מסעות בטבע לחיבור הריקמה האנושית

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את עמית סגל,

יוצר השיטה "ריקמה אנושית" – גישה ייחודית לחיבור וריפוי קשרים בין אנשים וקהילות בעזרת מסעות שטח.

מוביל קורסים למובילי מסעות בטבע, ומסעות לגיל השלישי ולחיבורים בין – דוריים בין הורים למתבגרים,

סבים וסבתות לנכדים ונכדות ובין אחים ואחיות.

מלווה אנשים בתהליכי שינוי מזה 30 שנה.

אנחנו משוחחים על:

• תנועת הנוער כמקום מאפשר לגילוי כישורים.
• המסעות שהוא מוביל לחיזוק הקשר הבין-דורי.
• משברים שהופכים להזדמנויות לצמיחה.

• שיטת "ריקמה אנושית".
• האתגרים בעבודה מתוך שליחות.
• טיפים למאזינים

ועוד,  מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום עמית סגל, ברוך הבא למחילת הארנב.

עמית: אהלן גילי, התרגשות גדולה.

גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר, במסגרת פרקי עבודה מתוך שליחות, על הדרך שלך והשליחות שלך

בנושא של חיבור בין- דורי. אבל נתחיל בכך שתציג את עצמך, מי אתה עמית סגל היום?

עמית סגל, אבל לא עמית סגל מערוץ 12…

עמית: אז אני עמית סגל, (צוחק) לא מערוץ 12. אני הייתי קודם, קודם כל. השם הזה הוא באמת,

לוקח אותי לכל מיני שאלות של אנשים, יש כאלה שמתאכזבים לטובה ויש כאלה שמתאכזבים לרעה,

כשהם פוגשים אותי, אבל מבחינתי זה בסדר גמור.

הייתה איזה מישהי שהתקשרה אליי פעם אחת ואיזה חמש דקות באנגלית מדוברת, ניסיתי להבין

מה היא רוצה, בסוף הבנתי שהיא בכלל רוצה את עמית סגל, הכתב, ואני ניסיתי למכור לה איזה סדנה,

וזה לא כל כך הלך. (צוחקים)

אז השם הזה הולך לפניי, איך אומרים, שמי הולך לפניי ואני מדדה אחריו בקושי.

זה כבר טוב, את יודעת שזה יוצר איזשהו עניין.

גילי: כן.

עמית: אני יכול להביא את עצמי תמיד אל מול השם המוכר. מבחינתי זה עוד איזה גימיק כזה קטן

או משהו כזה, אני מתייחס לזה בשעשוע.

גילי: יפה. אז תציג את עצמך, איפה נולדת?

עמית: אני נולדתי בחיפה בשנת 65', עכשיו אני בן 59. עד גיל 18 גרתי בחיפה. הייתי חניך בתנועת

המחנות העולים, שם התחילה הקריירה שלי, הייתי אומר, כמנחה או מדריך. בהתחלה מדריך,

יותר מאוחר כמנחה.

ובעצם עד היום אני מגדיר את עצמי כמדריך צעיר. אני חושב שתנועת הנוער היא בעצם כור ההיתוך שלי.

היא בעצם הנקודה שבה הצלחתי ליישם את כל הכישורים שלי, להבין בעצם במה אני טוב, ולבנות את עצמי.

גילי: זה שלב מאוד מוקדם, מבחינת ההבנה. כי יש אנשים שלפעמים אומרים לי, בגיל מבוגר, היום אני מבין

שהיה לי את הכישורים, כי בגיל צעיר אנחנו לא תמיד מבינים שזה כישורים, אנחנו פשוט עושים.

עמית: נכון. אני חושב שכשהגעתי לתנועת הנוער, הגעתי לבית שלי, לזירה שהיא הזירה שבה אני אבנה

את כל החיים שלי דרכה, הייתי אומר, ו…

גילי: ככה הרגשת אז?

עמית: אני חושב שהרגשתי את זה מהרגע הראשון, כשהגעתי בתור חניך בכיתה ד', כשהתיישבתי בתוך קבוצה.

אני מניח שזה קרה די מהר, לא רציתי שהדבר הזה ייגמר. הרגשתי שזה השייכות שלי, המקום שבו אני יכול

במסגרת בלתי פורמלית, כן? להצליח לשחק, ולהיות חלק מקבוצה, ולצאת לטיולים ולהביע את כל מי שאני,

בכל קשת הכישורים שלי.

ומהרגע שהגעתי לתנועת הנוער, התחלתי לפרוח. עד אותו זמן הייתי חסר ביטחון, מתחבא מתחת לכיסאות,

רק שהמורה לא תשאל אותי במערכות הפורמליות. הייתה לי גם עוד מערכת פורמלית, כשהייתי חבר

בתזמורת, תזמורת חיפה.

גילי: באיזה גיל?

עמית: התחלתי, אני חושב, מכיתה א', באמת. התחלתי בהתחלה לתופף בתופים כאלה, אחרי זה

חצוצרות תרועה. עד שהגעתי לכלי, זה לקח איזה 3 -4 שנים, עד שהגעתי לסקסופון, כי לא היה כסף להורים

לשלוח אותי לכל מיני חוגים. אז דרך התזמורת, ככה הגעתי בסופו של דבר לכלי וניגנתי הרבה שנים.

זה גם חיבר אותי למוזיקה. אבל שם זה גם היה כזה אחזקה מאוד פורמלית לצורך העניין.

והבית ספר היה מאוד מאוד מלחיץ אותי, מאוד הלחיץ אותי. אני לא יודע אם אני מאובחן או לא

בכל מיני קשב וריכוז כאלה ואחרים, אבל מִסְפָּרִים עושים לי הרבה בלאגן. והיכולת שלי לזכור דברים

בתור ילד, והאנגלית… כל מיני דברים שהתקשיתי בהם במסגרות פורמליות, פתאום במסגרת הבלתי פורמלית

זה בכלל לא היה.

אני פשוט כל כך קיבלתי הערכה והייתי כל כך טוב בכדורסל, ובמשחקי חברה וביצירתיות. ולאט לאט שמה

התחלתי לבנות את עצמי: הייתי מוביל טקסים, הייתי מוביל כל מיני פעילויות.

עד שהגעתי כמובן לקורס המדריכים, קורס המד"צים ששם קיבלתי הכרה בזה שאני מדריך.

ומהרגע הזה התחלתי בעצם להדריך חניכים שאני חושב שזה היה נקודת התפנית הכי גדולה,

אם אני יכול להגיד, כי אני זוכר שהלכנו ללקט כל מיני ילדים מכל מיני בתי ספר שיבואו לפעילות.

אחרי הקורס, כן? מעבר לזה שהקורס זכור לי כחוויה מדהימה, מאוד מאוד חזקה, שגם שם הרגשתי

שזאת הזירה הכי חופשית והכי תפורה על המידות שלי.

בשעה שאחרים לא…לא בטוח הרגישו ככה, כן? תתני לי טבע, ולבנות דברים מִסֶנָדוֹת, ולהמציא משחקים,

ולהיות חלק ממשחק, ולהוביל אחריי אנשים… ואני זוכר שפעם ראשונה שאנחנו כבר אחרי שעשינו סבב

בבתי ספר, וידענו, ידענו זה היינו אני ועוד פרטנרית שלי, ששיבצו אותנו להדריך ביחד.

גרתי ברמות רמז, והחניכים שהיו אמורים להגיע היו מנווה שאנן, זו הייתה הליכה של איזה חצי שעה,

אני חושב, ברגל. והחשש הכי גדול שלי היה ש…

גילי: זה קיץ של אביה… אף אחד לא יבוא.

עמית: אני חושב שזה הפחד עד היום של כל המנחים שאני מכיר, כולל אותי, שאני אולי אגיע ואת יודעת…

או שחקן שמגיע ואף אחד לא יקנה את הכרטיסים. זו חוויה כזאת ממש מלחיצה.

גילי: נכון.

עמית: כי אז לא יהיה לי בפני מי להופיע, או לא יהיה מי להנחות, ואז מה אני, מי אני?

ואני לא אשכח את זה, הייתי בן 15, כיתה י', כן? 15 -16. אני הולך, ומרחוק אני רואה נקודה של כמה ילדים,

שחורה כזאת. וככל שאני מתקדם הנקודה גדלה. ובאיזשהו רגע אני פתאום קולט שהנקודה הזאת

מסתערת עליי, ואיזה 20 -25 ילדים קופצים עליי, הם לא הכירו אותי בכלל! קופצים עליי ונתלים עליי

ו… זהו, קיבלו אותי אליהם, או אני קיבלתי אותם, או זה היה כמו טקס כזה של חניכה.

ומאז בעצם אני לא מפסיק להדריך ולהוביל ולהנחות אנשים עד היום.

החוויה הזאת צרובה לי ב -DNA, אני חושב… גם הפחד הזה שלא יגיעו, והאושר הגדול שכן מגיעים.

האדם מחפש משמעות, בעצם מצאתי את המשמעות שלי! זה כאילו בחר בי! אני כאילו בחרתי את זה,

אבל זה גם בחר אותי.

כל מה שנשאר לי זה רק לתת להם את מה ש…

גילי: את מה שאתה יודע.

עמית: את מה שאני יודע! אני יכול להגיד היום, אחרי תהליכי מודעות מאוד ארוכים, שאני ממש טוב בזה.

זאת אומרת, אני ממש טוב בלהוביל אנשים, בלאפשר לאנשים לפגוש את עצמם, קודם כל פנימה,

וכמובן אחד עם השני.

יש איזשהו משהו בחוויה הזאת שאני מביא, שהיא מאוד מאוד אותנטית. בלתי אמצעית, בלתי פורמלית.

אני חושב שזה… זה כמעט הדבר שכולנו מחפשים.

גילי: כן.

עמית: להרגיש שייכים, להרגיש אהובים, להרגיש חלק, להרגיש שיש לנו מקום, להרגיש שאנחנו בבית.

וכשאני מרגיש בבית, אז אני גם יכול להביא אנשים אחרים להרגיש בבית. אני חושב שהחוויה האקולוגית,

אני קורא לזה אקולוגיה חברתית תמיד, ‫כשאני מדבר על מעגל, ‫שאני שואל אנשים מה זה אקולוגיה. ‫

מסתבר שאנשים לא כל כך יודעים ‫מה פירוש המילה אקולוגיה. ‫לוגיה זה כמובן תורה, ‫אבל אקו זה לא סביבה.

‫אקו זה בא מהמילה אקוס, ‫ואקוס ביוונית…זה בית. אז בעצם אקולוגיה, זה תורת הבית.

הרבה פעמים כשאני מתחיל מעגל, אני שואל את האנשים מה זה אקולוגיה, ואחרי שהם מבינים שזה בית,

אז אני הולך עם כמו מיקרופון כזה, חבל… כולם יחזיקו בחבל הזה… אז אני שואל אותם עם המיקרופון,

מה זה בית בִּשְׁבִילְךָ? מה זה בית בִּשְׁבִילֵךְ? נורא נורא מרגש מה שאנשים אומרים במילה אחת,

מה זה בית בשבילם. בית זה חום, בית זה משפחה. פעם מישהו אמר: בית בשבילי זה משכנתא.

שייכות, קורת גג, אוכל, ריחות של אימא, אימא. ואני הרבה פעמים אומר שבית בשבילי … רגש.

גיליתי שהרבה פעמים, אם אני מגיע לקבוצה שאני מרגיש בבית, לא יודע אפילו למה… יש רגש כזה שנקרא בית.

היו פעמים שהייתי בבית שלי ולא הרגשתי בבית. לא היו הרבה כאלה, אבל כשהיו הייתי צריך להיפרד מהבית.

אז… בזה אני עוסק.

גילי: אז מה זה שליחות בשבילך?

