תקשורת מקרבת המפתח להצלחה בעבודה ובחיים בכלל

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את דני מקורי,

יוצר הפודקאסטים "תקשורת מקרבת – פשוט להתחבר", ו- "מיינדפולנס – פשוט לתרגל".

מנחה ומלווה קבוצות, זוגות ויחידים בגישות של תקשורת מקרבת, מיינדפולנס וחמלה.

אנחנו מדברים על:

• עולמות המחשבים, המוזיקה, תקשורת מקרבת ומיינדפולנס המשתלבים לסירוגין בתקופות שונות בחייו.
• הפעילות החברתית שלו בפרויקטי מוזיקה במזרח ירושלים ובמקומות רבים ושונים בעולם.
• עקרונות התקשורת מקרבת.

ובעיקר מנתחים סיטואציות מוכרות במקום העבודה והדרך להתמודד איתן באמצעות תקשורת מקרבת

בסיום,  טיפ עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דני מקורי, ברוך הבא ל"מחילת הארנב".

דני: תודה  רבה, תודה שאת מארחת אותי.

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על תקשורת מקרבת בקריירה, אבל נתחיל בכך שתציג את עצמך, מי אתה היום?

דני: וואו! מי אני היום?

ההצגה הזאת של מי אני, זה תמיד מורכב. אני חשבתי על זה, תיארתי לעצמי שתשאלי אותי,

גם כי שמעתי שאת שואלת אחרים.

אמרתי: מה אני אגיד? מה אני אגיד? ואז ניסיתי לחשוב מה ילד אומר כששואלים אותו מיהו? (צוחק)

לפני שיש את כל המחשבות האלה של מה אני עושה בחיים, איך אני מציג את עצמי, ואיך אני משווק את עצמי.

אז מי אני? אני ילד בן 46,  אדם בן 46, אנושי, גם עם דאגות וחששות לגבי כל מיני דברים בחיים שלי, וגם עם הרבה מאוד סיפוק מדברים שאני עושה.

בשלב זה בחיי אני מתעסק בעיקר בהנחיית קבוצות, ליווי של יחידים, זוגות, וקבוצות

בגישות של תקשורת מקרבת, מיינדפולנס וחמלה, וגם עוסק בהנחיית מנחים להנחיית מוזיקה ותנועה בקבוצות. את זה אני עושה כרגע פחות, הייתי רוצה לעשות את זה יותר, זה גם דבר שאני מתכנן.

אני אבא לארבעה ילדים, שניים מנישואים קודמים, 2 צעירים יותר מנישואים שניים.

גר בירושלים, במקור מחיפה.

מגדיר את עצמי כבן אדם מאוד מאוד שאפתן, מאוד לא זר לי הביקורת העצמית, או הרצון להצליח עוד

ולהפיק עוד ולעשות עוד ולייצר וליצור.

מצד אחד הדחף הזה הוביל אותי להרבה מאוד עשייה בהרבה מאוד תחומים שונים,

וגם חיזק לי את הערך העצמי,  והרבה מאוד משוב שאני מקבל שנותן לי כוח ותחושת הצלחה ומסוגלות.

מצד שני, זה גם בעוכריי.  מין קול שהוא לא שקט, שלא מאפשר לי לפעמים פשוט לנוח ולא לעשות כלום.

כך שלכל דבר יש שני צדדים, וזה מי שאני.

אני חושב שבאיזה שהוא מקום התחומים שנמשכתי אליהם, או שכרגע אני עוסק בהם בחיים שלי,

מתכתבים בדיוק עם התחושות האלו: של לעצור, לנשום, להתבונן במה שיש, להכיר תודה,

להעריך את מה שהשגתי עד היום, וגם לבדוק לאן פני מועדות, ולמה זה חשוב לי.

בעזרת הכלים שלמדתי ושאני מלמד, זה נותן לי הרבה יותר בהירות. לא תמיד שקט, אבל לפחות יותר בהירות.

גילי: איפה נולדת?

דני: נולדתי בבית חולים רמב"ם בחיפה, שני הורים אקדמאים. וגדלתי בחיפה, רמת הדר עד הצבא.

גילי: מה עשית בצבא?

דני: בצבא הייתי ביחידת מחשבים, למדתי תיכנות, מה שפעם נקרא ממ"רם, בית הספר למחשבים,

בסמ"ח בתקופתי. שירתתי בקבע.

כשסיימתי את קורס המחשבים, שארך חצי שנה מאוד מאוד אינטנסיבית, ביקשו ממני להישאר להדרכה.

אמרתי חד משמעית לא! היה לי פחד קהל נוראי, לא העזתי לעמוד מול שני אנשים ולהסביר את עצמי,

(צוחק) אז על אחת כמה וכמה מול קבוצה של אנשים שלא מכירים אותי.

אבל איזה שהוא קול פנימי דחף אותי להתנסות בזה.

המפקד אמר לי: דני אנחנו נעזור לך, אנחנו רוצים לראות אותך מדריך אצלנו.

והעברתי שיעור מול כל הקבוצה של החיילים שהיו איתי, 80 איש, וגם כל צוות ההדרכה שישב מאחורה בכיתה, ומה שמעניין בסיפור שאני תמיד אוהב לספר, זה שהשיעור שהעברתי היה על דבר שנקרא "אינטרנט",

שאז אף אחד עוד לא ידע עדיין מה זה, זה היה ב- 1995.

ודיברתי, הסברתי מה זה אינטרנט, מאיפה זה הגיע, מה הפוטנציאל שלו, אנשים ככה הנהנו וצקצקו, והנה אנחנו עכשיו כמעט 30 שנה אחרי.

גילי: והגעת לממר"ם כי למדת משהו מתאים בתיכון?

דני: לא.

נמשכתי למחשבים מגיל צעיר, בגיל 14 התחלתי ללמוד תכנות באופן עצמאי, אחרי זה הלכתי לקורס שנפתח בהדר בחיפה אני זוכר, למדנו שפת פסקל אני חושב. מאוד רציתי לעשות דברים, ליצור דברים והייתי פחות אומנותי. לא התעסקתי לא עם ציור, לא עם נגינה, ומצאתי שם איזה שהוא ערוץ של יצירתיות דווקא דרך התיכנות. מאוד אהבתי את זה, והחלטתי לנסות להתגייס ליחידת מחשבים.

גילי: ואיך הגעת בכל זאת בסוף לעולם המוזיקה?

דני: גיטרה התחלתי לנגן בגיל 16 מאוחר יחסית, ועשיתי את זה בעיקר כי ראיתי שכשמישהו מנגן,

אז בנות יותר שמות לב אליו. היו לי הרבה חברים בנים, ורציתי כמובן גם שיתייחסו אלי הבנות, אבל זה לא קרה.

אז אמרתי שאני רואה שבאמת גיטריסטים מקבלים יותר תשומת לב אז אולי כדאי שאנסה את זה.

באיזשהו מקום זה הצליח ולא הצליח: זה הצליח בזה שהתאהבתי במוזיקה וזה נותן לי המון,

וזה לא כל כך הצליח בתחום של הבנות. (צוחק). אז ניגנתי כל השנים האלו, גם כשהייתי בצבא. היה לי הרכב שניגנו והופענו.

גילי: תמיד ניגנת רק בגיטרה? או גם בדברים נוספים?

דני: ניגנתי גיטרה, אחרי זה עברתי לגיטרה בס ובעצם ניגנתי מוזיקת רוק.

ואחרי הצבא, השתחררתי באוגוסט 2000 ועבדתי בסטארטאפ מחשבים שחבר הקים,

הצלחנו לגייס כסף וזה ממש התחיל להתפתח, ואז היו את המאורעות של שנת 2000 והרבה מאוד השקעות נמשכו, אז נגמר הכסף וסגרנו את הסטארט-אפ,

ובעצם הייתי על צומת דרכים.

החברים הממ"רמנקים שלי, קטפו אותם אז, זו היתה תקופה ששילמו משכורות עתק בגילאים

מאוד צעירים: 23, 24. ובכל זאת היה לי מספיק גב כלכלי עם הכסף שצברתי בצבא הקבע לקחת הפסקה,

לקחת שבתון מהמחשבים, ולעשות משהו שנורא רציתי הרבה זמן: ללמוד מוזיקה, ולעשות את זה

בצורה קצת יותר מקצועית.

ואז היתה לי בחירה: או מיד ללכת לעבוד בהייטק, באחת החברות שהציעו לי,

או לעשות הפסקה וללכת ללמוד מוזיקה. המחשבים תמיד היו יכולים לחכות לי,

אבל אמרתי: עכשיו זה הזמן, כשיש לי את הצומת דרכים הזאת.

ונפלתי לתוך מחילת הארנב הזאת של המוזיקה והאמנות, למדתי במכללת הד שזו מכללה למוזיקה, כמו רימון. למדתי שם שנתיים וחצי, התאהבתי בכלי הקונטרבס, בעצם עברתי מגיטרה בס לקונטרבס, עשיתי עוד שנה באקדמיה למוזיקה בתל אביב ואז החלטתי שאני רוצה לצאת מהארץ, ועברתי ללמוד בהולנד.

גילי: רגע,

דני: כן (צוחק)

גילי: בוא נעצור. למה החלטת שאתה…

דני: רוצה לעבור ללמוד בהולנד.

קודם כל חשוב לי להגיד, כי אנחנו עוסקים בנושא של תעסוקה ובחירות בחיים, זה לא שעזבתי את המחשבים. המשכתי לתכנת, המשכתי להתעסק בתחום אבל ממש על אש קטנה. עשיתי כל מיני פרויקטים קטנים

לכל מיני חברות פה ושם בתור פרילנס, ולא עבדתי בתור שכיר.

והמוזיקה הייתה מאוד משמעותית עבורי, מאוד נהניתי מזה, אבל לא הרווחתי מזה כסף עדיין, ורציתי למצוא תעסוקה.

גילי: במוזיקה.

דני: במוזיקה. חשבתי שזה דבר שהייתי רוצה להתנסות בו, ולנסות למצוא שם תעסוקה.

ובארץ, גם דיברתי עם מוזיקאים, דיברתי עם אנשים, הם אמרו לי שמאוד מאוד קשה בארץ עם מוזיקה.

גם אין הערכה למוזיקאים באיזשהו מקום, ואין תרבות של מוזיקה קלאסית וג'אז, שזה הרבה יותר קשה

מאשר בחו"ל ואמרתי שאני רוצה להתנסות בזה וגם אני רוצה להתנסות בלחיות בחו"ל.

