קריירה בתנועה

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את דריה אייכלר בארי

שמי דריה אייכלר בארי. אני בוחרת כל יום מחדש במשפחה שלי, בחברים  שלי ובאהבות שלי. אמא לשלושה, נשואה לערן, מורה לפילאטיס ולניה💃

אנחנו חיים פעם אחת והחיים האלה קורים עכשיו. אז שנחיה אותם באהבה, שמחה והרבה תנועה. נועדנו לזוז.

אפשר להנות מתכנים נוספים של דריה בקישורים הבאים »

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם דריה אייכלר בארי

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה.  

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. 

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם. 

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית. 

בפודקאסט היום אני מארחת את דריה אייכלר בארי, המורה שלי ל – Nia.

Nia הוא אימון לגוף ולנפש, המשלב בין מחול לאומנויות הלחימה ומאפשר הקשבה לעצמי ובריאות מתוך תנועה.

אנחנו מדברות על:

  • יכולת ההדרכה שלה השזורה כחוט השני בכל עיסוקיה לאורך השנים
  • על הדרך שעברה עד שהחליטה להפוך למורה ל – Nia ופילאטיס
  • על התהליך שהיא עוברת ומעבירה את המתאמנות שלה בעזרת יצירת פוקוס שונה לכל שיעור 
  • על תוכניותיה להמשך
  • וכמובן טיפ למאזינים 

אתם מוזמנים להתרווח בכורסה או לצאת לצעידה שלכם מיד מתחילים

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דריה אייכלר בארי 

דריה: כן (צוחקת), איזה כיף! 

גילי: כיף שסוף סוף נפגשות!

דריה: נכון

גילי:  הרעיון של הפודקאסט באופן כללי, הוא לדבר על דרך בקריירה. בתור אחת שהיום היא מדריכת   Nia ופילאטיס, עשית דרך, כי לא תמיד היית מדריכת Nia ופילאטיס. 

דריה: אפילו רוב שנותיי לא..

גילי: איך התחלת?

דריה: איפה ההתחלה?

גילי:  תחליטי

דריה: קודם כל, אני אגיד שלפעמים מהצד זה נראה כמו חוויה חוץ גופית כזאתי, כאילו קצת חיים אחרים. ממה שאני מרגישה היום. אבל עדיין יש שם אבני יסוד שהגיעו, זה לא סתם, זה לא Out of nowhere.

תמיד הייתי בעולם של הדרכה עם אנשים, מאז שאני נערה. גם בצבא, הייתי כמה שנים בצבא. עבדתי תקופה עם אנשים עם מוגבלויות, זו היתה תקופה מאוד טובה. הרגשתי שטוב לי, שאני טובה בזה, סטטוס קוו כזה.

אבל עם השנים, דווקא אחרי שנולדו לי שני ילדים קטנים, הרגשתי שמשהו בי לאט לאט נכבה. שזה בא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיים שלי. זה לא ש: אוקיי, אני הולכת לעבודה, לא מאוד טוב לי, חוזרת, אבל אני שמחה. לא. יש בזה קשר. זה בא לידי ביטוי במערכת יחסים שלי עם הילדים, עם בעלי, עם עצמי, עם החברים שלי, עם המשפחה שלי. בחיים.  אין ספק שזה קשור אחד לשני. 

גילי: את אומרת שהתעסקת עם ילדים עם מוגבלויות 

דריה: אנשים עם צרכים מיוחדים

גילי:  ספרי על זה קצת

דריה: עשיתי תואר ראשון במנהל עסקים, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון

גילי: למה?

דריה: למה? שאלה מצויינת! כי צריך לעשות תואר נכון? מנהל עסקים זה משהו כללי , וסוציולוגיה אנתרופולגיה דווקא כן ידעתי למה. הרגשתי שאני תמיד בן אדם כזה של חברה.  תמיד הייתי בן אדם כזה שזה מעניין אותו. הרגשתי שזה מתאים לי, אבל אני חייבת להגיד שלא למדתי מתוך עניין גדול.

אני יודעת ללמוד! אני יודעת ללמוד כל דבר שיתנו לי. אבל לא למדתי מתוך חדווה גדולה.

אז לא הרגשתי, אוהבת או לא אוהבת, לא חשבתי על זה אם אני אוהבת או לא. יש איזה מסלול כזה שאנחנו צריכים ללכת בו. 

מאוד נהניתי מהתקופה הזאת בבאר שבע. גרתי עם ערן, היינו אז חברים. הכרתי חברות חדשות, חברים חדשים, היה כיף לגור, כיף ללמוד שם. לא התעסקתי עם החלום הזה של להיות אנתרפולוגית, ממש לא, אפילו די ידעתי שלא!

העולם החברתי במיוחד במקומות האלה, תמיד היה קרוב אליי, מהבית. החלטתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים מוגבלויות מתוך מקום של לעשות שינוי. היה לי מיזם שקראו לו "מפגש בטעם". הייתי מאוד גאה בו, אני עדיין מאוד גאה בו. 

גילי: מיזם שאת עשית?

דריה: כן. שלי לגמרי. התחלתי אותו לבד. המתודה, הכלי, הפלטפורמה היה אוכל ובישול. זה בעצם אומר שדרך בישול אנחנו יכולים לעבוד על מיומנויות שונות, מיומנויות רכות בעיקר, ובזמן הארוחה לייצר דיון סביב זה. זו הייתה תמיד המתודה המרכזית. 

גילי: דיון סביב אוכל?

דריה: היתה ארוחה ומה עושים בזמן ארוחה? מדברים!  ואז היה נוצר דיון סביב מה שעשינו קודם. אם זה היה קשור לאחריות,  לזמן, ליעדים, ליחסים בין אישיים ואחריות אישית. בעצם כל מי שהעסקתי כמדריכים היו אנשים עם מוגבלויות. וקהל היעד השתנה. בהתחלה היינו עושים פעילויות קבועות, למשל אחר הצהריים, בהוסטלים למיניהם. היינו מגיעים עם מדריך עם מגבלה כזאת או אחרת, פיזית, נפשית. היה לי בחור עיוור שהעביר סדנת סושי! תארי לעצמך

גילי: וואו, איך עושים דבר כזה?

