מטראומה לצמיחה פוסט טראומטית

~פתיח~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

מאז השבעה לאוקטובר 2023 כולנו מתמודדים איתו בעוצמות שלא היה לנו מושג שאפשריות.

ברוכים הבאים לפרקי מלחמה של "מחילת הארנב", בהם נדבר על השפעת המלחמה על קריירה

ועבודה, וההתמודדות עם השינוי שנכפה על כולנו.

בפרק השלישי בסדרה, אני משוחחת עם יונתן ניר.

בשיגרה צלם, מפיק ובימאי דוקומנטרי בעל שם בינלאומי, הזוכה בפרסים רבים.

יונתן שירת בצבא כלוחם ביחידה מובחרת, ונפצע במלחמת לבנון השניה בעת שעסק בפינוי שדה מוקשים.

תהליך ההחלמה מהטראומה שחווה הובילה אותו לעיסוקו הנוכחי.

בין הסרטים שיצר: "הדולפין", "לחתוך את הכאב", "האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל",

"אח שלי גיבור", "תמונת חייו" ו"הקבוצה של אלכס". הסרטים עוסקים בצמיחה פוסט טראומטית,

ובכוחות התרפוייטים של הטבע ושל המצלמה.

כמו כן, הוא מרצה ועוסק בנושא דוקותרפיה – יצירה של סרט דוקומנטרי כחלק מתהליך טיפולי.

בימים אלה הוא עובד על מספר פרויקטים שמלווים שורדים של הטבח ב-7 לאוקטובר, בתהליכי התמודדות,

עיבוד ושיקום, ובמקביל, מתמודד עם הקשיים האישיים שלו.

אנחנו משוחחים על:

• הסימנים המעידים על פוסט טראומה.
• הסיכויים הטובים לצמיחה מתוך הפוסט טראומה.
• השקפת העולם שלו בעקבות הטראומה שחווה במלחמת לבנון השניה.
• הדרכים שלו להתמודדות והחלמה מפוסט טראומה.
• הסרט שהוא מצלם בימים אלו.

מיד מתחילים…

~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום יונתן ניר. ברוך הבא למחילת הארנב!

יונתן: שלום, מה שלומך?

גילי: אני בסדר. יחסי. היום אומרים בסדר יחסי. מה שלומך בימים אלו?

יונתן: אני חושב שכמו כולם, נע בין שמחה גדולה לבין עצב עמוק, בין תקווה לבין ייאוש.

ייאוש כבר לא כל כך, בהתחלה היתה תחושה כזאת, אבל לאט לאט אני הרגשתי שאני פוגש יותר ויותר אנשים עם אור בעיניים ועם לב פתוח, שהבינו שיש פה שעה גורלית שבה צריך לשנות את התפיסה שלנו לגבי המציאות.

להתחיל להבין שאנחנו לא נפרדים כמו שאנחנו חושבים, אנחנו הרבה יותר קשורים אחד לשני, גם כיהודים,

גם כבני אנוש, גם כישראלים.

לא סתם אני חושב שיש בישראל היום התנדבות מאוד גדולה. כל אחד בדרכו מנסה לעשות משהו טוב לאחר.

יש בזה משהו מרפא. כשאתה מעביר דרכך איזו שהיא אנרגיה חיובית למישהו אחר, אתה מרגיש יותר טוב.

"המבקש על חברו נענה תחילה", אומר חברי היקר עדי גורדון, וזה מאוד מאוד נכון. אם אתה יוצא מעצמך ו

נמצא שם בשביל האחר, אתה מרגיש יותר טוב, ואנשים מבינים את זה.

אז החמלה, אני חושב, מתפתחת עכשיו יותר ויותר בחברה הישראלית. התובנה של מה המדיה יכולה לעשות

לנו לרעה, אולי גם אפשר להתחיל לדבר על מה המדיה יכולה לעשות לנו לטובה. מדיה, הצילום,

ה-  story telling.

אני מרגיש שאנחנו בסוג של מלחמת גוג ומגוג במובן מסוים. זאת אומרת, יש פה מלחמת מילים, יש פה מלחמת גרסאות, יש פה מלחמה פיזית כמובן איומה. ויש פה גם מלחמה על נרטיב, על מה הסיפור שאנחנו משאירים

פה אחרינו, גם פה בתוכנו, וגם יש לזה השלכות הרבה הרבה יותר רחבות ממה שקורה בישראל כרגע.

גילי: קפצנו ככה ישר לעניין, אבל בוא תתחיל מזה שתציג את עצמך בכמה מילים.

יונתן: אני יונתן ניר, אני יליד כרם שלום. חייתי כל חיי בקיבוץ הזורע, היום ברמות מנשה, באמצע הרבה שנים בחו"ל. אני במאי ומפיק של סרטים דוקומנטריים, עובד גם בארץ, גם הרבה בחו"ל. עושה סרטים על צמיחה

פוסט טראומטית ועל הקשר שבין האדם לבין הטבע, ככלי לריפוי, ככלי לצמיחה.

גילי: איך הגעת לדבר הזה?

יונתן: אחרי הצבא עשיתי טיול מאוד ארוך בחו"ל והיה לי רצון, בעקבות חוויות שעברתי בצבא כמו הרבה ישראלים, לעזוב את הארץ ולא לחיות כאן. ממש הקמתי לי חיים במקום אחר. בערך 7 שנים הייתי בעיקר בחו"ל.

תוך כדי המסעות שלי הייתי מדריך צלילה בהרבה מקומות בעולם, בהוואי, בהונדורס, בתאילנד שנתיים גרתי על סירה. ואחרי זה בקייצים הייתי עובד באילת.

ב- 2006 החלטתי שאני חוזר לארץ אחרי כל הטיולים האלה, וקיבלתי עבודה בריף הדולפינים באילת,

ואז התחילה המלחמה, שבמהלכה גם נפצעתי, מלחמת לבנון השנייה.

יצאתי קל, אבל החוויה הייתה לא קלה, החוויה של מלחמה זה תמיד דבר מורכב.

לא ידעתי מה זה פוסט טראומה, לא ידעתי מה זה טראומה, לא ידעתי את ההבדלים ביניהם. לא ידעתי מה זה צמיחה פוסט טראומתית, לא הכרתי את המונחים.

אבל כשחזרתי לעבודה באילת, הגיע בחור ערבי ישראלי בשם מורד יחד עם אבא שלו אסד, אנשים מדהימים מהכפר קלנסווה. שעל רקע כבוד המשפחה הרביצו למורד מכות רצח, ובגלל זה הוא הפסיק לדבר.