עמית: תראי, שליחות זה מילה מאוד מאוד גבוהה, כן? מאוד גדולה.

עד שלא פנית אליי, לא חשבתי שאני מגדיר את עצמי שאני עוסק בשליחות, כי זה מה שאני יודע לעשות, כן?

גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, אמרת קודם שזה בחר אותך. וה- זה בחר אותך, אז אולי שליחות מדברת

עם המילה ייעוד, ושתיהן מילים מאוד מאוד גבוהות, אבל בסוף הן מגדירות את הדבר עצמו!

עמית: נכון, אני מסכים לגמרי עם זה. אני חושב ששליחות וייעוד, ואולי אפשר להכניס לזה גם את המילה חזון,

זה משהו שאתה עושה שיש לו ערך, שיש לו איזושהי משמעות. שזה לא אתה ככה על הדרך עושה איזה משהו.

משהו שהוא קשור בעצם לעשייה שהיא קשורה לטוב. קשורה למשהו שזקוקים בו בעולם הזה, היא קשורה

למשהו שאתה תשאיר פה אחריך. זאת אומרת, משהו שהוא יקדם את החברה, קשור לערכים.

גילי: כשאתה אומר את זה ככה, עולה לי השאלה, כשאנחנו עושים את הדבר הזה, אנחנו לא אומרים:

אוקיי, אני רוצה לעסוק בשליחות שלי.

זאת אומרת, יש איזשהו רגע שבו משהו שאנחנו עושים, כי אמרת, זה מתוכי, זה נורא מובן מאליו

שזה מה שאני אעשה. מתי נופל האסימון הזה? שיש פה איזו עשייה שהיא לטובת הכלל, שיש בה ערך,

שיש בה טוב? מעבר לזה שאתה, כמו שאמרת, מרגיש בבית, כי זה מה שאתה טוב בו. יכול להיות תכנת

שהוא מעולה, והוא עושה את העבודה שלו מעולה, זה עדיין לא עבודה מתוך שליחות.

עמית: כן. שאלה טובה, אני חייב להגיד… (צוחקים)

גילי: אני משתדלת, שיהיו לי שאלות טובות. (צוחקת)

עמית: שאלה מצוינת.

גילי: השאלה אם באמת היה איזשהו רגע כזה? יכול להיות שלא.

עמית: יש לי תפילה שאני אומר אותה לפני כמעט כל סדנה, ובעיקר כשאני בלחץ לפני איזו סדנה,

שככה אני מרגיש שהיא גדולה או רבת משמעות. יש איזה פסוק מתהילים כ״ג: "גם אם אלך בגיא צלמוות

לא אירא, כי אתה עימדי, ינחני במעגלי צדק למען שמו", באהבה.

באהבה אני מוסיף, כן? זאת אומרת, יש פה איזשהו משהו מאוד מאוד גבוה שמנחה אותי.

זה לא אני עושה את המעגל הזה רק בשביל עצמי, אני ואני ואני, בשביל האגו שלי. כשאתה צעיר

אולי זה יותר שווה, אתה מת על עצמך ואתה רוצה נורא נורא להרשים, ואתה צריך את הפידבק על כל דבר,

אז אתה פחות בשליחות, כן? כי אתה יותר בעשייה, בעבודה.

עם השנים, כשאתה עושה משהו כמו בקונג פו: את אותה פעולה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

ואתה צריך לקום גם כשלא בא לך. כשיורד גשם, ואתה צריך לעבור דרך משברים, ואתה מתרסק לפעמים,

אתה עושה איזו סדנה שהיא לא מצליחה, אתה לא גומר את החודש. אתה אומר, אני אשנה, אני צריך את זה.

למה את זה?

גילי: אולי משהו אחר?

עמית: כן… אני מתאמץ כל כך!

אז השאלות של למה אני עושה את הדבר, הן יותר מחדדות. ואז אני הבנתי באיזשהו רגע שבעצם

אני רק שליח פה, אני רק צינור של הדבר הזה. ואין לי זכות בכלל להגיד, לא בא לי לעשות את זה. זה השליחות.

ניתן דוגמה מעכשיו. זה בסדר?

גילי: חופשי.

עמית: יש מסע שאני עושה כבר הרבה מאוד שנים, למעלה מ -25 שנה, זה נקרא מסע BIG.

זה מסע הורים ומתבגרים למצדה.

יש לו כל מיני תצורות למסע הזה. BIG זה נולד מ- BE י"ג, זה לא רק המילה הזאת באנגלית, BIG. להיות בן 13.

אחד ההורים פגש אותי באיזשהו טיול חנוכה שעשיתי לא מזמן, ואני הייתי לפני טקס חנוכה. הייתי צריך שם

לנהל את הטקס, להדליק נרות, כל מיני לפידים, טקסטים. הביאו אותי להכניס משמעויות לטיול,

והייתי עם צוות גדול. וככה איזה שעתיים לפני הטקס, שאני עסוק בכל מיני דברים לקראת הערב,

אני פתאום רואה איזשהו הורה, שהוא מוכר לי, אני לא יודע מאיפה.

ואני רואה שהוא עם זיפים כאלה של אֵבֶל. אני אומר לו, אחי, לא זוכר את השם. "דוד". אוקיי, בא אליי,

והוא אומר לי, אני אבא של רגב". אני מחזיק את הראש, אני אומר, רגב זה חייל שנהרג ממש ב-7 באוקטובר,

שהיה איתי במסע הביג הזה, ובמסע נוסף שעשיתי להורים וי"ב-טניקים. זאת אומרת, לפני שלוש שנים

הוא היה במסע הזה, הוא התגייס והוא גם היה חבר בצוות של המסע הזה, בא לעזור, כי יש כאלה

שעוברים את המסע הזה ובאים לעזור.

גילי: רגב עצמו?

עמית: רגב עצמו. זאת אומרת, אני מכיר אותו! זה לא איזה אחד שהיה אצלי במסע ואני לא זוכר.

אותו אני זוכר, ולא רק זוכר, מאוד מאוד אוהב! כי היינו יושבים בערב, הוא היה בצוות… את יודעת…

אז מן הסתם, יושבים ומדברים. והוא חזר וכמה כמה מסעות! ממש מכיר אותו טוב, ומאוד מאוד אוהב.

והוא נהרג לנו.

והדוד הזה בעצם היה איתי בשני מסעות! והמסע שהוא היה איתי, השני, זה מסע כבר עם יו"ב -טניקים, כן?

זה נקרא BIGER. זה מסע שבנינו בגליל עליון, שהוא המשך של המסע… חבר'ה בי"ב…

יוצא הורה עם הי"ב-טניק שלו לפני שהוא מתגייס.

ואני רואה את הדוד הזה, ואני נופל עליו, והוא נופל עליי. ואנחנו מתחילים לבכות, כי אני לא הצלחתי

להגיע ללוויה! זה היה עוד מצב קשה שם בצפון, והלוויות היו קטנות כאלה, את יודעת.

שמתי את הכל בצד, כל הטקס חנוכה הזה, שילך קיבינימט, וישבתי איתו, ואנחנו איכשהו מתחילים לדבר.

שורה תחתונה, כי הייתה שיחה מאוד מרגשת, הוא אומר לי: "תקשיב עמית… יש שני דברים הכי משמעותיים

שעשיתי בחיים שלי עם רגב: אחד זה המסע BIG שעשיתי איתך, והשני, זה המסע BIGER הזה שעשיתי.

והאבן שהוא נתן לי, (בסוף המסע של ה- BIGER , כל י״ב-ניק מכין אבן, מין חלוק נחל כזה,

וכותב משהו לאבא שלו), האבן הזאת הולכת איתי כל הזמן".

גילי: מטורף.

עמית: אז את אומרת שליחות… עם דמעות! גומר את השיחה הזאת, ואני אומר לו: תקשיב, אתה בא איתי עכשיו,

אתה מדליק איתנו את החנוכיה הגדולה. אתה חייב לבוא". ואני לוקח אותו איתי, ואני אומר, תקשיבו, דוד וזה,

וחבר'ה משדה נחמיה, שזה הקיבוץ שהם באים ממנו, בדיוק היו שם. ובקיצור, הדלקנו יחד את הנר.

כאלה דברים יש לי מלא! את רואה כמה אני מתרגש כשאני מדבר על זה, כי זה גדול ממני, את מבינה?

זה דברים שהם כל כך משמעותיים, והם כל כך משני חיים. אלה הרגעים שאני מרגיש שאני בשליחות שלי,

והיא הולכת יותר ממני, והיא גם ממשיכה, כי מה זה אני? זה מסע שהחיים הפגישו אותנו, אבל הם משמעותיים!

ואתה נוגע באנשים, והם נוגעים בך. אלה דברים שכולם ביחד שוזרים את הנושא הזה של השליחות.

עשיתי כל מיני עבודות בחיים שלי. יצא לי להיות שליח בחנות, גנן, הייתי דייג במדגה של קיבוץ משגב עם..

עבדתי בחברה להגנת הטבע… משהו שם היה חסר…

רחל נעים, שאני חייב לה הרבה, שהיא הביאה אותי לעבוד בתנועת המושבים, היא ראתה את הפוטנציאל שלי.

היה לה משפט כזה: "נשמה יתרה". בשליחות, יש את הנשמה היתרה. יש את המשהו הזה, שהוא 1 ועוד 1 נותן 3.

גילי: או בוא נגדיר את זה אחרת: במקרים שבהם 1 ועוד 1 נותן 3, זה אומר שאתה עושה משהו

שהוא יותר גדול מהדבר עצמו.

עמית: אני חושב.

בתוך קבוצה, ואני עובד עם קבוצות, "רקמה אנושית"- עד שהגעתי לשם הזה, לקח לי איזה חצי שנה לשאול

את עצמי, מה אני עושה? למה באתי לכאן, לעולם הזה?

בסדר, אז אני מנחה קבוצות. יש מלא מנחי קבוצות! עד שהבנתי שאני בעצם רוקם באנשים. זה החומר גלם שלי.

ואני מתעסק עם משברים של אנשים, אבל איך לחבר? הרבה פעמים כשאתה עובד בתוך משבר,

הרקמה האנושית היא כל כך עדינה. בשנייה זה נשבר, הדבר הזה. זה שליחות של להחזיר את הרקמה

משבר לאיחוי. אז אתה מרגיש שאתה עשית פה משהו.

זה לא יאללה, נעשה איזה משחק, איזה מתודה. זה לא מתודה!

גילי: מתודה זה כלי.

עמית: המתודה זה כלי, זה שטויות! אני לפעמים עובד עם מנחים צעירים, והם: כן, מתודה!

גילי: זה נכון. אבל כמנחה צעיר אתה נאחז במתודה, כי זה נותן לך את הביטחון. ורק אחרי שאתה עושה

הרבה פעמים את המתודה, יש לך את הביטחון לפרוץ את המתודה ולעשות דברים אחרים.

אבל אני רוצה רגע משהו שאני חושבת שדילגנו עליו… אני אמרתי: "תציג את עצמך בבקשה,

מי אתה עמית סגל היום?" ועל זה לא ענית לי.

עמית: אני עמית סגל. אני מנחה קבוצות. אני מוביל מסעות בטבע. אני מורה דרך. אני למדתי פעם מורה דרך,

אבל אני מורה דרך…

גילי: לא במובן הפיזי.

עמית: לא במובן הפיזי, אולי יותר במובן הפנימי של המילה. מגדיר את עצמי כאדם שמאוד מאוד אוהב

תהליכים של אנשים, ועוסק בתחום הזה של הובלת תהליכים.

מעבר לזה, אני מקווה שאני אדם טוב, משתדל כל שצריך להיות אדם.

אני נשוי, אני בתעודת זהות שלי כבר ראיתי את כל הרובריקות שצריך להיות: מרווק, דרך נשוי, דרך גרוש,

דרך נשוי עוד פעם, דרך אלמן, ודרך נשוי בפעם השלישית.

