פרחים בקנה – גידול פרחים בצל המלחמה

פתיח~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

מאז השבעה לאוקטובר 2023 כולנו מתמודדים איתו בעוצמות שלא היה לנו מושג שאפשריות.

ברוכים הבאים לפרקי מלחמה של "מחילת הארנב", בהם נדבר על השפעת המלחמה על קריירה

ועבודה, וההתמודדות עם השינוי שנכפה על כולנו.

בפרק השני בסדרה, אני משוחחת עם אבי קראדי.

בשיגרה מגדל פרחים לייצוא ולשוק המקומי, קיבל את השם ״מיסטר דולפיניום״ מבורסת הפרחים

בהולנד לאחר שהפך לספק העיקרי של הפרח הזה בתקופת החורף.

ובעת מלחמה, חקלאי המתמרן עם כח העבודה המצומצם שלו למול צרכי המשק הגדולים.

אנחנו משוחחים על:

• הדרך שעבר מהקמת המשק ועד להצלחה הגדולה.
• על השאיפה להכין את המשק לקראת העברתו לאחריותו של הבן.
• על הקלפים שנטרפו בשבעה לאוקטובר והדילמות בעקבות כך.
• מסקנות ותוכניות להמשך.
•  

מיד מתחילים…

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום אבי קראדי

אבי: שלום שלום

גילי: ברוך הבא למחילת הארנב

אבי: תודה

גילי:  אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על השפעת המלחמה על העבודה שלך, ומן הסתם על החיים

שלך בכללותם. אבל נתחיל בכך שתציג את עצמך בכמה מילים.

אבי: שמי אבי קראדי, בן 66, אני מגדל פרחים במושב תלמי יוסף אשר בעוטף.

מושב תלמי יוסף נכלל בקבוצת הישובים בטווח אפס עד 7 קילומטרים מרצועת עזה.

נולדתי וגדלתי בבאר שבע, ואחרי חמש וחצי שנים של שירות צבאי, מתוכם שנתיים וחצי בקבע,

החלטתי שאני רוצה ללמוד חקלאות בפקולטה לחקלאות, כהמשך ללימודי הביולוגיה בבית הספר התיכון,

במגמה ביולוגית.

אחרי סיום התואר הראשון חיפשתי מה לעשות עם עצמי, והגעתי למכונים למחקר שימושי בבאר שבע

של המחלקה לביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. שם הוצעה לי עבודה במחקר חקלאי,

תוך כדי שילוב לימודים לתואר שני בביולוגיה. התחלנו לעסוק במחקרים חקלאיים, מחקרי שטח וגם מעבדה,

ותוך כדי למדתי לתואר שני בביולוגיה.

חלק מהניסיונות, נסיונות השטח, עשינו במקום שבו אני היום חי ונמצא, זה בנגב המערבי במושב תלמי יוסף,

וככה הכרתי את המקום. הובא לידיעתי שמושב תלמי יוסף קולט משפחות, משפחות צעירות עם ילדים.

הייתי אז נשוי עם שני ילדים קטנים: עידו ומעיין, אמרנו בוא ננסה. כי זה היה החלום שלי, להיות מושבניק…

גילי: חקלאי…

אבי: מושבניק…

גילי: תסביר לי את ההבדל, למה כל כך חשוב לעשות את ההבדל?

אבי: המרחבים…המרחבים, בית קרקע עם אפשרות לגינה גדולה, לתת לילדים את המרחב…

סתם, היתה לי פנטזיה ואמרתי לאחיינים שלי, תשמעו, כשאני אתבסס כלכלית אני אחיה במקום

שבו אני אוכל לבנות בריכת שחייה ומגרש טניס ליד הבית. זהו, ככה…

גילי: רגע… אבל אני רוצה למצות את עניין החקלאי… הכוונה היא שמה שעניין אותך זה בעצם הבית במושב

ולא החקלאות. למרות שלמדת חקלאות.

אבי: אה… כן. רציתי את החיים בכפר, ואם היה אפשר לשלב יחד עם זה את האפשרות להרוויח מחקלאות,

אז מה טוב.

כשהתחלתי את העיסוק בחקלאות, ממש התאהבתי בזה וגדלתי בצורה אקספוננציאלית משנה לשנה.

ככה גדלתי עד שבשנה העשירית או ה-12 שלי הגעתי למימדים של קרוב ל-100 דונם.

אחרי 15 או 17 שנה, הייתי בעשירייה הפותחת של חברת אגרקסקו בייצוא פרחים.

בשנים הראשונות גידלתי עגבניות, זה היה בסך הכל במשך שנתיים שלוש, ואחר כך הבנתי

שאת מגדלת את העגבניות, שולחת אותם לשוק הסיטונאי, ואין לך למעשה שליטה על המחיר

שבו התוצרת שלך נמכרת. חלק מהתוצרת הייתי מוכר לייצוא דרך אגרקסקו. ושם באגרסקו המכירה

היתה תחת פול, פול של אגרסקו. כלומר, אגרסקו היתה אוספת תוצרת חקלאית מכמה חקלאים

ולא חשוב האיכות של התוצרים, סטנדרטים כמובן שאגרסקו קבעה אותם. היו שולחים את העגבניות

והיית מקבלת מחיר פול של כולם, ולא חשוב שאיכות התוצרת שלך הרבה יותר טובה מהאחרים.

זאת הסיבה שהחלטתי לרדת מהעניין הזה של ירקות, החלטתי שזה לא בשבילי וכך התחלתי את ענף הפרחים.

בענף שלי ניסיתי כל הזמן להתחדש, כי אחד הדברים שלמדתי כשעבדתי באוניברסיטה זה איך להיות שונה.

