הפרעת קשב וריכוז – אפשר לעשות עם זה קריירה

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.  

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. 

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם. 

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית. 

בפודקאסט היום אני מארחת את שוש מעוז אריה, מנטורית ומאמנת למימוש פוטנציאל אישי ועסקי, מומחית באימון להפרעת קשב וניהול עצמי אפקטיבי לבעלי עסקים, מנהלים ומשפחות.

שוש עוזרת לאנשים עם הפרעת קשב וריכוז בניהול עצמי והתארגנות אפקטיבית מול ביטויי ההפרעה בכל תחומי החיים, כדי שימצו את הפוטנציאל האישי והעסקי שלהם ויצליחו בחיים.

שוש מפתחת "על מה ולמה", משחקי קלפים בנושא ערכים, לאנשי מקצוע ומשפחות.

היא מנחה את סדנאות "דרך ערך", סדנאות ערכים חווייתיות למטרות שונות, בהן היא עושה שימוש במודל  "דרך ערך" שפיתחה – מודל אימון ייחודי לזיהוי ערכים אישיים ועסקיים.

אנחנו מדברות על:

• הדרך שעשתה עד שהגיעה להיות מאמנת לטיפול בהפרעת קשב וריכוז
• מה זו הפרעת קשב וריכוז 
• על סגנונות למידה שונים וכיצד לבחור את המתאים לכם
• כיצד מתבטאת הפרעת קשב בעבודה
• איך מתמודדים עם הפרעת קשב בעבודה
• איך מתמודדים עם מנהלים, עובדים וקולגות שהם בעלי הפרעת קשב 

וכמובן טיפ עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי:  שלום שוש מעוז אריה, ברוכה הבאה למחילת הארנב!

שוש:  שלום גילי, ותודה שהזמנת אותי!

גילי:  אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על התמודדות עם הפרעות קשב וריכוז בקריירה, 

אבל בואי נתחיל מההתחלה. ספרי בבקשה בכמה מילים מי את היום שוש מעוז אריה.

שוש: אני אמא לשני בוגרים, סבתא לחמישה נכדים, חיה בזוגיות ברחובות. אני מאמנת אישית ועסקית ומומחית בהפרעת קשב וריכוז. שימי לב שאמרתי הפרעת קשב וריכוז ולא הפרעות קשב וריכוז.

אני מרצה, מלמדת את תחום האימון לבעלי הפרעת קשב מאמנים שסיימו הכשרה בלימודי אימון אישי ואני מלמדת אותם את ההתמחות בהפרעת קשב וריכוז. בין יתר עיסוקיי אני מפתחת כלים אימוניים בנושא ערכים לעבודה עם קהלים שונים ומגוונים שיש זיקה בעבודה שלהם לנושא של ערכים. אני עובדת עם עסקים, ארגונים, משפחות. אני עובדת עם אנשים.

גילי: יפה.

איך התחלת את דרכך בעולם העבודה?

שוש: אני למעשה כל חיי עבדתי בארגונים גדולים. ארגון שחשוב לספר עליו, בעיקר וקשור מאוד למה שאני עושה היום הוא חברת נס טכנולוגיות, שם הייתי בתפקיד ניהולי בכיר במטה משאבי אנוש. בתחום גיוס משאבי אנוש.

ב-2004 פרשתי לחיים עצמאיים מתוך כוונה לעשות לביתי אחרי כל כך הרבה שנים בתחום הזה כשכירה.

גילי: אני רגע קוטעת אותך, כי את הקפצת אותנו ישר לתפקיד הבכיר, אבל בטוח שלא התחלת מהתפקיד הבכיר ב- NESS.

שוש: חד משמעי לא, בוודאי. 

גילי: אז אם את מוכנה לשתף אותנו קצת בהיסטוריה.

שוש: בשמחה רבה.

התחלתי כפקידה בדואר לפני השירות הצבאי כארבעה חודשים, ואחרי השירות הצבאי יציאה ללימודים, למדתי סיעוד. בתום השנה השלישית התחלתי לעבוד בתעשיה האווירית במרפאה שלהם לצורך בדיקות תעסוקתיות, כחלק מתהליך הגיוס בתעשייה האווירית.

משם עברתי לחברה בשם אורבוטק עבדתי באורבוטק, בהנהלה של החברה, בחברה נהדרת אך לאו דווקא בשביעות רצון מבחינתי שלי בתפקיד שעשיתי, שהיה להיות יד ימינו של דובר החברה.

משם עברתי לחברה קטנה יותר, חברה ממשלתית הפעם בשם חברת גפים, שם שימשתי בתפקיד מזכירת המנכ"ל.

גילי: אז רגע, אני עוצרת אותך כדי לעשות סדר לי ולמי שמאזין: התחלת מעולם הסיעוד והעבודה הראשונה שעשית עדיין הייתה בתחום שקשור לדבר הזה. אבל אחר כך הדברים שעשית כמו עוזרת לדובר וכל מיני דברים כאלה, הם לא.  איך הגעת ל..?

שוש: נכון. בעצם עברתי לתפקידים אדמיניסטרטיביים, מפני שבאותו זמן בחיי החלטתי שאחות זה לא מה שאני רוצה להיות. כבר אז, בשנת 81'- 82', התפיסה שלי את תפקיד האחות המוסמכת היה הרבה יותר גדול משמעותי וחשוב מאשר מה שהוא היה בפועל כשהגעתי להתחיל את העבודה בבית החולים. אומנם החלום שלי היה להיות מיילדת, אבל הרגשתי שהדרך הזו, אני הייתי במחזור הראשון של תלמידות שלמדו בבית החולים וולפסון. מחזור ראשון של מקצוע שהפך להיות סיעוד ולא בית ספר לאחיות מוסמכות. מן הסתם נדרשנו להיות בעלות תואר אקדמאי, כלומר כל תחום הלימודים הזה עבר שינוי וגם בית הספר שנפתח ככה בקול תרועה רמה, הביא כאילו איזו רוח חדשה וקיבלנו תחושה שזה הולך להיראות אחרת, שתפקיד האחות הולך להיות הרבה יותר משמעותי. 

מיותר להגיד שנורא חשוב לי תפקיד שאני ארגיש בו משמעותית, שאני ארגיש שאני תורמת מעבר לשכר ולכל מה שאנחנו יודעות שחשוב, ואז באמת, להיות אחות מיילדת ירד מהפרק. פשוט לא הייתי יכולה, לא הייתי מסוגלת להמשיך את העשייה בתוך בית החולים כשאני יודעת שבפועל אני לא באמת מי שהייתי רוצה להיות. ולכן עזבתי את התחום והלכתי באופן אינטואיטיבי אז לדעתי, לא כיוונתי לשם, למקומות של לעבוד עם אנשים, כי אני אוהבת אנשים, אני טובה בלעבוד עם אנשים, אז בכל מקום או מישרה שהיתה כרוכה בעבודה עם אנשים, וכמה שיותר זה יותר טוב, מן הסתם, אז מצאתי את עצמי בתפקידים כאלה.

גילי: אני מבינה את מה שאת אומרת, אבל להגיע להיות העוזרת של דובר של איזושהי חברה, צריך איזשהו בסיס, איך קיבלת את התפקיד?

