ארץ החמ"לים – הצצה אל מאחורי הקלעים

~פתיח~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

מאז השבעה לאוקטובר 2023 כולנו מתמודדים איתו בעוצמות שלא היה לנו מושג שאפשריות.

ברוכים הבאים לפרקי מלחמה של "מחילת הארנב", בהם נדבר על השפעת המלחמה על קריירה

ועבודה, וההתמודדות עם השינוי שנכפה על כולנו.

זהו הפרק הראשון בסדרה, בו אני משוחחת עם טמיר רייכר.

בשיגרה, סמנכ״ל פיתוח עסקי בקבוצה המשלבת נדל״ן וטכנולוגיה בתחום התחדשות עירונית

ותחומים נוספים, ובעת מלחמה שותף משמעותי בהתגייסות האזרחית להצלת העם והמדינה.

אנחנו משוחחים על:

* חייו בתקופה שקדמה לאירועי השבעה באוקטובר

* ההתגייסות המהירה ורצף האירועים באותו יום

* היוזמות הנוספות להן הוא שותף

* מסקנות ותוכניות להמשך

האזינו לשיחה המרתקת

~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום טמיר רייכר, ברוך הבא למחילת הארנב!

אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על השפעת המלחמה על העבודה שלך,

ומן הסתם גם על החיים שלך בכללותם, אבל נתחיל בכך שתציג את עצמך בכמה מילים.

טמיר: אז קודם כל שלום גילי, טמיר רייכר, בן 48, אבא לתאומות אורי ועמית.

עד יום לפני המלחמה סמנכ"ל פיתוח עסקי בקבוצה שעוסקת בטכנולוגיה ונדל"ן,

ומאז – הרבה דברים אחרים, נדבר על זה…

גילי: ספר קצת על מה שעשית לפני המלחמה

טמיר: החברה למעשה מתמחה בטכנולוגיות בתחום הנדל"ן. פיתחה טכנולוגיות ייחודיות ברמה עולמית

שמנתחות ערים שלמות. ובדרך הזאת אנחנו מייצרים מיזמים בעיקר של התחדשות עירונית בהיקפים

מאוד גדולים בכל הארץ, עשרות אלפי יחידות דיור, ומוצרים טכנולוגיים נוספים שקשורים בעולמות

של נדל"ן, שהם לאו דווקא התחדשות עירונית.

בין היתר איתור מקרקעין אבודים, כל מיני טכנולוגיות שקשורות לנדל"ן.

גילי: נדל"ן וטכנולוגיה, קצת מוזר…

טמיר: מתחבר מאוד.

בתל אביב למשל, שזאת אחת הערים שאנחנו עובדים בהן, יש לנו 52,313 בניינים.

כל אחד מהבניינים האלה מנותחים ברמת הבניין, כך שהדאטה של כל העיר נמצא בכף היד שלנו.

כל בניין אנחנו יודעים מ – day one, מה האפשרויות התכנוניות בו, מה זכויות הבנייה בו,

כולל רמה של דו"ח כלכלי שנקרא דו"ח אפס. בדומה לדו"ח אפס הבנקאי, עוד לפני שדיברנו עם הבעלים.

זה נותן יתרונות מאוד משמעותיים, זה נעשה על ידי טכנולוגיה המשלבת ביג דאטה ואלגוריתמים

שמייצרים לנו את הכדאיות של כל בניין.

כל בניין כזה, או פרויקט כזה מקבל איזשהו ציון, ואז אנחנו יודעים לתעדף את הפרויקט

עם הוויאביליות היותר גדולה ועם הרווחיות היותר טובה, ולטרגט רק אותם, או קודם אותם.

וכל עיר שאנחנו פועלים בה, אנחנו למעשה מלמדים את המערכת את הנתונים של אותה עיר,

וכשנכנסים לעיר זה מאוד משמעותי.

גילי: מה היו התוכניות שלך קדימה? אנחנו עדיין מדברים על התקופה שלפני המלחמה?

טמיר: קודם כל לנחות בבית החדש שלי. בדיוק הגעתי אליו ערב לפני המלחמה.

ביום שישי אחר הצהריים עברנו דירה. זה היה קודם כל להתמקם בבית החדש.

קדימה היו תוכניות גם במסגרת החברה שאני פועל בה, וגם רעיונות נוספים, מסלול שיגרתי.

אני בחברה כבר מעל 4 שנים, אז מסלול שגרתי.

גילי: ומה קרה בעצם בשבת השבעה באוקטובר?

טמיר: הייתי לבד בבית. יש לי שתי בנות בנות 16 וחצי תאומות, אבל הייתי לבד באותה שבת.

6:30 בבוקר אזעקה כמו רוב המדינה, הייתי בטוח שמדובר בטעות בצופרים, אבל ירדתי לממ"ד.

יצאתי מהממ"ד אחרי כמה דקות והתחלתי לפרוק ארגזים, תוך כדי שאני קצת שומע רדיו, להבין מה קורה.

לקראת שבע וחצי בבוקר משהו התחיל לבעור בי, ושלחתי הודעות לכמה… אני איש מחאה,

בשנה האחרונה הייתי מאוד פעיל בנושא המחאה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית, ושלחתי בכמה קבוצות של מובילים של המחאה הודעה שאנחנו צריכים לדעת להשתמש בתשתיות של המחאה ובפריסה הארצית

שלנו כדי לתת סיוע אזרחי.

לפני שבע וחצי בבוקר אני שלחתי את ההודעות האלה, אבל אז עוד לא ידעתי איך.

לקראת השעה 11:00 כבר היה ברור מה צריך לעשות.

גילי: שזה אומר מה?

טמיר: בפועל, הקמנו אני וגיסי חמ"ל של חילוץ והצלה שהכווין כוחות, בין אם זה צבא, או אזרחים לסייע

ולחלץ אנשים שהיו תחת אש בישובי העוטף, ממש בקו הראשון.