דריה: קודם כל, הוא למד את זה לבד, שזה מדהים בעיניי. הוא למד, הוא שמע את זה המון המון פעמים. הוא השתמש ב Sense שלו, בתחושה שלו, איך זה אמור להרגיש. מטורף!

אז קודם כל היה חשוב לי שהצוות שלי יהיה אנשים עם מוגבלויות, ובאמת היה לי מכל מיני: בחור על כיסא גלגלים ובריאות הנפש כמובן. היה להם קורס מדריכים שהיינו עושים להם.

גילי: בת כמה היית אז?

דריה: כלום, הייתי בת 26, 27. 

בהתחלה הייתי לבד והייתי עושה את כל האופרציה הזאת. הגעתי מעולם ההדרכה, אני יודעת לעשות את זה! ואז עם הזמן לקחתי רכזת שתעבוד איתי. היא היתה מגייסת את המדריכים, עושה את הראיונות ומכשירה אותם. וגם הייתי צריכה פיזית, כי ברגע שמשהו גדל, אתה צריך שיהיה עוד מישהו. 

ואז לאט לאט התחלנו לצאת מקהל היעד של אנשים מוגבלויות ועברנו גם לצוותי עובדים למיניהם, צוותי מורים. אני חושבת שזה מדהים, נתן המון. כשבא אדם עם מגבלה ומעביר סדנה לצוות של מורות, זה חזק. 

גילי: כן, נותן פרופורציות.

דריה:  הייתי מאוד גאה בו. ולא סתם בחרתי באוכל, יש בזה משהו שמחבר בין כולנו, כל האנשים באשר הם. היתה תקופה משמעותית כזאת.

גילי: כמה שנים עשית את זה?

דריה: שנתיים, ואז הייתי בהריון עם הגדולה שלי – עם רוני, ואמא שלי הייתה מאוד חולה. הרגשתי שאני רוצה מאוד להיות בשבילה, אז לקחתי שותפה ממש, מישהי שהכרתי לפני. היא היתה אמורה להיות זאת שתמשיך אותי בזמן חופשת הלידה. זה עבד מצויין בהתחלה, ואז היא עשתה רילוקיישן בארץ, עברה לדרום הרחוק מאוד, וזה חתך אותה משם. וגם אני הרגשתי שאני צריכה לבחור, ובחרתי במשפחה שלי: גם ברוני, בגדולה שלי וגם באמא שלי.

רציתי להיות איתה מאוד, וראיתי שזה יותר מידי גם וגם. אז החלטתי לעשות הפסקה. לא ידעתי שאני לא אחזור לזה.

גילי: אני אקח אותך אחורה. אמרת שהדרכה היא חלק ממך

דריה: נכון

גילי: אז תפרטי בבקשה

דריה: אמא שלי היתה מספרת שזה היה עוד מאז שהייתי קטנה. ידעתי  להגיד, להדריך אנשים, להסביר להם. מהר מאוד זה התגלגל לצופים. הייתי כל חיי בצופים, מאלה שמקבלות את מלכת המתמידות.. לא מפסידה אף פעולה… מאוד נהניתי מזה, הרגשתי משמעות גדולה מאוד.

ב-י' הייתי מדריכה, ב-יא' רשגדית, ב- יב' הייתי מרכזת, המסלול הזה. וגם בצבא בעצם מה שעשיתי הייתי מש"קית חינוך והייתי מדריכה ביחידת ההסברה בירושלים. זה אומר שחיילים היו מגיעים לסדרת חינוך. כל הצבא, מטירונות, קורסים, חיילים בסדיר, אלופי משנה, באים לשבוע לסדרות חינוך בירושלים. זה מה שעשיתי כל הצבא. אחרי זה חזרתי, הייתי בקבע ראשון ובקבע השני חזרתי בתור מפקדת של היחידה הזאת. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהיתה מפקדת וזו הייתה חוויה מדהימה.

אחרי זה, גם באוניברסיטה הלכתי להדריך בשדה בוקר, במדרשת בן גוריון ונורא נהניתי מזה. גרתי בבאר שבע והיינו נוסעים להדרכות באזור שדה בוקר ואפילו בבסיסים.

עבדתי ב"אדם- מילוא" תקופה, במיון של מלש"בים בתור מעריכה מומחית. קראו לזה אז "פרויקט ה-100".

גילי: תגידי כמה מילים על פרויקט ה- 100

דריה:  קודם כל הרגשתי שיש לי המון אחריות. היו שני תפקידים: היה את המעריך המלווה והמעריך המומחה. המעריך המלווה צמוד לקבוצה אחת כל היום והמומחה עובר בין הקבוצות ונותן את חוות הדעת שלו.  מגיעים חבר'ה ב- יא', מלשב"ים, ליום של חמש שעות, יש להם תחנות שונות שהם עוברים בהם, ואנחנו מודדים אותם בכל תחנה.  משקללים את הציונים שאתה נותן, יש ריאיון אישי, יש תחנות שמודדות את זה, יש תחנות שמודדות את זה. את יודעת, הם ביא', תקופה מבלבלת כזאת. את צריכה להרגיע אותם שיהיה בסדר, שצריך לקחת דברים בפרופורציה. אבל בסוף, המספר שאתה נותן לנער או הנערה הזאת הוא משמעותי. אם זה יהיה ארבע או חמש זה משמעותי, זה לכאן או לכאן.

לכן מדברים על זה, ועובדים על זה, ובודקים את זה. לכן גם יש שני מערכים לכל קבוצה. שזה לא על בסיס חוות דעת של אדם אחד. נתן לי הרבה ערך אני חושבת, לא משהו שאני מתעסקת איתו היום, אבל.. 

גילי:  אני חושבת שכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו מצרפים עוד משהו לסל שלנו ואנחנו באיזשהו שלב נשתמש בו שוב.

דריה: כן, בהחלט, מסכימה.

גילי: אצלי זה הוכיח את עצמו. אני אומרת את זה תמיד לילדים ולמתאמנים שלי. הבן שלי מפריז, התקשר אליי אחרי שבועיים שהוא היה שם, ואמר לי: "אמא, את חופרת לי כל הזמן, אבל את צודקת!"