שוש:  אני חושבת שלפחות בתחילת דרכי היה לי שילוב של נתונים טובים מצד אחד, אבל גם לא נעים להודות, גם קצת מזל בצד השני. לא נעים להודות שצריך שכל, אבל צריך גם מזל.

היו לי כמה פעמים מזל כשמישהו האמין בי, מישהו ראה את היכולות, מה שאנחנו קוראים היום פוטנציאל, ואיפשר לי את המקום הזה, ואני לא אכזבתי. 

זה גם היה בחברה שעברתי אליה לאחר מכן, שהייתה חברת הייטק קטנטנה של 200 עובדים בשם קומפו, בשנת 93' או 94'. החברה הזו נרכשה על ידי בעלים יהודי אמריקאי בשם משפחת וולפסון שרכשה 6 חברות גדולות, ביניהן קומבו, אותו בית תוכנה שעבדתי בו, והיא הפכה להיות חברה רב-לאומית גדולה.

כלומר, התחלתי בחברה קטנה גם שם כמזכירת המנכ"ל.

הרבה פעמים אנחנו מגיעים למקום עבודה עם יכולות ופוטנציאל מאוד גבוהים ומתאימים, רק לפעמים איזה מגייס, ואת זה אני אומרת גם מניסיוני האישי בגיוס, המגייס מהצד לא רואה את זה, או לא מסוגל לנבא באיזשהו אופן הצלחה או אי הצלחה בתפקיד ולא ילך על זה. כי זה פרטים טכניים יבשים בקורות חיים ולא איזה גיוס שבאמת מסתכל או בוחן כמו שאמרתי את הפוטנציאל. צריך לדעת לראות את הפוטנציאל ולא רק את הניסיון שכתוב בקורות החיים היבשים.

לאה אטד הייתה המנכ"לית של חברת קומפו ואני הייתי המזכירה שלה, יד ימינה. יום אחד ישבתי בעמדת המזכירה והגיעה יועצת ארגונית לפגישה עם לאה. היא עמדה בעמדת המתנה ודיברה איתי כמה דקות עד שלאה תסיים פגישה קודמת. לי היא לא אמרה שום דבר, אבל כשהיא נכנסה ללאה, השאלה הראשונה שהיא שאלה את לאה היתה: "תגידי, מה הבחורה הזאת עושה בעמדה שם? למה היא שם? היא צריכה להיות במקום אחר!" זה התיישב מאוד טוב, עם מה שלאה מראש כבר חשבה מה לעשות איתי. אני לא ידעתי, אבל לאה כבר חשבה מה לעשות איתי קודם, אז היא הזמינה אותי לשיחה, ואמרתי לה שהמקום שאני הכי רוצה להיות בו זה משאבי אנוש. אני אוהבת אנשים, זה נראה לי המקום הכי טבעי להיות בו. 

אני לא מגיעה מרקע והשכלה או לימודים של משאבי אנוש, אבל התחלתי שם ולמדתי משאבי אנוש מהתחלה: לקרוא קורות חיים, ללמוד לקרוא קורות חיים וכו'.

לימים התקדמתי והחברה כאמור נרכשה וזה הפך להיות מיזוג הגדול בארץ בזמנו של שש חברות כאלה. התחלתי כרכזת גיוס ולאחר מכן מנהלת גיוס של כלל NESS.

 גילי: והיית צריכה להשלים לימודים בשביל זה?

שוש: לא. אני השלמתי לימודים באופן עצמאי.

גילי: ON THE  JOB.

שוש: באופן דידקטי, ON THE JOB TRAINING לחלוטין וניהלתי צוות של עובדים שהם עצמם היו בוגרים בתחום הלימודים הזה. זה באמת היה מקום עבודה מאוד מאוד מעניין, מגוון, בתקופה מאוד מאוד מאתגרת של שינויים תרבותיים, ארגוניים וכל המשתמע מכך כשעושים מיזוג.

גילי: למזג 6 חברות.

שוש: למזג שש חברות ולא סתם: חלקן צעירות ונקרא להן מודרניות ומתקדמות וחלקן הן חברות ותיקות מאוד של 30 שנה עם תרבות ארגונית מאוד מגובשת ונוקשה, ולערבב את העובדים מפה ומפה לא היה קל.

זו היתה תקופה מאוד מאתגרת, מאוד מעניינת, שלא לדבר על זה ש- NESS היתה בפריחה מאוד גדולה עם גיוסים של מאות עובדים בשנה, מסה מאוד גדולה של גיוס וקליטה של עובדים, צוות גדול שניהלתי.

גילי: יפה. למה פרשת מעולם ההייטק?

שוש:  בשנת 2004 נכנסתי לניתוח מאוד בהפתעה, ניתוח לכריתת אונה בריאה הימנית שלי. כל הדבר הזה הגיע אליי פתאום בבדיקת סקר מנהלים שעשיתי מטעם העבודה.

הלכתי לעשות את בדיקת סקר המנהלים עם מנהלת נוספת, לאחר בדיקות הדם וצילום חזה התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, ואז פתאום קראו לי ושאלו אותי האם נפלתי פעם, האם קיבלתי מכה, האם קרה משהו, כי רואים נקודה שחורה בריאה שלי וצריך לברר. וככה התחיל איזה שהוא תהליך בירור, די מורט עצבים כי הגעתי בריאה לחלוטין ואני לא מבינה מה רוצים ממני.

בפועל, מתגלה שיש לי גידול שפיר בריאה הימנית, הוא קטן וצריך לבדוק מה קורה איתו ולכן עשינו מעקב שלושה חודשים. הסתבר שהגידול הזה הוא פוטנציאל להפוך מגידול שפיר לממאיר ולכן מאוד כדאי להוריד אותו, במיוחד כשהוא יושב באיבר מטרה כל כך משמעותי בגוף האדם.

מלמחרת אותו יום נעדרתי למשך חודשיים מהעבודה. זה נחשב ניתוח גדול בהגדרה שלו ברפואה וכך הייתי חודשיים כואבים ביותר בבית. זהו אחד האיזורים המעוצבבים ביותר בגוף האדם.

אבל החודשיים האלה, כמו הרבה עצירות בחיים, הובילו אותי לחשוב הרבה על העבודה. 

אז בעלי, זכרונו לברכה, היה מנכ"ל חברה ותמיד הוא אמר לי: "שוש תראי, אני מנכ"ל, שימי לב מתי אני מגיע הביתה ומה אני עושה כשאני בא הביתה, ושימי לב מה את עושה. אני לא מזלזל בתפקיד הבכיר שלך, אני יודע שהוא בכיר, אבל שימי לב מה את עושה כשאת באה הביתה".

גילי: מה הוא עשה כשהוא בא הביתה? ומה את היית עושה?

שוש:  העניין הוא מה הוא לא עשה. הוא לא עבד. אני כשהגעתי הביתה הבאתי איתי את הפלאפון של העבודה שאומר אני לרשותכם. מי שנמצא בעולם ההייטק יודע מה זה אומר. שאני לרשותכם כל הזמן, אין גבולות, ויש לחץ של גיוסים ושל עבודה וזה לא נגמר.

המחשבות על זה הביאו אותי לזה שהחלטתי שאני לא רוצה עוד, למרות שלא הרגשתי את הלחץ, שום דבר, מאוד נהניתי מהעשיה.

