פרספקטיבה של אישה עם הפרעת קשב

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את אורן זך,

מאובחנת קשב בעצמה וכיום מנחת הורים וצוותי חינוך בנושא אתגרי קשב וריכוז,

מטפלת CBT בעצימות נמוכה עם התמחות בחרדת הורים ואנשי קשב, מרצה, מלמדת

וחיה 24/7 את הפרעת הקשב מכל זווית.

אנחנו מדברות על:

·        דרך החתחתים שעברה

·        מהי הפרעת קשב וההשלכות שלה על המציאות היומיומית

·        האסטרטגיות שמפתחים אנשי הקשב להתמודדות עם האתגרים הרבים

·        התרומה הקריטית של אבחון וטיפול תרופתי להצלחה בחיים

·        על אישה אחת שהאמינה בה ובזכותה היא עשתה שינוי משמעותי באמצע החיים

ובסיום טיפ עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום אורן זך

אורן: שלום גילי

גילי: ברוכה הבאה למחילת הארנב

אורן: תודה

גילי:  אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על המשמעות של להיות מאובחן בהפרעת קשב וריכוז,

בעצם לשמוע את הקול של האנשים שהם מאותגרי הקשב והריכוז.

אבל נתחיל בכך שתציגי את עצמך. מי את אורן זך.

אורן: אז אני אורן זך, אמא לשני בוגרים בגילאי 27 ו- 28 , מנחת הורים וצוותי חינוך באתגרי קשב וריכוז.

אני גם מטפלת CBT בעצימות נמוכה עם התמחות בחרדת הורים ואנשי הקשב,

אני מרצה ומלמדת ובסך הכל חיה 24/7 הפרעת קשב מכל זווית, כל גיל אפשרי.

למעט ילדים שאני לא עובדת איתם ישירות. רק עם ההורים שלהם, המורים שלהם, מטפלים, מאמנים.

גילי: לפני שנצלול לשיחה, אני אשמח שתסבירי בקצרה מה זה אומר הפרעת קשב וריכוז

אורן: וואו … בקצרה… זו הפרעה נוירולוגית, בעצם לקות נוירולוגית של חומר כימי שלא עושה את המסלול

שלו כמו שצריך לקידמת המוח, ששם נמצאים התיפקודים הניהוליים.

שזה הפלט של איך אנחנו מתנהגים, איך אנחנו חושבים, מה אנחנו עושים.

בעיקבות הקצרים האלה בעצם יש כל מיני סימפטומים שהרבה אנשים מכירים או מדברים.

הקושי לשבת בשקט הקושי להיות מרוכז, קושי להתארגן, לנהל זמן.

אבל זה אינסוף סעיפים שאצל כל אחד זה בא בעוצמה אחרת ובתדירות אחרת.

וזה ההבדל בין הפרעת קשב וללא הפרעת קשב: רוב האנשים יחוו קצרים כאלו ואחרים.

הם ישאלו את עצמם "מה רציתי לעשות?", או "יואו, אני מאחרת",

אבל התדירות אצלנו והעוצמה אצל בעלי קשב וריכוז היא הרבה יותר משמעותית מאשר שאצל בן אדם נוירוטיפיקלי.

זה ככה על רגל אחת מהי הפרעת קשב.

 גילי: איפה נולדת?

אורן: אני נולדתי בישראל, בבלינסון.

גילי: ואיפה גדלת?

 אורן: וואי… נולדתי ברמת גן, עברנו מרמת גן לנתניה, מנתניה לגרמניה. מגרמניה לרעננה ומרעננה לקיבוץ.

קיצר, טיילתי ככה המון המון שנים.

גילי: למה?

אורן: בדיעבד, אם אני מסתכלת על זה, אז היה קודם כל את ההורים שעברו דירה בגלל שהם התגרשו.

אחרי זה אמא התחתנה, אז עברנו דירה. אחרי זה בעלה יצא לשליחות, מה שנקרא היום Re- location ,

אבל אז קראו לזה שליחות. נסענו לגרמניה ואז חזרנו לרעננה, אבל אני המשכתי את הנדידה.

גילי: וזה קשור להפרעת הקשב?

אורן: אני חושבת שחלק מהנדידה זה השייכות, כי לא מצאתי את עצמי. לא הרגשתי שייכת לשום קבוצה,

לא לילדים שגדלתי איתם ברמת גן, לא לילדים שגדלתי איתם בנתניה, ובטח ובטח לא אלה שבגרמניה.

והקשר להפרעת קשב, זה בקטע של תחושת השייכות, המיומנויות החברתיות. התחושה שאת מקובלת,

שאת רצויה. שזה דברים שהרבה פעמים כילדים עם הפרעת קשב שלא מאובחנים, אנחנו משלמים מחיר

מבלי להבין שזה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים בקטע החברתי.

שם היה ככה מחיר באמת כבד. ואני זוכרת שבתור ילדה תמיד רציתי לחזור לאותה קבוצת ילדים.

זאת אומרת שכשהייתי בנתניה, הייתי עסוקה במתי אני אבקר את החברים ברמת גן.

כשהייתי בגרמניה הייתי עסוקה במתי אבקר את החברים בנתניה, וכשהייתי ברעננה הייתי עסוקה

בלבקר את החברים שלי בגרמניה.

ואני זוכרת שההורים שלי נתנו לי מתנה ליום הולדת 17. חזרנו כשהייתי בת 17 ודקה ,

וחזרתי ליום הולדת עוד הפעם. ליסוע לבקר את החברים כדי לעשות שוב closure.

היה משהו שכל פעם חיפש לחזור לשורשים ולא מצא אותם.

אז עכשיו 28 שנה אני בצורן, כאן זה הבית, וכאן אני אומרת שכנראה מכאן אני לא אזוז.

כי אפרופו הפרעת קשב, בשביל למכור את הבית צריך למצוא, בשביל למצוא צריך לדעת מה מחפשים,

והמאמץ הזה של…

גילי: את מתכוונת שאת שמחברת בין המכירה לקניה של משהו אחר?

אורן: בדיוק. אני מדברת על למה אני לא אעבור דירה. למה אני פה בעצם 28 שנה.

מעבר לקהילה וזה שגידלתי פה ילדים, וזה מקום מדהים. כשאני חושבת על לעבור דירה, ואני מבינה את המשמעות של לחפש מקום, של אחרי זה למכור, של חוזים, של בנקים, של כל הדברים האלה, גדול עליי…

דרך אגב, זה גם עם הרכב! אם הרכב לא מת, אם אני לא מביאה אותו לטוטאלוס, כנראה שאני לא אחליף אותו. נוח, טוב להישאר במקום קבוע בלי הרבה שינויים.

ברגע שמצאתי את עצמי, מצאתי את הבית שלי, את העבודה שלי, את כל מה שנלווה לזה, לא זזה מכאן.

לא שאין לי חלומות לעבור. זה ממש לא יקרה, אם לא יהיה מישהו שיקח אותי יד ביד, זה לא יקרה.

גילי: מה שעובד טוב, Don’t Fix It כמו שאומרים.

אורן: זה מעבר ל- Don’t Fix It , זה: I Can’t See It happening.

כאילו אני לא יכולה לראות איך עושים את כל הדברים…את יודעת מה? אפילו בואי נחליף את המטבח בבית.

גילי: טוב, להחליף את המטבח בבית זה…

אורן: בואי נחליף את המקלחת, בואי נעשה משהו שדורש יותר משלוש, ארבע, חמש פעולות

ובטח אם מעורב בזה כסף, בטח אם מעורבים בזה בעלי מקצוע, זה וואו…יותר מידיי.

גילי: למה הקטע של כסף ובעלי מקצוע?

אורן: אני דיסקלקולית…

גילי: תסבירי

אורן: אני אובחנתי יחסית בגיל מאוד צעיר עם לקויות למידה. היום קוראים לזה לקויות למידה.

כל הנושא של דיסלקציה, דיסגרפיה, ודיסקלקוליה. זאת אומרת שהיכולת רכישת מיומנויות

למידה אקדמיות אצלי גם לקוי, בנוסף להפרעת הקשב שאובחנה אצלי בשלב הרבה יותר מאוחר.

המשמעות היא במתמטיקה לצורך העניין, בדיסקלקוליה, זה קושי בהבנת מספרים,

נגיד שצריך לחשב מע"מ, כמה שנים לקח לי להבין מה המשמעות של ה- 1כפול 1.17 אחוז!

וזה לא מטיפשות, זה באמת הקצר הזה. אני יכולה להגיד לך שהיום בתור עצמאית, המחירים שלי כוללים מע"מ. ואם יבקשו ממני מחיר לא כולל מע"מ, אז אני לרוב אקח מספר עגול שכבר אני יודעת כמה זה יצא פלוס המע"מ, כי באמת יש קושי.

אז כל מה שמכניס לתוכו עניין כלכלי, זה מורכב. את יכולה להסביר לי את המשמעות: זה יעלה לך ככה,

ואז תעשי ככה ותחזירי כל חודש ככה. וכאן הפרעת הקשב נכנסת בכל עוצמתה.

זה נכנס מאוזן אחת ויוצא באוזן השניה.

כאילו לא נשאר בהבנה, בתובנה. זה יכול להיות מצחיק, אבל זה גם נורא עצוב.

תארי לך שנופלים עליך הסלולר את מגלה שאת משלמת יותר מכולם,

גם האינטרנט את מגלה שאת משלמת יותר מכולם, ועוד כמה דברים.

פתאום מסתבר שיש לך איזה ביטוח שאת משלמת והוא בכלל לא רלוונטי.  הוא יפתח בעוד 200 שנה ואת לא… זה לא יהיה שווה.

ויש עוד הרבה הוצאות, שאני קוראת להן "ההוצאות הבלתי צפויות של בעלי קשב וריכוז".

אנחנו מוציאים יותר כסף גם על בלתמי"ם, אבל גם על זה שבמרכאות קשה לנו לעשות את כל המעברים.

מֵחֶבְרָה לְחֶבְרָה, מתשלום לתשלום. לעשות סקר שוק.

זה נשמע עכשיו כאילו בלאגן אחד שלם, אבל זה בדיוק מה שזה מרגיש.

אבל אני קופצת. היינו בכלל בלעבור דירה, היינו לפני לעבור דירה ב…

גילי: כן, אבל בתוך לעבור דיברת על העניין של הכסף ובעלי מקצוע, ואז שאלתי אותך

אורן: אוקיי

גילי: למה כסף ובעלי מקצוע

אורן: בעלי מקצוע יש משהו מאוד תמים. יכולים לרמות אותי בקלות.

זה דברים שהם מציפים ומכניסים כל כך הרבה לחץ, שבסדר, אתם אנשי המקצוע,

אני סומכת עליכם, בואו תעזרו לי.

לא תמיד הצד השני מבין את זה שלנו יש את הקושי.

ואנחנו, אני אומרת אנחנו כי אני לא לבד מן הסתם בקהילה הזאת, זה מאוד מציף ומאוד מאתגר.

ולכן איפה שאפשר לא לקבל החלטות ולחיות בשקט, אז בוא נשאר שם. והנה קבלת החלטות והפרעת קשב.

הלקויות למידה מתחבר עם כל מה שקשור לחוזים, כל מה שקשור לטקסטים מרובים.