גילי: ואיפה היה החמ"ל הזה?

טמיר: התחיל פה, אצלי בסלון ואצל גיסי, עמי, בבית שלו, בסלון שלו, בצד השני של הוד השרון.

גילי: ומה זה אומר? אתה יכול קצת לפרט?

טמיר: זה התחיל ממקרה ספציפי שקרה לקראת שעה 10:00 בבוקר, אם אני לא טועה, שהגיעה הודעה,

לגבי מישהו שהיה נצור. בדיעבד אנחנו יודעים שהיו עוד מאות ויותר כאלה, שהיו נצורים תחת אש.

ההודעה הזאת הגיעה לגיסי בדרך לא דרך, והוא הצליח להכווין איזשהו איש צבא לשעבר,

קצין בכיר שהגיע לשם והצליח לחלץ.

והבנו שאם נצליח לשלב את הפריסה שיש, תקשורת שיש למחאה,לקבוצות, עם יכולת בפועל להכווין כוחות,

אז אנחנו יכולים לעשות את זה בסקייל גדול ולעזור ליותר אנשים. וזה מה שעשינו:

פרסמתי בכמה קבוצות מחאה לא גדולות במיוחד, כי אני לא מחזיק בקבוצות מחאה של עשרות אלפים או אלפים, אבל כן קבוצות שיש בהם מובילים.

כתבתי במהירות הודעה בסיסית שמי שנמצא נצור, נמצא תחת אש, מנותק קשר עם כוחות ביטחון

וזקוק לעזרה, לפנות אלי.

תוך שעה הטלפון שלי קרס מרוב קריאות. לא קרס בפועל, אבל היה עומס מטורף.

אחר כך כולם הכירו את הקריאות האלה, אבל בזמן שאני קיבלתי אותם, מבחינתי,

וכנראה לא רק מבחינתי, הייתי הראשון שקיבל, אני חושב, כזאת כמות של קריאות שהוא לא גורם צבאי

או משטרה.

הודעות כמו שכולנו מכירים: הם נמצאים אצלנו בתוך הבית, יורים עלינו, הבית נשרף, קפצנו מהחלון.

אנשים במסיבה שמתחבאים ונמצאים תחת אש.

גילי: איך הגיעו אליך?

טמיר: הוואטסאפ הזה, וההודעות ששלחתי בעוד קבוצות, סיגנל, רצו בתוך קבוצות של המחאה.

הפריסה של המחאה היתה כלל ארצית, אז כל אחד כנראה פירסם את זה בישוב שלו, באזור שלו,

או אנשים שמכירים אנשים שגרים בעוטף שידעו שהם במצוקה, אבל לא הצליחו לעזור, אז פנו אלי.

קיבלנו מאות פניות ב- 24 שעות האלה, הראשונות. גם אנשים שהיו בסכנת חיים מיידית, חלקם פצועים,

חלקם מאויימים, הודעות ראשונות מטלפונים ניידים שהאיתור שלהם היה כבר בתוך רצועת עזה.

קיבלתי הודעות ממשפחות של חטופים, חטופות. אני ממש זוכר את הפעם הראשונה שקיבלתי

את הממצא של האיתור, אני חשבתי שאני מחזיק את הטלפון הפוך.

גילי: לא הבנת ש…

טמיר: אמרתי זה לא יכול להיות, הטלפון לא בצד הנכון של הגבול. אבל מהר מאוד הבנתי

שהטלפון בצד הלא נכון של הגבול.

קיבלנו הרבה מאוד קריאות מהסוג הזה.

גילי: מה בעצם עושים?

טמיר: קודם כל מטייבים את המידע, מנסים לקבל מידע באופן שתוכל לעזור ולהכווין אל האנשים את הכוחות. זאת אומרת, לפעמים אנשים שולחים דחוף, מהר, אנחנו פה, אבל לא שולחים את המיקום.

או לא שולחים את הכתובת, או שולחים את הכתובת, אבל לא שולחים את היישוב. הכל היה תחת לחץ.

בחלק גדול מהמקרים זה לא היה הנצור או הנצורה עצמם ששלחו את ההודעה, אלא קרוב משפחה או חבר.

אז אתה צריך להשיג גם את הטלפון של מי שבאמת נמצא באותה מצוקה, באותה נקודה.

אז קודם כל, זה להתחיל לסדר את המידע באופן כזה שאפשר יהיה באמת לעזור ולהגיע לאנשים,

ולהעביר אותו לכוחות שיכולים לנסות לסייע בפועל. חלקם היו כוחות צבא של פיקוד דרום ואחרים,

וחלקם היו פשוט אזרחים טובים שנכנסו לתוך הישובים כדי לחלץ אנשים.

גילי: פשוט לקחו את האוטו ונסעו.

טמיר: כן. חלקם חמושים, עם נשק אישי לרוב. חלקם לא חמושים.

גילי: אלו אנשים שאתם ארגנתם מפה? או אנשים שהתנדבו ופנו אליכם?

טמיר:  לא. זה קרה תוך כדי הליכה, זאת אומרת חברנו לקבוצות של ג'יפאים שהיו באזור

וגם מכירים את האזור, חלקם עם רקע קרבי. גם אנשי  מילואים, לעיתים גם חיילים. ומהר מאוד,

תוך שעה או משהו כזה, כבר היה גם קשר עם פיקוד דרום, ואז גם היה חיבור עם ממש מפקדי כוחות

בשטח שנמצאים. ואז כשמגיעים למפקד הכוח יכולים להגיד לו שיש מחבלים בבית הזה והזה,

המשפחה הזאת והזאת צריכה עזרה. אפילו ברמה של באיזה צד נמצאים המחבלים,

הם נמצאים בקומה השנייה של הבית כולל צילום אוויר של הבית עם חץ איפה הם נמצאים.

גילי: איך?

טמיר: גוגל מפות.

גילי: אהה, אוקיי.