זה בעצם הדבר המתסכל, אתה מרופד בכל כך הרבה טובות הנאה, אנחנו שנמצאות בעולם של שינוי, יודעות שכדי לעשות שינוי באמת אתה מוכרח לוותר על טובות ההנאה האלה, אחרת לא תצליח לעשות שינוי. לרוב, זה מה שמחזיק את האנשים במקום.

אני החלטתי שאני רוצה את השינוי הזה לעצמי. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, לא שיצאתי מהעבודה ואמרתי מחר אני הולכת להיות מאמנת, ממש לא.

אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "את לא הולכת לחפש עבודה עכשיו כשאת בתוך העבודה, כמו שאנחנו ממליצות לאחרים לעשות, את לא מסוגלת. כי את צריכה פניות לזה בכל מובן, התפקיד שלך כל כך עמוס ולחוץ ועם אחריות, בואי תעזבי, ממילא יש לך תקופת חסד כשאת מסיימת, ותחשבי לך בשקט מה את רוצה". אני גם יכולתי להרשות לעצמי מן הסתם בתקופת הגיל הזאת לעשות את זה. 

גילי: באיזה גיל זה היה?

שוש: 45.

גילי: בדיוק הגיל.

שוש: נכון, BY THE BOOK. ואז מצאתי את עצמי ב- 3 חודשים הכי טובים להיות בהם, במובן הזה של באמת לקום בראש נקי. אין שום דבר שאת צריכה לעשות, יש רק לחשוב על מה שאת רוצה לעשות, ולכאורה באמת הכל פתוח. אני לא מוכרחה להביא הביתה משכורת X לפרק זמן מסוים. רק לחשוב באמת מה אני רוצה.

החזרתי את האוטו, את המפתחות וכו', מצאתי את עצמי הולכת ברחובות ראשון לציון, אז גרתי בראשון, נהנתי ללכת ברגל. אין לי אוטו, אני לא רוצה לקנות אוטו, אני בוחרת עדיין לא לקנות אוטו. ובעיקר בעיקר חשבתי לעצמי מחשבות.

גילי: איך הגעת לתחום הפרעת הקשב?

שוש: רוב אלה שבאים ללמוד להיות מאמנים, או שהם עצמם עם הפרעת קשב, או שיש שלהם, בן זוג או בת זוג עם הפרעת קשב, או ילדים, או גם וגם, כי היום אנחנו יודעים שזה תורשתי.

הבן שלי, שהיום הוא בן 37, היה בחור צעיר שחיפשתי לו מישהי שתעבוד איתו על הקשיים שיש לו בעקבות הפרעת הקשב, אבל אמרתי לעצמי שזו לא תהיה פסיכולוגית, הוא לא יתחבר לפסיכולוגית. הוא לא יתחבר לרעיון לשבת על כסא, כמו שאנחנו יודעות איך מתקיים מפגש כזה, הוא לא יתחבר.  

לראיין אני יודעת, אז התחלתי לראיין ולשאול שאלות לפי כל מיני שמות שמצאתי באינטרנט, בשביל לדעת האם היא מתאימה לעשות עבודה עם הבן שלי. אחת הנשים ברשימה הייתה אישה בשם ליסה גרוסמן. ליסה היא פסיכולוגית, חלוצת האימון האישי לבעלי הפרעת קשב בארץ, למעשה הביאה את התחום הזה לארץ.

"שוש, את מאמנת?" היא שאלה אותי, ואמרתי לה: "לא, למה את שואלת?" "כי את מדברת כמו מאמנת, את שואלת שאלות של מאמנת". אמרתי לה: "ליסה, את לא תאמיני, את מתדפקת על דלת פתוחה. אני בתקופה בחיים שלי שאני עושה חשיבה וזה מה שהכי מתגבש לי שאני רוצה לעשות". אז היא אמרה לי: "לכי על זה" וכבר היו בידי רשימות של מקומות ללמוד בהם אימון.

מכאן הדרך קצרה ופניתי ללימודי האימון. אז זה לא שעזבתי את ההייטק בגלל הבן שלי, ממש לא. אבל הבן שלי הוא הסיבה שבגללה נכנסתי לעולם הפרעת הקשב.

חשבתי על עצמי, היכולות שלי, התשוקות שלי, מה אני רוצה ואיפה החוזקות שלי באמת, אז הכיוון של עבודה עם אנשים היה לי מאוד ברור ומובן, לא משנה מה אני אעשה בחיים, זה יהיה עם אנשים.

אני מאמנת בוגרת מחזור מספר 2 של מאמנים בארץ, זאת אומרת שאני מאמנת מאוד ותיקה. לא היו אז כל כך הרבה נישות, אם בכלל. אני זוכרת שהדבר שקפץ לי, ככה אני קוראת לזה מהלב, זה הנושא של אימון להפרעת קשב. כי יש לי את זה בבית, אני יודעת מה זה אומר, אני רוצה לעזור, ואני גם מבינה שזה מאתגר הרבה מאוד אנשים בכל הגילאים. אז מצאתי את עצמי כמעט אוטומטית הולכת לזה, כלומר איזה קריאה מהלב ללכת המקום הזה, שאני כמובן מאוד מאוד מודה עליו, כי המקום הזה הוא אפשרות לעשות הבדל ולהרגיש משמעותית, כמו שאמרתי קודם ערכים ומה חשוב, זה בדיוק המקום בשבילי.

גילי: אני לא למדתי אימון בצורה מסודרת, אבל כל החיים שלי אמרו לי תמיד שאני סוג של מאמנת, מנטורית עוד בתקופה שלא המציאו את המילה. אחרי שפרשתי היו לי הרבה מאוד התלבטויות עם עצמי האם אני צריכה ללכת ללמוד את זה בצורה מסודרת, אבל הלב אמר לי לא. 

אחת הדילמות שהייתה לי, כמו שאת אומרת, אוקיי אני יודעת להיות מאמנת, השאלה מאמנת של מה? ואחד דברים שהיו לי ממש ברורים זה שאני לא לא רוצה להיות גם וגם. זאת אומרת יש המון מאמנות שאומרות אני מאמנת לזוגיות ולזה והמון דברים ובעיני זה נראה לי לא נכון, ולא ידעתי מה אני רוצה.

מה שקרה בשנה הראשונה שלי לפרישה, זה שאנשים כל הזמן התקשרו אליי והתייעצו איתי לגבי הקריירה שלהם. אני לא זוכרת אפילו איך הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות. כי אני לא בטוחה שאני הבנתי שזה מה שקורה. לקח לי זמן להבין שזה מה שקורה.

שוש: יש לנו איזו חוזקה גדולה, שהרבה פעמים אנשים תופסים אותנו ככאלה ואנחנו פחות רואים את זה. זה נראה לנו כמו האוטומט שלנו, טוב נו.. אני פחות סופרת את זה שאני טובה בקריירה, את למשל, לצורך העניין. מישהו, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד שבא ואומר לך בעצם את טובה בקריירה, אני צריך את העזרה שלך. זהו איזושהי קריאה מבחוץ דווקא, אבל היא מתחברת, אני מניחה שאם היא לא היתה מתחברת אלייך אז לא היית תופסת אותה.

גילי: נכון, כן. כי בסופו של דבר לקח לי זמן עד שאמרתי לעצמי, אני בעצם עשיתי שינוי קריירה לעצמי, בעצמי, אז אני יודעת לעשות את זה.