לא יודעת כמה אנשים באמת קוראים הסכמים שהם חותמים על כל מיני דברים.

גילי: תשמעי גם אני לא יכולה לקרוא חוזה, אלא אם כן זה משהו מאוד עקרוני, ה-30 עמודים וזה.

הרבה פעמים אתה בא ואתה באמת חותם…

אורן: נכון, אבל כשאתה מדבר על הסכם שהוא לא 30 עמודים, אלא על חוזה שהוא שניים וחצי או 3 עמודים.

אני קוראת, זה לא שאני לא קוראת. אבל תוך כדי שאני קוראת, זה כאילו המילים יוצאות מהדף,

המוח שלי כאילו נמצא במקום אחר.

בשביל זה אני מחזיקה עורך דין. הוא יקרא את זה ויגיד לי את יכולה לחתום.

גילי: אמיתי?

אורן: אמיתי! אמיתי!

הוא ממש הוגן, ממש מבין את הבעיה ולא גובה כל פעם כסף. לפעמים הוא אומר לי אורן הכל בסדר תחתמי,

אני שואלת כמה לשלם לך והוא אומר לי אין צורך, זה בסדר, זה היה רק לקרוא עמוד או 2.

אני כזה: אוקיי…  רק לקרוא עמוד שניים…

גילי: צוחקת

אורן: אתה לא מבין מה זה אומר בשבילי…

ואם זה לבנות את האתר שלי, צריך לשנות מידי פעם, לעדכן. זה לשלוח למישהי שתעבור עליו ותיקרא.

כי אני מכירה את מה שכתבתי, אני לא אראה אם יש שגיאות כתיב. אני לא אראה שם ניסוחים.

ככל שאנחנו לומדים יותר לעשות Out Sourcing אנחנו מורידים מעצמנו לחץ, ולהיות ממוקדים במה שאנחנו רוצים. אבל בשביל לייצר את כל ה- Out Sourcing צריך לעבוד הרבה מאוד כי זה לא ברור מאליו שאפשר להחזיק את כל התומכים האלה. וזה ככה מה שנקרא קצת על הפרעת קשב ולקויות למידה.

גילי: מתי הבנת או הרגשת שאת שונה?

אורן: מאז שהייתי ילדה קטנה. אני זוכרת ממש סיטואציה בגיל 3 או 4, עומדת מתחת לבית מחכה לאבא שלי ומחייכת. הייתי ילדה מאוד שמחה עד שלב מסוים, ושאלתי את עצמי איך העולם מתנהל,

מה הקשר שלי לעולם הזה, ולמה אני פה.

מגיל מאוד מאוד צעיר מרגישה משהו שלא מתכתב עם היקום הזה, עם הקצב הזה, עם האנשים.

על מה הם מדברים, מה הם חושבים? עסוקה בלהסתכל על אחרים ולבדוק אותי.

אני חושבת שמהרגע שנכנסתי למסגרת החינוכית התחלתי להרגיש מאוד שונה.

הדמוי עצמי וביטחון עצמי שהיו אמורים לעלות, לא התרומם (מצחקקת בחוסר נוחות) , נשאר תקוע שם.

מצד אחד הייתי נורא מגניבה ומצחיקה. אנחנו קוראים לזה היום ליצנית הכיתה.  מצחיקה בכיתה, מפריעה בשיעורים, עושה שטויות. ומצד שני בהפסקה לא היה לי עם מי לשחק, הייתי נדחפת כדי לשחק,

הייתי הרבה עם הבנים. הייתי זו שעומדת הרבה בפינה בכיתה, היה אז מותר להעמיד בפינה, אז הייתי זאת שעומדת הרבה בפינה. זה תמיד היה שם.

ושוב, הקטע של הקריאה והכתיבה כבר צף בבית ספר היסודי. אז היו הקבצות, אז היתה הקבצה ג',

אז היה אפשר לפתוח הקבצה ד' במיוחד בשבילי, כי גם בהקבצה ג' הייתי הכי פחות טובה.

וההורים שלי באמת עשו הכל. מורה פרטי, זה משהו שאני מכירה כבר מכיתה ב'.

אני היום בת 58, אני מדברת איתך על לפני 50 שנה, שכבר ישבתי עם מורה פרטית אצלי בבית.

שזה בלתי נתפס כמה באמת ההורים שלי רצו לעזור לי. והיו מודעים לזה שקשה לי.

אז כן, זה הרגיש לי שונה. הייתי טום בוי, המיומנויות החברתיות לא היו משהו.

הייתי מאוד צעקנית, אגרסיבית קצת אפשר להגיד, מצד שני נורא ביישנית. היתה שם מורכבות שרק בפרספקטיבה של זמן אני יכולה להגיד איך אף אחד לא ידע.

אבל מצד שני, זה לא כמו היום לפני 50 שנה אי אפשר בכלל לדמיין את מה שאנחנו יודעים היום על הפרעת קשב.

גילי: איך התמודדת?

אורן: וואייי…. (נאנחת אנחה כבדה), זה המקום שקוראים לנו יצירתיים. תמיד אומרים יש לו הפרעת קשב הוא מאוד יצירתי, ואני רוצה לנפץ את המיתוס הזה.

יש יצירתי שזה יצירתי מגנטיקה. משפחת גפן מבחינתי זה גנטיקה יצירתית. הם נולדו עם איזהשהו DNA, משהו שעושה אותם יצירתיים.

היצירתיות שלנו, אלה שאין להם את הגנטיקה היצירתית, זו בעצם היכולת לעקוף מחסומים כל הזמן.

שם מתפתחת היצירתיות לא מתוך בחירה, או מתוך המקום שאני רוצה לחשוב מחוץ לקופסה.

ממש לא, אני רוצה להיות כמו כולם. אבל בגלל שיש לי כל כך הרבה מחסומים מגיל מאוד צעיר,

אני צריכה לפתח אסטרטגיה לעקוף אותם.

לפעמים האסטרטגיות הן לא הכי נכונות. אחת האסטרטגיות זה לשקר.

כי את רוצה להיות יותר מאחרים, את רוצה להראות לחברים שלך בגיל צעיר כמה את יותר חכמה, כמה את עושה יותר. כמה את יותר, כדי שיראו אותך, כדי שיכבדו אותך, כדי שיתייחסו אליך ברצינות.

אז את משקרת, זו אסטרטגיה. דרך אגב, אנחנו היום,  עוד פעם דברים שבדיעבד, אנחנו יודעים שלילדים עם הפרעת קשב יש נטייה לשקר.

גילי: תני לי דוגמה, מה זאת אומרת לשקר?

אורן: לקחת איזושהי אמת ולהרכיב עליה דברים.

יש את השלב שאת ממציאה דברים, מספרת דברים שלא היו ולא נבראו, ואי אפשר להוכיח אותם, ואי אפשר לבדוק. ואם אפשר ותופסים אותך, אז בושות, בושות, בושות.

אבל האסטרטגיה היא לספר סיפורים כמו: "כן, הקיץ אני אסע לחו"ל ואנחנו נשוט באוניה",

זה מבוסס על משהו שעשיתי בעבר. באמת בתור ילדה נסעתי עם אמא שלי לחו"ל והפלגנו באוניה

כדי להגיע מנק' X לנקודה Y,  אבל עכשיו זה כבר אוניית פאר. כי אני ממציאה את הדימיון שלי

איך האוניה הזאת תראה. והארוחות הן גורמה, וכמובן שהקפטן מזמין אותי להשיט את האוניה.

ככל שיאפשרו לי להמשיך עם הדמיון , אני אספר את הסיפור, ככל שיקשיבו לי יותר…

אני חושבת שזה להפוך למספר סיפורים מגיל מאוד מאוד צעיר.

גילי: אוקיי אז אמרת שאסטרטגיה אחת זה לשקר.

אורן: כן. אסטרטגיה שנייה זה תמיד להתנדב, תמיד להיות הראשונה שמנסה דברים.

מי רוצה לקפוץ? אני, מי רוצה זה? אני.

גילי: למה?

אורן: תיראו אותי, קודם כל. אם אני אצליח, אז אני אהיה הכי מדהימה והכי מגניבה. ואם אני לא אצליח ואני אפול או יקרה לי משהו, אז יבואו ויחבקו אותי ויגידו לי כל הכבוד על האומץ.

האם באמת אני כל כך אמיצה? לא תמיד. אבל האסטרטגיה הזאת היא אסטרטגיה שיכולה לעזור לי.

אני מדברת בתור ילדה, נערה. בתור בוגרת, אנחנו כבר לומדים מה לא. אבל זה חלק ממה שהופך את הילדות

ליותר מאתגרת, כי הכל זה באקסטרים, ככל שהדימוי העצמי יותר נמוך, ככל שאין חברים, אתה הולך ומתכנס ומסתגר. אני יכולה להגיד שזה מה שקרה לי בתיכון.

בתיכון הלכתי והתכנסתי והסתגרתי. הצלחתי ליצור קשר חברתי רק עם בת אחת. היינו עושות שטויות,

ברמה של לנסוע בטרמפים לאילת. היינו אומרות בבוקר שאנחנו הולכות לבית ספר,  נפגשות ויורדות

לצומת רעננה ומנסות להגיע כמה רחוק שאפשר בטרמפים ולחזור עד השעה שהלימודים מסתיימים.

מבלי להבין מה אנחנו עושות, סיכויים וסיכונים.

בגיל ההתבגרות הייתי הרבה יותר מכונסת, הרבה יותר סגורה. לא יצאתי הרבה, לא נפגשתי,

לעומת גיל בית הספר היסודי, ששם ניסיתי בכל דרך להיות חלק. ללכת לתנועת נוער שהעיפו אותי ממנה.

לא הלך לי בתנועת נוער, אז הלכתי עם הבנים לכדורגל. תחשבי שכל שבת הייתי הולכת למגרש כדורגל

לראות משחק. אז הבנים היו מקבלים את זה: "יו איזה מגניבה, היא רואה כדורגל בשבת, היא מכירה את השחקנים". עד היום אני זוכרת את השמות שלהם, הקבוצה הפכה להיות ממש משמעותית עבורי.

זה כל הזמן לנסות, ואז הגיעה תקופה…

גילי: רגע, בואי רגע נעצור

אורן: אוקיי

גילי: דיברת על האסטרטגיות.

 אורן: כן

גילי: יש עוד משהו?

אורן: אני בטוחה שיש עוד הרבה דברים שאני צריכה לנסות לשלוף, אפרופו הפרעת קשב וריכוז.

לשלוף מהזיכרון זה…

גילי: זה בסדר.  אני אגיד לך למה אני שואלת. כי תוך כדי זה שדיברת, את דיברת על זה

שלעומת הַיַּלְדוּת, נְעָרוּת, בתיכון היית יותר סגורה, ורק חברה אחת וכו'.

למה בעצם? תסביר לי את השינוי

אורן: המעבר הזה אצלי קרה כשעברנו לחו"ל. זה היה אחד הדברים היותר קשים עבורי.

עברנו לגור בגרמניה, ולמדנו בבית ספר אמריקאי. בן לילה הייתי צריכה ללמוד 2 שפות חדשות: גרמנית שזה השפת רחוב, כדי לקנות ולהסתדר במדינה, ואנגלית כי זה בית הספר שבו לומדים. אבל זה לא נגמר בגרמנית ואנגלית. שפה שנייה חובה בבית הספר הייתה צרפתית, ואצלנו בבית דיברו  עברית וסרבו- קרואטית כי ההורים מסרביה וקרואטיה.