טמיר: אתה רואה את הבית, מסמנים בחץ מאיזה כיוון, זה חמ"ל שעבד בוואטסאפ.

גילי: ואיך התחושה שלך? מצד אחד עושה הרבה, מצד שני אולי חוסר אונים, כי אתה לא שם…

טמיר: לא היה מקום לתחושות… לא של חוסר אונים ולא בכלל… (מצחקק בחוסר נוחות)

הייתי אומר… העומס היה כזה, והתחושת דחיפות היתה כזאת, שזה פשוט לקבל את המידע נכון

ולהעביר אותו כמה שיותר מהר. לרוב, אני מדבר איתך על שעות ברציפות, שלא ישבתי לרגע.

אתה לא יכול לשבת. לא ישבתי, וגם לא היה לי ממש זמן לעכל את מה שקורה, אלא פשוט לתת מענה

לכל הודעה נוספת שנשלחת. נכנסות לך עשרות בשעה, והיא יכולה להיות מצילת חיים.

ואולי פיספסת, לא שלחת אותה, לא העברת חלק מההודעה נכון קדימה, לא ווידאת, או…

לא לחצת שישימו לב להודעה הזו…כל דבר כזה יכול להיות משמעותי,

אז לא ממש היה מקום להרהר בדברים.

אחרי בערך שעתיים, שעתיים וחצי של פעילות, שלחה לי הודעה ליאת, מישהי שאני מכיר מהמחאה,

שלחה כתבה או הודעה עם מה שהיה ידוע לאותם שעות, בשעה אחת משהו כזה.

ואז הבנתי את הפער בין מה שקורה באמת לבין מה שיודעים בחוץ. כי הם דיברו על עשרות מחבלים בהתחלה.

אני הבנתי שאם אני מקבל כמות כזאת של קריאות, והסוג הזה של קריאות, הבנתי שזה אירוע בסדר

גֹּדֶל שונה ממה שלפחות יצא בתקשורת. שלחתי לה הודעה קולית קצרה.

פתאום הבנתי שאני יכול להיעזר באנשים… (מצחקק) עד אז לא…

גילי: זו בדיוק השאלה שרציתי לשאול… איך… איך התארגנת?

טמיר: לא היה זמן להתארגן. אבל ברגע שהיא שלחה לי את זה, תפסתי את קרש ההצלה הזה.

שלחתי לה הודעה קולית בה אמרתי לה: "המצב יותר גרוע ממה שאת חושבת, תניעי ותגיעי להוד- השרון.

היא אפילו לא ידעה איפה אני גר כי עברתי רק יום קודם.

זמן קצר אחר כך היא הגיעה, לא היה לי אפילו זמן לחפוף אותה, אבל היא שמעה מה קורה והבינה.

תוך כדי אני מסביר קצת, והיא פתחה את הלפטופ ועשינו duplicate של הוואטסאפ שלי על ה- Desktop

והיא התחילה לענות במקביל אלי.

אחר כך גם טייבנו את ההודעה ככה שהיא תהיה יותר מסודרת. זאת אומרת איך בדיוק לשלוח את הקריאות,

נתנו המלצות שלמדנו כבר מדברים שאמרו לנו אנשים מהעוטף. לבקש לא להתקשר,

כי זה גורם לקריסת מערכות הטלפוניה ורוצים להיות זמינים, גם לכוחות , גם למשפחה הקרובה.

גילי: גם ההגיון שלי אומר שהגיוני אם אנשים נמצאים בממ"ד, ויש מחבלים מהצד השני של הדלת,

אתה לא רוצה לשמוע טלפון.

טמיר: כן, ברור… אבל גם בגלל קריסת מערכת הטלפונים. אתה כן רוצה לתפוס את כוחות הביטחון

או להודיע משהו בוואטסאפ מיוזמתך, אתה מבין שהוא מספיק בטוח בשביל לדבר עכשיו,

אז שתהיה לך רשת זמינה.

אז ההודעה כבר הייתה יותר מדוייקת, וגם האופי של הקריאות שקיבלנו הבנתי שהוא משני סוגים עיקריים.

חלקן הן מה שנקרא חילוץ והצלה מיידית, וחלקן ממנותקי קשר. עשרות הודעות של אנשים

שאומרים: "הבת שלי יצאה בשעה כזאת וכזאת ומאז לא היה איתה קשר, אבא שלי מקיבוץ כפר עזה

לא ענה משעה 7:30 בבוקר" ועוד ועוד. וההחלטה האינטואיטיבית שלי הייתה שמטפלים רק

בקריאות מצוקה של מי שאנחנו יודעים שנמצא.

אני לא מעסיק את הכוחות, שגם ככה אין אותם, וגם לא את ה- Attention שלנו עם מנותקי קשר,

שגם ככה אין מידע מה קורה איתם.

אז פתחנו צוות נפרד שישב בכלל בקרית אונו, וזרקנו לקבוצת וואטסאפ נפרדת את כל הקריאות

שהן לגבי מנותקי קשר. אחר כך קראו לזה נעדרים, אחר כך הבנו שחלקם חטופים.

אז זו היתה קבוצה נפרדת, ולקבוצה הראשונה קראנו "הצלת חיים".

פתחתי אותה בסביבות השעה 11:00 בבוקר וקבוצה נוספת נקראה "מנותקי קשר".

במקביל אלינו ישב צוות נוסף שהתחיל לקחת את הנתונים של מנותקי הקשר ולהזין בקובץ אקסל:

מיקום, שם, מספר טלפון, המקום האחרון שבו הוא נראה, מי המדווח וכו', כדי שכבר יהיה דאטה.

בשעות האלה פנו גם הרבה אנשים שרצו לדעת אם הצלחנו, אם פינינו, אם אנחנו יודעים משהו.

היו עשרות הודעות שעניתי בנימוס שאנחנו לא עסוקים בלקבל מידע חזרה.