שוש: נכון, שבעיניי זה אחד הנושאים החשובים אצל מאמן כשאני בוחרת מאמן, ויש לי הרבה עצות איך לבחור מאמן. אחד הדברים שבעיניי מאוד מאוד חשובים זה שאותו נושא שבו אני בוחרת את המאמן שיאמן אותי עליו, שהוא בעצמו עשה את הדרך, שהוא עצמו עבר תהליך. יותר חשוב לי הדבר הזה לי באופן אישי מאשר איפה הוא למד אימון. זה הרבה יותר חשוב לי כי זה אומר לי הרבה. לדוגמה: אתייחס לעצמי, אני הספקתי להתאלמן  בימי חיי וגם להתגרש, אז כשאני מתעסקת בזוגיות כחלק מכל מה שנקרא גלגל החיים, הרי אנחנו לא חיים בוואקום, אז אני יודעת מה זה, הייתי שם, עברתי את זה על בשרי. זה האימון אמיתי. אז הדבר הזה שהמאמן מביא, כמו שאת בקריירה, מאוד מאוד משמעותי. אז גם אם לפעמים אנחנו לא היינו בוחרות בו באופן פורמלי, זה מגיע אלינו ככה, מישהו מבחוץ קרא לך.

גילי: נכון

שוש: לגמרי

גילי: אז אנחנו עדיין בשאלה איך הגעת לתחום הפרעת הקשב.

שוש: הוא מחבר אותי לעולם הרפואה, שזה בכלל לא משנה שאני לא אחות היום, אבל זה התחום שאני חזקה בו עדיין, אוהבת אותו וחיה אותו ביום יום. כולנו צריכים להבין קצת, או יותר, בתחום הזה כי כולנו חיים ולכולנו יש כל מיני עניינים רפואיים במשפחה והילדים. אז אני מודה גם על החלק הזה, כי הוא כל חיי שימש אותי וגם היום. והחיבור הזה לעולם התוכן הזה שאני אוהבת, ואפילו הקשר עם הרופאים ועם התרופות. אני חושבת שהמתאמנים שלי מרוויחים.

כשאני מאמנת להפרעת קשב ומגיעה עם רקע כזה הם מרוויחים, כי אני מבינה יותר מאשר רק אם הייתי לומדת אימון להפרעת קשב, א' מבלי שהיה לי בבית מישהו עם הפרעת קשב. אני מבינה מה זה אומר, כל תא בגוף שלי מבין מה זה אומר, כי הבן שלי לימד אותי ולא ספרים.

והדבר השני, זה באמת שאני עצמי מתחברת לעולמות תוכן נוספים שמעניינים אותי. זה הופך אותי להיות עם תשוקה עצומה לנושא, שלא לדבר על זה שהדברים שמניעים אותי בכלל זה הרצון לעשות הבדל אצל אחרים.

הייתי הראשונה שבחרה ללכת להתמחות באימון לבעלי הפרעת קשב וריכוז, אז חזרתי ללמוד אצל ליסה גרוסמן ומאז עוד אצל הרבה אחרים, גם בחו"ל וגם כנסים בחו"ל. והיום לשמחתי לא צריך לנסוע לכנסים חו"ל כי הכל מגיע לכאן בזום, אז החיים יותר פשוטים.

הקורס שאנחנו מלמדות – אימון להפרעת קשב הוא רק בזום, שזה מפתיע כי אנשים עם הפרעת קשב לא קל להם בהכרח להיות ארבע שעות בשיעור בזום.

בני אדם לומדים באחת משלוש צורות או דרכים: אחת – למידה חזותית: אלה שצריכים לראות ולכתוב וקוראים בספר ויעשו תרשים זרימה אפילו, כי זה ויזואלי, כך זה עוזר להם ללמוד ולזכור.

אחרים הם אודיטוריים, גם כאלה שיש להם הפרעת קשב, כלומר הם קולטים רק ממה שהם מקשיבים. אז ההקשבה זה הכלי בעזרתו הם לומדים וזה יכול להיות בעזרת ספרים מוקלטים למשל. הסגנון השלישי הוא הקינסטטי, התנועתי, של אלה שצריכים להיות בתנועה בשביל להפנים חומר. 

בני אדם משלבים בדרך כלל שני סגנונות, כלומר אחד ועוד אחד, תמיד אחד מהם יהיה יותר דומיננטי. לדוגמה: הבן שלי הוא אודיטורי וקינסטטי למרות שיש לו הפרעת קשב. הוא צריך להיות בתנועה בהיותו קינסטטי, הוא היה יושב על הכיסא, מתנדנד, עיפרון ביד ו- Walkman, ואמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, אני צריכה שקט בשביל ללמוד, איך הוא יכול ללמוד? גם רעש, גם לזוז?" ומהצד כאמא, מתחשק לך לתקוע אותו בכסא כדי שלא יזוז כדי שיוכל להקשיב, כי נדמה לך שרק ככה הוא יקשיב יותר טוב, אבל זה לא נכון כי זה לא סגנון הלמידה שלו.

גילי: אני נראה לי שאני קצת וקצת…

שוש: יש שאלון פשוט שאת ממלאה ואת מוצאת את עצמך. את תקבלי 3 תוצאות שונות. השניים הדומיננטיים הם השניים שאת. 

זה מתאים לתלמידים, לסטודנטים. 

הרבה בני אדם לא יודעים מה סגנון הלמידה שלהם, ויש טיפים ללמידה לכל סגנון. אז אנחנו דואגות להפוך את הלמידה בקורס ליותר אינטראקטיבית בעזרת כלים שיש בזום וגם מחוצה לו, ואז הלמידה יותר מעניינת וכיפית עם הפסקות מתאימות וכו'. והן עוברות את זה כמו גדולות. הם/הן.

גילי: בשיחתנו המקדימה דיברנו על אנשים מבוגרים שלא מאובחנים. דברי על זה קצת בבקשה.

שוש:  מסתובבים ביננו היום אנשים בגילאים של 40, 50, 60, 70 שלא אובחנו מעולם. אף אחד לא אשם שהם לא אובחנו מעולם, כי חלקם מאוד מאשימים, כי בעבר לא היתה באמת מודעות כל כך גבוהה לנושא הזה, לא אבחנו כל-כך בקלות. שלא לדבר על כך שלא היו כלים. בשנים האחרונות המודעות הלכה וגברה, יש מחקרים רבים יותר בנושא, התפתחות גדולה בתחום. ומאחר וב- 20 שנים האחרונות בערך הרפואה למדה שהפרעת קשב היא תורשתית, יש לה מרכיב גנטי.

אם אני אלך היום לאבחן את הילד שלי, אז רופא טוב יבדוק אם לאמא או אבא, אולי לשניהם יש הפרעת קשב. היום הורים מאובחנים בעקבות ילדיהם ולא להפך. ולפעמים אנשים מבוגרים, גם בלי קשר לילדים, פתאום מוצאים את עצמם נתקלים באיזה מאמר, או באיזה ספר בזמן המתנה לרופא, קוראים שם ומזהים את עצמם במה שהם קראו. ואז המודעות שלהם גוברת והם מתחילים לחפש את המידע שהיום קיים, בצורה קיצונית אפילו, ברשת.