זאת אומרת שתי שפות שדיברתי מהבית, ועכשיו הצטרפו לי שלוש שפות בבת אחת. זה להכניס את המוח שלי למערבל ולהגיד: בהצלחה, תתחילי עכשיו להתמודד עם החוקים ועם הכללים החדשים.

גילי: שזה, אני חושבת על עצמי, בבת אחת ללמוד שלוש שפות שאני לא מכירה, זה קשה, נקודה.

אורן: תוסיפי לקויות למידה, תוסיפי הפרעת קשב, את הדימוי העצמי, את הביטחון העצמי.

את הנושא החברתי הקשה, את הקשיים התפקודים, שעוד לא ידעו על הפרעת הקשב.

תקבלי ילדה Lost In Space. כאילו לא מבינה מה עכשיו קרה לי.

באמת…זו היתה חוויה… אני חושבת שאת רוב השנים שלי בתקופת השליחות העברתי בדיכאון.

אם היו לוקחים אותי לפסיכיאטר, היו שמים אותי על כדורים.

אני זוכרת את עצמי כילדה בת 12, יושבת על אדן החלון ושואלת את עצמה, גרנו בקומה התשיעית.

שואלת את עצמה האם לקפוץ או לא לקפוץ. זו היתה השאלה!

יושבת עם הרגליים החוצה מאדן החלון, קומה תשיעית של הבניין, שואלת את עצמי אם לקפוץ או לא.

אז בואי נגיד שהיום היו מאשפזים אותי בתור ילדה. זה לא עובר.

שוב, אנחנו הולכים ארבעים וחמש שנה אחורה, זה איך שהוא עבר,

וזו איזושהיא התמודדות שצריך כוחות על בשביל לעבור אותה.

באמת, כשאני מסתכלת על הילדה שבי, אני שואלת את עצמי מאיפה היה לך כוח.

מאיפה היה לך כח לעבור את כל המכשולים האלה, כל פעם מחדש. כל פעם בנישה אחרת, בתחום אחר.

וזה רק השפות. שלא לדבר על סגנון בית הספר האמריקאי שלומדים בו מ 8:30 בבוקר עד 16:30 אחר הצהריים. יום לימודים ארוך…וואו, נכון, בית ספר פרטי, ביער הכל נראה מקסים. אבל את שמה כל הזמן רואה את אותם ילדים, אותם מורים, אין לך אוויר.

המערכת זה מערכת גמישה, יש מקצועות חובה ומקצועות שאת בוחרת. באופן טבעי בחרתי את כל המקצועות שלא צריך לכתוב בהם. שזה היה speech and debate דיבייט –  איך להתדיין, זה היה show and tell זה פרזנטציות, איך לדעת איך להציג. זה היה מן הסתם הוא אמנות. אמנות בחימר, שאין לי ידיים בכלל, זו הייתה טעות. כמובן שספורט.

גילי: למה כמובן שספורט?

אורן: כי הייתי ילדה מאוד היפראקטיבית מאוד ובתנועה. זה מה שהציל אותי.

אם שואלים אותי מה הציל אותי בתקופה הזאת, זה שנכנסתי לספורט התחרותי של בית- הספר.

נכנסתי לכל נבחרת ספורט שהייתה יכולה להיות. הייתי בנבחרת הכדורעף, הייתי בנבחרת האתלטיקה.

כדורסל, זה היה מקום שלא הייתה לי קורדינציה, אז אמרו לי תהיי מעודדת. אבל הייתי ממש גרועה בזה.

לא ידעתי לעשות גלגלונים וכאלה, אז רק הייתי עומדת ומנופפת. אבל הייתי שייכת לאיזושהי קבוצה והיה לי אימונים על זה.

גילי: בתיכון?

אורן: באתי בכיתה ו', סיימתי שם י', אז שנה ראשונה עוד חיפשתי, אבל מהשנה השניה כבר הייתי בכל נבחרת,

כל ספורט. אתלטיקה היה הבייבי שלי כי זה היה ספורט יחידני. אני והריצות. תני לי לרוץ, תני לי…

גילי: גם היום?

אורן: לא! ממש לא! אני משלמת את המחיר.

אחד הדברים שקרו לי בגיל 15, לפני שחזרתי לארץ, דרך אגב, זה שהייתי בנבחרת זה לא אומר

שלא הייתי דחויה חברתית. אני בגרמניה הייתי דחויה חברתית, חרם חברתי. אף אחד לא מזמין אותי,

אף אחד לא בא אלי, כלום. זאת אומרת לחוות חרם, זה משהו שאני מכירה מגיל מאוד מאוד צעיר.

לא סתם היו שם דיכאונות בגיל ההתבגרות, וכל מה שנלווה. ברחתי לספורט.

באיזה שהוא שלב העיפו אותי מקבוצת המעודדות, כי ככל שעולים בגיל צריך לעשות יותר שפגטים

ולא היה לי את זה, אז התחברתי לקבוצת ה"מגניבים", הפושטקים שהם מעשנים.

אז התחלתי לעשן בגיל מאוד מאוד צעיר, כדי להיות חלק מה"מגניבים" ועל זה אני משלמת מחיר עד היום,

כי אני עד היום מעשנת.

גילי: מה את מעשנת? סיגריות?

אורן: סיגריות, כן.

בגיל 14-15 התחלתי לעשן קאמל ומרלבורו. אם כבר מעשנים אז נעשן את הכי כבד שיכול להיות.

אני אומרת שאני נושאת איתי את הטראומות של אז עם הסיגריות של היום.

קשה קצת לשחרר. אני עובדת על למה כל כך קשה לי לשחרר את הסיגריות. זה לא שלא הפסקתי,

הפסקתי אבל יש משהו שכל פעם מחזיר אותי לשם.

אני עוד לא סגרתי את הפינה של התלות הזאת. אני בטוחה יום אחד זה יגיע.

גילי: רגע, לאט לאט

אורן: אני רוצה רגע לחזור לגרמניה, כי מה שקרה בשנה הראשונה, כשהייתי בכיתה ו', היה מורה אחד.

תמיד אנחנו אומרים שכל ילד צריך אדם אחד שיאמין לו, יאמין בו. זה קרה לי פעם אחת בחיים,

אבל זה כשהייתי מבוגרת כבר בתואר.

אבל תמיד אני זוכרת את המורה הזה, כי הוא עשה את הדבר הקטן של לזהות את הלקויות למידה שלי.

הוא בא לאמא שלי ואמר לה: "אני לא חושב שהילדה טיפשה, אני חושב שיש לה לקויות למידה".

ואמא שלי אמרה: "מה זה? כאילו מאיפה הבאת את המושג הזה?" הוא אמר: "תבואי בערב, יש שם הרצאה,

מישהי שהיא מאבחנת, והיא תדבר.

זה בדיוק היה 40 שנה בשנה שעברה, נתתי הרצאת TED בניצן שהם איבחנו אותי. אז אני זוכרת כאילו את הסגירות האלה.

הייתי בת 12, מתנת בת מצווה, היא הייתה בהרצאה והיא אמרה: "וואו, זה בדיוק מה שיש לבת שלי!".

הטעות שלה היתה שהיא חזרה הביתה ואמרה לי: "את יודעת, את לא טיפשה, יש לך לקויות, את לקויה!"

אז זה ליווה אותי בתור: אמא שלי חשבה עד עכשיו, זה מוח הפרעת הקשב, שמעוות לנו את המחשבות,

אמא שלי חשבה שאני טיפשה עד עכשיו. עכשיו אני כבר לא טיפשה, אני לקויה, אני מקולקלת. אז אני דפוקה!

זהו… הנרטיב של הדפוקה קיבל לגיטימציה ברגע הזה. ואני זוכרת שהלכנו למאבחנת הביתה,

ועשו לי את האבחון הפסיכודידקטי את הראשון. מאז עשיתי עוד לא מעט אבחונים. קיבלנו את  הדיסלקטית, דיסגרפית, דיסקלקולית, שליפה מהזיכרון. היא לא תוכל ככה, אני לא יכולה ככה. היא צריכה לתרגל ככה…

אז לא היתה הוראה מתקנת, מותאמת. מה שנתנו לי זה להעתיק מספרים.

אז תחשבי ילדה בת 12, 13, 14, אני חושבת שבגיל 14 כבר מרדתי, חוזרת מיום לימודים או מיום אימונים,

שזה אומר להיכנס הביתה בשעה 18:00 או 19:00 בערב וצריכה להעתיק באנגלית, בגרמנית, בצרפתית,

בעברית, בקרואטית, כל יום שניים שלושה עמודים בכל שפה. הכל כדי לתרגל.

גילי: כי זה מה? מה זה אמור לשפר?

אורן: זה אמור לשפר את שגיאות הכתיב, את הקריאה שלי. אבל כל מה שזה שיפר זה רק את הצורה

של הכתב יד, כי המוח קשב וריכוז שלי המשיך לטייל, והפעולה של לכתוב…

נגיד באנגלית, אני כותבת מה זה יפה בכתב מחובר. זה נראה ציורי, ברמה של ציורי. גם בעברית, זה כמו ציור,

אבל זה יכול להיות עם 5,000 שגיאות כתיב.

זה לא עבר את המחסום של מה שניסו להשיג, לשפר את הקריאה ושגיאות הכתיב.

גילי: רגע, אם היום את רוצה לכתוב משהו, ואת עושה את זה בפלאפון לצורך העניין.

עדיין מתבטאות שגיאות כתיב?

אורן: כן. אני רוצה להגיד שהטכנולוגיה זה אחד הדברים המדהימים שקרו לנו,

שיש את כל הספלרים למיניהם שמתקנים לנו את שגיאות הכתיב.

לפעמים הם יתקנו את השגיאת כתיב לא למילה שאנחנו התכוונו ולא נשים לב.

כי אם זה תוקן, אז אין כבר את הקו האדום, ואז יש מילה שאין קשר במשפט.

אז אם אני לא יעצור לקרוא עוד הפעם, ברור שיש לי שגיאות כתיב.

אבל היום יש לגיטימציה, כי זה הספלר עושה לנו טעויות. למשל אתמול, שלחתי הודעה למישהי

שאני עובדת איתה ורציתי לשאול אותה מה שלומה, אז כתבתי לה: "רציתי להגיד לך שחשבתי עלייך ואת בליבי". עכשיו במקום "את" כתבתי "אתה", ה- "ה" התפלקה. אז אפשר להגיד טעות הקלדה, אפשר להגיד לקות למידה, אפשר להגיד הספלר. אני ראיתי את זה רק בדיעבד.

לי זה היה ברור שכתבתי "את בליבי", פתאום ראיתי שכתוב "אתה".

אז אמרתי, אוקיי טעות, אבל הצד השני מקבל את זה היום יותר בהבנה בגלל הטכנולוגיות.

גילי: כן, זו גם טעות לא גדולה.