איך להיות שונה את יכולה או לצאת עם הפרח מחוץ לעונה, לשווק אותו בתקופה שלאחרים אין להם את זה,

או להיות ייחודי עם זן של פרח שלאחרים אין.

ואז אפשר למנף את הידע שלך לתוצרת חקלאית שתיתן מחירים טובים יותר.

וזה מה שעשיתי במשך הרבה הרבה שנים. תמיד ניסיתי להתחדש, תמיד עשיתי דברים שהם חריגים.

גילי: מה היה המצב שלך, של העסק, לפני המלחמה?

אבי: אני כל השנים הייתי במצב טוב. כלומר, אין שנה שבה לא הרווחתי. למעט שנה אחת ב-2015

שבה הייתי די מאוזן. לא היו שנים שבהם הייתי צריך לקחת מקדמות מחברת הייצוא אגרקסקו

או כל חברה אחרת שעבדנו איתה עם השנים, כדי לממן את ההשקעה בהעמדת העונה.

היה לי יתרון נוסף, שבמשך כמה שנים כשגידלתי עגבניות היה לי חוזה טיפוח עם הפקולטה לחקלאות.

פרופסור קידר שטיפח זנים של עגבניות יחד עם שלוש חברות הזרעים הגדולות.

שזה נתן לי ביטחון כלכלי בהכנסה, בהכנסה הכספית, לנסות ולעשות דברים אחרים.

גילי: אתה אומר שהיה פרויקט ספציפי שעשית בשיתוף עם הדוקטור מהאוניברסיטה, וזה לא משהו

שהשפיע עליך היום במובן המיידי של העגבניות, אלא לעצם התפיסה של להעיז, לזה אתה מתכוון?

אבי: כן. זה נתן לי את הביטחון להעז ולנסות בקטע של הרחבה, או בקטע של בניית בתי צמיחה, חממות.

כלומר ידעתי שיש לי את ההכנסה הבטוחה, תמיד.

 גילי: יש בעצם כאילו אזור מסוים בשטח שלך שאתה תמיד יודע שהוא ב"עבודה".

 אבי: כן.

ככה שהיתה לי הכנסה, ביחס לאותם שנים ראשונות, כן? הייתה לי הכנסה די מוצקה לאורך שנים.

ההכנסה הזו למעשה נתנה לי את הביטחון להשקיע ולהעז בשנים אחרי.

הבנקים הרי לא אוהבים לעזור לחקלאים. מבחינתם חקלאי זה עסק מסוכן, שאפשר לתת לו אשראי

רק אם יש לו מספיק ביטחונות בשביל זה. ולי היה את הביטחונות של ההכנסה הגבוהה הזאת לאורך שנים.

וזה מאוד עזר לי בהתפתחות של המשק.

גילי: אז אם אני מחזירה אותך לשאלה של איך בעצם היה העסק לפני המלחמה?

אני מתכוונת בשנה שלפני שהתחילה המלחמה?

אבי: ב-10 שנים האחרונות החלטתי שאני לא רוצה להתפתח יותר. הגעתי לרוויה כי יש יותר מידי מגבלות שהמוסדות שמים עלינו, בכדי לבוא ולהתפתח בעסק.

בין היתר, זה עניין של כוח אדם שמגבילים אותנו. אם אני צריך לפי המפתחות שמשרד החקלאות קבע,

אם נניח מגיע לי 25 עובדים, אז נותנים לי רק 14 עובדים. או מכסות מים יש שנים, שאם אני משק

שצורך 120 או 130 או 150 אלף קוב, פתאום יש שנה שחונה. היום זה קצת פחות בגלל העניין של ההתפלה…

אבל היו שנים שהחליטו לקצץ 40% ממכסת המים. ואז מה אנחנו עושים עם כל השטחים?

כל החממות שבנינו? אמרתי לעצמי זהו, מספיק. גם בגילי המתקדם אמרתי שאני כבר לא רוצה להסתכן.

גילי: מה זה גילך המתקדם?

אבי: יליד '58, כבר בן שישים ושש.

גילי: אוקיי.

אתה בעצם היום מגדל את השתילים שלך.

אבי: זה נכון.

אם בכל שנה הייתי משלם למשתלות סכומים אדירים של בין ארבע מאות, לחמש מאות, שש מאות

אלף שקל בשנה, היום אני בניתי לי משתלה, קונה את הזרעים, מכין את השתילים לבד, יש לי את הידע,

יש לי את הניסיון, אני חוסך קרוב לתשעים אחוז מהעלויות. אילולא הייתה לי משתלה.

גילי: יפה. ומה היו התוכניות קדימה?

אבי: השנה אני תכננתי שזאת תהיה שנת הפינאלה שלי. אני גדלתי השנה, הוספתי שטחים.

גילי: רגע, איך זה מסתדר? מצד אחד אתה אומר פינאלה, זה אומר שאתה רוצה לסיים, לפרוש, ומצד שני…

אבי: אני אגיד לך, תיכף אני אסביר.

אמרתי שאני רוצה לסיים לא כדי לסגור את הענף, אלא כדי להעביר את זה לבן שלי.

הבן שלי הוא בוגר תואר שני בביולוגיה, עבד במחקר חקלאי בקריית המדע ברחובות, והוא החליט

לפני שלוש וחצי שנים לבוא ולעבוד איתי במשק. אז אמרתי שבשנה האחרונה אני אתן boost למשק,

אני אגדיל קצת את הרווחיות, ככה שכשאני אפרוש יהיה לי מספיק ביטחון כלכלי להתקיים

גם אם אני אפסיק לעבוד, ואני פשוט אוריש לו את המשק, את העסק.