גם אין מי שמעדכן אותנו מה התבצע ואנחנו ממשיכים להוציא קריאות חדשות כדי שיטפלו.

אז לעיתים ידענו, אבל הרוב לא ידענו מי חולץ ומי לא.

אני יכול להגיד לך שגם עד עכשיו אני לא בדיוק יודע מבין האנשים הרבים שהיינו איתם בקשר,

אני לא יודע להגיד לך מי חולץ, מי נמצא בחיים, מי נפגע. מידי פעם כן ממשפחות שאנחנו יודעים

בבירור שחילצנו. אבל לחזור למשפחות או לאנשים…

גילי: בטח שלא בזמן אמת.

טמיר: לא בזמן אמת, אבל גם אנחנו מדברים עכשיו, כבר חודש וחצי אחרי, לא מצאתי לנכון לעשות

את ה- Follow Up  הזה, במיוחד שאתה לא יודע איפה אתה מוצא את האנשים. באיזה שהוא מקום לא להעמיק את הכאב במקרה שהחדשות לא טובות. הידיעה או אי הידיעה שלי ממש לא חשובה.

גילי: כן. למרות שאני מניחה שגם אתה, היה רצוי שתעשה איזה שהוא Closure על היום שבת הזה, לא?

טמיר: אה… אני חושב שזה עוד ייקח זמן. כי מה שהתחיל בשבת לא נגמר בשבת.

זה למעשה היה התחלה של מסע שאני עדיין נמצא בתוכו. אבל מה שהתחיל בשבת הפך להיות אופרציה

מאוד משמעותית שהמשכתי לתפקד ולהיות בתוכה באינטנסיביות מאוד מאוד גדולה בכל השבועות שאחרי.

גילי: אתה יכול לפרט?

טמיר: כן.

אחרי השעות הראשונות, שהרבה מהמערכות והאנשים היו בהלם ולא כולם הצליחו לתת מענה,

לקראת שעות הערב, כבר היו יותר כוחות שירדו לכיוון הדרום. גם כוחות אזרחיים, וגם כוחות שלנו,

של חבר'ה שלנו מהמחאה, שראו בתוך הקבוצות את הפעילות שאנחנו עשינו כל היום, עם כל הנושא

של החילוצים, הבינו מה קורה ואז התחילו להגיד: "יאללה בואו נרד לדרום ונראה מה אפשר לעשות".

ואז היו לנו עוד כוחות להשתמש בהם, כי הם ירדו.

גילי: שזה מי? אחים לנשק בעיקר?

טמיר: אהה.. כן, אחים לנשק. וקבוצות מחאה שונות שהייתי חלק מהן. אני גם, הייתי חלק מאחים לנשק, ועדיין.

אבל אנחנו אנשים אחרי הכל. החולצות שאנחנו לובשים לא משנות את זה.

גילי: לא כולם יסכימו אותך, אבל בסדר.

טמיר: יכול להיות. אני לא צריך שיסכימו איתי כדי שאני אדע שאני אדם, כולנו כאלה.

גילי: כי אני שמעתי, אני לא יודעת אם זה נכון, שהיתה קצת התנגדות בגלל ש"אחים לנשק" מעורבים.

טמיר: בואי נפריד בין מה שהיה ב- 24 שעות הראשונות, שכל מי שהציל אותך והיה שם בכלל לענות ולסייע

אני לא חושב שמישהו היה לו Attention לבדוק מה הוא לובש. מה גם שאני הסתובבי פה בסלון שלי,

(מצחקק) אני לא הייתי בשום חולצה מיוחדת, אלא בחולצה אזרחית לחלוטין.

אז 24 השעות הראשונות היו באמת בסימן של חילוץ והצלה, יותר אינטנסיבי.

למחרת כבר התחילה להיות מוקמת איזו שהיא יחידה קדמית שקראנו לה חפ"ק, באזור של קיבוץ בית קמה,

וככל שעברו הימים הדבר הזה תפס תאוצה. היינו מאות אנשים עבדו שם ובמקביל לחמ"ל שלי שהתחיל פה בבית.

דרך אגב, לא דיברנו על זה… אבל אחרי שליאת הצטרפה אליי, אחרי שעתיים שעתיים וחצי

היא הבינה את העומס ואז קראה לחברות נוספות. היינו פה חמישה אנשים, אולי שישה, אני כבר לא זוכר.

ישנו פה בלילה ביחד על מזרונים. השארנו תורנית אחת. רוב הלילה זו היתה ליאת.

אני לא זוכר אפילו אם זה היה למחרת או ביום שני, התקשרו החבר'ה מ"מאחים לנשק" ששמעו מה אנחנו

עשינו ואמרו: "חבר'ה בואו, אנחנו רוצים שתעברו אלינו עם החמ"ל שלכם לאקספו בתל אביב.

אנחנו מקימים פה מערך ואתם תהיו הלב של המערך החדש". וזה מה שהיה. עברנו עם הצוות לשם,

ובשיא היו בחמ"ל הזה חמישים חמ"ליסטיות וחמ"ליסטים בשלוש משמרות, ומנהלי חמ"ל.

אופרציה הרבה יותר מסודרת: לכל קריאה היתה עם מספר, הכל מנוהל, עם יכולת של מעקב, זה הלך והשתכלל.

גם סוג הקריאות השתנה: אם בהתחלה זה באמת היה חילוצים תחת אש או באזורים של סיכון חיים,

או חילוץ פצועים, אז אחר כך זה היה חילוצים של אנשים שפשוט פחדו, או לא יכלו להתפנות בעצמם.

לדוגמה: אנשים ברחבי העוטף, בשדרות והסביבה שיכלו כבר לעזוב אבל פחדו לצאת ללא ליווי נשק.

זה היה ברמה כזו שחלק מהאנשים, שגם כשזה תואם דרך החמ"ל שלנו, וידעו שיש מישהו בדרך,

והאנשים שלנו היה מחוץ לדלת, הם התקשרו לוודא שאלו אכן אנשים שלנו.