כי פעם לא הייתה הרשת לחפש, ואם חיפשנו היה לנו מעט מאוד מידע. היום כשרק נכתוב את המילה הפרעת קשב נקבל הר של מידע, שפה הסכנה. צריך לדעת איפה לקרוא, לאיזה מידע להתייחס כמידע מקצועי. מי שיש לו הפרעת קשב יש לו קושי הרבה פעמים בביצוע של דברים הוא דוחה דברים, אבל ברגע שכבר יש איזושהיא הבחנה אז יש הרבה מה לעשות. 

החוכמה היא לעשות את זה נכון, להפריד בין דברים שאני צריכה לעשות, כמו למשל אבחון ואיזה שהוא טיפול התנהגותי, אימון אישי. לא לרוץ לעשות טיפול בסוסים, או לשרוף את הכספים על אומגה שלוש וכל מיני כאלה, שבני אדם רצים לעשות. זה נחמד וזה נשמע פיתרון קליל ומהיר, אבל אין קסמים יש עבודה, ועבודה שנותנת פירות כשעושים אותה נכון, הדגש הוא על המילה נכון.

גילי: מהם המאפיינים של הפרעת קשב?

שוש: באופן כללי, קושי בקשב. אנשים חושבים שקשב זה להקשיב –  listening  , אבל זה לא נכון. כאן הכוונה ל- Attention. כל אחד מקשיב, אבל כאן הכוונה ליכולת של המוח להיות בקשב ונוכחות לאורך זמן גם אם המטלה או משימה מסוימת היא משעממת. אדם עם הפרעת קשב, לא נוכח במלואו כל הזמן 24/7 . לפעמים אני יכולה לדבר, ועכשיו נניח שמה שאני אומרת כרגע משעמם אותך ולך יש הפרעת קשב, את עלולה למצוא את עצמך, במלים אחרות המוח שלך, יוצא לטיול שנתי. אז את רואה את הפה שלי ואת תנועות השפתיים שלי אבל את בכלל במקום אחר. 

אני עושה דבר X, המוח שלי רואה את Y , אני יושבת ליד המחשב ומה שמסביב מפריע לי, או יש לי עשרים וחמישה חלונות פתוחים בו זמנית כל הדבר הזה מאוד מקשה. אז זה אחד.

השני זה האימפולסיביות, זה בעצם הקושי בעיכוב תגובה. אדם מגיב לפני שהוא חושב: פתאום מתפלקת לאדם איזה שהיא תגובה שהיא לא מותאמת, היא לא במקום.

או למשל, שאני מקבלת איזו שהיא החלטה שהיא מאוד אימפולסיבי. אני יכולה להיות בקניון ולראות שיש מבצע 70% הנחה בזארה. בלי מחשבה אני נכנסת ועושה קניה בכמה אלפי שקלים, אבל רק כשאני חוזרת הביתה אני אומרת לעצמי: מה עשיתי? למה קניתי?  לא הייתי צריכה בכלל? זו האימפולסיביות.

גילי: אבל זה לא אומר שכל מי נכנסת לזארה, או כל מי שלא תמיד מקשיב או משהו כזה, יש לו הפרעת קשב…

שוש: חד משמעית לא, אני תיכף אסביר. 

הזרוע השלישית היא ההיפראקטיביות, זה כל התנועה התזזיתית הזאת שיש לבני אדם, שאנחנו מתים שהם יעצרו וישבו לרגע. דרך אגב, עד לפני זמן עשו הבחנה בין ADD ל- ADHD . ש- HDD זה  Attention deficit disorder  ו- ADHD  זה

 Attention deficit hyperactivity disorder 

היום אין הבחנה, כולם ADHD. למה? כי הרפואה למדה שה- H ההיפראקטיביות, היא לאו דווקא של הגוף הפיזי. היא של המוח שלנו שעובד מהר, מהר מאוד. שימי לב למשפט שיש כאן, את מוזמנת לקרוא אותו.

גילי: You have a Ferrari brain But with bicycle brakes 

 שוש: זה משפט שממש מסביר: המוח של אדם עם הפרעת קשב הוא בעצם כמו מנוע של פרארי. המנוע, המוח הוא כמו פרארי מאוד חזק, אבל הברקסים הם של אופניים. בעצם, אם יש לי מנוע חזק של פרארי, איך אני יכול לעצור אותו כשהברקסים שלי הם רק של אופניים?

זה הקושי בעיכוב התגובה. זה הקושי בלעצור את המוח שלי שחושב נורא מהר, וגם הרבה פעמים בגלל זה הוא אימפולסיבי כי הוא חושב חושב והוא לא עוצר . כלומר יש יתרונות וחסרונות.

אז לשאלתך, אנחנו נמצאים על רצף, כולנו, ולא כל מי שהוא היפראקטיבי או כל מי שהקשב שלו לא תמיד איתו, יש לו הפרעת קשב. צריך שזה יקרה בשתי סביבות חיים לפחות לאדם. נניח שאנחנו מדברות על ילד, אז צריך שאותן תופעות יהיו גם בבית וגם בבית הספר למשל.  

גילי: ואם אנחנו מדברים על אנשים בעבודה?

שוש: אותו דבר, צריך שזה יתבטא בבית ובעבודה, או בעבודה ובלימודים, צריך להיות בשתי סביבות חיים. אני אסביר למה: נניח ילד, שבבית ספר הכל נהדר ברמה ההתנהגותית, לא רק ציונים, ציונים זה לא חזות הכל. ובבית הוא לא, אז זה ברור שיש משהו שקשור לחינוך בבית, לגבולות, לכל מיני דברים כאלה. אבל ילד שהוא בשתי הסביבות, גם בבית וגם בבית ספר, הוא אותו הדבר, זה אחד התנאים שצריך בשביל לאבחן הפרעת קשב. 

זאת אומרת שצריך את השלישיה שאמרתי קודם, צריך לוודא שזה קורה בשתי סביבות חיים לפחות, שזה קורה מתחת לגיל 12, פעם זה היה מתחת לגיל 7. ובאופן כללי ההפרעה עצמה גם היא על רצף. מה שחשוב זו התדירות והעוצמה שהדברים קורים בהפרעת הקשב.

גילי: בן אדם שלכאורה יש לו הפרעת קשב, הוא כבר מבוגר, הוא נמצא בעבודה, איך זה יכול להתבטא בעבודה?

שוש: בהמון דרכים וצורות. נתחיל במערכת יחסים בעבודה: אם הוא אדם אימפולסיבי, הוא יכול להיות מאוד אימפולסיבי לקולגות שלו, לבוס שלו, להגיב באופן לא מותאם, או לפלוט משפטים שהוא לא אמור להגיד אותם בגלל שקשה לו לעכב תגובה. 

אם אני רוצה להגיד משהו רע על הבוס שלי אני אבלע את זה, אולי אספר לחברה שלי או משהו. אבל אם אני עם הפרעת קשב, בעידנא דריתחא אני יכולה פשוט לזרוק את זה בפרצופו של הבוס שלי.

דרך שניה היא כל העניין של קושי בהתארגנות וניהול זמן שמשפיע על התפוקות שלו בעבודה.

אני באופן אישי הייתי מעורבת בתהליך של לא לפטר מישהו בכיר בארגון, שנתן תוצאות מכירות מהטובות ביותר ורצו לפטר אותו.