הכנתי הרבה מאוד שתילים, רק לסבר את האוזן במספרים: אם אני כל שנה קונה שש מאות

שבע מאות אלף זרעים של פרח שנקרא דלפיניום, השנה אני קניתי מיליון מאתיים חמישים אלף זרעים.

גילי: וואו!

אבי: אמרתי אני רוצה לכוון לתקופות שבהם המחירים גבוהים, אמרתי אני אעשה הרבה. ואת היית שותפה לשתילה של חלק גדול מהשתילים שנשארו במשתלה בזמן המלחמה.

גילי: תיכף נדבר על זה.

אבי: נשארתי עם כמות אדירה של שתילים שבאיזשהו שלב לא ידעתי מה לעשות איתם. איך אני שותל כמות אדירה של קרוב לשלוש מאות אלף שתיל שיש לי במשתלה, שאני חייב להוציא אותם בטווח של שבועיים שלושה?

גילי: בוא רגע נחזור שנייה אחורה, לספר לי על החוויה האישית שלך, שלכם, בשבת של שבעה באוקטובר.

אבי: כן.

אני לא גר במושב כבר כמה שנים. כלומר, עד לפני כמה שנים היינו גרים במושב, ואז החלטנו להעתיק

את מקום המגורים מהמושב בגלל שאת מגיעה לגיל שאת רוצה יותר חיי חברה.

גילי: נכון.

אבי: ללכת לסרט, ללכת למסעדה, פחות להיות סגורים שם במשק. מבחינת המקום, המקום מרוחק וסגור,

ואם אנחנו רוצים ללכת למסעדה, אנחנו צריכים לנסוע שעה לכל כיוון. אני עדיין נמצא במושב.

אני לפחות יומיים, שלושה ימים בשבוע, במיוחד בעונות השיווק בין אוקטובר למאי, אני ישן שם,

יש יחידת דיור שבה אני ישן. הבן שלי גם כן ישן שם איזה יומיים בשבוע, כדי להיות קרוב לעובדים

וגם לנהל את המשק.

באותה שבת אנחנו לא היינו פה.

גילי: רגע, הייתם פה בבאר שבע…

אבי: היינו בבאר שבע, שש וחצי בבוקר שמענו את האזעקות. חשבנו שזה עניין של שגרה, שהחמאס החליט לשבור את הכלים והוא יורה לכל כיוון.

אולי שעה, שעה וחצי אחר כך התחילו לרוץ תמונות בטלגרם בוואטסאפים על מחבלים של חמאס

שהם בעיקר בשדרות ומבצעים שם טבח. האמת שזה היה מאוד מאוד סוריאליסטי.

לא חשבתי שזה דבר אמיתי. אמרתי יש פה איזה פייק, מישהו מנסה לעבוד עלינו. מישהו מפיץ פה דבר

שהוא לא נכון. לא שיערתי, לא דמיינתי שיש פה אירוע בסדר גודל של אלפי מחבלים שנכנסים פה

ותוקפים את כל יישובי העוטף.

זה התחוור לי רק לקראת הצהריים, שדיברו על מחבלים שהגיעו לקיבוצים, מחבלים שהגיעו למסיבה

שהייתה, מסיבת נובה שהייתה שם ליד רעים.

לקראת הצהריים אביבה, אשתי, ראתה פוסט בפייסבוק של מישהי מתוך המושב שמחפשת מגורים

לשמונה חבר'ה שהיו במסיבה ועכשיו הם נמצאים במושב פטיש. מחפשים מקום להתאכסן כי אי אפשר לחזור,

כי יש מחבלים בכל מקום. התקשרתי אליה, אמרתי בוודאי, אנחנו נארח אותם פה, ובאמת הלכנו אספנו אותם.

למושב פטיש לא יכולנו להגיע כי הכבישים היו סגורים, הייתה להם הסעה מאובטחת עם רכבים צבאיים

קדימה ואחורה, עם אוטובוס, שהביאה אותם עד לפה לכניסה לבאר שבע ופה הבאתי אותם והתארחו.

באותו זמן דיברו בטלוויזיה על שלושים הרוגים, ארבעים הרוגים.

ושם אחד הבחורים, זה חבר'ה צעירים בני המושב, ארבעה מהם מהמושב שלנו, בנים של חברים,

אמרו לי שיש שם לא עשרות, מאות של הרוגים במסיבה. האמת שגם אז, כשסיפרו לי, לא רציתי להאמין לזה.

המספרים האמיתיים למעשה נודעו לנו רק אולי חודש אחרי, שנהרגו שם שלוש מאות ומשהו צעירים.

היינו כל היום חשופים על החדשות מהטלוויזיה, ואז הבנו שיש פה אירוע מאוד מאוד גדול וחמור.

אני דאגתי לעובדים שלי, לשניים-עשר תאילנדים שם. כל הזמן קיבלתי הודעות להיכנס לחדרים ממוגנים

ולנעול דלתות. עכשיו, התאילנדים, יש להם אמנם מיגוניות, אבל אין אפשרות לנעול. מאוד דאגתי להם.

הייתי איתם בקשר ואת מה ששלחו לי בעברית, הייתי מתרגם לתאילנדית ב Google translate ושולח אליהם.

אמרתי להם שייכנסו לחדרים, שלא יפתחו לאף אחד, כי לא ידענו מה המצב, לא ידענו איפה נמצאים המחבלים.

גם בשלב יותר מאוחר שמענו שיש מחבלים שהגיעו למושב לידנו, מושב פרי-גן וגם השתלטו על בית

ולקחו בני ערובה.

