הזה. וככה הוקם גן חגב שמהר מאוד שיניתי את שמו לגן תות.

גילי: את תות כבר אני מכירה.

יהודית: (צוחקת) נכון. והייתי גננת בנחשונים תשע שנים, כשמהשנה הראשונה בעצם כבר למדתי, כי התחלתי לפלס את דרכי הלאה. זאת אומרת, ידעתי שאני רוצה להיות גננת ולא מורה, אבל גם ידעתי שאני לא רוצה להישאר רק גננת.

אגב, אבא שלי מאוד לא רצה שאני אלמד חינוך, ומאוד לא רצה שאני אהיה גננת. אמא שלי בירכה, כי כל מה שאני עשיתי היה בעיניה מצויין ואני אצליח, זה היה המסר כל חייה כלפיי, אבל אבא חשב שזה לא מספיק טוב, לא מספיק נחשב. הוא מאוד דאג שאם אני אהיה גננת, ואני אתן אהבה וחום לילדים אחרים, מה יהיה כשיהיו לך ילדים? איך יהיה לך כוח וזמן אליהם?

אז אמרתי לו אל תדאג, יהיה לי. הדיון הזה, אני זוכרת איפה זה נעשה, הוא כבר היה אחרי האירוע המוחי,

הוא ישב על כיסא הגלגלים שלו ודיבר בלחש. אבל הוא ידע עוד להטיף לי גם כשהוא דיבר בלחש,

והוא הביע את מורת רוחו. הוא לא הבין גם אז, למה לא הלכתי ללמוד משפטים כמו זאת וזאת. (צוחקת)

ואז בעצם כבר בשנה הראשונה בנחשונים, אני חושבת שהייתי בתחילת הדרך שלי בהנחיית קבוצות,

למדתי מסלול מאוד ארוך של שלוש שנים הנחיית הורים וקבוצות הורים. מאוד נהניתי מזה, זה אחד הדברים הטובים שעשיתי.

גילי: איפה למדת?

יהודית: למדתי בסמינר הקיבוצים, מחלקת השתלמויות שלהם. היה מסלול מצויין מצויין. קיבלתי ממנו המון. התחלתי להנחות כחלק מהפרקטיקום בכל מיני מקומות.

גילי: רציתי שתספרי את הסיפור של יהלי, אם אפשר.

יהודית: קצת לפני שסיימתי את הלימודים האלה, היכרתי את אבא של יהלי. אני אגיד שבשנה השנייה,

אני חושבת, להנחיית קבוצות, ללימודי הנחיית קבוצות, גרתי בתל אביב בדירה מקסימה עם חבר שלי.

היה לי אוטו אדום למטה שלקח אותי כל בוקר לנחשונים וחזרה. החיים נראו סבבה, ידעתי שאני מתפתחת מקצועית והכל ככה הולך לכיוון טוב.

ובאוקטובר, בן הזוג שלי דה אז החליט שלא מתאים לו בעצם להתחתן והחליט ללכת.

נשארתי די המומה ופגועה ובוכיה, והייתי צריכה לקום חזרה על הרגליים. הלכתי לחפש עוד עבודה,

כי לא רציתי לחזור אחורה ולגור עם שותפים.

והגעתי לעיריית תל אביב, היה לי רעיון שהיום הוא כבר נדוש אבל אז הוא היה חדש. רציתי לעשות קבוצות להורים עם הילדים אחרי הצהריים, מה שנקרא שעת סיפור ויצירה, אני מדברת איתך על לפני 30 שנה, קצת פחות.

אישה יקרה בעיריית תל אביב אומרת לי: זה רעיון שמתאים לשינקין. שם יושבים כל המשוגעים, לכי לשם.

הגעתי לשינקין, פגשה אותי מיקי קורן המדהימה אמרתי לה שהיפנו אותי לבחור בשם,

לא חשוב, לא נגיד את שמו. נכנסתי אליו לחדר, מהר מאוד התחלנו לשוחח ולדבר. הוא ריאיין אותי,

אמרתי לו מה הרעיון שלי, ובסוף הריאיון הוא אמר לי: "טוב, אני אחזור אלייך שיהיה בהצלחה,

וגם את תהיי האמא של הילדים שלי". באותו משפט. הסתכלתי עליו, היום זה היה נחשב הטרדה נכון?

אבל הסתכלתי עליו אז, הוא היה חתיך, אצלי הטישו היה בתיק כי עוד הדמעות מהפרידה עוד לא יבשו.

ויצאתי ואמרתי לעצמי: לא… והלכתי לדרכי.

והוא התקשר אליי והוא קיבל אותי לעבודה, והתחלתי לעשות שם בימי ראשון אחרי הצהריים את החוג הזה,

והיה נורא כיף.

והפכנו להיות חברים נורא טובים. הייתי גננת בבוקר בנחשונים, סיימתי את העבודה הייתי נוסעת לתל אביב לעשות את החוג, אולי פעמיים בשבוע אפילו, ולימודים פעם בשבוע הנחיית קבוצות והחיים היו מלאים

והכל היה טוב.

התגברתי לאיטי, מאוד לאיטי על הפרידה, והקשר הלך והתפתח. ואחרי ארבע שנים אמרתי אוקיי אפשר.

כי הוא הציע מזמן שנעשה ילד ביחד.