אני זוכרת שאמרתי: "תנו לו לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב", אפרופו חוזקות. את האיש הזה בדיוק אסור לפטר. יותר פשוט להצמיד לו מישהי שתעזור לו עם החלקים שהוא פחות טוב בהם, בדברים הניהוליים. ומצאנו באמת מזכירה שלא הייתה מלאה ומאוד שמחה לקבל תוספת לעבודה שלה, לגוון ולחדש לעצמה וגם היא הרגישה יותר תורמת ומשמעותית מקודם, אז זה היה מצוין.

חלק אחר יכול להיות הפרעה של תפקודים ניהוליים. אלו אותם תפקודים קוגניטיביים גבוהים של המוח שעוזרים לאדם לבצע כל משימה ומטרה, לא משנה בן כמה הוא. 

הנכד שלי בכיתה א' צריך מיומנויות של ארגון וניהול זמן ועיכוב תגובה מול החברים שלו בדיוק כמו שאת ואני צריכות, או מישהו בן 20 צריך. 

מה שקורה בפועל בהפרעת קשב זה שיש קושי בתפקודים הניהוליים האלה. לא אותם הקשיים אצל כל בני אדם עם הפרעת קשב. אבל הקשיים הספציפיים, חלק מתקיימים וחלק לא, ועבור כל אדם שעובדים איתו בעצם ממפים את האתגרים שלו, את הקשיים שלו בתפקודים הניהוליים והוא מקבל את הכלים. אז הרווח הוא עצום כי האדם מבטא את החוזקות שלו במקום העבודה או בבית ומקבל כלים לאתגרים שלו.

זה מה שאנחנו רוצים לעשות היום בארגונים, כי אנחנו יודעות שעלויות הגיוס הן עלויות מטורפות ולפעמים קל לפטר עובדים כשרואים שהם לא נותנים תפוקה. אבל הרבה יותר חכם ומשתלם לעשות את העבודה הנכונה של לבדוק איפה החוזקות שלו, איפה האתגרים שלו, לתת לו כלים באתגרים, לאפשר לו לעשות יותר מההחוזקות שלו, ולא לשפוט אותו על האתגרים שלו, אבל לתת כלים. 

אז אלו העובדים שהולכים להיות הנכס הכי משמעותי בארגון.

את יודעת למה? בזכות המתנות והחוזקות שמביאים איתם אנשים עם הפרעת קשב.

זה חלק חשוב להבין! הם מביאים איתם: קודם כל ולפני הכל, ראש אחר. הפרעת קשב זה מוח עם מערכת הפעלה ייחודיות משלו.

ואיך אני אומרת: אלו אנשים שהרבה פעמים אצלם there is no no as an answer , הם לא יודעים להגיד לא. הם יהפכו את העולם וימצאו פיתרון לבעיה. הם מאוד יצירתיים בחשיבה שלהם. החשיבה שלהם מאוד יצירתית בפתרון בעיות והם יודעים להסתכל מחוץ לקופסא.

אני זוכרת שהיה לי מנהל כזה. אז לא הייתי מומחית להפרעת קשב, אבל אני זוכרת שאמרתי: משהו…

גילי: משהו לא עובד

שוש: כן, משהו לא עובד שם במחוזות…

כשעבדנו בקרית עתידים, שמה יש בניינים A,B  ו- C, ויש ישיבה והוא היה הולך במקום לבניין A  לבניין  C, בשעה 12:00 במקום ב- 11:00, נוסע לתל אביב במקום לירושלים, כאילו בלבלה כזאת, כי הוא לא עוצר לפתוח ולהסתכל ביומן. וזה מקרה שיש לו יומן, כי יש מקרים רבים אחרים שאין יומן והכל בראש.

עוד דוגמה עם אותו מנהל שאני זוכרת, איתרע מזלו ולא אחת הוא עלה עם המנכ"ל במעלית עד הקומה 18, ותמיד תמיד אם זה מנכ"ל ומנהל מכירות אז יש מה לדבר, והמנכ"ל מתחיל לתת הורואת במעלית כשיש 20 שניות לעלות.

אותו מנהל מכירות היה יוצא משם ועושה לי תנועה של עציץ ככה בידיים, ואומר לי: "תגידי, מה הוא אמר לי בכלל? מה? מה? אני לא יודע מה אני צריך לעשות?"

זאת אומרת לא היה מקום של לעצור, שזה אחד הכללים הגדולים בתורה של הפרעת קשב: ללמוד לעצור כי אין עצור. 

ללמוד לעצור רגע, להפנים מה הוא ביקש. אמרתי לו לא אחת, קח איתך פינקס קטן, שים אותו בכיס. אתה גבר, יש לך מכנסיים, תמיד יש כיס. שניה אחת תרשום את המילה, משהו שיזכיר לך.

יש איזה בלבול ושכחה. קצת קושי בזיכרון, זיכרון בעבודה, בתפקודים הניהוליים. אז זה לא שמשהו דפוק אצלו, סליחה על המילה, לא. זה קושי, שכשאנחנו מבינים מאיפה נובע הקושי אנחנו יודעים לתת לו פתרון. יש שיטה שתעבוד בשבילך: לאחד יתאים הפנקס לאחר יתאים להקליט.

הרבה פעמים לאנשים עם הפרעת קשב לא נעים, וגם את זה אנחנו מלמדים. מותר להגיד: שניה איבדתי אותך, או לנסות לחזור על הדברים שלו כדי לראות שאתה מבין. כל מיני טכניקות כאלה כדי לא לצאת, סליחה, קצת כאילו מטומטם.

כי מה? לא היית איתי? לא שמעת אותי? אתה לא מבין מה אני אומר?

יש פרשנויות מאוד מאוד רחבות ומעוותות כלפי אנשים הפרעת קשב רק בגלל בורות וחוסר ידע.

גילי: כן, הוא לא קלט לא בגלל שהוא טיפש, אלא כי לא היה לא הקשב.

שוש: נכון, אז צריך ללמד את זה עם הפרעת הקשב להגיד רגע או שניה.  יש כאלה שתמיד יתלבטו עם השאלה האם להגיד שיש לי הפרעת קשב או לא להגיד שיש לי הפרעת קשב.

זה עניין אישי, חלק מהאנשים יבחרו להגיד. להגיד את זה בהומור: "אתה זוכר שיש לי הפרעת קשב, נכון? אתה מוכן לחזור על זה שוב? איבדתי אותך". איזה יופי, לא קרה שום דבר.

גילי: לאחרונה עלתה ממאומנים שלי השאלה הזאת על כל מיני עניינים, לא בהכרח הפרעת קשב, אבל מוגבלות, קושי כלשהי, האם כן להעלות את זה בראיונות עבודה או לא?

שוש: אני לא חושבת שיש לזה תשובה חד משמעית. מה שחשוב בעיניי שהוא יהיה שלם עם מה שהוא אומר, ועם איך שהוא אומר את זה. הדגש הוא על גם איך שהוא אומר את זה: אם אתה מציג את זה שיש לך הפרעת קשב באופן שהמעסיק שלך קולט שלא כדאי לו לקלוט אותך כי אתה מדבר בעיות כל הזמן ואת הקשיים שיש לך, אז אתה מפחיד אותו ובעצם אומר לו: אל תיקח אותי לעבודה. אבל אם אתה מדבר על המתנות שיש לאנשים עם קשב וריכוז, למה כדאי לך להעסיק אותי. אפשר להגיד: נכון, לפעמים אני עלול לא להגיש דו"ח בזמן, אבל אני תמיד אעמוד ביעדי מכירות ואעבור אותם, אני אביא רעיונות מבריקים, אז כשבן אדם יאמר את זה בראיון עבודה, אני לא חושבת שמישהו לא ירצה לקלוט אותו. 