הסיבה שגם רציתי לצאת מהארץ, זה גם הנושא של הזדמנויות ולחוות חו"ל, אבל גם קצת לברוח מפה.

זו היתה תקופה לא קלה בתחילת שנות האלפיים מבחינת המצב הביטחוני, גם איבדתי חבר ילדות באסון המסוקים, דני זהבי זכרו לברכה, היה חבר ילדות מאוד מאוד יקר לי.

והרגשתי פה כבדות, רציתי להתנסות קצת בחיים בחו"ל.

גילי: שזה בסדר, אבל למה הולנד?

דני: רציתי ללמוד קונטרבס קלאסי, והיו כמה אפשרויות.

המקומות הטובים ללמוד בהם, או מה שנחשבו ברמה המקצועית הכי גבוהה היו גרמניה, הולנד, אנגליה,

איטליה וצרפת. בגרמניה צרפת ואיטליה צריך לדבר איטלקית, צרפתית וגרמנית, (צוחק)

ולא הייתי אז במקום שרציתי ללמוד שפה חדשה. אם הייתי בוחר, אז אולי כן הייתי לומד, אבל בכל מקרה…

גילי: זו היתה הבחירה שלך אז.

דני: כן, נכון.

אנגליה היתה מאוד יקרה, הולנד היתה המקום הכי זול ללמוד בו, מצד שני הלימודים היו באנגלית,

וגם היו לי שם חברים: חבר שגר שם ועוד מישהי שלימדה אותי מוזיקה בהד שהמליצה לי ללכת ללמוד שם, אז…

גילי: כל הסיבות.

דני: כל הסיבות.

וגם הייתי שם בגיל 14 עם אבא שלי באיזה חודש כשהוא עבד שם, אז מאוד מאוד אהבתי את המקום.

התקבלתי ללימודים, עשיתי שם תואר ראשון במוזיקה ארבע שנים, למדתי וגרתי בהולנד.

שם הכרתי את אשתי הראשונה, התחתנו שם, היא גם מוזיקאית, וב- 2007 כשסיימתי את התואר חזרנו לפה.

גילי: למה חזרתם לפה?

דני: אז הנה שוב מקום של בחירה:

בשנת 2006 , כשהייתי כבר בשנה השלישית של התואר, התלבטתי יחד איתה מה נעשה שכשנסיים

את התואר שלנו.

חשבנו לעבור אפילו לניו-יורק, יש שם הרבה מאוד הזדמנויות לנגנים קלאסיים להצטרף לתזמורת,

ואנסמבלים לפתוח, וכל מיני… ממש חיים של מוזיקה קלאסית.

אבל היינו גם באים לבקר פה. כמה פעמים בשנה היינו באים לפה.

ובחופש של שנת 2006, בחופש הגדול, הגענו לכאן והיא אמרה לי: דני, הפעם אנחנו מבקרים בישראל,

חשוב לי שגם נעשה משהו למען המצב, לתרום לשלום באזור. ואמרתי בסדר, בואי נעשה משהו,

אני בשמחה אזרום עם זה. הייתי טיפוס מאוד מְרַצֶּה, אז בכלל לא היתה לי אפשרות להגיד לא. אז לפחות…

אז חיפשנו באינטרנט ומצאנו אתר של שותפות יהודית-ערבית שמחפשת מדריכים שרוצים להתנדב

בקייטנת קיץ לילדים במזרח ירושלים.

כתבנו להם שאנחנו מוזיקאים ונשמח לעשות סדנת מוזיקה עם הילדים.

גילי: משהו שהוא חד פעמי? בקיץ?

דני: כן. לבוא לכמה ימים ולעשות כמה מפגשים עם הילדים.

הגעתי לשם עם המון חששות, גם ביטחוניות כאילו עליי באופן אישי, הביטחון שלי הפיזי,

וגם המון דיעות קדומות. כי למרות שגדלתי בחיפה, ההזדמנויות שלי לפגוש ערבים, או ללמוד איתם,

או לעשות איתם דברים היו מאוד מועטות. לא ממש קרה.

ובחיים לא נכנסתי לכפר ערבי, ובטח ובטח לא במזרח ירושלים. אז כשהגענו לשם בפעם הראשונה,

סגרתי את החלונות ממש כזה עד הסוף, הסתכלתי לכל עבר והייתי מאוד בסטרס מזה.

 ואז הגענו לבית הספר בלב שכונת סילוואן במזרח ירושלים, חיכו לנו שמה גם תושבים ערבים, גם יהודים, ישראלים אחרים שהגיעו להתנדב, והיתה אווירה של שמחה ועליצות ורצון לשיתוף פעולה.

משהו שכיום קיים הרבה פחות דרך אגב, אבל אז ב- 2006-2007 היתה איזו שהיא תקווה כזאת שמשהו קורה בשותפות הזאת.

והרגשתי מאוד נינוח מהרגע הראשון. והילדים, הם ראו את הגיטרה ואת הצ'לו של זוגתי אז

וכל כך התלהבו מכלי הנגינה ורצו לנגן ביחד.

פעם ראשונה שהתיישבנו שם, אני זוכר שישבנו בכיתה קטנה ודחסו לשם 40-50 ילדים, מגיל 3 עד 17,

ופתאום יש שקט וכולם מסתכלים עלינו ומחכים שנעשה משהו. והכנו איזהשהו נאום קצר בעברית, ערבית ואנגלית כזה… גמגמתי משהו, פשוט לא יכולתי לדבר יותר, הסתכלתי עליה ואמרתי לה בואי נתחיל לנגן.

וניגנו ושרנו והילדים התחילו להצטרף, ורקדו ושרו ושמחו וצחקו, וזו היתה שעה מופלאה שפתחה לי משהו.

היה בי איזה שהוא זרע שפתאום התחיל לצמוח, והזרע הזה היה זרע של אנושיות, לראות את האחר ולרצות להפיץ שמחה בתור התחלה. ראיתי כמה שהמוזיקה יכולה להפיץ שמחה.

וחזרנו להולנד אחרי הקיץ הזה, ועשינו עוד כמה סדנאות עם הילדים שם, גם בהר חברון.

וחזרנו להולנד. ואנחנו יושבים מול מסך, מסתכלים על האפשרויות מה אפשר לעשות בסוף התואר, ואנחנו אומרים לעצמנו: לא, אנחנו לא רוצים לנגן בתזמורת, (צוחק) אנחנו רוצים לעשות משהו משמעותי עם המוזיקה שהרגשנו שהיה כל כך משמעותי.

מפה לשם, גייסנו כספים ופתחנו בית ספר למוזיקה במזרח ירושלים בשנת 2007.

גילי: אז רגע….

דני: (צוחק)

גילי: למה להקים קונסרבטוריון במזרח ירושלים?  האם היה לזה מקום במציאות שלהם? זה משהו קצת יותר מתמשך מסדנה של שעה.

דני: נכון.

זאת לא היתה החלטה שלנו בלבד. היינו בקשר מתמשך עם המובילים של הקהילה בירושלים,

המנהיגים החברתיים של הקהילה בירושלים, שקודם כל נתנו לנו משוב אחרי הסדנאות שהייתה

התלהבות גדולה וההורים רק שאלו מתי יהיה עוד פעם, שזה ממש היה משהו מאוד משמעותי עבורם,

כי אין להם את זה. אין פעילויות אחר הצהריים. הילדים חוזרים ומגרשי משחקים גם אין,

אז הם מחפשים איזה מקום לשחק עם כדור. אין חוגים, אין כלום. החוגים שיש שהם במקומות אחרים

במזרח ירושלים עולים הרבה כסף והם לא נגישים.

התושבים רצו להקים איזהשהו מרכז קהילתי שיאפשר לילדים לבוא ולעשות משהו עם משמעות

והתפתחות גם רגשית-חברתית אחר הצהריים, אחרי בית הספר.

והתושבים רצו למצוא גם דרכים לא אלימות, דרכים מועילות לילדים לבטא את עצמם, להתפתח,

ללמוד דברים, להרחיב את האופקים, והם ביקשו מאיתנו האם תוכלו לחזור ולעשות את זה שוב.

וחשבנו שכן,

אם נוכל לגייס כסף שיתמוך בנו כלכלית וגם יאפשר להקים בית ספר שיהיה בחינם עבור הילדים,

הילדים שילמו משהו כמו 10 שקלים לחודש. הם קיבלו כלים, הם קיבלו שיעורי מוזיקה והמרכז התפתח.

גילי: מי מימן את כל הפעילות הזו?

דני: זה התחיל עם ארגון שנקרא music in me , ארגון הולנדי.

היתה לי נגישות לארגונים הולנדיים שרצו להשקיע. הארגון הזה ספציפית בפרויקטים מוזיקליים במזרח התיכון.

קיבלנו מהם תקציב שאיפשר לנו להשקיע הרבה מאוד זמן ומשאבים שלנו ולהקים את בית הספר.

גילי: וכמה זמן עשיתם את הדבר הזה?

דני: בית הספר הזה התפתח ונהיה יותר מאשר רק בית ספר למוזיקה.

אני זוכר שאמהות שהביאו את הילדים לשיעורי המוזיקה, שאלו את בת זוגי האם אפשר לעשות גם משהו

עבור הנשים בכפר, לא רק לילדים.

ואז הבנו שבמצב המאוד שמרני, הקשה הנוקשה שקיים בכפר אם לאישה אין סיבה לצאת מהבית,

אז מצופה ממנה להישאר בבית. אז הן רצו שתהיה להם סיבה טובה לצאת ולהיפגש.

פעם היתה הבאר שאליה הנשים היו הולכות ונפגשות שם, מדברות ומשתפות.

אז עכשיו הן רצו שיהיה משהו אחר, והמרכז של המוזיקה הפך למרכז קהילתי.

אז מחוג תפירה ובישול, עד ספריה עבור הילדים והמבוגרים, חוג מחשבים וציור וריקוד.

המון דברים שהתפתחו, ממש בזכות התושבים שדחפו ורצו, ואני התחלתי להשתלב בכל הנושא

של גיוס כספים מארגונים שונים. הצלחנו לגשת לגופים שונים בזכות הניסיון שצברתי באופן אישי בגיוס כספים.