גילי: הגיוני.

טמיר: הגיוני ולא, אבל…

גילי: קשה והגיוני, כן.

טמיר: כן. אבל היו באמת בשבועיים-שלושה הראשונים אלפי קריאות כאלה, שהאופי שלהם

השתנה בהתאם לשינוי הנסיבות. אבל האופרציה מאוד מאוד גדלה, אני מניח שרוב המאזינים

בטח יודעים את סדר גודל הפעילות שנוהל בחמ"ל האזרחי שהיה באקספו בכל התחומים.

גילי: עדיין באקספו, לא?

טמיר: כרגע רק החלק הלוגיסטי נשאר שם, החמ"לים עצמם עברו למשרדים של חברת Wix.

זה היה שם במשך כחודש באקספו. ככל שהשתנו המשימות, אז הפעילות שהיתה מאוד נדרשת

בשבועיים שלושה הראשונים בבית קמה כבר הייתה פחות נדרשת, ואז הפוקוס הלך לדברים אחרים.

גם מבחינת האזור, וגם מבחינת הנושאים שהיו נדרשים. הרבה יותר התעסקות עם סיוע לחקלאות ולתעשייה.

במקביל להתחממות של הזירה הצפונית התחלנו להיערך, ואפילו פתחנו שם חפ"ק דומה לבית קמה, מקביל לו בצפון.

גילי: לא ידעתי.  

טמיר: כן, שם הכוחות הצבאיים היו ערוכים טוב יותר, לא הופתענו כמו בשבת השחורה, אז…

גילי: איך כל מה שהיה בעצם בשבת הזאת, בימים שאחרי השבת, איך זה השפיע על המחשבות שלך,

על ההתנהלות שלך בימים אחר כך? כי אני מבינה שבשבת, הימים המיידיים אחר כך היית בתוך הטירוף הזה,

מה בעצם קרה אחר כך?

טמיר: אני יכול להגיד לך שביום הרביעי או החמישי, רמת העומס הייתה אפילו יותר מיום שבת.

מבחינת עומס המשימות, המשימות פשוט היו שונות. לא של הצלת חיים, אז אולי המעמסה היתה אחרת,

אבל העומס היה אפילו יותר.

גילי: באיזה דברים?

טמיר: בגלל שהטלפון שלי פורסם בהרבה מאוד מדיות, אז קיבלתי, קראתי לזה, קריאות אנומליות

מכל מיני סוגים. כל רבע שעה הגיעה אליי לטלפון התקלה חדשה..

גילי: דוגמה?

טמיר: הרבה מהן היו קשורות לחוסרים של ציוד צבאי ואזרחי.

אני זוכר שיום אחד הגיעה בקשה למשאיות קירור להגיע לגבול. צורך שהבנתי מהר ממה הוא נובע.

כיתות כוננות… צבא ביקש סיוע בכל מיני עניינים. אחרי שזה קצת השתכלל גם היה לנו

איש קשר קבוע בצבא שיכולנו לעבוד מולו באופן ישיר. עשרות כאלה ביום. סדר הגודל של הפעילות

נורא נורא גדל. ימים עמוסים.

גילי: כן. יש את הדיסוננס הזה בין המשכיות עסקית, כמו שנוהגים להגיד היום, לבין המלחמה.

שמבחינת האנשים היא כאילו קצת רחוקה, נכון שאנחנו מקבלים את כל התמונות, והקולות וכו',  

אבל הדיסוננס הזה בין המשכיות עסקית לכל הדברים החשובים האלה שאתה עסקת בהם.

איך זה התבטא אצלך?  

טמיר: בשבועות הראשונים, השלושה שבועות הראשונים של המלחמה, כמעט ולא הייתה לי שום נגיעה

לדברים היומיומיים של העבודה.

ברוב המעגלים הבינו את החשיבות של מה שאנחנו עושים, ושל מה שאני הייתי מעורב בו.

אני כן יכול להגיד לך שקולגה ממשרד עורכי דין שאני עובד איתו קבוע בחברה, כששמע אחד השותפים

מה אני עושה, הוא גייס את עצמו ואת צוות המשרד לטובתי בחמ"ל!

צוותים של עורכי דין ישבו אצלם במשרד, וייצרו לי רשימות של כל חברי כיתות הכוננות והרבשצ"ים בכל הארץ. כי לא הצלחתי להשיג רשימות כאלה, וידענו שאנחנו פועלים מול מאות כיתות כוננות.

לא ידענו לאן זה יכול להתפתח, אולי ביהודה ושומרון אולי בצפון, אולי גם וגם.

לא הצלחנו להשיג רשימות כאלה מהצבא, למרות שניסינו. ופשוט הם ישבו והוציאו ממקורות גלויים

מספרי טלפון וערכו רשימות לפי איזורים וטייבו את המספרים.

היו ענפים שהיתה התגייסות מדהימה. אנשים שהיו סביב החמ"ל והחמ"לים שהוקמו באקספו ,

מהאנשים הכי מחויבים והכי טובים שיצא לי להיפגש ולעבוד כתף לכתף. נשים ואנשים.

הוקמו שם אופרציות פשוט משוגעות תוך ימים. למשל, החמ"ל לאיתור נעדרים שהקימה פרופסור קרין נהון

יחד עם צוות מדהים של אנשים בערך מכל תחום אפשרי, שפשוט התייצבו. בחלל לידי הם רשמו את הרעיונות

על Flip Chart ותוך יומיים זה קרה.

ואחרי ארבעה חמישה ימים יש האנגר שלם עם מאות אנשים שעובדים על הצלבה ואיתור מידע,

כדי לנסות להבין מתוך כל הרשימות של הנעדרים והנפגעים מי חטוף, מי לא בין החיים, מי כן..