דריה: יאא!!

גילי: "כל הדברים שעשיתי, אני עכשיו משתמש בהם בפריז". אז דברים בסוף הם מתחברים.

דריה:  נכון. יש דברים שהם נכונים עכשיו. אני זוכרת שהחלטתי ללכת ללמוד את ה- Nia, אז ערן אמר לי: "כמה זמן תעשי את זה?" אני באמת לא יודעת, אבל אני יודעת שזה טוב לי עכשיו, זה נכון לי עכשיו, אני מאושרת מזה? אז זה מה שקורה. מה אני אעשה בגיל 50? לא יודעת, לא חושבת על זה כרגע. 

גילי:  נכון. אני מאמינה שאם אתה עושה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לך, יהיה לזה ערך גם בהמשך, גם אם לא עשית את זה זמן ארוך. 

דריה: וגם להיות בכאן ועכשיו. גם עכשיו יש לזה ערך. אני אראה את זה גם עוד כמה שנים, אבל גם עכשיו אני מרגישה שיש לזה ערך. אז גם עוד שנה אני לא אלמד פתאום, אז עד עכשיו היה לזה ערך, וזה משמעותי כשלעצמו. להסתכל אחורה על דברים שעשית באותו זמן. זה היה לי מאוד משמעותי לעבוד באדם מילא, כמו שעבדתי בבן גוריון, כמו שעבדתי עם אנשים עם מוגבלויות. גם אם לא המשכתי עם זה, היתה לזה משמעות גדולה אז וגם היום. זה חלק ממני, מהסיפור שלי.

גילי:  כשאנחנו נפגשנו זה היה כשעבדת באדם -מילוא או בחברה אחרת?

דריה: כשנפגשנו עבדתי בלוטם.

כשרוני הייתה בת שנה, הלכתי לעבוד בלוטם, חברת ייעוץ. זה היה רחוק ממני בהרבה מובנים. נורא רציתי לנסות את זה. 

גילי: בואי נתעכב על זה רגע, למה בעצם הגעת ללוטם?

דריה: חבר טוב שלי עבד בלוטם. חבר טוב שלי מהלימודים. משהו בזה הרגיש לי שאולי כדאי שאתקדם לעולם של המבוגרים. (צוחקת). ואת האמת צריך לומר, גם בקונטקסט של יש לי ילדה בת שנה, יש לי אמא מאוד חולה.

למה מאוד רציתי? מהמקום הזה של הדרכה, אבל דווקא פיתוח הדרכה. זה היה משהו שעד אז לא כל-כך נגעתי בו. כלומר, נגעתי בו, אבל לא ברמה של לוטם. זה מקצוע אחר לגמרי הדרכה ופיתוח הדרכה, אז רציתי להתעמק בזה. זה מאוד הדליק אותי, הרגשתי שבא לי לעשות את זה. בשונה מהתחושה באוניברסיטה, שלא הרגשתי שאני עושה את מה שבא לי לעשות מבחינת הלימודים, בעבודה דווקא הרגשתי שכן .

אז התחלתי לעבוד בלוטם, כחודש אחרי שהתחלתי לעבוד שם אמא שלי נפטרה, ממש חודש אחרי. אני יודעת, אני חושבת, אני מרגישה, שאם הייתי מגיעה ללוטם בזמן אחר, אולי זה היה נראה אחרת. אבל אני הייתי שם בתקופה שזה לא התאים. אז הייתי שם שנתיים שזה לא מעט..

גילי: שזה המון זמן

דריה: בדיוק, ביחס ללהגיד על משהו שהוא לא מתאים… אבל הייתי כל כך לא, לא נוכחת. יש אפילו רגעים שאני לא כל כך זוכרת מה קרה שם. הייתי עמוק בתוך האבל, עם ילדה קטנה פלוס בהריון. הגדולים שלי ההפרש ביניהם הוא של שנה ו-7 חודשים. אז בעצם באותה שיחה שסיפרתי למנהל שלי שאמא שלי גוססת, סיפרתי לו שאני בהריון, וכל זה חודש אחרי שהתחלתי לעבוד במקום הזה, וזה לא שאני שם כבר כמה שנים…

גילי:  מעניין, מה הוא ענה לך?

דריה: הוא היה מאוד אמפטי, הוא עדיין איש מאוד אמפטי, אני בטוחה. גם לו קוראים ערן, ולכן היה בינינו איזה חיבור כזה על ההתחלה. אמר שהוא פה בשבילי, הוא היה מדהים בהיבט הזה, שנעשה מה שמתאים ומה שצריך. גם לו הייתה חוויה כזאת לצערי, של אמא שנפטרה כשהוא היה הרבה יותר צעיר ממני. 

כל זה בהינתן שאני בת 29, לא הרבה זמן בעולם הזה. אז היו שנתיים לא פשוטות. אפילו לא הרגשתי כזאת משמעותית, שזו תכונה שאני אוהבת אותה קרוב אליי, היא חשובה לי. 

גילי: אבל היית שנתיים, שנתיים זה זמן ארוך 

דריה: נכון. שבעה חודשים מזה הייתי בחופשת לידה. אז זה היה שנתיים ברוטו. אחר כך עברתי לעבוד בחינוך סביבתי. שזה יותר מקום של ה- Comfort zone  שלי, ה- Safe zone  שלי, המקום שאני אוהבת. הייתי מנהלת תוכניות של חברה שעוסקת בחינוך סביבתי. זה היה יותר המקום שלי, הבית שלי. הרגשתי שאני מאוד מחוברת לעולם של הניהול, של התוכניות, של ההדרכה, עבדו מתחתי רכזים. 

 

אבל העולם הסביבתי, לא היה לי ידע בזה, וכולם שם היו עם תואר שני ואני לא. באתי בגלל הבן-אדם שאני, בגלל יכולות הניהול שלי, והייתי שם שנה וחצי. 

 

גילי: ספרי איך הגעת ל- Nia?

דריה: רקדתי בתור ילדה, נערה, גם בבן -גוריון. בתוך שנת האבל הזאת, לקראת סופה, החלטתי שאני רוצה לחזור לתנועה. הבנתי שאני צריכה לזוז פיזית בשביל להתרפא. 

