לחלום, לשחרר, לפחד ולעשות

גילי:  שלום רותם שביט 

רותם: אהלן גילי, מה שלומך?

גילי: טוב, תודה על הכיף לשבת מול החלון ולראות את תל אביב.

בואי נתחיל בכך שתספרי לנו על עצמך.

רותם: נעים להכיר, אני רותם שביט, בעלים ומנכ"לית של TALKMASTER 

בית-ספר למרצים לדיבור בפני קהל.  

אנחנו עושים הכשרות, הרצאות, סדנאות וקורסים לכל מי שרוצה לשפר את יכולת העברת המסרים שלו.  מדוברים, מנהלים, אנשים שמתמודדים עם פחד קהל ועד אנשים שרוצים להיות מרצים, להפוך את זה ממש לקריירה, או כאלה שכבר מרצים, זאת הקריירה שלהם והם רוצים לשדרג את ההרצאות שלהם.

אני עוסקת במקצוע שבו אני קמה כל בוקר בתחושה גדולה של שליחות ועם ברק בעיניים, כי אני באמת מאמינה שזו מיומנות מאוד חשובה שאפשר לשפר וחשוב לשפר בעולם שבו אנחנו חיים.

אני נהנית מאוד מהעשייה המגוונת והעבודה עם אנשים, וגם מרצה בעצמי ומעבירה סדנאות.

לעמוד על הבמה, לחוות את האהבה הזאת של הקהל, להעביר את המסרים שלי ואתה הגישה שלי בתחום, זה כיף גדול וזכות לעסוק במשהו שאני אוהבת.

זה לא תמיד היה ככה. לקח לי זמן, אפרופו קריירה, למצוא את הדרך שלי ולהבין במה אני טובה ומה אני אוהבת לעשות.

גילי:  את מלמדת שחשוב לעשות פתיח מעניין ,ייחודי , אז הבמה שלך

רותם: אז קודם כל, באמת פתיח בפרזנטציות, בפגישות, הרצאות וכנראה גם בפודקאסטים, הוא מאוד חשוב כי זה השניות הראשונות, זה הרושם הראשוני .

זה הרגע שבו מישהו שומע ומחליט אם שווה לו להקשיב או לא שווה להקשיב.  אמרת לי שאני אצטרך לדאוג לפתיח, אז ניסיתי לחשוב, ואני גם מאוד מאמינה בהכנה, אז הלכתי לקרוא קצת על ארנבים.

נכון ? כי הפודקסאט שלך נקרא "מחילת הארנב"

גילי: וואו! נכון!

רותם: גיליתי כל מיני עובדות מאוד מעניינות על ארנבים וניסיתי לחשוב איפה זה מתחבר אליי. מסתבר שההבדל בין ארנבים לארנבות זה לא הבדל מגדרי. זה לא כמו חתול וחתולה, אלה זה שני זנים שונים של חיות. כן ממש מפתיע!

גילי: מה את אומרת? (צחקוק)

רותם: כן, מסתבר שיש זנים שנחשבים ארנבים ויש זנים אחרים שנחשבים ארנבות, וזה ממש זנים שונים לחלוטין. זה נורא הפתיע אותי. איפה זה מתחבר אליי?

בין העולמות הגבריים לנשיים, שזה משהו שליווה אותי באמת לכל אורך הקריירה שלי. היו לי הרבה נקודות במשך השנים שהייתי במסגרות מאוד גבריות, ובמסגרות מאוד נשיות ואני חושבת שלקחתי את הטוב מכל העולמות, וזה מה שתרם לי במידה מסוימת להתפתחות האישית שלי.

גילי:  אנחנו נפגשות הפעם כדי לדבר על נושא שהוא משיק לקריירה, של התחום שלך, שבו את מתעסקת. נדבר על קריירה, על שינוי קריירה.  אני אומרת משיק, כי ביום יום את מלמדת אנשים כיצד להופיע, איך להרצות וזה קשור מן הסתם לקריירה שלהם ושלך. אבל אני רוצה שהיום נדבר בעיקר על הדרך שלך.

רותם: אז אני אקח, ככה זה צעד אחד אחורה ברשותך. אני באמת מאמינה שבעולם שאנחנו חיים בו היום, היכולת לדבר היא יכולת מאוד משמעותית  בהתפתחות של קריירה, הנושא שאת עוסקת בו. 