ביום ראשון, רציתי להיכנס למושב. להגיע לשם כדי לראות מה קורה עם העובדים ולא נתנו לי להיכנס.

הכבישים היו חסומים וגם בדרכים החלופיות שהכרתי גם כן הכל היה סגור. אז נאלצתי לחזור.

ביום השני אני אמרתי שאני חייב חייב חייב להיות שם, כי עדיין היו התרעות ועדיין היו דיווחים והודעות

של מחבלים ולהיכנס לחדרים המוגנים, לנעול את הדלתות וזה. אמרתי לה שאני בכל מחיר אני חייב להגיע לשם.

גילי: אבל היית עדיין בקשר עם העובדים?

אבי: כן, כן.

גילי: ידעת שהם בסדר?

אבי: בטח, בטח.

נסעתי, אני מכיר את דרך השדות, מתקופת המילואים שהייתי עושה. הייתי נוסע די הרבה דרך הדרכים האלה.

גילי: עכשיו כולם מכירים אותה…

אבי: כן.

כי ידעתי שקיבוץ גבולות מתחבר לדרך השדות גם כן. עקפתי את המחסום כדי להתחבר לדרך השדות.

הם כנראה חשבו שמדובר במחבל. עצר אותי ג'יפ צבאי עם קנים של רובים מכוונים אליי.

אז אמרתי להם שאני מתלמי יוסף ואני חייב להגיע ליישוב, אז הם איבטחו אותי ונתנו לי לעבור.

אולי בטעות היו יכולים לחשוב שמישהו שנע על הצירים בלי שום תיאום, היה יכול להיחשב למחבל

ולהיות מחוסל. אז הם ליוו אותי והגעתי למושב.

נשארתי איתם יומיים, ואחרי זה החליטו לפנות את כל התושבים מהיישוב.

אני יחד עם המשרד כוח אדם שמטפל בעובדים הזרים, דאגנו לפנות אותם. פיניתי את כל שניים עשר העובדים,

למושבים באזור לכיש: שקף ולכיש, שניים ליד נתן, מושב ליד קרית גד ועוד ארבע לאזור השרון, מושב באזור השרון.

גילי: זאת אומרת שלפחות בזמנו, הפועלים שלך עבדו במקומות אחרים.

אבי: כן.

גילי: לא עזבו את המדינה.

אבי: לא, לא, לא. בשבוע הראשון הם עבדו במקומות אחרים.

גילי: כן, אבל יש את הסיפור שמלך תאילנד שלח מטוסים והחזיר את ה…

אבי: זה לא בשלב הראשון, לא בשלב הראשון.

בשבוע השני, התקשר אליי התאילנדי המנהל הראשי, אמר לי שהם רוצים לחזור, חזרה למשק.

אני בד בבד בדקתי שבאמת האיום הזה של מחבלים מסתובבים, פחות ופחות תפיסות או היתקלויות

עם מחבלים בשטח. בבוקר אחד נסענו אני ואשתי, לאסוף אותם בשני רכבים. סך הכול שמונה אספתי,

אחד עזב לערבה, והוא לא רצה לחזור, הוא נשאר שם.

ועוד ארבעה שהיו במושב השרון החליטו שהם לא חוזרים והם טסים לתאילנד. עוד לפני הסיפור של השגרירות,

על דעת עצמם, הם קנו לעצמם כרטיס, אבל הוא לא היה דרבון אקטיבי של השגרירות לעזוב את המדינה.

אז הארבעה האלה אמרו לי שהם חוזרים לתאילנד. אפילו מימנתי לשניים מהם כרטיס טיסה, תוך כוונה

שהם יחזרו אליי כי זה עובדים מאוד טובים. אז רציתי שהם יחזרו. והוא אמר לי אין בעיה, אנחנו נחזור

ברגע שהמצב יירגע. ברגע שממשלת תאילנד תאפשר להם את החזרה לארץ. חזרו שמונה לעבוד במשק.

גילי: שמונה מתוך שניים-עשר שהיו לך קודם?

אבי: כן

גילי: אז יחסית למשקים אחרים פחות נפגעת, אם אפשר לומר, מהדבר הזה?

אבי: כן, כן.

פתאום נעלם לי תאילנדי .אמרו לי go back to Thailand. ושלושה ימים אחרי זה, עוד שלושה.

הבנתי ששגרירות תאילנד התחילה לשלוח הודעות ווואטסאפים,

גילי: לאסוף אותם חזרה.

אבי: בבקשה לאסוף אותם. ידוע לי שהם גם חכרו כמה בתי מלון בתל אביב. שלחו מיניבוסים לאסוף אותם

מהמושבים, הם אחסנו אותם בבתי מלון עד שמצאו להם מקום בטיסה חזרה לתאילנד. ככה הלך והידלדל

מספר העובדים שלי עד שהגעתי לשלושה. אני רק אציין שחוץ מהשניים-עשר עובדים, בחודש אוקטובר

היו צריכים לנחות עוד שלושה. שכבר שילמתי להם אגרה וחתמתי על חוזה העסקה מול חברת כוח אדם ומולם..

גילי: שהכל תחת אותו רעיון שדיברנו עליו קודם, של גדילה, של הכנה…

אבי: כן כן.

אמרתי שהשנה אני מתכנן לעבוד עם שמונה-עשר עובדים זרים. שמונה-עשר תאילנדים ועוד שישה עובדי קבלן.

שעובדי קבלן זה אותן נשים בדואיות מהיישוב רהט. בהתאם לתקופות, אני לוקח אותן בדרך כלל בחודשים

אפריל-מאי, שזה החודשים האביביים שבהם גלי הפריחה הם מאוד מאוד אינטנסיביים.