לאחים שלי ולי,יש לי 2 אחים גדולים ממני, יש קבוצת וואטסאפ של שלושתינו אני זוכרת שכתבתי להם: "היום אני עושה משהו בשביל עצמי, אני הולכת לרקוד". הסיטואציה היתה לכאורה בלתי אפשרית: בעל בצבא משרת באילת, גרה אצל אבא שלי, 2 תינוקות, עשרה חודשים לתוך זה שאמא שלי איננה ואני הולכת לרקוד בערב.  

לוקח זמן לעבד את התחושה של הפעם הראשונה, זה לא קורה מיד. אתה צריך להתחבר לזה שוב. הגעתי לזה מפוסט בפייסבוק ביישוב פה.  לא הכרתי אף אחד, אבל כשכבר הגעתי לשיעור, היו שם כמה שהכרתי.

שלושה חודשים בערך רקדתי Nia שעה בשבוע. עוד לא ידעתי מה זה מרגיש, אבל באתי. ידעתי שזה עושה לי טוב, שאני זזה, שאני יוצאת מהבית. אחרי שלושה חודשים, הרגשתי שאני מצליחה למלא את הלב שלי, לא רק את הגוף, בדברים טובים ואז אני לא צריכה דברים אחרים כמו אוכל למשל. האנרגיה שלי השתנתה, הדברים התחילו לזוז, להשתנות. זה הרגיש טוב, אז התחלתי להוסיף עוד פעם בשבוע. מכירה את זה? (צוחקת) 

גילי: כן (צוחקת) אני מאוד מאוד נהנית מימי שישי בבוקר, לכן החלטתי שאני אנסה לעבור לפעמיים בשבוע. אני עוד לא לגמרי על זה דרך אגב..

דריה: מעניין, למה?

גילי:  כי שני בערב.. הימים שלי מאוד אינטנסיביים ובשמונה וחצי בערב.. אם זה היה 19:30, היה הרבה יותר טוב, 20:30 זה כבר זה קשה.

דריה: בגלל השעה את אומרת

גילי: זה כבר כאילו מאוחר ביום. אני לא הולכת לישון ב- 20:30, אבל לצאת מהבית, שעה אימון  בקצב הזה.. אבל אני עושה את זה…

דריה: אני מבינה

גילי: את שמה לב שאני עדיין מגיעה. ואני אגיע גם היום בערב. אז מעבר לספורט שאני עושה כל בוקר, מעבר ל- Nia של יום שישי, מעבר להליכות, החלטתי להוסיף, לראות איך זה מרגיש בשני בערב.

דריה: זו המהות בעיניי! לשאול איך זה מרגיש… 

גילי: שישי מרגיש אחרת מאשר שני בערב.

דריה: חד משמעית. האמת היא שכל שיעור מרגיש אחרת. אני מלמדת ביום ראשון בערב בכוכב יאיר וזה לפתוח את השבוע. גם אם אני עושה את אותו שיעור בשלושה ארבעה מועדים שונים בשבוע, הוא ירגיש אחרת. השיעור של יום שישי האחרון היה לי מאוד עוצמתי!

גילי: הוא היה מדהים

דריה: רקדתי אותו אתמול והוא הרגיש אחרת. לא יותר או פחות, פשוט הרגיש אחרת. ביום שישי לקח לי כמה שעות טובות להתאושש ממנו!

גילי: כשאתה בא לשיעור של שישי בבוקר, עם השקט של סוף השבוע, עם הזמן שאתה יודע שהוא גם זמן משפחה וגם זמן לעצמך, בעיניי זו פתיחה מדהימה של סוף השבוע.

דריה: ממש ככה. ואומרים לי "מה יום שישי? זה יום של סידורים!" להיפך! זה הקסם. וערן היה אומר לי: "זה היום היחיד שאני בבית…" הוא לומד עכשיו עד 14:00 בצהריים ביום שישי, אז זה לא העניין. אבל אמרתי לו: "אתה תראה, אני בבוקר שעה מלמדת, אתה בגינה שלך ואח"כ נפגשים, שותים קפה ביחד. יש לנו את הגם וגם הזה, שזה ספייס חשוב. בהחלט, גם לי מרגיש ממש אחרת בסוף השבוע.

אם נגיד לעצמנו ממש פעם בקול רם: "אני רוקדת!" וואו! זה מרגש נורא להיות אדם שרוקד! עשיתי על זה שיעור. אני חושבת שעם ריקוד ספציפית יש איזה משהו אחר מפילאטיס, מיוגה, מספינינג. זו שפה אחרת. דורש יותר אותנטיות, להיות קצת יותר חשוף, לאפשר לעצמך להיות יותר חשוף. אני באה עם משהו לשיעור, אני צריכה להיות איתו, אני צריכה לתת לו מקום, אחרת הוא לא ישתחרר. אחרת זה יציק לי. אנחנו לא רוצים להיות שם. אני אחבר את זה לאמא שלי הייתה חולה בסרטן.  זה בגוף שלנו. אמא שלי הייתה חולה בסרטן של המעי הגס. אני חושבת שזה קשור. כבר שומעים שקצת קשה לי לדבר…

אני חושבת שזה לא סתם הסרטן המעי הגס, בוא נגיד את זה ככה… וכמה שאמא שלי היתה אדם שאיתנו מאוד דיבר, היתה ה- Being של הבית, היתה מנהלת בית ספר.

אני חושבת שעמוק בפנים אולי היו דברים שהיא לא דיברה עליהם אפילו עם עצמה. גם הייתה לה אחות שנפטרה ממש שנה לפני שהיא חלתה. אחותה הצעירה. 

אז אני חושבת שהכל בגוף שלנו! זה Mission בשבילי היום. שנהיה מאוד מחוברים לזה, שנרגיש את זה, שנרגיש משמעותיים, שנחיה עכשיו אפרופו הערך, שנרגיש את הערך של זה עכשיו. 

