מודעות לגוף ככלי להתמודדות גם בתקופת מלחמה

פתיח~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

מאז השבעה לאוקטובר 2023 כולנו מתמודדים איתו בעוצמות שלא היה לנו מושג שאפשריות.

ברוכים הבאים לפרקי מלחמה של "מחילת הארנב", בהם נדבר על השפעת המלחמה על קריירה

ועבודה, וההתמודדות עם השינוי שנכפה על כולנו.

בפרק הרביעי בסדרה, אני משוחחת עם יעל גן-אור.

מפתחת שיטת  NLPגשטאלט,

מורה ומכשירת מאמנים ומטפלים בגישות של חיבור לגוף ולתת – מודע.

מלמדת יחידים וקבוצות דרכים ליצירת שינוי בחיים ע"י פיתוח אינטואיציה ותקשורת עמוקה עם הנפש.

אנחנו משוחחות על:

• השגת מטרות בעזרת חיבור עם הגוף.
• בחירה כמוטיב מרכזי בחיים שלנו גם בתקופת מלחמה.
• הרגלים ותרגילים שיעזרו לנו לשמור על ה- CENTER שלנו.
• שמירה על איזונים ומרווחים.
• חיפוש הטוב וההזדמנות בכל סיטואציה.

מיד מתחילים…

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום יעל גן-אור, ברוכה הבאה למחילת ארנב.

יעל: תודה, נעים להיות כאן.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על התקופה המשברית הנוכחית כהזדמנות לצמיחה חדשה.

אבל לפני שנתחיל לדבר על זה, ספרי לנו על עצמך בכמה מילים.

יעל: אוקיי.

אז אני עוסקת בתהליכי שינוי, איך לעזור לאנשים לעשות שינוי כבר הרבה מאוד שנים, מ- 2003.

אני מנחה גם קבוצות וגם יחידים, מכשירה מאמנים ומטפלים, ומתפתחת יותר ויותר לתחום של תודעה

שעובדת עם הגוף. איך באמצעות עבודה של אינטואיציה וחיבור לגוף אפשר לעשות שינויים.

מרחב השינוי הוא ממש כאן – הגוף. ודרך עבודה עם תת-מודע אפשר באמת ליצור כל מיני דברים מופלאים

חדשים. רוב האנשים פשוט לא יודעים שכל המטרות שאנחנו רוצים להשיג בחיים נמצאות בחיבור או

בחוסר חיבור בין איברי הגוף. אז זה תחום שאני מפתחת ומתפתחת בו.

גילי: במה עסקת לפני המלחמה?

יעל: באותו תחום שבו אני עוסקת היום. שזה תהליכי שינוי, הכשרות, פגישות אישיות בקליניקה.

זה לא השתנה, למרות שאני בתקופה שאני כן מחפשת חדש, כן הכנסתי לחיים חדש אחרי המלחמה.

גילי:  אז אנחנו תיכף נדבר על זה. מה היו התוכניות שלך קדימה?

יעל: אני נמצאת בתקופת שינוי בחיים, בלי שום קשר למצב הכללי. אז התוכניות שלי קדימה

עוד לא בהירות לי לגמרי.

גילי: זאת אומרת שהמלחמה לא תפסה אותך באיזשהו ביטול תוכניות או משהו כזה.

יעל:  לא, לא. הרצון שלי להגדרה מחדש הוא קיים בתקופה הזאת של חיי.

גילי: איפה בעצם תפס אותך האירוע הנורא הזה של השבעה באוקטובר?

יעל: תפס אותי בבית, יחסית התעשתתי די מהר.

גילי: מה זה אומר?

יעל: זה אומר שכבר ביום שבת שהתחילו הטילים, במ"מד, הקלטתי דמיון מודרך איך להתמודד עם הטילים.

ממש, מהרגע הראשון שכולם נכנסו להלם, אני לא.

יומיים אחרי שהמצב התחיל, עשיתי הדרכה, היו לי איזה שבעים איש בזום, של לתת כלים ראשונים

של איך לטפל במצב. המון אנשים ממש פשוט בהלם, ואני נתתי להם כלים.

עכשיו, הסיבה שיכולתי לעשות את זה, שיחסית הצלחתי להתמודד עם המצב, מה שנקרא, זה כי רוב הזמן

הבחירה שלי היא לגור בתוך בועה.

והבחירה לגור בתוך בועה זו בחירה שעשיתי לפני הרבה שנים, בגלל הרגישות הגבוהה שלי, אני מאוד

רגישה וקולטת.

הבנתי שכדי שאני אצליח לשמור על ה- Well Being שלי, אני לא שומעת חדשות, אין לי טלוויזיה,

אני לא קוראת עיתונים, אני לא מחפשת את Ynet, אני ממתי המעט שמצליחים להיות לא מעורבים.

אבל אחרים כבר, לא משנה לאן אני הולכת, מספרים לי מה קורה. אימא שלי: "שמעת על על זה וזה?"

הילדים יודעים יותר. אז אני מאזינה ואז אני יודעת מה קורה, אבל אני חושבת שיחסית אני מקרה קיצון.

רוב האנשים לא נעים להם או לא מרשים לעצמם להיות במצב של בועה.

אני כן מחוברת בלב, שזה חשוב לומר. זאת אומרת, בלב אני לגמרי הלב שלי עם החטופים ועם מה

שקורה עם החיילים. כאילו, זה עצב, זה כאילו חלק ממני חסר, ממש. אז החיבור שאני בוחרת הוא

חיבור שהוא מבפנים. ולכן זה מאפשר לי להיות, נקרא לזה מקור של חוזק או אור לאנשים שנמצאים בהלם,

או לתת הדרכות בתוך המ"מד. יצאתי מהמ"מד והקלטתי את זה, ושלחתי מיד לאנשים מהתפוצה שלי

בווטסאפ. זאת אומרת, זה מאפשר לי לשמור על עצמי בתדר גבוה, מה שנקרא, כל עוד לא קרה לי

במשפחתי הקרובה, אז אני יכולה, דווקא בגלל העובדה שאני בדיאטת מדיה להיות בסך הכל במצב טוב.

גילי: אפרופו מה שאת אומרת עכשיו, הבוקר עלה לי המושג "שמירה עצמית", שזה מאוד מה שאת בעצם עושה.

מדברים על זה הרבה במקצועות הטיפוליים, על זה שאתה צריך לשמור מרחק, זאת אומרת להבדיל

בין האמפתיה לאדם, לבין להיכנס לתוך האירוע ולהתחיל לקחת את זה באופן אישי.