יש לי שלושה ילדים, בן בן 26-דור, דור שלי, שהוא מוזיקאי והוא גר בתל אביב.

ליה שלי, שהיא לגמרי הילדה שלי, יש לה אבא וכולי, אני האבא הנוסף שלה. ויש לי את שירה,

שהיא נכדת תוצרת עצמית. קיבלתי מתנה לגיל 50 עם שרי, אשתי האהובה, שנולדה לנו בת זקונים ביחד,

קוראים לה שירה. היא בת 9 עכשיו תהיה עוד קצת.

גילי: מקסים.

עמית: אני מאוד אוהב את המילה "מאפשר". אז אני חושב ששאלת אותי, מי אני? אני מאפשר תהליכים,

מאפשר התפתחות לאנשים. דרך זה שאני מתפתח כל הזמן ועובד על עצמי ברמה של מודעות כזאת או אחרת.

אני מחויב מול אשתי, מול שרי, יש לנו התחייבות שאנחנו מחויבים להתפתחות.

אני חושב שזה הבית ספר הכי ראשוני והכי משמעותי שלי, כי קודם כל בביתך פנימה, ואחרי זה

בוא נראה אותך חכם על אחרים. וגם אני חסיד של סדנאות, זאת אומרת, עשיתי המון המון סדנאות.

אני חושב שלמדתי להיות מנחה מהתבוננות וחוויה של מנחים אחרים. אני הולך בדרך הזאת

שהרבה מנחים הנחו אותי ואני התפעלתי, התרשמתי, השתניתי בעקבותם.

אני חושב שאיפשור, שאני גם כותב על זה ספר היום עם עוד שני פרטנרים, זה אני משתנה ואחרי זה אני משנה.

זה לא הפוך, אני בא לשנות… אני צריך להשתנות כדי לשנות! וזאת הגישה של האפשור שאני כותב היום ספר

שנקרא "שיעור באיפשור", שאני נורא נורא אוהב את המילה הזאת, שיעור.

גילי: אנחנו דיברנו על זה בשיחה המקדימה שלנו, וסיפרתי לך שאני רציתי בסלוגן שלי לכתוב "מאפשרת שינוי"

ואמרו לי שאם אני אבוא ואגיד שאני מאפשרת, זה נשמע כאילו אני לא באמת גורמת לאנשים.

איפה אני בכל התהליך הזה? זאת אומרת, בתפיסה של אנשים זה לא מספיק חזק, זה לא מראה שאתה

עושה עבודה. אני בטוחה שיש לך להגיד על זה משהו.

עמית: לטעמי זה בדיוק הפוך.

זאת אומרת, אם אני רוצה לייצר פתיחות אצל אנשים, צריך לאפשר להם להיפתח. איך אני אפשר להם להיפתח?

אני אֹמַר: "חבר'ה, תיפתחו?" "מה את סגורה? תפתחי את הלב שלך! למה את כזאת סגורה?"…

זה לא יפתח שום לב!

אם אני אאפשר לעצמי להיפתח מולך ולהגיד איזשהו משפט אותנטי, כמו שלפני שנייה כמעט ירדו לי דמעות,

אז את יודעת, אני הבאתי את עצמי.

וברגע שאת רואה את ההתרגשות שלי, את מתרגשת גם. זו תוצאה, זו רפלקציה של ההתנהגות שלי,

היא פותחת אותך! אם אני רוצה לייצר קרבה, אני אייצר מהלכים יוצרי קרבה, אני אאפשר לעצמי להיות קרוב.

להתגבר על המבוכה, על ידי הומור, אני אצא מגדרי, כן? אפילו שיש מתח עכשיו, נגיד, אז זה יפתח!

גילי: כן.

עמית: אז אני אאפשר פתיחות.

גילי: אני מסכימה לחלוטין.

עמית: You name it: אהבה, חמלה, כל דבר שרוצים בעצם…

גילי: שהשני יעשה, אתה צריך לעשות קודם.

עמית: אתה חייב לעשות! אין שום דרך אחרת, אני לא מכיר שום דרך.

וגם הדרך שלי בכל מסעות ובכל הסדנאות, כן? אני נורא נורא הייתי לחוץ, הייתה לי איזה סדנה

שהעברתי לאיזה 70 פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שזה אימת המנחים, נכון?

גילי: כן.

עמית: בעצם זה…

גילי: ינתחו אותך כל הזמן.

עמית: ינתחו אותי, ואלוהים ישמור! אני הייתי לחוץ נורא מהדבר הזה, כי תמיד פסיכולוגים ופסיכיאטרים

הלחיצו אותי. אני מפחד להשתגע, כן? אני בן אדם קיצוני, הולך על הקצוות. איך אני אעביר סדנה, את יודעת…

גילי: אם אתה לחוץ…

עמית: אם אני לחוץ? אז הדבר הראשון שעשיתי, אז אני הבאתי את עצמי. אמרתי להם: "אתם יודעים מה?"

גילי: אני לחוץ.

עמית: "אני מאוד מאוד לחוץ ומאוד מאוד מתרגש להנחות פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

אני אגיד לכם למה. אני הזמנתי היום 70 פסיכולוגים ופסיכיאטרים לסדנה הזאת, כי אני מקווה

שבסוף הסדנה תוכלו לאבחן את הנפש המורכבת שלי".

עכשיו, ברגע שאמרתי את המשפט הזה, והכנסתי בו קצת הומור, מי השתחרר? אני השתחררתי.

לא היה אכפת לי מהם, כי ברגע שאני בא להנחות אותם ואני משוחרר, הם בדרך נס, בצורה של תהליך מקביל,

הם משתחררים.

גילי: כן.

עמית: אם הם משוחררים, הם כבר יותר איתי. הם כבר יותר איתי, אני כבר איתם, אז אנחנו יכולים כבר

להיכנס לסדנה. אבל אם אני לחוץ, אני אעשה שטויות, הם ישר ירגישו את הלחץ הזה, הם יהיו לחוצים,

אפילו לא ידעו למה, כן? הם לא ירצו שהמנחה הזה ינחה אותם.

גילי: קפצנו ככה על הרבה מאוד דברים שאמרת שעשית… אמרת שגדלת בחיפה, איפה למדת,

מה למדת בתיכון?

עמית: אני למדתי אדריכלות, אפרופו בית, אקוס. פשוט אף בית ספר לא קיבל אותי בחיפה.

אני כל כך הצלחתי בתנועת הנוער והייתי מדריך מעולה,אבל בבית ספר, קטסטרופה.

כל המערכות הפורמליות לא רצו לקבל אותי עם התעודה הנוראית שהייתה לי בסוף כיתה ט'.

ואני זוכר את אימא שלי הולכת איתי מבית ספר לבית ספר, בוסמ"ת לא קיבלו, בוסמ"ת לא קיבלו אותי!!

וואי, איזה עלבון! אז הגעתי לבית ספר וי"צו, זה בית ספר נהדר בחיפה.

שקיבלו אותי, אני חושב, רק בגלל שהייתי בן, כי הם היו צריכים בנים. היתה שם מגמת עיצוב אופנה,

שזה היה נראה לי באמת לבנות, ואני הייתי קצת כזה, אתה יודעת…

גילי: גבר…

עמית: גבר  גבר… בכלל, בכל שנות ה… בגיל 30 הייתי מאוד כזה, גבר, גבר. מאוד מאוד היה חשוב לי הפאסון

ואיך שאני נראה. והחוויה הזאת שאימא שלי הולכת איתי ואף בית ספר לא מקבל אותי, ושקיבלו אותי

רק בגלל שהייתי בן, זו הייתה חוויה שחייבה אותי וטלטלה אותי, ואמרתי, די, אני חייב לקחת את עצמי בידיים.

ובאמת לקחתי את עצמי בידיים והצלחתי לגמור את הבגרות הזאת.

גילי: ושירתת בצבא?

עמית: כן.

גילי: איפה?

עמית: כמובן שהלכתי לנח"ל מוצנח.

אמרנו, גבר, גבר, הייתי צנחן, ואחרי זה במילואים הייתי שנים בצנחנים, והלכתי לגרעין, קיבוץ משגב עם.

רציתי שיהיה לי BK, בוגר קיבוץ, ובאמת יש לי BK. אני הייתי במשגב עם.

אפרופו שליחות, תמיד דברים כאלה של להיקרא לדגל, גם זה הנטייה הטבעית שלי, וגם זה נבט בי

בתנועת הנוער, שחינכה אותי שם מאוד מאוד לערכים של ארץ ישראל, של נתינה, של אנושיות.

נורא נורא דיברו אליי. אז מן הסתם, ללכת לקיבוץ נידח בצפון… זה דיבר אליי. תמיד תמצאי אותי שם,

במקומות האלה, זה דברים שמדליקים אותי.

קצוות עם השליחות, עם המשמעות, עם העשייה. עכשיו זה… אני חושב שזה משהו באישיות, של הבן אדם.

גילי: כן.

עמית: אז תמיד הייתי מזכיר הגרעין.

גילי: רגע, ובקיבוץ כמה זמן אתה היית?

עמית: אני אחרי השחרור נשארתי עוד שלוש שנים בקיבוץ. כמו שאמרתי לך, מאוד מאוד אהבתי

את הבריכות דגים. כל החבר 'ה הקשוחים הלכו לבריכות דגים. אבל אז קרה לי איזה משהו בקיבוץ,

שהדגים התחילו לשעמם אותי, משהו שלא חשבתי שיקרה לי. כי נורא נורא אהבתי את העבודה, והשמש,

ואת המתנדבות. בחור צעיר שמאוד מאוד מתלהב מכל הדברים האלה. אבל היה חסר משהו.

עכשיו שאת אומרת,  ואז לא ידעתי מה חסר.

אז אמרו לי יום אחד, תשמע, יש איזה קבוצה של נוער שאין לה מדריך. אולי תדריך אותם בזמנך הפנוי בקיבוץ?

אמרתי, אין לי כל כך הרבה זמן, כי אני כל היום עם הדגים מהבוקר עד הלילה, אבל אני יכול למצוא איזה

אחר צהריים אחד.

כיתת הדס קראו לכיתה הזאת. פגשתי איזה חבורה, הם היו ברדקיסטים שאין לתאר. אני יושב עם הקבוצה …

הייעוד שלי… פתאום הכל חוזר אליי. פתאום אני מבין שאני…

גילי: התבלבלת (צוחקת).

עמית: בצ'יק אחד חזרתי למקום שלי! אני חיכיתי לפעולות האלה. אני התחלתי בזמן שאני בטרקטורים,

לחשוב מה אני אעשה להם בשבוע הזה, ולאן אני אקח אותם, ואיזה פעילות אני אעשה להם, ו…..

ויצאתי איתם לאיזה סמינר בירושלים. (לוקח אוויר בהתלהבות)

ואז אמרתי, אני לא במקום. ואז עשיתי את המהלך של לעזוב את הקיבוץ. שרצו להרוג אותי,

כי הייתי דמות מאוד משמעותית ומאוד אהבו, וריכזתי את המדגה. זה ענף עם מיליוני שקלים,

ועשיתי את זה די טוב. כי אני מאוד מאוד אוהב את הלוגיסטיקה. זאת אומרת, במקביל תמיד

לפעולות חינוכיות שאני עושה, אני מאוד מאוד אוהב את הלוגיסטיקה.

גילי: שזה מסביר, אנחנו נדבר על זה עוד מעט, את העניין של המסעות.

עמית: זה מאוד מסביר את העניין של המסעות. והיום יש לי בכלל תיאוריה שלמה על הלוגיסטיקה של החיים,

ואני מחבר את שניהם ביחד בצורה שאני מאוד גאה בה, גם בחיים שלי וגם במסעות ובפעולות עם אנשים.