כי זאת הדרך להשפיע, זאת הדרך להשפיע על אנשים, להשאיר חותם. להעביר את המסרים שלנו, לגעת, להשפיע על החלטות, ומצד אחד זה כאילו המיומנות הכי בסיסית. כולנו בגיל שנה, שנה וחצי, פחות או יותר למדנו לדבר , ומצד שני רובינו לא למדנו אף פעם לעשות את זה כמו שצריך.

זו מיומנות כמו כל מיומנות, שאפשר לפתח אותה ואפשר לשפר אותה, ובמיוחד בעולם שאנחנו חיות היום, שהקשב כל כך מוגבל, שלאנשים כל כך קשה להישאר מרוכזים ולהקשיב לאורך זמן, זה הופך את זה עוד יותר למיומנות שכל כך חשוב להשקיע בה.  אז זה מה שאני עושה היום בעצם אני עובדת גם עם דוברים וגם עם מרצים על איך להעביר את המסרים שלהם. איך להעביר את זה בצורה שתחדור את הקשב המוגבל.

איך לשלב יצירתיות, איך להציג את עצמנו, איך להעביר את המסרים שלנו. 

גם אני מרצה בעצמי, ככה שאני חווה את זה גם מהצד השני. 

האתגרים שהמרצה חווה כשהוא עומד מול קהל. היום זה כשהוא מול זום, מול משבצות קטנות עם פרצופים, או משבצות שחורות במקרה הפחות טוב.

אני חושבת שבאמת לאורך הקריירה שלי למדתי מה עובד עבורי.

והיופי בעולם הזה, זה שכל אחד צריך להתאים את זה לאופי שלו ולמי שהוא, 

כי אני חושבת שהדבר אולי הכי חשוב באיך שאנחנו מדברים, זה להיות אותנטי.

זה לא לנסות להיות כמו מישהו אחר שראינו אותו מדבר וזה נראה מדהים. אלא באמת להביא את עצמנו, את הייחודיות שלנו.

אנחנו חיים בעולם שבו לכל אחד מאיתנו יש שק ענק של חוויות וניסיון שהוא שהוא צבר, ולכן, איפה שנצליח יותר לשלב את עצמנו ולהביא את עצמנו נצליח לגעת בחיים של אנשים ולהשפיע.

גילי: סטיב ג׳ובס אמר "לחבר את הנקודות לאחור". 

רותם: אהה..

גילי: כשאת מחברת את הנקודות לאחור שלך, האם את באמת רואה רצף שבו יש איזה שהוא קשר בין הדברים שעשית שהביא אותך למקום שאת נמצאת היום?

רותם:  כן .

אני חושבת שכמו הרבה מבני דור ה- Y, החיים שלי ככה מגוונים. עשיתי כל מיני דברים לאורך הדרך האישית והמקצועית שלי שהובילו אותי לאיפה שאני היום. בתיכון עשיתי בגרות במחול. שם בעצם התחילה האהבה שלי לעולם הבמה. אבל בתיכון זה הפך להיות משהו באמת יותר מקצועי, ששילב משמעת וניהול של זמן ועמידה בלחץ במסגרת של מגמת מחול שהיא מאוד אינטנסיבית .

לאורך כל הילדות הייתי גם מאוד פעילה בצופים. הייתי צופיפניקית מורעלת ושם באמת נחשפתי לראשונה לעולם ההדרכה.

העיסוק גם בערכים, אבל גם במתודיקה כדי להעביר את אותם ערכים. ההבנה  שעם בני נוער, כשאתה מעביר פעולה בצופים, אתה חייב להעביר את הדברים שלך בדרך כיפית, כדי שתגיע לאותם בני נוער, כי אחרת זה ממש לא יעניין אותם.

עד היום אני מאוד מאמינה בגישה הזאת, שאנחנו מעבירים תכנים בצורה חווייתית, בצורה שהיא מעניינת, שהיא יצירתית, הקהל יהיה הרבה יותר קשוב הרבה יותר זוכר אחר כך מה הוא שמע,  והרבה יותר לוקח את זה איתו הלאה. עשיתי גם שנת שירות דרך הצופים בשדרות. זו היתה חוויה של להיחשף לחברה הישראלית ולעבוד עם כל מיני סוגים של אנשים.

בהמשך התגייסתי לחיל-האוויר. התחלתי את השירות הצבאי שלי בקורס טייס. הייתי שנה בקורס. אח"כ עשיתי שירות ארוך בחיל האוויר  – 7שנים. אני חושבת שחיל האוויר הוא חלק משמעותי מה- DNA המקצועי שלי.