ובאמת אני חושבת שבתקופה הזאת הדבר הזה של ה"שמירה עצמית" הוא מאוד חשוב. וזה מחבר אותנו

לשיחה שלנו בעצם, כי רצינו לדבר על איך אנחנו מתייחסות למציאות הזאת, שהיא מציאות מאוד מאוד קשה.

אבל עדיין בהתייחסות אופטימית מסוימת בטוח שיש מה לעשות.

יעל:  כן.

גילי: אז אני אשמח שככה תגידי על זה כמה דברים.

יעל:  כן.

אני אגיד קודם כל על השביעי באוקטובר וכל מה שבא אחריו, בעצם נדמיין סוג של אדמה רועדת,

אנחנו הולכים על האדמה עכשיו והיא פתאום רועדת. אז הדבר הראשון שנעשה זה נחזיק משהו,

ננסה לתפוס משהו כדי שלא ניפול. ואז השאלה מה אנחנו מחזיקים, מה נמצא לידינו ואנחנו יכולים להחזיק אותו.

אז הרבה אנשים מחזיקים דבר ראשון את המדיה, הם רוצים לדעת עוד. הם רוצים לדעת עוד חדשות,

עוד מה קורה, עוד שליטה, עוד זה, עוד זה. כי זה כאילו נותן הרגשה של: אוקיי, אני יודע מה קורה,

זו המציאות שלי, אני בשליטה. ולתפיסתי, וגם ככה אני מנחילה הלאה, שמה שאני רוצה להחזיק,

זה לא בדיוק להחזיק, אלא יותר להיות במפגש עם הגוף. שזו הזווית שלי על הקיום שלנו.

גילי: מה זה אומר?

יעל: זה אומר שאני גרה כל הזמן, חלק מהזמן, בתוך הגוף.

זאת אומרת, אני כרגע מדברת איתך, אני מסתכלת לך בעיניים. אני מסתכלת, אני רואה את המקום

שאנחנו נמצאים בו, חלק ממני גם מרגיש את עצמי, את החוויה שלי בתוך הגוף.

זאת אומרת, אף פעם אני לא אעלם לעצמי, אני תמיד אשאיר חלק ממני בתוכי. אני יכולה לספר לך עכשיו

ברגע זה איך הבטן שלי מרגישה, איך מרגישות עצמות האגן, איך מרגישות כפות הרגליים.

אז החיבור הזה לגוף זה משהו שאני ממש מטפחת כדרך חיים, ואז זה מה שמאפשר לי לשמור על סנטר.

סנטר זה אומר שאני מצליחה לנהל את הרגשות שלי כמה שיותר מתוך איזה חיבור, ואז אני פחות נעה ונדה

אם יש חדשות רעות או דברים מהסוג הזה.

אני יודעת איך להחזיר את עצמי לעוגן, והעוגן שלי נמצא בתוך הגוף.

אז אם האדמה רועדת, ואנשים מחזיקים משהו, אני אחזיק חזרה את האיזון, אני יכולה לפרט עליו,

איזה איזונים אני עושה.

גילי: אז השאלה הבאה המתבקשת, זה: זה נחמד לבוא ולהגיד אני אחזיר את עצמי לסנטר שלי.

אבל זה לא פשוט להחזיר את עצמי לסנטר שלי. בטח ובטח באירוע כל כך גדול, מתגלגל וכבד שאנחנו בתוכו.

אז מה באמת אנחנו יכולים לעשות?

יעל: כן.

אז קודם כל אני אגיד שבתוך האירוע הגדול והמתגלגל שכולנו עוברים, יש רגעים.

יש רגעים שאני מאוד עצובה על החטופים, ויש רגעים שהלב שלי נקרע כשחיילי צ"הל מתים, ויש הרבה

רגעים בתוך זה.

אז המצב שלנו הוא לא כל הזמן אותו דבר, הוא משתנה. וחלק מהעניין זה גם לקבל את זה.

לקבל את זה שעכשיו אני סוערת בגלל משהו, ועכשיו קשה לי, כי ככה. ואני קמתי ליום כזה ויש רגעים

שהאנרגיה יותר כבדה, ויש רגעים שהיא פחות. אני פשוט ערנית לזה.

אבל מעבר לזה, חלק מאורח החיים שלי זה גם תשומת הלב הזאת לגוף. אז באמת הנושא של המצב

או של התקופה, זה תקופה. זאת אומרת, יש בה ימים יותר קלים ויש בה ימים יותר מורכבים. יש רגעים

שאני עצובה על החטופים, ויש רגעים שכואב לי הלב על החיילים ובמיוחד על המשפחות שלהם.

אבל מעבר לזה, אני מבינה שהעוגנים שלי, כדי שאני אצליח לחיות את חיי, בכלל, בלי שום קשר למצב,

ובמיוחד מצבי משבר. כרגע קוראים לזה מלחמה, אבל יש לנו מצבי משבר אישיים לאורך החיים.

עכשיו אנחנו במצב קולקטיבי… אז יש לי הרגלים. הרגלי חיים.

הרגלי חיים זה אומר שאני מטפחת קשר עם הגוף כעוגן בסיסי שלי עם עצמי, כדי שאני אצליח לחזור הביתה.

הבית שלי הוא בתוך הגוף.

גילי: מה זה אומר קשר עם הגוף?

יעל: בדרך כלל כשאני קמה, אז בגלל כל החלומות אני ממש צריכה לחזור לכאן, לחזור למציאות, מה שנקרא.

אז הרבה פעמים אני אבדוק האם אני מקורקעת.

זאת אומרת, האם אני מרגישה נוכחות עד כפות הרגליים, אני לפעמים גם אשלח שורשים לאדמה.

אני בודקת איך הנשימה שלי בבוקר, עוד לפני שיצאתי מהמיטה.

אם במקרה לקחתי את הטלפון לכבות את השעון כמו שאני עושה, אני שמה לב שאני לא מתחילה להכניס

את העולם פנימה אליי.

יש לי נטייה רק לראות אם שלחו לי וואטסאפ, או רק לענות לאיזה משהו. אז אני עוצרת את התנועה הזאת,

כי אם העולם נכנס אליי מהר מדי, אז אני איבדתי את כל הידע שצברתי בלילה בחלומות.

ואני לא רוצה שהעולם ייכנס מהר מדי, שאני מיד אחזור לכאן, אני רוצה לתת לי את הרגעים האלה של ,

עוד לפגוש רק את עצמי. אז הזמן הזה של המיטה, אפילו עשר הדקות הראשונות של הבוקר, זה זמן

של התארגנות, בדיקת נשימה, כאילו לקחת את זה ברכות. זה זמנים מאוד רכים, הזמנים לפני שאנחנו קמים.