הוא לא דיבר שישה שבועות, ובעיצת פסיכיאטר מאוד בכיר, ואיש יקר בשם דוקטור אילן קוץ, אבא שלו לקח אותו לריף הדולפינים באילת. על בסיס הרעיון שהדולפינים יכולים לפתח מערכת יחסים עם בני אדם שהיא

לא מבוססת על מילים, זאת אומרת קשר בלתי ורבלי, חשבו שאם הוא יגיע לשם, לריף הדולפינים, והדולפינים יצרו איתו קשר, אז לאט לאט גם התקשורת הוורבלית תחזור לעצמה.

ובאמת חמישה חודשים הוא לא דיבר. ואז הוא התחיל לדבר, אבל בהתחלה הוא התכחש לחלוטין לערביות שלו, לשפה שלו, לאמא שלו.

היה תהליך של ארבע וחצי שנים שצילמתי יחד עם דני מנקין ויהודית מְנָסֶן רמון היקרים, שותפיי לסרט ה"דולפין", וזה בעצם היה סרט הבכורה שלי.

ואחרי זה עשיתי עוד חמישה סרטים מסחריים, עשיתי את "אח שלי גיבור", את "תמונת חייו", את "האיש הנעלם הסיפור של וילפריד ישראל", את "לחתוך את הכאב", וממש לאחרונה את "הקבוצה של אלכס".

עשיתי גם סרטים שהם יותר סרטים טיפוליים, פחות מסחריים. ובעצם פיתחתי יחד עם איש יקר בשם יורם

בן יהודה, שהיה ראש היחידה לתגובות קרב בצה"ל הרבה שנים, רעיון שנקרא דוקותרפיה, שאני מרצה עליו לפעמים בכל מיני מסגרות אקדמיות כאלה ואחרות.

ובימים אלה פרסמו את הדוקטורט הראשון בנושא הזה, באוניברסיטת אדינבורו, בנושא של דוקותרפיה. שזה בעצם יצירה דוקומנטרית כחלק מתהליך טיפולי.

גילי: מי זה פרסמו?

יונתן: מי שפרסמה את הדוקטורט זה שלהבית שמחה אושר. זה השם האמיתי שלה.

גילי: מדהים.

יונתן: היא ישראלית שעבדה הרבה מאוד שנים עם פרופסור טל בן שחר, והתחילה ללמוד Film Madicin באוניברסיטת אדינבורו, אצל יוצרת מדהימה בשם איימי הארדי.

שחקרה הרבה מאוד את הקרבה למוות ככלי לצמיחה. ואז אמרו לה היי, אולי כדאי שתראי את

הרצאת TED שאני עשיתי על דוקותרפיה, כי זה אותו דבר.

אנחנו כמובן תרמנו הרבה ידע וכתבנו והעלנו דוגמאות, גם יורם וגם אני. זה רק דוגמה לזה שרעיונות יכולים

לצוץ אצל הרבה אנשים במקביל, ויש עוד אנשים בארץ שמלמדים דוקותרפיה היום.

בשבילי היום דוקותרפיה זה לא רק עוד טכניקה או רעיון טיפולי שאפשר לעבוד איתו, אלא זה משהו שאני משתמש בו ביום יום. זאת אומרת, אני, בגלל שאני רואה את המציאות דרך מצלמה כל כך הרבה שנים,

אז בשלב מסוים אתה מתחיל להבין שהמצלמה היא בעצם, או כל האומנות הזאת של story telling

אודיו ויזואלי, זה כלי להבנת הנפש, וזה גם להבין שהמודעות שלנו היא הרבה הרבה יותר ניתנת לכיוון.

אני עושה סרטים בימים האלה, על המצב וסרטים שהתכלית שלהם היא לא רק לעשות סרט דרמטי,

אלא לייצר נרטיב טוב ומיטיב עבורי, עבור האנשים שאני עובד איתם, ועבור הקהל בסופו של דבר.

התפיסה שלי, והיא לא שלי, כן, כי היא תפיסה עתיקת יומין מהמון המון תרבויות, מהמון המון מסורות,

שבסופו של דבר, הדבר היחיד שקיים הוא הרגע הזה.

וברגע הזה, אני מייצר איזשהו דמיון לגבי העתיד. זאת אומרת, יש עבר שהוא עבר, ואין לי מה לעשות בקשר אליו, אני לא יכול לשנות אותו.

יש את ההווה שבו אני נוכח. כמו שהבודהיסטים אומרים: "המציאות היא הוויה שנולדת ונכחדת כל הזמן".

זאת אומרת, יש רגע ועוד רגע ועוד רגע, וזה מאוד דומה לסרט.

הרי מה זה סרט? סרט זה 25 תמונות בשנייה. כשאתה מחבר אותם ביחד, זה הופך להיות תנועה.

עכשיו יש גם מה שנקרא voice over בדוקומנטרי.

מה זה voice over ?  אנחנו לא רק הגוף הפיזי שלנו. אני יכול לנסוע באוטו, והמחשבה שלי תהיה במקסיקו

לפני עשרים שנה. וזה קורה לכל אחד מאיתנו, רק שאצל רוב האנשים זה קורה באופן שהוא בלתי מכוון.

ומה שמחמיר את התופעה הזאת זה טראומות.

תגובה פוסט טראומתית לטראומת עבר, זה בעצם שאני נמצא כרגע בהווה, טריגר מסוים מעיר בי משהו מהעבר, ואז בהווה הזה אני מייצר עתיד מדומיין, טראומתי לעצמי.

גילי: בוא רגע ניקח את זה לשבת ה- 7 באוקטובר, לדוגמא. אתה אומר שאנשים שנמצאים היום בהווה,

שהוא כבר לא השבת ה- 7 באוקטובר, יכול להיות שתעלה להם איזשהי מחשבה, איזשהו אירוע.

משהו ידליק אצלם את ה…

יונתן: אני רואה היום תינוק, אני יכול להיזכר בשביעי לאוקטובר… אוקיי? כל דבר הוא טריגר.

עכשיו, האם הטריגר הזה מניע תגובה פוסט טראומתית שהיא מעל למה שהפסיכיאטר ייתן עליו מירשם

כזה או אחר, או קנאביס רפואי או הכרה על ידי הממשלה, אותי זה לא מעניין. אני לא בעולם הזה.

אני יודע מה הם התסמינים של פוסט טראומה.

גילי: שהם? בוא תחכים אותנו

יונתן: נתחיל מהקלים לקשים דווקא, אוקיי?

ראייה פסימית של העתיד זה תסמין מוכר של פוסט טראומה.

האשמת העצמי או האשמת הזולת, תסמין מוכר של פוסט טראומה.

הימנעות ממקומות או ממפגשים עם מציאות שעלולים לעורר בי טריגר. תסמין של פוסט טראומה.

כמובן התקפי חרדה, דיכאון, זעם, חוסר אמון, חוסר אמון במערכות, חוסר אמון בטוב האנושי, תסמין של פוסט טראומה.

כמובן זה יכול להגיע גם לחזיונות, פלשבקים מה שנקרא, לסיוטי לילה ויש עוד. הספקטרום הוא גם רחב,

וגם הרמות. הנפש האנושית היא לא איזה דבר בינארי שאתה יכול להגיד לך לפסיכיאטר,

הוא ידבר איתך כמה דקות, ויגיד לך יש לך או אין לך.

אני כבר דיברתי על זה כמה חודשים טובים עם הסרט האחרון שלי "הקבוצה של אלכס" בהקרנות בקולנוע

ברחבי הארץ: לכל ישראלי או ישראלית, באשר הם, יש משהו מהתסמינים האלה.

עכשיו, בגלל שאנחנו מחוברים אחד לשני ואנחנו משפיעים אחד על השני, יש תסמינים פוסט טראומתיים קולקטיביים. זאת אומרת שכשאני פוגש אדם כעוס או מפוחד, זה מיד משפיע עליי.

אנחנו יודעים היום שיש טראומטיזציה משנית, שיש העברה בין דורית.

 Bottom Lineהוא שהפוסט טראומה היא נוכחת בישראל, כל הטראומה היא נוכחת כרגע.

היא עדיין מתקיימת ביום יום.

ויש תסמינים פוסט טראומתיים, שברגע שאנחנו מכירים אותם, אנחנו יכולים להתחיל לזהות אותם

לא כאני, כי אין אני. אני הרי כל הזמן משתנה. אין תא אחד בגוף שלי שהוא זהה לתא אחר שהיה בגוף

שלי לפני שבע שנים.

כל התאים בגוף משתנים, אני משתנה. וגם המוח שלי. והשבילים במוח יכולים להתעצב מחדש, וקולנוע דוקומנטרי זה כלי מדהים לעשות את זה.

עכשיו, איך אני לוקח את זה לחיים האישיים? מתוך הבנה שכמו שגבריאל גרסיה מַרְקֶס אמר:

"החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו זכרת אותם כדי לספרם".

זאת אומרת שגם הזיכרון הוא לא דבר סטטי, הוא דבר שנבנה כל הזמן. אנחנו יודעים היום שהחיווטים במוח,

אלה שמייצרים את ההקשרים, הם ניתנים לשינוי ולהתפתחות.

עכשיו יהיו פה אנשים שיגידו אין, עם טראומות כאלה, זה שריטה שאי אפשר להיפטר ממנה.

אני חושב שזה לא אמירה שהיא אמירה שיש בה מחשבה מרפאה. המחשבה צריכה להיות,

וזה מוכח גם במקרים ספציפיים של אנשים, ורבים מאוד, שגם ממקומות הכי נמוכים שיש, אפשר לצמוח ולפרוח.

ויותר מזה, הכאב יכול להיות משהו שמחבר בינינו היום. רואים את זה בחברה הישראלית, ומתוך הכאב המשותף אפשר ליצור פה סיפור שהוא טוב ומיטיב עבורנו כחברה ועבורנו כאינדיבידואלים.

גילי: אתה בעצם אומר שכל אחד מאיתנו יכול להחליט לספר את הסיפור אחרת.

יונתן: זה אפילו לא לספר את הסיפור אחרת. כל אחד מאיתנו יכול ללמוד, לכוון את מצב ההוויה שבו הוא נמצא, אוקיי, את התדר שבו הוא נמצא. את העבר אני לא יכול לשנות, אבל אני, אם אני במצב הוויה של חמלה,

אז המפגשים שלי עם המציאות יהיו מפגשים שיש בהם יותר חמלה, מאשר אם אני לא אהיה במצב הוויה כזה.

אני אומר את הדברים האלה, ואני מיד חושב על כל האנשים מניר-עוז, שאני עובד איתם בימים האלה.

שבאמת לא עשו דבר רע בחיים שלהם, ואיך יכול להיות שהם עברו את הזוועות האלה.

אני חושב שיש פה איזשהו סיפור משותף, שאנחנו סיפרנו הרבה מאוד שנים והדהדנו אותו לעצמנו,

ואנחנו מנציחים את הטראומות של עצמנו.

זה כמעט מיסטי, שחמישים שנה ויום אחרי יום כיפור, ומסיבות דומות, אנחנו חווים את אותו דבר, ששוב הקיבוצניקים נמצאים בפרונט.

במלחמת יום כיפור, 20% מההרוגים היו קיבוצניקים. אחרי כל השיטנה והרוע שזרקו על קיבוצניקים

בשנים האחרונות, אני רוצה לראות מישהו שיפתח את הפה ויקרא לקיבוצניקים פריבילגיים,

לגיבורים האלה ששומרים על הגבולות שלנו מאז קום המדינה.

אני אומר שברגע שאתה מבין שהמחשבות שלך נבראות באותיות ובמילים, והמילים האלה הם קול פנימי,

כמו voice over ואתה מספר הסיפור.

אז עכשיו אני יכול לדמיין עתיד נוראי. ואני יכול לדמיין שאין שום סיכוי, ואין תקומה, ואין אפשרות לצאת מזה, ולא נלמד מזה כלום. אבל אני בוחר לראות את זה אחרת!

אני אומר, זרקו לנו…

גילי: הזדמנות…

יונתן: זרקו לנו רימון לתוך החדר, כולנו התפוצצנו. אלה שהיו קרובים מאוד, חטפו הכי חזק,

זה הרבה היה עניין של גורל, של מזל, שאתה לא יכול להסביר.

אבל כל אחד מאיתנו הוא באדוות האלה או בגל ההדף הזה של הטראומה, בקרבה כזו או אחרת.

כל הקונספציות, כל התפיסות, הכל נשבר. זה מה שקורה בטראומה.

אבל הטראומה לא חייבת להתפתח לפוסט טראומה, היא יכולה וצריכה להתפתח לצמיחה פוסט טראומתית!

יש מחקר מפורסם מ- 1996 של שני פסיכולוגים תדשי וקלהון, מאוניברסיטת  North Carolina ,

שהם בעצם טבעו את המושג “צמיחה פוסט טראומטית”. שקובע ש- 89% מהאנשים שעברו טראומות קשות,

כולל חולים סופניים, אם אני לא טועה, היו גם במחקר הזה.

89, 9 מתוך 10 כמעט! יחוו בעקבות האירוע הטראומתי שעברו, צמיחה משמעותית באספקט אחד

או יותר של החיים שלהם.

צמיחות אפשריות, למשל, זה הערכה מחודשת של מה שיש, הודיה. רצון במערכות יחסים יותר משמעותיות ואינטימיות. הערכה עצמית גדולה יותר, פרספקטיבה. פתאום אתה אומר, אוקיי, עברנו את זה.

הילדים האלה שחוזרים, מניר-עוז ושאר הקיבוצים, אם אנחנו כחברה נבין שאלה האנשים שצריך לשים עליהם את כל האנרגיה היום, לא כספים קואליציוניים ולא חינוך חרדי ולא…

האנשים האלה שנמצאים בקצה של הקצה, שהיו שם בטראומה של הטראומה, הילדים האלה,

הדור של העתיד שלנו, אנחנו נקדיש להם את המשאבים ואת האהבה ואת התמיכה הבלתי נגמרת.

וכל אחד יהפוך להיות פרויקט של מישהו, כל אחד יחובק על ידי מישהו. ואנחנו נתחיל להתייחס אחד לשני

בצורה כזאת, וקודם כל לאנשים האלה. והם יצליחו להראות לנו שאפשר לצמוח…

ואני רואה את זה בעיניים, כי אני עושה על זה עכשיו סרט. אנשים שעברו תופת וקמים כל בוקר בשש בבוקר

כדי לשחות ליד ריף הדולפינים באילת ולראות את השמש זורחת.

זה מזכיר לי אמירה של בני שבט הנווחאו בארצות הברית, שהשמש הזורחת היא בעצם הסימן שלהם

ללידה של העולם כל יום מחדש.

אנחנו נולדים כל יום מחדש, וזה גם יכול להיות היום האחרון של החיים שלנו.

זה מה שארווין יאלום קורא לו "חוויית יקיצה".

הקרבה למוות, וכולנו התקרבנו למוות, וכולנו חווינו תחושה של חרדה קיומית.

אם זה, ממש ממש היה על דלת הממ"ד שלנו. או בתוך המלחמה, בעזה, עם החיילים הגיבורים שלנו,

דור מדהים שצמח לנו כאן בלי ששמנו לב. ואם זה אנשים שהיו קצת יותר רחוקים, אבל הם חוו את

הטראומה הזאת כי היא הייתה כל כך עוצמתית.

ומתוך הטראומה הזאת אנחנו יכולים להבין שבאמת אין זמן לבזבז על הוויכוחים, על אנרגיה רעה,

וגם לא על מחשבות רעות.

בתפיסה שלי, אנחנו בעלי הבית, על המחשבה שלנו, שהופכת למילה ושהופכת למעשה.

זה שיחה פנימית שיש לנו כל הזמן בראש. אז קודם כל להתבונן בזה, להבין את זה.

אני מתעסק בזה שנים, גם במדיטציה, בעבודה פנימית של איך הראש שלי עובד על פי הקשרים

שקשורים לעבר, הם לא קשורים למי שאני היום בכלל, ואיך אני יכול לשנות את ההקשרים האלה.

אם אני אקח אנלוגיה שאולי קל יותר להבין, התודעה היא כמו גן ירק. וזה לא אנלוגיה שלי,

זה אנלוגיה מתוך ספר נפלא שאני עובד איתו הרבה שנקרא "מסר הפשטות", של עדי גורדון,

שהיה פעם שחקן כדורסל בהפועל ירושלים.

הוא גם שותף שלי היום בחברת ההפקה, וגם מורה מדהים. והוא מדמה את זה לחקלאות.

הוא אומר שהתודעה היא כמו גינה. אדמה. אדמה שיש לה פוטנציאל להצמיח כל דבר.

התפקיד שלנו זה לעשב את הגינה הזאת מהעשבים השוטים: מהמחשבות השליליות, מהספקות, מהפחדים.

מכעסים, כל מיני הפעלות מהעבר שלא קשורות כרגע, התניות, הצורך לקבל אישור חיצוני, כל מיני דברים

שליליים שמסתובבים לנו פה בראש.

אנחנו לומדים בהתבוננות ובנשימה, להבין איך התודעה שלנו פועלת, איך זרם המחשבות שלנו פועל,

שמפעיל רגשות, שמפעילים מחשבות, וזה הרבה מאוד פעמים בלופים, כולנו יודעים.

בטראומות זה בכלל, בפוסט טראומה זה בכלל בלופ. סטגנציה, כן? עם תקיעות כזאת על הלופ.

אז ברגע שאנחנו מתחילים לעשב את העשבים השוטים לאט לאט, וזה מתחיל במודעות, כל הזמן

או כמה שיותר, ובמקביל מתחילים לזרוע זרעים חיוביים: מחשבות חיוביות, במנטרות,

בדברים שאנחנו כותבים, בדברים שאנחנו קוראים, באיזה מזון רוחני אנחנו מכניסים לתוכנו.

לא סתם החמאס עשה שימוש בסרטונים כדי לעורר בנו טרור בעצם. החמאס יודע את מה שלי מאוד מאוד ברור,

שהתודעה שלנו היא נצרבת ונבנית כל הזמן, ואחד מהדברים שבונים הכי חזק את התודעה שלנו,

זה דימויים אודיו ויזואליים.

על פי ה- NLP 60% מהאנשים בעולם הם ויזואליים, 20% הם אודיוטורים. זאת אומרת,

גילי: שמיעה.

יונתן: מופעלים משמיעה. והשאר, 20%, הם קינסטטים שזה חישה, ריח, טעם.

אני מסיק מזה ש- 60% שישים אחוז מהתודעה האנושית נצרבת או מתעצבת על ידי דימויים אודיו ויזואליים,

סיפורים אודיו ויזואליים. זה מה שאני עושה.

אני רואה את ההשפעה על אנשים שעשיתי עליהם סרטים, אני רואה את ההשפעה על הקהל.

אני רואה את ההשפעה של מה קורה לי, כשאני עכשיו צופה יותר מדי בחדשות, או חס ושלום צופה בסרטון זוועה.

זה נצרב בתודעתי וזה מייצר מצב הוויה. אני רוצה להימנע מזה. אז אני לא נותן לעצמי ללכת עם ה…

לא יודע איזה צורך זה בדיוק משרת, כדי לראות את הדברים האלה.

מצד שני אני גם לא מתנתק לגמרי מהחדשות, אני יודע כל יום מה קורה, אבל אני במודעות על הדבר הזה.

כי יש לזה משמעות על עיצוב התודעה, על החיווטים שיש לי אחר כך במוח.

בהתחלה זה נורא קשה, אני בתוך זה שלוש שנים. הייתי בתוך הבודהיזם כמה שנים, אבל כל החוכמות

העתיקות בסופו של דבר מספרות לנו את אותו סיפור. כולן עשו שימושים בסיפור ובאותיות ובמילים,

והיום יש לנו גם תמונות.

וכשאתה מחבר את הכל ביחד עם מוזיקה ודיאלוגים ותהליך, אתה מקבל סרט דוקומנטרי.

זאת אומרת, החיים הם כמו סרט דוקומנטרי ואנחנו עכשיו הצלמים, הבמאים, העורכים.

ואתה יכול להחליט איך אתה עושה reframing לתמונה.

החזון של נביאי ישראל הוא שלום עולמי, זה החזון. לשם צריך להתכוונן. כל אחד מתחיל את זה בשלום פנימי.

ברגע שיש לך שלום פנימי, אז אתה גם מצליח להתמודד הרבה יותר טוב עם אירועי החיים.

זה לא שאני לא בדאון בימים האלה. זה לא שאני לא בוכה כל יום. אני מקפיד לבכות כל יום.

מקפיד להשתתף בצערם של אנשים שהכאב שלהם הוא עצום והרבה יותר גדול משלי, ברגע הזה.

אבל פסימיות ואופטימיות, זה בדיוק אותו דבר, כן? זה בחירה איך לראות את החיים.

אם את רוצה לקחת את זה לעולמות של צילום, זה how do you wanna reframe your reality ?

כי מה זה מציאות?

גילי:  זה איך שאני תופס אותה.

יונתן: זה יותר מזה. המציאות מתהווה ונכחדת בכל רגע. והיא מתקיימת בתוכי! היא לא מתקיימת בחוץ!

קורים דברים בחוץ, בסופו של דבר אין לי מה לעשות בקשר למה שאין לי מה לעשות.

יש לי מה לעשות רק בקשר לתגובה שלי למה שקורה. אין לי הסבר לדבר הזה שחווינו בשביעי לעשירי.

אני מייצר בתגובה שלי לנסיבות חיי, כמו שאמר ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה, ששרד את אושוויץ,

הוא אמר: "מתי המעט שנתנו את פת לחמם האחרונה לאנשים שהם בכלל לא הכירו במחנות ההשמדה,

הם הוכחה מספקת לכך שאפשר לקחת מאיתנו הכול חוץ מאת זכות הבחירה".

וזכות הבחירה היא איך להגיב לנסיבות חיינו המשתנות, לא משנה מה הם יהיו.

אני מאוד מאוד מאמין בגישה הזאת, והיא עובדת לי גם.

גילי: שזה הכי חשוב. אני רוצה להחזיר אותך לשבת ההיא. איפה זה תפס אותך?

יונתן: פה ברמות מנשה, בבית שלי, החמוד. קיבלתי הודעה מחבר שהייתי אמור לצלם איתו ביום שני,

שהוא בשייטת, שהוא לא יכול להגיע ליום צילומים כי הוא גויס. פתחתי Ynet, התחלתי להתעדכן.

בלילה הראשון הלכתי לישון בדמעות ובדיכאון, כי חשבתי שיש מאתיים הרוגים, או מאה וחמישים הרוגים,

אני לא זוכר מה. ומיום ליום זה הלך וצמח והתגלו סיפורי הזוועה.

אני בעצמי קיבוצניק, נולדתי בכרם שלום, אז הכול גם היה מאוד מאוד קרוב אליי.

גילי: מה אתה עושה מאז אותו יום, בכל הימים האחרונים?

יונתן: אני חושב שבין שבוע לשבועיים הראשונים הייתי רק בניסיון של לאסוף את עצמי ואת הילדות שלי,

ולראות שאני תומך ואני איכשהו מתמודד פנימית קודם כל עם האירוע. הבנתי שזה לא ספרינט, שזה מרתון.

אני מגיל צעיר עושה טריאתלונים, אני מאוד אוהב ריצות ארוכות ושחיות ארוכות. הבנתי שזה הולך להיות

הרבה זמן. ושזה בסדר שאני עכשיו לא נכנס בכל הכוח, לנסוע לדרום ולהתנדב פה ולהתנדב שם.

לקחתי אוויר איזה שבוע, שבוע וחצי, ואז נסעתי לחבר'ה של נובה שעכשיו התחיל להתפתח איתם איזשהו

פרויקט, ועם החבר'ה של ניר-עוז באילת, ויש איתם פרויקט של ליווי של התהליך התרפויטי המדהים

שחלק מהם עוברים שם.

גילי: מה זה אומר? אתה יכול לפרט על זה קצת?

יונתן: כן, זה סרט שאנחנו קוראים לו "מועדון הזריחה", שמספר על הקיבוץ המדהים הזה, על ניר-עוז.

על האנשים המופלאים, שבאמת עברו אירוע שאי אפשר בכלל לתאר. היו להם 75 חטופים.

תודה לאל, השתחררו כמה בימים האחרונים, הרבה, אבל יש עוד המון בפנים. היו להם 40 הרוגים,

הקיבוץ נחרב, זוועות.

וחלק מהאנשים, בעזרתם המדהימה של חבורה של מתנדבים וסתם אנשים טובים, אילתים, מעולמות הצלילה

ועולמות הצלילה החופשית והשחייה. הם מתכנסים בחוף ליד ריף הדולפינים כל בוקר, לראות זריחה.

חוף הזריחה, מועדון הזריחה.

לראות את השמש זורחת, מחושך לאור, מסע של של גאולה. של גאולה פרטית קודם כל, של כל אדם עם עצמו.

ויש שם אנשים שעברו זוועות שאי אפשר לתאר, ומדברים עם עיניים בורקות על האושר שלהם.

מישהי אחת, אמרה לי: אני מאושרת כי אני יודעת שאני יכולה למות היום, אז אין לי זמן לבזבז על לבחור

להיות לא מאושרת ולא בהודיה על מה שיש.

כי בסופו של דבר גם זאת בחירה. נכתב, אני לא זוכר איפה: "החיים והמוות, נתתי לפניך הברכה והקללה,

ובחרת בחיים".

איך אנחנו, באמצעות זה שאנחנו לומדים איך לשנות את התדר, לכל מחשבה יש תדר, לכל מצב הוויה יש תדר.

גילי: כן.

יונתן: תסעי לך הביתה, תהמהמי לך מנטרה שעוסקת בחמלה, ואת תרגישי אוטומטית שהשבילים במוח

מתחילים להיות השבילים שאנחנו רוצים שיהיו לנו, ולא אלה שנצרבו בנו על ידי טראומות העבר.

זה לא יום, זה לא יומיים, אני עובד בזה שנים, זה כל מה שאני עושה במהלך היום. מי שמכיר אותי

יודע שזה מה שאני עושה.

גם כשאני על הסט ומצלם סרט, אני פשוט בא למקום, נותן לאנשים את ההרגשה שאכפת לי מהם,

שאני אוהב אותם, שאני רוצה שיהיה להם טוב. וקודם כול, המטרה היא להניח איזושהי תשתית אנושית

שתאפשר תיקון, שתאפשר ריפוי.

עכשיו, המצלמה היא כלי נפלא שיכול ללמד אותנו איך המודעות שלנו פועלת.

קודם כל, היא מלמדת אותנו שאת רואה את המציאות שונה לגמרי ממני, ושהמציאות משתנה כל רגע

frame by frame ויש לי את היכולת להחליט אם אני אסתכל לכאן או לכאן.

אם אני עושה פרספקטיבה כזו או אחרת, אם אני עושה zoom in zoom out , איך אני מפסל באור,

האם אני מתייחס לחושך?

איך אני משתמש בחושך כדי להעצים את האור, ולא ממקד את תשומת ליבי בחושך?

הרי בחושך הכי גדול מאירים הכוכבים. אתה לא יכול לראות כוכבים ביום. אתה צריך חושך כדי להיות מודע לפעמים לאור. ואני רואה אור עצום בחברה הישראלית בימים האלה, הולך וגדל, אני מאוד מאוד אופטימי.

גילי: שזה טוב.

אני חושבת שכל יום צריך לחיות אותו הכי טוב שאפשר. בלי קשר לאיזשהי תחושה של סוף או משהו כזה.

להיות מסוגל בסוף היום לבוא ולהגיד עשיתי את היום הזה הכי טוב שאני יכול. זה לא אומר שהיה יום מצוין.

יכול להיות כמו שאתה אומר, ימים כאלה שהם ימים קשים, במיוחד בתקופה הזאת. עדיין ביום עצמו,

איך אתה עושה אותו הכי טוב שאתה יכול.

יונתן: אני מדבר איתך על משהו נוסף וזה על הדמיון.

אלברט איינשטיין אמר ש"הדמיון חשוב מהידע, כי הידע הוא מוגבל והדמיון חובק עולם".

אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה כל תסריט הוא אפשרי. עוד חצי שנה אנחנו יכולים להיות עם פצצת אטום איראנית על תל אביב, אבל מצד שני אנחנו גם יכולים להיות במציאות אחרת של פתרון מסוים מול…

גילי: כלל אזורי.

יונתן: כן, כלל אזורי. זה הזוי, וזה הזוי.

גילי: כן.

יונתן: אנחנו בתוך סרט הזוי.

אם הייתי אומר לך שלושה חודשים לפני ה- 7 לאוקטובר, שזה מה שהולך לקרות, אני לא חושב שהרבה

אנשים היו מאמינים בזה. העוצמה, האכזריות, המגניטוד של הדבר הזה. המאתיים החטופים שהיו שם.

יותר, מאתיים וארבעים בשלב מסוים.

גילי: כמעט מאתיים וחמישים.

יונתן: ילדים, נשים וטף. אנחנו נמצאים בתוך תסריט דמיוני לחלוטין, שמי שבנה אותו זה התודעה האנושית, הקולקטיבית.

גילי: כן, אני חושבת שגם חמאס לא תארו לעצמם את הדבר הזה.

האם נוצרו קשרים חדשים בעקבות הדברים שאתה עושה היום במלחמה?

יונתן: ברור.

גילי: כשאני אומרת קשרים חדשים, זה דווקא אנשים שלא חושבים כמונו אותו הדבר במצב הרגיל,

כי אתה קיבוצניק ואתה עם ניר-עוז וזה קיבוצניקים. אני ואתה יש לנו דעות פוליטיות שהן דומות.

השאלה האם הצלחת ליצור היום, במציאות של היום, קשרים חדשים שהם אנשים שהם לא בקבוצת

השווים שלך, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

יונתן: אני לא, לא כל כך מתחבר לחשיבה הזאת.

גילי: זה קשור לביחד שאתה דיברת עליו, כי ביחד זה לא אני ואתה. אנחנו היינו ביחד גם קודם.

יונתן: אני… קודם כל, גם ב"מועדון הזריחה", בסרט שאנחנו עושים, אז יש ביביסט שמגיע בבוקר ומדבר

עם הקיבוצניקים וגם נותן להם גלגל הצלה.

גילי: באיזה מובן?

יונתן: יש שם איזה בחור אחד, שהיה האח הראשי של המרפאה בניר-עוז. אז את רק יכולה לדמיין לעצמך

מה הוא היה צריך לזהות, ולכמה הוא היה צריך לדווח.

והאיש הזה בא לשחות, אבל הוא לא יודע לשחות. בסוף מי שמייצר איתו מערכת יחסים מאוד עמוקה,

זה דווקא איש שהוא ימני מאוד.

אני לא מסתכל על הדברים בצורה כזאת יותר. אני מסתכל על הדברים ממעוף הציפור. ואני אומר את הדבר הבא:

ברגע שאנחנו מבינים שאין את מי להאשים, ואין לאן לברוח, ואין למה לצפות, ולא עוסקים בתולדה,

במה יקרה בעתיד אם אני…

אני אעשה את הדבר הנכון, אני אהיה במצב ההוויה הנכון, אני אהיה עם האנשים עם הלב שלי פתוח.

גילי: נפגעת כלכלית כתוצאה מהמלחמה הזאת?

יונתן: אני נפגעתי פגיעה די רצינית, כי בעצם אני מתפרנס מהרצאות ומהקרנות של הסרטים שלי בבתי ספר.

אני עובד הרבה בבתי ספר עם הסרט שלי "אח שלי גיבור" בעיקר. גם עם ה"דולפין" ו"תמונת חייו" ו"האיש הנעלם"

קצת, אבל בעיקר עם "אח שלי גיבור". מרוויח כסף בין אוקטובר למאי ואז בחודשים הבאים יש לי הרבה פחות עבודה.

וההפקות כרגע, יש כמה הפקות, אבל הן לוקחות זמן עד שאתה מתחיל להתפרנס מזה בעצם. אז אני מאוד נפגעתי כלכלית.

יהיה בסדר, ואני צריך להגיד תודה על זה שאני קם בבוקר ואני נושם. אני עושה את זה כל יום, ובכל מפגש

שיש לי עם אנשים, אני אומר תודה על המפגש.

אני מרים טלפון לפעמים לאנשים שואל אותם מה שלומך? איך אתה עובר את התקופה? הם אומרים

בסדר…וזה… לאנשים קשה להגיד שטוב להם כרגע. זה גם… הם מרגישים אשמים, אשמת נִיצוֹל.

זה חלק מהתסמינים של פוסט טראומה.

זה עניין של הכרת הטוב, זה עניין של לכוון את המצלמות שלנו, את העיניים שלנו, את האוזניים שלנו.

למקומות הטובים יותר בכל סיטואציה.

גילי: תמיד אומרים שאם אתה קם בבוקר ומתחיל את היום בהכרת תודה, אז מן הסתם היום שלך יתחיל יותר טוב,

ואז יש סבירות טובה שהוא יימשך יותר טוב.

יונתן: את יודעת, יש היום בחברה הישראלית כל כך הרבה דברים טובים להסתכל עליהם.

גילי: יאללה, בוא תגיד לנו אותם, למאזינים שככה מתקשים למצוא.

יונתן: אחוז ההתנדבות בחברה הישראלית גבוה מאי פעם.

התנדבות מורידה תסמינים של דיכאון, קראתי באיזשהו מקום. דרך אגב, גם פעילות גופנית.

גילי: זה בסדר, התנדבות זה פעילות גופנית גם… בחקלאות  בעיקר (צוחקת).

יונתן: וגם החקלאות והשהייה בטבע והחיבור עם האדמה, חיבור עם הים. יש המון המון כלים לריפוי.

אני מוגדר על ידי המדינה כפוסט טראומתי, אבל אני לא רואה את הטראומה שלי כמשהו שלילי היום.

וחוויתי הרבה מאוד שכול.

בין גיל 18 ל-21 איבדתי חמישה אנשים מאוד מאוד קרובים אליי:

חבר מהצוות, שני חברים מהכיתה, חבר מכיתה מעליי, בן דוד.

בילדותי, בת דודה שלי, הדס קדמי זיכרונה לברכה, נחטפה ונרצחה. ככה בעצם התחילו החיים שלי, וזה כמעט הזיכרון הראשון שלי.

חוויתי את הכאב תוך כדי זה שאני בתוך אירוע טראומתי בעצמי, תקופת אסון המסוקים, מארבים בלבנון.

זה היה נוראי. זאת אומרת, זה היה ימים של כאב פיזי. האובדן הוא כואב פיזית, ממש, אני זוכר את זה.

וזה גם השפיע עליי לרעה. זאת אומרת, היה לי שנים שלא הייתי ישן בלילה, והיו לי דיכאונות והייתי במקומות

נמוכים בחיים שלי. היום אני מסתכל על זה בפרספקטיבה, ואני רואה איך נבניתי מתוך השבר הזה.

במקורות שלנו המשבר הוא כיסא היולדת.

גילי: נכון, רוב האנשים לא יודעים שהמשמעות בעברית של משבר זה כיסא היולדת. אז טוב שאמרת.

יונתן: במשנה, אם אני לא טועה.

והיו לנו הרבה מורים שאמרו לנו את זה, שהכי חשוך לפני עלות השחר. ושהגאולה הפנימית תמיד מתחילה

מתוך מקום מאוד מאוד חשוך, כמו שהשמש זורחת תמיד מתוך חושך.

גילי: נכון, אבל אתה יודע, זה מסוג המשפטים שכשאתה נמצא בחושך, לא תמיד יש לך את הכוחות להגיד

את זה לעצמך, או לשמוע ממישהו אחר את זה כי אתה כרגע לא רואה את האור. זה נכון…

יונתן: אני מבין את זה וגם הייתי שם, אז אני יכול להזדהות עם זה. ויש שלבים, ויש זמן, ויש תהליכים.

ואל תשכחי שאנשים נמצאים עוד בתוך טראומה. ואת יודעת, בסופו של דבר אני חוזר לבסיס.

אני נמצא כרגע ברגע יחד איתך, אנחנו מדברים על משהו, אני יכול לבחור על מה אני מדבר.

אני יכול לדבר על החששות שלי והספקות שלי, והם קיימים. פחות ופחות ופחות עם השנים, אני חייב להגיד.

היציבות והתחושה של השלווה הפנימית הולכת ועולה עם השנים, וזה בעיקר בגלל שלא כל כך אכפת לי מה יהיה.

אני לא יודע, אני לא שולט במה יהיה. אכפת לי מה יהיה. כן? אבל אני יודע שאין לי על זה שליטה.

יש לי רק את היכולת לכוון את עצמי. במחשבותיי, בדיבורי ובמעשיי בכל רגע ורגע, באמצעות האותיות

והמילים שמייצרות את השיחה הפנימית. בתפיסה שלי, אני הבעל הבית של המיינד שלי.

גילי: האם היום יש לך תובנות לגבי דרך ההתמודדות עם משבר? משהו חדש שלא היה לך קודם לפני המלחמה?

יונתן: האמת שלא. רק הבנתי שזה הסיפור, לפחות בשבילי. את יודעת, אני צמחתי מתוך משברים.

ואני מתכוון לעזור לכמה שיותר אנשים אחרים לעשות את זה.

אבל בסוף זה לא אני עוזר למישהו. זה הבן אדם מחליט בבוקר אם הוא קם לשחות עם דולפינים או לא.

ויש שם אנשים שמאפשרים לדבר הזה לקרות, ואז זה בחירה. היום קיבלתי טלפון, שהגיעו מלא אנשים היום.

שחיינים, חלק מניר-עוז, אולי גם כרם שלום יבואו בסוף, ויהיה פה את החיבור, כי כרם שלום זה קיבוץ ימני

וניר-עוז מאוד שמאלני.

אנחנו צריכים לייצר, כל אחד בתוכו, את התשתית לריפוי. כמה שאפשר. אתה חייב להעמיק פנימה לתוך עצמך

כדי למצוא את היופי. וכשאתה מתחיל להתכוונן על היופי, וזה למדתי מעמוס נחום, מורי היקר לצילום,

ובכלל לחיים.

גילי: "תמונת חייו".

יונתן: "תמונת חייו", אחד המנטורים שלי, הוא זכה לפני שבוע בנוגי אווורדס, שזה האוסקר של עולם האוקיינוסים,

כמובן הישראלי הראשון.

והוא לימד אותי. הוא שאל אותי, אתה לוקח מצלמה ביד, לפני שאתה הולך לצלם, מה הסיפור שאתה רוצה

לספר? והוא נתן לי תרגילים.

הוא אמר לי, אתה קם בבוקר בתוך המלון..

הייתי איתו באיזה מסע לצילום של נמרים ופלים בסרי לנקה ב- 2007, בתור עוזר שלו, אחד על אחד שבועיים,

עם האיש המשוגע והמדהים הזה.

איש שלא מכיר בצמד המילים "בלתי אפשרי". אין לו את זה בלקסיקון, זה לא קיים.

ובגלל שהוא לא מאמין בצמד המילים "בלתי אפשרי", הוא פרץ את הגבולות האפשריים בעולם הצלילה

עם בעלי חיים גדולים ימיים.

הוא צלל עם אנקונדות, וצלל פנים אל פנים ללא הגנה ממרחק אפס, עם דובים בסרט שלנו. כמובן עם כרישים,

עם אורקות, עם תנינים, עם ניבתנים. באמת יש לו פורטפוליו צילומי שאין כמותו בעולם.

אז הוא אמר לי: "אתה קם בבוקר, לפני שאנחנו נפגשים לקפה בחמש וחצי במסעדה, ויוצאים לשטח לחפש

נמרים ופילים לפני הזריחה, אתה צריך להביא לי עשר תמונות של יופי מתוך החדר שלך".

אמרתי לו: "מה פתאום מתוך החדר עכשיו עשר תמונות?" הוא אמר לי: "זו המשימה שלך".

למחרת בבוקר, זלזלתי קצת, לא הבאתי אף תמונה. הוא אמר לי: "מחר אתה מביא". למחרת הבאתי תמונות

מהמרפסת. הוא אמר לי: "לא מהמרפסת, מבפנים".

ביום השלישי הבאתי שלוש, ביום הרביעי הבאתי חמש, ובסוף הצלחתי להביא עשר. זה מה שבעצם המצלמה

מלמדת אותנו על המודעות שלנו.

האדם נמצא איפה שמחשבתו נמצאת. האדם נמצא איפה שהמודעות שלו נמצאת.

גילי: אני, דרך אגב, כשאתה דיברת על התרגיל הזה שהוא נתן לך, ישר קפצה לי ההקבלה בעצם על כל אחד

מאיתנו היום, במציאות של היום, שאנחנו נקום מחר בבוקר, ובוא נחפש את עשר התמונות הפנימיות.

אנחנו יכולים לעשות את זה בחדר כמו שהוא ביקש, או בפנימי שלנו.

זאת אומרת לקום בבוקר ולבוא ולהגיד עשרה דברים טובים שהם טובים בחיים שלנו או בעצמנו.

יונתן: מה שאמרת עכשיו זה בדיוק זה. הניסיון שלנו לחפש כל הזמן את האושר כאיזה אישור חיצוני,

אם עכשיו יהיה שלום, אז אני אהיה מאושר. לא! אם יהיה שלום בתוכך, ואתה תהיה מסוגל,

או תהיי מסוגלת למצוא את השלום הפנימי, אז משמה זה יצא החוצה. זאת אומרת כל הראייה הזאת

שזה בא מבחוץ פנימה, היא שגויה. המציאות נבנית מבפנים החוצה.

גילי: ללא ספק. המחשבה הזאת שמשהו תלוי בחיצוני, אז כמו שאמרת קודם, אם הכל זה חיצוני,

אז אני אין לי השפעה על שום דבר, ואז מן הסתם אני כן אקח את כל החיים לכיוונים מאוד שליליים.

אבל אם אני אחשוב על זה, שאני טוב לי עם מה שאני כן יכול להשפיע, ואני לא מושפע מהדברים החיצוניים

או לפחות מקטין את ההשפעה שלהם, אז אני ארגיש יותר טוב.

יונתן: והדבר המדהים, הוא שאם אתה מצליח להיות במצב הוויה טוב ומיטיב, אז לא רק שהעתיד

הולך לכיוון יותר טוב ומיטיב, אלא גם העבר שלך פתאום מקבל את ההקשרים הטובים והמיטיבים.

הזיכרון שלך, המודעות שלך גורמת למגירות מסוימות במוח שלך להיפתח. אני הרי לא זוכר את כל החיים שלי.

אני זוכר הרבה מאוד פעמים את מה שצילמתי.

גילי: אני חושבת שאנשים, אני יודעת גם על עצמי, שיש דברים שאתה לא באמת זוכר אותם.

אבל יש תמונה מהסיטואציה ואז הסיטואציה הופכת להיות מה שיש בתמונה.

יונתן: עכשיו תוסיפי לזה את זה שאנחנו נמצאים בעידן מספרי הסיפורים. כן, מעולם בהיסטוריה האנושית,

לא סיפרו כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה אנשים, לכל כך הרבה אנשים אחרים ולעצמם, בכל כך הרבה

פורמטים אודיו ויזואליים, ובתפוצה כה נרחבת כמו היום. לא היה דבר כזה.

גילי: אתה מתכוון לאפשרות של הרשתות החברתיות וכל ה…

יונתן: אני מדבר על זה שלפני עשרים שנה, אם היית רוצה לכתוב את הגיגיך, ולהגיע לתפוצה רחבה,

היית צריך להיות עיתונאי או סופר. ואם היית רוצה לעשות את ההשפעה הזאת, באמצעים אודיו ויזואליים

אחרים, היית יכול להיות צלם, במאי. אבל מתי מעט היו כאלה.

היום על פי מחקרים, באתר אינטרנט שקראתי, אנחנו מצלמים 57,000 תמונות בכל שנייה.

כולנו צלמים, כולנו במאים. כולנו מחליטים לאן לכוון את המצלמות שלנו. כולנו מבינים מה זה  zoom in

ו- zoom out . כולנו מבינים מה זה framing ו- reframing. יותר ויותר אנשים מבינים מה כוחן של מילים.

התודעה מתעצבת באמצעים אודיו ויזואליים.

גילי: אוקיי.  מה התכנון שלך לעתיד?

יונתן: אשתדל לעשות טוב, אשתדל לספר סיפורים מעוררי השראה, בעלי ערך טוב ומיטיב. קודם כל עבור

הישראלים כרגע, אבל בתפוצה בינלאומית, ואני עובד על כמה פרויקטים כאלה, ובעצם לייצר את הנרטיב

הישראלי החדש.

גילי: שזה נשמע חשוב ומצוין. אני חושבת שמה שאמרת זה בהחלט סיכום טוב של השיחה שלנו,

ואני רוצה להודות לך על השיחה!

יונתן: בכיף גדול! בכיף גדול

סגיר~

מתלבטים בעקבות המלחמה לגבי המשך דרככם המקצועית?

אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

כמו כן, מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~