אני אומרת הרבה פעמים בפילאטיס: "טוב שבאת עכשיו ולא בגיל 70". יש לי מישהי בת 80 שאני עובדת איתה בפילאטיס. גם לה אני אומרת: "טוב שבאת עכשיו". כל שעה שאנחנו עושות, זה שעה שעשית מול שעה שלא עשית. גם לנשים צעירות יותר אני אומרת, גם לאמהות עם תינוקות: כל שעה שאת עושה, כל תרגיל שאת עושה, זה עדיף מלא לעשות. גם אם עשית רק שני תרגילים בכל השעה הזאת.

אנשים שזזים הם אנשים שמחים יותר, אנשים בריאים יותר, אנשים יצירתיים יותר, אני מאוד מאמינה בזה ואני חושבת שכמו בהריון שהעובר זז, תנועה זה סימן לחיים!

אז אנחנו צריכים למצוא את מה שעושה לנו טוב, שמרגיש נכון ומתאים לנו, שאנחנו יכולים לעשות אותו לאורך זמן. יש נשים שכל כמה חודשים עוברות למשהו אחר. זה גם אופי וזה גם טוב. תעשי, העיקר שתהיי בתנועה.  עם ה- Nia זה עשה לי טוב שעה בשבוע

גילי:  אני רוצה להגיד משהו ממש חשוב. אנשים חושבים ששעה בשבוע זה שום דבר.

דריה: בכלל לא

גילי: ואני חוויתי על עצמי, זה היה בצ'י קונג, שעה בשבוע בצורה עקבית, זה שינה לי את החיים!

דריה: לא צריך להוסיף יותר מזה. חד משמעית, בטח. שעה בשבוע זה המון! באמת שזה המון. משהו קבוע ב- Setting של יום ושעה קבועים, זו בריאות.

לפעמים אני מקבלת טלפונים של: "טוב, אני אבוא 10 פעמים בשבוע". אף אחד לא בא, וגם לא צריך להתחיל מ- 10 פעמים בשבוע. תבואי שעה, תראי שטוב לך, תבואי פעמיים. לא צריך ישר 10 פעמים, אחרת זה לא מחזיק בעיניי. שעה בשבוע מייצרת אדוות לכל השבוע!

 גילי: נכון.

 דריה: זה הערך של זה.

 גילי: כשהתחלתי את הצ'י קונג, זה היה בימי חמישי וזה השפיע די מהר על הסוף שבוע, אבל ככל שהתמדתי בזה, הרגשתי שבמהלך השבוע אני יותר רגועה. שזה היה משהו היסטרי מבחינתי, כי היו לי חיים מטורפים והייתי באטרף כל הזמן, וזה פשוט הוריד אותי לרמות לא ברורות של שקט.

 דריה: בחוץ משהו השתנה? הרי המציאות שלך עדיין היתה מטורפת?

גילי:  נכון

דריה:  אבל את השתנית, את עשית…

גילי:  כן, נכון ….אני…כן..

דריה: בעיני זה העניין הגדול. תמיד אני אומרת, אנשים מסתכלים על אנשים אחרים מהצד ואומרים: להם קל…, אז לא. כולנו פחות או יותר מתמודדים עם דברים מאוד דומים. עם קשיים כאלו ואחרים, בהורות, בעבודה. אבל מה שמשנה, זה איזה כלים רכשתי לי עם השנים להתמודד עם זה. ואני חושבת ש- Nia במקום הזה וגם הפילאטיס, בשבילי לפחות. 

אני רואה איך זה באמת משהו שהולך וגדל. בהתחלה זה משפיע סביב אותו יום, אחר כך סביב הסוף שבוע, אחר כך אני רואה שאני משהו אחר. כל כולי, כל השבוע, כל הזמן.

אני רואה את זה גם במערכת היחסים שלי עם ערן. דברים שפעם היו גורמים לי לסערה יותר גדולה, עדיין קורים, כי אנחנו יכולים לא להסכים על אותם דברים, קשה לנו בתקופות מסוימות יותר, אבל היכולת שלנו לבוא מתוך איזה שקט, גם מתוך אהבה, זה משהו שהשתנה. גם ערן בשנים האחרונות שמשחק כדורעף באופן קבוע, אני רואה את זה, אני רואה מה זה עשה לו.

גילי: מתי הבנת שזה נכון לך לעבור מלהיות תלמידה של Nia למורה?

דריה: זו שאלה טובה

גילי: הרי בסופו של דבר עשית את הצעד..

דריה: אני זוכרת את עצמי יושבת כאן על הספה, ואומרת לערן: "כמו נר, אני כמו נר, אני נכבית בעבודה שלי לא טוב לי.

גילי: זה משפט מאוד קשה.

דריה: מאוד מאוד. ככה הרגשתי.

גילי: כי נר זה בקונוטציה של: "כל זמן שהנר דולק, אפשר לשנות" ואת אומרת לכבות, זה קשה ממש.

דריה: כן, הרגשתי שאני נכבית, פשוט ככה. והוא אומר לי: "טוב, אבל את לא יכולה לעזוב עד שיהיה לך משהו אחר, נכון?" ואני, כמו הכלב של הדשבורד, עושה לו: "נכון, צודק, נכון, צודק. אני לא יכולה, אני אמשוך עוד קצת. אני לא יכולה, וגם הקורס Nia נורא יקר. מה פתאום עכשיו?"

אני זוכרת את השיחה הזאת. אחרי כמה זמן חזרתי אליו ואמרתי לו  no more. ערן הוא איש של אקסלים, אולי את יכולה להתחבר לזה? (צוחקת)

גילי: כן (צוחקת) 

דריה: אז אמרתי לו: "בוא נשב, נפתח אקסל, נסדר את זה. מה יקרה אם חצי שנה אני לא אעבוד? בפרספקטיבה של חיים?" כלום לא קרה. הכל היה בסדר. 