אורן: נכון, נכון. אני תמיד אומרת שמי שרוצה לראות את הלקויות למידה שלי, כל מה שהוא צריך לעשות זה להיכנס לדף העסקי שלי ולקרוא את כל הפוסטים שלי. הוא יוכל לראות מתי הפוסט נכתב כמשהו אימפולסיבי כזה שפתאום בא לי רעיון עכשיו ותקתקתי את זה, ברמה שאפילו על התמונה אני כותבת עם שגיאת כתיב.

אני מצרפת תמונה לפוסט ואפילו שם יכולה להיות טעות כתיב, ואני לא אראה את זה, אני לא אשים לב.

ואז יתקשרו אליי או ישלחו לי הודעה ויגידו לי אורן יש לך שם שגיאה.

יש אנשים שבאמת זה חשוב להם ואכפת להם, אני רואה את זה שאכפת להם ממני. זאת אומרת שהם רוצים שאני אמשיך להיראות מקצועית ושזה לא יראה כאילו אני עילגת.

יש כאלה שכותבים לי בתוך הפוסט יש פה שגיאות, ואז אני מתעצבנת וכותבת: "יש לי אישור מניצן כבר 40 שנה". אפשר לראות פוסטים שחברה עוברת ועושה עריכה, ועדיין תהיה חסרה איזו נקודה או שפסיק יברח.

הכי הכי אפשר לראות את זה זה, וזה תמיד קורע אותי מצחוק, זה במצגות שלי. אין מצגת שתהיה מושלמת,

אני מדברת על הכתיבה, על השגיאות כתיב. בשיעור האחרון שלימדתי על הלקויות למידה, היה כתוב שם דיסגרפיה, אבל ה"ג" לא היה. היה כתוב "דיסרפיה". ואני מדברת ואומרת דיסגרפיה וזה…

דיסגרפיה זה הקטע של שגיאות כתיב, של הכתיבה. ומישהי אומרת אבל אורן לא כתוב פה דיסגרפיה.

אמרתי לה: "תקשיבי, אני מעבירה את המצגת הזאת לפחות פעם בשבוע, לא ראיתי בכלל ואף אחד לא העז להעיר לי גם". ואני נעזרת בזה בקטע של: "חבר'ה, הנה זו הלקות אונליין.

גילי: קיבלתם דוגמא מעשית

אורן: אין לי ברירה, כי אחרת אני אצטרך כל יום לקחת אנשים שיעברו על המצגות שלי,

שיעברו על כל החומרים שלי. אני אמצא את עצמי מעסיקה, אם דיברנו קודם על להעסיק עזרה,

אני אצטרך לפרנס את העזרה ולא אצליח לפרנס את עצמי.

ולפעמים צריך לעצור ולהגיד: כן, יש לי אתגרים כאלה וכאלה, לקויות כאלה וכאלה,

זה לא מונע ממני להמשיך הלאה. אני אשתמש בחוזקות שלי, שזה הפה שלי.

זה אמא שלי אמרה לי: "הפה שלך ירים אותך או יפיל אותך, תבחרי איפה את רוצה להיות". שזה קשור לאימפולסיביות של הפרעת הקשב.

גילי: באיזה גיל היא אמרה לך את זה?

אורן: כשהייתי קטנה היא הייתה אומרת:  "תעצרי, תנשכי את הלשון. לא כל מה שאת אומרת כולם צריכים לשמוע". לא הבנתי, מודה.

כאילו ממש עשיתי את הפעולה הפיזית, ולא הבנתי מה הקשר לזה שאני אומרת את מה שאני חושבת.

בגיל ההתבגרות היא קראה לזה פשוט פה ג'ורה. זו היתה מילה נרדפת ל- יש לך בלי מעצורים.

ואני מאוד האמנתי, ואני מכירה מבוגרים שעד היום זה מאמינים בזה, שאנחנו האנשים הכי אמיתיים עלי אדמות. כי אין לנו מחסום. אנחנו אומרים את כל מה שאנחנו חושבים, גם אם זה לא נעים לך לשמוע.

גם אם זה לבוס, גם אם זה לבעל, גם אם זה לחברה, לשכנה, אומרים את האמת בפנים.

המושג חוסר טאקט לא קיים. למה? כי בעצם מחשבה עוברת ואני אומרת אותה, אין לי את המעצור הזה.

וככל שגדלתי עם השנים, אמא שלי תמיד היתה אומרת: "תזכרי את זה: הפה שלך יבנה אותך או יפיל אותך".

לקח לי זמן להבין למה היא מתכוונת, מה לא בסדר בי שהפה שלי יכול להפיל אותי.

להרים אותי אני מבינה, אני אהיה מרצה טובה, אני אדע לעמוד בפני קהל. אוקי? אבל זה לא זה.

אני יודעת לצאת מדברים בזכות הפה שלי. אני גם יכולה להסתבך, אבל אז אני יכולה להוציא את עצמי בזכות הפה. הם הולכים ביחד ההצלחה והנפילה.

והיכולת להרים את עצמי בזכות את הפה, זה דורש מאמץ. זה דורש לדעת לנשוך את הלשון כמו שהיא אמרה. הגעתי לגיל 58, עוד מעט 59, שהתובנות האלה הגיעו.

זה אחד הדברים שאני מנסה, שאני רוצה לעזור להורים שמגיעים אליי, לאנשי קשב להבין, אל תגיעו לגיל 50, 60 ואז תגיעו לתובנות האלה. בואו נגיע, לתובנות האלה בגיל יותר צעיר כדי לשפר את איכות החיים שלכם.

גילי: שירתת בצבא?

אורן: בהחלט כן, שירתתי בצבא, הייתי בחיל האוויר ביחידת מאמני טיסה רחוק מהבית.

ביקשתי רחוק מהבית, רציתי להחליף מסגרת, חברים, אנשים. כאילו היה לו את ה- UP’s and Down’s  שלו,

אבל עשיתי את כל השנתיים.

גילי: איך באמת התבטאה הפרעת הקשב בצבא?

אורן: התפרצויות זעם, לא להגיע בזמן למסדרים. זה התחיל בטירונות, שהחלטתי שאני לא רוצה להיות

ואני הולכת הביתה. פשוט קמתי, לקחתי את הדברים שלי ב 23:00 בלילה ויצאתי מהשער והלכתי הביתה.

כמובן שעצרו אותי בדרך וריתקו אותי. ככה התחיל השירות הצבאי שלי, כשאני לא מבינה מה זה להיות חיילת. שאני לא מבינה למה המפקדת צועקת הקשב, אנחנו מקשיבים לך, למה את צריכה לצעוק הקשב?

מה הקטע שלך? למה הכל בצעקות? למה אתם מכתיבים לי זמנים? מה נסגר איתכם? אני סה"כ צריכה לעלות על מדים, להגיע למטווח. בסדר, למה צריך עכשיו להפוך את האוהל, לקפל את האוהל, לקפל את השמיכות בצורה כזו או אחרת, להתקלח בזמן נתון.

זה לא להבין את הסיטואציה. זה נשמע כאילו באמת מישהי לא מחוברת למציאות,

אבל זה באמת כל הזמן להיות שם ולשאול: למה יש לי רק 10 דקות להתקלח? מה זה 10 דקות?

מה זה המושג 10 דקות? מתקלחים כמה שצריך. אולי אני צריכה להתקלח חמש דקות אולי עשר.

מה זה הזמן הזה? עניין הזמן היה מאוד מורכב עבורי.

גילי: שזה בהקשר של תפיסת הזמן ו/ או השימוש בזמן?

אורן: זה גם תפיסת הזמן, זה גם שימוש הזמן. זה גם מעברים מדבר לדבר, שזה הכל יושב על תפקוד ניהולי

של ה"הפעלה". ואז יש לך את כל העניין של הפרשנות, שאת לא תמיד מבינה את ההקשרים של הדברים

שצריך לעשות אותם.

גילי: תסבירי את העניין הזה של "הפעלה"

אורן: יש שישה תפקודים ניהוליים, שאני קוראת להם "ההוצאה לפועל".

למעשה המוח היודע מעביר פקודה ל- Doing. אין בעיה באינטליגנציה, איפה הקצר נוצר? בהעברת הפקודה.

ואחד התפקודים הניהוליים זה "הפעלה".

"הפעלה" זה בעצם כל מה שקשור בפעולה, בלהתניע לפעולה, להתחיל משהו. זה כמו הסטרטר של הרכב.

והוא פשוט תקוע, וקשה.

זה בא לידי ביטוי בכל מה שקשור בהתארגנות. אני צריכה להתארגן, מאיפה אני מתחילה לארגן?

מה הסדר עדיפויות שלי? ניהול הזמן, הכל עניין של זמן פנימי יושב בתוך "הפעלה".

כמה זמן, לאמוד את הזמן, לנהל את הזמן, לחוות את הזמן. זמן זה משהו מאוד אמורפי, מאוד קשה להבין אותו.

אנחנו רואים שיש פה הרבה שעונים בחדר, כי אני צריכה להבין את הזמן.

זה עובר למעברים מדבר לדבר. קשה לעזוב משהו שעושים ולעבור למשהו אחר.

נתתם לי עכשיו את הנשק לפרק ולנקות, ואז לעבור ולעזוב את הנשק, ללכת להפקיד אותו בנשקיה,

ועכשיו להביא אותו תוך X זמן למסדר. וואו!

כל כך הרבה דברים! זה נשמע כל כך פשוט, אבל זה כל כך הרבה דברים.

גילי: ואיך התמודדת?

אורן: השירות שלי התחלק לריתוקים ולגימלים.

אם אני צריכה להגדיר את ההתנהלות שלי, את האסטרטגיות, אפרופו.

זה או ריתוקים כי הייתי מנסה לפרוץ את הגבולות, ואז הייתי עולה למשפט מקבלת ריתוק של שבועיים שלושה, או שפיתחתי אסטרטגיה ללכת למרפאה ולהשתמש ביכולות המשחקיות ובפה שלי.

תהיי חולה, תשברי ידיים, רגליים, אשפוזים. מה שאת צריכה כדי לקבל גימלים.

 אז זה היה או שהייתי כל הזמן בבסיס, או שהייתי בבית.

גילי: ממש היית גורמת לעצמך לשבור ידיים ורגליים?

אורן: השיא שהגעתי אליו היה לשבור את עצם הסירה ביד, ישבתי ודפקתי וגרמתי להתנפחות.

אחרי זה עשיתי שברי הליכה, זאת אומרת ממש עשיתי מאמצים כדי שיהיו לי שברי הליכה.

הייתי מגובסת ובבית חודשיים. הרבה התקפי קוצר נשימה, כאבי מחזור. את יודעת, לומדים בצבא

על מה אפשר להוציא גימלים.

אנחנו היינו בתקופה שאפשר היה לפורר גיר ומים ולשתות. אני לא יודעת אם זה מיתוס או שזה היה

מעלה את החום באמת, אבל כמויות המים וגיר וסיד ששתיתי…

אז זה היצירתיות, תחמנות היצירתיות. של מחסום: די, אני לא יכולה, אני מרותקת שלושה שבועות,

מה עכשיו יוציאו אותי רק לשבוע הביתה? אז אני אצא ואני אוציא גימלים.

ואז ירתקו אותי ואני אצא… זה מחסום. שמו לי מחסום, אני אעקוף אותו.

מה שאני מנסה להגיד ששבית ספר, תיכון, צבא, זה מאמץ.