לכולנו יש בעיות כאלה ואחרות, אבל אתה שומע את האופן שבו בן אדם מציג את זה, אז זה עושה הבדל למי שמקשיב. כי לרוב הוא יכול לפסול רק כי הוא לא יודע. 

צריך לשים לב אצל אדם עם הפרעת קשב מה הצרכים שלו, מה הוא צריך בשביל להצליח כי המוח שלו אחר. 

אם המוח שלי זקוק לגיוון, לתנועה, אז אני לא יכול להשתעמם, אפילו חיל המודיעין בצה"ל לפני שנים כבר פרסם מודעה שבזמנו נראתה לי לא אמיתית, כי הוא זיהה כבר אז את מה שאנחנו מדברות עליו, הוא חיפש אנשים הפרעת קשב.

גילי: אלו מאפיינים ניתן לרתום לטובת הצלחה בקריירה?

שוש: לפני שאדם בוחר את התפקיד שלו, את העיסוק שלו, חשוב לעשות לבדוק למה האדם מתאים, איזו עבודה מתאימה לו.

אבל יש שאלה אחת שמוכרחים ללמוד לשאול אותה והיא: מה אתה צריך? מה אתה באמת צריך כדי להצליח בעבודה? במילים אחרות: מה הצרכים של המוח שלך כי יש לך מוח אחר?

גילי: איך שואלים? דיברנו קודם על זה שמגיע מישהו שהוא לא מאובחן, אז הוא לא יודע להגיד לך מה הוא צריך. איך עולים על זה שהבן אדם עם הפרעת קשב? ואיך פותרים את זה בעבודה?

שוש: היום בגילאים האלה של עולם העבודה, רובם יודעים כבר שהם עם הפרעת קשב כי העולם כבר במודעות אחרת. 

אבל אלה שלא יודעים, אז כשהם פונים לעזרה כלשהי אמורות לעלות השאלות האלה: מה התנאים שאתה צריך? זה נשמע אולי כאילו אני באה לפנק את העובד שלי, אבל לשאול אותו מה הוא צריך בשביל להצליח זה MUST זה לא NICE TO HAVE. אני לא שואלת על איזה כסא או שולחן…

גילי: אני לא בטוחה שיש אנשים יודעים לתת תשובה שעונה על הדבר הזה.

שוש: את צודקת, ואנחנו מכוונים אותם לשם, זה בדיוק העניין. אם מישהו לא יודע, אז אני אומרת לו: מה המוח שלך יאמר לך אם אתה עכשיו תהיה בתפקיד של תכנת שיושב מול איזה מחשב וכותב שורות קוד. האם אתה מרגיש שזה יעורר לך את המוח שלך או לא? במילים אחרות האם זה יעניין אותך או לא?

אם משהו לא מעניין מוח של הפרעת קשב, הוא רוצה לישון. זה כאילו רוצה לסגור את המוח, אז זה לא מעניין שמרוויחים שם הרבה כסף, הוא לא ישרוד, זה העניין.

גילי: השאלה אם זה לא נכון גם לבן אדם שהוא לא מאובחן? לבן אדם שאין לו הפרעת קשב?

שוש: לא. כי אם כן, זה נקודתי. אם אני בלי הפרעת קשב וזה משעמם אותי אבל משלמים לי כסף טוב, אז אני יכולה לשבת ולעשות עבודה משעממת מוות. אני יכולה, לא משנה אם אני אבחר בזה או לא, אבל אני יכולה, יש לי יכולת כזאת לעשות. אדם בלי הפרעת קשב יכול לשבת בהרצאה משעממת ולכבד את המרצה ולצאת רק בסיום ההרצאה. אדם עם הפרעת קשב שההרצאה משעממת אותו הוא יעשה אחד מהשניים: או שהוא ירדם או שהוא יצא, כי הוא לא יכול לשבת כל כך הרבה זמן אם משהו לא מחזיק אותו. 

אותו דבר בעולם העבודה: כדי שאני אתפס, כדי שאני אבוא בכיף לעבודה שלי, אני צריך שהעבודה הזאת תתאים לי. מי אני? אני זה הגוף וגם המוח שלי. אז זה צריך להתאים גם למוח שלי.

גילי: מה אפשר לעשות כדי להתגבר?

שוש: יש המון מה לעשות, ועל זה אני מברכת. 

קודם כל, מי שלא יודע שיש לו הפרעת קשב, אבל חושד או מישהו מחשיד אותו שיש לו הפרעת קשב, אני מאוד ממליצה ללכת לאבחון. לא משנה בני כמה אתם. גם אם מקשיבים לנו בני 70, אני חושבת שלפחות אני הייתי בוחרת לדעת מה זה הדבר הזה שיש לי. כי גם אם אני לא בשוק העבודה ואני יודע שיש לי הפרעת קשב, עכשיו נופלים לי אסימונים גדולים ואני פתאום מבין את עצמי ואת החיים שלי, את מה שעברתי. כי יש אשמה והלקאה עצמית וביקורת גדולה שאדם מבקר את עצמו: אני דפוק, אני לא יכול, אני לא בסדר, אני לא מספיק…

בכלל, הגישה ש- I’am  not good enough  מאפיינת בענק.

כמובן שאם מציעים לך טיפול תרופתי, זה חלק מאוד משמעותי בעזרה, כי הטיפול תרופתי בעצם נועד לעזור בקשב עצמו, וקשב זה רק תפקוד ניהולי אחד. 

ויתר התפקודים הניהוליים כמו: תכנון וניהול זמן, ארגון וקבלת החלטות, ואימפולסיביות וכל אלה אפשר לטפל רק בעזרת תהליך של אימון אישי, שבעצם נעשה על ידי מומחה להפרעת קשב. בין אם אתה לוקח תרופה ובין אם אתה לא לוקח תרופה, אתה חייב לבוא לאיש מקצוע שיעזור לך ללמוד לחיות טוב יותר עם הביטויים של האתגרים של הפרעת הקשב בחיים שלך. ואיש המקצוע הזה הוא או מאמן אישי או מטפל CBT  או קוג-פן, העיקר שהם מומחים בטיפול בהפרעת קשב. 

כל מה שאנחנו שומעים על רכיבה על סוסים, רכיבה טיפולית, זה מאוד נחמד להרבה דברים, אבל זה לא תרופה להפרעת קשב.

גילי: איך צריכים מנהלים וקולגות להתמודד עם עובד עם הפרעת קשב?

שוש: ע"י רכישת ידע, בהרצאות, בסדנאות, גם למנהלים וגם לעובדים.

הסדנאות מבוססות גם על ידע וגם על כלים פרקטיים מאוד מאוד בעולם העבודה.

יש ארגונים שמאפשרים, מממנים גם לעובדים שלהם תהליכים אישיים של עבודה אישית אחד על אחד, עם מאמן אישי מומחה להפרעת קשב.

גילי: איך יתמודדו עובדים עם מנהל שיש לו הפרעת קשב?