אבל זו הייתה חוויה שבעצם הבנתי שאני לא במקום, ואני צריך לעזוב את הקיבוץ, ואני צריך ללכת ללמוד.

אין לי מספיק ידע. זאת אומרת, הבנתי שיש לי את זה, אבל חסר לי משהו.

גילי: ללמוד מה?

עמית: רציתי ללמוד חינוך, רציתי ללמוד הנחיה.

כמובן שכשעזבתי את הקיבוץ, אז חזרתי לבית הוריי. לא גרתי איתם, אבל לידם, ואספתי כסף ויצאתי לטיול.

כי אני בהתחלה רציתי לטייל, את יודעת, כמו כולם, טיול אחרי צבא כזה, ובקיבוץ אמרו לי, תיכנס לתור.

ובעצם, החלום ושִׁבְרוֹ, החלום הזה שיהיה לי BK, שאני אהיה בוגר קיבוץ, ואני אחיה את חיי בקיבוץ,

ואזדקן בקיבוץ הקטן והדלת אמות, זה פתאום התפרק לי מול העיניים. גם כי משגב עם, כל התנועה הקיבוצית

הייתה במשבר מאוד מאוד גדול, אני מדבר על סוף שנות ה -80, כן? הבנתי שזה לא מה שאני רוצה.

התפקחתי פתאום מהחלום הזה.

גילי: תראה, אני לא יודעת אם זה להתפקח. אנחנו משתנים עם החיים, והגעת לנקודת זמן שיכול להיות

שהרגשת אז שזה שִׁבְרוֹ. אבל זה לא חייב להיות שִׁבְרוֹ, זה יכול להיות שאנחנו השתננו, החיים השתנו.

אז אם הייתה לנו איזושהי מחשבה מסוימת שנחזיק אותה לכל החיים, אנחנו לא מחזיקים אותה, זה…

עמית: כן, (מדבר ברגש רב) אבל אני, תשמעי, אני גדלתי בתנועת הנוער, ואני רציתי להגיע לקיבוץ!

בשבילי להגיע למשגב עם, ולהגשים! זה היה הגשמה! שם דיברו על שליחות, זה היה לגמרי שליחות!

להגיע לקיבוץ בקצה עולם, על הגבול, ולשמור על מדינת ישראל! זה מבחינתי היה חלום, ושִׁבְרוֹ היה

שהקיבוץ הזה הוא התפרק לי מול העיניים. מכל מיני סיבות… בעיות… בעיות אובייקטיביות קשות!

פתאום הרבה אנשים שהכרתי גם עזבו, מבחינתי זה היה שבר קצת אידיאולוגי.

גילי: אני מבינה מה אתה אומר, אבל עולה לי משפט שאמרה לי חברה. אמרתי לה: זה החלום שלי,

אני לא יכולה לוותר עליו! אז היא אמרה לי: אבל הישגת אותו, כבר הגשמת אותו!

אז מה הבעיה להגיד, כן, הגשמתי, ולהמשיך הלאה?

עמית: זה את צודקת.

גילי: אני לא הסתכלתי על זה ככה, אבל אחרי שהיא אמרה לי את זה, לקח לי איזה יום -יומיים להבין

שהיא צודקת.

עמית: כן, היא צודקת 100%. זה באמת מה שקרה. אני לא יכול להישאר יותר מדי במקומות,

זה בכלל, גם האופי שלי, שהבנתי את העניין, יאללה, אוּדְרוּבּ, טוּדְרוּבּ.  (צוחק)

גילי: אז רגע, איפה למדת ומה למדת?

עמית: אחרי שחזרתי מדרום אמריקה, הלכתי לבית ברל, חינוך בלתי פורמלי, זו הייתה הכותרת.

למדנו לימודים של חינוך, זה 4 שנים היה, ובתוך זה למדתי קידום נוער, עבודה טיפולית בנוער מנותק,

ולימודי ארץ ישראל. 4 שנים למדתי לימודי ארץ ישראל, מאוד מאוד אהבתי. חוג מדהים ומרתק

עם טובי המרצים, דוקטור עוזי פז, אם את זוכרת, ואוֹרִי דביר מנקודת חן, והמון מדריכים מובילים בארץ.

שזה היה חוג שעפתי בו למחוזות אחרים, גם ישראל שלי שאני מאוד מאוד אוהב, וטיילתי בה המון.

פתאום אני נכנס לעומקם של הדברים, ולומד ארכיאולוגיה ולומד גיאולוגיה, והיסטוריה, דברים שאני מאוד אוהב!

טיפול, שאני מטפל ב… הווייתי, פתאום מטפל בנוער מנותק, ופתאום לפגוש נוער בשכונות, ובבתי כלא,

כי אני תמיד נמשכתי לקצוות, כן? אמרתי, אני רוצה להיות בכלא. נתנו לי כלא. אמרו לי, עם מי אתה

לא רוצה לעבוד? אמרתי עם עברייני מין, כמובן קיבלתי…

גילי: כן.

עמית:  וכולי וכולי, מחלקות סגורות… למדתי את החיים. יצאתי קצת מהתמימות שלי, וגם התחלתי

להשיל את הגבר -גבר הזה. את החספוס, שהוא קצת קליפה וקצת דימוי עצמי ותדמית. שם התחלתי

לעשות עבודה אמיתית, כי גם היו סדנאות. אתה לא יכול להיות מטפל אם אתה לא עובר טיפול בעצמך.

הבנתי שלא הבנתי כלום. איפה אני!? זה קשה? החיים שלך קשים? מה זה קושי בכלל? גדלתי בבית,

עם אבא עם קשיים. אני הייתי בטוח שזה הבית הכי משוגע שאי פעם היה, והסתבר שהמצב שלי עוד…

תגיד תודה, שתוק. (צוחקת)

ועשיתי פרויקטים נהדרים בכלא, גם בשכונות. במקביל, גם התחלתי לעבוד בתנועת המושבים.

עבדתי בשלושה מושבים כמדריך בוגר.

גילי: תוך כדי הלימודים?

עמית: תוך כדי הלימודים. צריך איכשהו לשלם את הדבר הזה. הייתי עושה הרבה כסף מזה,

אז איפשר לי שיהיה לי רכב, שאני אהיה סטודנט ככה מבוסס יחסית. הייתה לי זוגיות כמובן,

שבסופו של דבר התחתנו. הנישואים הראשונים שלי היו אחרי הלימודים, אבל גם נסענו לעוד טיול, ביחד למזרח.

חזרתי, היה ברור לי שאני רוצה לעבוד בתנועת המושבים. אמרתי, שם אני רוצה להיות, בצוות המרכזי.

אני קלטתי ששם יש את כל הדברים שאני אוהב. בעצם תנועת נוער, שקרצה לי תמיד עוד שהייתי חניך,

אבל אני אנהל את התנועת נוער, אני אהיה בצוות המוביל של תנועת נוער.

גילי: אבל רגע, אתה קיבוץ, פתאום תנועת המושבים? המושבים גם היום, לא כזה מדברים אחד עם השני?

עמית: נכון. אז תשמעי, קודם כל עברו שנים. קרו עוד כל מיני דברים, בדרך, מאז שעזבתי את הקיבוץ.

מסתבר שבחיים שלי, יצא לי ככה, להכיר את כל תצורות ההתיישבות הקיימות. זה חלק מההתנסות שלי.

קהל מאוד מאוד רחב של אנשים. שפות שונות של אנשים. אני צריך את זה בשביל ההנחיה.

אני יכול להיכנס היום לקבוצה של חובשי כיפות, אני יכול להיכנס לקבוצה של דתיים לגמרי, 100%.

אני יכול להיכנס לחילונים 100%, ברמת השרון, You name it.

כמדריך בוגר, התוודעתי למושבים, ומאוד מאוד אהבתי, וגם גרתי במושב, בצופית. ואז נבט בי הרצון להגיע

ולהיות חלק מהצוות המרכזי הזה שיושב שם בתל אביב ומנהל את התנועת נוער. זה היה לי חלום כזה.

אחרי שחזרתי מהטיול השני, הייתה לי עוד איזו עבודה שעשיתי בחברה להגנת הטבע, במחלקת פרויקטים,

כי נתנו רכב וטלפון. רציתי ללכת לשם, כי זה גם מערכת בלתי פורמלית שקסמה לי. תמיד, את יודעת,

הנושא הזה של טיולים וזה, וכבר הייתי עם תואר ראשון, אמרתי יאללה.

גילי: עדיין קצת גבר גבר.

עמית: עדיין זה, כן.  עוד לא נפרדתי לגמרי מזה, רציתי אנטנות על האוטו שלי…

והיה לי כבר קשר עם תנועת המושבים. הכירו אותי, ולפני שנסעתי לטיול, המנהלת הזאת שאמרתי לך,

רחל נעים, שראתה בי את הפוטנציאל ותמיד אהבה אותי, אמרה לי, תחזור לצוות המרכזי, אני רוצה אותך רכז.

וכשחזרתי התחלתי קשר איתם, אבל עבדתי במקביל בחברה להגנת הטבע.

וזה נתן לי את החוצפה הזאת להגיד, אתם לא רוצים? אני הולך לחברה להגנת הטבע! הייתי פתאום גיבור גדול,

כן? היא אמרה: תשמע, אתה תלך להיות רכז באחד האזורים, אתה לא יכול להגיע ישר לצוות המרכזי,

יש פה היררכיה.

גילי: אתה צריך ללמוד עוד כמה דברים.

עמית: צריך עוד זה… אמרתי לה, תשמעי, אני רוצה להיות בצוות המרכזי.

לא! אתה תלך, תהיה רכז קודם איזה שנתיים, שלוש, תלך לעמק יזרעאל, תלך לחוף כרמל, תלך…

אמרתי לה, תשמעי, זה לא מתאים! או שאני בא להיות בצוות המרכזי, אני רוצה להיות רכז מפעלים.

הרכז מפעלים, אפרופו לוגיסטיקה, זה שאחראי על כל המפעלים, וכל הטיולים, ועם האנטנות, וגבר גבר.

ו…מזלי היה, צריך גם קצת מזל בחיים, נכון?

שני תפקידים בצוות המרכזי, בדיוק באותו זמן שאני החוצפן, אומר לה, אני לא רוצה להיות רכז,

אני רוצה להיות זה, שני תפקידים התפנו לה, שני חבר'ה עזבו! אחד רכז מפעלים, ואחד רכז גרעיני "עודד".

גרעיני "עודד" זה שנת השירות של תנועת המושבים.

גילי: מפעל – מפעל.

עמית: מפעל – מפעל. עכשיו, היא מאוד אהבה אותי, רצתה אותי. אמרה, אתה יודע מה? נשלח אותך למבדקים.

היא אמרה לי, תשמע…

גילי: מפעלים לא.

עמית: מפעלים לא, לא מתאים לך.

גילי: אבל "עודד" בסדר.

עמית: אבל "עודד" מתאים לך. אתה רוצה לבוא להיות רכז גרעיני "עודד"? מה זה אומר? אה, אתה תקבל רכב.

או! יופי, רכב זה מצוין! (צוחק)

בקיצור, תפקיד חיי!!!! לא עשיתי לפני זה תפקיד כזה, ואני גם לא אעשה בחיים שלי כזה תפקיד.

תפור עליי! רכז גרעיני "עודד". שלוש שנים עשיתי תפקיד.

נכנסתי, לא ידעתי בכלל למה נכנסתי. זה שהיה לפניי, היה נראה לי שהוא גאון הדור. נכנס לנעליים

פי 100יותר גדולים. לא הבנתי בכלל מה זה גרעין "עודד". לא הכרתי את המדינה. לא ידעתי איפה זה

חבל אשכול. אמרו לי, תיסע, לא היו עוד טלפונים אז, כן? תיסע לאשכול, יש איזה קומונה פה, קומונה שם.