את ה- Nia , דרך אגב למדתי עוד כשעבדתי בחינוך סביבתי. אז אמרתי לו שאלך ללמוד Nia, גם ידעתי שאני רוצה להוסיף את הפילאטיס. בהכי טכני, אמרתי לו שאני יודעת שבעתיד עיקר שעות העבודה שלי יהיו בפילאטיס ופחות ב- Nia. כי אנשים מכירים יותר את הפילאטיס ו- Nia זה נישתי, בלה בלה בלה… אולי האמנתי בזה אולי לא, אבל זה מה שאמרתי. זה לא נכון, דרך אגב…

גילי: בסדר, אבל זה היה נכון לנקודת הזמן 

דריה: לגמרי, לגמרי. וזה גם עבד, וזה היה ה- Common sense , זה היה בדיוק האקסל, להגיד אנשים מכירים פילאטיס יהיו לי יותר שיעורי פילאטיס. לגמרי, שלמה עם זה.

ואז הוא שאל אותי: "כמה זמן כבר תעשי את זה?" לא יודעת, לא חושבת על זה עכשיו. ערן הוא מאוד שונה ממני, הוא תומך בי גם כשהוא מאוד שונה ממני, אני חושבת שזו המהות של הזוגיות ביננו. 

הרגשתי את ההבדל הזה בין איך אני מרגישה בשיעור Nia ואיך אני מרגישה בעבודה שלי. והפער הזה, אני חוזרת למה ששאלת אותי – איך ידעת? הבנתי שאני צריכה להיות איפה שהלב שלי. איפה שאני מרגישה חיה, איפה שאני מרגישה טוב.

גילי:  עדיין, יכולת להמשיך כתלמידה..

דריה: נכון, אבל הרגשתי שאני יכולה לייצר ערך. שאני יכולה לעשות טוב גם לאחרים, כמו שלי זה עשה טוב. גם הבנתי שאני פשוט רוצה לנסות את זה, שאני צריכה לנסות את זה.

ואמרתי לו: "אוקיי, ב- Worst scenario מה יכול לקרות? אני עושה את הקורס, נכון זה עולה הרבה כסף, אבל מה יכול לקרות?" חצי שנה קיבלתי דמי אבטלה, למדתי את הפילאטיס.

עשיתי שיעורים לחברות. התנסות טובה, אחד הדברים הכי מלמדים, הכי טובים שעשיתי. אח שלי הגדול הציע את ההצעה הזאת. לקחתי סטודיו, הזמנתי חברות, אמרתי להן השיעור עליי, אני צריכה את זה. ואני מאמינה בזה באופן כללי, גם ב"מפגש בטעם" כשהקמתי את המיזם עשית בראנץ' לחברים ואמרתי להם מה אתם אומרים. אני חושבת שזה חשוב, זה חלק מה- Road trip שאנחנו עושים, הדרך.

אז עשיתי כמה שיעורים לחברות והם נורא נהנו, ואז הייתי צריכה לאזור אומץ ולעשות את הצעד. התחלתי ללמד בניר אליהו, שזה קיבוץ נורא קטן. אמרתי לעצמי שזה טוב להתחיל ככה. התחלתי משיעור Nia אחד, עוד לא סיימתי את הפילאטיס. זה היה מאתגר, כל שיעור לקח לי המון המון זמן, ימים.

אני עדיין עובדת על זה ימים, אבל אחרת מן הסתם. ואז הציעו לי ללמד פה בישוב שעה בשבוע, בסטודיו להיות חלק ממערכת השיעורים, והלכתי על זה. וכבר היו לי שעתיים בשבוע, היה טוב, היה היה כיף, הרגשתי שמשהו טוב קורה.

את הפילאטיס למדתי חצי שנה בערך, וגם התחלתי לפרסם. ראיתי שאנשים נורא רוצים, ואז משיעורים של 2, 3, ככה זה התחיל.

גילי: תסבירי לי איך את מתכננת, איך את מכינה את שיעורי ה- Nia? בטוח שיש בזה משהו..

דריה: בטח, בטח.. אני הכי רושמת במחברת, הכי אולד סקול. גם במחשב, אבל אני מאוד כותבת מטרות, לכל שיעור יש לנו פוקוס, הרעיון שאליו אנחנו מתכווננות, שזה מתחבר למה שאמרנו קודם על כלים. כי המציאות משתנה, אבל אם יש יכולת לשים פוקוס באותו שבוע על משהו, להיות יותר בתשומת לב אמיתית למה שאני מרגישה, זה זהב בעיניי.

אנשים יכולים לעבור חיים שלמים בלי לשים לב.

אז זה מתחיל מהפוקוס: על מה השיעור ידבר? מה המהות? אני זוכרת שכשהייתי בצבא, המפקדת שלי אמרה לי: "תחשבי, אם עכשיו חייל יוצא מסיור שלך מה את רוצה שהוא יגיד? כי זאת המטרה שלך". אז אני חושבת על זה כך, שמישהי תצא מהשיעור שלי, מה אני רוצה שהיא תרגיש, מה אני רוצה שהיא תגיד לעצמה. בין אם זה באותו רגע וגם אם זה יום אחרי.

 IT TAKES TIME SOMETIMES. 

אז אני קודם חושבת על הפוקוס שלי ואחר כך אני חושבת על המוזיקה, כי המוזיקה זה השפה שלי בשיעור. מעבר לדיבור שלי, המוזיקה מתנגנת וצריכה לדבר את מה שאני רוצה להגיד. אני מרכיבה פלייליסט. את חלק מהשירים אנחנו מכירות, חלק לא, ואז אני מתחילה לחשוב איך זה יהיה בגוף שלנו, בתנועות שלנו. חלק מהתנועות שאנחנו מכירות ויש דברים חדשים. גם התנועה צריכה לדבר את הפוקוס. אם הפוקוס הוא יציבות, אז אוסיף קצת יותר תנועות של חוסר יציבות, שיידרש ממני שיווי משקל. אם אני רוצה גדול, אם אני רוצה קטן. בסוף זה הגוף שם. זה איך שאנחנו יושבים, איך שאנחנו זזים. 

כשאני אתרגל בסטודיו הרבה פעמים להיות פתוח, לפתוח, לא רואים אותנו עכשיו, אבל אני ישר עושה את זה בגוף. אז אני אבוא פתוח יותר למקום חדש, למקום אחר, אולי אני אעיז יותר.