אני חושבת על זה היום, כמה אנרגיה הוצאת, על מה? תחנות רוח…

גילי: את אומרת שזה להוציא אנרגיה, בסוף את למדת ראשון, את למדת תואר שני. איך…

אורן: בסוף! בסוף! טוב שהגעתי לגיל 40, כי זה הסוף… של ההתחלה…

גילי: אז רגע, מה קרה בעצם בין הצבא, סיימת צבא ועד שהגעת ללימודי תואר ראשון?

אורן: מה שקרה זה שסיימתי את הצבא, רציתי להיות מורה בישראל, גננת והלכתי לאיזה שהיא מכללה להוראה והתקבלתי. אבל אז הסתבר שצריך בגרויות ולא היו לי. אז יצאתי לדרך, אני לא אשכח אף פעם את הדיקנית.

היא אמרה לי: " אין הרבה מכינות בישראל, תבחרי לך מכינה אחת טובה, תעשי אותה ותחזרי, המקום שלך מובטח."

אז עברתי בערך את כל המכינות. למדתי 4 שנים מכינות, 4 מכינות במקומות שונים בארץ, כי נכשלתי כל פעם. נכשלתי בעיקר במתמטיקה, ברבי מלל. כל פעם היינו לומדים נגיד 7 מקצועות, הייתי מצליחה לעבור אחד או שניים, זה היה נרשם לי, ואז הייתי עוברת למכינה הבאה, עוד פעם עוברת רק אחד שניים וממשיכה למכינה הבאה.

ונשארתי תקועה עם המתמטיקה 3 יחידות, כי הנעלמים כל הזמן נעלמים, המשוואות לא ברורות,

ואני לא מבינה מה רוצים. למה האיקס והוואי, למה צריך להחליף מקומות.

ואז הייתה לי חברה שסוף כל סוף הסכימה שאני אעתיק ממנה.

אני חייבת לה את הבגרות במתמטיקה 3 יחידות עד היום, כי היא פשוט סיימה את הבחינה, העתיקה לי על דף,

ואז אני לקחתי את הדף והעתקתי למחברת שלי.  בגלל שהיה לי תוספת זמן על לקויות למידה, הייתי רגועה שאני אספיק לעשות את זה.

לקח לי ארבע שנים לחזור המכללה כדי להתחיל ללמוד את ההוראה שכל כך רציתי.

ולמדתי שלוש שנים הוראה, חינוך ועשיתי עבודה מעשית, עבודת גמר.

אבל לא הצלחתי לעבור את הבחינה בלשון, חשבון שנה א' עד סוף שנה ג'.

זאת אומרת שכל פעם ניגשתי וניכשלתי, מן הסתם זה ישב על לקויות הלמידה, הפרעת הקשב שלא ידענו.

ובעצם אחרי שלוש שנים שלמדתי בסמינר, במכללה, הדיקנית קראה לי לשיחה ואמרה לי שיש לי 7 שנים להשלים את שני המבחנים האלה ולקבל תעודת ההוראה.

אני חושבת שזה אחד מרגעי ההשפלה הכי גדולים שחוויתי.

גילי: למה?

אורן: (בהתרגשות ובקול רם) אני כבר לומדת 7 שנים בשביל להיות מורה! עשיתי 4 מכינות, למדתי 3 שנים, ומישהו יושב מולי ואומר לי: "לא נורא, יש לך עוד 7 שנים, אם תרצי את תצליחי"

זה היה כאילו… תודה רבה, אני דפוקה, אפרופו הילדות.

מה? בן אדם נורמלי צריך ללמוד 7 שנים בשביל להיות מורה?

אדם נורמלי צריך ללמוד עוד 7 שנים בשביל לעבור את הבחינה בלשון ובחשבון? כאילו מה נסגר? לא רוצה!

יצאתי ממש בטריקת דלת, בוכה, לא רוצה ללמוד, עזבו אותי מאקדמיה. אני לא בנויה לזה, יש אנשים שבנויים לאקדמיה ויש אנשים שלא.

גילי: בת כמה היית אז?

אורן: 27 זה היה.

גילי: אז מה עשית?

אורן: אז התחלתי את הקריירה שלי בתחום של הפקות ויחסי ציבור. במכללה לא הייתה אגודת סטודנטים,

אז הקמתי אגודת סטודנטים. זה נתן לי אפשרות לצאת מהשיעורים בטענה שאני עושה פעילות לסטודנטים,

שאני צריכה לעשות ישיבות. אז זה לא נחשב לי כחיסור.

כל פעם שהיה לי קשה לשבת בכיתה,  שנלמדים ומהרעש של הבנות, הייתי אומרת יש לי פגישה למטה באגודה אני צריכה לצאת.

היה לי אישור מהדיקנית, אז הקמתי אגודת סטודנטים. זאת אומרת שהיזמות שלי התחילה שם. היזמות הקהילתית נקרא לזה. אז מתוך עניין של העולם של אגודת הסטודנטים, והפקת יום הסטודנט ואירועים

נחשפתי לעולם התרבות, לעולם יחסי הציבור, ולעולם הפקת אירועים.

 ואז כשעזבתי את העבודה הזאת, הגעתי לתפקידים של אירועים והפקות. ולאט לאט התבייתתי

 על יחסי ציבור בעולם התרבות. מאוד אהבתי אותה, שם זה היה הבית, זהו הגעתי.

הגעתי לבוס מדהים, הסופר אילן שיינפלד מי שמכיר אותו, אז הוא היה הבוס שלי.

היה לו משרד יחסי ציבור ועבדנו ביחד, והוא לימד אותי כל כך הרבה דברים. על עולם התקשורת, על עבודה מסודרת, על ניהול לוחות זמנים, לא ידעתי שאפשר לנהל זמן.

לא ידעתי שאפשר לעשות תוכנית עבודה, לא ידעתי מטרות ויעדים. דברים שכאילו הם נכס לעולמי עד בחיי.

בזכות השיטה שהוא עבד, מעצם היותו סופר, מעצם היותו איש יחסי ציבור וכל מה שנלווה לזה.

גילי: וכמה זמן הייתי איתו?

אורן: הייתי איתו לא מעט שנים, אני חושבת ש- 7 או 10 שנים. הוא מכיר את הילדים שלי מאז שהיו בני 3,4 משהו כזה.

אז אם את שואלת אותי חזרה ללימודים, אז בעצם הייתה לי הפסקה מאוד ארוכה. כי מאז הסמינר עברו שנים. מצאתי את עצמי בעולם של יחסי הציבור, מאוד נהניתי, הייתי טובה בזה גם.

קראו לי אורן שיינפלד. כשהתקשרתי, במקום להגיד: "שלום מדברת אורן זך ממשרד יחסי ציבור של אילן שיינפלד" הייתי מתקשרת לעיתונאי ואומרת: "אהלן זו אורן שיינפלד". כאילו למדתי לקצר עניינים.

התקופה הכי טובה של חיי בקריירה היתה שם, במקום הזה.

גילי: אז למה עזבת?

אורן: כי אילן סגר את המשרד.

גילי: אז מה עשית?

אורן: שם מתחיל סיפור עצמאות הראשון שלי, שהיה לא מוצלח.

חשבתי לתומי שזה שאני מכירה את הלקוחות, ואילן מכיר את הלקוחות, ואני עושה את העבודה ממש ממש טוב, אז אני אפתח משרד יחסי ציבור.

אני גם יעבוד מהבית, אני כבר מכירה את הלקוחות ואני יכולה לעבוד ותהיה לי הכנסה. אני בעצם אקח את הלקוחות מאין. בהסכמה עם אילן ובהסכמה עם הלקוחות, ואגייס גם עוד לקוחות. בכל זאת אני אורן שיינפלד, כבר יודעים מי אני ומה אני.

זה לא הצליח.

גילי: כי?

אורן: וואו… כי… עשיתי את העבודה, רק לא ידעתי הרבה דברים בניהול עסק.

כל מה שאילן נתן לי, וזה היה המון, אבל זה לא היה מספיק. כי אם אין לך את זה מבפנים, ואין לך את הידע הבסיסי. יש את הקטע של הנהלת חשבונות, של כסף… שזה עולם מאוד משמעותי בתוך ניהול עסק.

אם אתה מכניס שותף והוא יודע לעשות את הכספים, נהדר. אז אתה תהיה אחראי על ניהול מול האנשים וזה בסדר. אבל אם אתה נכנס בעצמך, אתה צריך לדעת במה אתה טוב ובמה אתה לא טוב. נכנסתי להיות עצמאית בלי שום מושג על הצד של הנהלת חשבונות, מיסים, מע"מ… תמימות גובלת באהבליות מושלמת.

וזה היה החלק שהפיל אותי כי הלכתי לבנק ולקחתי הלוואה, עשיתי לי משרד, קניתי לי את הציוד,

ויאללה יוצאים לדרך.

הלכתי לרואה חשבון, לא מכירה. אמרו לי הוא רואה חשבון, הלכתי ונתתי לו פנקס צ׳קים פתוח, חתום, פנקס שיקים מלא, פתוח השארתי לו בכספת. הוא אמר שהוא מזמין את המקדמות והוא יסדר לי אני צריכה להסיר דאגה.

עוד קטע של תמימות גובל באהבליות, שאם לקחתי רואה חשבון ונתתי לו פנקס צ׳קים, הוא ישלם את

מה שצריך לשלם. לא לבדוק את החשבון בנק בשביל להבין שאף צ'ק לא יורד בכלל. הרואה חשבון הזה פשוט שכח שאני קיימת, ולא שילם שום דבר.

גילי: אני דמיינתי כבר להיפך… איך הוא השתמש לרעה…

אורן: לא, הוא פשוט שכח שאני קיימת ולא השתמש בזה, זה נשאר בכספת.

אני מקבלת מכתבים ממס הכנסה, ממע"מ, אני לא מבינה מה כתוב שם, לא מבינה מה קורה.

כמו שזה מגיע ככה זה הולך לפח.

כאן מתחילה הפרעת הקשב שלא הייתי מודעת אליה, לנהל אותי.

דרך אגב, התקשורת של אז זה לא התקשורת של היום. זה אומר שאין מה להוציא הודעה לעיתונות

כי היום יום חמישי, אני יכולה לקום ב- 12 בצהריים, אני יכולה בערב ללכת למסיבה ואני יכולה להתחכך,

אני יכולה לעשות דברים…

חס וחלילה שאני אעבור על הניירת שלי, חס וחלילה שאני אעשה שיווק, חס וחלילה שאני אתקשר לגבות כסף. לא… הם ישלמו לי… אני לא הייתי עושה גבייה!

לא הבנתי שצריך להזכיר לאנשים לשלם… זה היה נורא הגיוני שאם אני עושה עבודה,

מגיע העשירי לחודש ואת שולחת לי כסף.

וזה המקומות שאני אומרת: תמימות גובלת בטיפשות, עם הפרעת קשב, מתכון מצויין להתרסק.

מצד שני, יש את ה- אני יודעת הכי טוב, שזה גם מאוד מאפיין אנשי קשב.

היום אני יודעת להגיד שאתה עושה תוכנית עסקית, אתה בודק את השוק מסביב, פוטנציאל הכנסה, פוטנציאל הוצאות, שיתופי פעולה, קשרים. אתה עושה איזושהיא בנייה, שניה לפני שאתה פותח את הדלת.