לקח לי איזה חצי שנה בכלל להבין מי בעד מי, מי נגד מי. אחרי חצי שנה, בום! תפקיד חיי!

גילי: אני רוצה להגיד משהו על החצי שנה. אנשים חושבים שהם מתחילים תפקיד שהם צריכים

נורא מהר להיכנס לעניינים. והמציאות מראה שצריך תמיד, לא משנה איזה תפקיד, את החצי שנה הזאת

של להתאפס, של להבין, של להיכנס לעניינים, של להתחיל להניע דברים, להרגיש. דיברת על בית,

להרגיש בבית.

זה משהו שחשוב להגיד אותו!

עמית: ממש…! זה חצי שנה, זה… עובר מהר. מה זה מהר? זה המון זמן, אבל עד שאתה מכיר, ועד שאתה מבין,

ועד שאתה בכלל מרגיש, יכול לבוא לידי ביטוי. קודם כל לוקח לך 3, 4 חודשים, את יודעת,

ללמוד בכלל את השפה הבסיסית של הארגון. מדובר פה גם בהמון המון אנשים, אתה צריך ליצור

המון המון המון קשרים, המון!

בטח בתפקיד הזה שאני הייתי, אבל זה נכון לכל תפקיד. עוד פעם, היה לי מזל כי באמת רחל נעים הזאת

היא נורא נורא האמינה בי, ממש! היא עשתה עליי פיגמליון, אני אחרי זה הייתי מלמד ועושה הרצאות

על פיגמליון.

גילי: תסביר לאנשים שלא מכירים את העניין.

עמית: פיגמליון זה בעצם לקוח מהמיתולוגיה היוונית, שאיזה פסל פיסל איזשהו פסל של אישה,

הוא כל כך אהב את הפסל הזה, כל כך האמין בפסל הזה, שהפסל הזה הפך להיות אנושי, אמיתי.

אז זה בעצם אפקט כזה, שכמובן אפשר לדבר עליו הרבה, אבל בקצרה רק להגיד שאם אתה מאמין במישהו

והוא מרגיש את האמונה הזאת וההערכה והאהבה, ואתה בעצם משדר לו מה הוא יכול להיות,

הסיכוי שהוא יהיה את הדבר הזה, הוא עולה. מאשר מישהו שמשדר, אה, את לא יוצלחית, אני לא מאמין בך.

כשהייתי בתנועת המושבים, היא אמרה, אתה יכול לעשות את זה, אתה יכול לעשות הפעלות,

כל מה שהיא אמרה קרה. אני אמרתי וואי, היא כל כך סומכת עליי, וכל כך מאמינה, והיא נתנה לי

כל מיני פרויקטים. וכל מה שהיא נתנה לי…

גילי: עשית. (צוחקת)

עמית: עשיתי. ושמה למדתי הנחיה, שמה למדתי מה זה קבוצות, כי מה זה הקבוצה הקלאסית? קומונה!

אני ריכזתי בהתחלה 9 קומונות, אחרי זה 12, הגדלתי את המערכת. 15 קומונות. הניסוי הזה בבני אדם,

שאתה לוקח חבורה של אנשים, ומכניס אותם (צוחק) לתוך בית, סיר לחץ, ואתה מערבל אותם,

ונותן להם לעבוד ביחד, ועושה להם תהליכים, זה ניסוי פנטסטי, שהוא לא תמיד צולח.

שם למדתי מה זה קבוצה לעומק. כל הדברים שלמדתי בתיאוריה, בבית ברל, וכל הקורסים וזה…

פתאום התממש לי מול העיניים. אחרי זה בניתי מערך של מנחים לקומונות, והנחיתי את המנחים.

שלהנחות מנחים, זה חתיכת סיפור, כי מנחים, את יודעת, זה קרציות.

גילי: כל אחד יש לו את האגו שלו.

עמית: להנחות מנחים זה קשה מאוד, אבל אתה לומד הנחיה עוד יותר, כי בעצם אתה עושה תהליך מקביל.

וזו הייתה חוויה מדהימה, וגם היה לגייס את המנחים האלה, להוביל אותם, להנחות אותם.

בית ספר של החיים, ה-3 שנים האלה שהינחתי קבוצות, קומונות, ואחרי זה את המנחים שלהם, זה היה מדהים.

וגם הפכתי להיות מכונת סמינרים, כי הייתי בונה סמינרים. גם לשנת שירותניקים האלה, הייתי צריך להכשיר אותם,

לבנות להם תוכנית הכשרה!

וואו, אני צריך ללמוד המון חומר! כלים בהדרכה, אוקיי. איך מלמדים בעצם? גם ממציא וגם בפועל עושה

איזה לפחות 6, 7 סמינרים בשנה. גם הייתי צריך לגייס את החבר'ה שילכו לגרעין עודד.

גילי: ומה אחר כך?

עמית: נשארתי בתנועת המושבים עוד 4 שנים. זאת אומרת, בסך הכל עבדתי בתנועת המושבים 7 שנים,

שזה המון זמן. הובלתי את הנושא הזה של מדריכים בוגרים, בתנועת המושבים. בכל המושבים יש

מדריכים בוגרים, שהם מדריכים תנועה, אז בעצם אני ריכזתי את הפרויקט הזה, הייתי מכשיר אותם. זה ארצי, כן?

אז כמות גדולה של מדריכים, גם: לעשות להם הכשרה במשך השנה, להוביל אותם, ללוות אותם, וכולי וכולי,

ועשיתי את זה עוד 4 שנים, אז זה כבר היה 7 שנים.

פחדתי לעזוב, זה היה כלוב כזה של זהב…

גילי: מה גרם לך לעזוב?

עמית: וזה כזה היה בית בשבילי, אבל החיים את יודעת, כל הזמן נתנו לי כאפות, כל הזמן דחפו אותי.

אני בן אדם שכל הזמן מקבל את הסימנים מהיקום, שמיציתי ו… אתה לא יכול להיות יותר מדי זמן בביצה,

אתה צריך להמשיך הלאה, כי המים מתחממים, וצפרדעים, את יודעת, במים החמים, יש את המשל הזה…

אשתי זרקה אותי, כי בעצם היינו במשבר זוגיות. היה לנו ילד בן 3.

החיים הזמינו אותי לפרידה מאוד מאוד כואבת. שלא רציתי אותה במודעות, אבל בתת -מודע כן כנראה.

ונפרדתי מבת זוגתי, איילת, זה היה טלטלה מאוד מאוד גדולה, משבר מאוד מאוד גדול שחוויתי.

גילי: בן כמה היית?

עמית: הייתי בערך בן 33, משהו כזה, 35. בהמשך לפרידה הזאת, הבנתי שזהו, הגיע הזמן שאני אעזוב

את תנועת המושבים.

החלטתי שאני עוזב, לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל אמרתי, אני יוצא לשוק, זהו.

אני אהיה מנחה, כי זה מה שאני יודע לעשות, מה שאני אוהב לעשות, מה שהוכשרתי לעשות.

וגם קיבלתי את הפידבק מהתנועה, בכל התפקידים שעשיתי בתנועת המושבים, שהייתי כנראה מנחה די טוב.

גילי: אבל לא היה איזשהו כיוון מסוים, משהו?

עמית: אֶהה, פתאום יצאתי, אתה צריך למצוא את הקבוצות! אתה בשוק! מי מכיר אותך? מי אתה? מה אתה?

אף אחד לא מתקשר. השקט הזה, הוא היה נורא נורא מבהיל.

גילי: שקט מפחיד, אז מה עשית?

עמית: קודם כל, התחלתי עם הקשרים שלי.

הייתה תנועה כזאת, תנועה של אנשים, שיצאו, גם שנים לפניי, רובם פתחו כל מיני עסקים פרטיים בתחום

הזה של הנחיה. מכונים כאלה ואחרים.

להתקשר, להגיד, אם אתם צריכים איזו הדרכה, איזו הנחיה, איזה משהו! אני פה…

גילי: תנו לי, תנו לי. (צוחקים)

עמית: כן, רק תביאו לי. אני זוכר איך הגעתי לגליל עליון, שאני כבר 30 שנה עוד מעט סוגר עם המועצה הזאת,

בהמון המון המון פרויקטים שעשיתי להם. אני מנחה שם את הצוות של הבלתי פורמליים בגליל עליון,

כבר איזה 20 ומשהו שנים.

היה לי חבר טוב, והוא אמר לי, תשמע, אתה בצפון, גרתי בצפון, אני בכלל צפוני בנשמה שלי… יש איזה

צוות בגליל העליון, שם בקיבינימט, (צוחק) זה המחוז שלך, שם אתה מחתים דרכון.

אני מתל אביב, אני לא אסע עד לשם. אם אתה רוצה, קח אותם. אז אני עשיתי טלפון אליהם, ואמרתי תשמעו,

אנג'ל, החבר שלי, הוא אמר שאתם צריכים איזה מישהו שינחה את הצוות, אני אשמח לבוא.

אז הם אמרו: תשמע, אתה תבוא ליום, תנחה אותנו יום בחינם, ואם אנחנו נהיה מרוצים אז אולי נדבר איתך.

עכשיו, הייתי במצב כזה, גם כלכלית וגם, כמו שאמרנו, עם אותם פחדים ישנים, שאין לי קבוצות,

ומה אני אעשה? אמרתי, כמובן שכן! לא ישנתי איזה 2, 3 לילות, הכנתי להם יום. ואני, איך אומרים,

הסתערתי עליהם!

גילי: הם יעשו הכל ביום הזה! (צוחקת)

עמית: פשוט התאבדתי עליהם, כמו שאומרים. התאבדתי כל כך חזק, שזה מחזיק 30 שנה. עד היום,

זה לקוח מספר אחד שלי, גליל עליון.

זה מעניין, כי גם משגב עם, וגם הכל שם.

גילי: בעיניי, דברים לא קורים סתם. זאת אומרת, אנחנו עוברים איזשהו מסע, שהוא גם תולדה של מה

שאנחנו היום, אבל גם של המון דברים שעשינו בעבר, אז זה לא מפתיע.

איך הגעת לגליל עליון? עשית איזושהי דרך מאוד מאוד ארוכה, שהובילה אותך לדבר הזה.

עמית: לגמרי!

אתמול צירפו אותי לקבוצה של עזרה לקיבוץ משגב עם. אתמול! ממש אתמול! זאת אומרת…

גילי: אתה לא יכול לברוח מזה!

עמית: כי אחת מהצוות שאני מוביל אותה, היא ממשגב עם, והבעל שלה הוא מכיתת הדס!

גילי: שהדרכת.

עמית: שהדרכתי אז…

גילי: מטורף.

עמית: את לא מבינה כמה חיבורים כאלה יש לי בחיים! אין ספור ועוד קורים.

בגלל זה אני תמיד, אפרופו שליחות, אני תמיד אומר כן. אני מאנשי הכן.

שאלת אותי: אתה רוצה לבוא ל… ברור שכן. מתי? אני כמעט ולא אומר לא!

גילי: להזדמנויות! (צוחקת)

עמית: כן, להזדמנויות. אני אומר כן. כן, כן, כן, כן. למה? גם אם אתה מתאמץ כרגע, אתה לא יודע.

גם אם לא ברור לך, אתה אומר כן. הדלתות נפתחות.

גילי: וזה גם מתחבר למה שאמרתי קודם, שבסוף אנחנו אוספים בחיים שלנו כל מיני דברים,

והכל מתחבר ביחד, וזה מוביל אותנו לשלב הבא, והמון דברים.

עמית: המון דברים. אתה אומר כן, אז זה מוביל אותך, ודבר מוביל לדבר. דבר מתחבר. אפרופו רוח,

היא עוברת בכל מקום, נכון? היא נכנסת. אתה מנסה לסגור…

הרוח שלך, הנשמה שלך לצורך העניין, אם אתה אומר כן, היא פתוחה ליעוד שלך. היא פתוחה לשליחות שלך.