זו היתה תקופה שמצד אחד הרגשתי שאני עושה משהו חיובי עם משמעות,

קודם כל עבור הילדים שבאמת לא היה להם כלום, וגם הייתי מאוד פוליטי בדעותי אני זוכר.

אמרתי שאני חייב לעשות את השינוי, ושינוי היה חלק מחיי ונתן לי הרבה מאוד משמעות בחיים שלי.

גילי: וכמה זמן עשית את הדבר הזה?

דני:  זה לא היה קבוע, זה התחיל להיות יותר ויותר דליל בשנה השלישית, רביעית כשהתחלתי

להתעסק בדברים אחרים.

וזה דבר שהיה לי גם חשוב לומר בפודקאסט שלך, שאולי המסר שהייתי רוצה להעביר זה

שמהצד אולי אנשים מסתכלים ואומרים: "וואי, אתה משנה את הקריירה שלך ואתה כל פעם

עושה משהו חדש ומשתנה… ואני רואה עכשיו בדיעבד, איך שכל פעם בחרתי במשהו שהייתה לי בו תשוקה.

כשיש לי תשוקה במשהו אני נותן את כל כולי, ואז אני לא מאמין שאני לא יכול להצליח בו. כי אם אנחנו באמת נמצאים במשהו עם תשוקה אמיתית אז אנחנו נתאמץ, ואנחנו נזיע, ואנחנו נהנה מכל טיפת זיעה.

עכשיו לדוגמה, בתקופה שבה אני עוסק במשהו מאוד רחוק ממחשבים וממוזיקה,

אני חש מיצוי ומשמעות, עד הדבר הבא.

היום אני פחות פוחד מזה. פעם הייתי פוחד מזה, מהאופי הזה שלי, של להחליף תעסוקה.

עכשיו אני יודע שכשאני אתאהב במשהו, או כשאני אחוש כלפיו תשוקה,

אז אני כבר מאמין בי שאני אוכל לעשות את זה בצורה המטיבה ביותר.

גילי: תמיד בהסתכלות אחורה, כמו שאמר סטיב ג'ובס, CONNECTING THE DOTS, אז אנחנו יודעים להסביר לעצמנו את מה שהאינטואיציה ידעה לפני כן מה שצריך לעשות.

דני: ממש נכון.

גילי: אני חושבת שלכולנו יש כמה פנים, יש כמה כישורים. זה שהתחלת ממחשבים זה לא אומר

שכל חייך אתה אמור להיות במחשבים. וגם המוזיקה זה חלק, וגם מן הסתם עוד מעט אנחנו נשמע

גם על חלקים אחרים. וכל תקופה כנראה נכון לך לבטא חלק אחר.

וזה בסדר, זה לגיטימי, כל זמן שאתה אומר: אני מרגיש שאני חי בתשוקה, אני עושה את הדברים

ואני לא מפחד. ואני גם מבין, שזו בעיניי תובנה מדהימה!, שאני לא צריך לפחד מהמעברים האלה

כי אני יודע שאני יכול לעשות אותם טוב, שזה בעיני ייחודי.

דני: אני לא יודע אם אני יכול לעשות אותם טוב, אבל אני יודע שאני אתן את כל כולי וזה מה שחשוב לי.

גילי: וגם אמרת שאתה לא מפחד!  זה חשוב!

דני: כן. אני לא מפחד מזה שזה לא יצליח לי, כי…

גילי: זה מאוד משמעותי!!  אנשים הרבה פעמים נמנעים כל החיים מלעשות דברים כי הם מפחדים!

וגם אנחנו, שאנחנו עושים, יש דברים שאנחנו מפחדים! אז יש סבירות מאוד גדולה שלא נעשה.

דני: תראי, הפחד קיים, אבל הפחד יושב על צרכים, שאם לרגע אנחנו נוגעים בתקשורת מקרבת,

בצרכים שהם אנושיים והם ברורים לי: הצורך בביטחון כלכלי, הצורך בהנאה מהעשייה שלי.

הצורך בהנאה, בעניין, בהשקעה, ביצירתיות, בהמון המון צרכים שמתקיימים כשיש לי תשוקה למשהו.

את זה כבר גיליתי אצלי, ולכן כשאני פונה למקום חדש אני מתמקד בצרכים האלה, שכשהם מקבלים מענה,

זה ממלא אותי בצורה כזאת, שהעניין הכלכלי, הצורך הזה, קצת נהיה יותר ויותר שקט.

הוא פחות מפחיד אותי, פחות מאיים עליי. וזה לא בגלל שיש לי גב כלכלי כזה חזק,

אלא בגלל שאני מאמין שכשאני שם את פניי לכיוון התשוקה שלי, זה מצליח לי,

אז למה שלא יצליח לי בפעם הבאה?

גילי: מה מוביל אותך, מה מושך אותך לאזורים חלשים?

ואולי אנחנו צריכים ללכת צעד אחורה ולדבר על "מוזיקאים ללא גבולות". כי אנשים מכירים "רופאים ללא גבולות", אז בוא תספר רגע קודם על "מוזיקאים ללא גבולות".

דני: אז בשנת 2008 היה כנס בירושלים על מוזיקה באזורי סכסוך בעולם, והוזמנתי לדבר על הפרויקט

שלנו בסילוואן. ולאורה האסלר, המייסדת והמנהלת של מוזיקאים ללא גבולות הבינלאומי,

הגיעה לדבר בכנס ושם פגשתי אותה. לאורה היא דמות מאוד מאוד מעניינת ומיוחדת במינה,

היא הבת של אלפרד האסלר שהיה המזכיר של ה- FELLOWSHIP OF RECONSILIATION ,

אחד הארגונים המשמעותיים ביותר במאבק לזכויות אזרח בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70.

הוא היה האדם שהוביל אותה להתאמן ולהתעסק בנושאים של זכויות אדם.

היא היתה נוכחת בנאום המפורסם של מרטין לותר קינג: "I HAVE A DREAM".

והיא מצאה את עצמה גם בהולנד בעקבות אהבה, ושם היא פגשה בקושי של המהגרים,

והחליטה להשתמש במוזיקה שלה בשביל להקל על חייהם.

גילי: בהולנד.

דני: בהולנד. מהולנד הם עברו לעבוד גם בקוסובו, והכרנו, והיא באה לבקר בפרויקט שלנו  בסילוואן

ושאלה אם אנחנו רוצים להצטרף ולעשות משהו איתם ואמרנו כן, והצטרפנו לאירגון.

בת זוגי היא הולנדית והיתה יכולה לנוע יותר בחופשיות בגדה המערבית, והיא עושה עד היום פרויקטים,

ואני התמקדתי במזרח ירושלים.

ואז בקיץ 2010 לאורה שאלה אם אנחנו רוצים להתחיל בפרויקט באפריקה, ויצרנו קשר עם ארגונים חברתיים,

ארגונים רפואיים, עם מוזיקאים, מוסדות תרבות באזורים שונים במזרח ומרכז אפריקה ומהתשובות שקיבלנו החלטנו להתמקד ברואנדה ובאוגנדה.

ונסענו לשבעה שבועות עם גיטרה ועם כל מיני כלי הקשה.

גילי: איפה הקונטרבס?

דני: לא…(מגחך), לא מתקפל במזוודה.

גילי: צוחקת.

דני: וזה היה מאוד משמעותי מה שפגשתי שם . עבדנו עם ילדים שהיו חיילים במיליציות במלחמה של צפון אוגנדה, עבדנו עם יתומים, עם ילדים נשאי HIV, מגוון של אוכלוסיות ברואנדה, בקיגאלי

ושם התחלנו פרויקט מאוד מאוד גדול שנמשך עד שעזבתי את הארגון ב- 2019.

ולשאלתך, אני חושב שהמשיכה הזאת לעזור ולהקל על סבלם של אחרים, נובעת מחווית הילדות שלי:

יש לי אח גדול ממני שאובחן עם סכיזופרניה כשאני הייתי בן 7. הוא היה בן 15.

היום הוא גר בירושלים לידי. אני העברתי אותו מחיפה לירושלים, כדי שאני אוכל להמשיך ולתמוך בו ולא ההורים.

מצד אחד זה השאיר בי צלקת או כאב מאוד גדול לגבי הילדות, מצד שני זה פיתח בי הרבה מאוד רגישות לסבל ולקושי גם של ילדים, בני נוער, הוא היה נער, וגם של מבוגרים, הורים שנאלצים להתמודד עם זה.

ובתור ילד פיתחתי אופי מאוד מְרַצֶּה, מאוד רוצה להקל על ההורים, מתוך זה שאני מצטיין ועושה את מה שאומרים לי והכל, ואחר כך איך שהוא נמשכתי לדבר הזה של להקל, גם לנסות לפתור ולתקן אי צדק

וגם להקל על סבלם של אחרים, ובעיקר ילדים.

היום, לראות אותו שמח משמח אותי וקצת מתקן לי את הילדות שלי, ששמה ראיתי אותו כל הזמן סובל ומדוכא וקשה, והיום יש לו קצת יותר ניצוץ בעיניים.

גילי: אז שאלתי איך משתלבת משפחה בתוך כל הפעילות הרבה הזאת, ואמרת לי מסובך. אז בוא תפרט

דני:  לפני שנולד הבכור, אז באמת היינו נוסעים הרבה, וכמובן היינו יכולים לבחור מתי נוסעים מתי חוזרים.

פתאום יש ילד, וההורים שמקשיבים לנו עכשיו יודעים שזה כבר משנה את כל החיים ב-180 מעלות.

והיינו צריכים להתחיל לצמצם. אז באמת בת זוגי נשארה בארץ, ואני הייתי זה שנוסע, וזה היה לי קשה:

גם להיפרד מהילדים לתקופות ארוכות, גם כל הזמן להיות על המזוודות, פחות איפשר לי לעשות

פרויקטים ארוכי טווח פה בארץ, אלא יותר ככה בפעימות. והגעתי למצב שהייתי נוסע מידי חודש במשך 10 שנים.

ובאמת ב- 2019 כשנולד לי הבן השלישי, החלטתי להפסיק.

גילי: רגע, אבל השלישי זה כבר מאישתך השניה. אז יש לי GAP שאני צריכה…

דני: כן… (צוחק)

אז במשך 11 שנים זה מה שעשיתי. מאוד נהניתי מזה, אבל משהו היה חסר לי.

גילי: מה?

דני:

התקשורת הבינאישית המילולית.