הייתי בת 30. ואז יום אחד, אני זוכרת את הבוקר הזה של יום שלישי, שהוא היה היום החופשי שלי תמיד.

הייתי מתחילה אותו בקפה בבאזל עם חברתי מהצבא, כי גם היא הייתה תל אביבית. אני זוכרת שאנחנו

שותות קפה בבאזל, ואני אומרת לה נטע: "החלטתי שאני הולכת לעשות ילד עם ….".

וואו, זה כאילו היה מבחינתה וואו, כי כבר היתה לה ילדה. ונפגשנו והחלטנו לעשות ילד ביחד.

אני בחרתי בו להיות אבא של הבת שלי והוא בחר בי כאמא של הילד או הילדה שלו.

אחרי חמישה חודשים, שהיה הסכם, הכל היה ברור, נכנסתי להריון. ב- 6 באפריל קיבלתי תשובה שאני בהריון, ויהלי נולדה ב- 22 לדצמבר 1999.

ואז הייתי עוד גננת בקיבוץ, זה היה ברור שאני גם אמשיך והיא תבוא איתי לגן.

גילי: וכך נפגשו דר ויהלי. (צוחקת)

יהודית: נכון, בבית תינוקות! ממש ככה, נכון. ואני גיננתי בגן תות. כבר התחלתי את התואר השני.

קצת התפתתי כן, אבל היה לי ברור שבעתיד שלי אני רוצה להיות מטפלת זוגית ומשפחתית, זה החלום.

זה היה ברור לי.

בשנים האלה שלמדתי הנחייה וכו', זה מה שידעתי שאני רוצה לעשות. וידעתי שאני צריכה לבנות את התשתית לדבר, ומשרד החינוך בזמנו הוציא באיזה שיתוף פעולה תוכנית עם אוניברסיטה בבוסטון שאפשר לעשות תואר שני. לימודים בארץ, ונוסעים בקיץ לבוסטון. התחלתי ללמוד בתוכנית הזאת במטרה לקבל בסוף את התעודה.

לא ללכת לעבוד בזה, אלא ללכת ללמוד טיפול, וכך היה.

התואר השני שלי הוא תואר טיפולי כמובן, והלכתי ללמוד טיפול משפחתי וזוגי במכון שינוי, שלוש שנים קסם שאין דברים כאלה. עוד אחד המסלולים הכי משמעותיים שעשיתי. אז כבר נולד אמיר.

גילי: אבל אמיר זה זוהר, וזה כבר משהו אחר

יהודית: נכון.

גילי: אז איך זה קרה?

יהודית: כמו שכבר אמרתי לך, אני תמיד עבדתי ביותר מעבודה אחת. אז הייתי גננת והנחיתי קבוצות,

הייתי גננת והדרכתי איפה שיכולתי להדריך. אני גם מאוד מקפידה לא לעשות שום דבר שאין לי עליו

הסמכה או לימודים. אני לא חוטאת במקומות האלה, זה נר לרגליי הדבר הזה. תעשי מה שאת יודעת לעשות,

אל תעשי מה שאת חושבת שאת יודעת אולי לעשות. כי את מחזיקה בידיים הרבה מאוד אחריות ולבבות

ונפשות. זה לא לעניין.

כשיהלי היתה בת חצי שנה, חזרתי לראש העין איתה לדירה שכורה, והיה לי ברור שאני צריכה תוספת הכנסה, והתחלתי לאפות. אפיתי 3 פעמים בשבוע, שלוש שנים. מכרתי לבית קפה פה באזור ומכרתי לבית קפה

בהוד השרון, היה נראה שזה נכנס לאיזה מסלול: הייתי מתחילה ב 9 בערב, היא היתה הולכת לישון.

הייתי מכינה את הבצק, מסיימת ב- 1:00 בלילה. קמה מוקדם בבוקר אורזת את הכל לחבילות,

יהלי היתה מחכה רגע באוטו עד שהיו לוקחים את החבילות, והיינו ממשיכות ביחד ביחד לגן בנחשונים. היתה תקופה מהממת, מאוד נהניתי, אבל הסתבר שזה לא כל כך ריווחי והפסקתי.

כשיהלי היתה בת חמש כבר היה לי תואר שני, וכבר הייתי אחרי כל הפרקטיקום והכל מהכל,

והחלטתי שסיימתי את סאגת הגננות שלי ואני הולכת הלאה. והלכתי לנהל באור יהודה איזה מעון

שרק הקימו, אני חושבת שזו היתה השנה שהחלטתי שאני יכולה להתחיל גם לחפש לי זוגיות.

עד אז לא הייתי ממש פנויה.

מי שמכיר אותי יודע, יהלי מילאה לי את כל הצרכים. (צוחקת) היא היתה מרכז עולמי מהיום שבו היא נולדה,

עוד הרבה לפני, אולי עוד מהרחם. ולא הרגשתי איזה שהוא צורך יותר מדי גדול לכבוש את העולם,

או למצוא לי זוגיות מרתקת.

אני חושבת שזה היה השלב. גם הבנתי שאם אני לא אעשה את זה בשנים המאוד קרובות,

אחר כך יהיה לי יותר קשה להכניס מישהו לחיים שלנו. כי הייתה בינינו סימביוזה מאוד גדולה,

אנחנו מאוד מאוד קשורות. אמנם אבא שלה היה סופר סופר סופר מעורב, וחלק מהחיים שלה ושלי,  

אבל עדיין לא היה מקום, לא יכולתי…

גילי: להכניס מישהו נוסף.