ואם דיברנו קודם על אנומליות, אז באחת השיחות במהלך השבוע הזה, מישהו סיפר לי שיש איזשהי חברה טכנולוגית שעובדת על לנסות לאתר איפה אמורים להיות נעדרים מהמסיבה על מפות.

מפות חום כאלה, ואת זה אני קצת מכיר. אז אמרתי רגע, אם מישהו רוצה למפות נעדרים פוטנציאלים על מפה, הוא צריך לדעת מי הם, אז כנראה יש רשימה. ואחרי כמה טלפונים הגעתי לחברה שעבדה והסתבר שהיא עבדה מול חברת ההפקה.

חברת הפקה ניסתה לעשות משהו בעצמה, והמידע הזה היה מסמך זהב! והצלחתי לקבל אותו!

והרשימה הזאת של כ-4,000 אנשים שהיו במסיבה הייתה מאוד מאוד מדוייקת,

כי זה היה ברמה של ברקודים של מי שנכנס בפועל, כולל הספקים והעובדים, והיא הפכה להיות מסמך הזהב

של למעשה כל הנושא של איתור נעדרים מהמסיבה. זה היה המסמך שמולו כל הזמן הנתונים הוצלבו.

גילי: יש איזה שהוא שלב שמפרידים בין הדברים?

טמיר: הדברים היו מופרדים. בהתחלה זה היה מאוד הכל מהכל, אבל ככל שעברו הימים, זה ממש הרגיש

שם כמו מיני משרד הביטחון: היה רכש, היה ציוד צבאי, והיה ציוד אזרחי, חמ"ל מבצעים או אג"ם שאני הייתי אחראי עליו. היו התמחויות. ונוצרו עוד ועוד חמ"לים לפי תחומים,

היו הרבה יוזמות מקבילות. ולאט לאט איחדנו יוזמות. הסדר גודל של העשייה, הגיוון שלה והעומק שלה

הוא בלתי נתפס.

גילי: אנחנו היום כבר שבוע שישי, איפה אתה היום?

טמיר: אחד הרעיונות שעלו לי תוך כדי, זה הנושא של החטופים, לעשות דיסקית מחויבות.

מה שנקרא: "הלב שלנו שבוי בעזה". זה היה רעיון שלי.

כתבתי את המילים האלה: "הלב שלנו שבוי בעזה" באחד הערבים, כשניסיתי למצוא פיתרון מה כותבים

על דיסקית כזו, שיהיה מספיק קצר כדי להיות על דיסקית, ויכלול את כל מגוון החטופים והחטופות שלנו שם.

שזה מפעוטות וילדים, דרך אנשים מבוגרים, אחים של, בעלים, נשים, אמהות לילדים.

איך כותבים את זה? ועלה לי "הלב שלנו שבוי בעזה".

גילי: שדרך אגב, ראיתי פוסט בפייסבוק נדמה לי, של מישהי שהיא אמרה זה לא נכון להגיד "הלב שלנו

שבוי בעזה" כי הלב שלנו נמצא פה, אבל המחשבות שלנו, האנשים…

טמיר: כמי שכתב את זה אני יכול להגיד לך למה חשבתי שזה הלב. גם היה דיון נפרד אם לרשום ברבים,

אם זה צריך להיות "שלנו" או… אבל זה בוודאות הלב. והסיבה שנכתב ברבים – "שלנו", כי כמובן שהמשפחות,

החברים, והאנשים שהם חלק מהחיים של החטופים עצמם, הם במקום אחר מכולנו.

גילי: אי אפשר להבין.

טמיר: כן. אי אפשר לדמיין, אי אפשר להיכנס לנעליים האלה. אבל כן הבנתי שגם הם יצטרכו את העטיפה

של כולנו, למרות שאנחנו לעולם לא נוכל להבין.

וגם שאר האנשים ירצו להביע את ההזדהות שלהם. חלק מאיתנו נמצא בעזה וזה הלב.

חלק מהלב נמצא שם, אז מבחינתי זה מדוייק לחלוטין. כל אחד לפי המקום שלו, חלק מהלב שלו, שבוי בעזה.

גילי: כן, כשאנחנו חושבים ומרגישים שכולנו ביחד, אז בהחלט זה הלב של כולנו.

טמיר: כן.

כל הפרויקט הזה של הדיסקיות צבר תאוצה מאוד משמעותית. כשאני חשבתי זה היה בעיקר לאות סולידריות, ויצירת מה שנקרא  engagement, הסברה, מודעות.

את הכמות הראשונה של הדיסקיות יצרנו וחילקנו לדיפלומטים. אני חושב שהדיפלומט הראשון שהנחתי עליו

את הדיסק היה השגריר הבלגי שבא לבקר אצלנו בחמ"ל. ביום שביידן נחת אז שלחנו גם לו דיסקיות

אבל פספסנו אותו, אחר כך שלחנו לו לחו"ל, אבל הנושא של הדיסקיות הפך להיות סמל של הסולידריות

סביב הנושא של החטופים.

אז אני מעורב בזה גם עכשיו. בזמן שאנחנו עורכים את הריאיון היום, אנחנו מתפעלים אופרציה של הנושא

של הדיסקיות גם בארצות הברית, בנוסף לישראל. גם ברמה של מטה המשפחות של החטופים והנעדרים

הדיסקיות הן אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של המטה שמסייע למשפחות.

גילי: זאת אומרת שבעצם היום אתה מתעסק בעיקר בנושא הזה של החטופים או שיש נושאים נוספים?

טמיר: ממשיך להתעסק בכל מיני דברים: גם חוסרים, גם ציודים, גם דיסקיות.

ברמת אינטנסיביות שונה מהשלושה שבועות הראשונים, אבל עדיין.

גילי: אחת השאלות זה האם נוצרו קשרים חדשים? זה קצת שאלה, נראה לי מובנת מאליה, בהקשר שלך,

אבל אתה יכול לספר על זה קצת?