ואז כשאני קמה ואני הולכת לצחצח שיניים, אז אני קצת דוחפת עם הרגליים את הרצפה, כי אני רוצה מיד

להרגיש את היציבות של האדמה. ובזמן שאני מצחצחת שיניים, אני אפילו מזכירה לעצמי את מה אני רוצה

שיקרה לי היום.

כזה… מסתכלת במראה, בודקת שאני רואה את העיניים שלי במראה. זה לא פעולה שעוברת מתוך ערפל

של מחשבות, אני ממש ערנית שם.

ואז אחרי זה כשאני הולכת להתלבש, אני בודקת איזה בגדים אני רוצה ללבוש, מה ישמח אותי,

מה אני צריכה ומה באמצע. כן, היום עשיתי בחירה של מה בא לי ומה ישמח ואיזה צבע. כן, אני מודעת.

וזה אומר שאני משתדלת, במיוחד על הבוקר, כי זה קצת מסמן לנו את כל היום. להכניס מודעות

לרגעים האלה, גם אם אני… אני אישית קמה הפוכה לגמרי, רוב הפעמים הפוכה ולוקח לי זמן לחזור.

אז אם אני הולכת להתאמן, אז אני הרבה דוחפת רגליים לרצפה, כי אני רוצה להתקרקע. זו טכניקה שאני

ממש מלמדת את התלמידים שלי, זה ממש חשוב. ואז אני מנכיחה את התודעה בגוף, אז אני עושה קשר ביני

לביני.

ואז לאורך היום אני חוזרת על זה, אני שמה לב לעצמי גם לאורך היום, לא רק. אבל יש רגעים שאני פתאום

מתעוררת למפגש עם עצמי. אז זה נקרא אורח חיים שהוא גם קשוב פנימה.

ולפעמים יש תרגילים שאני עושה. כל מטופל וכל מתאמן שלי, אני בעצם מלמדת חיבור, אז יש לי הרבה

פגישות כאלה. מדברים בהתחלה, אבל אחר כך נכנסים לגוף, אז יש לי עוד הזדמנות. יש לי מלא הזדמנויות.

גילי: אוקיי, ואיך היום עובר?

יעל: איך היום שלי עובר? בדרך כלל ברצף משימות, שזה משהו שהייתי שמחה לשנות.

אני מאוד מאוד משתדלת, וזה עוד יש לי עוד להתאמן על זה, להכניס מרווחים. זאת אומרת,

אני מאוד בן אדם שאוהב להשיג תוצאות ומשימות, אבל להכניס מרווחים זה זמן שכאילו לא קורה בו כלום.

ואני חושבת שאחד האתגרים האישיים שלי, זה להכניס זמנים של עכשיו לשכב במיטה ולא קורה כלום.

כאילו… אבל זה זמן חיבור, זה זמן נשימה.

גילי: אוקיי, כרעיון זה נשמע לי מעולה.

אם אני מתחברת לכאן ועכשיו, למציאות שלנו, אז נראה לי קצת אני לא אגיד בלתי אפשרי, אבל קשה

מאוד לעשות את הזמנים האלה של הלא לעשות שום דבר. כמו שאמרת, אנשים בפלאפון, אנשים,

להיפך, מחפשים להעסיק את עצמם על מנת להרגיע את עצמם. ככה אני…

יעל: נכון, אבל כל השאלה, נגיד יש אנשים שאומרים אני רוצה להירגע, ואז הם הולכים לראות טלוויזיה.

או קורה משהו בגוגל או פותחים את הטלפון. כל השאלה הנשאלת, זה האם אחרי שקמת מהלהירגע הזה,

באמת הגוף רפוי? רגוע? ואתה מלא חיים ונינוחות?

אם התשובה היא "לא", או "לא בדיוק", סימן שהדבר שבחרת להירגע או בחרתי להירגע איתו הוא לא מיטבי.

אולי יש משהו שהיה יותר מרפא, יותר מרגיע. סך הכול הרגיעה זה הרפיה.

ורוב האנשים לא מגיעים למצב הזה של רגיעה או הרפיה. גם לי אישית, מרוב שאני רוצה להספיק להגיע

ולראות תוצאות, זה תמיד מלא דברים שאני רוצה להשיג ול"וז צפוף, אז זה באמת מאתגר, ועם זאת זה

חשוב ממש.

כי כשאני באמת, ואני עושה את זה, הולכת לשכב במיטה באמצע היום חצי שעה, סתם ככה, מרפה

את הכל וסוגרת את הטלפון, וכאילו סוגרת את העולם. מסכימה לסגור את העולם, זה מין בחירה כזאת.

אני קמה, זה לא חייב להיות הרבה, זה יכול להיות אפילו עשרים דקות, עשר דקות, גג חצי שעה,

אני קמה בחוויית רעננות אחרת לגמרי. עכשיו, זה פריבילגיה.

פריבילגיה זה משהו שאדם צריך לתת לעצמו, ולפעמים הוא צריך כוחות על בשביל לעשות את זה.

אבל אלה כוחות העל שאנחנו רוצים לפתח.

אני קוראת לזה כוחות התנגדות, זה להתנגד להרגלים שלנו, קודם כול. זה כמו להבדיל, לעבור,

אנחנו שנולדנו, עברנו דרך התנגדות של צוואר הרחם, היינו צריכים לדחוף כדי להגיע, וגם האימא דחפה.

אז הרבה פעמים הישגים הם מגיעים רק כשאנחנו מפעילים כוח התנגדות. ואז הרעיון שאני מפתחת

יכולת להפעיל יותר ויותר כוח התנגדות מול ההרגל, מול הגלגל הזה, מול המטריקס.

גילי: אוקיי.

אמרנו בתחילת הדברים, שאנחנו רוצות לדבר על זה שהמצב הנוכחי הוא הזדמנות לצמיחה חדשה.

אני חושבת שהרבה מאוד אנשים יגידו שזה נשמע אוקסימורון כזה. איך יכול להיות שהמלחמה היא הזדמנות,

אז תסבירי למה את רואה את זה ככה.

יעל: אני אקח את המלחמה כדוגמה, אבל אני אדבר על משבר באופן כללי, כי יש לנו עוד הרבה משברים,

אישיים ומכל מיני סוגים, משפחתיים ועוד.