יהודית: כן. לראות את עצמי בזוגיות מחייבת.

וכשעזבתי את הגן והתחלתי לנהל, אז גם ניהלתי את עצמי קצת אחרת. ונפתחתי גם לעולם שבחוץ,

לא רק ל"דיג דיג דוג". תמיד אבא שלה היה אומר : "את יודעת יהודית, יש חדשות, יש עולם,

יש עוד הרבה דברים חוץ מיהלי".

גילי: (צוחקת)

יהודית: כשיהלי היתה בת שש הכרתי את זוהר.

גילי: איפה הכרתם?

יהודית: הכרנו באתר שנקרא "כפיות". לדעתי הוא כבר לא קיים. אבל זאת הייתה היכרות מרגשת ומשמחת.

זה היה ככה מאוד מהיר, די הבנו שאנחנו רוצים להכיר אחד את השניה, ויהלי הכירה את זוהר יחסית מהר.

אחרי ארבעה חודשים הוא הציע לי נישואים. ביום הולדת 40 שלי, במסיבת הפתעה הוא הציע לי נישואים

מול 80-100 איש משהו כזה. מה שלא אופייני לזוהר. ואחרי שנה נולד אמיר, שעוד שבוע יהיה בן 16.

אני חושבת שאז כבר הייתי בתוך למידה עמוק. בוא נגיד ככה: כל יום שלישי שהיה היום החופשי שלי,

היה יום לימודים שלי. אז כל הזמן למדתי. גם את לימודי הטיפול המשפחתי אני זוכרת,

שאולי את הסיום, אמירי כבר היה, זוהר כמובן עזר וטיפל בו, אני כבר ניהלתי פרויקטים אחרים לגמרי, כן בחינוך.

היה פרויקט אחד מאוד מרתק, שאחרי שסיימתי את העבודה באור יהודה החלטתי שאני פתוחה לכל מיני הצעות אחרות, ובאמת קיבלתי הצעה להקים גן במרכז עסקים. מחברת דנאל, הבת של הבעלים, בחורה מדהימה בשם דפנה אמרה שהיא רוצה להקים גן במקום של הייטק. וכיתתנו רגליים. הם היו אמונים על הצד הכלכלי ועל ההשקעה, ואני הייתי אמונה על הצד הפדגוגי, ארגוני וניהולי והקמנו גן ברחוב הברזל בשם "הגן של דן".

תוך כמה חודשים פתחנו גן מדהים שנתן בעצם מענה לאימהות אחרי לידה מגיל שלושה חודשים עד גיל 3, נתן מענה לכל מי שעבד באזור. ואימהות אחרי לידה יכלו להיכנס במהלך היום, היתה לנו תינוקיה שקופה,

עשינו פינת הנקה, ואימהות היו באות להאכיל את הילדים שלהן. זה היה מקסים.

גילי: הגן הזה עוד קיים היום?

יהודית: אנחנו פתחנו אחרי חצי שנה עוד סניף בבניין NESS שלדעתי הוא קיים, אבל השתנו הבעלים כבר

והכל השתנה. זה היה פרויקט מהמם של שנה וחצי, עבודה מאוד מאוד קשה. בשנה וחצי הזו הייתי בהריון

עם אמיר, ואחרי שאמיר נולד כבר לא חזרתי לנהל את זה.

בעצם משם כבר יצאתי רק לנהל מערכות חינוך קיבוציות, מושבים, יותר האני מאמין שלי. כשבזמן הזה כבר עבדתי כמטפלת זוגית ומשפחתית בתחנה לטיפול זוגי ומשפחתי בראש העין.

שם עבדתי חמש שנים כפרקטיקום, עבדתי במרכז הגאה בתל אביב, התמחיתי בעבודה עם זוגות להטבי"ם ומשפחות להט"ב.

איך שהוא יצא שכל ארבע וחצי שנים החלפתי ניהול מערכת.

זו עבודה שיש בה המון המון אתגר, מאוד מתישה, זה נתן לי איזשהו מענה גם לעבודה עם הילדים.

לא עבדתי עם הילדים, אבל כן הכרתי את כל הילדים, כן הייתי בגנים, צפיתי, הדרכתי. עשיתי את כל מה שצריך. כמובן את הליווי ההורי שהיה צריך במערכת. כל מה שצריך לעשות. היו לי ארבע מערכות כאלה משמעותיות בחיי, מאוד נהניתי וביום שהפסקתי ליהנות אז הפסקתי לנהל.

אי אפשר לעשות עבודות מהסוג הזה בלי שאתה סופר אוהב את זה, כי זה עבודות תובעניות מאוד.

זה לא היי טק, בטח לא משכורות של היי טק, אבל זה תובעני לא פחות.

זה לעבוד עם ההורים והילדים וצוות חינוכי, ולפעמים הצוות מנה שלושים איש, והמערכת מנתה 120 ילדים,

וזה בוא נגיד בערך 240 הורים, אולי קצת פחות, אבל מין הסתם זה היה מאוד מאוד תובעני ומאוד לא פשוט,

וביום שהחלטתי שמספיק, אז מספיק. לשמחתי הקליניקה שלי כבר עמדה על הרגליים, לאט לאט הלכה וגדלה. היום כבר כמעט 16 שנה שהקליניקה שלי עובדת, במקום המקסים הזה.