זה מאוד מתחבר למה שדיברנו, כי ברגע שאתה כן, אז אתה נפתח לשליחות שלך, וזה מהדהד.

היקום, האנשים! אתה הזמנת את זה, מישהו שמע, משהו קרה. איך דווקא אביטל ירדני? כי…

גילי: כי היה משהו.

עמית: היה משהו. היה את הטוב, היה את החיבור.

זה מתחבר גם ליעוד שלי, כי אין דבר יותר מתחבר, אם את מתחברת לסיפור שלי, שהנוער הזה שאביטל

עובדת איתם, דווקא הם יכינו את האתר שלי.

גילי: נכון.

עמית: ברור שהרי אם הם יכינו לי את האתר, הם יעשו את זה ברגישות הנכונה, כי ה -DNA שלי ושלהם…

גילי: זה אותו העולם.

עמית: לא יעשה לי את זה איש עסקים. הוא יעשה את זה מאוד מקצועי, אבל הנשמה שלי לא תהיה שם,

הרוח שלי לא תהיה שם. דווקא עם נערה שתישב איתי והיא תהיה בתחילת דרכה, אבל היא תרגיש אותי

ואני אספר לה את הסיפור שלי, היא תעביר את האתר שלי בצורה הכי טובה!

גילי: נכון. מה שחסר לי בסיפור, זה בעצם, איך הגעת למה שאתה עושה היום?

עמית: היו לי עוד סנוניות, אבל הסנונית הזאת, האומץ הזה שהיה לי, והחוצפה קצת להגיע לגליל עליון,

שזה נחשב אחד הצוותים הכי מובילים בארץ, כל השנים ועד היום. בכל התחומים, וגם בחינוך הבלתי פורמלי,

ביחס להרבה מועצות אזוריות, ואת רוב המועצות בארץ אני מכיר ומוקיר.

אחרי שהייתי איתם איזשהו זמן, וכמובן הנשמה שלי שמה פרחה כי הגעתי הביתה, בכל המובנים.

הם גם עשו לי פיגמליון, הם גם נורא אהבו אותי. וגם אני אהבתי אותם, וזה באמת היה שם איזה משהו אידילי,

בחוויה הצוותית וההנחייתית, והם גם נתנו לי משהו שלא היה לי בהרבה מאוד מקומות אחרים, הם נתנו לי קרקע,

שאת זה אני מאוד צריך לפעול כמו שאני מבין. סמכו עליי. אם אני מרגיש את זה, גם את, כל אחד,

אם הוא מרגיש שסומכים עליו, שגר ושכח.

והם אמרו לי: תשמע, השנת מצווה בקיבוצים התחילה ככה להתמסמס. קיבוצים קצת בבעיה, במשברים,

ואנחנו רוצים כמועצה לקחת את הנושא הזה של שנת המצווה ולעשות איזשהו טיול, מסע, לא יודעים מה.

אמרתי להם, אוקיי.

גילי: קלאסי. זה לימודי ארץ ישראל, זה ההנחיות, זה הצעירים, זה הטבע, זה כל מה שאתה.

עמית: ממש כמו שאת אומרת. אז אמרתי להם, כן.

גילי: ברור.

עמית: במקביל לזה, התחלתי לעבור תהליכי מודעות בעקבות המשבר הזה עם הגירושין מאשתי הראשונה.

נכנסתי לאיזשהו תהליך עם מישהו שבהתחלה היה מורה שלי, ואחרי זה הפך להיות שותף שלי,

והיום אנחנו חברים וגם כותבים ביחד את הספר, קוראים לו אלון שפריר, והוא דמות מאוד מאוד משמעותית

בחיים שלי.

הוא מבוגר ממני באיזה 12 -13 שנה, והוא הוביל תנועה ברוחו של…

הייתי בדיכאון בבית, ופתאום מתקשרת אליי איזו ידידה, אומרת תשמע, אנחנו נוסעים לאיזושהי סדנה,

אלון שפריר. אתה רוצה לבוא? לא, לא רוצה, אבל יאללה, כן. מצאתי את עצמי בדרך עם איזה 3 נשים,

בלילה חשוך, מגיע לאיזה דירה של גברת עיוורת! נכנסים לתוך הבית שלה, ואף פעם לא הייתי בבית

של מישהי עיוורת.

זה קטע, כן? מגיע איזשהו מנחה: קוראים לי אלון, ואני מסתכל על העיוורת הזאת, היא עיוורת,

אבל היא מתנהלת, בתוך הבית שלה כאילו היא רואה! זאת אומרת, עיוורת מאה אחוז, כן?

תשבו, מארחת אותנו, מה תרצו לשתות? והיא לא רואה כלום!! את לא מזהה שהיא עיוורת! משהו הזוי לגמרי…

שזה משל למי רואה, בעצם אני העיוור! זה מה שהבנתי מהמפגש הזה.

בסופו של דבר, אחרי שאלון הציג את עצמו שהוא עושה תוכניות, קורא לזה "שלום אלימות",

להגיד שלום לאלימות בתוכנו, להגיד לה ביי ביי גם אחרי זה. מצאתי את עצמי, הגבר גבר,

עושה מדיטציה פעם ראשונה בחיים שלי, ונכנס לאיזה מוּד ו…. ווואו, קרה לי משהו!

זאת אומרת, הרגשתי איזה אור, הרגשתי שמשהו פשוט השתנה בתוכי. ממש חוויה של הארה.

כתוצאה מאיזו מדיטציה שהוא הוביל.

למחרת בבוקר התקשרתי אליו, אני לא מכיר אותו, כן? אמרתי לו, תשמע, אלון, אני לא יודע מה עשית אתמול,

אבל אני, פשוט, קרה לי משהו, ואני בטוח שזו תחילתה של ידידות מופלאה. סגרתי.

אחרי זה הצטרפתי אליו ללימודים שהוא עשה, ולסדנאות, ואנחנו בקשר כבר הרבה מאוד שנים.

מאז, הקמנו ביחד דרך שנקראת "דרך המעגל" ארגון שלם נולד מזה. למדתי את הגישה הזאת,

שהוא קרא לה "איפשור", ואני, אפשר להגיד, אחד התלמידים המחוננים שלו, או ממשיך דרכו,

אם תרצי, בנושא הזה של "איפשור".

ואנחנו עד היום חברים מאוד טובים וכותבים את הספר וכל הזמן מתעסקים בתהליכים של מודעות.

אז הייתה לנו קבוצה, היינו עושים סדנאות בים המלח מאוד מאוד עמוקות, משנות חיים לאנשים.

בגישה הזאת עשינו תוכניות שנקראות שלום אלימות בבתי ספר. הכנסנו בעצם את רעיון המודעות למערכת החינוך.

היום, שמדברים על מיניות וטנטרה וכל הדברים האלה שנכנסים יפה ובצדק למערכות החינוך,

התחלת התנועה הזאת זה אלון. ואני קצת הממשיך שלו ועם חברים רבים רבים נוספים שהם בתחומים נושקים.

זאת אומרת, זו הייתה התעוררות כזאת של הרבה אנשים שהובילו דרך כזאת של להכניס את הנושא הזה

של מודעות והתבוננות פנימית לתוך מערכות חינוך פורמלי להכניס את הבלתי פורמלי…

עוד פעם, הנה ישר דיברתי אצלי שליחות, חזון, ישר אני שם!

הייתי שותף לדרך שלמה של סדנאות מודעות בגישה ‫שחיזקה והעצימה את יכולות הנחיה שלי. ‫

התחילה להיסלל לי בעצם דרכי, ‫הייחודית נקרא לה, או המזוהה יותר, עם עמית, ‫שהיא הגישה,

שאני קורא לה גישת ‫"ריקמה אנושית". ‫

גילי: אבל היום מה שאתם עושים ‫הוא לא קשור למשרד החינוך.

‫עמית: לא, היום כבר לא. ‫פה ושם כן, אבל פחות. ‫עם בתי ספר אני נכנס היום ‫בעבודה אחרת,

‫שנחשבת לעבודת ODT ‫וסדנאות תקשורת, ‫וגם עבודה עם חינוך מיוחד. ‫דברים כאלה ‫בוטיקים

שאני מאוד מאוד אוהב לעשות ‫ואחרים, ‫זה גם מודעות. ‫מבחינתי הכול זה מודעות. ‫

חיבור, כמו שאמרנו, אני רוצה לחבר. ‫

גילי: כשבא אליך מישהו לסדנה כזאת, או מסע כזה של BIG, כמו שקראת לו. מה בעצם הוא עובר?

מה קורה במסע הזה?

עמית: זה 2 לילות ו-3 ימים שאנחנו לוקחים הורה וילד, או מתבגר, ופה…

גילי: הבן דורי.

עמית: פה הבן דורי, זה הקסם הזה.

אני פתאום הבנתי שיש לי קבוצה, שבתוך הקבוצה הזאת יש 4 קבוצות, שלא שמתי לב! הצוות זה קבוצה אחת,

שאני חלק ממנה, שהיא עוברת תהליך. יכולה לעבור. ההורים, זה קבוצה בפני עצמה. פה יש אימהות וגם אבות,

שזה כמו 2 קבוצות. המתבגרים, שגם הם קבוצה, אבל הם גם בנים בנות. בגיל ההתבגרות, בנות עוברות

משהו אחד, ובנים משהו אחר… ו… !

גילי: הקבוצה כולה.

עמית: כל הקבוצה. תראי כמה קבוצות יש פה! ויש פה עוד קשר, שהוא לא קבוצה, אבל הקשר הזוגי,

של ההורה והילד.

גילי: שבמקור, אותו הורה וילד באו בשביל זה!

עמית: הלקוח מספר 1 זה הקשר הזה, הוא הכי חשוב! זה מדהים! ועכשיו, איך עובדים עם זה? זה כמו יהלום,

שאת יודעת, לוקח זמן ללטש אותו וגם צריך את המכשירים הנכונים. לקח המון זמן עד שהוא התעצב,

היהלום הזה, אותו מסע. אבל אני הבאתי למסעות את עצמי. עם אותה דרך "שלום אלימות" שהייתה בתוכי

ו"דרך המעגל", והתעצב לי הנושא הזה של "רקמה אנושית", וכבר היבשלתי אליו.

ואז בעצם ראיתי את הכוח האדיר הזה שיש במסע, שיש בו טבע!

אתה יוצק בתוך המסע סמלים שהם מחזקים את כל הקשרים שאתה רוצה לחזק, לפתח.

לאט לאט אתה תקריא כל מיני טקסטים, תספר כל מיני סיפורים מסוימים.

אתה תלך את השליש הראשון של מצדה בשקט, בלי לדבר. ההורה והילד, את השליש הראשון הם עושים

אותו בלי לדבר. הם נותנים יד אחד לשני ו..ש… (לוחש).

הם רגע חווים את החוויה הרוחנית הזאת של לעלות ביחד.

הם יחשבו רגע בשביל מה שווה לעלות ממקום נמוך למקום גבוה? זו שאלה שאני נותן להם לפני שהם מתחילים

לעלות את שביל הנחש: תחשבו רגע, בשביל מה שווה בחיים שלכם? איזה ערכים?

תקשיבי, אני רק חושב, אני כבר נמצא למעלה… זה אין לתאר כמה פשוט לטפס את ההר, כשאתה עולה,

עם משמעות! אם אתה חושב: "באסה, כואבת לי הרגל, איזה באסה לעלות, מה אני עושה?

למה אני עושה את זה?" אתה לא תעלה בכיף, את מצדה עם מחשבה לא טובה.

אבל עם מחשבה של משמעות? מחשבה של שליחות? מה הייעוד שלי? מה באתי לעשות פה?

אני עולה בשביל הילדה שלי, אני עולה בשביל הקשר שלי, אנשים רצים את זה שהם לא מבינים!