אז אני לוקח אותם לעזרה לחודשיים. ואז אמרתי לקבלן שמעסיק אותם, אמרתי לו אתה יודע מה,

בואו נתחיל את זה אחרי החג בשמיני לאוקטובר. אני תכננתי למעשה לעבוד עם עשרים וארבעה עובדים

במשך כל העונה, מאוקטובר עד סוף מאי.

גילי: אז בעצם השאלה שרציתי לשאול איך השפיעה עליך המלחמה, הבנו.

בנקודת משבר הזו, מה אתה עושה?

אבי: היו לי שני דברים חשובים לעשות במשק: אחד- זה לדאוג להוציא את השלוש מאות אלף שתיל

ולשתול אותם בחלקות שכבר הוכנו מראש. דבר שני – זה להתחיל את הקטיפים.

כי אמרתי שהשנה אני מתחיל את העונה יחסית מוקדם בשיווקים, כדי להרוויח גלים נוספים.

גזמתי הרבה שטחים מתוך כוונה לקטוף אותם בחודשים אוקטובר-נובמבר. ואז למעשה הגעתי למצב שבו

אין לי כוח אדם לא לשתול את השתילים שיש לי במשתלה, ומה אני עושה עם כל השטחים?

בפרחים, גל שלא נקטף שלוש פעמים רצוף, החממה נזנחת. וככה אני זנחתי בהתחלה דונם, אחרי זה עוד דונם,

ואחרי זה עוד שלושה דונם. הגעתי למצב שזנחתי לפחות חמישה עשרה דונם של שתילים,

הערכת נזק במספר פרחים של קרוב למיליון.

גילי: מה גרם לך להחליט שאתה לוקח את הסיפור הזה של המתנדבים ומתחיל מחדש?

אבי: לא חשבתי לעשות עם זה כלום. ואז ביום שישי אחד, בקבוצת וואטסאפ של החקלאים במושב,

כותב אחד הבחורים: "יש ליד המזכירות שישה מתנדבים". זה היה בסביבות שעה שמונה בבוקר,

"אם מישהו רוצה לקחת אותם". אמרתי וואלה, יש לי עכשיו אפשרות להשתמש בכוח אדם הזה שהוא זמין,

לא בקטע של עלויות או משהו כזה. שהוא זמין לעשות את הדברים שבאמת חשובים לי. ואז לקחתי אותם,

קטפתי לימוניום יחד איתם והם עשו עבודה מצוינת. ואחרי שגמרנו למיין, הם רצו לתרום עוד איזה שעה

או שעה וחצי, זה היה יום שישי. ואז לקחתי אותם להתקין רשתות תמיכה בפרחים.

הם עשו את זה בצורה נפלאה.

אמרתי וואלה. כוח אדם שאפשר באמת להיעזר בו. ואני אומר אם לא להציל את כל העונה, לפחות חלק ממנה.

ובאמת יחד עם… האמת שאני לא יודע אפילו איך הגעתי לקבוצת וואטסאפ הזאת, לרחלי וכרמל.

אני חושב שהן פנו אליי אם אני צריך סיוע או משהו כזה.

גילי: רחלי וכרמל הן מייצגות את מי?

אבי: הן באופן עצמאי, הן לא שייכות לשום ארגון. הן הקימו מין חמ"ל כזה שעוזר לחקלאים.

ואז היא פתחה לי דף וואטסאפ, לא יודע איפה היא פרסמה את זה. ופתאום הדף וואטסאפ שלי הפך

להיות ויראלי. בקבוצת וואטסאפ היו לי מאות שותפים בקבוצה. עד שאמרתי לה כרמל, תרגיעי,

אני לא צריך כל כך הרבה.

מה שכבר זנחתי זה כבר אי אפשר היה להציל. ואת העבודות כדי להציל את הגל השני,

זה עבודה שלא מתאימה למתנדבים. בעזרת המתנדבים, למעשה קודם כל הצלחתי להוציא קרוב לתשעים אחוז,

תשעים וחמישה אחוז מהשתילים במשתלה ושתלתי אותם. ולגבי הקטיפים, הצלחתי לעשות מעט מאוד

מתוך המאה השלושים, מאה ארבעים דונם שיש לי.

אני משתמש כרגע במתנדבים לעזרה בקטיפים שהם ברגע זה. לא קטיפים שהיו צריכים להיות,

לא קטיפים שצריכים להיות.

היום יש לי ארבעה עובדי קבלן, שלושה תאילנדים ומתנדבים.

אני אגיד לך, האם זו כמות כוח אדם שאיתה אני יכול לנהל את העונה? אז בוודאי שלא,

כי אני נמצא אולי היום מבחינת הקטיפים, אולי בעשרים אחוז, יש לי המון המון שטחים.

עוד לא התחלתי לקטוף פרח שעווה שיש לי קרוב לשישים דונם ממנו, שזה יצריך עבודה יום יומית

של לפחות שניים- עשר, ארבע- עשר עובדים. דלפיניום, יש לי קרוב לשלושים דונם, שעכשיו התחלתי

לקטוף אותו. זה יצריך ממני כניסה של שמונה עובדים כל יומיים במשך יום שלם.

גילי: וזה לא משהו שהמתנדבים אה… הרי בסופו של דבר אתה יודע שאתה יכול להביא יותר מתנדבים.

אבי: לא רוצה.

גילי: למה?