גילי: שבו אנחנו יושבות עכשיו.

יהודית: שבו אנחנו יושבות. זה החדר, כולם יודעים, הכי אהוב עלי בבית.

אני כל בוקר פותחת את הקליניקה בהתרגשות.

גילי: שזה נפלא.

את אמרת שברגע שמפסיק לעניין אז את מחפשת את הדבר הבא. אז מה היה הדבר הבא?

להפוך להיות עצמאית?

יהודית: הדבר הבא בעצם היה להחליט, החלטתי את זה כמה פעמים בחיי, שסיימתי לנהל,

אני עוזבת את החינוך. אבל כנראה שאי אפשר להוציא ממני באמת את החינוך, וכן, עצרתי והייתי רק בקליניקה.

שבשלב הזה הייתי כבר לקראת סוף הלימודים של ה- CBT שלי. למדתי פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית במקום מאוד טוב, במסלול שהיה מיועד רק לאנשים שהם אנשי טיפול.

ני זוכרת שהופתעתי, ביקשו ממני גם קורות חיים וגם מכתבי המלצה, שבעצם מראים שעבדתי במקום מוכר לעבודה. לא שעבדתי בגן, או ניהלתי. הייתי צריכה להוכיח שעבדתי למשל בתחנה לטיפול משפחתי בראש העין והיו לי חמש שנים של ניסיון בעבודה קלינית. ונורא שמחתי להתקבל למסלול הזה, כי ידעתי שזה יהיה מאוד מקצועי ובאמת ישבו איתי בכיתה אנשים מאוד מאוד מקצועיים. אלה היו שנתיים נפלאות שרק פתחו עוד דלת. כמובן שאני כל הזמן נכנסת לעוד אחת ועוד אחת.

גילי: השתמשת במילה מאוד נכונה וחשובה. הקטע הזה של הדלת. לפעמים אנשים חושבים מה יצא לי מזה,

אבל לא תמיד אנחנו יודעים באותה נקודת הזמן מה יצא לי מזה.

בגישה שלי, באמונה שלי, כל דבר שאנחנו עושים הוא כמו שאת אומרת, פותח לנו איזושהיא דלת

שבאיזשהו שלב, יכול להיות שזה לא מיידי, אבל זה נותן לנו משהו.

יהודית: זה מעניין שאת אומרת את זה, כי את יודעת אחרי שסיימתי את הגן והייתי בניהול,

ובאמת אספתי תארים ותעודות וכולי, אני מודה שהיתה תקופה לא קצרה בחיי,

סליחה אם זה נשמע לא כל כך נחמד, אבל קצת התביישתי שהייתי גננת.

כי אבא שלי אז אמר שזה לא מספיק ואמרתי הוא צדק.

זאת אומרת יכולתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, יכולתי ללכת ללמוד דברים אחרים, אבל הלכתי להיות גננת.

ושנים אמרתי שאם הייתי לומדת פסיכולוגיה, כל מיני דברים היו מתנהלים אחרת מבחינה רשמית לפחות.

גילי: כן, אבל יש…

יהודית: (נכנסת לדברים) בשנים האחרונות, מאז שלמדתי פסיכותרפיה והתמחיתי בעבודה עם ילדים,

ב- CBT  ו- ACT ועוד כמה גישות שאני עובדת בהן, אני ממש מודה על זה שהייתי גננת!!!!

אני חושבת שזה שהייתי גננת, פתח לי דלת להיות מטפלת הרבה יותר טובה לילדים!

אני אוהבת את זה כל כך! אני לא יכולה להסביר איזה אושר זה ללוות ילד בתהליך טיפולי,

ואני יודעת שחלק מזה, חלק מזה זה מי שאני, ואין מה לעשות חלק ממני הוא גננת.

גילי: את מדברת על הקטע הפרקטי. ואני גם מדברת על הקטע שלפעמים, יכול להיות שהיה נכון לנו,

מישהו אחר חושב שהיה נכון לנו, לעשות משהו כמו שאת אומרת להתחיל עם הפסיכולוגיה.

אבל גם בקטע של המוכנות, של מי שהיית אז באותה תקופה. אז זה לא התאים ואח"כ זה התאים.

יהודית: זה ממש נכון. אני חושבת שבאותה תקופה לא סמכתי על עצמי מספיק. לא חשבתי שאני יכולה.

גילי: היית צריכה לעבור איזו שהיא דרך בשביל…

יהודית: נכון, נכון. עברתי, וואו איזו דרך, וואו. באמת אני עשיתי דרך! (מתרגשת)

אם היו שואלים אותי אז, בכלל זה לא היה הכיוון. לא ידעתי שאני אתפתח לאן שהתפתחתי.

כמובן שיש לי הרבה משאלות נוספות, כן? לא סיימתי.

גילי: תמיד שיהיה, זה הכי הכי טוב.

אמרנו שנדבר על "מימוש האני המקצועי". מה זה אומר מבחינתך מימוש האני המקצועי? למה את מתכוונת?