ארגון שהוא מאוד מאורגן ,מאוד מתחקר, מאוד לומד מתוך הניסיון. אני חושבת שהיום, כשאני נותנת פידבקים למרצים ולדוברים שמגיעים לעבוד איתי, אז הרבה מתוך מה שלמדתי בחיל האוויר נכנס שם. 

היכולת לנתח את הסיטואציה, להבין מה עובד מה לא עובד, ולהעביר את זה גם בצורה שנעים לצד השני לשמוע: שהיא מצד אחד מקצועית והיא לא מתפשרת על האיכות, אבל מצד שני היא גם רגישה, כדי שאנשים יהיו פתוחים לשמוע את הפידבק הזה. ואני חושבת שזה הרבה מהזווית "החיל- אווירית" שלי.

באופן כללי, אנשים זה משהו שתמיד ריתק אותי. עשיתי הרבה הכשרות וקורסים בתחומים הבינאישיים: דרך תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בייעוץ ארגוני, לימודי תעודה בתחומים של פסיכולוגיה חיובית, NLP. שזה משהו שאני משלבת בעבודה שלי כל הזמן.

העסק הראשון שהקמתי, היה סטודיו צילום שעסק בצילום פורטרטים, צילום תדמית, ועבודה מול מצלמה. דווקא היום בעידן הזום, אני מרגישה שאני יותר משלבת כלים ודברים שקיבלתי בקריירה הזאת שלי. 

השילוב הזה של העברת מסרים עם זה שפתאום יש מצלמה: אנחנו כל היום יושבים, נמצאים בעצם מול מראה, שזו חוויה שיכולה להיות מאוד לא פשוטה, וכן צריך להיות מודעים לזה שפתאום הרושם הראשוני שאנחנו משאירים על הצד השני הוא נורא שונה ממה שהיה פעם.

היינו נכנסים לחדר או עולים על במה. פתאום יש רקע, פתאום יש תאורה שיש להם השפעה על זווית הצילום. איזה רוחב אנחנו שמים במסך, כמה מתוך עצמנו אנחנו מראים, איך איפה אנחנו חותכים את עצמנו. הלבוש שלנו, איך הלבוש שלנו מתחבר עם הרקע.

כל הדברים האלה הם דברים שהיום מאוד נכנסים בעבודה שלי. גם זה שבאמת עברנו היום הרבה לוידאו, לסרטוני וידאו, להעביר קורסים בדיגיטל, עם כל מה שקשור לעמידה מול מצלמה.

אני משלבת הרבה מהשנים שבהם הייתי צלמת וככה בעצם הגעתי למיקס המשונה שהוא אני: של במה, של תחקור, של הדרכה, צילום.

ואני חושבת שהתבלין הוא העולם היצירתי. כדי להתעלות על הקושי הזה של הקשב. היצירתיות בעיניי זה שריר, שכל אחד יכול לפתח אותו, וזה איך שאנחנו מתייחסים למה שאנחנו מעבירים.

אני באה במטרה לייצר חוויה לקהל שלי, אז אני אתייחס לכל ההכנה שלי אחרת. הכנה זה חלק מאוד משמעותי בעיניי!

ואני אצליח לחדור את הקשב וליצור עניין ולהביא את עצמי בצורה יותר מעניינת,  יותר כריזמטית, יותר זכירה.

גילי:  ספרי בבקשה איך התחיל כל הדבר הזה שנקרא TALKMASTER 

רותם: בשירות הצבאי למדתי צילום באופן מקצועי והחלטתי להקים עסק לצילום, סטודיו לצילומי תדמית ופורטרטים, עמידה מול מצלמה. 

אבל הרגשתי כל הדרך הזאת, הייתי אז עדיין סטודנטית, הרגשתי שאני עוד לא מצאתי את הייעוד שלי. עוד לא מצאתי את הדבר הזה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. שאני ארגיש בו שאני במקום הנכון. שאני גם נהנית מלעשות אותו וגם טובה בו, וגם יכולה להתפרנס ממנו בצורה שתתאים לי.

תוך כדי לימודי התואר עסקתי בצילום, חיפשתי את עצמי. התחלתי להרצות בתחום הזה, הרגשתי כל הזמן שאני בחיפוש, אפילו קצת לחץ. מין תחושה כזאת שהנה, התואר הולך להסתיים בקרוב ואני צריכה למצוא מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.  ואני זוכרת נסעתי, באותה תקופה החלטתי שאני נוסעת לשני לילות בצימר עם עצמי.  נסעתי לבד לצפון, זו היתה חוויה מדהימה. גם הרבה אנשים ששמעו על זה נורא התלהבו מהרעיון. ליסוע לצימר לבד זה היה נורא לא מקובל.

כי אמרתי אני צריכה לחשוב רגע, להבין עם עצמי מה אני רוצה לעשות. מאוד נהניתי מהחוויה הזאת עם עצמי לכתוב ,לטייל, לקרוא מחוץ ללחץ השוטף של העבודה והאינטנסיביות היומיומית.

מצד שני גם קצת הייתי בלחץ כי לא היו לי תשובות, כי הרגשתי שאני לא יודעת באמת מה אני רוצה לעשות. שמה בצפון קיבלתי החלטה רגע לשחרר, להתחיל לשדר ליקום מה שנקרא, שאני באיזה שהוא מסע של חיפוש, אבל לא לא לעשות את זה באופן אקטיבי. 

כאילו להמשיך את החיים שלי לנסות להתמקד ולקוחות שאני נהנית לעבוד איתם שמעניינים אותי, שכיף לי איתם, כלומר לזרום. לשמחתי די מהר אחרי זה נפלה ההזדמנות.

רועי גליץ שהיה אז הבוס שלי בבית ספר לצילום גליץ שבו הרצתי ושם הייתי אחראית על כל פיתוח הדרכה, סיפר לי שהוא פגש את דליה הוכברג מנכל"ית מרכז המרצים לישראל, ושהם רוצים להרים כנס למרצים.

זה נשמע לי נורא מעניין ואמרתי לו שאני אשמח לקחת בזה חלק. הוא אמר בואי לפגישה והתחלנו לדבר.

אני יושבת שם בפגישה, ועולה פתאום רעיון להקים בית ספר למרצים. באותו רגע אני הרגשתי ממש כמו בוקס בבטן, איזה WAKE UP CALL, מצד אחד אמרתי וואו זה החלום שלי להיות חלק מבית ספר המרצים,  מצד שני אני יושבת שם ומרגישה שאני צופה בחלום שלי מתממש מול עיניי- בלעדיי !

הייתי נורא מתוסכלת, הלכתי כמה ימים ממש בתיסכול גדול ופגשתי יום אחד את אבא שלי לארוחת צהריים וסיפרתי לו. אז הוא אמר לי: "תגידי לרועי שאת רוצה להיות שותפה בבית ספר הזה למרצים". נורא התלבטתי, כי הרגשתי שהם שניהם עם קריירות ענפות וקשרים ואני הייתי צעירה. 

בכל זאת העזתי, באתי אליו באותו יום למשרד. היה קיץ, רועי תמיד הקפיא את החדר שלו עם המזגן, ואני עדיין זוכרת איך קפאתי כשנכנסתי. אני לא יודעת אם זה מהמזגן או מהלחץ מהשיחה הזאת, אפרופו העברת מסרים.

התיישבתי מולו ואמרתי לו:" רועי אני רוצה להיות שותפה בבית ספר הזה למרצים".

הוא הסתכל עליי ואמר לי: "טוב". אני הייתי בהלם באותו רגע, כי לא האמנתי שזאת תהיה התשובה שלו.  מה שהוא הבין באותו רגע, זה שהוא ודליה מאוד עסוקים ועמוסים עם העסקים שלהם. הוא הכיר אותי ואת הניסיון שלי, מה אני מביאה לשולחן מה שנקרא. ידע שאפשר לסמוך עלי שאני בנקודת הזמן הזאת, באמת אגרום לדבר הזה לקרות, ולא להיות רק איזה רעיון מעולה, אלא באמת שזה יתממש. עוד היה תהליך של משא ומתן בין שלושתינו, כמובן, אבל ככה יצאנו לדרך.

הקמנו את כנס המרצים הראשון של ישראל בבית האופרה, עם 1500 איש , מרצים מדהימים שהבאנו לבמה. שנה אחרי זה עשינו כנס נוסף, ובעצם שם  השקנו את בית הספר. התחלנו להריץ קורסים, הרצאות וסדנאות.

זה היה באמת שילוב כזה של לזהות את ההזדמנות, אבל גם להעז ולתפוס את ההזדמנות. כי אם אני לא הייתי נכנסת באותו יום למשרד ומבקשת ממנו, זה פשוט לא היה קורה.

כנראה שעדיין הייתי עושה משהו שאולי אני לא לגמרי שלמה עם המקום שלי, והיום אני נמצאת במקום שאני עושה משהו שאני אוהבת, שאני טובה, משהו שמכניס לי לחיים הרבה משמעות, הרבה סיפוק, הרבה עשייה מתוך מקום של באמת שליחות.

אני באמת מאמינה בזה ואני חושבת שאני מביאה את האמונה בדרך הזאת וזה מה שאני חושבת שנכון לעשות.

גילי: יש לנו משהו משותף: הקשר לעולם הגברי /שירות צבאי/ לימודים/ תקשורת יותר נוחה עם גברים

רותם: אהה..

גילי: ספרי קצת, שתפי אותי איך זה השפיע על העולם שלך?

אני למשל, הרבה שנים היה לי קשה ליצור קשר עם נשים. לא הייתי בעולם של נשים. אז זה לקח לי זמן ללמוד. זה משהו אחר.

רותם: כן.

אני מאמינה שיש פה הרבה אלמנטים חברתיים שקצת גדלנו עליהם, על ההבדלים בין גברים לנשים. על כל המיתוסים של: "נשים נשים, שק של נחשים" וכל מיני דברים כאלה.

כמו שאת אומרת -היה לי קשה כאילו לתקשר עם נשים. אני חושבת שזה במידה מסוימת היה איזה אינטרס חברתי, ללמד אותנו שקשה עם נשים.

אני הייתי הרבה שנים גם במסגרות גבריות וגם במסגרות נשיות ואני מרגישה די בנוח בשתיהן.

דווקא היום אני יותר ויותר נמשכת לעבוד עם נשים. לעודד נשים לעלות לבמה, לקחת את המיקרופון, להציג את עצמן, לשים את עצמן בפרונט, להעביר את המסרים שלהן. דווקא מתוך השנים האלה עם גברים, שראיתי גברים עושים את זה ואיך הם מרגישים בנוח, וכל המחקרים שתומכים בזה שגבר מרגיש יותר בנוח, ושם את עצמו יותר בפרונט ומקדם את עצמו, מרוויח יותר כסף. אז השליחות היא באמת עבודה עם נשים, לעזור להן לשים את עצמן בפרונט ולהביא את מה שיש להם לתת, כי יש להן המון מה להציע.

אומנם יש עוד המון תקרות זכוכית אבל לנסות לפחות להוריד את התקרות שאנחנו שמות לעצמנו.

אני חושבת שהרבה שנים עם גברים, באמת כמו שאת מתארת, אפשרו לי לראות ככה את שני העולמות, לראות את ההבדלים. אני חושבת שיש, כמובן, הבדלים מולדים אבל הרבה מההבדלים זה הבדלים חברתיים שגדלנו עליהם עם השנים ויש לנו אחריות היום לשנות אותם.

גילי: מה את יכולה לומר היום על התרומה של קורס הטייס שעשית מעבר למה שכבר יודעים עליך? את עדיין עושה מילואים נכון ?

רותם: אני עדיין עושה מילואים בחיל האוויר ואני מאוד אוהבת את זה. קודם כל יצאתי מהקורס עם חבורת חברות מדהימה שתלווה אותי כל החיים. אפרופו הנושא של חיבור עם נשים, חיבור עם גברים, ואיך נשים בתוך מסגרת גברית. היינו כל כך מעט נשים שזה יצא חיבור נורא נורא חזק והן חברות מדהימות ואנחנו הולכות יחד כבר הרבה שנים, ואין לי ספק שזה לכל החיים .

דבר נוסף, בעקיפין היכרתי בקורס הכרתי את בן הזוג שלי והאבא של הילדים שלי. אבל בעיקר הכרה ביכולות, ההבנה שאני יכולה. דיברתי קצת בכתבה על "תסמונת המתחזה" גם גברים חוטאים בזה, אני חושבת שכולנו חוטאים בעניין הזה.  זה משהו שמאוד קשה לנטרל אותו. החוויה הזאת של: "אני בכלל אמורה להיות פה? מתי שהוא מישהו ישים לב שאני בטעות פה? כל האחרים פה הרבה יותר מוכשרים ממני ורק אני ..כאילו מה מה אני עושה פה ?"

ואני חושבת שבאופן כללי כשאנחנו שמים לעצמנו יעדים שמאתגרים אותנו, שהם מוציאים אותנו מאזור הנוחות שלנו, שמשלבים בהם פחד.

אני חושבת שזו היתה שנה שהרגשתי הרבה פחד: מפחד גבהים להתמודד בקורס צניחה, דרך פחד על המקום שלי, על זה שידיחו אותי, האם אני טובה מספיק? מה יגידו? איך ילך לי ? ועד פחד פיזי של להתמודד עם אתגרים פיזיים של הגוף: של מסעות, של ניווטים, של מילוט, של כל מיני אתגרים פיזיים מאוד קשים ששמו אותי עוד יותר כאנדרדוג, כאישה. כי אין מה לעשות, בסוף יכולות פיזיות של אישה, הן פחותות משל גבר. 

אני חושבת שכשאנחנו דוחקים את עצמנו במידה מסוימת, כשאנחנו שמים את עצמנו במקומות כאלה מאתגרים, שמשלבים פחד זה.. ואני תפסתי את עצמי שנים כפחדנית, ולמדתי, אני חושבת הרבה בזכות הקורס, להבין שאפשר להסתכל על פחד גם אחרת.

כשאין פחד, זה אומר שאני עושה את המוכר, את הרגיל, את הטבעי, את מה שבא לי בקלות. דווקא כשמעורב פחד, פחד בריא, לא פחד משתק, זה אומר שאני צומחת ואני משתדלת להסתכל על זה עד היום ככה.

כשיש לי פחד קהל לקראת הרצאה גדולה, או איזו שהיא פגישה חשובה, או משהו משמעותי בקריירה שלי, הפחד הזה, הדפיקות לב אומרות שמשהו קורה. שמשהו זז, שזו איזו שהיא הזדמנות לצמוח. ואני חושבת שצמחתי הרבה בזכות ההתמודדויות. היתה שנה לא פשוטה, אבל היא הצמיחה אותי ולימדה אותי שאני מסוגלת ליותר ממה שאני חושבת. אני חושבת שכולנו מסוגלים ליותר ממה שנראה לנו. 

גילי: אפרופו פחד, מה את בעצם מציעה למי שמפחד כשמדברים על קריירה ? איך להתמודד עם הפחד? כי כשהולכים לראיון עבודה, כשפוגשים אנשים חדשים, כשצריכים להרצות, כל דבר בקריירה בעצם קשור גם לפחד?

רותם: הייתי מחלקת את זה לשני חלקים: החלק הראשון הוא פשוט לעשות, קודם כל מה שנקרא לעצום עיניים ולקפוץ. לא לחשוב יותר מידי, לא להתלבט יותר מידי. קיבלנו הצעה – קודם כל להגיד כן, אחר כך להתמודד עם ההשלכות של זה. פשוט להעז, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מי נמצא בקהל, איזו הזדמנות תפתח בפנינו, לאן נגיע בעקבות אותו ראיון, פגישה או כנס, לא משנה מה. יכולות להיפתח לנו הזדמנויות מדהימות בקריירה ולכן אני אומרת קודם כל להגיד כן.

החלק השני, כדי שזה באמת יצא לטובה ולא נקבל כוויה לא נעימה מזה שאמרנו כן, זה לעשות הכנה טובה. גם ברמת הידע לקראת: מי אותו מראיין שצפוי לראיין אותי? מה סביר שישאלו אותי?מי אמור להיות הקהל שלי? איפה זה אמור להיות?

לאיזה חיבורים ברמה הטכנית צריך לדאוג להם כדי שהדברים יעבדו? ובעיקר הכנה ברמה של מה שאני הולכת להגיד.

אולי אחד הכלים הכי טובים שיש לנו היום זה הוידאו. לכל אחד יש מצלמת וידאו בפלאפון. אז לצלם את עצמנו בוידאו מדברים ולצפות בזה. מעט אנשים עושים את זה. אז לצלם את עצמנו בוידאו ולצפות בזה ולבדוק מה עבד ומה לא עבד. ואז  לעשות עוד פעם, לנסות לשפר דבר אחד שהיינו רוצים לשפר ולעשות את זה שוב. מי שיעשה את זה כמה וכמה פעמים, גם יגיע הרבה הרבה יותר מוכן, וגם יפחית באופן מאוד משמעותי מהפחד. 

כשיש הכנה טובה, כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים/ רוצות להגיד, רמות הפחד יורדות באופן מאוד מאוד משמעותי.

גילי:  עוד משהו שמחבר אותנו זה הזוהר הצפוני בלפלנד. 

רותם: אוו…

גילי: החוויה ההזויה הזאת של לרכב על אופנוע שלג בקור מקפיא ולחפש זוהר צפוני. מה חיבר אותך לחוויה הזאת?

רותם: ברגעים האלה שאתה עם קבוצה בשלג ויש פתאום זוהר בפעם הראשונה ואנשים רואים את זה, אנחנו קוראים לזה מופע אור קולי: האורות של הטבע והצרחות של המטיילים. ההתרגשות הזאת, אני חושבת שזה האדרנלין המטורף הזה, מהתרגשות של לראות את הזוהר הצפוני , פשוט חוויה מדהימה ביופיה ומיוחדת. עד היום יצא לי להדריך שש קבוצות ללפלנד ואני מאמינה שאצא בהמשך עם קבוצות נוספות כשנצא מהקורונה. אני חושבת שהשילוב של כל הדברים האלה: הדרכה שזה משהו שאני כל כך אוהבת, אנשים, חוויה ואקסטרים. אופנועי שלג והנופים המגניבים שם ולעשות גליצ'ות על התחת במפלים הקפואים, שוברת קרח, המון אטרקציות וגם טבע והצילום. השילוב של כל הדברים האלה ביחד, מבחינתי זה הטיול האולטימטיבי.

עצם זה שאני זוכה להעביר אותו כמדריכה הופכת את זה אפילו לעוד יותר משמעותי עבורי. יש לי פה השפעה על אנשים זה לא רק חוויה שאני חווה בעצמי, אני משפיעה על איך אנשים אחרים יחוו את החוויה הזאת וכמה היא תהיה משמעותית וחיובית עבורם: חוויה של כיף, נעימה וחלקה ובלי תקלות.  זה באמת אחד הדברים שאני עושה שאני מאוד אוהבת.

גילי:  דבר נוסף שמקשר בינינו הוא טיולי נשים באקסטרים. אני השתתפתי במגמה צ'אלנג' ארמניה

רותם: אוו..

גילי:  ואת גם הובלת בעבר טיולי נשים נכון ? מה התהליך שהיית צריכה לעבור? כי שוב אני חוזרת לעניין הזה של גברים נשים?

רותם: קודם כל מאגמה צ'אלנג', אני מכירה את זה יפעת יגר המנכ"לית של מאגמה. אישה מדהימה שעושה עבודה מופלאה במסגרת הטיולים בעולם. כיף גדול לשמוע שנסעת דרכם ונשמע שהייתה לך חוויה חיובית.

גילי: ברור

רותם: אין לי ספק שהיא חלק מהעניין הזה.

יצא לי להדריך קבוצה אחת של נשים ללפלנד, ואני חושבת שמכל הקבוצות שהדרכתי, זו היתה הקבוצה הכי מיוחדת עבורי. חוויתי שם חוויה ממש משמעותית. יש משהו אחר בקבוצה של נשים שככה יוצאת, מתנתקת מהיומיום, מהשיגרה יוצאת לטייל, לטבע, לחוויה בייחוד כשטסים לחו"ל ומתנתקים ממש מהשיגרה. נוצרו שם חיבורים מדהימים, זה היה ברמה מדהימה שאפילו איזה יום באתי אליהן ואמרתי: "חברות בואו נצא, יש בחוץ זוהר" והן אומרות: "עזבי, ראינו כבר אתמול את הזוהר אנחנו פה מדברות ביי…". (צוחקת) הן נכנסו לכזאת שיחת עומק, שלא היה איכפת להן מהזוהר..

באמת היה משהו באנרגיות הנשיות, בחיבור הנשי, שבעיני זה דבר כל כך מיוחד, כל כך עוצמתי. זו באמת היתה קבוצה קסומה שאני לא אשכח אותה.

גילי: יש משהו נוסף שתרצי לדבר עליו? שלא הזכרת עד עכשיו?

רותם: אני מאמינה שמה שמיוחד בתחום שאני עוסקת בו, בהעברת מסרים והכשרה של מרצים, של דוברים, הוא שבאמת זה כלי מאוד משמעותי היום בקריירה. נכון שיש אנשים שנולדים עם זה, יש אנשים שהם כריזמטים באופן מולד, שהם מדברים מצוין באופן מולד, אבל אני מאמינה שזו מיומנות. שאפשר לפתח אותה וחשוב לפתח אותה, כי זאת הדרך שלנו היום ליצור חיבורים, ליצור קשרים, להתקדם בקריירה, להתקבל לתפקידים. איך שאנחנו מציגים את עצמנו, איך שאנחנו מעבירים את המסרים שלנו.  אפשר לעבוד על זה, אפשר לשפר את זה. זה לא כל כך מסובך וזה עושה הבדל ענק ביכולת שלנו לקדם את עצמנו ולבנות את הקריירה שלנו.

אני מזמינה כל אחד, קודם כל, להתחיל מלדבר. לעשות את זה כמה שיותר, בכמה שיותר הזדמנויות. להגיד כן ולקפוץ למים, ואחר כך באמת להשקיע את הזמן בהכנה הזאת. בין אם יושבים ועושים את זה לבד וחושבים, ובין אם נעזרים באיש מקצוע, להשקיע את הזמן ואת האנרגיות בזה כי זה עושה שינוי ענק.

גם אני ראיתי לאורך הקריירה שלי את הדרך שאני עברתי וזה באמת משהו שהוא נבנה ומשתפר ועושה הבדל ביכולת שלנו לדבר, להופיע, להשפיע ולקדם את עצמנו בקריירה.

גילי: אם מישהו או מישהי שמאזינים לנו וחושבים, מתחילים לחשוב על שינוי קריירה, מכל הניסיון שלך שדיברת עליו עד עכשיו, טיפ או שניים משמעותיים שאת רוצה לתת לאנשים?

רותם: אני מאמינה שבסוף אנשים עובדים עם אנשים. שמי שמקבל אותנו לעבודה, שמי שקורא את קורות החיים שלנו, שמי שנותן לנו את ההזדמנות הבאה, הוא בן אדם בדיוק כמונו והחיבור הבן-אישי הוא נורא חשוב. לבדוק מי אותו בן-אדם שהולך לראיין אותנו ולראות אם אפשר ללמוד עליו קצת לפני הראיון עבודה. לנסות בראיון עצמו לקחת את השאלות שלו לכיוונים שמחברים בינינו, אם יש לנו תחביב משותף או איזה משהו אחר שמחבר בינינו, כי אנשים בסוף מתחברים לאנשים. אריסטו לפני יותר מאלפיים ארבע מאות שנה כתב את הספר "רטוריקה"- תורת הנאום. המון השתנה מאז- הזום, הטכנולוגיה, הקשב שהידרדר, אבל הבסיס נשאר אותו בסיס.

אריסטו אמר ששלושת העמודים, שלושת היסודות של הרטוריקה הם: אתוס, פאתוס ולוגוס, בטח שמעת את זה. הרבה אנשים מכירים את המושג, אבל לא הרבה באמת מיישמים את זה. הרעיון לשלב במה שאנחנו מעבירים את שלושת האלמנטים האלה. לוגוס זה מה שרובינו עושים, זה לפנות לראש. שם חשוב לראות שאנחנו לא טועים שאם אני אומרת משהו אני עומדת מאחוריו ואני מביאה את המקומות המקצועיים שאני לא מפשלת בהם.

אבל שני היסודות האחרים הם חשובים לא פחות, הרבה פעמים אנחנו נוטים להזניח אותם: זה הפאתוס, זה הרגש, זה להביא את החיבור הזה ללב, את החיבור לאנשים, את הסיפורים, את ה  הומור, את המקום האישי, את המקום שמשתף .

מי אני ברגשות שלי, בחיבור האישי שלי.

האתוס זה ה- CREDIBILITY שלי כדוברת. זה אמינות ואיך אני נתפסת, זה להביא את עצמי פנימה לתוך הפרזנטציה. זה לא רק לתת נתונים ומספרים ולא ידע טכני ואפילו לא לתת רק לרגש לדבר, אלא לשלב את עצמי פנימה. לייצר פרזנטציה שאי אפשר לעשות עליה PASTE-COPY , כי אני חלק ממה שאני מעבירה. לשתף את המקום האישי שלי, להביא את עצמי, גם את הפן המקצועי, שידעו כמה שיותר מהר מהרגע שאני פותחת את הפה מה אני שווה מקצועית ולהשתמש בתעודות שיש לי.  אבל גם ברמה האישית שאנשים יכירו אותי בצורה יותר מגוונת, שהיא לא רק אשת המקצוע או איש מקצוע שאני, אלא התחביבים שלי, החוויות שלי, המשפחה שלי, הניסיון שלי, וככה נוצרים החיבורים בין האנשים.

כשאנשים מתחברים אלינו ברמה האישית אז הם רוצים לעבוד איתנו, הם רוצים להעסיק אותנו, הם רוצים להיפגש איתנו, הם רוצים להשקיע בנו, כל אחד והמטרות שלו .

לנסות לשלב אתוס, פאתוס ולוגוס בפרזנטציה, בפגישה, בראיון, כנראה ייצר את התוצאה הסופית הכי טובה.

אומנם אריסטו כתב את זה מזמן אבל זה נכון לגמרי עד היום.

גילי: יפה! תודה רבה רותם!

רותם: בשמחה! תודה שהזמנת אותי!