אבי: אחד זה בשלב של הקטיף: אם צריך לקטוף את הפרח בבסיס הגבעול קרוב לקרקע, אחרת הוא

לא יוכל להתחדש לגל השני, אז הרבה פעמים מתנדבים קטפו לי את זה בגובה של עשרה, חמישה עשר

סנטימטר מהקרקע. אותם עשרה, חמישה עשרה סנטימטר של גבעול שהם השאירו, הוציא ענפי צד,

שממילא הייתי צריך להשקיע עוד זמן כדי להוריד אותם, כי הם צבעו לי את השטח על פרחים לא איכותיים.

נתנו לי צבע של פריחה כשהפרחים הם לא ברי – קטיף. זה בהתחלה.

בהמשך, העניין של המיון. כשאת נותנת למתנדב למיין פרחים, למרות שאת מסבירה לו, עדיין הוא לא שם לב

לאותם דברים קטנים שלמעשה קובעים את האיכות של הפרח במקום הסופי שלו, בבורסת הפרחים.

קרה לי לא פעם ששלחתי פרחים שמויינו על ידי מתנדבים, ומבקר איכות ראה את זה לפני שהוא מכניס

את זה למכירה לשעונים. אז הוא נתן לי הערת איכות, ואז המחיר יורד בהתאם. או שפשוט זה נסתר מעיניו,

והוא העביר את זה בלי הערת איכות ואותו קניין קנה את זה, וכשהוא פתח את הזרים הוא ראה שיש שם

פגמים או בפרח עצמו או בעלים, ואז הוא החזיר את זה. החזיר את זה וזה נמכר תחת הערות איכות.

עכשיו, כל הערת איכות פוגעת בשמי הטוב!

לצורך העניין, רק לצורך השוואה, כן? בשנה רגילה אם אני מקבל חמש הערות איכות על כל המכירות שלי,

על קרוב לחמישה, שישה מיליון פרחים, אז אני מרגיש לא טוב עם זה. והשנה עוד לא התחלתי את העונה,

יש לי כבר קרוב לעשר החזרות של פרחים שמויינו על ידי מתנדבים.

גילי: זה ממש נשמע עצוב. אני חשבתי דווקא שהסיפור עם המתנדבים זה סיפור הצלחה.

אבי: לא, תראי, פרחים זה התמקצעות.

גילי: אז מה הפיתרון?

אבי: כרגע, אם לא יהיו עובדים קבועים? יש פרחים שהטולרנטיות לאיכות היא פחות קריטית, נגיד פרח שעווה.

אבל בפרחים אחרים, נגיד בלימוניום, בטרכליום…

גילי: חשוב לי מאוד להגיד שאתה ואביבה כמקום להתנדב בו, זה מקום שמאוד כיף ונעים, בתור מי שמתנדבת

בכל מיני מקומות וכבר תקופה די ארוכה, לא בכל מקום מקבלים את היחס ואת קבלת הפנים היפה והנעימות.

נעים להיות. אז כשאתה מספר לי את זה, זה ככה עצוב לי.

אבי: אני מספר לך את זה כי זה האמת, אני לא רוצה לשקר.

גילי: כן. (בעצב)

אבי: זאת האמת.

גילי: אז למה בעצם להמשיך ולהזמין מתנדבים?

אבי: לפעמים אני נופל על צוות של מתנדבים שממש עושים עבודה טובה.

במיוחד כשיש מתנדבים שחוזרים פעם שנייה ושלישית להתנדב אצלי במשק, אז הם קולטים ומבינים

את העניין ועושים עבודה מאוד טובה.

לגבי השאלה למה להמשיך? זו דילמה. כי אני יודע שבסופו של דבר, שאם אני אחליט היום לסגור את המים, המדינה תפצה אותי.

כי הסיפור הזה של מתנדבים מבחינת המדינה, זה לא פקטור שאני מחויב לקחת ולהראות להם

הנה תראו, עשיתי מאמצים, הבאתי מתנדבים, תורידו את זה מהפיצוי שאני צריך לקבל.

מתנדבים זה עניין של רצון טוב. שלי, כן? רצון טוב שלי לקיים את המשק.

אני יודע, אני מכיר הרבה אנשים שלא היה אכפת להם, שביום השני, השלישי למלחמה פשוט

סגרו את המים ועזבו. אבל לי יש התחייבויות מול הקניינים הגדולים שלי בארץ, ו…

אני לא רוצה יותר לפגוע בהם מאשר לפגוע בעצמי. כל השנים שמרנו אמונים אחד לשני.

והיום להגיד להם תשמעו, אני סוגר את המשק, לכו תחפשו לכם מקור אחר שיספק לכם לימוניום

או טרכליום, זה קצת לא הוגן. לא הוגן כלפיהם.

גילי: ואתה מצליח לעמוד בהתחייבויות?

אבי: רוב הזמן אני מגיע אולי לשמונים אחוז מהדרישות שלהם. היום הם מבינים את זה

והם רושמים לי בהזמנות סוג של פרח: "כמה שאתה יכול". הם כבר לא מציינים לי מספר.

וזה בא כמובן על חשבון הייצוא, כי אז אני כמעט ולא מייצא כלום.

גילי: האם נפגעת כלכלית?

אבי: תראי, אני לא יודע.

נפגעתי כלכלית? בזמן הזה כן. אם המדינה בסופו של דבר תפצה על כל הנזקים, אז אפשר יהיה להגיד שלא נפגעתי כלכלית.

גילי: אני לא רוצה להישמע זה… אבל במציאות ביטחונית יותר קשה, המדינה הזאת לא עמדה במילתה.

אז לתת פיצוי בחקלאות?

אבי: אני מעריך שהפעם הם יתנו.