לא. הוא סגר, אני פתחתי. פתחתי תיק במע"מ, מה שהיה צריך לעשות. אפילו לא חשבתי שאני יכולה

להיות עוסק פטור. לא חשבתי. ישר מע"מ, אני משלמת מוקדמות…

אחרי זה, כל ההתנהלות של זמנים, של סדר עדיפויות, של לקחת לקוח אחד ולהשקיע עליו 200%

ואז אין לך זמן להשקיע בלקוח אחר, ואז הלקוח לא מרוצה. ואז הוא עוזב והוא גם לא מוכן לשלם

על השניים וחצי הדברים שכן עשית. ואת אומרת: כן אבל זה 500 שקל, זה אוכל במקרר"

והוא אומר: "גברת, את לא נתת לי עבודה, גם 500 שקל את לא תראי". אז אין לך את הביטחון ללכת לעורך דין שייתבע אותו על זה.

לא לקחתי בחשבון הוצאות כמו דלק, כמו בייביסיטר, כי אם אני צריכה ליסוע לאירוע בערב אני צריכה לשים בייביסיטר. כשהייתי שכירה זה היה Fix, הייתי מקבלת את המשכורת שלי והייתי מתנהלת.

הייתי יודעת איך אני משלמת, מה אני משלמת.

פתאום הכסף לא זורם, ואת לא מצליחה לדעת מה ייכנס ומה לא ייכנס. מזכירה לך שאני דיסקלקולית, אז מתמטיקה לא ממש הבנתי מה קורה. בתוך שנה נכנסתי לחוב של 20 או 30 אלף שקל. על פניו, היום זה נשמע כמו בדיחה. מה זה 30 אלף שקל?

אבל אני מחזירה אותך 30 שנה אחורה, 30 אלף שקל זה בערך כמו היום 150, 200 300, אלף שקל.

הייתי גרושה, שני ילדים קטנים בבית לבד, מפרנסת יחידה.

אני חושבת שפה זה שוב האומץ הזה לבוא ולהגיד אני לא ממשיכה למשוך, אני עוצרת, אני סוגרת את הבאסטה.

גילי: את הבנת? או שהיית צריכה מישהו מבחוץ?

אורן: אני הבנתי. אני חושבת שזו אחת המתנות שלי. זה החוש הזה שיש סכנה, תתעוררי על עצמך מהר. שימי ברקסים ותעצרי הכל.

אני ראיתי את המינוס בבנק, ידעתי שאין לי איך לכסות את זה, אין לי חסכונות.

גילי: תזכירי לי, בת כמה את בשלב הזה?

אורן: בת 37-38,

הייתי גרושה כבר , שני ילדים קטנים בני 4-5-6 משהו כזה, בלי חסכונות. הדבר הכי הגיוני זה לסגור, להתחיל עבודה שמשלמים לך משכורת ולפרוס את ההלוואה לתשלומים. זה מה שההגיון אומר.

זה הציל אותי במידה מסוימת, אבל גם ריסק אותי במידה מסוימת. כי לא ידעתי, אפרופו "לדעת את הזכויות",

לא ידעתי שכעצמאית אני לא זכאית לדמי אבטלה.

אז סגרתי את העסק, אפס הכנסות, 30 א' ש"ח מינוס בבנק, 2 ילדים קטנים בבית. תחפשי עבודה,

תתחילי לשלוח קורות חיים.

גילי: אז מה עשית?

אורן: אין לי תעודות, הדבר היחידי שיש לי זה את התעודת בגרות, כי עשיתי ארבע מכינות בשביל להיות

עם תעודת בגרות. אין לי הכשרה מקצועית, כי גם יחסי ציבור לא למדתי רק עבדתי בזה. שום הכשרות רק הניסיונות, ונכנסתי לשנה שהייתי נתמכת ברווחה.

הלכתי לרווחה ואמרתי זה המצב שלי: אין לי איך להאכיל את הילדים שלי, אין לי איך לשלם חשבונות.

גילי: רגע, איך הגעת למסקנה הזאת? שזה הפתרון שלך?

אורן: האינטואיציה. לא הייתה פה התייעצות עם אף אחד, כמו שאני פתחתי לבד את העסק,

מהבועה שלי, ככה סגרתי את העסק עם עצמי. לא היה התיעצויות, אני יודעת הכי טוב מה טוב בשבילי.

זה חלק מהעניין.

לבקש עזרה זה שוב להראות שאני דפוקה, שאני לא יודעת מה אני עושה. אמונת היסוד הזאת מלווה אותי מהילדות, ממשיכה בתוך הבגרות, וממשיכה לנהל אותי.

בשנה הזאת שלא עבדתי והלכתי לרווחה לבקש עזרה, גם באיזשהוא שלב ביקשתי גם מהמשפחה.

זה היה בבושת פנים, כי נכשלתי. חשבתי שאני אהיה עצמאית ואני אראה לכולם שאני חכמה ואני יכולה,

וזה לא קרה. אותו דבר זה היה עם הלימודים: אני הלכתי ללמוד להיות מורה, ואמרו לי עזבי אותך זה לא בשבילך. ואמרתי לא, אני אהיה מורה ואחרי 7 שנים חזרתי בבושת פנים ואמרתי נכון, אני לא אהיה מורה. אז עכשיו גם העסק לא הצליח…

גילי: אוקיי, זה דווקא מחזק את השאלה ששאלתי קודם, איך בעצם את מגיעה למצב שאת כן עושה תואר ראשון ושני?

אורן: בנקודה הזאת, אחרי שהייתי שנה מובטלת, שנה מאוד מאתגרת: רגשית, כלכלית ומשפחתית,

התקבלתי לנהל שלוחת מתנ"ס. היה מכרז, שלחתי והתקבלתי והתחלתי לעבוד.

גילי: איך? על סמך מה?

אורן: הם אמרו : אוקיי, אין לה תואר, אבל יש לה לימודים בחינוך, ויש לה ניסיון בהפקת אירועים,

אז בעצם סידרו את המשרה כך שתהיה חצי משרה ניהול שלוחה וחצי משרה מפיקת אירועים של המתנ"ס.

גילי: בעצם להשתמש בחוזקות. ואני מדגישה את זה, כי אחד הדברים שאנחנו אומרים בהפרעת קשב זה תחזק חוזקותיך, תמנף את זה.

אורן: כן.

אבל היה לי מזל, כי מי שראה את קורות החיים שלי, זיהה שיש שם משהו שאפשר לעבוד איתו.

עדיין התנאים לא דרשו תואר ראשון, אז אפשר היה להשתמש בדבר הזה.

אבל שנתיים לתוך התפקיד משנים את תנאי הסף. באים אליי ואומרים לי: "גברת יקרה, אנחנו נצטרך להיפרד,

כי אין לך תואר ראשון. יש לך אפשרות לצאת לתואר ראשון או שניפרד".

ככה אני מוצאת את עצמי בגיל 40, עומדת מול סוגיה של ללכת ללמוד. למה אני צריכה ללמוד?

אני עבודת כפיים! תני לי להפיק אירועים, תני לי להיות בשטח!

לא רוצה תיאוריות, לא רוצה אקדמיה, לא רוצה מבחנים, לא רוצה לכתוב. כבר פיתחתי לי אסטרטגיה,

אני כבר עובדת במקום שאני יודעת לעשות תוכניות. מהדברים שאילן שיינפלד לימד אותי,

ואני מחליטה לצאת ללימודים.

אני מזכירה לך משרה מלאה כמנהלת שלוחת מתנ"ס, שני ילדים עדיין קטנים בבית, והסיבה בוערת מבפנים:

אני יודעת שאני לא טיפשה. אז אני רוצה לעשות אצבע משולשת לכל מי שלא האמין בי, ואני אוכיח שאני יכולה.

זאת המוטיבציה שאנחנו לא רוצים שתהיה אצל ילדים ומבוגרים, יצר הנקמה.

אבל בהפרעת קשב, אם דיברנו על תפקודים ניהוליים, אחד התפקידים הניהוליים זה מוטיבציה:  או חוסר מוטיבציה או עודף מוטיבציה. במקרה שלי, זה היה עודף מוטיבציה והרצון הזה להראות שאני לא טיפשה ואני יכולה.

הסיבה השנייה הייתה, מן הסתם, שאני לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלי. אני רוצה להמשיך ולהתפתח בתחום אז כדאי שיהיה לי תואר ראשון.

והסיבה השלישית שהיא זאת שהכריעה, אם היה ספק, זה הילדים שלי. רציתי שהילדים שלי יראו שבכל גיל אפשר ללמוד.

גילי: איך בפרקטיקה? מה את עושה?

אורן: לפני שהתקבלתי ללימודים אובחנתי עם הפרעת קשב.

גילי: אז רגע, ספרי לי על זה. תסבירי איך הגעת למצב שניגשת לאיבחון בגיל 40?

אורן: הלכתי עם הילדים שלי, היו בעיות בבית ספר. מנהלת בית הספר אמרה איבחונים לשניהם.

ואני לא הבנתי מה היא רוצה, כי חיפשתי כל הזמן את הלקויות למידה.

ידעתי שלקויות הלמידה זה גם גנטי, אז חיפשתי כל הזמן לקויות למידה. מי ידע מה זה הפרעת קשב?

נסענו אבא של הילדים ואני לפרופסור איריס מנור, לאיבחון לשני הילדים.

בשיחת הסיכום היא אמרה לי את המשפט שהתחיל את הכדור שלג ששינה את חיי:

היא אמרה שהפרעת קשב היא 80% גנטית. ואז הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו, לא הבנתי.

זה היה ממש כמו מתוך סרט. You are looking at me? והוא אמר לי: "אבל זה ברור לך שזאת את! זה לא אני".

היום אני יודעת שקוראים לזה אימפולסיביות. אז אמרתי לפרופסור "נו בואי, תעשי לי אבחון, נראה אם זה אני". ככה הגעתי לעשות איבחון. היא עשתה איבחון והיא אמרה: "מזל טוב, כן את הגנטיקה כנראה".

בדיעבד אנחנו יודעים שזה מאבא שלי, כי יש לי 13 אחיינים, מתוכם 9 עם הפרעת קשב

ועוד אח אחד עם הפרעת קשב. זה לקח זמן עד שהכל נחשף, כל האתגרים האלו.

ואז בעצם בפעם הראשונה, יש טייטל.

אז מי אני? זו באמת אני? או שזו ההפרעה שניהלה אותי ככה?

גילי: זו באמת שאלה שככה עולה לי. מה קורה לך כשאת מקבלת את האבחנה הזאת? מה זה עושה לך?

אורן: בדיוק השאלה הזאת. זאת אני מי שאני עד היום? או שזה המוח הדפוק שלי שניהל אותי

ובעצם יכול להיות שאני יכולה להיות מישהי אחרת והתפספסתי 40 שנה ולא הייתי אני?

זה נורא מבלבל. כי להבין את העניין הנוירולוגי הזה, כמה הוא משפיע על מי שאנחנו, ועל כל חוויות הילדות שלנו, על הבגרות…

ואני זוכרת שהדבר הראשון כאילו נחנקתי בקטע שהסתכלתי על הגרוש שלי ואמרתי, כי אני ביקשתי את הפרידה, אז אני הרסתי משפחה בגלל הפרעת הקשב? או שאני באמת דפוקה? או שזה באמת הוא לא בסדר? יכולנו לעבוד על הזוגיות הזאת?