מה שגיליתי עם השנים, מה שקורה בתוך מסע, זה לא קורה בסדנה של שעה וחצי.

בסדנה של שעה וחצי יש גם תהליך, כן?

גילי: יש איזושהי התחלה אולי.

עמית: בדיוק, זה איזושהי התחלה. אבל המסע, ותמיד אני שואל את האנשים מה ההבדל בין טיול למסע.

כשהם אומרים זה הרבה יותר חזק מאשר אני אגיד להם… תשמעי את המילה הזאת: משמעות, מסע יותר כבד,

תהליך… אז אני אומר: אה, בשביל זה יצאתם! אתם אומרים… יצאתם הרי למסע היה כתוב לכם מסע BIG, לא טיול BIG!

אנחנו נעבור דרך הקושי, אנחנו נשים אתגרים, אבל זה גם יהיה משמעותי.

גילי: עם ערך, עם איזו תוצאה טובה.

עמית: עם ערך! אין מסע בלי משבר ביום השני! נגיד אנחנו יוצאים חמישי, שישי, שבת,

ביום שישי בצהריים מתחיל משבר. איך הוא מתחיל? איזו תצורה תהיה לו? כל פעם משהו אחר. זה מרתק.

יכול להיות פתאום ילדה שרוצה לחזור. היא לא רוצה לעלות לאוטובוס, ואי אפשר להמשיך את המסע.

האמא הלכה, דיברה איתה, לא רוצה. הצוות הלך, דיבר. אני הלכתי דיברתי, לא עוזר שום דבר!!

נהג דיבר איתה, היא לא רוצה! היא הלכה 100 מטר הצידה, היא יושבת, מה תעלי ילדה בכוח?

משבר! יום שישי בצהריים, אי אפשר להחזיר אותה עכשיו!

גילי: אז מה עושים?

עמית: אני בחוסר אונים, אני… כולם רוצים שאני אעשה משהו, אני לא יודע מה לעשות!!

ואז אני אומר: היחידים שיכולים להציל אותי, זה הילדים! המתבגרים! היחידים שלא ביקשתי מהם עזרה!

אני עם דמעות כבר! ויש לי גם לו"ז שאני צריך לעמוד בו! ו…ועמית… הוא מנחה כבר 15 שנה, הוא יודע

מה לעשות… אני לא יודע מה לעשות!! חבר'ה, לא היה לי כזה משבר אף פעם.

אני בא לילדים, אמרתי, תקשיבו, מתוקים, אהובים, אהובות. אתם רואים את הדמעות שלי עוד שנייה?

אני, יש לי משבר עכשיו. הגברת הזאת, חלק ממכם, היא רוצה לחזור הביתה. אנחנו לא יכולים להחזיר

אותה עכשיו הביתה. אני הכי אמיתי איתם, אני אומר להם, את המשבר.

גילי: כן

עמית: אני אומר, תקשיבו, אני דיברתי איתה, ההורים שלכם דיברו, אין… מצוקה… היחידים האחרונים

שיכולים לעזור אולי זה רק אתם, אם אתם רוצים… אני לא יודע מה לעשות. מה אתם אומרים?

גילי: ברור שישר הם עושים.

עמית: 3 בנות קמות, לא אומרות לי כלום. הולכות לקצה של הנחל, זה איזה 200 מטר, שלוש דקות,

חוזרות איתה. נגמר המשבר!

אז בעצם מה היה פה? אני בעצם הבאתי את עצמי, זה משבר, זה המסע!

מה לימדתי את עצמי? לימדתי את עצמי לבקש עזרה. לימדתי את עצמי לסמוך על מי?

על הלקוחות מספר אחד שלי! זה מסע התבגרות! (מתרגש) אתם מתבגרים, אתם יכולים להציל את העולם,

לא אני, לא ההורים שלכם, לא הנהג, לא ראש הממשלה, אתם!

נתתי להם את האפשרות, לקחו אותה, ביג טיים, למה? כי זה ב-100% פיגמליון, זה מה שדיברנו קודם.

ומה איפשרתי להורים לראות, או לימדתי לצורך העניין? את זה! זה לא בושה לבקש עזרה מהמתבגר שלך,

כי אתה במצוקה. הייתי הכי אמיתי, הכי אותנטי, הכי בחולשתי, היבעתי חוסר אונים, וסמכתי עליהם,

והנה הם לקחו את זה!

וזה מה שהמסעות מאפשרים. משברים מהסוג הזה, ויותר. זאת אומרת, איך אתה לוקח את המשבר,

וממנו אתה צומח. זה מה שעושה את זה מסע, ולא טיול. זה לא תמיד מצליח, כן?

גילי: כן, ברור.

עמית: האומץ הזה מביא אותך בעצם למצבים של אמת.

גילי: אני קוראת לזה לדבר עם עצמי אמת.

עמית: כן.

גילי: גם כשאתה קם בבוקר ומסתכל על עצמך במראה, להסתכל באמת ולדבר אמת.

עמית: כן, זה בדיוק זה. ואז בעצם קורים קסמים. קורה הִשְׁתַנוּת, זאת אומרת, אני משתנה אל מול הסיטואציה

ואני יוצר שינוי. כי אחרת, שיא הטיפשות זה לעשות אותו דבר ולחכות לתוצאה שונה!

לעשות משהו אחר מהאוטומט שלך. זאת הדרך של האיפשור, שהיא בעצם מיושמת הרבה פעמים

אצלי במסעות. והבן דורי הזה הוא שיא השיאים, בגלל שזה שיא החיים! ברגע שאבא יוצא עם הילד שלו,

אז הקשר הוא אמיתי. הם באמת לקחו את הקשר הזה, שכל קשר זה כמו ספר תנ״ך שיש בו

את כל הסיפורים כולם.

תוך המסע מייצרים כל הזמן הזדמנויות, במות. תמיד אני אומר להורים: אל תדאגו, אם הילד לא עלה לבמה הזאת,

יש עוד במה. אל תתעקשו, זה כי אולי זה לא מתאים לו הבמה הזאת כרגע. אז במה אחרת,

גם לפעמים לכם זה לא מתאים. אבל משהו בסוף…

גילי: הילד ימצא.

עמית: הילד ימצא. כולם בסוף איכשהו…

גילי: עוברים משהו.

עמית: הם חוזרים… באמת בחוויה משנת חיים, כזאת או אחרת. מי שבא, מי שמוכן. מי שיותר בשל,

מי שפחות בשל, אבל בגדול, זה קורה.

זה כמובן קורה בכל מיני סוגים של קשרים. יש לי מסעות שאני עושה לאחים ואחיות. לקחנו בעצם

את הקשר מספר 1, שהוא הקשר הכי ארוך בחיים שלנו, אני אומר מספר 1 במובן הזה של האורך, כן? האחים.

גילי: אני לא יודעת להגיד את זה, אבל בסדר. אני כן מסכימה איתך שהמסע הוא ארוך, הרבה שנים,

אבל זה מאוד תלוי במערכת היחסים.

עמית: איך שימרת אותה, נכון.

והחוויות הראשוניות האלה, הלא פתורות, שאנחנו ממשיכים אותן, כן? וואו, חתיכת אישויים, כן?…

אחים ואחיות, זה עולם שלם. וזה גם בין-דורי. זאת אומרת, בין-דורי במובן הזה שיש אח בכור ואח צעיר

ואח באמצע. בקיצור, מצאתי שמסע אחים ואחיות זה עולם בפני עצמו, מדהים!

וסבים, סבתות, נכדים ונכדות, זה בין-דורי…

גילי: קלאסי.

עמית: ללקק את האצבעות! אני כבר 7 שנים בשיתוף פעולה עם עינת פורת עמוס.

היא הכניסה אותי לכל העולם הזה של הגיל השלישי. זה עולם שלם של קשרים, ועולם שלם של עבודה

עם אנשים מבוגרים, זאת אומרת, 65 פלוס. זה כבר היהלום שבכתר, זה אנשים עם מודעות,

הם עברו משהו בחיים.

קודם כל, אני עושה מסעות רק לאנשים מבוגרים. עוד לפני המסע עם הנכדים והנכדות, רק להם אנחנו

עושים מסעות. אין לתאר מה שקורה שמה, דברים מאוד משמעותיים.

4 סוגים של מסעות לגיל השלישי: 1- זה מסע הדגל שאנחנו עושים לניצנה. זה רק לאנשים 65 ומעלה,

שהנושא זה "משמעות, התחדשות ותשוקה". ומסע חוף, שזה יותר מתעסק בתחומים של דיוק,

ועבודה יותר על מיומנויות שעוזרות לנו להארכת חיים. עוד מסע שאנחנו עושים זה מסע שמתעסק

בנושא קליל ופשוט שנקרא מוות: "מסע על החיים ועל המוות". זה מסע מרתק שאנחנו עושים,

והמסע ה- 4 שהוא המסע הכי מתוק בעולם, אני קורא לו, זה בין סבים וסבתות, נכדים ונכדות.

ששם בעצם עובדים על הקשר המדהים הזה, בין סבים וסבתות, נכדים ונכדות, שיש בו פחות את האלמנט

הזה של השיפוט והביקורת.

גילי: לא חושבת שאין ביקורת, זה יותר בעניין של חינוך. אתה לא צריך לחנך.

עמית: כן, נכון.

גילי: ואז אתה יותר רגוע. אפרופו איפשור, אתה יותר מאפשר, כי זה לא הילד שלך.

עמית: כן, זה משהו שם שיותר רגוע. אין לתאר. מלמדים אותם להישען…

גילי: את הסבא והסבתא?

עמית: הסבא והסבתא חייבים ללמוד להישען על הנכדים. הנכדים זה רק דוגמה אחת, בכלל,

באופן כללי להישען. כי אנשים שיודעים להישען, ולומדים להישען, זה מהמשפחה שלהם:

לבקש עזרה, לשחרר שליטה וכולי וכולי, הם מאריכי חיים.

הם יכולים להרחיק, נקרא לזה, את התקופה הגריאטרית. את התקופה של הסיעודי.

או גם בסיעודי, הם יכולים להחזיק הרבה יותר זמן מעמד.

איך מתרגלים את זה? זו סדנה שדווקא היא (עינת) מעבירה, ואני יכול לשבת ופשוט לבכות מרוב התרגשות.

אתה רואה את הסבאים והסבתות משחררים, ואתה רואה את הנכדים מחזיקים!!! (מתרגש)

תשמעי, זה, זה… מדברת איתי על שליחות, זה… האורות שלך, את אחרי זה לא ישנה שבוע מרוב התרגשות!

זה רגעים של זהב, רגעים של משמעות, רגעים של התפתחות! קשרים שהם כל כך משמעותיים,

ובעצם אנחנו מאפשרים לקשר הזה עוד חיים! אנחנו מאפשרים לו להישאר בזיכרון, צרוב בזיכרון אצל הסבא,

בשנים שעוד נותרו לו, זה מוסיף לו חיים ונשימה! בסוף המסע הם כורתים ברית, הסבא והנכד או הנכדה,

הסבתא ונכד. ברית שהם הולכים לממש! פרקטיקה!

את שומעת סבים וסבתות שהקשר שלהם השתנה לגמרי אחרי המסע. הם נפגשים, הם עושים, הם מדברים!!

אז אם זה לא משמעות, אז אני לא יודע מה.

גילי: מתוך זה שאנחנו מסתכלים על זה שזה עבודה מתוך שליחות, איזה אתגרים זה מביא?

עמית: זה התמסרות מאוד מאוד גדולה. זה שחיקה. זו עבודה נורא נורא קשה. אני, לעבודה מתוך שליחות,

אני לא יכול להגיד לא. זה לא עניין של כסף.

(נשמע מאוד משועשע) יש עמותה שאני עובד איתה הרבה מאוד שנים, שקוראים ליושבת ראש העמותה הזאת

תקווה ברכה. נו, שמעת שם כזה? היא גם תקווה

אומרים ביחד: וגם ברכה.