ביפנית אומרים שמשבר זה הזדמנות. אני רוצה להרחיב פה. בא לי להגיד, קודם כול, משבר הוא לא הזדמנות,

משבר הוא משבר. משבר זה שבר, זה כואב. זה כואב בגוף, זה כואב בלב, זה קורע משהו מהחיים,

זה מצריך אֵבֶל, יש שם המון דברים לא פשוטים שקורים. אז בואו קודם כול ניתן לזה מקום, וכמה מקום שצריך.

עכשיו, הרבה אנשים אומרים משבר זה הזדמנות. ואז השאלה מה זה אומר?

גילי: את אומרת, אם אני אדייק את ה…

יעל: כן

גילי: את בעצם אומרת שהמשבר עצמו, אין בו הזדמנות, צריך הכלה, צריך לעבור את השלבים שצריכים לעבור,

אבל אחת התוצאות יכולה להיות, מתוך בחירה, צמיחה חדשה.

יעל: יופי. הדבר המרכזי זה בחירה. זאת אומרת, הבחירה זה הגישה לחיים. אוקיי? מה הגישה שלי לחיים?

הגישה שלי לחיים, זה שמכל דבר אני צומחת. זה מין החלטה שהחלטתי מזמן, אולי כשהייתי נערה.

וזה אומר שעכשיו לא משנה מה קורה לי, אני אחפש איך לצמוח מזה, אני אהיה נחושה על הצמיחה הזאת שלי.

ואז בעצם כל המשברים שהיו לי ועוד יהיו לי, יש לי בחירת על כזאת, שזאת הזדמנות. שאני אמצא,

ואני אראה ואני אחפש, ואם צריך אני ארים את השטיח ואני אחפור מתחת לאדמה, איך זה יכול להיות

הזדמנות למשהו, או-קיי?

וברגע שזאת הגישה שלי, זה המשקפיים שאני שמה על עצמי, זה הפוקוס. ואז אני מחפשת את ההזדמנויות

ואת האפשרויות. ואני יודעת שתמיד יש אפשרות, זה חלק מהאקסיומות שלי. תמיד יש אפשרות

בתוך משבר של משהו שלא היה קודם, ואם אני מחפשת, אני מוצאת.

גילי: אני רוצה להגיד על זה משהו. (צוחקת)

אני בן אדם מאוד אופטימי, וכמו שאת אומרת, אני תמיד מחפשת מה טוב בדבר שקרה.

זאת אומרת, בטוח שמתוך הדבר, נכון… על פניו זה נראה לא טוב, או אין שום דבר חשוב, או מעניין,

או שאפשר לעשות עם זה. ואני אומרת איך כן, לחפש… וככה לימדתי וגידלתי את הילדים.

והייתה סיטואציה, שיום אחד הבת שלי סיפרה איזה משהו והיא הייתה מאוד “Grumpy” כזה.

ואז היא אומרת לי: “כן אמא, איזה משהו טוב יש לך לומר על זה?” ( שתיהן צוחקות)

וזה היה כל כך חמוד ומצחיק, אבל זה בדיוק העניין. זאת אומרת, רוב האנשים הם לא רואים

איך הם יכולים לחפש את הטוב הזה, את הפוטנציאל הזה. איך מחפשים את זה?

יעל: אני חושבת שלפני החיפוש קודם כל צריכה להיות בחירה.

זאת אומרת, בחירה בסיסית של איך אני רוֹצָה או רוֹצֶה לחיות את חיי. זה מין כזה כמו קורבן או משפיע.

האם אני הולכת פשוט לקטר על הדברים הרעים שקרו לי וזהו, ופשוט להבין שזה היה רק רע.

או האם אני אומרת: "אין מצב, החיים שלי תמיד שואפים לטוב", יש לי אופטימיות בסיסית,

ואני הולכת לחפש את הטוב, ואני הולכת להשפיע על החוויה הפנימית שלי, על ההרגשה שלי.

ואני חווה את החיים מתוך עמדה של משפיעה. אני רוצה להיות משפיעה, אני רוצה שאנשים

שאני מלמדת אותם יהיו משפיעים, זה מה שאני מנחילה. אני בוחרת לא להיות קורבן של המציאות,

גם אם זה הרבה פעמים הכי מתבקש להיות ככה, שזה לא יוריד אותי. אז זה גם בחירות שאני עושה מול המציאות.

גילי: כן.

אני רוצה שהשיחה תהיה עם דברים מאוד פרקטיים לעכשיו. זאת אומרת שאנשים שמקשיבים,

הם מצד אחד מזדהים עם הדברים שאת אומרת, מצד שני הם גם ימצאו דברים שהם יכולים לעשות מחר בבוקר,

או כשהם מסיימים להקשיב.

יעל: כן. אז אני אגיד שקודם כל יש בחירה שזו הולכת להיות הזדמנות, ואז הם מחפשים מה ההזדמנות.

עכשיו, מה ההזדמנות? הזדמנות כשאדמה רועדת או נשברת, או יש רעידת אדמה, אז אפשר לסדר

את האדמה מחדש, זאת אומרת, אדמת חיי.

לשאול איך האדמה שלי? אדמת החיים שלי? האם יש פה גן פורח? האם יש פה גן מוזנח?

האם יש דברים שאני רוצה לטפח ולא טיפחתי? זו מין הזדמנות כזאת. יש אנשים שבמלחמה או

בעקבותיה אמרו אין לי זמן יותר, אין לי זמן. ראיתי שדברים יכולים להיגמר בשנייה.

גילי: את מתכוונת ל: אין לי זמן בהקשר הזה שהחיים קצרים…

יעל: כן. אין לי זמן בהקשר של החיים קצרים, ועכשיו זה הזמן להגשים את כל הדברים שחשבתי

שיום אחד אני אעשה, או שהתביישתי, או שפחדתי.

אז את כל אחד זה לוקח למקום אחר. בגדול, לחפש הזדמנות זה לחפש את השינוי.

לפעמים זה לא שינוי חיצוני, לפעמים אני אמשיך לעשות את אותם דברים.

אז אני אמשיך לעשות את אותם דברים כאילו מבחוץ, אבל מבפנים אני אשנה משהו בעצמי. בגישה שלי,

באהבה העצמית שלי, בשמחה שלי, כלפי הברור מאליו, שעד עכשיו היה ברור מאליו.

אז כן מצב המשבר בהחלט גורם לבן אדם לשאול, או-קיי, אז מה חשוב לי באמת? אפשר להגדיר את הערכים.

לחזור ולעשות רשימת הערכים, מה חשוב לי בחיים. והאם אני רוצה את הסדר הזה? והאם אני מגשים

את הסדר הזה ביום יום שלי?