אני ראיתי את כל הטוב שהמוזיקה והתנועה והתקשורת הלא מילולית מביאה, והיצירתיות והמשחקיות,

אבל זה לא מספיק. כי ברגע שמפסיקים לנגן מתחילים לדבר, ואז הכל קורס כמגדל קלפים.

ולכן הגעתי ללמוד תקשורת מקרבת, זה היה בשנת 2014.

התחלתי ללמוד את זה עוד עם מדריכים שלנו ב"מוזיקאים ללא גבולות". אז קיבלנו השתלמויות בנושאים שקשורים לפסיכולוגיה, דידקטיקה, עבודה עם טראומה, המון המון תחומים שהתפתחתי בהם

בזכות הארגון הזה, שהביא לי את המיומנויות האלה.

גילי: אז אם אני מבינה נכון, אז כנראה שלעבודה היה חלק בפרידה שלך מאישתך הראשונה

והוביל אותך לעצור ולחשוב מה אתה עושה אחרת .

דני: אני אסביר את זה אחרת.

באמת במהלך 2013 נפרדנו, אבל המשכנו לעבוד באותו ארגון.

אבל אני חוויתי משבר בעקבות הפרידה, וחיפשתי דרכים להבין עם עצמי את המשבר הזה,

והמוזיקה לא נתנה לי את זה.

רציתי כלים יותר פסיכולוגים נפשיים בשביל להתמודד, והיתה לי איזו פסיכולוגית, לא כל-כך עזרה לי,

ואז לאורה האסלר שהזכרתי קודם, אמרה לי למה שלא תיסע לפלאם וילאג'?

שאלתי אותה מה זה פלאם וילאג'? והיא אמרה: המרכז הרוחני הלימודי של תוכניתן. מורה הזן הבודהיסטי הויאטנמי.

שהיא עבדה איתו במשך כמה שנים, כשהוא גר בצרפת והוא הוגלה מויאטנם בזמן מלחמת האזרחים.

והיא אמרה לי תלך ותלמד שם מיינדפולנס וחמלה.

עד אז לא ידעתי מה זה, ונסעתי וגיליתי שם תעצומות נפש שלא ידעתי שהיו לי, שלא ידעתי שאפשר לרכוש ולטפח בצורה מאוד מעשית. וזה כל כך משך אותי, שהתחלתי לתרגל כמעט באופן יומיומי.

גילי: כמה זמן היית שם?

דני: הייתי שם שבוע! זה היה ריטריט כזה של שבוע. משהו מאוד נגיש לחיים המערביים.

ופגשתי אנשים מכל העולם כמוני. מאוד מאוד נהניתי מדרך הלימוד, ומהצורה שבה זה מונגש.

פעם ראשונה שהבנתי מה זאת חמלה עצמית, והצלחתי לחבק את עצמי סוף סוף.

להגיד: הכל בסדר, מותר לך לכעוס, מותר לך להיות עצוב, מותר לך לא להיות מרוצה, להיות מבולבל.

ואיך ללמוד מה לעשות עם הרגשות האלו, למדתי דרך תקשורת מקרבת.

אז השילוב של מיינדפולנס, חמלה ותקשורת מקרבת התחיל לבעבע בי ולצמוח בשלב הזה,

שהייתי במשבר עמוק עם עצמי, עם הפרידה, עם מה אני עושה בחיים, למה אני עושה את זה בחיים.

והכרתי את מיטל, את אישתי הנוכחית בשנת 2017, ומלאו  לי 40, ונולד לנו ילד שנה לאחר מכן, והחלטתי ב-2019 , לפני שידענו מה זה קורונה, כן?

כולם אומרים לי אתה ידעת?…לא, לא…

להפסיק ליסוע בעולם ולהתמקד בעשייה בארץ, אבל בלי לדעת מה הולך להיות, כי לי היה לי פה כלום,

לא הייתה לי פה עבודה. לא הכרתי אף אירגון שמתעסק בתחום הזה, לא ידעתי לאן פניי.

פשוט ידעתי שאני רוצה להפסיק להסתובב בחו"ל, ולהתחיל משהו חדש פה.

לבנות את מרכז התעסוקה שלי בתחום הזה של לימוד, תירגול, וטיפוח מיינדפולנס, תקשורת מקרבת וחמלה,

אצלי בחיים ואצל אנשים אחרים.

מה שקרה זה שבעצם עשיתי שינוי תעסוקתי, בעצם שיניתי את מה שאני עושה בחיים.

ולא מתוך בחירה, אלא מתוך סוג של זרימה כמו שאמרתי קודם, לכיוון התשוקה שלי.

מה שהרגשתי שעובד לי באותו רגע, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, וזה התחיל גם להכניס כסף.

אז פתאום אנחנו בסגר, היה מאוד מאוד קשה ואמרתי טוב, אני בבית כל היום עם תינוק.

אישתי הייתה בהריון עם הרביעית שלנו, שלי. אין הרבה מה לעשות חוץ מלהיות במחשב,

אז התחלתי להעביר מפגשי תקשורת מקרבת.

אני זוכר, זה היה בימי ראשון בערב לקהל הרחב בזום, ומפגשי מיינדפולנס ומוזיקה בימי שלישי בערב לקהל הרחב. זה לקח ממני שעה כל פעם, אבל פתאום אנשים מגיעים אלי!

ועוד אנשים מגיעים, וזה פשוט קבוצות שגדלו וגדלו וגדלו.

ואחרי שהיה את המפגש בזום, הקלטתי אותם והעלתי ליוטיוב.

אנשים צפו בזה והעבירו את זה אחד לשני, ולא תכננתי את זה, פשוט עשיתי את זה, כי ראיתי שיש אפשרות להגיע ככה להרבה אנשים ולהפיץ משהו שממש עזר לי.

ומתוך דיבור שלי עם חברים קרובים ומשפחה, ראיתי כמה שאנשים בסטרס ובתסכול ובקושי, ובפחד.

וכמה שמיינדפולנס ותקשורת מקרבת עזרו לי, רציתי להציע את זה גם לאחרים. בלי לדעת שזה מה שהולך להכניס לי כסף בסופו של דבר.

גילי: אז בוא נסביר בבקשה למי ששומע אותנו מה זה תקשורת מקרבת?

דני: תקשורת מקרבת זו גישה שפותחה על ידי דוקטור מרשל רוזנברג זכרונו לברכה, שהיה פסיכולוג.

הוא פיתח גישה שבה אנחנו יכולים להשתמש בכלים ובצורת החשיבה מאוד מובנית,

בשביל להבין מה הדברים שחשוב לי שיבינו אותי, בשביל שאני אבין את עצמי, אבין את האחר,

במטרה לייצר חיבור בין אישי.

כאשר השורש של החיבור הוא אמפתיה, האנושיות המשותפת לנו.

בשביל להבין יותר טוב מה אני מרגיש, מה את מרגישה, מה אני צריך, מה את צריכה,

ולמצוא פתרונות כדי לענות על הצרכים של כולם.

הגישה הזאת מאוד פשוטה להבנה ומאוד מאוד קשה ליישום.

היא דורשת תרגול, היא דורשת הטמעה. היא דורשת הרבה מצבים שבהם אני טועה ונופל, ועושה את זה ההפך. היא דורשת שינוי מחשבתי ושינוי דיבור והתנהגותי, אבל אצלי זה זה ממש שינה את כל החיים.

עזר לי מאוד להתמודד עם הפחדים שלי, עם קשיים שלי, עם חוסר הבנה לגבי מה אני עושה, למה אני עושה. ברגע שאני מבין שכל רגש שאני חווה, זה כי משהו שחשוב לי קורה או לא קורה, זה עוזר לי יותר לדייק

מה אני רוצה שיקרה, ומה לבקש מהאחר או מעצמי.

גילי: אז עכשיו בוא ניקח את התקשורת המקרבת לעולם העבודה.

אז איך תקשורת מקרבת יכולה לעזור לנו בעולם העבודה?

דני: תקשורת מקרבת מתחילה בתור כלי והופכת להיות דרך חיים.

היא בעצם מספרת לנו שכל רגש שאני חווה, אני לא מגדיר אותו כשלילי או חיובי, אני מגדיר אותו בתור סימן. אז אם אני חווה שמחה, הנאה, סיפוק, זה סימן שמשהו חשוב לי קורה.

אז אם זה בעבודה, זה יכול להיות הערכה,: מעריכים אותי, אז אני חווה סיפוק, אושר, שמחה כזאת, נכון? נינוחות.

אם אני מצליח באיזה משימה מאוד מאוד קשה, אני חווה מסוגלות. זה גם משמח, זה מרחיב את הלב.

אז כשאני מתחיל להתבונן למה טוב לי במקום עבודה? אני שמח, למה אתה שמח?

איזה צרכים אנושיים שלך, איזה דברים שחשובים לך, באנושיות שלך שקורים שם: חברה עם אנשים, שותפות, נראות, הערכה, כבוד, מימוש עצמי, התפתחות, למידה, גיוון.

אלה צרכים אנושים שכולנו חולקים אותם, והרבה מהם, מהצרכים שעכשיו פירטתי, בדרך כלל מקבלים מענה בעבודה שלנו .

חלקם יכולים לקבל מענה גם במפגשים חברתיים, בתחביבים שלנו, אבל הערכה, התקדמות, מסוגלות,

מימוש עצמי הם בדרך כלל דברים שאנשים מחפשים בתעסוקה.

גילי: רובנו, אנחנו לא יודעים לתמלל נכון את הרגשות שלנו. אנחנו משתמשים במספר מאוד מועט של מילים.

אז אני ככה שואלת את עצמי: בן אדם נמצא בחיים בכלל, בעבודה, עד כמה הוא יודע להגיד את הרגשות, לזהות.

ובעיני זה גם מאוד קשה בעולם העבודה עצמו.

אני עכשיו עם הבוס אוקיי, הוא לא למד תקשורת מקרבת. איך אנחנו מכניסים את זה לתוך ה…

דני: אז אני אקח עוד צעד אחורה ואני אסביר

שהרגשות, השם של הרגשות, זה דבר שאנחנו נותנים פרשנות למה שאנחנו חווים בגוף.

כשאת עצובה, את לא חושבת שאת עצובה, את מרגישה עצובה, את חווה את זה בגוף.

כשאת בסטרס, את לא בוחרת או חושבת שאת בסטרס. את מרגישה את זה בגוף.