שוש:  מאתגר לא פחות. אני מכירה את זה מצוין, סמנכ"ל שהיה מעיף מהשולחן שלו כל מה שהיה מונח עליו כשהוא היה כועס על המזכירה שלו, שהיתה מבוגרת ממנו פי 2. ואתה צריך לעשות שני דברים: לא צריך להעיף את המזכירה שבוכה כל שני וחמישי כי היא בכיינית, צריך לראות מה עושים עם הסמנכ"ל שלא משנה את דרכיו. יש לו הפרעת קשב, הוא מוכשר בטירוף אבל מאוד אימפולסיבי ומאוד לא מווסת רגשית, ומי שנמצאית מולו סופגת ממנו. אז צריך ללמד את שני הצדדים: צריך ללמד אותה להגיב לו, וצריך ללמד אותו לשלוט בעצמו, למשל.

יש אנשים שלוקחים ריטלין וחושבים שבזה סיימו את הטיפול, וזה לא נכון זה ממש לא נכון.   הריטלין עונה רק על התפקוד הניהולי של קשב, וקצת באיזה 30% מחקרים מראים שקצת, משפיע על אימפולסיביות והיפראקטיביות. אבל צריך את היתר לרכוש באמצעות skills ואת אנחנו מלמדים באימון. בעיקר מלמדים איך לעשות דברים. הקושי הגדול בהפרעת קשב הוא

 to execute , לבצע. אז יש המון עבודה לעשות, גם עם מנהלים, גם עם עובדים והתועלת לארגונים היא עצומה. 

גילי: ספרי לי על הקלפים שפיתחת ולמה פיתחת אותם?

שוש: כעוד כשהייתי בלימודי האימון, עוד לפני ההתמחות בהפרעת קשב, באתי לבקר את אחותי באחת מהחופשות הארוכות בבתי הספר. היו שם שני הילדים שלה ושתי אחייניות נוספות. זה בית פרטי והיו עליות וירידות במדרגות, צחוקים וצעקות, ילדים משחקים. ישבתי עם בעלי ואחותי בסלון, מדברים. הרעש הפריע לי, אז אמרתי לאחיין שלי: "עדן חמוד, תעשה טובה לך למעלה תביא דפים, צבעים, מספריים, בוא נעשה משהו.

ובאמת כשהוא ירד אמרתי להם בואו נשחק משחק, בואו נראה מה חשוב לכם. באמת שאני לא מבינה איך עלתה לי את השאלה הזאת. כנראה אינטואיטיבית מעולם האימון. ואז הנחיתי אותם לגזור בעצם קלפים, גזרי נייר וחילקנו לכולם אחרי שכתבנו על גזרי הנייר דברים חשובים לנו. ערכים וגם הרבה שטויות, אבל בתוך השטויות מקופל איזשהו ערך. למשל: שיהיו לי חברים, שאצליח בלימודים, שתהיה לי תקשורת טובה עם ההורים, שאצליח לתרום לאחר, שיכבדו אותי.

חילקנו את הקלפים ושיחקנו כמעט שלוש שעות, באמת, מטורף. וכל הזמן אחותי ובעלי הסתכלו ולא הבינו מה אנחנו עושים. איך אנחנו משחקים כל כך הרבה זמן? היום כמעט ילדים לא יושבים לשחק משחקי קופסא. הלכנו הביתה ובדרך הבנתי שמה שעשיתי איתם זה בעצם אימון ערכים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות את זה עם המתאמנים שלי. אז הגעתי הביתה ופשוט גזרתי גזרי קרטון וכתבתי עליהם ערכים למבוגרים. שיתפתי אותם שזה פיילוט שלי ומהר מאוד יצאה לדרך ערכת קלפים למבוגרים, שעשתה עבודה מדהימה ואני הרגשתי שהאימון שלי עולה לא מדרגה, אלא מקפצה סביב זה, ואני הבנתי לעומק עד כמה הנושא של ערכים הוא באמת עמוד השידרה: עמוד השידרה שלנו, עמוד השידרה של תהליך אימוני. מאמנים שלא עושים את העבודה בדרך הזאת נראה לי שהם חוטאים למטרה.

התחילו להזמין אותי לסדנאות בנושא, התגלגלתי עם זה ומאז מנחה את סדנאות הערכים שלי בכל מיני ארגונים, מערכת החינוך מצד אחד וארגוני הייטק מצד שני, וגם בעבודה שלי האימונית מול אנשי מקצוע: מאמנים עבור עצמם, מטפלים, כאלה שרוצים לרכוש את הידע בעבודה עם הכלי הספציפי הזה. ואז חזרתי בעצם אחורה ואמרתי רגע, אם זה כזה דבר נפלא מי אם לא ילדים לעבוד איתם על ערכים? יש להם כל החיים לחיות את הערכים האלה? ואז הוצאתי גרסת ערכים לילדים כל השאר היסטוריה.

 גילי: טיפ לאנשים שמקשיבים לנו עכשיו

שוש: אם אתם חושדים שיש לכם הפרעת קשב, או אם אתם מאובחנים כבר עם הפרעת קשב, אל תוותרו לעצמכם ואל תוותרו על עצמכם, כי הרבה אנשים סובלים והם חושדים אבל לא עושים כלום כי דחיינות זה חלק מהעניין, אז הם דוחים ודוחים. פשוט just do it , תעשו את מה שאתם צריכים לעשות לגבי זה. כלומר: אם לא אובחנתם – לכו לאבחון. אם אובחנתם – ואתם לוקחים טיפול תרופתי וסבבה לכם, זה יופי, אבל תבדקו מה עוד אתם יכולים לעשות, כי טיפול תרופתי לא מספיק.

אל תגידו: "טוב נו, יש לי הפרעת קשב, אז בסדר, BIG DEAL,אז אני לא קשוב כל הזמן, מה הסיפור?

אבל זה לא, אתם יודעים שלצד המתנות הגדולות שלכם יש אתגרים גדולים מאוד שמשפיעים כמו תמנון על כל תחומי החיים שלכם: על מערכות היחסים בזוגיות, במשפחה, בעבודה, בלימודים, על ניהול הכסף שלכם. כי תפקודים ניהוליים נדרשים להצלחה של כל הדברים שמניתי.

לכו, תבקשו עזרה, אם זה איבחון, אם זה טיפול, טיפול תרופתי או אימון אישי כדי לחיות את החיים שלכם כשאתם באמת מממשים את הפוטנציאל שלכם.

זאת מילת מפתח בהפרעת קשב.

אם אתם מאזינים לנו ואתם עם הפרעת קשב, בטח אתם מכירים את המושג: "לא מממש את הפוטנציאל שלו".

וכולנו כאן כי אנחנו רוצים לממש את הפוטנציאל שלנו: אישי, תעסוקתי, זוגי, הורי, בכל תחום בחיים. זאת העצה הכי טובה שאני יכולה לתת, פשוט להתחיל לעשות.

גילי: תודה רבה!

שוש: תודה רבה לך! היה עונג גדול, תודה שהזמנת אותי.

 סגיר~

אהבתם? דרגו את הפודקאסט ושתפו חברים.  

רוצים לקבל את הפרק הבא? 

הרשמו באתר שלי    career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם. 

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים  לקבוע איתי דרך האתר שלי שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~