אותי זה לקח לפשטות, של לחזור לדברים הכי פשוטים: שזה להיות בחוץ ולשתול צמחים, ולעבוד עם האדמה.

לחזור לפגוש יותר בני נוער. להיות באמת בדברים שלא היה לי זמן כשהייתי מתוחכמת ורציתי לעשות

דברים מול המחשב. חזרתי לאיזה עולם בסיסי כזה שממנו עשויים הדברים, כן?

זה כולל גם נגיד לבשל או לאפות לחמים. זה יכול לקחת לדברים הכי הכי פשוטים שנקראים חיים או אדמה.

גילי: אוקיי.

אז אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לשפר את רמת החיים שלנו, אבל זה נשמע לי כמו דברים שהם

קצת יותר ארוכי טווח. האם יש איזה שהם דברים שבמיידי?

אין ספק שכדי להגיע לטווח היותר רחוק, אנחנו צריכים להתחיל היום. וכל יום לעשות צעד

לכיוון הדבר הזה, של לטפח את האדמה כמו שאת אומרת. השאלה היא האם את יכולה לתת לנו כלים

שהם כלים מיידים, דברים שאפשר לעשות ולהתחיל לתרגל כבר עכשיו?

יעל: כן, כן.

אז קודם כל יש לי פלייליסט ביוטיוב שלי, שהקלטתי סרטון מבוא ועוד שלושה סרטונים קצרים של איזונים,

איזונים בתוך הגוף. אני ממש חושבת שכל אחד צריך לעשות את זה כל יום. אז אני אתן בקצרה את האיזונים

האלה, כי בעצם כשאני מאוזנת, אז אני מקבלת החלטות ממקום יותר, נקרא לזה…

גילי: מאוזן. (צוחקת)

יעל: מאוזן, או לוקח במקסימום את הכוחות או את המשאבים שלי, וגם יותר קל לי להתמודד עם סערות רגשיות.

אז אם נדבר רגע על איזון, אני חושבת שאנחנו כולנו רוצים ברמה היומיומית כבר מהרגע הזה לשאוף לאיזון.

איזון זה אומר כמה שעות אני ישנה, איזון זה אומר מה אני אוכלת ואם זה טוב לי, איזון זה אומר אם בין מנוחה

לבין עשייה, האם יש איזה בלאנס ביניהם?

איזון, זה אומר, האם אני משקיעה יותר מדי אנרגיה במערכת יחסים מסוימת שיש לי, או בלתת את האנרגיה

שלי למשהו שמרוקן אותי.

כל זה הוא גם שייך לאיזון, איזון מאוד שייך לגבולות, כמה אני יודעת להציב גבולות לעצמי.

גילי: ה"שמירה העצמית" שאמרנו.

יעל: השמירה העצמית. וזה מאוד בסיסי, אבל אני חושבת שהדברים האלה הם שאלות חשובות.

אני רוצה לתת את האיזונים. אז יש לנו בעצם שלושה איזונים. יש לנו הרבה יותר איזונים מזה, ונתחיל עם שלושה.

האיזון הראשון, זה אם אני יושבת על כיסא, אז אני ממש כמו מדביקה את תחתית הגוף לכיסא.

או שולחת שורשים לאדמה, כן? זה איזון של ציר האורך שלי. אני רוצה שהרגליים שלי יגעו באדמה,

ירגישו את האדמה ואני ארגיש את היציבות של האדמה, ואת זה אני אכניס לגוף. אני רוצה חוויה של יציבות,

זה מאוד מאוד חשוב. אז דבר ראשון, אנחנו בכל רגע הולכים על אדמה שהיא יציבה.

אדמה פיזית. אז האם אני יכולה לתת לתודעת היציבות הזאת להיכנס אליי לגוף?

זה ממש להזכיר לעצמי שאני הולכת על משהו שהוא יציב, איזון מספר אחד: כל יום להזכיר לעצמי יציבות.

גילי: בואי נדבר פרקטית.

יעל: כן.

גילי: מה זה אומר פרקטית? כשאנחנו עובדים, אנחנו הרבה שעות בעבודה, יושבים על כיסא.

יעל: נכון.

גילי: ואז אני מסכימה איתך שהרגליים, המשמעות של מה שאת אומרת זה שהרגליים על הרצפה,

להרגיש את היציבות של הקרקע.

יעל: כן, כשאת עומדת או הולכת. את עושה את זה אוטומטית, את אף פעם לא עומדת שנייה ואומרת רגע,

רגע, עכשיו יציב לי מתחת לרגליים. אנחנו לא עושים את זה, אבל התודעה הראשונה זה להזכיר לעצמי

שעכשיו, ברגע הזה, יציב לי מתחת לרגליים. ביציבות הזאת של האדמה, אני יכולה רגע להעביר אותה

כאילו היא מחלחלת לתוך הגוף.

להתחיל להרגיש יציבות בגוף, זה קצת אימון, אבל זה מודעות שהיא חלקיקי שנייה. אבל כל יום אני רוצה

להזכיר לעצמי יציבות, בטח בתקופה הזאת, אבל בכלל. אני רוצה נוכחות שהיא יציבה.

אז זה האיזון הראשון שאני מציעה לעשות, פשוט בלהיזכר. להיזכר כשאנחנו הולכים על אדמה יציבה, פיזית.

האיזון השני, שהוא גם פרקטי, אם הייתי לוקחת קו דמיוני ומחלקת את הגוף בדיוק באמצע.

גילי: לאורך?

יעל: לאורך. שיש לי צד ימין וצד שמאל. אז אני בודקת האם הקו הזה בדיוק באמצע, או שהוא נוטה ימינה

או שהוא נוטה שמאלה, לאנשים בדרך כלל יש נטייה. אז אני רוצה בדמיון ליישר את קו האמצע שלי.

גילי: נשמע לי נורא מוזר, אני ברור לי שהוא באמצע…

יעל: בואי נבדוק… יש מצב שאצלך הוא באמצע. אצל הרבה אנשים יש להם נטייה.

גילי: אוקיי.

יעל: אפילו הם יושבים בצורה שהיא נוטה כלפי צד אחד. עכשיו, הנטייה הזאת זה אומר שאני משתמש

יותר בחלקים של האישיות, לכיוון הנטייה, נגיד נטייה ימינה, ופחות מדי בחלקים אחרים. אז איזון קו האמצע

זה כמו מאזניים פנימיים שאני רוצה שהם יהיו מאוזנים. זאת אומרת, אני רוצה להיות באמצע של עצמי.