וזה היה הסחרור הראשון.

גילי: מה האמת בדבר הזה?

אורן: שזה היה שילוב של הכל ביחד. אי אפשר לשים את האצבע רק על משהו. מן הסתם לא הייתי מתמגנטת

לבן אדם שבחרתי אילולא הפרעת הקשב שלי.

התקשורת שלנו הייתה יכולה להיות אחרת גם עם הנושא של הפרעת הקשב. אבל אם הוא היה יודע שיש לי הפרעת קשב, יכול להיות שהוא היה יודע להתנהל איתי אחרת.

זאת אומרת שזה הרבה יותר מורכב ממי לא בסדר בתוך מערכת היחסים הזאת, ואיפה הפרעת הקשב היא…

גילי: לא. אני לא שאלתי מי לא בסדר, אני שאלתי איזה חלק באמת, עד כמה זה…

אורן: זה היה שם, ללא ספק, אבל היו גם מרכיבים אישיותיים. זאת אומרת, זה לא רק הפרעת הקשב.

אני יכולה להגיד שהדבר הראשון שעשיתי, זה היה הדבר שאההה (לוקחת נשימה עמוקה) באתי איתו ישר לפסיכולוגית. אמרתי לה: אני רוצה לוודא שפרק ב' שלי לא יחזור על עצמו, כי אני מבינה שעשיתי… זה היה הצפה, משם התחלתי.

ואם זה היה לצורך העניין מאי, אז באוקטובר כבר ישבתי על ספסל הלימודים, ואז קיבלתי טיפול תרופתי ו…

גילי: רגע, את קופצת מאוד מהר על הדבר הזה. תסבירי איך קרה השינוי הזה?

אורן: ביוני קיבלתי את החלטה שבאוקטובר אני מתחילה ללמוד, כשאני יודעת שהפעם אני מצויידת

קודם כל באבחנה של הפרעת קשב, שיש לי טיפול תרופתי, שאני עשיתי עוד פעם אבחון פסיכודידקטי

כדי לתקף אותו. שאני אקבל התאמות, אוקיי?

התאמות זה אומר תוספת זמן, זה חדר בנפרד, זה להתעלם משגיאות כתיב. זאת אומרת באמת קיבלתי רשת תמיכה תומכת טובה, ואני יוצאת לתואר ראשון.

גילי: מה למדת?

אורן: מדעי הרוח והחברה. התחלתי עם התמחות בניהול קהילתי, ובסוף ראיתי שאני אוכל לסיים

את התואר הרבה יותר מהר בלי ההתמחות, אז קיצרתי ועשיתי בשנתיים וחצי, אני חושבת, את התואר הראשון.

גילי: איפה למדת?

 אורן: עשיתי את זה בפתוחה בשילוב בית ברל.

גילי: ואני מבינה שכל המעטפת הזאת עזרה לך, עשתה לך את החוויה יותר נוחה

אורן: זה היה מדהים! ברמות שנפתחו לי העיניים. וואו! איזה עולם יש בחוץ! מה זה כל הדברים האלה?

בחרתי את התואר הזה, כי היה פה את המגזר השלישי שזה כל העניין של ארגונים ועמותות. כי אני עובדת במתנ"ס וחשבתי שאני אמשיך הלאה עם זה.

אז היו קורסים שדיברו תאוריה ואני כבר הכרתי אותה מהשטח. ואז ההארה הזו של: "וואי, מה שאני עובדת ומה שאני עושה, זה כתוב בספרות! זה מתכתב!

זה היה מדהים, פשוט נהניתי מכל רגע. אני מחזיקה משרה מלאה ו-2 ילדים, והצלחתי בזכות זה שכל שבת.

לא הייתי לומדת כל השבוע, לא הייתי נוגעת בחומר, אבל כל סוף שבוע הילדים היו או אצל אמא שלי, או אצל אבא שלהם. פשוט הייתי יושבת מהבוקר 48 שעות, שישי שבת יושבת ולומדת בטווחי הכדור.

היה לי כדור לטווח ארוך וגמעתי בשקיקה את כל מה שאפשר.

בחיים לא קראתי כל כך הרבה, אפרופו לקויות למידה.

כן, בזכות הטיפול התרופתי והלמידה והטכנולוגיה שנכנסה, אז היה לי הרבה יותר קל להתחיל לקרוא.

הכתיבה, התחלתי להנות לכתוב! את הסיפורים שאני מדברת למדתי לכתוב אקדמית, קודם כל.

אבל היום, פוסטים שאני כותבת, אני מדברת אותם. הם עוברים לי בראש בשיחה ואני מצליחה לכתוב אותם. פתאום אני יודעת לכתוב.

והשיא ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", אבל גם כל מבוגר צריך מבוגר שיאמין בו.

היתה המרצה בתואר הראשון, שכל מפגש הייתה דואגת. אני לא יודעת אם היא קלטה אותי, אני לא יודעת

אם היא באמת מאוד רגישה. עד היום אני לא מצליחה לפענח מה היה שם.

זה כל פעם להגיד לי איזה שהוא משהו מעצים כמו: "וואי איזה תשובות חכמות יש לך, או וואי רואים שלמדת,

או רגע בואו נקשיב, לאורן יש משהו חשוב להגיד. איך את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

אם זה רק לעבור ולשים יד על הכתף שלי, ולהגיד איך אני שמחה שאת פה בשיעור.

עכשיו, יכול להיות שהיא עשתה את זה עם כולם. אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שאני בחוויה שלי הייתי מוארת ממנה.

אני מדברת על זה, וזה נורא מרגש אותי (בוכה בהתרגשות) כי בסוף…

גילי: מדהים! לא יודעת עד כמה האישה הזאת… האם דיברת איתה, אם היא באמת יודעת מה היא עשתה,

אבל בייחוד בכל העולם הזה של הלמידה והחינוך, שיש אנשים שיכולים להיות אור מאוד גדול לאנשים אחרים,

זה מטורף!

אורן: (ממשיכה לדבר תוך כדי בכי והתרגשות)

זה מטורף עוד יותר כשאתה ילד ולא קיבלת את זה אף פעם.

סוף כל סוף המבוגר המשמעותי הזה מגיע בגיל 40! אתה מחכה לזה, וזה קורה!

גילי: תחשבי שיש כאלה שמחכים וזה לא קורה!

אורן: (ממשיכה לדבר תוך כדי בכי והתרגשות)

נכון, הם לא יודעים אפילו שיש מישהו שיכול לעשות את זה עבורם.

והמדהים היה שהיא לקחה אותי לשיחה בסוף התואר, והיא אמרה לי תקשיבי: "תמשיכי לאקדמיה!

האקדמיה צריכה אנשים כמוך, את נולדת להיות מרצה. לכי! אני מבטיחה לך שלא משנה מתי את תצטרכי המלצה, כי צריך המלצה לתואר שני, אני אזכור אותך תמיד"

ושנה אחרי זה אני מוצאת עצמי בבר אילן בתואר שני, כשהיא אחת הממליצות.

ואני עושה תואר שני בשנה אחת ומשם, זהו! לא הפסקתי ללמוד יום אחד מאז!!!

(זועקת) יום אחד לא הפסקתי ללמוד! אם זה קורסים רישמיים, השתלמויות ולימודי תעודה הדרכת הורים, התמחות בהפרעת קשב, ניהול טיפול, Case Management. Lite CBT.

לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח ולהיות אורן שאני היום מהרגע הזה!

(מתרגשת) לחשוב שזה לקח לי 40 שנה! ולכן אני קוראת לעצמי משה רבינו של הפרעת הקשב.  

לקח לי 40 שנה, ללכת במדבר של קשיים חברתיים, קשיים רגשיים, קשיים לימודיים, קשיים משפחתיים.

כל נקודה שאפשר לשים עליה: הקריירה, הקטע של להיות עצמאית, הקטע של להיות שכירה.

(זועקת) כל מה שכתוב בספרים בארבעים שנה האלו חוויתי! חוויתי! כאילו יודעת במה מדובר,

רק חבל שאף אחד לא אמר לי שיש ספרים כאלה, כדי שאני אדע מה אני חווה!

וסליחה… אני לא יודעת למה זה הציף אותי כל כך.

גילי: זה טוב, צריך גם את זה.

אורן: כן.

גילי: רגע, אז את אומרת שדי מהר את עוברת לתואר השני. מה למדת?

אורן: תואר שני למדתי אנתרופולגיה וסוציולוגיה עם התמחות בייעוץ אירגוני, ייעוץ אישי, הנחיית קבוצות. ותת-התמחות (צוחקת) עוד התמחות לקחתי של המגזר השלישי, כי עדיין חשבתי שאני אמשיך בעולם העמותות. חשבתי שאני אמנכ"ל עמותות גדולות ואני אלך לעולם של המגזר השלישי.

גילי: ואת באמת חוזרת וממשיכה לעבוד שם במתנ"ס?

אורן: לא. בזמן שאני בתואר, בשנה השנייה

גילי: בתואר השני?

אורן: בתואר הראשון. אני מה שנקרא "מתפוטרת". מפטרים אותי ואני מתפטרת, משהו פוליטי,

בכלל לא קשור לעניין מקצועי. אני עוזבת ועוברת לרעננה לנהל עמותה קטנה בתוך בית ספר.

הקימו מיני מתנ"ס בתוך בית הספר, עמותת הורים, חינוך בלתי פורמלי, מתקדמת לתפקיד הזה.

ואז אני מחליטה לצאת לתואר שני, כי אחרי שנתיים שעבדתי שם עברתי אירוע בריאותי שניתק אותי.

הייתי מאושפזת המון זמן ,ואז באה כזאת הארה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "את כמעט מתת,

מה את רוצה לעשות עם החיים שלך?

ואמרתי לעצמי (אומרת תוך כדי צחוק ובפאתוס) תואר שני! אני רוצה ללמוד! כן! אני רוצה ללמוד!

פתחתי את האינטרנט, ראיתי את התואר הזה, נרשמתי, שלחתי מייל.

אני אפילו לא זוכרת שעשיתי את הפעולות האלה, אני רק זוכרת שמצאתי את עצמי באוקטובר בבר-אילן,

יושבת, כולי בהתרגשות כאילו התקבלתי למשהו יוקרתי כמו הווארד לפחות.

מרוב שהייתי בהלם שגם התקבלתי וגם אני יושבת ללמוד, עזבתי את העבודה.

אמרתי אני אקח שנת שבתון כי זה תואר בשנה.

גילי: איך עברת כל כך מהר לשלב הזה? בזכות מה? בזכות הכדורים?

מה עזר לך לעשות את ההרשמה המהירה וכל הדבר הזה?

אורן: אהה, לא לא לא, ממש לא.

אני לא אחת שלוקחת טיפול תרופתי על בסיס יומי /שבועי /חודשי, ממש לא.

האור הזה שאותה מרצה הדליקה, הוא פשוט המשיך לבעור שם, האמירה שלה – היא חילחלה!

בגלל זה זה מרגש אותי! (מתייפחת)

גילי: זה מדהים! תקשיבי, זה סיפור מטורף. את פגשת אותה פעם?