טמיר: נוצרו קשרים ענפים ומשמעותיים מאוד, עם אנשים שלא הכרתי קודם. יכול להגיד לך,

שבאותה שבת שבשלב הראשון הייתי לבד ואז הצטרפה ליאת, והיא צירפה עוד נשים שיסייעו לנו,

את חלקן לא הכרתי קודם. ופגשתי נשים מדהימות: סיוון, שהסתבר שהיא במקרה אחות של השכנים שלי

פה בקיר המקביל. פשוט היא הגיעה לכאן (צוחק)

גילי: מה צריך לעבור כדי להכיר את השכנים (צוחקת)..

טמיר: כן… אמרו לה: תקשיבי, צריך עזרה, פתחו פה חמ"ל והיא הגיעה לכאן והסתבר לה שזה צמוד

לבית של אחותה… אחר כך התברר לי שהיא מנהלת קרן הון סיכון (צוחק)

מבחינתי היא היתה סיוון שאיתי בחמ"ל. ומיכל גבע, ונועה זמברג, חלקן באמת לא הכרתי עד אותו שבוע.

קשרים מאוד משמעותיים.

גילי: שאלה נוספת היא האם נפגעת כלכלית מהסיפור הזה?

טמיר: כן… אני לא שכיר. אני אמנם משמש כסמנכ"ל פיתוח עסקי בחברה, אבל אני עובד בהגשה של חשבוניות.

אז בעבור החודש של המלחמה לא הגשתי חשבונית. אז כן, נפגעתי.

ואנחנו כבר בחודש השני (צוחק) גם הוא לא…

גילי: אז מה עושים?

טמיר: כרגע סופגים את זה.

גילי: כן.

האם יש לך תובנות כתוצאה מכל התהליך הזה, הדבר הזה שדיברנו עליו?

לך באופן אישי וגם לאנשים אחרים בהקשר של התמודדות עם משבר?

דברים שבתקופה הזאת אמרת: "וואו, למדתי אלף, בית, גימל, כדאי שכולנו נעשה אלף, בית, גימל" ?

טמיר: אני אענה על זה בצורה קצת הפוכה. אי אפשר להתנתק מהעובדה, שלתוך המערכה הזאת

הוטלנו מנקודה של שפל שהיינו מצויים בו ברמה החברתית, הפוליטית, הערכים של ההנהגה שלנו כאן.

אני הסתכלתי, וזה ראיתי ממש בזמן אמת, ממש ב-7:26 בבוקר כששלחתי את ההודעה הראשונה ביום שבת,

שכל החודשים הארוכים שהיינו ברחובות, חשבנו שאנחנו נמצאים שם להגן על המדינה באופן אחד,

התברר בדיעבד שהכל היה הכנה ליום הזה ולחודשים שהגיעו אחר כך.

קארמתית זו הסיבה שהיינו שם! לא יכולנו לדעת את זה בזמן אמת.

כל הדבר האדיר הזה שנוצר מהחמ"ל הקטן שהתחיל כאן בסלון שלי ושל גיסי,

ועד כל החמ"לים והפעולות שנעשו באקספו ובעשרות ומאות חמ"לים אחרים, התחילו

מתוך העשייה של התשתית שהייתה במחאה.

מערכות ההגברה שלנו, של המחאה, משמשות בתוך רצועת עזה כבר מהימים הראשונים.

כל המערכים של המתנדבים שלנו, הם אלה שהקימו את בית קמה, עובדים היום במערכים שעוטפים

את כל הנושא של ערי המפונים, סיוע לחקלאות, בהיקפים של אלפי אנשים ביום.

בדיעבד, בשביל  זה הכל היה שם.

גילי: ותובנות שלך על עצמך, קדימה? או שאתה עוד לא במצב ש…?

טמיר: אהה… כשהייתי בתוך החמ"ל, מארג החמ"לים שנוצר באקספו, הרגשתי שאני כמו בטייסת של 15-F.

כולם היו מטוסים שם! זאת אומרת, נשים וא.נשים עם יכולות מדהימות, שהתקבצו במקום אחד.

וכל אדם שהסתובב שם בחדר, יכולת לתת לו משימה והיא פשוט התבצעה. זה היה משהו בלתי רגיל.

וגם בתוך החדר הזה של אנשים נורא מוכשרים, הרגשתי שאני בסדר.

גילי: כן.

טמיר: לא הופתעתי מהמקום שהגעתי אליו, כי זה לרוב קורה לי. זאת אומרת, הדברים מגיעים אליי.

הצלחתי לייצר ערך במה שכבר כן לקחתי על עצמי. המקום שזה כן שם אותי, זה ההבנה עד כמה

עוד מיצוי של יכולות אני יכול להגיע.

גילי: וזה מחבר אותי לשאלה הבאה: מה המחשבות להמשך?

טמיר: בראשם, זה ההבנה שכשאני נמצא במקום הנכון לי, המכפיל כח הוא עצום ו…

ואני צריך להיות במקום שמכפיל הכוח שלי יבוא לידי ביטוי.

אני אהיה מאוד מופתע אם התחום החדש שאכנס אליו, לא יגיע מתוך הקשרים שנולדו מתוך העולם הזה

שנכנסתי אליו במלחמה.

גילי: המחשבה שלי היא שבכל מה שאנחנו עושים, מה נקודת היתרון שלנו? יש הרבה דברים שכולם יכולים לעשות, ודברים שכולם יכולים לעשות, אז כנראה כדאי שאני אעשה משהו אחר, שאחרים לא יכולים לעשות.

וזאת באמת השאלה, מה?

אתה יודע, אומרים שהדברים שבאים לך בקלות זה אומר שכנראה אתה חזק בהם,

ומה שקשה לך זה כנראה מה שאתה צריך להתפתח בו.

טמיר: בדיוק בהקשר של מה שאת אומרת, זו אחת הסיבות שהסכמתי מיד שהצעת שנשוחח.