גילי: אבל איך בן אדם יודע אם זה באמת באמצע, או שיש איזושהי תזוזה?

יעל: הוא מדמיין, זו עבודה של דמיון.

גילי: אוקיי.

יעל: וגם, סתם דוגמה, נגיד, עכשיו אנחנו יושבות על כיסא. אז אם תשבי לא רגל על רגל, אלא ממש שתי

רגליים מונחות, תבדקי אם יש משקל שווה על שני צידי הגוף. והדבר החשוב זה שתנסי עכשיו לאזן את זה.

באמת לדמיין שיש איזה מאזניים פנימיים, שאת משתדלת עכשיו שהם יהיו מאוזנים. את יכולה לעבור נקודה

נקודה בגוף מקרקעית הגוף עד מעלה ולאזן את המאזניים. זה מרגיע.

אחת המטופלות שלי, זה היה פשוט כאילו משנה אותה בשנייה בקסם.

היא הייתה ממש משתנה, היא הייתה באה לא רגועה, היא הייתה עושה את זה, פתאום היית רואה אותה נרגעת.

כאילו לאנשים מסוימים האיזון הזה מאוד מאוד מיטיב.

גילי: בואי נהיה קצת פרקטיות.

יעל: אוקיי.

גילי: יושב או יושבת, האנשים על הכיסא, איך הם עושים את הפעולה הזאת?

יעל: תראי, בדמיון זה קל כי אני יכולה לדמיין מאזניים. אבל נגיד אדם שלא מחובר לדמיון, אז הוא פשוט

בודק שמשקל הגוף הוא על ישבן ימין וישבן שמאל באופן שווה. ממש, ושעמוד השדרה באמצע. עכשיו,

עצם המודעות זה עושה תיקונים. והתיקונים האלה הם תיקונים לא רק של הגוף הפיזי, הם תיקונים

גם פנימיים של הנפש. איברי הגוף הם חלקי הנפש, כשאני מאזנת את הגוף אני ממש מאזנת את הנפש.

זה תחום שאני מלמדת ומפתחת.

כל כתף יש לה אישיות אחרת, כל רגל יש לה אישיות אחרת, ואפשר ללמוד לקרוא את המידע הזה.

אז באיזון הזה, מספיק לעשות את זה פיזית, כל אדם יודע כמה משקל יש לו צד ימין , צד שמאל.

זה דורש קצת מודעות, אבל המודעות הזאת מביאה אותי לרגע הזה, לכאן ועכשיו. והמודעות הזאת

מכניסה לי את החיבור לעצמי, וזה מה שאנחנו רוצים. שנייה שאני בכל מה שקורה לי בחיים,

אני רגע אהיה כאן כאן ממש עם עצמי ועם הגוף שלי.

גילי: אז אמרנו כבר את האיזונים, ודיברנו על הנושא של הישיבה, היציבה.

יעל: כן.

יש עוד איזון שהוא גם, אבל דמיוני, כן? יש לי שטח פנים, נכון? נגיד סתם דוגמה, יש לי את החלק הקדמי

ויש לי את החלק האחורי של הגוף. נגיד אני עומדת, או נגיד אני יושבת, מה הנטייה שלי בחיים?

להיות יותר קדימה?

אם הייתי מעבירה קו דמיוני בדיוק במחצית הראש שעובר ככה בין אוזן ימין לאוזן שמאל, הייתי ככה חוצה

את הגוף לשניים. כמו שחוצים אבטיח באמצע, נגיד, כן? לרוחב…

אז האם אני בקו האמצע הרוחבי שלי, או שיש לי נטייה קדימה, זה אומר אני רוצה לדחוף את הזמן.

או שיש לי נטייה אחורה, אני פחות מדי לחיים שלי. אז אפשר לדמיין קו דמיוני בין האוזניים שחוצה

אחר כך את הכתפיים, ממשיך ככה לכל כתף, וכאילו חוצה את הגוף לשני פלחים.

ואני בודקת, היום אני באמצע של עצמי. זה מכניס אותי, אם אני מצליחה לעשות את זה, עבודה בדמיון,

שאני בתוך הזמן.

אני לא קדימה בזמן. אנשים שעכשיו צהריים חושבים מה הם יאכלו בערב, מה יהיה מחר, מה יהיה בעוד שבוע.

ואני מאוד רוצה ללמוד להיות נוכחת ברגע הזה, כי ברגע הזה, עכשיו, הכול טוב. הבעיה שלנו זה לא הרגע הזה.

הבעיה שלנו, זה שאנחנו חושבים על העתיד ועל העבר, זה מעציב אותנו, זה מקשה עלינו, זה מכניס אותנו למתח.

אם אני הייתי חיה את חיי, אם אנחנו היינו חיים את חיינו, בחיבור מלא רק לרגע הזה, בערנות מלאה עכשיו,

העכשיו תמיד הכול בסדר.

גילי: גם ב-7 לאוקטובר כשאנשים ישבו במ"מד והחזיקו את הידית?

יעל: הם החזיקו את העתיד כי הם פחדו מהעתיד שעומד ליפול עליהם.

גילי: לא, אבל ההחזקה של הידית הייתה מול המחבלים שבצד השני של הדלת. זה כאן ועכשיו.

יעל: אה… הרגע הזה ספציפית.

זה למשל מצבים, כן, את מדברת על מצבי קצה שבהם אני בכלל לא ממליצה לעשות איזונים.

זה מצבי הישרדות שהם מאוד מאוד קיצוניים. ובמצבים האלה אנחנו פועלים במערכות אחרות,

ולא המערכת הרגילה הקוגניטיבית, התודעתית. אנחנו במשהו שהוא אינסטינקטיבי, וכל הטיפים האלה

בכלל לא מתאימים למצבים האלה.

גילי: אז בואי רגע יותר נדייק ונגיד למתי, איזה מצבים אנחנו כן מדברים.

יעל: או-קיי,

אז חשוב מאוד להגיד, וזה אולי בתחילת דבריי, אפילו לפני כל תיאור האיזונים, שאנחנו מדברים על אנשים

שהם חיים את ה"יום יום הרגיל", הם לא חוו אֵבֶל מדרגה ראשונה, הם לא עכשיו באיזה משבר

משפחתי ממדרגה גדולה. אנשים שהם בלב השערה, בלב המשבר, לא הייתי ממליצה להם להתחיל

מהאיזונים האלה. זה לא מתאים, זה מתאים לאנשים שיש להם נינוחות בסיסית כלשהי והם רוצים להגביר אותה.