עמית: היא הקימה עמותה שנקראת "אפשר אחרת", עמותה שעוסקת בחיבור בין יהודים לערבים.

ואני הרבה מאוד שנים עם העמותה הזאת, יותר מ -25 שנה. ואנחנו שנינו יודעים שאם היא תתקשר אליי

באמצע הלילה ותגיד לי, תשמע, עמית, אתה חייב לבוא לסדנה, אין לי כסף לשלם אותה, אני אבוא לסדנה הזאת!

זה לא מעניין אותי, הכסף. אני אומר לך את זה דוגרי.

גילי: כן.

עמית: למה? כי צריך שם חיבור. זו עבודה בשליחות!

אז קודם כל, אין ביטחון כלכלי, את יודעת, אתה לא עובד בשביל הכסף, אני גם גרוע בדברים האלה.

תמיד צריך עזרה בתחומים הפיננסיים האלה. ואני אומר כן להכל, ואתה עובד בשליחות, אז אתה,

כשהכסף פחות מעניין אותך, הקושי הוא הרבה פעמים… הכסף!

היום, תודה לאל, אני במקום כזה שיש לקוחות ששומרים עליי. הם מצילים אותי בלי שאני אגיד להם,

הם אפילו לא יודעים שהם מצילים. "עמית, נשאר לנו כסף, תשמע, אני מעביר לך כסף".

מישהו שנותן לך כסף לפני שעשית לו עבודה, רק כי נשאר לו, כי הוא רוצה לשריין את הזמן שלך. זה וואו!!

אז אני אומר, השליחות גם זה שומר עליך. אבל זה דורש גם המון המון התמסרות, המון המון רגש

שאתה מכניס לעבודה הזאת, אתה לא בא סתם, יאללה, גומרים הולכים. אצלי אין דבר כזה!

אני לא יודע לעשות את זה! אם אני במסע, אני ב-100 טוטאלי.

אתה משלם מחיר גם הרבה ימים מחוץ לבית, אני יוצא למסעות, אז טוטאלי. פעם הייתי יוצא למסעות,

לא הייתי מתקשר הביתה. אשתי אמרה לי, סליחה! אתה לא מתקשר? כאילו, אתה עובד על קשר,

ודופק את הקשר האחר שלך?

גילי: זה לא הגיוני.

עמית: זה דביל מוחלט. עד כדי כך! אז היום למדתי, אני כבר יודע, יש שעות, כי בתוך תהליך, אם אני אומר

סליחה, אני רגע מדבר עם המשפחה שלי…

גילי: זה גם חשוב.

עמית: זה חשוב!! אני מלמד קשר, ואני דופק את הקשר? לא!

זה דורש ממך לשמור כל הזמן על הגבולות שלך, כי זה מיטשטש. זה גם מעייף, זה גם נותן לי אנרגיה.

אז כל דבר יש לו את השני צדדים. ואני תמיד אומר, עייפות זה לא מחלה.

גילי: זו בדיוק השאלה שרציתי לשאול: איך אתה שומר על המוטיבציה והתשוקה לשליחות לאורך זמן?

עמית: קודם כל, אני מאוד מאוד יצירתי. כשאתה כל הזמן יוצר מחדש, אני חושב שאת אמרת את זה,

אולי בתחילת הריאיון, אז זה כל הזמן מתחדש.

כל קבוצה שאני נכנס אליה, זה עולם ומלואו. אז אני מתחיל מא'. כמעט מתייחס לזה כאילו זו

הקבוצה הראשונה שלי.

גילי: זה נכון, כשכבר קבוצה נמצאת ואתה בא, ברור לי. אבל יש איזשהו שלב שלפני, שאתה קמת הבוקר

לא משהו, או שאתה בתקופה לא משהו, שקשה להוציא את הכוח ואת היצירתיות ואת האנרגיה, זאת השאלה.

עמית: כן.

גילי: זה נכון, דרך אגב, בכל סוג של עבודה, אבל בטח שבעבודה בתוך שליחות, אתה צריך להביא את האנרגיה

ואת הכוחות ואת ההתלהבות.

עמית: נכון. אז השליחות היא שומרת עליי. התשובה שלי היא בגוף השאלה, זאת אומרת, בעבודה של שליחות,

השליחות שומרת עליך, כי זה לא בא לי, לא בא לי. מחכים לך, חביבי!

"עשני כלי לשליחותך". זה בעצם התפילה שאני תמיד אומר, לפני שאני הולך לעבוד עם קבוצה.

הייעוד שלי זה לחבר חיבורים!

השם שלי גם זה עמית! עמית זה חבר, וחבר הוא בא לחבר, והייעוד שלי הוא בתוך השם שלי!

אז אני לא יכול להתחמק מזה. כמובן שיש לך ימים שאין לך כוח…אבל בסדר, כולנו עוברים את הדבר הזה

שאתה קם בבוקר ורוצה להמשיך להתכרבל. אני מעט מאוד נפגש בזה בגלל שאני מרגיש שהשליחות קוראת לי,

הדבר הזה שצריך אותי, שזה לא בא מתוך האגו, זה באמת חוויה ש…

גילי: צריכים את המישהו הזה, שבמקרה הוא אתה, שיעשה את הדבר.

עמית: כן! ובתקופה הזאת יש משהו יותר חשוב מלחבר? תראי את העם שלנו! איפה אנחנו נמצאים?

לאן הגענו? אין מקום שאת שמה את האצבע עליו שאין בו איזה פיצול ושסעים!

גילי: זה מוביל אותי מעולה לשאלה מה הטיפ או הטיפים שאתה יכול לתת למאזינים שלנו?

דווקא בהקשר של השליחות, אנשים שהיו רוצים להיות במצב המצוין הזה, של לעבוד מתוך שליחות.

עמית: אני חושב שהטיפ מספר 1 זה להתחבר לעצמך. לשים יד על הלב, להיכנס לאיזשהו תהליך של מודעות,

ולשאול: מה הייעוד שלי? מה הדברים שאני טוב בהם? ואיך הם יכולים, הדברים שאני טוב בהם,

להיות למען האחר, האחרים?

אפשר למצוא שליחות וייעוד בכל דבר. כל משלח יד, כל עבודה, יש בה שליחות.

הדבר הראשון שעולה לי בראש זה נגרות. יש לי חבר שהוא נגר מחונן, וואו. הוא התחיל מדקים ופרגולות.

זו עבדות, כן? זה הכי משעמם בעולם. הוא באיזשהו שלב, הוא אומר, אני גמרתי עם דקים וזה.

למה? הוא אומר, די, זה משעמם אותי. מה הוא עשה? הוא הלך ללמוד טיפול באמנות. והוא היום מטפל

בחבר'ה בבארי. הוא פתח נגריה באחד המלונות, ויש לו נגריה בהררית, איפה שהוא גר, והוא עושה

שם טיפולים דרך העץ! אז הנה, זו דוגמה איך אתה בעצם לוקח את הייעוד שלך דרך הדבר שאתה טוב בו,

ואתה עושה ממנו שליחות.

עכשיו הוא בשליחות! את לא יכולה לדבר איתו. הוא היה נוסע 3 פעמים בשבוע למלונות ים המלח מהצפון.

זה ייעוד! זה שליחות! רציתי אותו לאיזה מסע, כי הוא לפעמים גם היה מנחה מסע.

אני יכול לחפש את החברים שלי… הוא לא יכול להגיע, אין לו זמן. הוא מפוצץ עבודה.

כשאתה לא בייעוד שלך, אתה מרגיש את זה. אתה…

גילי: לְיַד.

עמית: לְיַד, אין בזה Passion, אין בזה תשוקה, תעצור! זה חבל על כל דקה, את יודעת, יש לנו מעט זמן,

זה הכל עובר נורא נורא מהר.

אם אתה עושה משהו שאתה לא מחובר אליו, אתה מבזבז את הזמן. חבל, אתה סובל. קודם כל, זה סבל.

זה סבל בל ישוער. מה עם השנים האלה? אתה יודעת.

גילי: לפעמים אנחנו צריכים לעשות דרך ארוכה.

עמית: נכון. אבא שלי היה צייר כל החיים. הוא עבד במשרד הביטחון, בחיל האוויר. הוא חיכה ליום שהוא ייצא,

שתהיה לו השראה לצייר. מה קרה? דבר קטן. כשהוא יצא לפנסיה, נגמרה לו ההשראה. נכנס לדיכאון קליני,

והוא לא צייר ציור אחד! אז מה קרה לכל השנים האלה שהוא חיכה? חבל. המונה דופק.

אני אומר, NOW . זה מה שאני חושב!

גילי: נהדר. מה התוכניות שלך להמשך?

עמית: אה… תשמעי, יש לי כל כך הרבה תוכניות שאני לא יודע… אני קודם כל נורא נורא נהנה כל הזמן

לפתח עוד ועוד מסעות. אז אני כל הזמן מפתח מסע. בדיוק כתב לי אתמול מישהו שפיתחתי איתו

את המסע אחים ואחיות, אבל תשמע, בוא נביא לאחים ואחיות גם נגיד אחים לנשק, שהם לא באמת

אחים ביולוגיים, אבל הם חברים כתוצאה מהמצב שנוצר.

ואז אמרתי לו, למה לערבב? זאת אומרת, בוא נעשה גם מסע לחברים טובים, כאלה שמרגישים אחים ואחיות,

כמו שקראנו לזה, אחים לְנַשֵּׁק, לא לַנֶּשֶׁק, אחים לְנַשֵּׁק. והוא כבר היום שלח לי איזה פליירים וכבר זה

הולך לקרות. אז כל הזמן נולדים כאלה מסעות, זה הכיף שלי הלא נורמלי.

והדבר הנוסף שאני הולך לעשות, שזה חלום שאני כבר ממש הולך להגשים בקיץ הקרוב,

לעשות קורס למובילי מסעות. שזה החלום הכי רטוב שלי כרגע, שאני רוצה לעשות אותו.

ואני התחלתי לכתוב את הקורס הזה. כי אני, את יודעת, כבר עוד מעט נכנס לשנתי השישים,

אני רוצה לעשות מסע שבו אני יכול לעשות משהו ולדבר על מה עשיתי.

גילי: ללמד את התורה.

עמית: ללמד את התורה הזאת. כמובן שיש לי ספר לגמור לכתוב, לפחות אחד, אני מניח שיהיה עוד,

אבל הספר צריך כבר לצאת, ואני ממש עסוק בלעשות אותו. זה כאילו הדברים הכי פרקטיים…

עכשיו, רחוק? וואלה, לא יודע… להרחיק את הפנסיה כמה שיש. המושג הזה, פנסיה,

הוא מושג שאנחנו במסעות של הגיל השלישי, אנחנו מבטלים אותו, הוא לא קיים.

ההפך, אנחנו עובדים עם אנשים, יש חממה, שאנשים מקימים בעצם עסקים חדשים בגיל 80. למה? כי הם…

גילי: בשיא הכוח.

 עמית: בשיא תפארתם. הכי חכמים, הכי תְבוּנִיים, בסך הכל טיפה קצת עייפים, אז הם הולכים לישון

שְׁלָפְשטוּנְדֶה. פנסיה… ההמצאה הכי גרועה של העולם המערבי.

גילי: אני לא חושבת שאין פנסיה. השאלה, מה אתה עושה בפנסיה?

הפנסיה אומרת שהפסקת את העבודה הרגילה שעשית כל חייך וכולי, ועכשיו יש לך הזדמנות לעשות

את הדברים הטובים באמת.

עמית: בסדר, אני אקבל את זה. (צוחקים)

גילי: אוקיי… אז תודה עמית, על השיחה המעניינת!

עמית: תודה רבה לך! היה כיף.

גילי: גם לי.

עמית: כיף גדול!

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~