יהודית: אני חושבת שיש בי חלק שכל הזמן שואל לאן עוד אני יכולה להגיע, והאם אני מממשת את עצמי מקצועית עד הסוף. או מה עוד אני יכולה לעשות כדי שאני באמת ארגיש שאני מממשת את עצמי מקצועית. שאני מעורה, שאני בגל, שאני במקום הנכון, במקום הסקרן, היודע, הלומד, השותף, השואל, התורם.

המקומות האלה מבחינתי הם מאוד מאוד מאוד קריטיים למימוש האני המקצועי שלי.

גילי: למה חשוב לך לממש את "האני המקצועי"?

יהודית: כי זה חלק ממי שאני. כששאלת אותי בהתחלה, מי את יהודית הניג רוט, אז התחלתי בזה שאני אמא ואישה ולא התחלתי בזה שאני אשת מקצוע. אבל אני גם אשת מקצוע, חלק מהזהות שלי, זה המקצועיות שלי.

ואני מאוד שמחה על כך. תמיד יש שאלות כאלה בכל מיני סדנאות אם יקחו ממך את החלק המקצועי מי את תהיי? אז אני יודעת מי אני, ואני שמחה מאוד על מי שאני. אבל אין ספק שהמקצועיות שלי היא חלק מאוד

מאוד גדול ממני. אולי בגלל שהמקצוע שלי הוא ככה מאוד נוגע ברגש ובנפש, ואני בן אדם מאוד ריגשי ורגשן, השאלות האלה כל הזמן נכנסות: האם אני מממשת את עצמי. זה חשוב לי.

זה חשוב בעיניי לממש את היכולות שלך, את הרצונות והחלומות. יש לי חלומות ורצונות ואני רוצה לממש אותם. רובם יושבים על החלקים המקצועיים, אני מודה.

גילי: ואיך את פועלת להשגת המימוש המקצועי שלך?

יהודית: וואו… אני לא מפסיקה ללמוד. אני באמת סקרנית! בתחומים מסויימים אני ממש סקרנית.

אני יכולה לתת לך גם דוגמה אפילו.

גילי: בבקשה

יהודית: לאחרונה פנו אלי הרבה מאוד משפחות שיש בהם לפחות ילד אחד אם לא יותר על הרצף.

הפרעות תקשורת. ASD וכו'. יש לי המון ניסיון בעבודה עם משפחות, אבל את התחום הזה הספציפי

של האוטיזם אני לא מספיק מכירה. אני מכירה מהלימודים, אבל זה משהו מאוד ככה…

וכל הזמן אומרים לי: אז מה הבעיה? למה את לא יכולה לעזור להם? למה את לא יכולה לטפל במשפחה?

אני אומרת להם: כי חסר לי החלק הזה. החלק הזה בפאזל שהוא נורא נורא משמעותי, נורא חסר לי.

נכון שאני עושה טיפול הורי, זה נכון שאני עובדת עם ההורים, אבל יש פה עוד משהו שאולי אם אני אדע אותו יותר, או אבין אותו יותר, אני אהיה הרבה יותר טובה להורים האלה. לא רק בהיבט הרגשי, נפשי, הורי וכו'.

ואני רוצה ללכת ללמוד את זה. עכשיו מסתכלים עלי ואומרים: תגידי, מה?

גילי: מה עוד את רוצה ללמוד?

יהודית: מה עוד? עכשיו יש לי עוד. יש לי רשימה של עוד. ואני צריכה לעשות א…

גילי: תיעדוף.

יהודית: ממש אני צריכה לעשות תיעדוף. אני לומדת למשל עכשיו, אני מסיימת השנה הנחיית קבוצות

באמצעות פלייבק, תיאטרון פלייבק, גם מרתק. אני נורא רוצה לחזור להרצות.

עשיתי איזה קורס מעולה שקשור למתן הרצאות.

גילי: איפה?

יהודית: מי שהינחתה אותי זאת הילה עופר, מדהימה. ואפילו המשכתי אצלה קצת ככה לימודים פרטיים לבד,

כי בניתי סדנה יוצאת מן הכלל לנשים שקוראים לה "בזכות אמא" והיא לא יצאה לפועל.

גילי: כי?

יהודית: כי אז אמא נפטרה. זאת אומרת, הסדנה, ההרצאה "בזכות אמא" נכתבה כשאמא עוד הייתה בחיים. סיפרתי לה והראיתי לה אפילו קטע וידאו מהרצאה. אחר כך בניתי סדנה שמדברת על ערך עצמי,

כי אני חושבת שהערך העצמי שלי נבנה בזכות אמא, לפחות היסודות שלו, בזכות אמא שלי.

ואחר כך זה היו השנתיים האלה.

גילי: כן.

 מה צריך לעשות כדי לממש את "האני המקצועי"? אמרת קודם ללמוד, אבל מה עוד?

יהודית: וואוו, זה מתחיל איפה שהוא שם בהתחלה בהתחלה. מהחלב שאתה יונק, או ממי שמחזיק לך את הבקבוק.

גילי: זה נכון, אבל בואי נצא מנקודת הנחה שלא כל הילדים זוכים לדבר הזה. באיזה שהוא שלב שאתה כבר עצמאי, אחרי גיל 20 וכו' מה אתה…

יהודית: אני חושבת שאתה צריך לשנס מותניים, לשאול את עצמך המון שאלות. מה אתה רוצה?