גילי: זה נכון, אבל יש מנעד מסוים. אנחנו בעברית משתמשים בפחות רגשות, אבל יש המון רגשות.

העצובה הזה יכול להיות המון דברים, זה לא חייב להיות דווקא עצובה.

דני: נכון.

זה פחות חשוב לי.

אני חושב שבתקשורת מקרבת, לתת שם ספציפי לרגש הוא פחות חשוב לי, כמו להבין על מה זה יושב.

כי כשאני מבין את המניע לתחושה הלא נעימה או הנעימה שיש לי, ולכן אני משתמש במילה נעימה או לא נעימה.

כי כל רגש הוא חשוב, הוא מספר לי סיפור מסויים. אני רוצה להבין מה הסיפור מאחורי הרגש.

תקראי לזה עצב, דכדוך, באסה, דיכאון, חוסר אונים, יאוש – בסדר. מה שחשוב לי זה להבין על מה זה יושב?

זה יושב על זה שבעבודה אני לא חווה מספיק הערכה או גיוון. וכשאני מבין את זה, אני יודע גם

מה לבקש מעצמי או מהבוס.

כי כשאני שואל מישהו טוב לך בעבודה? והוא אומר לי: לא, סתם עוד יום עבודה…

מה קורה שמה שגורם לו להגיד את זה בצורה הזאת? מה חסר בצרכים האנושיים, בצורך האנושי שאני מקווה לקבל בעבודה שלא קורה שמה?

גילי: אני כן יכולה לחשוב איך אני אבוא ואני אדבר עם הבוס/ית, לא משנה, על עניין של הערכה.

אבל דברים אחרים שהם יותר קשים.

דני: אז אני אסביר.

נגיד בן אדם עובד בעבודה שאין בה גיוון. הוא מגיע לעבודה ועושה אותו דבר שוב ושוב,

אם זה במפעל או אפילו בן אדם שעובד במשרד עריכת דין. מידי פעם יש איזה משהו שונה,

אבל רוב היום זה לתמלל דברים, ניירת, חוקים וכן הלאה. או כל עבודה אחרת שהיא או סזיפית,

או חוזרת על עצמה.

זה אומר שהצורך האנושי בגיוון, כי אנחנו כרגע מתמקדים בגיוון, בעניין, בסקרנות, לא יכול לקבל מענה בעבודה.

זאת אומרת שיש איזושהיא הציפייה שהדבר הזה יקרה בעבודה, וכשזה לא קורה אני חוזר הביתה מדוכדך.

ואז מה התקשורת המקרבת מלמדת אותנו ?

שהצורך בגיוון לא חייב לקבל מענה דווקא במקום העבודה.

אם תמצא/ תמצאי דרך, מה שנקרא אסטרטגיה בתקשורת מקרבת, או דרך פעולה לממש את הצורך בגיוון, בסקרנות, בלמידה מחוץ לעבודה, יש סיכוי שהצורך הזה יקבל מענה.

אנחנו מנסים, זו בקשה מעצמי, בוא תנסה משהו, תראה אם זה עובד לך.

ואז, פתאום זה שזה חסר לי בעבודה כבר לא יפריע לי, כי הצורך בגיוון מקבל מענה בחיי.

זה הבסיס של תקשורת מקרבת, וזה נורא נורא עוזר לנו לפשט את החיים שלנו.

נגיד: לא טוב לי.

מה לא טוב לך? איפה לא טוב לך? אולי כי בחרת באסטרטגיה שלא יכולה לענות לך על הצורך שמה.

תבדוק מה הצרכים שלך ותראה במגוון האפשרויות בחייך: מזוגיות, קשר עם הילדים, תחביבים,

תחביבים שלא ניסית, החלומות שלך, ועבודה שזה עוד מרכיב בחייך איפה אתה מצליח

לממש את הצורך הזה, ואיפה אתה יכול לנסות במקום אחר.

גילי: תקשורת מקרבת עובדת גם אם אתה לא?

זאת אומרת, אני הייתי באיזה שהוא ריטריט כזה של תקשורת מקרבת, ואני מאוד בתוך העניין,

אבל הבוס שלי לא והקולגות שלי לא, והעובדים שלי לא…אז איך מתמרנים?

דני: אז השאלה הזו היא שאלה שעולה בהרבה מאוד סדנאות וקורסים של תקשורת מקרבת.

ובדרך כלל אני משקיע משהו כמו שיעור, כדי להסביר את העניין הזה.

התשובה היא חד משמעית, שאם אנחנו באים בגישה של תקשורת מקרבת,

אז אנחנו לא צריכים לצפות מאף אחד שיעשה שום דבר.

כי אנחנו בעצם אדונים לרגשות שלנו, לצרכים שלנו ולמימוש העצמי שלנו. הבחירה בידנו בכל רגע ורגע!

זאת אומרת, להתחיל לפתח את השריר הזה של לבדוק מה אני מרגישה, למה אני זקוקה

ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי בחיים שלי.

כשזה בא לידי ביטוי בתקשורת עם מישהו שלא מדבר בתקשורת מקרבת ואני שם לב לזה,

אני לא רוצה להשתמש בתקשורת מקרבת בשביל לצאת צודק. כי אז אני כבר יוצא מהמשבצת הזאת של תקשורת מקרבת.

תקשורת מקרבת, זה להגיד אוקיי, הנה בן-אדם מולי שמביע את מה שחשוב לו בצורה

שהיא לא בכללים של תקשורת מקרבת, אבל עדיין מאחורי המילים הביקורתיות, השיפוטיות,

ההאשמות, יש שם צרכים אנושיים שהאדם הזה מחזיק, שבגינם הוא מדבר כפי שהוא מדבר.

כמו שארנינה קשתן, אחת הוותיקות בתקשורת מקרבת בארץ אומרת: "מאחורי כל צרחה יש צורך".

זה משפט שאני מאוד אוהב.

אז כשאני מקשיב לבן-אדם שלא מדבר אליי בתקשורת מקרבת, אני לא מנסה לחנך אותו, להגיד לו עכשיו תגיד את זה בשפת הצרכים.

אני אשאל אותו: יכול להיות שמה שאתה מתכוון זה שאתה נורא צריך להרגיש שייכות וזה חשוב לך?

ואם זה היה קורה אז היית מרגיש הרבה יותר טוב במקום העבודה?

בדרך כלל יש שם שיתוף פעולה: "כן כן זה זה". מעולה, מגניב.

ולפעמים כשאני עושה את זה, אנשים שואלים אותי, איך?

גילי: מה עשית?

דני: מה עשית עכשיו?

אני אומר זה נקרא תקשורת מקרבת. תקשיב לפודקאסט, תקרא את הספר, תבוא לסדנה.

אבל אני לא רוצה ללמד אף אחד איך לדבר, במיוחד כשאנחנו במצב של פער.

גילי: עכשיו כשהבנו מה זה תקשורת מקרבת, אז בוא נבין איך אנחנו משתמשים בה בסיטואציות במקום העבודה.

נתחיל מדוגמה שקרובה לליבי: אם אני מקימה איזשהו צוות, צוות למשימה אד-הוקית שבאים אליה

כל מיני אנשים, מנהלים, עובדים, קולגות. ואני צריכה לרתום אותם לטובת הדבר הזה.

איך אני משתמשת בתקשורת המקרבת?

דני: לפני שאני אתן תשובה, או איזשהו כיוון לתקשורת שתוכל להוביל לכך שתקבלי את מה שהיית רוצה שיקרה, אני רוצה לתת איזשהו בסיס שעליו ניתן לבנות את התקשורת המועילה, המיטיבה, בכל סיטואציה.

יכול להיות שהסיטואציה שעכשיו נתת היא לא באמת מדברת לכל אחד.

ואני רוצה להתחיל דווקא ממצבים קונפליקטואלים, ופה יש עניין באמת של איך אני מוביל צוות לעשות משהו, שאולי אין בו עניין, הוא לא מבין אותו ואני רוצה להשתמש בתקשורת ככלי מניע.

ככלי שמאפשר לאנשים לראות את התועלת עבור עצמם ועבור סביבת העבודה, העבודה, הקולגות וכן הלאה.

בעיקרון, כאשר אנחנו נמצאים במצב קונפליקטואלי, נניח שהעובד שלי טעה, שהוא שגה באיזו משימה ולא הצליח בה. או שיש לי איזהשהו עניין עם אחד מהעובדים שלא מגיע בזמן, שהוא מאחר סידרתי, או כשיש לי פגישות צוות, יש איזהשהו מנהל שעובד יחד איתי והוא מדבר לדעתי יותר מידי ולא מאפשר להתקדם.

בכל מצב כזה שבו אני חווה קושי, אני רוצה לבחון מהי הדרך שבה אני רוצה לפנות לאנשים

כדי להוביל לפעולה מתוך בחירה, ולא מתוך איום. לא מתוך אשמה, לא מתוך פחד,

לא מתוך מחשבה שמשהו צריך לקרות.

כי מה שקורה לנו בגוף, כאשר אנחנו חווים איום או אשמה או בושה, זה שמערכת האיום וההגנה העצמית שלנו נכנסת לפעולה, שזה אומר סטרס.

וסטרס זה אומר שאני נכנס למצב של הישרדות. אני עכשיו צריך להגן על עצמי, לדאוג שהמצב הזה

לא יחזור על עצמו, כי אוי ואבוי מה יקרה.

במיוחד במצבים בין בוס לבין עובד. עכשיו, הרבה פעמים אנחנו יודעים שכמנהל יש לי דרישות מהעובדים שלי. וכשהם לא עומדים בזה, אני צריך לומר להם מה לא מתאים לי, מה אני צריך שיקרה, ומה הולך לקרות מעכשיו.

מה צריך לקרות, מה אני דורש יקרה. וכשאנחנו הולכים מיד לדרך של האשמה או איום, או אתה לא בסדר,

או מה קורה פה, או עוד ציפיתי ליותר, אז יכול להיות שבאמת העובד יישר קו.

יכול להיות שהוא עכשיו יעשה את העבודה, הוא ישאר עד הלילה, ישקיע, יתקן, ירצה אותי,

יפצה על הטעות וכן הלאה. אבל באיזה מחיר?

המחיר הוא שהוא יחווה שם טינה, מרירות, אולי אפילו סוג של נקמנות, כי אני גרמתי לו להרגיש איום.