אורן: לא. אם אני רוצה, אני יכולה עכשיו למצוא אותה. זו לא הבעיה.

גילי: אבל למה בעצם את אומרת לי שאת לא תלכי להגיד לה?

אורן: אממ… (מתייפחת) כי אני מפחדת שהיא לא תזכור את זה, שהייתי סתם איזו סטודנטית בשבילה.

שהנרטיב הזה שאני מספרת לעצמי…

גילי: קודם כל עובדתית, התקבלת בהמלצה שלה ללימודים

אורן: נכון

גילי: עובדתית, יכולת ללמוד בהמלצה של גם עבודה סוציאלית. אז גם אם היא לא תזכור את זה,

למרות שאני חושבת שדברים כאלה אנשים כן זוכרים, אז גם אם היא לא תזכור את זה,

אלו דברים שעובדתית קרו.

אורן: (מתייפחת) אני פה זולגת כולי מהתרגשות מהדבר הזה.

זה איזה שהוא סיפור ששומר עליי, שממשיך לתת לי את התקווה, מחזק אותי, שעושה אותי מיוחדת!

זה סיפור שהוא גדול! אני עשיתי אותו אולי גדול מדי,

אבל אז, אם אני אבוא ואני אשב מולה והיא תגיד: אורן, נכון את אחלה ואני זוכרת אותך, את באמת היית מיוחדת" ובזה זה ייגמר, אז איפה כל ה- וואו שאני הרמתי לעצמי, ועשיתי ודיברתי.

לא בטוחה שאני רוצה שהאוויר הזה יירד מהבלון הזה.

גילי: אני מבינה, אבל אני, תראי… אומרים עלי שאני סופר אופטימית, אני ישר חושבת שעצם העניין,

כאילו ככה אני מסתכלת, זו פעם ראשונה שאני שומעת את הסיפור, אני לא מכירה אותך הרבה מעבר.

תחשבי, באה אישה, ולא משנה מה יגידו לך עכשיו,  אפילו לא משנה מה היא תגיד עכשיו.

היא הדליקה אצלך, כמו שאת אומרת, איזה שהוא אור פנימי. את האור הפנימי הזה הוביל אותך לעשות

את כל מה שאת עושה, ואת ממשיכה לעשות את זה כמה שנים מאז?

אורן: 10-15

גילי: אז אני חושבת שזה מזמן עבר את ה…

אני מבינה את מה שאת אומרת, הנרטיב הזה שאת לא רוצה לפוצץ.

אבל אני מסתכלת על המציאות, ואני אומרת: נכון ,החשש הוא לגיטימי, אני מבינה גם את המטענים,

אבל תסתכלי על עצמך! מה עשית ב- 10,  15 שנים האחרונות, את כבר מזמן עברת שלב ההוכחה!

אורן: (גורפת בחוטמה ואומרת כשהיא רגועה) זה… אני מסכימה איתך.

גילי: באתר שלך כתבת: "החיים הם מה שאתם עושים מהם". ספרי לי על זה קצת

אורן: “Life is what you make of  it”

בתקופת האבטלה בין להיות עצמאית לבין להיות שכירה, ולהיות שום דבר ואף אחת, זו הייתה שנה

מאוד מאוד קשה רגשית. ואפרופו לרדת ולהתרסק, דכאונות, היו ימים שלא הייתי יוצאת מהמיטה.

נכנסתי לאיזה חנות יד שניה, כי זה האני מאמין שלי, והיתה שם שרשרת עם תליון שהיה

כתוב עליו: “Life is what you make of  it”, וכל השנה הזאת הלכתי איתה ואמרתי לעצמי:

"החיים הם מה שאת עושה מהם, ואת יכולה להפוך אותם למה שאת רוצה, יש לך בחירה".

זו הפכה להיות המנטרה שלי שכל בוקר הייתי קמה ואומרת: החיים הם מה שאני אחליט שהם יהיו.

באיזה שהוא שלב גם עשיתי קעקוע של לב עם דופק והמילה Life, כי ה- what you make of  it

היה  ארוך מידיי, וזה היה יכול להראות שואתי קצת.

אני חושבת שפשוט יש לנו את הבחירה לעשות מהחיים מה שאנחנו רוצים.

גילי: אני חושבת שהסיפור הזה מתכתב מעולה עם מה שאמרתי קודם, שתראי את,

מה עשית במשךה- 10, 15 שנים האחרונות. מדהים.

איך הגעת להתעסק בתחום של הפרעת קשב?

אורן: אחרי שסיימתי את התואר השני, התחלתי לעבוד כמנהלת צהרון ברשת צהרונים. בתוך בתי ספר, כמה צהרונים. משהו ניהולי כזה, אבל גם חינוכי, כי שוב, במהות שלי אני אשת חינוך. אי אפשר לקחת את זה ממני.

עם איזה ילדים היו יותר אתגרים? עם ילדי הקשב.

הם אלה שכל הזמן מדריכים מתלוננים עליהם, המנהלת, כולם מתלוננים כל הזמן.

ומצאתי את עצמי המון בשיחות עם הורים ומדברת איתם, מסבירה להם, כי כבר התחלתי לקרוא ולהכיר קצת הפרעת קשב על עצמי ועל הילדים שלי. ותמיד נתתי את הילדים שלי כדוגמה. מה אני עשיתי איתם, שהלכתי לאבחון וכאלה.

ואז יום אחד ישבנו בממ"ד עם כמה קונדסונים. נתתי להם לשחק איזה שהוא משחק, וכשבאתי לשבת על הכיסא, אחד הילדים משך לי את הכסא ואני נפלתי. כולם צחקו, כי זה נורא מצחיק כשאישה נופלת על התחת שלה.

אבל זה היה רציני. נפלתי על עצם הזנב וגם נהייתה לי פריצת דיסק. זו כבר היתה תאונת עבודה.

אמרתי טוב, אני אלך להיות מדריכת הורים, כי אני ממש טובה בלדבר עם הורים, אבל אם אני אהיה מדריכת הורים, אז רק להפרעת קשב.

בזכות הילד הזה שמשך לי את הכיסא, המשכתי ללימודים. ואז להתמחות הפרעת קשב, וככל שצללתי לזה יותר, זה עולם אינסופי.

זה כמו "אהלן קיסריה!" האורות נדלקים ואני נותנת את הכי הכי שאני יכולה לתת, כדי לייצר את העניין.

זה לעשות את הדבר שהכי כיף לי איתו, והכי משמח אותי לדעת שאני עוזרת לאחרים.

גם אם זה קצת. זהו האור הזה שלמדתי ממנה.

גילי: מה התוכניות להמשך?

אורן: להגשים את החלום, ומה החלום? לעשות דוקטורט.

גילי: במה?

אורן: בהפרעת קשב, חינוך מיוחד. להישאר בנישה שלי, אבל לעשות תואר שלישי.

פעמיים התקבלתי: פעם אחת קיבלתי פיק ברכיים, התקף חרדה ולא תפקדתי.

כל כך נבהלתי, כי בשבילי דוקטורט זה כאילו השיא. מסתבר שיש גם פרופסור, אבל לשם לא שואפת.

ופעם שניה התחילה הקורונה. אז אמרתי לעצמי: "אין לי אסטרטגיות ללמוד בזום, אני לא מתחילה את הדוקוטורט בזום".

גילי: אוקיי, ועכשיו מה?

אורן: אמא שלי, שתחייה עד מאה ועשרים, אישה בת 87, ניצולת שואה, שרק אני תומכת בה.

כי אחותי גרה בחו"ל ובעצם הכל עליי. חס וחלילה משהו יקרה לה והיא תצטרך אותי,

אני לא יודעת להיות גם וגם וגם. אני מאוד טוטאלית.

ומצד שני, יש גם חלום לטייל ולעבוד מרחוק להיות נוודית ככה, קצת לשחרר מהכאן.

ולעבור דירה!! (צוחקת ארוכות)

גילי: מה הטיפ שאת רוצה לשתף את המאזינים מתוך הדרך שעברת?

אורן: אני אתחיל ואני אגיד שללכת לאבחון זה לא אומר טיפול תרופתי.

זה קודם כל בשביל לקבל איזה שהיא פרופורציה והבנה של מה מנהל אותי, ואיך אני מתנהל בחיים.

אני פוגשת הרבה מבוגרים, הורים שבאים אלי והם אומרים לילד יש הפרעת קשב

והם אומרים: אהה, כן… זה בטח ממני, זה לא להבין איך הפרעת הקשב הזאת מנהלת את החיים שלנו.

ויש היום כל כך הרבה כלים שיכולים לעזור לנו להתנהל בצורה הרבה יותר טובה, והרבה יותר קלה,

עם פחות אנרגיות, וסטרס ולחץ. יש משהו בלעשות אבחון שמאפשר את זה.

זה גם נותן איזו שהיא לגיטימציה לבוא למקום העבודה, אם אתה שכיר, או אם אתה עצמאי ולהגיד

אני צריך לעבוד בצורה כזאתי.

אני פתאום מבין ואני לא צריך לחפש אסטרטגיות, ולהיכשל באיזה שהוא עסק בשביל להצליח אחר כך

בעסק אחר. אפשר לחסוך את זה.

מבחינתי הנקודה אור זה בלהבין את הפרעת הקשב, לעבור איבחון, לקבל הסבר. לקרוא,

להבין מה זאת הפרעת הקשב.

להבין שלכל אחד יש הפרעת קשב בצורה אחרת, בעוצמות אחרות. בא לידי ביטוי במקומות אחרים.

הפרעת קשב נמצאית 365 ימים 24/7, היא באה לידי ביטוי בכל התחומים: בזוגיות, בהתנהלות הכלכלית,

בעבודה, במשפחה, בטיול ובחופשה.

אי אפשר להתחמק מזה, אבל אפשר ללמוד לנהל את זה ואפשר לחיות עם זה ממש ממש טוב.

אז חבל לוותר לעצמנו.

הפרעת הקשב הרבה פעמים בוחרת עבורינו את העיסוק.

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, אבל הרבה פעמים היא בוחרת עבורנו.

ואם נלך עם זה ראש בראש, ודווקא איפה שהכי קשה להפרעת הקשב להיות, דווקא בזה נחליט שאנחנו רוצים לעבוד, אז יהיה לנו מאוד מאתגר.

אבל אם נעצור ונראה מה החוזקות של הפרעת קשב. שלי- דיברנו על הפה שלי,

אז יכול להיות שאני צריכה לפתח את עצמי בכיוון הזה.

זה אף פעם לא מאוחר! בכל גיל אפשר לעשות שינויים, בכל גיל אפשר לשפר את איכות החיים.

ובלי שום קשר ללימודים, היום הלמידה יכולה להיות גם אוטודידקטית.

כל שינוי שרוצים לעשות, לא להישאר תקועים!

איפה שלא טוב, לבדוק את האופציות. לא להשאיר אותן רק בתוך המחשבות, אלא באמת לצאת ולחקור ולבדוק. כי אנחנו מבלים את רוב הזמן שלנו בעבודה ואם שם לא יהיה לנו טוב, זה יקרין על הכל!

גילי: תודה רבה אורן על השיחה המדהימה

אורן: תודה רבה על הזמן שלך 

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~