גילי: אני לא יודעת, אבל זה אמירה קצת קשה. אני לא בטוחה שהיום יש אנשים שהם מרגישים נינוחות!

כולנו יש בנו איזשהו פחד, איזשהו דאון כזה, איזשהו חשש מאוד מאוד מבוסס מה העתיד שלנו הולך להיות.

יעל: כן.

גילי: הרבה אנשים אומרים לי, אני לא רואה אופק.

יעל: זה נכון.

ועם זאת, כל השאלה היא כזאת: האם אתה יכול לנשום ולהרגיש שאתה נושם? עכשיו? האם את יכולה

לקחת עוגייה ולא לאכול אותה רק להסתכל עליה? זה פעולות מודעות בסיסיות.

אם את מסוגלת לעשות את הפעולות הבסיסיות האלה, האם את מסוגלת לעמוד ולהרגיש את שתי הרגליים?

ואז שוב, כל אדם והקיבולת שלו.

אבל אני מחפשת מה הפעולה המינימלית שאני יכולה לעשות שקשורה לרגע הזה, לנוכחות שלי.

לשים לב לעצמי עכשיו, ומפה אני מתחילה. יש אנשים שהם יכולים להגיע למצבים מתקדמים כמו לסגור

את כל המדיה, כמוני, ולא להרגיש רגשי אשמה, או שזה לא בסדר או דברים כאלה, ולעשות את זה בלב

שלם ומלא, עם חיבור. אני עושה את זה עם חיבור.

ויש כאלה שאומרים, עזבי, אני… יש טלוויזיה, אני חייב לראות… אז תתרכזו בדברים עוד יותר בסיסיים,

אז תצאו להליכה, אז תשמעו מוזיקה.

תמיד יש משהו שאפשר לעשות, זה גם חלק מהגישה שלי, תמיד יש משהו שאפשר לעשות.

גילי: זה נכון.

אני רואה נגיד את ההורים שלי, יש הרבה אנשים, שהם 24/7 על המדיה, הם לא מצליחים להתנתק.

יעל: והם לא חייבים. והרבה אנשים אומרים לא נעים לי שטוב לי ולאחרים לא טוב. אמרו לי מטופלים שלי:

לא נעים לי, אני בסדר, אז לפחות אני אשמע, אני אזדהה איתם, אני אהיה בלב.

ואני אומרת, יש שיטות אחרות להיות בלב. אני לגמרי בחיבור. אני לא בניתוק, אבל מהלב, אני מרגישה

בלב את הדברים. אני לא חייבת בדיוק לדעת מה קורה. אני עושה את זה אחרת. בגלל שאני עם הלב,

אני יכולה עכשיו להחליט שאני עושה מפגש, ולתת עוד כלים ולהעלות את האנרגיה של האנשים,

כי אני יכולה, כי אני שומרת על עצמי.

גילי: אז איך באמת אפשר לעשות את זה מהלב?

יעל: בשביל זה צריך להרגיש את הלב. (צוחקות)

זה מתחיל מא', אמרנו להסתכל על עוגייה, לעמוד, ולהתחיל מהדברים הבסיסיים. אבל למי שמתקדם ו

כבר רגיל לעבוד עם הגוף וחלק מהמודעות שלו היא בתוך הגוף, אז הוא יכול לדמיין את הלב.

הוא יכול לשלוח אהבה ללב שלו, הוא בדמיון יכול להחזיק את הלב וללטף אותו. זה עוד תרגילים יותר מתקדמים.

גילי: כן, זה נשמע לי ממש מתקדם.

יעל: זה נשמע מאוד מתקדם, כן. אבל אני אומרת שבגלל שאני גרה בתוך הגוף גם, אז אני יכולה גם ברגע זה

להרגיש את הלב ולשדר איתו. ואני יכולה אפילו כשאני נמצאת בחדר, לשים לב, מי עוד משדר ללב שלי

מהלב שלו. זה פותח לי מרחבים חדשים של תקשורת.

גילי: כן, זה נשמע נהדר, אבל אני חוששת שרוב האנשים עוד לא הגיעו לשלב הזה.

יעל: לכן דיברנו על לעמוד או להסתכל על עוגייה ועוד לא לאכול אותה. התחלנו משם.

גילי: כן.

יעל: אבל אני חושבת שאנחנו בכל מיני שלבים של התפתחות, אבל הדבר שאני רוצה לחזור עליו עוד פעם, ש:

חברים וחברות, אתם לא חייבים לשמוע כל הזמן את המדיה! ברגע שתעשו לעצמכם יותר טוב,

תוכלו להפיץ יותר טוב, זה אחד לאחד. והאמפתיה הזאת לאחרים, אם אתם לא עושים משהו אקטיבי

שמשנה באמת בחיים, במציאות, אז תעשו לעצמכם טוב. זה ייטיב עם כל סביבתכם, זה הרבה יותר פרקטי בעיניי.

גילי: או-קיי. ובואי תני לנו עוד דברים פרקטיים, כמו זה, דיברת שלב ראשון, מה עוד אפשר?

יעל: נשימה, נשימה זה אחד הכלים הכי בסיסיים ומיידיים וכל כך מתבקשים.

אז יש המון המון תרגילים בנשימה. יש נשימת קופסה, גם יש אותה באינטרנט הרבה. ואני יכולה להחליט

על קצב קבוע. נגיד החלטתי על פעימה של ארבע, אני יכולה ממש עם היד לעשות מין ריבוע כזה.

כשאני לוקחת שאיפה של ארבע, אני מזיזה את היד למעלה לספירה של ארבע, אחר כך אני עוצרת לספירה

של ארבע וממשיכה את הריבוע שלי. ואני מוציאה את האוויר לספירה של ארבע. ושוב עוצרת לספירה של ארבע.

זה תרגול פשוט. ויש המון.

אחד התרגולים שעוזרים לאזן חזרה את המערכת זה להכניס אוויר מאף ולהוציא מאף.

גילי: למה דווקא מהאף?

יעל: כי זה עוזר לאזן את שתי מערכות, הסימפתטית והפרה הסימפתטית, הרצונית והלא רצונית.

אבל יכול להיות שאני לא נושמת, ומה שאני צריכה זה לקחת המון אוויר מהפה ולהוציא מהפה.

זאת אומרת, לפני שאני מתחילה את ארגון נשימה, אני בודקת מה אני צריכה: האם אני צריכה המון אוויר עכשיו

ולנשום לתוך הבטן ולמלא אותה ולבית החזה? או האם אני רוצה לאזן ואני יכולה ברוגע להכניס אוויר

מאוד ברכות דרך האף? לדמיין איך החמצן נספג דרך דפנות האף ולהוציא. דרך האף.