עכשיו, זה משהו שהוא הרבה מעבר למחשבה, זה משהו ברגש, זה משהו בלא מודע, בתת מודע שלנו.

כשאנחנו גורמים למישהו אחר לחוות איום, במיוחד ביחסי עבודה, הוא בהכרח יחווה אותי כאיום הישרדותי עבורו. אם זה מבחינה חברתית, מבחינת הביטחון הכלכלי שלו, מבחינת העתיד שלו.

ואז כבר לא יהיה פה עניין של שיתוף פעולה, אלא יותר אני נגדו.

אני צריך עכשיו לעשות משהו כי הוא מפחיד אותי, הוא מאיים עליי. אני מרגיש אשמה כלפיו.

ואנחנו לא רוצים שהעובדים שלנו יחוו את זה, או ירגישו את זה.

אנחנו לא רוצים שהם יעשו דברים מתוך אשמה או מתוך פחד, אלא מתוך אחריות ורצון.

ולשם תקשורת מקרבת עוזרת לנו להגיע:

בזה שאנחנו מתארים מצב, מתארים מה אנחנו צריכים, מה האירגון צריך, ושואלים את העובד:

מה קרה? למה אתה חושב שזה קרה? מה ניתן לעשות כעבודת צוות בשביל שזה לא יקרה שוב?

כי אם זה קורה, אז אלף בית גימל: זה מאט את העבודה, זה לא מאפשר לנו לעמוד ביעדים,

זה פוגע בתפוקה, וכמובן ששנינו לא רוצים בזה.

אז בוא נחשוב ביחד מה ניתן לעשות, איך אתה יכול להיעזר בי, או בקולגות, או בטכנולוגיה,

או בכל דבר אחר שיאפשר לך בפעם הבאה לא לחזור על אותה טעות.

זאת אומרת, אנחנו לא רוצים שאנשים ישתנו מתוך מחשבה של אני לא בסדר, או איום,

אוי ואבוי מה יקרה אם. אלא מתוך רצון להגיד: אהה! הנה הזדמנות ללמוד איך אפשר להתפתח לפעם הבאה,

וזה הכיוון של השיח.

עכשיו, בהקשר של מה שביקשת: יש לי פרוייקט אד-הוק, משהו חדש, לא קשור לעבודה היומיומית,

לשגרה, שהייתי רוצה שעובדים יירתמו אליה.

גילי: אפילו אחדד את זה: מגיעים לסיטואציה אנשים מכל מיני חלקים של הארגון,

ואנחנו עכשיו צריכים לייצר איזה שהוא תוצר, כמו שאמרת לא בעבודה הרגילה,

אבל הם לא אנשים שהם כפיפים לי. אז אני לא יכולה להפעיל מרות, מה שנקרא.

דני: בדיוק. עכשיו, אני בכלל גורס שהפעלת המרות, אנחנו לא רוצים להגיע אליה,

אלא אם כן אין לנו ברירה. ואז האין ברירה הזאת היא רק על מנת להגן.

כשאני מאיים על עובד: עכשיו תסיים את הדו"ח, או תתקן את מה שעשית עד… זה באמת המפלט האחרון,

כי אני מבין שאם זה לא יקרה ויש התנגדות, אז משהו מאוד מאוד גדול יפגע, משהו קריטי.

אחרת, אין לי שום רצון או כוונה לייצר את האיום הזה, או ההפחדה, או את הדרישה אצל העובדים שלי.

כי זה רק ייצר יחסים של פגיעות, של קושי, של מרירות, של נקמנות, של חוסר מוטיבציה.

אנחנו רוצים שהעובדים יגיעו לעבודה בבוקר עם מוטיבציה.

המוטיבציה הזאת תתגבש ותתחזק כאשר אנחנו נהיה שם כצוות.

זה לא מעסיק ועובד כשני סובייקטים נפרדים, אלא זה צוות שעובד ביחד למען מטרה משותפת.

לשם אני רוצה להוביל את הדברים.

וכשאת מדברת על יש לי פרויקט, או איזושהי מטלה חדשה, ואני צריכה לאסוף אליי עובדים ממחלקות שונות,

עם כישורים שונים, אז אנחנו רוצים לחפש בפנייה שלנו לעובדים, כיצד מה שאני מציע, יכול לשרת אותם גם.

איך יכול לענות להם על צרכים. משהו שקשור להתפתחות, למשמעות, למימוש, יצירתיות, סקרנות.

גילי: אני קוטעת אותך, כי כשאת רוב האנשים אני כנראה לא מכירה, ואני לא יודעת איזה צרכים,

אז איך פה אני משחקת עם הדבר הזה?

דני: הייתי לוקח את זה לשני כיוונים: האחד – הסיפוק האישי שכל אחד יכול להשיג מזה,

בצורה הכי רחבה שאת יכולה לחפש.

לדוגמה: הפרויקט החדש שאני מציעה יש בו משהו חדש, חדשני, שאנחנו רוצים לגלות ביחד.

ברגע שאת מפעילה טיפ טיפה את יצר הסקרנות, ההתלהבות, החיפוש אחר פתרון,

ואת אומרת זה עבודת צוות, אז כבר את נוגעת ביצר, או צורך שכל בני האדם חולקים.

שזה סקרנות, התפתחות, למידה, גיוון.

את רוצה להוביל את האנשים לראות, שהם יכולים לקבל דרך הפרויקט הזה.

אז כיצד אני יכול למסגר את הבקשה שלי בכך שאני מביא את הצרכים האלה לקדמת הבמה.

הצרכים האישיים, האנושיים האלו. ואז, כמובן, יש צרכים אנושיים שקשורים לעבודה בין אנשים.

הנה אני מאגדת פה אנשים ממחלקות שונות, מקומות שונים בעבודה, בואו תכירו.

בואו תכירו אנשים אחרים שעוסקים בתחומים שונים, הפריה הדדית, יש בזה גם משהו שיכול מאוד למשוך.

אני לא רואה את זה בתור איזה שהוא קונפליקט, כמו איזה שהוא רצון להוביל אנשים לבחור במשהו שיכול להועיל לך, לארגון ולהם.

גילי: לעשות את זה מתוך רצון, כי אז, מן הסתם, הם יתנו את האקסטרה מייל הזה, שאני לא רוצה להכריח אותם לתת, אלא שהם יתנו.

דני: לגמרי. ברור לנו שכשאנחנו יכולים להפעיל אנשים מתוך מוטיבציה פנימית, אז הם יתנו את כל כולם.

ואז אני מסתכל על תקשורת מקרבת בתור ממש מפה שנותנת לי כיוון

להגיד: אהה! זה ממלא אותי מכיוון הערכה, לימוד, סקרנות ויצירתיות?

אני עושה צ׳ק, הנה עשיתי צ'אק על הדברים האלה?  כן! אני רוצה לנסות את זה!

אז ההזמנה היא בואו תיתנסו במשהו שבאמת יכול למלא אתכם!

זה הכיוון שהייתי הולך אליו וכמובן איפה זה יכול להועיל גם? אם לא לכם, אז לחברה או למטרה המשותפת שכולנו נמצאים פה עבורה.

גילי: ואם למשל עובד שלי, שאני צריכה למשב אותו על משימה שהוא עשה, והוא לא עשה אותה כל כך טוב,

או שהוא לא עשה אותה בזמן. יש איזה שני משפטים? אתם ככה, התקשורת המקרבת שגורה לך…

דני: כן. אז יש פה שתי גישות. גישה אחת זה לשבת עם העובד בזמן, קודם כל נינוח.

לחוות אותך כמנהלת, כמעסיקה, שאת לא בסטרס מזה, את לא במתח. הרי המטרה שלך שהעובד

ילמד  מהטעות וירצה לקבל את הכלים, ולפתח את המיומנויות על מנת לשפר ולהתקדם.

אז זה קודם כל מתחיל בך בתור מנהלת.

איפה אני נמצאת במרחב מול העובד? איך אני מביאה אותו לשיחה?

איך אני בכלל מבקשת ממנו לבוא ולדבר איתי? האם זה מתוך אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה?

שכן, למה זה גורם? ל…

גילי: דפיקות לב.

דני:  דפיקות לב לעובד, נכון?

או להגיד: יש לי שעה פנויה עכשיו, אני ממש אשמח לדבר איתך על כמה דברים ששמתי לב אליהם,

מתאים לך עכשיו? יש לך זמן עכשיו?

להפוך את זה למעין פגישה משותפת שאנחנו בה דנים על איזה שהוא תוצר שקרה,

שהוא לא מגדיר את העובד, אלא תוצאה של מגוון נסיבות שגרמו לכך שזאת התוצאה.

יכול להיות שהוא מגדיר את זה בתור משהו טוב מאוד.

אנחנו רוצים לאפשר לעובד להביא את כל כולו מתוך הרגשה של נינוחות, של כבוד.

אני לא אומר שאני מסכים עם התוצאה, אני לא אומר שאני מסכים עם התוצר,

אבל אני בהחלט רוצה לתת מקום לעובד להרגיש שהוא לא במתקפה.

אני עכשיו לא בודק אותו, אני לא מנסה להאשים אותו בשום דבר. אלא לבדוק ביחד מה לא עבד.

לעזור לו להבין, כי אני יודע מה אני מבקש שהוא יעשה, יש לי בראש כבר את התוצאה

כפי שהייתי רוצה לראות אותה, וזה לא מה שקרה, אז הדבר הכי נכון לעשות, זה לתאר מה אני ציפיתי,

מה ראיתי, ומה הפער. ולדבר על זה בצורה פתוחה בשביל למצוא פתרונות.

לא בשביל להרגיש אשמים על מה שקרה, אלא איך אפשר להתפתח מזה, וללמוד ביחד כצוות לפעם הבאה?

מה אתה צריך ממני כמעסיק על מנת שהדבר הזה יוכל להתפתח ולקרות בצורה שיתרום לתפוקה,

שיתרום ליצור, שיתרום להבנה של הצוות, לכך שנעמוד בזמנים? כל מיני דברים שחשובים לי.

כשאנחנו מתייחסים ספציפית למטרה מסוימת שלא קיבלה מענה, שלא עבדה, איזשהו צורך שלי בתפוקה,

בדו"ח מסוים, באיזהשהו מכתב שנכתב בצורה שלא עונה על הצרכים של הארגון.

אז אני יכול להתייחס ממש ספציפית לזה, ואז העובד יכול לראות את זה גם מהצד.