ביום שהרגשתי שהדונם הראשון כבר לא ראוי לקטיף, והבנתי מה הולך להיות אחרי שעזבו אותי

כל כך הרבה אנשים. התקשרתי, ניסיתי להשיג שמאי של מס רכוש. עם השבעה עובדים יכולתי,

לא היו לי הרבה קטיפים אבל יכולתי לעשות גיזום…

גילי: להציל את השדה

אבי: להציל את השדה לגלים הבאים. אמרתי לו: "תשמע, תשלח לי שמאי". אבל בינתיים, מאז שדיברתי

בפעם הראשונה עד זה, לקח משהו כמו עשרה ימים. כבר עזבו לי כמה תאילנדים. אז כבר זה לא היה רלוונטי.

כי הייתי צריך לפחות שישה, שבעה עובדים כדי לגזום שטח ולהציל אותו לגל הבא.

והוא אמר לי "תשמע, אני, אין לי עכשיו שמאים, אנחנו לא מוציאים שמאים לעוטף".

אז אמרתי לו: "מה אתה מציע? אתה מציע שאני אקח שמאי באופן פרטי ואתעד את הנזקים עד עכשיו?"

הוא אמר לי "תעשה מה שאתה חושב". אבל הוא אמר לי: "אל תדאג, אתם תקבלו את מלוא הפיצוי".

אמרתי לו: "תשמע, מלוא הפיצוי זה לא רק גל אחד. זה שני גלים שאני לא…", הוא אמר לי: "אתם תקבלו הכל".

גילי: האם יש לך תובנות לגבי דרך התמודדות עם משבר בעקבות כל התקופה האחרונה?

אבי: יש לי תובנה שרלוונטית לענף שלי, לפרחים.

אני בשביל להעמיד עונה, עונה כמו שלי, בסוג הפרחים כמו שלי. הוצאה של קרוב למיליון שקל

על חמישה חודשים. אמרתי לך שאני בשלבים האחרונים, לפני שאני מעביר את המשק לדור הבא.

אני רוצה יותר להקל עליו ולא להקשות, הן מבחינת ההוצאה הכספית שהוא לא יכול לעמוד בה

במהלך הכנת עונה, והן בגלל האינטנסיביות של העבודה. אני התחלתי כבר לפני שנה לעשות התמרה

של הגידולים, מגידולים אינטנסיביים לגידולים אקסטנסיביים, שאין בהם הרבה השקעה,

אבל יחד עם זאת הפדיון לא ייפגע.

אז מהבחינה הזאת זה משהו שהתחלתי לעשות אותו, זה תהליך. לוקח כמה שנים, אבל עדיין

זה לא אומר שאני אפטר מהגידולים השמרניים שאני דוגל בהם כבר שלושים וכמה שנים.

זה כדי לספק את סל הפרחים שמבקשים ממני בשוק מקומי.

גילי: איך אתה מסכם את התכנון שלך לעתיד? אם התחלנו ואמרת שהשנה הזאת הייתה אמורה

להיות שנה של גדילה?

אבי: שנה של גדילה, מתוך כוונה שאחרי זה אני מפסיק.

גילי: ואיך אתה רואה את זה עכשיו?

אבי: אני אפילו רואה את זה יותר גרוע. (צוחק במבוכה)

גילי: מה זאת אומרת?

אבי: שבשנה הבאה המשק שלי אפילו יהיה יותר קטן. כי השנה הזאת אני אומר, עשתה לי משהו,

היא עייפה אותי.

גילי: ואז מה?

אבי: את העונה הזו אני אסיים. אני לא יכול להעביר לילד, במיוחד עכשיו כשהוא נמצא כבר חודשיים במילואים.

אני אסיים את העונה עם כל שורת רווח או הפסד בסוף, מתוך כוונה שבשנה הבאה הוא יקטין את הסיכונים.

גילי: בקיצר, אתה לא עוזב בשנה הבאה…

אבי: לא, כמובן שלא, כמובן שלא. אני אדריך אותו…

וזהו, אני חושב שאני בגיל פרישה, שישים וחמש זה גיל…

גילי: נו בסדר, אבל אנחנו מבינים שהמציאות לא מאפשרת לך את התוכניות של העברת המשק,

אז היא תידחה בשנה שנתיים אולי.

אבי: לא, לא. אני…

גילי: אתה לא מוותר…

אבי: לא… זהו, החלטתי!

גילי: בעצם אתה אומר שפיספסת עונה?

אבי: בגידולים מסוימים, כן. כן, בטח.

אבל זה ברור לי. זה לא מטריד אותי. זה לא מטריד אותי, כי מול ההפסד הכספי, אני שם את ההפסד

שלנו כמדינה, ואת ההפסד של כל פרט ופרט, שאנשים שילמו בחיים שלהם.

זה הכל שולי. כל ערב שאני נכנס למיטה ואני חושב עם עצמי, אני ממש לא חושב על המשק,

על ההפסדים שלי במשק. זה לא מטריד אותי בכלל. מטריד אותי ההשפלה שחטפנו כמדינה,

מול ארגון הטרור הכי קטן במזרח התיכון.

העניין הכספי הוא כלום. בסדר, אז השנה לא נרוויח, שנה הבאה נרוויח. גם, את יודעת מה,

גם אם המדינה תחליט שלא לפצות, שלא יפצו, ביג דיל.

גילי: זה, אני חושבת שאתה יכול להגיד כי אתה בא מעמדת כוח שלא בטוח שכל החקלאים…

אבי: כן. אני שומע סיפורים על אנשים שיש להם חממות של עגבניות, שהם מחויבים לסיטונאים

בהלוואות של בוא נגיד מאה אלף שקל לחודש, שהם חייבים להחזיר על ההשקעה שלהם.

הם בנו בתי רשת, בנו חממות, אני בטוח שעליהם זה משפיע והם יצטרכו את העזרה, את הסיוע, את הפיצוי.

הם מאוד מתלבטים, שלא כמוני. הם היו רוצים לסגור את המים ולקבל את הפיצויים בסוף העונה,

אבל הם צריכים להחזיר מאה אלף שקל בחודש.

כי בסופו של דבר אני מעריך שמי שיחליט לסגור את המים, בסוף העונה יקבל את אותו כסף.

ואז אני שואל את עצמי, רגע, בשביל מה אני צריך את זה? הרי מה שאני עושה, עם כל העבודה הקשה

שלי ושל אביבה, אני בסך הכל חוסך למדינה כסף.

גילי: באיזה מובן?

אבי: ברגע שאני מביא עובדים ומביא מתנדבים, והם עוזרים לי לקטוף, אז המאה שלושים דונם

כבר לא יהיו מאה שלושים דונם, כי הצלחתי לקטוף עשרים, הצלחתי כבר שלושים.

אותם עשרים, שלושים דונם שהצלחתי לקטוף לא יכנסו להערכת הנזק.

גילי: כן.

אבי: ואז אני אבקש מהמדינה פיצוי רק על תשעים דונם.

השיקול אצלי הוא פחות כספי. פשוט כואב לי אחרי השקעה כל כך גדולה, גם כספית וגם פיזית, גם מנטלית,

לעזוב שטח שהשקעתי בו חצי שנה. ויש שם שתילים במאתיים, מאתיים חמישים אלף שקל בבית רשת אחד.

כואב הלב, לסגור את המים. אז אני עושה מאמצים, ואני אומר לעצמי כמה זמן? כמה זמן אני אוכל,

אני ואביבה, להחזיק מעמד במצב הזה?

גילי: אתה אומר כמה זמן להחזיק, זאת אומרת גם בהסתכלות קדימה… הרי ההתנהלות של הממשלה

בנושא חקלאות היא לא נולדה היום.

אבי: כל יום שאני מחזיק את המשק עולה לי כסף. היום במצב הזה, החוכמה היא שיהיה ערך מוסף

לעבודה שלנו. ואמרתי לעצמי למה? למה אני צריך לעשות את זה?

גילי: אז בוא תענה: למה?

אבי: משהו סנטימנטלי, לא רציונלי.

זה כאילו לראות את הבייבי שלך, דועך מול העיניים שלך. זה קשה. את יודעת, להפסיד משהו שהרווחתי

אותו במשך הרבה שנים, להפסיד אותו בגלל אה…

גילי: מלחמה מעצבנת (צוחקת)

אבי: מלחמה או חבורת מחבלים. בסדר, אז נשקיע עוד קצת מאמץ, עוד קצת כסף. בסדר.

גילי: ומה כשאמרת שאתה רוצה לצאת לפנסיה ולתת את המשק לבן, מה חשבת לעשות? מה התוכניות לפנסיה?

אבי: אה, אני יודע, חשבתי לצלוח נהרות גואשים, לקפוץ ממצוקים. (צוחק) לא יודע… לטייל…

גילי: מעולה. בסדר, תכף יגמרו פה את המלחמה… (צוחקת)

אבי: לא, האמת שאני… קודם כל אני אדם שקשה לי לא לעשות כלום. אני לא יודע, אני לא יודע מה אני אעשה.

יכול להיות שאני אעבוד כיועץ חצי משרה אצל הבן.

גילי: כמאמנת קריירה, אני אומרת שכדאי שתתכנן את הדרך הזאת של הפנסיה, שלא תבזבז אותה בדרך

שלא מתאימה לך. דרך שמתאימה לך אז יכולה כמו שאתה אומר, לבוא חצי משרה למשק.

זו דרך מצוינת, אבל לתכנן את הדברים מראש, זה מאוד מאוד חשוב.

אבי: כן.

מה עוד חשבתי לעשות? לא יודע. אמרתי קודם כל אני רוצה שנת חופש, כי באמת…

גילי: זה רעיון מצוין.

אבי: לא יצאתי לחופש כמה שנים. לא בחופשה, אלא בחופש.

גילי: צריך אבל חופש פנימי קודם.

אבי: כן, נכון. זה אני יכול להשיג רק אם אני באמת סמוך ובטוח שהבן יוכל לנהל את זה בצורה טובה.

גילי: בוא אני אאתגר אותך. נניח שהוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה בצורה טובה.

אתה החלטת שאתה רוצה לפרוש…

אבי: אז נסגור את המשק. פשוט נסגור את המשק. המקצוע הזה מאוד מאוד תובעני.

גילי: המקצוע פרחים? או המקצוע חקלאי?

אבי: חקלאות. יש הרבה משתנים בו שלא תלויים בך. אתה יכול להיות סופרמן, אתה יכול להצליח בכל,

ואז באה הסופה, טורפת את הכל. יש היצף בשוק הפרחים והמחירים נמוכים. פתאום שער היורו מתרסק.

אז זהו, מספיק, עייפתי.

גילי: ואנחנו יכולים לסיים עם איזה משהו אופטימי?

אבי: לא, זה אופטימי.

יוצא לא לחופשה, לחופש!

גילי: לחיים חדשים. בסדר, נכון, בן אדם צריך לדעת לעצור.

אבי: נכון.

גילי: תודה רבה על השיחה.

אבי: על לא דבר.

סגיר~

מתלבטים בעקבות המלחמה לגבי המשך דרככם המקצועית?

אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

כמו כן, מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~