נתתי פה כמה תרגילים, יש בשפע באינטרנט, פשוט חפשו את זה ביוטיוב. תשבו או תשכבו,

תעשו דקה או שתיים, שלוש, או סתם פשוט תנשמו. תזכרו שכדאי לנשום, זה…

גילי: כן, אנחנו הרבה פעמים כשאנחנו פתאום שמים את המודעות, אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת

נושמים רגיל.

יעל: כן.

גילי: זה נשמע מוזר…

יעל: אבל זה כל כך בסיסי בתמיכה עצמית, במיוחד כשאנחנו עוברים משהו קשה ואנחנו רגילים לעצור

את הנשימה, אז לא. אז לנשום. זה. אני ממש תופסת אנשים שהם כרגע חוו משהו, מטופלים שלי

באמצע סשן, ולנשום. (נושמת) זה חשוב, כי זה תמיכה עצמית, זה א' של תמיכה עצמית.

גילי: אוקיי.

יעל: אני רוצה לדבר על משהו מרכזי נוסף, שהוא היכולת להחזיק קצוות. מה הכוונה?

אנחנו באותו זמן, אפילו של המלחמה, חווינו מצד אחד מצב שהוא הזוי בכמה הוא גרוע וכמה הוא רע

וכמה הוא בלתי אנושי ואפשרי בכלל, לא הגיוני עם כל החטיפות של החטופים ועם כל הפריצה הזאת

לתוך בתים של אנשים, שזה הזוי לגמרי. מצד שני, אנחנו גם חווים המון אחדות בעם, בנתינה, בעשייה.

אנחנו צריכים להתמודד עם מצב שמצד אחד קורים דברים הזויים לגמרי בקטע לא טוב.

ומצד שני גם קורים המון דברים טובים.

זאת אומרת, אחת היכולות שכדאי לנו לפתח בתקופה הזאת, זה את היכולת להחזיק קצוות.

קצוות שבאותו זמן גם טוב וגם רע. ואני צריכה להיות לא בטוב ולא ברע, אלא לראות את שניהם מהצד.

בעצם סמל היין והיאנג, שזה סמל שמדבר על אחדות הניגודים, סמל שמדבר שהשלם הוא גם החלק הלבן

וגם החלק השחור. זאת אומרת, היכולת להחזיק שני מצבים הפוכים ולא להיות אחד מהם.

גילי: אז פה עולה לי שאלה, את אמרת היכולת להסתכל מהצד. ואני ישר שואלת את עצמי ואני בטוחה

שעוד אנשים שואלים את עצמם, איך אני יכול בתוך הסיטואציה, איך אני יכול להסתכל מהצד?

זה הכל עליי, בתוכי, מסביבי, איך אני עושה את ההפרדה הזו?

יעל: יש לנו המון נקודות מבט. נקודת מבט בסיסית וטבעית לכולנו זה כשאני מסתכלת דרך העיניים שלי

ורואה את העולם, דרך העיניים שלי. ב- NLP קוראים לזה "אסוציאציה".

זאת אומרת, אני רואה את העולם דרך העיניים שלי. ויש עוד נקודת מבט מהצד. עכשיו, כדי שאני אהיה מהצד,

לפעמים אני צריכה להיות זבוב על הקיר, או להיות ממעוף הציפור.

זה שוב עבודה עם דמיון, שזה אומר שכדי להיות מהצד, אני צריכה לדמיין אולי שאני קצת לא גרה פה

על האדמה, אולי אני בארץ אחרת, אולי אני ציפור, אולי אני בכדור פורח.

אולי זה לא קורה לי, אם זה היה קורה למישהו אחר, איך זה היה? לו…

ואז כל הכלים האלה הם עוזרים לנו להפריד את עצמנו ממה שקורה, כן?

ואז כשאני יודעת להפריד את עצמי, שזה שוב חוזרים לנושא הגבולות, אז אני יכולה לקבל פתרונות

שאין לי כשאני בתוך העיניים שלי, בתוך המצב, בתוך האסוציאציה.

אני אגיד שזו טכניקה מעולם ה- NLP ומעולם הגשטלט. קודם כל להיות אני, אחרי זה לדמיין שאני רואה

את נקודת מבט של אדם אחר, ואחרי זה להסתכל עליי ועל אדם אחר מהצד.

כאילו יש פה עוד דמות שמסתכלת על שתינו. ויש עוד נקודת מבט מלמעלה, ויש עוד נקודת מבט

להיות האוויר שבינינו.

אז ארבע נקודות מבט או חמש, ואם אני יודעת לעבור בדמיון, זה עוזר לי, כי אין ברירה לפעמים.

אנחנו צריכים את הניתוק הזה, במיוחד שקשה לנו. זה לא רע לרצות להתנתק, לרצות להתכנס,

לרצות לא לדעת, לרצות להיות בבועה, זה מנגנוני הגנה וחשוב שיהיו לנו הגנות, כי זה מה ששומר עלינו.

גילי: יש לך איזושהי תובנה שקיבלת בעקבות המצב היום?

יעל: לחזור לפשטות. באמת, לחזור לגדל עציצים, לעשות לחם, לאכול אוכל בריא, להיות עם הילדים,

לצאת לטבע. לחזור לדברים הכי הבסיסיים של חיים, ללטף כלב, חתול.

להיזכר שמעבר לכל הסיבוכים, הגוף/נפש/רוח שלנו צריכים להיות חלק ממרקם החיים.

להריח, להריח פרחים… כל אחד יכול לעשות את זה, לא משנה כמה רע לנו, תריחו איזה פרח.

אני רוצה להגיד, חברים וחברות, מותר לכם להיות בתוך בועה, מותר לכם לא לדעת מה קורה,

מותר לכם להיות מנותקים, מותר לכם לשמור ולדאוג רק לעצמכם. זה בסדר גמור, זה לגיטימי,

זה אפשרי, בואו ניתן לזה מקום.

לא חייבים כל הזמן להיות מחובר. יש מיליון צורות של חיבור, ואם הבועה הזאת, זה מה ששומר

עליי מחוברת לעצמי, יאללה, לכו על זה בענק.

גילי: תודה.

יעל: תודה רבה. שמחתי להיות פה.

סגיר~

מתלבטים בעקבות המלחמה לגבי המשך דרככם המקצועית?

אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

כמו כן, מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~