לא להגיד: אני לא טוב, אני לא בסדר, אלא התפוקה שלי, במקרה הזה, לא עמדה בציפיות,

כי היא לא ענתה לגמרי על הצרכים.

בוא נבדוק למה, נראה איזה מיומנות חסרות לי ביחד, נפתח אותם,

תקבל את זה ממני כמעסיק כדי שנבדוק איך זה יהיה בפעם הבאה.

גילי: סיטואציה אחרת בעבודה, בין קולגות. וקולגות זה לא חייב להיות מנהלים.

זה יכול להיות גם שני עובדים שצריכים ללבן בינם לבין עצמם איזה שהן סיטואציות.

איך יכול לבוא ולהגיד לקולגה,  שאין פה יחסי מרות, עם הדברים הטובים והלא טובים. עם הדברים שאנחנו מסתדרים אחד עם השני, לא מסתדרים אחד עם השני? כלומר יש כאן איזשהו עולם…

דני: כן.

בוא נניח שיש משימה לצוות ואני תרמתי את חלקי, עובד אחר תרם את חלקו,

ואז הוא שולח את המייל למעסיק: הנה סיימתי. סיימתי את העבודה, משהו כזה.

והמעסיק מחזיר תשובה: כל הכבוד לך, איזה יופי!  ואני נשאר עם תחושה, נכון, של רגע,

גילי: איפה אני?

דני: איפה אני? תרמתי לא פחות, למה הוא כתב סיימתי? למה הוא לא כתב סיימנו?

ואני שומר את זה בבטן. כי לא נעים לי, כאילו מה אני עושה מזה כזה עניין?

סיימנו את המשימה, זה של הצוות, יאללה נתקדם הלאה.

אבל משהו נשאר בי שהוא לא מדוייק, הוא לא רגוע. ואם אני שומר את זה בבטן, כמו שאנחנו עושים.

גילי: שדרך אגב, יכול להיות שזו לא פעם ראשונה שהבחור עושה את זה.

דני: יכול להיות שזה כבר פעם שלישית, ואני כבר שומר בבטן ארבע פעמים, זה לא משנה.

אבל אנחנו יודעים שהרבה מאיתנו מחזיקים דברים כאלה כי אנחנו לא רוצים לעשות בלאגן.

כי אנחנו לא רוצים לפגוע ביחסי החברות, בצוות, לייצר קונפליקט.

כי קונפליקט זה דבר לא נעים, לא נעים לי לבוא למישהו ולהגיד לו לא נעים לי מה שעשית.

אני לא יודע למה לצפות בעצם, נכון?

אז כשאני לא יודע למה לצפות מבחינת התגובה, איך זה יפגע ביחסים בינינו,

האם הוא יתקוף אותי בחזרה, או פתאום יעלה משהו שאני עשיתי לו לפני שנתיים. אז אני מעדיף להימנע.

 וההימנעות הזאת לא מעלימה את הרגש, הוא נשאר שם!

ואני חוזר לעבודה מחר, ואני מסתכל עליו שוב, ואני אומר לעצמי: הנה זה שלא כתב את השם שלי במייל.

טוב נו, זה לא משנה, אמרתי שאני אתעלם, אז אני אתעלם. אבל אי אפשר!

וזה יבוא לידי ביטוי פתאום,

גילי: במשהו לא קשור..

דני: הוא יגיד, טוב, נו… בטח… אתה תמיד רק חושב על עצמך, או משהו כזה. נכון? (צוחק).

אז ברור לנו שהרגשות שלנו והמחשבות שלנו על מה פוגע בנו, פגע בנו, לא נעים לנו,

כשאנחנו שומרים את זה לעצמנו, זה מייצר אצלנו סטרס.

וזה יכול אחר-כך לחזור כמו בומרנג. זה בסוף פוגע בנו, פוגע באחר.

ותקשורת מקרבת עוזרת לנו להביע את עצמנו, בצורה שמביאה את עצמי, בלי להגדיר את האחר,

אלא רק להסביר את הסיטואציה בצורה כמה שיותר תצפיתית.

בלי פירושים, בלי פרשנות.

גילי: אז בוא, בוא תגיד לי. אתה בתוך הסיטואציה הזאת, מה אתה אומר לו?

דני: בסדר. אז אני אגיד לו:

הי, יש לך דקה לדבר? משהו שיושב לי על הלב, שמפריע לי, שכואב לי.

כל אחד ימצא את המילים שמתאימות לו. אני לא רוצה פה לייצר אנשים שלא יהיו אותנטיים לדרך הדיבור שלהם.

אז כן להביע איזה שהוא רגש: יש משהו שנורא חשוב לדבר עליו, שמפריע לי, שכואב לי, שיושב לי על הלב, שהייתי רוצה לדבר איתך עליו. מתאים לך עכשיו?

אז קודם כל לבדוק אם לבן אדם מתאים עכשיו לדבר, כי יכול להיות שהוא עסוק במשהו,

או שמשהו אחר מטריד אותו, ופתאום אני בא אליו עם הדבר הזה, אז ברור שאני אקבל התנגדות.

אז אני רוצה לייצר קודם כל את האווירה כמו שהסברתי קודם על המנהל. אני רוצה לייצר אווירה שהיא נוחה, שהיא מאפשרת לשני הצדדים להתבטא בצורה שנוכל ללמוד ממנה, שנוכל להתקדם ממנה.

כי כשאני תולה מי אשם, מי לא בסדר, ומחכה עכשיו לפיצוי או ריצוי אז יחזור אליי אחר כך.

זה חשוב, כי אני לא רוצה לגרום לאף אחד לעשות דברים שהוא לא עושה אותם מהלב, ל

א עושה אותם מתוך בחירה, מרצון, מאחריות.

אז אותו דבר גם פה: מתאים לך לדבר? נניח שהוא אומר לי לא עכשיו, אני עכשיו עסוק. עוד חצי שעה, מעולה! נקבע זמן?  לרבע שעה, כאן? מצוין, מספיק לי רבע שעה.

קובעים רבע שעה, יושבים, כוס קפה, כוס תה. עכשיו, המטרה שלי זה להביע את מה שחשוב לי בסיטואציה, ולשמוע את הצד השני.

עכשיו אני יכול לקחת פה לשני כיוונים: או קודם כל לשאול אותו אם בכלל שם לב,

או ישר להביע את מה שחשוב לי. שוב, זה תלוי ביחסים.

אבל אם אני בא ואומר: תראה, אז שבוע שעבר, אתה זוכר שעבדנו על הדו"ח הזה?

והיינו צריכים לשלוח בזמן? כן, כן, כן.

כיתבת אותי באימייל, ובאימייל כתבת: הנה הדו"ח שסיימתי. שמת לב לזה?

לא הבעתי עדיין שיפוט לגביו, לא אמרתי כלום. עכשיו, יכול להיות שכבר באותו רגע כבר הבן-אדם יקלוט.

יגיד: אהה, כן. זה שכתבתי רק עליי? כן.

אני עדיין לא יודע מה הסיבה והכל, אני רק רוצה להגיד שכאשר קראתי את זה, אז חוויתי את המתח הזה בגוף. הרגשתי כיווץ, עצבנות אפילו. אפילו עלה בי כעס כזה. חשבתי למה הוא כותב סיימתי ולא סיימנו?

כי נורא חשוב לי שהבוס שלנו, וגם אנחנו, נעבוד בשותפות, ושהוא יראה שזו שותפות. מבחינת ההערכה שאני מקבל פה, מבחינת הדרך שאנחנו עושים. איך זה נשמע לך? מה קרה? מה אתה חושב שקרה?

אז אני לא מאשים אותו, אני לא מגדיר מיהו, אני לא אומר שהוא בן אדם רע, שהוא מחזיר לי , שהוא לא בסדר. אני מתאר את החוויה שלי: אני חוויתי כיווץ, אני חוויתי כעס, אני חוויתי בלבול. הרגשתי אכזבה,

איזה שהוא רגש שהרגשתי. כי… למה אני זקוק, מה אני צריך.

יש באמת את הכרטיסיות רגשות וצרכים שנותנות לנו באמת מפה, אוצר מילים

שהוא מאוד תורם ועוזר לנו להביע את עצמנו ברגעים כאלה.

ומאוד מאוד חשוב לי לסיים את המשפטים בבקשה: הבקשה פה היא בקשה דיאלוגית:

מה קרה? שמת לב לזה? אתה יודע למה אני מתכוון? מה אתה חושב על זה?

הייתי נזהר מהמילה למה. כי בלמה יש הרבה מאוד האשמה: למה השארת את הכלים? למה לא לקחת את הילדים? למה לא סיימת את הדו"ח?

אני יכול גם אחרי השיחה להגיד מה הייתי מבקש בפעם הבאה:

מתאים לך שבפעם הבאה כשאנחנו שולחים דו"ח לבוס או לחברה חיצונית, או מה שזה לא יהיה,

נכתוב את המייל ביחד? או שנשים לב יותר באמת לדבר הזה שאנחנו צוות? זה מתאים לך?

אפשר לשים לב אליו יותר?

עכשיו יכול להיות בשיחה הזאת בדיוק, פתאום הצד השני יגיד: כן, אתה יודע למה?

כי זה מה שאתה עשית לי לפני חודשיים. זה קרה לפני חודשיים? כן! אתה שלחת דו"ח למנהלת השנייה,

וכתבת שם אני סיימתי, אני עשיתי, אני, אני….והנה התפלק לי עכשיו גם אני אני.

אתה רואה? אז עכשיו אנחנו שווים.

תגובה כזאת שהיא חצי נוזפת, חצי מאשימה, חצי החזרתי לך. ואנחנו לא צופים את זה, אבל זה בדיוק העניין,

הוא החזיק את זה בבטן, ואם הוא היה בא ומדבר, ופותח את זה איתי קודם, אז הייתי יכול לשים לב לזה,

להתנצל, או להתחרט. להגיד אוקיי, בפעם הבאה בוא נשים לזה לב ביחד. והמקרה השני לא היה חוזר על עצמו, כצוות היינו יותר מגובשים.

אתה יודע, אז אני שמח שדיברנו על זה, כי עכשיו אתה מעלה את מה שאני עשיתי לפני חודשיים

ואני לא שמתי לב, אז אני יכול להבין שגם אתה לא שמת לב, או שכן שמת לב ועשית את זה בכוונה הפעם.