מה אתה אוהב? מה אתה צריך לעשות בשביל זה? מה אתה מוכן לעשות בשביל זה?

כי אתה יכול לרצות את השמיים אבל אתה לא מוכן לעשות בשביל זה כלום, אז זה לא יקרה.

זאת אומרת שצריך גם להיות מאוד חרוץ. זה בחלק הפרקטי.

אבל צריך גם המון שיח פנימי, והמון התבוננות פנימית. ואומץ לראות: מה אני יכול, מה קשה לי,

להודות במה שקשה לי ולטפל במה שקשה לי. להיעזר!  ולנסות, לנסות, לנסות, לנסות. ולהאמין בעצמך!

להאמין במה שאתה רוצה.

אני האמנתי, ידעתי שזה מה שאני רוצה. כשהחבר, הבן זוג דה אז, נפרדנו, דיברנו על חתונה כן?

זאת היתה פרידה טראומתית, אז כשהוא הלך והייתי ככה אבודה, אני בת 30 ומה יהיה? אז התחלתי טיפול.

זאת היתה הפעם ראשונה שהתחלתי טיפול אמיתי. והמטפלת המיתולוגית המדהימה הזאת, אחת הדמויות המשמעותיות בחיים שלי. כשהייתי אצלה בחדר ידעתי שאני רוצה להיות כמוה.

היא הפכה להיות המודל שלי, קוראים לה עמליה.

גילי: תשמעי, זאת נקודה ממש משמעותית, מה שאת אומרת. הרבה אנשים אין להם מודל,  

שלא לדבר בכלל על משהו הרבה יותר מתקדם, איזהשהוא מנטור שגם רואה אותם, מאמין בהם

ומקדם אותם לעבר החלום שלהם. זה מאוד מרגש שאת אומרת…

יהודית: מאוד! מאוד! עמליה ליותה אותי שלוש שנים. הכורסא הזאת שאני יושבת עליה…

גילי: כמו של עמליה?

יהודית: בדיוק!

גילי: (צוחקת) מדהים!

איך אפשר לדעת שהשגתי? שמימשתי?

יהודית: וואו, (צוחקת במבוכה) זו שאלה…

גילי: ברור לי, וגם מהסיפור שלך שזה אצלך זה לא נגמר. אני מבינה את זה, גם אני כזאת.

תמיד יהיה עוד משהו ללמוד, עוד משהו לעשות, עוד דבר חדש לגלות.

יהודית: להתמקצע גם. זה לא רק ללמוד עוד דבר חדש. הדימוי הוא כמו מקדח כזה שיורד עמוק פנימה.

גילי: נכון.

יהודית: להעמיק.

גילי: נכון. אבל עדיין… את אמרת יש רשימה, שמעתי פעם באיזו שהיא הרצאה שדיברו על זה

שאנשים שיש להם רשימות הם מן הסתם יותר מצליחים ומשיגים.

אבל השאלה היא האם את יודעת לעשות את העצירה הזאת?

לבוא ולהגיד: אני יהודית, היה לי ברשימה משימה איקס , יעד איקס, עשיתי את זה…

האם את יודעת להגיד עשיתי /הגעתי? ואיך את גורמת לך באמת לחגוג אולי את הדבר הזה?

איך את מתנהלת עם זה? כי לרוץ ממשימה למשימה זה נחמד.

יהודית: (בהתרגשות) כשאני יושבת עכשיו על הכורסה הזאת שהיא כמו הכורסה של עמליה,

אבל היא הכורסא שלי, היא כל כך שלי כבר! זה המקום שאני אומרת הגעתי. הגעתי, זה שלי.

המקום הזה, החדר המופלא הזה, הוא שלי. בעשר אצבעות, באמת!

זאת אומרת המון למידה, המון השקעה. את יודעת השבוע הייתי צריכה להוציא מכתב לפסיכיאטר

וישבתי לכתוב אותו ברבע לשמונה בבוקר בשבת. הייתי צריכה שקט וריכוז, זה מסוג המכתבים שאני

תמיד אמרתי לעצמי זה מספיק טוב? זה מספיק מקצועי? זה כל המונחים? כאילו המון שאלות האם זה

מספיק טוב. וכשסיימתי לכתוב אותו, ולקח לי זמן, אמרתי הנה את רואה? הגעת!

הנה, הנה מקום שאת יודעת שהוצאת מכתב מכובד, מדוייק, מקצועי מאוד, הנה המקומות שהגעתי.

זה בחלק אחד.

וחלק אחר כשאני רואה אצל המטופלים הישגים.

גילי: את זה את עונה לי ביום יום. אבל אני אומרת רצית להיות מטפלת.

האם כשאת באה ואומרת אני רוצה להיות X את גם אומרת לעצמך…

יהודית: הגעתי, כן.

גילי: לא. מה זה יגיד לי הגעתי? מה זה אומר? זאת אומרת נניח ה"הגעתי" זה אומר "למדתי"

או ש"למדתי ועשיתי אחר כך ככה וככה"? יש את הדבר הזה של מטרות שהן SMART.

שאתה גם נותן לזה יעד ממשי שאתה יכול למדוד את זה. אני שואלת איך את מסמנת לעצמך את ההצלחה? למה את קוראת הצלחה?

יהודית: הצלחה זה מה שאני לומדת ומיישמת. היו הרבה דברים, כל מיני השתלמויות או קורסים

שעשיתי ועוד לא יישמתי אותם.

זו שאלה מדוייקת גם לכרגע. למשל עכשיו אני עושה את הקורס פלייבק ועוד לא עשיתי אפילו סדנה אחת.

אז אני אומרת: אז לְמָה עשית את זה? נהנית? נהדר, אבל זה לא מספיק.

גילי: אז פה השאלה אם את חייבת מיד לעשות? או שסוג של הצלחה זה שמצאת לך עוד משהו שמעניין אותך להעמיק, למדת, עשית, סיימת בהצלחה, קיבלת תעודה כמו שדיברנו על התעודות.

ואחר כך יבוא החלק השני של של היישום. כי לכאורה את אומרת אם למדתי ולא יישמתי אז זה לא הצלחה.

אז השאלה שאני רוצה להכניס פה את המונח – "good enough” .

יהודית: טוב, אז ה- "good enough”   יש לי הרבה דיאלוג איתו. (מצחקקת במבוכה) יש הרבה דברים

שאני יכולה להגיד זה  "good enough”  . אני חושבת שבחלקים המקצועיים שלי אני מאוד ביקורתית,

דורשת מעצמי, שמה הרבה סימני שאלה, יש לי עוד עבודה על ה- "good enough” .

לא מספיק לי להיות "good enough”  . בחלקים המקצועיים שלי אני לא רוצה להיות "good enough” .

גילי: את יודעת, כל אחד מאיתנו ה- "good enough” שלו הוא אחר.

עצם זה שאת אומרת אני חשוב לי להיות מטפלת מקצועית ברמה מסוימת, אין ספק שזה לא לעמוד במקום.

צריך להמשיך ללמוד כדי לשמר את הרמה. עדיין יש צורך, גם אני אומרת בתור פרפקציוניסטית,

יש איזשהו צורך כן להגדיר את ה- "good enough” הזה. ויכול להיות ששלך הוא יותר גבוה משל רוב האנשים. עדיין את צריכה באופן אישי שיהיה לך את ה -"good enough” הזה.

אחרת אתה אף פעם לא מרוצה, אתה אף פעם לא מסופק, אתה לא באמת נהנה ממה שאתה עושה.

יהודית: אז זהו.

קודם כל אני מאוד נהנית ממה שאני עושה! מאוד נהנית ממה שאני עושה.

אני באמת קמה כל בוקר לאהבת חיי. זאת אומרת, מעבר לבעלי אהבת חיי, וילדיי, אני…

אני לא יכולה לתאר לך את התחושה הזאת כשאני פותחת בבוקר את הדלת של הקליניקה.

לא יכולה לתאר לך… באמת מתרגשת, באמת שמחה. אני כל בוקר פותחת ואומרת איזה כיף!

איזה כיף שיש לי את זה. זה המקום שבו קורים הקסמים מבחינתי.

אני עובדת קשה בשביל זה, אני משקיעה בזה המון ולפעמים אני לא רוצה להיות רק "good enough”

אני רוצה להיות הרבה יותר מזה. ויש פגישות שאני אצא ואני אגיד וואו זה היה "good enough” ,

ויש כאלה שאני אגיד וואו זה היה מעולה. ויש כאלה שאני אגיד יש לך שיעורי בית.

גילי: זה בסדר, זה נורמלי. ה-"good enough” הוא נשמע ממך לא כל כך טוב.

יהודית: (צוחקת)

גילי: בעיית הפרפקציוניזם. אבל  "good enough” זה אומר שאני עושה את הדברים ברמה שהיא טובה!

אני הרי כבן אדם, אנחנו לא מושלמים, אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן מעולים.

וזה מצויין שיש לך דיבור עם עצמך. שאת אומרת אוקיי, פה לא עשית טוב, את צריכה להשתפר.

ה-  "good enough” בא בשביל להבין שלפעמים אנחנו קצת מגזימות עם עצמנו. צריך פרופורציות.

יהודית: נכון. צריך פרופורציות. אני חושבת שעם הגיל זה מגיע. עם הגיל, עם ההצלחה, עם החוסר הצלחה לפעמים.

תראי, למשל אני חושבת שאני לא עושה עכשיו מספיק. בואי נשים את זה רגע.

גילי: אז רגע, מה זה את לא עושה מספיק?

יהודית: כרגע אני רק בקליניקה. אחרי שכבר עברתי כל מיני דברים, ניהלתי פה, ניהלתי שם,

עבדתי קצת בבית ספר, הייתי מומחית תחום הפרעות נפשיות באחת מהמט"יאות.  

זאת אומרת עשיתי עוד כמה דברים, אני עכשיו רק בקליניקה. ועם כל אהבתי, אני נורא רוצה עוד משהו.

לצאת מהבית, חסר לי להנחות, חסר לי להרצות. המימוש העצמי אפרופו, זה חסר לי, חסר לי.

כדי שאני ארגיש באמת שאני ממשת את עצמי אני צריכה להרצות, אני צריכה להנחות קבוצה. ואז אני ארגע. (צוחקת) אם תהיה לי את הקליניקה שלי, כמו שהיא היום ברוך השם, והרצאה וקבוצה, וואו! זה יהיה נהדר!

זה יהיה נפלא!

גילי: אז אני אכניס פה את השאלה מה התוכניות להמשך?

יהודית: תוכניות להמשך אני עובדת עליהם, יש לי כמה בקנה.

גילי: תמיד יהיו לא?

יהודית: תמיד יהיו. אוי ואבוי שלא יהיה. אני רוצה לבנות קבוצה, כן להכניס בה את הפלייבק שלי. אני רוצה להרצות, אני רוצה עוד ללמוד. מה שכן אני מאוד אוהבת ולא עושה מספיק זה כתיבה.

אני מאוד אוהבת לכתוב. יש לי המון סיפורים קצרים שאני כותבת לעצמי. אני תמיד נורא זהירה

כי אני לא רוצה שיחשבו שזה על מישהו שהיה פה, אז אני לא מוציאה.

זה הרבה מעבר לעבודה ריגשית נפשית, אני הייתי שמחה לעשות את זה הרבה יותר,

קצת להתמקצע בזה אפילו. אם אני אוציא פעם ספר, זה יהיה ספר ילדים, וכנראה הוא יהיה באמת על משהו משפחתי. ואני רוצה להמשיך את הקליניקה הנפלאה שלי, עם המטופלים שלי.

גילי: נהדר.

מה עם הדילמה משפחה עבודה? יש? את מרגישה משהו?

יהודית: ברור.

קודם כל, אני חושבת שהשנים הראשונות כשהייתי אמא ליהלי, די עשיתי פאוזה לקריירה שלי.

חמש שנים ראשונות העדפתי להמשיך להיות בגן ולעשות את זה טוב, אבל להיות פנויה מהצהריים לבת שלי.

וכך היה. היינו באות הביתה בצהריים והולכות לנוח. להזכירך בערב אפיתי, אז הייתי צריכה גם לנוח.

אח"כ הנחיתי קבוצה והייתי צריכה לנוח, זאת אומרת עשיתי עוד כמה דברים, אבל זו היתה בחירה מאוד מאוד ברורה.

היו לי הרבה שאלות: זה נכון שהיא תהיה בצהרון? אולי אני צריכה להיות בבית? כשהיתה בבית ספר כבר,

אבל דווקא בגלל החשיבה של חשיבותה של קבוצת השווים בגיל הזה, העדפתי שהיא תהיה בצהרונית

עם הילדים, מאשר תהיה עם אמא בבית. יש על זה דיעות לכאן ולכאן, כן? הכל בסדר וגם כל אחד בוחר

את מה שמתאים לו.

אחרי שהתחתנו זוהר ואני ונולד אמיר, והמשפחה התרחבה, גם זוהר היה בגיבוי מלא ונתן לי לעוף ולהתפתח ולגדול למקומות שרציתי. אבל תמיד זה ישב כמה זמן יש לי לילדים, והיו הרבה אחרי הצהריים שלא עבדתי בקליניקה כי הייתי עם אמיר בסקייט פארק, ורציתי להיות בסקייט פארק עם אמיר. וזה היה כיף גדול.

הרבה פעמים סגרתי את היומן לפני, כי היה לו משחק כדורסל. והלכתי לראות את המשחק כשהוא הסכים 😊.

הילדים לפני הכל, חד משמעית. גם היום, אם אני צריכה רופא שיניים לאמיר, (צוחקת) אני אעשה

את הסדר שלי ביומן ככה שאני אתאים את עצמי.

אבל המשפחה שלי, זוהר והילדים, זה האוויר, זה החמצן, זה החיים! אני חושבת שבלי זה,

לא בטוח שהייתי גם אשת טיפול טובה. אני חושבת שזה גם חלק. מעבר לידע והרצון,

צריך איזה קרקע מאוד יציבה ונוחה לצמוח בה ולהיות בה. נורא כיף שאני מסיימת יום עבודה

ואני יוצאת לסלון והם פה. זה ה- Essence (מהות) אולי של ההצלחה.

גילי: מה הטיפ או הטיפים שאת יכולה/רוצה לתת למי שמאזין לנו? מתוך הדרך שעברת,

שקשור כמובן לנושא של הקריירה?

יהודית: שיהיה vision. אני חושבת שהדבר הראשון זה להאמין בְּעַצְמֵךְ , להאמין בְּעַצְמְךָ .

לדעת שמה שאתה רוצה זה באמת בא ממקום של בחירה. כל מה שעשיתי מתוך בחירה,

בעיניי הוא תמיד יצליח יותר. אם אני בוחרת, זה אומר שהאנרגיה שלי שם, זה אומר שהאהבה שלי שם.

שיש שם איזו תשוקה, שיש שם איזה רצון גדול, וכשיש את כל אלה השמיים הם הגבול.

זאת אומרת, אני רוצה להגיע למשהו ואני הולכת לשם. לצמוח ולגדול ולממש את עצמך זו בחירה!

לגמרי, זו בחירה. זו בחירה ואמונה עצמית שאת יכולה! את רוצה ויכולה! וכשאת רוצה ויכולה

גם השמיים הם לא גבול.

גילי: תודה יהודית על השיחה המעניינת!

יהודית: תודה גילי על ההזדמנות.

גילי: ניהנתי.

יהודית: ניהנתי  עוד יותר

(צוחקות)

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~