כי הבנתי שזה חלק מההפנמה שלי של התהליך שעברתי. לכן הרגשתי שזה נכון.

גילי: אני חשבתי שזה שני דברים: אחד זה שאתה מעבד את הדבר, והדבר השני שאני חושבת שחשוב לי

לתת לכל מיני אנשים אחרים שעוברים את החוויה של המלחמה הזאת, כל אחד מהכיוון שלו

ומה שהוא עושה, קצת להבין שכולנו בתוך הדבר הזה, וללמוד מזה.

וגם אם זה לא משהו שאני יכולה לעשות, או אני עשיתי או זה לא הכישורים שלי, אני עדיין יכולה

לראות איך כל מיני אנשים במדינה שלנו, איך הם עוברים את הדבר הזה.

יש שם המון דברים אחרים שהם לא לחימה. הלחימה מתנהלת שם בעזה, ויש המון דברים מסביב

שצריך לטפל בהם כל הזמן.

טמיר: בזמן שהחיילים שלנו בחזית, אז כאן מנסים להחזיר את החיים למסלול שלהם.

גילי: זאת באמת השאלה שעולה, מה זה המסלול שלהם? מה זו השגרה?

טמיר: צודקת. שגרה יחסית לכל הפחות. אין שיגרה.

אני חושב שמה שעברנו, או מי שהיינו בשישה באוקטובר, הוא כבר לא מי שאנחנו נהיה.

לא כאנשים ולא כמדינה.

גילי: אני רוצה לאתגר אותך בדבר הזה.

כי בקורונה, שגם עד אז נחשבה למשבר הכי גדול, זה היה גם כל העולם בדבר הזה, שזה גם השפיע.

היתה מחשבה שאנחנו למדנו, הבנו, הפנמנו לקחים. אנחנו נהיה אנשים אחרים. אני אישית לא חושבת שזה נכון.

זאת אומרת, אנשים די מהר חזרו להתנהלות הרגילה שלהם. ואני חוששת שרוב האנשים יחזרו להיות

מה שהם היו קודם. אני כבר עכשיו רואה שיש אנשים שחזרו להיות מה שהם היו קודם.

טמיר: אני לא חושב שאנחנו נשתנה בכל המהויות שלנו. אבל אני חושב שהמטען הזה שנוצר בעקבות השבר,

שבו עם שלאורך אלפי שנים נרדף, עבר פרעות ושואה, חווה את זה בפעם הראשונה על אדמתו.

בישובים אזרחיים, בצורה שהיא מחוץ לסקאלה של כל מה שיכולנו לדמיין, וזה כשיש לנו מדינה ריבונית,

צבא, ממשלה שהייתה אמורה להגן עלינו.

אני חושב שתהיה לזה משמעות מרחיקת לכת אישית על כל אחד. אני חושב שזה משהו שהוא ישאר איתנו.

זה לא ישנה כל פינה באורחות חיינו, אבל אני חושב שזה סוג של, אפילו הייתי אומר הקמה מחדש

של המדינה אחרי הדבר הזה. ברמה הזו.

גילי: אמן!

ואם נשים רגע את כל הדבר הזה בצד. נניח שיש אופציה כזאת, למרות שלפני רגע אמרנו שזה יקח הרבה זמן.

אבל, אם לא היינו בסיטואציה הזאת, והיית יכול מחר בבוקר, לא בעוד חצי שנה או שנה, לבנות לך איזה חיים,

חיים חדשים. כולנו בעצם, כמו שאתה אומר: סוג של חיים חדשים.

מה היית רוצה לעשות?

טמיר: קודם כל, המעורבות שלי בשנה האחרונה מובילה אותי לחשוב שאני חייב להיות חלק ממה שקורה פה, קודם כל.

זאת אומרת נוצרה לי מחויבות, לעסוק, להיות מעורב ואיכפתי בתחומים שלפני שנה או שנתיים הם עניינו אותי, אבל אני, עד ההפגנה של המטריות, בימי חיי לא הייתי בהפגנה.

לא בבלפור, לא במחאת הקוטג', לא ברוטשילד, מעולם לא הייתי בהפגנה. הפעם הראשונה שהייתי בהפגנה

זה היה ב"הבימה", מה שנקרא "הפגנת המטריות".

בהתחלה, נהנתי מאוד מהעובדה שהייתי אחד מ… עוד אדם עם דגל. אמרתי לעצמי: "וואו, אתה לא חייב להיות עמוד התווך של משהו. אתה עוד אדם עם דגל וזה יפה".

אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי ש… עדיין הייתי אדם עם דגל, אבל לקחתי על עצמי יותר.

ואני מבין שעם סט היכולות שלי, יש לי אחריות. ואני אהיה צריך להמשיך להיות מעורב.

גילי: בדברים האלה? או משהו אחר לחלוטין? פוליטיקה?

טמיר: לא. לא רואה את עצמי בפוליטיקה, אבל קודם כל לדעת להיות חלק ממה שיווצר במדינה שלנו,

כמדינה חופשית, יהודית, ודמוקרטית לדורות.

וברמה האישית אני עוד לא יודע. קשה לי לחזור לתפקוד עסקי רגיל, זה אתגר.

גילי: אני חושבת שזה משהו שכולנו בעצם בדבר הזה, כל אחד במינונים שלו. המציאות כל כך הזויה,

וכל כך לא פשוטה וכו', שהרבה מאוד אנשים שמרגישים שהם לא מסוגלים עדיין, כמו שאתה אומר,

לחזור לעשות את מה שהיה קודם.

טמיר: It’s too soon to tell, עוד לא התרחקנו מספיק מהסיטואציה בשביל לדעת. אבל אני לא דואג.

גילי: תודה רבה טמיר על השיחה הזאת.

טמיר: תודה לך, תודה שהצעת.

סגיר~

מתלבטים בעקבות המלחמה לגבי המשך דרככם המקצועית?

אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

כמו כן, מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~