ובטח שזה לא כיף לעשות דברים בכוונה, אבל אני יכול להבין מאיפה זה הגיע.

בוא נחליט שנפתח דף חדש, נתחיל עכשיו ונראה איך אפשר לעשות את הדברים האלה כך ששנינו נקבל הערכה, ששנינו נחוש את הכבוד ההדדי, כי זה מה שחשוב לי בצוות. מה אתה אומר?

גילי: ואם ניקח סיטואציה אחרת של עובד צריך לדבר עם הבוס?

הוא חושש שהבוס לא יענה לבקשה. 

האם באמת אפשר להשתמש בטכניקות של תקשורת מקרבת כדי לגרום לבוס

דני: (צוחק)

גילי: לקרב אותו כמו שאומרים. (שומעים את החיוך בקולה)

דני: כן. השתמשת בכמה מילים: "להשתמש בטכניקות", או "לגרום".

אז אני רוצה לקחת צעד אחד אחורה, ולומר

שאנחנו לא משתמשים בתקשורת מקרבת בשביל לגרום לאנשים לעשות דברים.

אנחנו נעזרים בתקשורת מקרבת, או מטפחים אותה בתקשורת שלנו, על מנת לדעת כיצד לבקש,

וכיצד להביא לאנרגיה של הדדיות ושותפות.

אם זה במקום העבודה, כפי ששאנחנו מדברים עכשיו, או בכל מקום אחר בחיים.

במקרה של עבודה, באמת יש פה בעיה, או נסיבות שאינן פשוטות. כי הוא אחראי עליי, הוא זה שמחליט עליי, כמה לשלם לי, מה תהיה העבודה שלי, מה אני צריך לעשות, וכן הלאה וכן הלאה.

יש מקומות שזה יותר גמיש, יש מקומות שפחות, אבל הוא הבן אדם שמעלי, יש פה היררכיה.

במצבים של הררכייה יש לי הרבה יותר חשש להביא את עצמי במלואי. כי מה יקרה אם הוא יעריך אותי פחות. אפילו יחשוב עליי רעות ועוד יפגע בזכויות שלי, או בצרכים האחרים שלי, ולכן אנחנו נמנעים מלהביא את עצמינו, הבקשות שלנו מול אנשים שנמצאים מעלינו בהיררכייה.

אני רוצה להזכיר לעובדים שחוששים מזה, שהבוסים או המעסיקים שלנו רוצים בטובתנו.

הם רוצים שיהיה לנו נחת, רווחה, מוטיבציה, נכונות לבוא לעבודה, השקעה.

כל הדברים האלו שהם מצפים מאיתנו, מן הסתם הם רוצים שהם יהיו קיימים בנו.

זאת אומרת שהמטרה שלהם שיהיה לנו נוח, שיהיה לנו טוב בעבודה, הם לא רוצים שיהיה לנו רע.

אז שאני זוכר את הדבר הזה, כנקודת בסיס לזה שאני עכשיו בא לומר לבוס שלי לא רע לי, או תעלה לי את המשכורת פי 2 כי רק ככה יהיה לי טוב. אלא, אני לא מרגיש לחלוטין נינוח פה.

יש משהו שנורא חשוב לי לדבר עליו או לבקש ממך, שאני חושב שיעזור יותר להרגיש נינוח

ועם מוטיבציה לעבוד פה ולהשקיע את כמות ההשקעה שאני רוצה, אבל כרגע זה לא מתאפשר לי,

והייתי רוצה לדבר איתך על זה.

זה נותן מוטיבציה למעסיק להקשיב!  אתה מוכן להקשיב? אין בוס שיגיד לא.

לבוס איכפת מהתפוקה, ואם אני אומר שאני לא יכול להביא את כל כולי, זה אומר שהתפוקה לא מלאה.

הגיע זמן הפגישה, אז קודם כל לא להגיד במסדרון. כמו שדיברתי קודם עם שני עובדים, לשאול מתי אפשר. לקבוע עם המזכירה שלך? לבדוק ביומן שלך? זאת אומרת לתאם את זה בצורה של פגישה לא כדרך אגב במסדרון.

גילי: לקדם את אותה נינוחות שדיברנו עליה.

דני: בדיוק את אותה נינוחות. ובגלל שכולנו בני אדם, כי אנחנו מסירים את כל המסכות של עובד, מעסיק וכן הלאה, שנינו מושפעים מהסטרס אחד של השני.

אם אני מגיע בתור עובד עם סטרס לפגישה, אני בהכרח מפעיל את מנגנון הסטרס של המעסיק שלי,

גם אם הוא יודה בזה וגם אם לא. זה משהו ביולוגי, הישרדותי שלנו כבני אדם.

לכן כשאני נכנס לפגישה, אני מכין את עצמי: אני מדבר יותר לאט, בשקט, רגוע.

מביא את עצמי בצורה הכי נוחה שניתן.

גם ליצור את ה- SETTING הכי נוח: מכבה את הטלפון שלי, מראה שאני עושה את זה,

אולי זה יתן מוטיבציה גם לבוס לעשות את זה. כמראה שאני מכבד את המעמד.

ואז אני רוצה באמת להביא את עצמי.

אחד הדברים שייעצתי לעובדים שרוצים לעשות את זה מול הבוסים שלהם, כשהם נכנסים לכזו פגישה,

זה  להביא את הפגיעות ואת האנושיות שלהם כבר בהתחלה. לפני שבכלל הם מביאים את הבקשה שלהם.

להגיד: אתה יודע, אנחנו עכשיו יושבים, ואני חווה קצת מתח או פחד, או חשש להגיד מה שאני רוצה,

כי חשוב לי שתעריך אותי, נורא חשוב לי מקום העבודה, נורא חשוב לי הביטחון שאני מקבל פה.

זאת אומרת לדבר על מה כן יש לי פה, שאני חושש לאבד בגלל המפגש הזה בינינו כרגע.

מישהי שייעצתי לה פעם והיא עשתה את זה, היא אמרה לי: וואי, ברגע שאמרתי את זה,

הסתכלתי על הבוס שלי ופתאום הוא התרכך כמו ג׳לי, וראיתי אותו כבן אדם בפעם הראשונה.

(צוחק) משהו כזה.

ואז להגיד: תראה, אני רוצה לבקש משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לי, ואני לא צריך עכשיו לקבל תשובה

אם כן או לא, הייתי שמח שתחשוב על זה…

נכון אנחנו תמיד רוצים מיד למצוא פיתרונות…

גילי: בשליפה לא תמיד הפתרונות טובים, אז אולי כדאי לחשוב.

דני: נכון, אז תחשוב.

אני יודע שזה נשמע גדול, יש פה כמה עניינים שקשורים לחיים שלי, לסטרס שאני חווה בחיי האישיים.

מאוד חשובה לי העבודה, אני רוצה לחשוב איך אפשר לארגן את זה בשביל שאני אוכל להמשיך לעשות

את מה שחשוב שאני אעשה כרגע בתקופה הקרובה.

כלומר לחשוב על הסיטואציה לא כאילו אני נגדך, ועכשיו מי הולך לנצח, אלא כיצד אנחנו מביאים את זה

לשיתוף פעולה מתוך בחירה.

אני יודע מה הצרכים שלך בוס יקר, אני יודע למה אתה זקוק,

איך אפשר עדיין לדאוג לזה וגם לדאוג לצרכים שלי.

אז אילו הדברים שאנחנו רוצים להוביל ליחסים בעבודה, בין קולגות, בין מנהלים, בין עובד למעסיק.

להביא את עצמנו במלואנו, בבקשה מאוד ברורה.

ואפשר לשמוע לא!  

אם אנחנו שומעים לא, זה לא אומר שהוא לא רוצה בטובתי, אלא שאם הוא יגיד כן,

אז אולי הוא יצטרך לוותר על משהו שהוא חשוב לו.

ואנחנו לא רוצים שאף אחד יוותר על משהו, כי זה רק משאיר אותנו שוב עם טינה ומרירות.

אז אם הבוס שלי אומר לא, אז אני אשאל: את יכול להסביר למה לא? חשוב לי להבין למה לא,

ובכל זאת למצוא פיתרון שיעבוד לשנינו.

גילי: יש איזה טיפ שאתה רוצה לתת למאזינים?

דני: אני רוצה לחזור למה שאמרתי קודם, ואני אומר את זה שוב בצורה אחרת קצת.

אם יש משהו שמלהיב אותי ושאני רואה בזה הזדמנות, או משהו שמסקרן אותי ושאני מוצא שם תשוקה,

אז לא ללכת על זה, או לא לנסות את זה, בשבילי זה סוג של אלימות כלפי עצמי. (צוחק).

או לפחות ביטול של הילד שבי, שרוצה לפרוח ולהנות ולגדול ולצמוח בחיים האלה.

בכולנו עדיין קיימות התכונות האלו של הסקרנות, של ההתפתחות, של המימוש, של העצמאות, של המסוגלות.

וכשיש הזדמנות קטנה כזאת שאנחנו רואים בדרך, שיכולה להוביל אותנו לממש את אחד מהצרכים האלו, צריך לתפוס אותה. לתפוס אותה, לא לוותר על זה, ממש!

אני עברתי ממחשבים לנגינה, לעשייה חברתית, אחרי זה ללמד תקשורת מקרבת, מיינדפולנס וחמלה.

דברים שונים לחלוטין, וכל פעם זה היה איזשהו ניצוץ קטן שהלהיב אותי, שמצאתי בו תשוקה והלכתי על זה.

וזה לא שהכל הצליח, אבל כל עוד חוויתי תשוקה המשכתי עם זה.

ואני יכול להגיד לך שגם עכשיו, כשאני מלמד תקשורת מקרבת, ומיינדפולנס וחמלה,

יש ימים שבהם אני שואל את עצמי האם זה זה.

גילי: האם זה עדיין זה…

דני: האם זה עדיין זה. האם היום זה זה. ולפעמים התשובה היא כן, כן מלא כזה של 100%, ולפעמים לא.

ואז כשזה לא, אני לא מיד מפסיק, אוקיי, אני מיד אשנה כיוון.

אני שואל את עצמי איזה צרכים כבר לא מקבלים מענה פה.

ואם הם לא, אז אני אחפש את מקום התשוקה הבא שלי.

גילי: תודה על השיחה.

דני: תודה רבה, תודה רבה!

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~