אז אני רושמת במחברת, אני מאוד מאמינה בזה וזה גם מאוד עוזר לי לחזור לזה מאוחר יותר. השיעורים מוּבְנִים, כי במקומות האלה אני בנאדם יחסית מתוכנן. אני אוהבת שיש לי תוכנית, אבל אני רואה ומשנה תוך כדי, אני לא אוהבת לבוא בלי תוכנית. זה נראה לי לא לעניין בהקשרים האלה, אבל באותה מידה אני גם אוהבת להגיד לערן בוא ניסע עכשיו לירושלים. אם באת לשיעור שלי, זו האחריות שלי, הוא צריך להיות מתוכנן, הוא צריך להיות עם מחשבה, לא מה שיוצא יוצא.

גילי:  בפודקאסטים שלי אני בדרך כלל באה עם רשימת שאלות שהכנתי מראש, אבל זה אף פעם לא רק מה שהכנתי בשאלות כי הדברים…

דריה: בדיוק, זה בדיוק מה שקורה בשיעור! אני באה עם תוכנית, עם נקודות, עקרונות, כמו שאת אומרת. לפעמים אני רואה שמשהו זז, לפעמים שהאנרגיות קצת אחרות, שצריך משהו אחר. אז אני משנה בתוך זה, אבל אני אוהבת שיש לי את הנקודות האלה.  כמו ששאלתי אותך לפני, אם להכין.. אני אוהבת את זה וזה נותן לי את הגמישות בתוך זה.

אחר כך אני מקשיבה לפלייליסט לפני שאני רוקדת אותו. קודם כל אני מקשיבה לו, ואז אני רוקדת אותו. אני אוהבת בנסיעות לשמוע את הפלייליסט, לוודא שהוא הרמוני. כשמבקשים ממני את הפלייליסט זו המחמאה הכי גדולה כי אני מבינה שהוא היה מאוד מדוייק.

אז אני שומעת את המוזיקה הרבה, ורוקדת אותה הרבה. תכנון עושה לי שקט. יש אנשים שתכנון עושה להם רעש, לי תכנון עושה שקט במקומות האלה, לא בהכל.

אני מאוד אוהבת לעשות את אותו שיעור כמה פעמים. בשביל מי שרוקד אותו יש בזה משהו משחרר. כי אני אולי קצת מכירה, אולי אני קצת זוכרת וזה גם אומר שהוא כל פעם מתהדק ומתהדק. לפעמים אני אוהבת לחזור אליו אחרי כמה חודשים. גם בפילאטיס אני בונה את התרגילים. אני בודקת על עצמי את המָנָחים, מה אני רוצה. אני משתדלת שלכל תרגיל יהיו כמה אפשרויות, כדי שכל אחת תוכל למצוא את עצמה. בין אם זו פעם ראשונה שלה ובין אם זה התרגול השני שלה השבוע. אני מאוד אוהבת את זה, זו יצירה בעיניי.

גילי: בהחלט! ומה הדבר הבא?

דריה:  הדבר הבא שאני עושה עכשיו נקרא "אתגר הפוקוס". אתגר של חודש, שמדבר על אורח חיים בריא, במין כותרת גדולה כזאת, דרך התזונה ותנועה בקבוצה. 

אני קוראת לזה מסע אישי-קבוצתי. לכל אחת יש את המטרות שלה. זה נשמע נורא "באתי לרדת במשקל", אבל יש כאלה שלא באות בגלל זה, shocking אני יודעת, אבל לא לא כולן מחפשות את זה כל הזמן.

וזה מדבר על פלטפורמות, על רבדים של תזונה, כמה השפעה יש להם. הדבר הכי בסיסי של מה אנחנו אוכלות, מה אנחנו שותות בבוקר. אני לא דיאטנית, אני חושבת שידע עד היום הוא משהו שיותר קל להשיג. האיך, ההתמודדות, כלים שונים, זה מה שמשנה.

גילי: זה בעיקר התמיכה והליווי, כי ידע יש מלא.

דריה:  זה הערך.

גילי: השאלה מה אתה עושה עם זה.

דריה: זה שלושה דברים: זה תזונה, תנועה והתמיכה. לכן זה מסע אישי, כל אחת והמטרות שלה, אבל הפלטפורמה היא קבוצתית. היו לנו שני מפגשים, לא של ספורט אלא של שיח, שהיה מדהים. במוצ"ש יש אצלי מסיבה של האתגר, ואני אומרת בכוונה מסיבה, צריך לחגוג. איזונים זה הכל בחיים.

שאלתי אתמול מישהי שמשתתפת באתגר איך היא מרגישה. היא אמרה שהיא מרגישה שאפשר, שזה אפשרי. זו המהות, שאפשר ושיש ביחד פה. זה ביחד במינון מאוד מדוייק. ומצחיק לנו וכיף לנו ביחד, מעלות תמונות של אוכל, של אנשים מתאמנים וזה כיף.

"אתגר הפוקוס" כי זה מאתגר, ו- פוקוס כי זה אומר אני חודש על זה. לקבוצת הוואטסאפ שלנו קוראים "הפוקוס הוא עליי".  גם הרבה הגיעו לשם אחרי שהן אומרות: "ניסיתי הכל, מה לא ניסיתי". לא הייתה לנו חוברת מתכונים, יש תוכנית שבועית, זה מאוד מותאם. יש שאלון הכנה שמדבר על איך זה מתאים לאורח החיים שלי. בדיוק אתמול שמעתי מישהי מספרת למישהי אחרת בקבוצה, שהיא הלכה לשומרי משקל או איזה שהיא תוכנית אחרת ואמרו לה תאכלי כל שעתיים. אבל היא לא באורח החיים שמאפשר לה לאכול כל שעתיים, היא עובדת משמרות. לכן זה לא עובד. אנחנו צריכים למצוא את מה שעובד לנו. 

הן עפות וגם אני! כבר אחרי שבועיים בערך, הן אמרו לי שהן למדו עקרונות והן עובדות לפי העקרונות. כי אין פה מתכון, יש פה עקרונות שעובדים: מתי אני מתחילה, מתי אני מסיימת.

הן מדווחות על הרגשה יותר טובה במערכות העיכול, שהשינה שלהן יותר טובה, שמרגישות חיוניות יותר ואנרגטיות יותר. מעבר למספרים כרגע, ובעיקר שזה אפשרי.

זה הדבר הקרוב. חוץ מזה, ללמוד טיפול בתנועה לתואר שני. כיף! כיף! מחבר לי את הכל!

גילי: כן! זה בדיוק מה שרציתי להגיד: בתוך האתגר הזה יש גם את ה- Nia, גם את הפילאטיס, גם את הפיתוח הדרכה, גם את הליווי.

דריה: כן 

גילי: מ.ש.ל לא? מה שהיה צריך להוכיח? כל מה שאמרנו קודם!

דריה: כן ,ממש ככה! וזה כיף גדול!

לפני כמה שנים לערן היתה יום הולדת, עוד כשהפנסיה הייתה רחוקה, עכשיו זה קרוב, זה עוד שנתיים. שאלתי אותו: "מה החלום שלך? שחרר לרגע מגבלות של זמן, של כסף", הוא אמר שהוא רוצה להיות חקלאי, הוא מאוד אוהב את זה. 

מעבר לתשובה, זה יותר השאלה…

גילי: שהגעת לשלב שאתה מוכן בכלל להרשות לעצמך לשאול את עצמך את השאלה. אני אומרת אפילו לא חלום, כי חלום זה נשמע נורא נורא רחוק. אבל לשאול שאלות פרקטיות כאלה כמו: מה אתה רוצה? מה היית עושה אם…?

דריה: מישהי מהאתגר, בשאלון ההכנה, אמרה לי : "שאני אפסיק לצמצם את החלומות שלי". זה משפט חזק, נכון?

גילי: אוהו… 

דריה: בערב הראשון עשינו גם תרגיל של הזמנת מציאות. לקחתי את זה מספר שנקרא "ת'כלס" של ענת קלו-לברון. הזמנת מציאות זה לא מטרה עתידית, זה איך נראית המציאות שלי: אני קמה בבוקר, אני עושה ספורט…כזה… אומרים הזמנת מציאות, כי זה גם לזמן ולהזמין את המציאות.

ואני עשיתי להן את זה. כתבתי לכל אחת מכתב, מה אני חושבת שהיא תגלה בסוף האתגר. לזאת שכתבה לצמצם את החלומות, כתבתי "את תגלי שהם יותר קרובים אלייך ממה שחשבת". אני יודעת שהיא מרגישה את זה כבר עכשיו, ובעוד כמה ימים אנחנו מסיימות את האתגר.

ואת יודעת, את נוכחת הרבה בשיעורים שלי. אני תמיד אומרת אנחנו חיים רק פעם אחת. בוא נעשה את זה בכיף, בוא נעשה את זה חשוב. דווקא מהמקום שאמא שלי היתה מאוד חולה ונפטרה מסרטן. לא לבזבז את האנרגיה שלנו על שטויות. אנחנו חיים באמת פעם אחת. לא להסתכל עוד 20 שנה ולהגיד למה לא? למה פחות זה? למה יותר זה? להנות, ולשאול את עצמנו כל הזמן: מה עכשיו? מה החלום? מה אני רוצה? מה אני רוצה שיהיה באמת? מה אני רוצה להרגיש בגוף שלי? מה אני רוצה להרגיש בסוף היום?

בספר ת'כלס של ענת, היא אומרת איזה ארבעה דברים, שאם הם יקרו, בזכותם אני אלך לישון מבסוטה. אז אני אומרת שארבעה אולי זה הרבה, בואי נעשה אחד, נתחיל מאחד. שאני אשכב במיטה בסוף היום וארגיש סבבה.

גילי: כן. אני אומרת כל יום לנצל אותו במקסימום, במובן הזה שבסוף היום עשית דברים שהם משמעותיים. אני לא יודעת אם אחד או ארבעה, באיזה תחום, לא משנה. העיקר שבסוף היום לפני שאתה עוצם עיניים, אתה אומר וואלה, היה אחלה יום.

דריה: נכון, וגם קצת לשחרר את התפיסות כאלה של "אני תמיד", "אני אף פעם", "תמיד זה קורה לי", "אני מכירה את עצמי, אני אף פעם לא עושה ספורט". זה הזמן אולי לשחרר אמונות ישנות ותפיסות לגבי עצמנו. כל יום הוא יום חדש. אנחנו אומרות את זה הרבה ב- Nia, כל יום הוא יום חדש, גם אם היה לי יום ממש מבאס אתמול. ויש ימים כאלה, לכולנו יש.

גילי: שאלה לסיום: איזה טיפ היית נותנת לאנשים שמקשיבים לנו?

דריה: הוא יתחיל לא אופטימי ,אבל הוא יסתיים אופטימי. טוב?

אני מקווה, מאחלת לאנשים, שלא יקרה להם הכי גרוע כדי להתחיל לחיות. כי כאילו נדמה לנו שרק ככה נבין.

אבל התחושה המרכזית שאני מסתובבת איתה, שזה אפשר, שאנחנו יכולים ליהנות. שאנחנו באמת פה פעם אחת, ותמיד גם אפשר לחשוב, את יודעת, למה לא בעצם? למה לא לנסות? 

אם אני מפחד, אז אני צריך לטפל בפחד הזה. צריך לטפל ב"למה". לא להגיד אני על הגדר, ככה זה, ככה תמיד הייתי, It’s ment to be,  או הלכתי ללמוד תואר ראשון כי זה מה שעושים.

בשישי בערב, כשאכלנו ארוחת ערב משפחתית, ערן ואני היינו בפלאפונים שלנו. ורוני אמרה לנו: "תעזבו את הטלפון ותעופו על החיים שלכם" !!! זה היה…

גילי: ככה היא אמרה?

דריה: כן, ככה היא אמרה, ילדה בכיתה ב'! היא עשתה את זה עם חיוך חמוד ושובבי: תעזבו את הטלפון, תעופו על החיים שלכם. זה הטיפ! 

גילי: מעולה תודה !

דריה: באהבה גדולה! תודה רבה היה כיף!

סגיר~

אהבתם? 

דרגו ותעבירו הלאה.  

רוצים לקבל את הפרק הבא? 

הרשמו באתר שלי    career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם 

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים להתקשר

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוסיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן