111 אלף נשים ושליחות אחת

~מוזיקת פתיחה~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להינות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

עבור רובינו העבודה היא קודם כל מקור פרנסה.

אנחנו שואפים שהיא תהיה גם הזדמנות ללמידה, עניין, סיפוק, הנאה והתפתחות אישית.

אבל ישנם כאלה שהעבודה שלהם בוחרת בהם, ואף מתפתחת לשליחות רבת משמעות.

ברוכים הבאים לפרקי "עבודה מתוך שליחות" בפודקאסט "מחילת הארנב",

בהם נפגוש אנשים מרתקים, ונגלה איך תחושת השליחות שינתה באופן מהותי את הקריירה,

אורח החיים והתפיסה העצמית שלהם.

בפרק היום אני מארחת את תחיה בן צור,

מנהלת שותפה של "פורום נשים בתעשייה" – הקהילה הגדולה בישראל לקידום נשים בשוק התעסוקה

המונה מעל 111,000 חברות. מומחית לתעסוקת נשים, אקטיביסטית פמיניסטית, ופעילה קהילתית.

היא מרצה בתחום התעסוקה ומשלבת את המומחיות שלה עם התשוקה לקידום נשים בעולם העסקי.

אנחנו משוחחות על:

• מסלול הקריירה הלא שגרתי שלה.
• איך מצאה את ייעודה האמיתי רק בגיל 48.
• בניית הקהילה לקידום נשים בשוק התעסוקה.
• האתגר של עבודה מתוך שליחות למול הצורך בפרנסה.

• טיפים למאזינים.

ועוד, 

 מוכנים לצלול לעולם של משמעות ושליחות?

מיד מתחילים…

~מוזיקת מעבר~

גילי: שלום תחיה בן צור, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

תחיה: שמחה להיות פה.

גילי: אנחנו נפגשות היום במסגרת פרקי "עבודה מתוך שליחות" לדבר על הדרך שלך, ועל קהילת הנשים

שאת מובילה מזה עשר שנים.

אנחנו נתחיל בזה שתספרי לנו מי את תחיה בן -צור היום.

תחיה: קודם כל בוקר טוב. אני מגדירה את עצמי כאישה ישראלית, פמיניסטית, אקטיביסטית,

מומחית לתעסוקת נשים ומשתדלת להרבות טוב בעולם.

אני והשותפה שלי מובילות את קהילת הנשים הגדולה שעוסקת בקידום נשים בשוק התעסוקה.

מעל 111 אלף נשים, שזה עבודה יומיומית, לפעמים בהקשבה, לפעמים סתם בשירות לקוחות, בדברים קטנים.

ומעבר לזה שאני מובילה את הקהילה, אני גם עד לא מזמן עסקתי הרבה מאוד בלינקדין, אני עושה את זה

היום קצת פחות. כי בא לי להתעסק בדברים שהם יותר מהותיים. אז הכיוון שלי הוא באמת היום יותר בייעוץ,

בהרצאות, וב…כמו תמיד, בסיוע למי שצריכה.

גילי: בת כמה את היום?

תחיה: 57.

גילי: יפה. ואיפה נולדת?

תחיה: נולדתי בקיבוץ משואות יצחק, אז זה היה משק שיתופי. קיבוץ שנמצא בין אשקלון לקריית מלאכי.

כשהייתי קטנה עברנו למושב טירת יהודה, שנמצא כאן ליד שוהם, עוד לא הייתה שוהם.

אימא שלי נפטרה כשהייתי בת עשר, ואחותי הייתה בת שמונה. ואז בעצם גדלנו קצת אצל משפחה,

אצל משפחות של חברים טובים שכולם גרו בסביבה, כך שנשארנו בקשר עם אבא כל הזמן. וזהו.

בעצם, מתחילת הצבא כבר הסתובבתי…

גילי: את קופצת ואת קצת רצה…

תחיה: כן.

גילי: אנחנו ככה קצת נתעכב.

תחיה: אוקיי.

גילי: מה למדת בתיכון?

תחיה: למדתי בבית ספר דתי, למדתי באולפנה. לא הייתי תלמידה כל כך טובה, סיימתי תיכון מינימום כזה.

אני חושבת שכבר אז היו לי הפרעות קשב לא מאובחנות. אבל יש לי בגרות מלאה, עשיתי כמובן מוגבר,

בתנ״ך או תורה שבעל פה או משהו כזה, מישנה. הייתי קצינה בצבא אחרי זה.

גילי: איפה היית בצבא?

תחיה: הייתי בנח"ל.  

גילי: שנייה, אבל רגע אני אתעכב.

תחיה: כן.

גילי: את אומרת שאחרי תיכון התגייסת לצבא, ואמרת שבאת מבית דתי.

תחיה: נכון.

גילי: איך זה התחבר? זאת אומרת, כשאומרים דתי, אז לפעמים במציאות של היום זה לא מתחבר.

תחיה: במציאות של היום, (צוחקת) אבל במציאות של אז היה מאוד מקובל. מתוך 90 בנות 30 התגייסו לצבא,

שזה היה מאוד חריג. אבל בבית שאני גדלתי בו, היה ברור לחלוטין שאני הולכת לצבא, ושאני עושה

שירות מקסימום כזה, לא רק בשביל להעביר את הזמן. זה מה שהיה מקובל אז, אני גדלתי על זה.

גדלתי על זה שאני בוודאי אלך לצבא ואעשה תפקיד משמעותי.

גילי: ומה עשית בצבא?

תחיה: בצבא הייתי קצינה בנח"ל, קצינה פיקודית. הייתי גם…

גילי: מה זה אומר?

תחיה: שהייתי גם מ"מ-ית במחנה 80.

‫כמובן שהתחלתי בתור מכ"ית, ‫אבל ייעדו אותי מראש ‫להיות בתפקיד פיקודי. ‫ואז הייתי מכ"ית, סמלת וקצינה. ‫

קצינה של טירוניות, ולאחר מכן ‫המשכתי בנח"ל להיות ‫קצינת האחזויות ומחלקות משק.

‫לא ארחיב על המבנה שהנח"ל היה אז, ‫אבל היו לי המון חיילות תחתיי. ‫כשאני חושבת על זה ‫היום,

זה מטורף, ‫הייתי כל כך צעירה והיו לי בסביבות ‫ה -250 חיילות תחת האחריות שלי. ‫

גילי: מדהים. ‫

תחיה: כן. ‫

גילי: אני חושבת שמבחינה זאת הצבא, ‫בעיניי זה הערך הכי חזק שלו, ‫מעבר לתפקידי לחימה, כן…‫

היום זה משהו אחר. ‫אבל אני אומרת שגם בתקופות ‫שהן יותר רגועות, ‫הצבא נותן לך כבן אדם צעיר

סמכות ואפשרויות לעשות ולגדול, ש… ‫

תחיה: והזדמנויות.

גילי: ‫כן, מדהים. ‫

תחיה: כן, אז ‫מאוד נהניתי בשירות שלי, ‫במיוחד כשהייתי בערבה, ‫עם חיילות. הייתי אחראית על האחזויות,

‫וגם על מחלקות משק. ‫הגעתי לכרם שלום, לניר- עם, ‫זה היה האזור שלי. ‫הסתובבתי שם באוטובוסים שעות,

‫להגיע לכל חור שבו היו חיילות. ‫והיה לי המון המון סיפוק. ‫

גילי: כמה זמן היית בצבא? ‫

תחיה: שנתיים וחצי, חתמתי עוד חצי שנה. ‫

גילי: ואחר כך מה עשית?

‫תחיה: נסעתי לטיול הגדול בדרום אמריקה, ‫עם בן זוג שהיה לי אז, ‫היינו גם בארצות הברית. וחזרתי,

למדתי באוניברסיטה, ‫יש לי תואר ראשון ‫בפילוסופיה וחקר תרבות! ‫למדתי הרבה מאוד פילוסופיה הודית, ‫

פילוסופיה מזרחית. ‫אף פעם לא הייתי בהודו, ‫זה נורא עניין אותי, ‫כל הנושא של בודהיזם.

‫ו…הרגשתי פתאום בבית, ‫בהשקפת העולם, זה היה נורא מעניין.

‫כי פתאום קיבלתי ציונים גבוהים ‫כמו שלא קיבלתי בחיים שלי. ‫כי פשוט זה היה אני, ‫זה דברים שיצאו ממני.‫

גילי: איפה למדת? ‫

תחיה: באוניברסיטת תל אביב. ‫בגיל 24 עברתי לתל אביב, ושם אני עד היום.

זה באמת הייתה אחת התקופות היפות בחיי כשהייתי באוניברסיטה. עפתי על זה, ואפילו רציתי להמשיך

להיות באקדמיה. התחלתי תואר שני במדעי הדתות, היה לי גם אישו עם הנושא של הדת בחיים שלי.

באתי באמת מבית דתי, בגיל 16 התחלתי לשאול שאלות בלי לקבל תשובות שסיפקו אותי, ובעצם מאז

הייתי במסלול החוצה. ואני חושבת שרק אחרי שלמדתי באוניברסיטה, הכל הסתדר לי. הכל נכנס למקום,

והייתי הרבה יותר שלמה עם האמונה שלי, או עם האי אמונה שלי, או מה מוביל אותי בחיים, ואיזה ערכים,

כי כשאת בדת, הכל נורא נורא ברור. מה הם הערכים, מה סגנון החיים, ופתאום אצלי הרגשתי שאני צריכה

להתחיל מחדש. אז בגיל מאוד צעיר, ארגנתי לעצמי את החיים בצורה שונה לגמרי.

‫גילי: את אומרת, ‫אם אני מבינה נכון, שבאוניברסיטה ‫הרגשת שזה מסדר לך את החיים. ‫

תחיה: לגמרי. ‫

גילי: אז איך זה סידר? כי זה משהו… ‫זה דת אבל אחרת לגמרי.

תחיה: ‫נכון. ‫

גילי: אז איך זה התחבר?

תחיה: אממ… חלק ממה שלמדתי בפילוסופיה, ‫אפשר ללמוד המון דברים. ‫אפשר ללמוד פילוסופיה מודרנית,

‫פילוסופיה עתיקה, ‫תורת המוסר ופילוסופיה פוליטית, ‫ואני בחרתי ‫את כל השיעורים שקשורים ‫לנושא הדתי. ‫

הגעתי לפילוסופיה של הדת, כי פתאום אמרתי, וואו, זו הזדמנות לקבל תשובות של דברים שלא סגורים אצלי.

עוד הייתה לי אמונה, עוד האמנתי באלוהים בתקופה הזאת, ותמיד זה מה שידעתי.

הדת היהודית, היא נכנסת לכל פינה ופינה בחיים. אנחנו קמים, אנחנו הולכים לישון, זה תמיד מלווה באיזה ברכה,

באיזה נטילת ידיים. כל החיים שלנו בעצם זה ארוג מסביב. וככה אני גדלתי!

ומעבר לסממנים החיצוניים, אם ניקח את עשרת הדיברות, כי כולם מכירים, אבל זה מין עולם ערכים,

שמישהו אמר לך שאסור לגנוב ואסור לרצוח, וצריך לכבד את ההורים. אבל אני רוצה לכבד את ההורים שלי,

כי זה ערך חשוב! התחלתי לבנות לעצמי עולם ערכים משל עצמי.

גילי: כמו מה, למשל?

תחיה: כל הדברים שפעם הייתי עושה כי צריך, כי אלוהים אמר, היום אני עושה את זה כי אני חושבת שזה טוב,

כי אני מחליטה שזה טוב, אם יש דברים שהם פחות מתאימים לי. אם יש תפילות שלא נשמעות לי מספיק טוב,

או שיש בהן איזה שהן כוונות שהן לא מתאימות לעולם הערכים שלי, אז זה תמיד שם אותי באיזושהי דילמה.

וברגע שאני מחליטה, קודם כל, יש בזה המון חופש והמון חוזק להחליט שאני בונה לעצמי את עולם הערכים

שלי מתוך לדעת טוב ורע.

‫כי זה נראה לי נכון, ‫ולא בגלל שמישהו… ‫השינוי האמיתי הוא להבין ‫מה בא מתוכי. ‫ואני באה ממשפחה

מאוד מאוד ערכית. ‫סבא וסבתא שלי בנו את הארץ הזאת, ‫חומה ומגדל, ‫בעמק המעיינות, ‫טירת צבי ליתר דיוק. ‫

ובמשפחה שלי תמיד עשו המון חסדים, ‫ותמיד היו בקהילה ומאוד מעורבים ‫ונותנים לקהילה.

‫באמת משפחה מאוד מאוד טובה ‫ומאוד מחבקת. עד היום, אגב, ‫גם כשאנחנו מאוד שונים בדעותינו

‫ובפעילות שלנו ובערכים שלנו גם. ‫אנחנו מאוד מאוד שונים, ‫אבל עדיין יש לי, וואו, משפחה מדהימה!

אני חושבת שחלק מהערכים שלי באים מתוך המשפחתיות הזאת. מתוך סבא וסבתא, בעיקר מהצד של אימא.

כי מהצד של אבא זה היה סבא שהיה מבוגר, לא ראיתי אותו הרבה.

אז אני חושבת שמה שבנה אותי באמת זה גם הרצון החזק הזה לחקור, לשאול, אני בן אדם מאוד סקרן,

לא סתם הלכתי ללמוד דברים שקשורים לעולם הדת כדי להתחבר ולסדר לעצמי את הפנימיות שלי.

אף פעם לא שאלתי שאלות, תמיד עשיתי כי זה מה שעושים. זה מה שעשו השכנים, ‫זה מה שעשו במשפחה. ‫

ופתאום, כן, לשאול שאלות ‫וגם לקבל תשובות, ‫ושיניחו את הדעת. ‫זה משהו שהוא לא מובן מאליו.

‫זאת אומרת, ידעתי לראות את זה ‫ולרצות את התהליך הזה. ‫זה לא היה פשוט. ‫

גילי: וזה קורה בתקופה של האוניברסיטה? ‫

תחיה: כן.

‫גילי: אוקיי, ומה אחר כך? סיימת לימודים? ‫

תחיה: אגב, באוניברסיטה קרה משהו מאוד מעניין, ‫כי אני למדתי בבית ספר דתי, ‫והסתירו ממני דברים.

‫ככה, אני חושבת היום. ‫הסתירו ממני ספרות טובה, ‫הסתירו ממני כל דבר ‫שעשוי לעורר מחלוקת ‫על

אורח החיים שלי, ‫אפילו ארכיאולוגיה. ‫אני זוכרת שלמדתי באוניברסיטה ‫את עלילות גילגמש, ‫וזה הפיל אותי. ‫

כל האנתולוגיה של המזרח הקדום, ‫כל הטקסטים שהיו פה, ‫שחלק מהם משולבים בתנ״ך.

‫זה מדהים לחשוב שאני חלק ‫ממשהו הרבה יותר עתיק ‫מדווקא להיות עבריה ויהודייה.

‫זאת אומרת, השורשים שלי לפה ‫הם ממש קדומים מאימפריות אחרות, ‫מדתות אחרות, קדומות יותר,

‫וזה הדהים אותי. ‫מאוד חיבר אותי פה, למקום הזה. ‫לאו דווקא לרגבים של הארץ, ‫אלא למה אני נמצאת פה.

‫שוב, גם שאלה ששאלתי את עצמי, ‫והיום אני שואלת שוב, ‫והתשובות דווקא פחות נעימות. (צוחקת במבוכה)

‫ומה שאלת אותי עכשיו? ‫

גילי: מה היה אחרי האוניברסיטה. ‫

תחיה: אחרי האוניברסיטה, וואו, ‫למדתי את הדבר ‫הכי לא פרקטי בעולם. ‫חשבתי שאני אמשיך להיות באקדמיה,

‫אבל אז נולד הבן שלי, ‫שאני מגדלת אותו לבד, ‫אבא שלו לא בתמונה, ‫לפחות לא בעשר שנים האחרונות,

‫וזה היה משימת חיי. ‫זאת אומרת, הילד הזה…

אני חייבת להגיד שלגדל ילד בתל אביב זה מדהים. גם באופן שבו הילד פוגש המון אנשים, שהם לאו דווקא

אנשים שהם מוכרים לו מהבית או מהסביבה הקרובה. הוא פגש הכל מהכל, הוא פגש ערבים, הוא פגש ילדים

של פליטים, הוא למד איתם בבית ספר, בכל מקום, תמיד היה הכל מהכל, ומצד שני בבית הייתה משפחה דתית,

והוא ידע להתאים את עצמו. הוא תמיד שאל אותי על הכשר, אם אכלתי מותר לי לאכול, מה מותר לי,

מה אסור לי, ואם הוא יכול לתת לילדים מנטוס, כי הוא הביא איתו מנטוס, והוא פתאום לא ידע אם זה כשר,

והוא התחיל לבדוק. ותמיד ידע שהוא צריך לשים כיפה בקידוש.

ומצד שני גם הייתה לו מטפלת ערבייה שאספה אותו מבית הספר כשאני הייתי בעבודה, והיו לו חברים.

הוא כל הזמן שאל שאלות, ובשבילו זה היה לגדול במקום הכי טבעי, שיש בו הכל מהכל.

וזה בעיניי, בלי שידעתי את זה, לא ידעתי את זה מראש, אבל בעיניי זה הדבר הכי מקסים שקרה לנו

גם כמשפחה. כי פתאום הבנתי שאני רואה את החיים מעיניים של ילד, וזה נורא הסתדר לי.

זה הסתדר לי טוב, שוב, עם עולם הערכים שלי, וזה היה מדהים בעיניי שמי שבא מבית שהוא לא דתי חרדי,

אבל תמיד התעסקנו, תמיד הסתכלנו על החילונים, בעיניים קצת שונות, סקרניות, וקצת גם, אני חייבת להגיד,

גם קצת בהתנשאות, אני רואה שאנשים דתיים מסתכלים לפעמים על החילונים בתור אולי ה…

גילי: העגלה הריקה…

תחיה: הנשמות הטועות שצריך רגע ל… ופתאום כאילו הכל מהכל, איזה יופי, קרנבל שלם, שהוא לא תמיד

קל לעיכול. כולל לראות אנשים בסיטואציות פחות נעימות: זה לראות שיכורים ברחוב, זה לראות גם לפעמים

הומלסים. וכשגדלים לתוך העניין הזה., גם אני קצת גדלתי לתוך העניין הזה, שזה קצת כאוטי, אבל זה נורא מסתדר בעיניי כל הבלגן הזה, אלה החיים.

אנחנו לא חיים רק בקהילה הקטנה שלנו, וזה תמיד רק חיזק לי יותר ויותר את מי שאני, וגם נתן לי אפשרות,

אני חושבת, לא יודעת אם יש לזה קשר, אבל… אני חושבת שהאקטיביזם שלי פתאום התחיל להיות יותר

משמעותי בחיים שלי.

גילי: בגלל המקום שאת גרה בו?

תחיה: בגלל המקום שגרתי בו, ובגלל הכל. כן. אני אספר לך קטע. הבן שלי, זה היה ל"ג בעומר, ממש בתקופה

הזאת, התאספנו שם ברידינג, והילדים רצו, והילד שלי רץ כמו כולם, והוא מעד ונפל, וכפות הידיים שלו

ממש נפצעו מה… הוא היה באמת כמה שבועות חבוש בידיים. ודודה שלי באה לבקר אותנו, ודודה שלי גרה

בקדומים, בשומרון. כמעט מול הבית, היה המסגד הגדול, לא זוכרת את שמו כרגע, בשדירות ירושלים.

דווקא מאוד התחברנו למואזין. אני מאוד אוהבת מוזיקה אתנית וגם ערבית על כל גווניה, בעיקר דברים קלאסיים.

ומה שקרה זה שדודה שלי אמרה שחייבים לקנות לו תחבושות חדשות, ורצנו לבית מרקחת שהיה צמוד למסגד.

וכשאנחנו יצאנו מהבית מרקחת יצאו המתפללים מהמסגד. כמה פעמים ביום יוצאים מתפללים מהמסגד,

ואנחנו חיים והכל בסדר. ודודה שלי ממש החווירה. היא נורא נבהלה, מה זה נבהלה, את יודעת, היא גרה הרבה

שנים בשומרון אבל ‫הקלות הזאת שבה אנחנו יוצאים ‫ובאים והכול בסדר, ‫והעולם לא מתהפך ‫

ואף אחד לא הורג אותנו. ‫גם כשאנשים נראים מאוד דתיים, ‫זה אנשים שגרים ביפו, ‫(צוחקת) הם שכנים שלנו.

אני ממש זוכרת את זה טוב, ‫ולאט לאט את פשוט מבינה ‫שהעולם בחוץ יותר מדי דומה ‫לעולם שעזבתי. ‫

ואני לא רוצה להיות חלק מעולם כזה, ‫שבו יש אנשים ‫שיותר טובים מאחרים. אני מדברת בכלל ‫על האקלים

שבו אני גדלתי, שאנחנו העם סגולה. אני פחות רוצה אולי להיכנס לזה, אבל כן היה פה איזשהו שבר שהביא

אותי גם לעשות מעשים ולא רק לחשוב מחשבות. זה לקח כמה שנים.

גילי: אז רגע, בואי תעשי לי סדר: למדת באוניברסיטה, סיימת אוניברסיטה, ואחרי זה הכרת את אותו בן זוג

ונכנסת להריון. זה היה סדר הדברים או שאנחנו מדברים על שנים שונות?

תחיה: שנים שונות. אני נכנסתי להריון בגיל 34, עם בן זוג שאחרי שנפרדנו זה קרה.

אז לכן זה כבר לא המשיך, זאת אומרת…

גילי: אבל רגע, אני רוצה רגע להבין.

תחיה: כן.

גילי: בסוף אנחנו בפודקאסט קריירה. (צוחקת). אני אשאל את זה יותר מסודר.

השאלה שאני רוצה לשאול זה, מה הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי שסיימת לימודים?

תחיה:  אוקיי. מהרגע שחזרתי מהטיול אחרי צבא, עבדתי אצל אבא שלי. לאבא שלי היו חממות.

בעצם כבר הייתה לו מעבדה של תרביות רקמה, אבא שלי הוא ביוטכנולוג. לא בתואר, אלא למד לבד

את כל מה שהוא יודע.

גילי: ניסיון חיים.

תחיה: ואחותי עבדה איתו, אחותי למדה באוניברסיטה ביוטכנולוגיה, ואני גם עבדתי. בהתחלה ניהלתי

את המשתלות. אחר כך כשעברתי לאוניברסיטה, אז עשיתי תפקיד קצת יותר קטן. היו לי בסביבות ה -20 -30

עובדים בעונה הכבדה יותר, בשוטף היה אולי איזה 15. ואני ניהלתי את כל מה שקשור… גם הייתי סוג של

אגרונומית, כי הכל למדתי מאבא שלי ומהחיים, בתוך הסיפור הזה של החקלאות, של צמחי הבית, ולאט לאט

התחלתי להבין קצת יותר. פה ושם עשיתי קורסים קטנים, אבל ממש הייתי בתפקיד של אגרונומית.

אם אני מקבילה את זה לכל מקום עבודה אחר, סוג של מנהלת ייצור, וגם הייתי אחראית על העובדים,

עשיתי את הסידור עבודה.

גילי: וגידלתם מה?

תחיה:  בעיקר צמחי בית ופרחים. זה לא הייתה עבודה פיזית קשה, זו הייתה עבודה שיושבים עם פינצטות

ושותלים צמחים קטנים שהגיעו ממעבדה. זה עולם אחר לגמרי, אני לא יודעת אפילו מי עושה את זה היום בארץ.

עושים את זה פה ושם, אבל זאת הייתה ההתמחות שלנו. לקחת צמח מקופסה, שבא סטרילי לגמרי, בתנאי לחות

אופטימליים, ולהתחיל, זה היה נקרא להקשיח אותו, לתת לו להתחיל את החיים מחוץ לקופסה,

את החיים האמיתיים.

ובעצם השתלות היו קונות את המגשים האלה. היו שם 100, היו 50, כל צמח היה לו את הגודל שלו,

ווואו. זו הייתה תקופה מטורפת. משאיות כל היום באות, והיינו מעמיסים, ומכינים, ומנקים, ומסדרים,

והרבה מאוד ליצוא. ובמהלך השנים, לאט לאט התנתקתי מזה, לא רציתי להמשיך לעבוד בחקלאות.

גילי: זה המון דברים שמן הסתם הצריכו ממך תכונות מיוחדות, פיתחו בך איזה שהם תכונות.

השאלה, אם את יודעת להגיד מהם התכונות האלה, והאם זה דברים שאת רואה שלאורך השנים

זה עזר לך ופיתח אותך גם בדברים שעשית בהמשך?

‫תחיה:  אני חושבת שהדברים שמפתחים אותנו ‫הם הדברים שאנחנו מקבלים אישורים. ‫

זאת אומרת, איך אני יודעת מה טוב, ‫איך ילד יודע מה טוב? ‫מוחאים לו כפיים ‫כל פעם שהוא עושה משהו נחמד. ‫

ואני חושבת שהייתי מנהלת ממש טובה, ‫הייתי קצינה טובה, ‫גם מכי"ת טובה. ‫אני יודעת שתמיד החניכות ‫היו

מאוד מחוברות אליי ‫ומאוד מעריכות אותי. וזה מצחיק, ‫כי היום אני פוגשת ‫אנשים שהכירו אותי בצבא, ‫

וזה תמיד מחמם את הלב ‫לראות את התגובות של האנשים. ‫וגם אז הרגשתי שאני עושה משהו טוב, ‫

שיש לי את היכולת גם להוביל, ‫גם שאנשים מקשיבים לי, ‫וגם להיות מאוד קשובה לצד השני, ‫באיזשהו איזון

שכנראה עבד.

זה נורא מעניין, כי אני רואה את זה עכשיו בבן שלי, הוא גם טיפוס קצת שקט, אבל יש לו כזאת כריזמה שקטה.

וגם לי הייתה כריזמה שקטה. כי אף פעם לא הייתי בן אדם מתלהם, לא עמדתי על במות ודיברתי, ואף פעם

לא התנדבתי להיות זאת שמדברת. היום יותר קל לי, כי אני עושה את זה הרבה, אבל אז אני חושבת שהיה

מספיק השיח שלי, האינטונציה שלי, זה פשוט עבד.

גילי: לנהל אפשר בשקט, בנועם, בדוגמה אישית, בדברים כאלה, וזה עובד יותר טוב לפעמים.

תחיה: כן, אז פתאום נפל לי הסימון הזה, תוך כדי השיחה שלנו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אז תודה על זה.

ואז מהצבא זה המשיך גם אצל אבא, במשק. באתי לנהל את המשתלה במקום אבא. אבא עשה דברים אחרים,

התעסק קצת יותר בשיווק ובפיתוח, ואני ניהלתי את הכל, ועשיתי את זה מעולה.

גילי: אמרת שבאיזשהו שלב כבר לא רצית יותר לעסוק בחקלאות, אז מה היה הכיוון הבא שחשבת עליו?

אולי לא חשבת, אבל מה עשית? (צוחקת) לפעמים אנחנו לא משקיעים בזה כל כך הרבה מחשבה.

תחיה: כן, אז פתחתי עסק משל עצמי.

גילי: לְמָה?

תחיה: הייתי יבואנית של כדים, עציצים, מתאילנד. לאבא שלי כבר היה קשרים בתאילנד, ואני פשוט הבאתי

משם קונטיינרים ומכרתי למשתלות. הייתי מסתובבת, היה לי גם מישהו שעשה את זה בשבילי, שהוא היה

הספק בפועל, אבל אני נסעתי בכל הארץ.

ובאתי עם קטלוגים צבעוניים שמישהו עיצב לי, ואנשים עשו הזמנות, וזה היה מקסים. ואז גיליתי שלנהל עסק

זה אומר בעיקר לעשות גבייה, ולריב עם אנשים על הכסף. זה לא שעושים לך העברה בנקאית או שולחים לך

ביט. את צריכה לנסוע בכל הארץ לאסוף צ'קים, ונגיד שאת נוסעת עד לנהריה, ומישהי אומרת לך, אין לי כסף.

גילי: כמה שנים עשית את זה?

תחיה: שלוש שנים בערך.

גילי: ואז?

תחיה: ואז סגרתי את העסק, בלי חובות, בלי כלום, זה היה ממש בסדר, פשוט סגרתי אותו. סידרתי את הכל,

מה שצריך, שילמתי לכל מי שאני הייתי צריכה. החזרתי את הרכב שהיה שכור, היה רכב כזה גדול שאיתו

סיפקנו את הצמחים. נורא אהבתי אז לנהוג, באמת, נסעתי בכל הארץ. והרגשתי שגם הפרק הזה מיציתי אותו,

שפחות מתאים לי להתעסק בכל הדברים הקטנים והמשעממים.

גילי: כשאת אומרת מיציתי, זה מיצית להיות עצמאית? או מיצית את המשמעות של מה זה אומר שאתה עצמאי?

זאת אומרת, בסוף, לכל אחד מאיתנו, יש איזושהי מידה מסוימת של כמה הוא צריך עצמאות. זה לא משנה,

גם כשאתה שכיר. עד כמה אתה רוצה שייתנו לך לעשות את מה שאתה יודע ולא יציקו לך יותר מדי…

‫ תחיה: אני חושבת שתמיד נתנו לי חופש. ‫כי אני תמיד לקחתי אחריות מיד. ‫השתחררתי מהצבא, נסעתי לחו״ל, ‫

אבל חזרתי, ‫חיכתה לי עבודה אצל אבא. ‫לקחתי את הניהול ממש מהר, ‫הוא הסביר לי, לימד אותי, ‫וצ'יק צ'אק,

זה היה לי מאוד מאוד טבעי. ‫ובכל מקום שהגעתי אליו אחר כך. ‫

כשסגרתי את העסק, עברתי לעבוד ‫עם חבר טוב שחיכה לי, ‫ממש, אמר לי, אני מחכה לך ‫שתבואי לעבוד איתי.

‫זה היה השבוע, ‫לפני שהם התחתנו. ‫אמרתי לו, טוב, תתחתנו, ‫ואחר כך נדבר על זה. ‫הוא אמר לי, לא, למה, בואי. ‫

ממש יום -יומיים לפני, את יודעת, ‫(צוחקת) הם היו עסוקים בכל הדברים. ‫הייתה לו חברה קטנה ‫לציוד אור קולי

ווידאו לאירועים. ‫אנחנו עבדנו עם כל החברות הגדולות, ‫אז באמת נכנסתי שם ‫להיות מנהלת תפעול.

עשיתי הכל, כולל לעזור לחבר'ה שמובילים, לא ידעתי אז שאני בהיריון, נכנסתי גם להיריון בתקופה הזאת.

העמסתי רמקולים, עשיתי הכל, נורא אהבתי לעשות גם קצת פעילות פיזית.

עבדתי עם חבר'ה מדהימים, שעד היום חלקם חברים טובים שלי. אני זוכרת שילדתי, והגעתי עם הילד,

הייתה תקופה שהוא לא כל כך הסתדר עם המטפלת, ופשוט הייתי צריכה לרוץ כל היום, אז הוא אמר לי,

תביאי כבר את הילד שיהיה פה, מה?

גילי: (צוחקת)

תחיה: לא מפריע לנו. והוא היה באמת ילד מאוד טוב, החבר'ה היו שמים לו מוזיקה כמו שצריך, וטיפלו בו יפה,

ואני גם עבדתי. אני חושבת ששלושה שבועות התינוק היה איתי, ועשיתי עבודה לגמרי טובה.

והמשכתי לעבוד שם עוד איזה שנתיים לדעתי.

אחר כך עשיתי כמה דברים קטנים ואז הגעתי להייטק לשתי חברות סטארט -אפ שעבדתי בהם.

גילי: אז רגע. איך הגעת להייטק? זאת אומרת, פה איזשהו שינוי מאוד משמעותי בין טכנולוגיה,

כאילו חקלאות וכדים ודברים כאלה, הייטק, איך?

תחיה: חברה שלי עבדה באיזושהי חברה והיא אמרה לי, תשמעי עוד מעט, אנחנו פותחים בית תוכנה

והם יצטרכו מישהי. ואמרתי לה, נשמע לי נורא מעניין, בא לי לנסות. זו פעם ראשונה שאני לא עובדת עם חברים.

היא השיגה לי ראיון, הייתי שם אולי בשלושה ראיונות שבהם הבוס כל הזמן אמר לי, זה קטן עלייך.

זה קטן עלייך, יהיה לך משעמם פה. ועדיין הוא הזמין אותי לעוד ראיון ועוד ראיון, ואז אמרתי לו תקשיב,

אני רוצה את העבודה הזאת, אני מרגישה שיש לי מה לתת פה, ואתה תיקח את ההחלטה שלך.

אני לא יודעת את מי עוד הוא ראיין, אבל הרגשתי שהוא נורא רוצה שאני אעבוד איתו, ומצד שני הוא חושב

שזה לא יהיה לי מספיק מעניין או מאתגר.

גילי: שכאילו מהר מאוד את תחליטי שמיצית ותחפשי משהו אחר.

תחיה: כן. זה היה ריאיון עבודה ראשון שלי, זה פעם ראשונה שמישהו שלא מכיר אותי מראיין אותי ולוקח

אותי לעבודה, ושנינו לקחנו החלטה. זה גם היה שכר לא גבוה מספיק, אחר כך זה כבר השתנה, אבל…

היינו 13 אנשים, או משהו כזה, ולאט לאט הגענו ל -50 ול -60, ומהר מאוד התפקיד שלי, אני בניתי

את התפקיד שלי…

גילי: אבל את נכנסת לחברה…

תחיה: נכנסתי להיות מנהלת אדמיניסטרציה, נקרא לזה ככה.

גילי: אוקיי, ומה…

תחיה: ובעצם אני עשיתי כל מה שלא קשור לתוכנה. אני כבר טיפלתי בתקציבים של החברה, ממש הייתי

מגישה להדקווטר שלנו, ישבו בקפריסין, חברה ישראלית. אני הגשתי להם את הדוחות, אני דיברתי איתם

על כל מה שקשור באמת לכסף ולתקציבים, כי הכסף הגיע משם. היינו בית תוכנה שנמצא בתוך חברה מסוימת,

שמפתח איזושהי מכונה לחברה ספציפית.

ואני לא יודעת למה החליטו שזה לא יהיה אין -האוס, אלא ממש בונים חברה נפרדת, כשיש לה אותם בעלים.

אבל הצרכים באמת היו אחרים, והם היו צריכים לגדול, וזה בעצם נתן להם את האפשרות לגדול.

ואני ניהלתי כל מה שלא קשור, עשיתי רווחה, וחוזים, וקניות של כל מה שצריך.

היינו צריכים להגדיל את המשרד, אז שכרנו משרדים חדשים. את פרויקט הבינוי, אני עבדתי כמעט לבד

מול האנשים שבנו את המקום הזה, ואחר כך גם עיצבנו אותו נורא יפה. הבן אדם שעבד איתי בבינוי,

ממש רצה שאני אעבור לעבוד איתו.

גילי: בבינוי.

תחיה: כן. הוא אמר לי, את מנהלת פרויקטים, זה מה שאת צריכה לעשות.

זה היה מדהים כי עבדתי במשך שבועיים, כולל בסוף שבוע, ואנשים באו ביום ראשון, הדליקו את המחשבים

והכל עבד כרגיל. תקשורת, המחשבים, האינטרנט, החשמל, המטבח עבד, הכל היה מושלם.

וזה משהו שאני עד היום מאוד מאוד גאה בו, כי אני פתאום קולטת איזה פרויקט מטורף זה היה.

אפילו תיעדתי את הבנייה, זה היה נורא מעניין.

אז מצאתי את המקום שלי, והבוס שלי הזה היה הבוס הכי טוב שהיה לי בחיים. יותר טוב מאבא שלי,

יותר טוב מכל בן אדם אחר. הוא נורא סמך עליי, היה לי את הסיסמאות לחיים שלו, פחות או יותר.

באמת… והיה מתייעץ איתי על המון דברים, כולל כל מיני דברים פרסונליים שקרו בחברה. הרגשתי

שאני אשת סודו, ובאמת היה לי מאוד מאוד טוב שם.

ממש פרחתי, ואני זוכרת שבהתחלה הוא אמר לי, תגידי, אף אחד לא דיבר איתי על רכבים, הכל בסדר?

אמרתי לו, אני עושה, הוא אומר לי, מה באמת? ומה עם החניות? אני אומרת לו, הכל בסדר, אני עושה הכל,

אתה לא צריך… הוא אמר לי, אוקיי, וככה היה בעצם עם כל דבר.

אני עשיתי הכל, ובעצם הוא הבין שהוא עשה עסקה טובה. (צוחקת) חשב שיישעמם לי, ופשוט לקחתי

על עצמי כל כך הרבה דברים, ואיפשרתי לו לעבוד.

גילי: אז לך היה מעניין, והוא היה לו ראש שקט, ובוס תמיד מחפש ראש שקט.

תחיה: בדיוק, זה מה שהיה לו. הייתי חברה נורא טובה של האנשים, זאת אומרת שאם בן אדם נולד לו ילד

והוא רצה לקנות לאשתו יהלום, אז הוא בא להתייעץ איתי. מה אני מבינה ביהלומים? ככה…

ידעתי הכל על כולם, כי הם שיתפו אותי. זה לא בגלל שהייתי…

גילי: בחשנית.

תחיה: ממש לא.

גילי: (צוחקת)

תחיה: אני תמיד גם, כשקרו דברים, אני תמיד הייתי האחרונה שיודעת, כי אני לא ב…בחשנים,

אבל גם לא היה הרבה אצלנו, זה היה מקום מאוד נעים.

את יודעת, את יכולה לתת לאנשים משכורת גבוהה, ואת יכולה לקחת אותם לחו״ל ולפנק אותם במקרר

מלא שטויות, אבל אם את לא מסתכלת להם בעיניים ושואלת אותם מה שלומם, אז אנשים לפעמים

מרגישים פחות שייכים, ואצלנו זה לא קרה.

אני נתתי תשומת לב לכל אחד ואחד. והייתי, בלי לדעת את זה, הייתי נציגה של החברה.

זאת אומרת, אני בניתי את הדבר הזה, הרגשתי שאני סוג של עמוד תווך כזה.

אני ארגנתי את האירועים. ראיתי שצריך קצת להרים את העניינים, אז עשינו פתאום איזה פיקניק בחוץ על האש,

הייתי תמיד קונה כל מיני שטויות והייתי שמה כל מיני רובים כאלה שיורים חיצים מספוג. ידעתי מי

הבלאגניסטים והייתי באה מוקדם בבוקר לפני כולם ושמה להם את זה על השולחן והיה בלאגן.

וזה היה כיף, כי הייתה אווירה טובה. אז…

גילי: כמה זמן היית שם?

תחיה: הייתי שם חמש שנים.

גילי: ומה קרה? למה עזבת?

תחיה: בשנתיים האחרונות הגיע בוס צעיר מאוד שלא סמך עליי. איזה מוזר זה… פתאום בא בן אדם,

180 מעלות הפוך. אני לא יודעת למה זה, הוא לא אהב את הקשרים שלי עם הבוסים, עם הבורד.

היה לי קשרים טובים עם כולם.

אף פעם לא הסתרתי כלום, אני בן אדם כזה שאפשר להיכנס למחשב. כאילו תוכל להיכנס, תבדוק,

תעקוב אחרי מה שאני עושה, הכל בסדר, אין לי שום בעיה. אף פעם לא חשבתי שאני העובדת המושלמת,

אבל לא היה לי מה להסתיר.

והוא כל הזמן אמר לי את יודעת, אני ואת זה כמו זוגיות, לא כל דבר צריך לצאת החוצה.

ואני אומרת לעצמי, מה אמרתי שלא אמור לצאת? אני כל כך הייתי רגילה לעבוד פתוח.

כל פעם הוא היה זורק לי דברים שבאמת לא הבנתי. עכשיו, הוא היה חסר ניסיון, בחור בן 29, אני הייתי בת 39.

ניסיתי לעזור לו בכל מה שקשור גם לתקציב, כי הוא היה ממלא את השכר, זה היה הדבר היחיד שלא הייתי עליו.

זה בעצם היה הרכיב האחרון שהוא היה מוסיף, ושולח את הדוחות שלנו.  ומסתבר שהוא לא עשה את זה.

הוא הבטיח לחברת האם שהוא יעמוד בתקציבים, והוא מה זה חרג בגדול, בגלל שמשכורות זה רכיב מאוד

רציני בהייטק, ומשם הדברים התחילו להידרדר.

לא יודעת למה הוא טען שזה באשמתי, אבל שוב אני מסבירה לך שהכל היה קצת רעוע, פתאום דברים

לא היו מובנים אליהם, פתאום…

גילי: החופש שלך, החופש שהיה לך לעשות את הדברים…

תחיה: כן.

גילי: ולקחת כל פרויקט שאת רוצה. בא מישהו חדש, הוא גם רוצה שיידעו שהוא עושה ויודע…

תחיה: לא, לא, זה לא היה בא מהמקום הזה. הוא לא ידע שום דבר. אני המשכתי לעשות הכל, אבל בעוד

הבוס הקודם שלי כל כך סמך עליי והוא ידע מה אני עושה ואיך אני מסתדרת עם כל הסעיפים,

ואז בא בוס שלא אהב אותי, והיה לי נורא קשה עם זה.

תמיד הייתי חברת הנהלה, זאת אומרת היו לנו את הפגישות השבועיות, ויום אחד אני מגיעה ואני רואה

שכולם בחדר, והמזכירה שלי שהיא הייתה גם מנהלת הקבלה, היא הייתה מדווחת אליי ואליו, היא ממש

כמעט בכתה, היא אמרה לי סליחה, הוא אמר לי לא להזמין אותך.

אני בדרך כלל הייתי מוציאה את הזימונים להנהלה, אחר כך זה עבר אליה, והוא פשוט הפסיק להזמין אותי.

וזה היה כמו סכין בלב שלי, כאילו הוא פשוט רצה להרחיק אותי מכל דבר. בסופו של דבר הוא פיטר אותי.

‫היום אני יודעת שזה נקרא התעמרות. ‫שמעתי כבר דברים יותר גרועים ‫במקומות עבודה, ‫אבל הוא ממש

דאג שיהיה לי רע. ‫הוא גם רצה שאני אתפטר, ‫ואמרתי לו שזה לא יקרה. ‫את יודעת מה זה אומר מבחינתי, ‫

אֵם חד הורית להתפטר? ‫לא הייתי עושה את זה.

‫וואו. ‫אני חושבת שהרבה שנים ‫כשסיפרתי את זה, ‫ממש הייתי בוכה. ‫זה ממש גרם לי לדמוע, ‫כולל

בראיונות עבודה שהיו לי אחר כך… הוא גמר אותי. ‫

גילי: השאלה, ‫במצבים כאלה, למה אנחנו… ואני אומרת אנחנו, ‫כי כולנו, יש לנו הרי בסוף, ‫כשאנחנו עוזבים

מקום עבודה…לא תמיד אנחנו עוזבים כי אנחנו בשיאנו ומישהו הזמין אותנו לתפקיד חלומות אחר.

זה כמו הצפרדע עם המים החמים שלאט לאט הם מתחממים.

תחיה: אגב, זו לא תיאוריה שנכונה. אני משתמשת בזה המון, אבל זה…

גילי: מה לא נכון?

תחיה: הן קופצות מיד, הן לא מתבשלות. אין שום דבר שמחליף את זה, זה אלגוריה נהדרת להמון דברים, אבל כן.

גילי: אז זה באמת נקודה. אבל אוקיי, לא נדון בזה יותר מדי…

תחיה: אני אגיד לך, שהגעתי שם לתקרה שלי. לא הייתי יכולה להתקדם לשום מקום אחר, לא עם מנהל כזה,

שרק מוריד וממדר. הייתי צריכה לעזוב.

גילי: אז זהו, על זה אני מדברת.

תחיה: כן, כן, כן, אני מבינה.

גילי: זאת בדיוק הנקודה של הקושי הזה של כולנו תמיד, גברים, נשים, בכל מיני רמות של עבודה ושל שכר.

להבין שיש איזה נקודת זמן שאתה צריך לעזוב לפני שיהיה הקטע הלא טוב הזה.

תחיה: נכון, אבל זה לא היה חייב להיות. אם היה לי בוס אחר, אני מניחה, שזה לא היה קורה. כי מעולם,

אני לא בן אדם שרב עם אנשים. אני לא בן אדם שלא אוהבים אותו. פתאום בא בן אדם לראשונה בחיי,

אני חושבת שממש לא אוהב אותי. אותי ואת יבגני, שהיינו חביבי הקהל. הוא תמיד היה יושב כזה לבד במשרד ו…

גילי: המנכ״ל.

תחיה: המנכ״ל, וכן… הוא לא היה כל כך חברותי גם לאף אחד, אבל את יודעת, הוא לא אמור להיות,

הוא אמור להיות בוס. ובי הוא התעלל ממש, ו…

גילי: את אומרת שהוא פיטר אותך, ואז מה עשית?

תחיה: ואז חיפשתי עבודה במקום אחר, והגעתי לסטארט -אפ נוסף, אחרי כמה חודשים.

גילי: בתפקיד של?

תחיה: בתפקיד של מנהלת אדמיניסטרציה סלאש משאבי אנוש. כשבעצם הוא לקח אותי להחליף

את המנהלת משאבי אנוש, שעבדה שם, שהוא משום מה לא היה מרוצה ממנה. והוא לא אמר את זה לאף אחד.

זאת אומרת, ישבתי בקבלה, הרווחתי סכום כסף לא קטן, כי הייתי אמורה לעשות משהו אחר.

ואז היא נכנסה להריון והיא לא פוטרה, היא נשארה, והיא הייתה מקסימה. הוא אמר לי, תקשיבי, זה מה יש,

את רוצה, תישארי, את לא רוצה…

גילי: מה, להישאר בקבלה?

תחיה: כן. ושוב…

גילי: ומה עשית שם?

תחיה: עשיתי הכל, כמו שהייתי במקום הקודם. הם ראו את היכולות שלי, הם נתנו לי לארגן את הכנס השנתי,

פעמיים… הבאתי אנשים לארץ מכל העולם, כי זאת חברה גלובלית. הכנס השנתי היה בארץ, פעם בהרצליה,

פעם בתל אביב. כולל המוניות, כולל האירועים והאוכל והבילויים. ועשיתי שם המון דברים, כולל התקציב כמובן.

שם הבאתי איזשהו אקסל גם הרבה יותר טוב ממה שהיה, המנהל נורא נלחץ מזה. אז ויתרתי,

ציפיתי שהוא יגיד וואו, איזה יופי, כי כבר עשיתי דברים כאלה.

‫ובעצם קיבלתי שכר מאוד גבוה, ‫תנאים מאוד טובים, ‫ותפקיד קטן וחסר משמעות מבחינתי. ‫

אני באתי להתקדם ‫ונתקעתי. נתקעתי שם ‫שנתיים וחצי. ‫כי בתור מפרנסת יחידה, ‫עם משכנתה, ‫עם ילד

שהולך לבית ספר ‫דמוקרטי שעולה קצת יותר. ‫

גילי: האבא של הילד לא בתמונה בזה? ‫

תחיה: לא, לא. ‫גם כשהוא היה בתמונה, ‫הוא אף פעם לא היה חלק. ‫הוא עבר לגור בחו״ל, ‫כשהילד היה מאוד קטן,

‫ואז כזה, את יודעת, קצת סקייפ, ‫קצת טלפון אז היה. לא היה רלוונטי לחיים שלנו ‫בכל מקרה, ‫ובטח שלא

לחשבון הבנק שלי. ‫ונשארתי עד שגם זה נגמר. ‫פחות טוב ממה שהייתי רוצה, ‫אבל כן.

‫אז בעצם היו לי שתי תקלות רצופות.

‫גילי: אוקיי, באיזה גיל היית ‫כשעזבת את העבודה השנייה הזאת ‫שאת מגדירה כתקלה? ‫

תחיה: אני חושבת ש‫אם גלעד היה בן תשע, (מחשבת בראש) ‫אז הייתי בת 45 בערך. ‫

אולי קצת פחות, פחות מ -45.

גילי: אוקיי, ומה את עושה? ‫

תחיה: ‫תוך כדי העבודה שלי, ‫הלכתי ללמוד לימודי מדיה חברתית, ‫קראו לזה אז. ‫הייתי אולי מחזור שלישי

בג'ון ברייס ‫או שני, ‫שהבינו שיש פה מקצוע חדש. ‫אפילו המילה שיווק דיגיטלי ‫עוד לא היתה קיימת. ‫

שלא לדבר על סטוריז ועל טיקטוק ‫ועל אינסטגרם.

הלכתי ללמוד את זה כי זה נורא עניין אותי, וחשבתי שאני יכולה להיות ממש טובה בזה. וחברים שלי נורא

הסכימו. כולם נורא הסכימו, שזה מאוד מתאים לי, ולמדתי את זה, ולאט לאט התחלתי לקבל כל מיני לקוחות.

גילי: רגע, שנייה, כמה זמן זה הלימודים האלה?

תחיה: שלושה חודשים, ארבעה חודשים, משהו קטן.

גילי: היום, אם את צריכה לתת לזה איזושהי הגדרה, מה זה היה, מה למדת בעצם?

תחיה: כל מה שקשור למדיה חברתית. איך זה עובד, מה זה אינגייג'מנט, מה זה פיד. פייסבוק היה ממש חדש.

כשאני התחלתי ללמוד, עוד לא היו דפים עסקיים! שתביני, הייתי ממש בדור הטיטנים. אבל כן למדנו את כל

הפלטפורמות שהיו קיימות, פייסבוק, פינטרסט, היה קצת אינסטגרם. היה טוויטר, שאז היה מאוד זניח בארץ,

גם היום זה לא כזה…קצת יותר מפעם, ולמדנו איך מנהלים את הדבר הזה, מה זה אומר בעצם.

גילי: מעניין, ומה עשית עם זה?

תחיה: אז קודם כל התחלתי בעצמי קצת לעשות דברים ולהתנסות, ופתחתי כל מיני דפים לאנשים.

התחיל בחברים, ובאיזשהו מקום שגרתי לידו ביפו. הוא היה עושה הופעות ולא היה לו כלום, לא אתר, לא כלום,

רק רשימת מיילים, והוא היה בין הראשונים שהיה לו פייסבוק.

גילי: כי את עשית לו?

תחיה: כי אני עשיתי לו, וזה היה בארטר. חברים שלי שילמו לי, שעשיתי להם את המדיה, הם שילמו לי קצת,

ממש בקטנה. וככה התחלתי להתנסות פה ושם, לייעץ לאנשים.

גילי: מה היה הבארטר? אמרת שהיה הבארטר.

תחיה: אהה… עם ההופעות זה היה בארטר. אמרתי לו, אני רוצה לבוא לראות הופעות.

אז כל הזמן הייתי הולכת לראות הופעות. זה היה מטר מהבית, והילד ידע שאני יוצאת מהבית ושזה קרוב.

ממש מרחק הליכה של שלוש דקות. לחצות את הכביש ולהיות שם. נקרא "בית מזרח מערב".

הרבה מוזיקה אתנית ומוזיקת עולם מה שנקרא.

גילי: שזה מחזיר אותי איתך לשלב של הטיול בעולם ושל המוזיקה הערבית וכל הדברים שאמרת.

תחיה: המוזיקה הערבית, שם התחלתי לאהוב, בעצם. שם, דווקא בבית "מזרח מערב", זה היה ההתחלה.

מוזיקה פרסית, מוזיקה בוכרית, וואו. הכל מהכל, תקופה מאוד יפה. ולאט לאט התחלתי להתעסק בזה יותר ויותר

גילי: כעצמאית.

תחיה: ובעצם פתחתי לעצמי עסק קטן. עשיתי כמה דברים כחצי שכירות, אבל זה לא היה כל כך משמעותי

לקריירה שלי, אולי קצת כן…

אחד מהדברים שעשיתי, פלוס המדיה החברתית שהיא לגמרי פירגנה לי את זה, הייתה לי בוסית מדהימה

למישרה קטנה. 50% , 70% אני לא זוכרת מה, ששילמה טוב מאוד, שאפשרה לי לעשות גם וגם.

והאישה הזאת, קוראים לה דליה פרשקר, עד היום אנחנו בקשר ממש טוב, ואני הייתי עוזרת אישית שלה.

עכשיו, אני יכולה להגיד שכל מה שעשיתי בחיים שלי, תמיד נתתי 120 אחוז והייתי ממש טובה במה שעשיתי.

אם יש משהו שלא מתאים לי, ואני לא טובה בו, זה להיות עוזרת אישית. אני הייתי על הפנים, על הפנים…

הייתי שוכחת דברים, או שהייתי שמה לה ביומן דברים בימים לא מתאימים… אל תשאלי. פדיחות של החיים…

זה אומר שהאישה מתארגנת ללכת לאיזה פרימיירה, כי היא בחוג ידידים של כל ה‫תיאטראות בתל אביב

פחות או יותר, ‫מתלבשת לפרמיירה, אישה מאוד מאוד מרשימה, ‫מכובדת, עשירה. ‫וזה היה חודש קודם… ‫

שלחתי אותה חודש קודם!

‫גילי: אממ…

תחיה: כי שמתי ביומן. ‫

גילי: טוב, זה טוב… תארי לך שהיית עושה, ‫כאילו הייתה הולכת… ‫

תחיה: גם זה קרה…

גילי: (צוחקת)

תחיה: ‫שהיא הלכה לכנס שהיה אתמול… ‫פשוט זה לא התאים לי. ‫ואני אמרתי לה את זה בשלב מסוים,

‫אבל היינו ביחד איזה שנתיים, ‫תוך כדי שאני גם מפתחת את העסק שלי. תעשי את הפייסבוק שלך, ‫

תעשי מה שאת רוצה, ‫אבל תעשי גם את העבודה שלי. ‫‫(צוחקת).

גילי: כמו שצריך. ‫(צוחקת)

תחיה: כמו שצריך. הייתי על הפנים… ‫ובסוף אנחנו נפרדנו כחברות טובות, ‫כאוהבות. ‫אנחנו עד היום נפגשות. ‫אישה מקסימה, מעניינת. ‫

גילי: מה היא עושה? ‫

תחיה: היא בת 81, היא הייתה משקיעה. היא האישה ראשונה בארץ, היא מכרה את החברה שלה!

היא עשתה את הכסף בעשר אצבעות. היא הייתה בממר״ם, והיא תמיד הרצתה לנשים, ודיברה לנשים,

והייתה בפורומים של נשים. וזה פתח… אני פשוט הייתי על המיילים שלה ועל הדברים שהיא עושה,

וקראתי מלא דברים, ופתאום אמרתי לעצמי, וואלה!

גילי: זה משהו שאני רוצה להיות בו.

תחיה: כן, כן! ובהמשך פגשתי עוד נשים, אבל כבר הייתי מודעת לזה שזה חשוב, שיש פה איזה אישיו.

אני אף פעם לא ידעתי, אף פעם לא הרגשתי מופלית.

כנראה שהייתי, אבל לא הרגשתי. אף פעם לא שאלו אותי מה קורה עם הילד ומי יוציא אותו כשאת…

בראיונות עבודה אחר כך שאלו אותי, כשחיפשתי כשכירה, אבל כשאני באתי לעבוד, זה לא עניין אף אחד.

ברגע שאת עושה את העבודה, זה היה בסדר גמור, מעולם לא שמעתי תלונה. וכמו שאני אומרת לך,

נתתי 150 אחוז. היתה לי עזרה מחברות, יכולתי תמיד להתחבר מהבית לעבוד אחרי שהילד הולך לישון,

כמובן המשכתי לעבוד, אז… פתאום גיליתי עולם!

גילי: וזה גרם לך בעצם להיכנס לעולם הזה של הקהילה?

תחיה: של נשים.

גילי: כן.

תחיה: וכשהגעתי לקהילה, ‫שזה היה לגמרי במקרה, כי לא אני הקמתי אותה, יפעת שרפק הקימה אותה

‫כחלק מאיזושהי התנדבות בארגון. ‫יפעת שהייתה 18 שנה ‫יועצת משפטית בטמבור, סמנכ"לית. ‫

ארגון שהוא מאוד מאוד גברי, אחר כך הוא גם נקנה ‫על ידי חברה אוזבקית, ‫שזה היה עוד יותר גברי. ‫

‫עד כדי כך שהיא הרגישה צורך ‫לעשות נטווורקינג עם נשים, לדבר.

אני כל השנים האלה חושבת, וואו, אם היתה לי איזושהי קהילה כזאת לדבר איתה מההתחלה,

אולי החיים שלי היו נראים אחרת. הכל בסדר, זאת אומרת, כל דבר שקרה לי קידם אותי ובנה אותי.

אז בדיעבד, אני אומרת, באמת עברתי דברים שהם לא פשוטים. חרדות כלכליות ולהמשיך לעבוד בעבודה

שאת לא נהנית ממנה, רק כי היא משלמת לך את המשכנתה. או לעבוד עם בוס מתעלל כי את חייבת את הכסף.

זה משהו שקורה כל הזמן לנשים, היום אני יודעת את זה.

ואז כשעבדתי עם ארגון הגג שיפעת הייתה בו. עם הפורום נשים שלהם, פתאום הכל בא לידי ביטוי.

פתאום כל מה שידעתי וכל מה שקראתי, והתחברתי להמון אנשים שאני חייבת להגיד שבאמת גם גילו לי עולם!

ממש לעקוב אחרי אנשים ולקרוא המון חומרים. ופתאום לדעת שזה לא מובן מאליו להיות אישה בשוק

התעסוקה וגם להצליח, וגם לעשות משפחה וגם לעשות את כל מה שאני רוצה, להגשים את עצמי.

זה ממש ממש לא מובן מאליו.

גילי: אבל רגע, תעשי לי רגע סדר: את הכרת את דליה, היית עוזרת אישית שלה.

תחיה: נכון.

גילי: ככה נחשפת בעצם לכל הסיפור הנשי, נקרא לו.

תחיה: אהה.

גילי: ובאיזה שלב בעצם את חוברת ליפעת? איך הגעת ליפעת?

תחיה: אנחנו נולדנו בהתאחדות התעשיינים. פורום נשים של התאחדות התעשיינים. הוא היה רדום הרבה שנים,

הגיעה איזה מנהלת שהרימה אותו, ואמרה, אני רוצה לעשות דברים למען נשים בשוק התעסוקה. חזון מדהים!

ואז היא לקחה מתנדבות מהתעשייה. וחלק היו אחראיות על תחום של חינוך, וחלק היו אחראיות על תחום

של השכלה. ‫היו לה ועדות כאלה. ‫ואני באתי לשם לעבוד על הפייסבוק של ההתאחדות.

והיא ישר קלטה עם מי יש לה עסק. היא ראתה את הידע שלי, את ההבנה שלי, היתה לנו מיד שפה משותפת.

והיא ממש הכניסה אותי גם לוועדת היגוי של הכנס שהיא הפיקה, הייתי ממש חלק אינטגרלי. ושם הכרתי

את יפעת. יפעת התנדבה לעשות נטוורקינג. התנדבה להיות זאת שמחברת בין נשים, והיא הקימה את הקבוצה

הזאת.

אני באתי עם הידע, הידע הטכני של איך צריך לעשות, ואמרתי לה, אני יכולה לעזור לך, את רוצה שאני אצטרף

ואני אעזור לך? אז היא אמרה לי: בטח, תבואי, תעשי. והיא הראתה לי מאיפה היא מביאה משרות, ואיזה

עוד קבוצות יש. עוד לא היה שיח בקהילה, ואני נכנסתי, כבר היו שם כמה אלפים. היו שם רק משרות שפרסמנו

בפיד, פשוט טונה של משרות. היו עוד קבוצות כאלה, אבל אנחנו היינו קבוצה רק לנשים.

ולאט לאט כן התחיל שיח, ונשים רצו להתייעץ, ונשים גם רצו להיפגש.

אז התחלנו לארגן אירועים. ולאט לאט שמתי לב שאני כל היום רוצה להיות בפורום, ולא בא לי על העסק

שלי יותר. מה אני עושה, קמפיינים? הייתי ממש טובה בזה, אבל פתאום זה היה נראה לי כל כך משעמם.

ואמרתי לעצמי את חייבת לעבוד, מה את עושה? את כל היום בפורום, ופורום זה לא כסף, זה לנהל קבוצה!

ולאט לאט הבנתי שזה מה שמעניין אותי, ואמרתי, וואי, קורה פה משהו מעניין, בוא נהיה פה רגע.

וכל מה שעשינו הגיבו לנו נורא בטוב. ב -2015 הוקמה הקבוצה, אבל ב -2016, 2017, 2018, היו לנו מאות

מצטרפות ביום. מאות!

וזה לא נותן לך לעשות כלום! זה לא שכל אחת שמה לך שקל בכניסה כשהיא נכנסת. אם היה לי שקל מכל אחת,

וואו! הייתי מסודרת. הייתי עפה, הייתי עושה מלא דברים עם הפורום! אבל זה לא מה שקרה.

ולאט לאט הבנו שצריך להתפרנס מהעניין הזה.

אז במקום, הייתי מלמדת המון אנשים. לימדתי פייסבוק, הרציתי בכל מיני מקומות, וגם לימדתי בעלי עסקים.

ופתאום, מלהתעסק בפייסבוק, בפינטרס, באינסטגרם, שזה נורא מגניב, התחלתי ללמד לינקדין.

וזה התקבל ממש טוב.

גילי: בעסק שלך, כעצמאית?

תחיה: בעסק שלי כעצמאית בתוך הפורום. עכשיו, יפעת עצמאית…

גילי: מה זאת אומרת? רגע, שנייה, זה לא ברור לי.

תחיה: התחלתי ללמד בפורום. להתפרנס מהפורום.

גילי: אה, זאת אומרת נשים?

תחיה: נשים, כן. התחלתי לעשות סדנאות, התחילו להזמין אותי לארגונים. התחילו לשלוח אליי כל מיני בכירים,

בכירות. אנשים מאוד בכירים הגיעו אליי, והתחלתי להתפרנס מזה.

בנוסף לזה שהבאתי כל מיני קורסים: אנגלית עסקית לקבוצה, ואיך להתכונן לריאיון עבודה.

המון דברים שקשורים לקריירה. ולאט לאט זה גם התפתח הלאה, לקורס דירקטוריות, לקורס אחריות תאגידית,

מנהלות חדשנות, מנהלות אסטרטגיה. היום אנחנו עושות המון בינה מלאכותית, ובעצם אני סוג של גוזרת קופון

מכל דבר כזה, מזה אנחנו מתפרנסות. גם משיתופי פעולה.

זאת אומרת היום אנחנו שותפות. אבל באמת זה בא מתוך צורך, זה בא מלמטה.

זאת אומרת, נשים אמרו מה הן צריכות, ואנחנו מבצעות את זה.

גילי: באיזה שלב בעצם את מבינה שיש פה את העניין הזה של השליחות? מתי זה עובר מתוך, כמו שאמרת,

חשוב להתפרנס וכולי? מתי את מבינה שזאת השליחות שלך? ואולי לפני כן תסבירי לי מה זה שליחות בעינייך.

תחיה: בשלב שבו התחלתי להיות עמוק בתוך הפורום וגם לפרסם דברים, ולהביא כל מיני תכנים,

פתאום התחילו אליי פניות בפרטי. התחילו לשאול אותי שאלות, וראיתי שאני יודעת את כל התשובות,

שאני יכולה לעזור לאנשים. וזה הדהים אותי!

אמרתי, למה שואלים אותי שאלות? אבל בעצם אני יכולה לעזור להמון נשים. זה התחיל מלהתכתב,

ולעזור להם רגע, להרים אותן. כשהן מחפשות עבודה והן לא מוצאות, כשמתעללים בהן בעבודה.

אגב, היום כשמישהי מדברת איתי על התעמרות, אני אומרת לה: קחי את הטלפון שלי, תתקשרי אליי,

אני רוצה לדבר איתך. ואנחנו יכולות שתינו לבכות בטלפון ביחד. זאת אומרת, אני יודעת מה היא עוברת,

אני עברתי את זה, ואני ממש מחזקת אותם. ומי שמחפשת ולא מוצאת הרבה זמן וכבר מתייאשת,

אני יודעת מה להגיד לה. ואם מישהי לא חוזרים אליה, אני יודעת מה להגיד לה.

ואם אני רואה איזה משרה או מישהי מחפשת בתחום, אני יודעת על איזה HEAD HUNTER- יות להמליץ לה.

גם ראיתי שאני ממש מצליחה לעזור לנשים, ויש בזה משהו ממכר…

זה יכול להיות לפעמים כל היום שלי, לדבר עם זאת ולדבר עם זאת ולעזור להיא לכתוב, ולהוציא פוסטים

שעוזרים לנשים.

ונשים ממש אומרות לי את זה, שזו באמת הקבוצה הכי פרקטית, הכי עוזרת, הכי תומכת בהן בדרך,

בלי שאת אפילו יודעת. זאת אומרת, הן קמות בבוקר, הן נכנסות לקבוצה, הן לא אוהבות את הפייסבוק,

אבל זה הדבר הראשון שהן עושות.

הן מקבלות מזה המון ערך, הן מתחזקות, וגם לומדות פרקטית איך לנהל את הקריירה שלהן. אם זה

מפוסט שהן קוראות, אם זה מעצות שנשים נותנות אחת לשנייה. זה יכול להיות באמת קשור לאיזון בית עבודה,

והיריון. וזה גם קשור לאיך אני מבקשת העלאה, וכמה כסף אני בכלל צריכה לבקש כשאני נכנסת למשא ומתן.

והרבה דברים שהם קשורים בכל פן אפשרי של קריירה, פלוס הפן של קריירה נשית.

גילי: אז אני אשאל את השאלה, כי את ענית, מה טוב לנשים. ואני שואלת, איך את מגדירה את השליחות?

מה את רואה פה שליחות בדבר הזה?

תחיה: השליחות שלי היא קודם כל לייצר את הפלטפורמה הזאת, שהיא מסתבר מאוד משמעותית לנשים.

אז לנהל קהילה כזאת זה לא פשוט.

מעל 50% מהפוסטים שאנשים רוצים לפרסם בקהילה אני לא מאשרת. מעל 50%!

רק מה שמתאים בדיוק לאג'נדה.

רוצים לפרסם הכל, כי זה נורא טוב לסטודנטיות שעושות בדיוק סקר על נשים ושוק העבודה, וזה גם נורא טוב

לאסוף עכשיו תרומות לחיילים, שאגב, חלק אנחנו כן מאשרות, אבל במינון מסוים.

בגלל הרכב הקבוצה, המון דברים מגיעים אלינו שהם לא מתאימים

לקבוצה. וגם לא כל אחת שרוצה להיכנס לקבוצה אני מאשרת. אם את יועצת ארגונית או יועצת קריירה עצמאית,

את תקבלי אישור להיכנס לקבוצה. כי זה בעיניי אפילו חשוב שתהיה חלק מהקבוצה. לראות, לשמוע מה עובר

על נשים. מצד שני, אם את עושה מעגלי נשים או אם את מוכרת שמלות ערב, לי זה לא מתאים, לך זה מתאים.

לפעמים קשה להם להבין את זה.

פונים אלי: אני רוצה להציע לנשים להגיע לכנס, היא אומרת לי, אני לא מרוויחה מזה כלום, והכנס עולה 700

שקל. מישהו מרוויח מזה, למה לא אני? אני לא אפרסם את זה. היא אומרת לי, אבל זה לא למטרות רווח.

אמרתי לה, גם אני לא למטרות רווח, אבל אני צריכה להתפרנס. זאת הפרנסה שלי!

אף אחד לא שואל את עצמו ממה אני מרוויחה.

גילי: אני אבל מחזירה אותך לעניין השליחות. אם אני אבקש ממך, במשפט, להגדיר מה השליחות שלך.

את תחיה, מה השליחות שלך בדבר הזה?

יכול להיות שתבואי ותגידי לי, זה לא שליחות, זו העבודה שלי, מזה אני מתפרנסת.

תחיה: (בהתלהבות רבה) זה לגמרי שליחות! כי אני לא עשירה מזה, אני גם לא אהיה עשירה מזה.

כי אני לא קמה בבוקר לעשות כסף! אני קמה בבוקר לסייע לנשים להתקדם בשוק התעסוקה.

פלוס עוד כמה עוולות שקורות בחוץ, לזה אני קמה! החברות שלי אומרות שאני לוחמת צדק.

כן, נכון, איפה שיש פחות צדק, אני שם.

אז הפורטה שלי הוא באמת, בגלל שאני מכירה את שוק התעסוקה וכבר מתעסקת בקבוצה הזאת עשר שנים,

לגמרי אני שם, בתפעול של הקבוצה. שתהיה מקום בטוח, וטוב ונכון. אני משקיעה המון זמן כדי שמי שתגיע

לקבוצה, תדע איך למצוא את המשרה הבאה שלה. יהיה לה יותר קל. יהיה לה יותר קל להתייעץ.

העבודה בלתחזק את הדבר הזה, היא לא מתגמלת כלכלית, אבל היא מאוד מתגמלת אותי כמישהי

שיודעת שזה עוזר.

אז זה מדרבן אותי להמשיך לעזור, לתפעל את הדבר הזה, פלוס העזרה האישית שאני נותנת באינבוקס שלי

לכל מי שפונה אליי, או חברים ששולחים אליי. אני לא יכולה להגיד לא.

אז לפעמים אני משקיעה בכוס קפה אם נשמע לי שמישהי נורא מעניינת, או מישהו.

אבל לפעמים זה שיחת טלפון או התכתבות כזאת שאני עוזרת.

אז זה כל הזמן להיות במקום הזה של: למי אני עוזרת היום.

אני נכנסת לאינבוקס שלי בידיעה שעכשיו אני הולכת לעזור לאחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, לפעמים

עשרים נשים שכותבות לי הודעות פרטיות, ואני רוצה לסייע להן. לפעמים אני שואלת את עצמי אחרי

חצי שבוע כזה, רגע, מה עשית בשביל להרוויח כסף היום? כן.

כשאת נמצאת בשליחות שלך וכשאת נמצאת במקום שכמו שאמרתי זה קצת ממכר, אין לי כבר זמן

ואני כבר עייפה אבל אני יודעת שאני יכולה לעזור לה, לשלוח לה אפילו מספר טלפון.

אני כל הזמן, חיבורים, חיבורים, חיבורים, עזרה, סיוע.

זה בעצם כמעט 24/7 העשייה שלי. גם כשיוצאת לפגישה, חוזרת, רגע יושבת באוטו, עונה להודעות.

ממשיכה לנסוע, מגיעה למקום הבא, פותחת מחשב כדי לתת איזושהי הצעת מחיר או איזו הצעה לשיתוף פעולה,

וגם ממשיכה לענות. בגלל זה גם הטלפון שלי רוב היום סגור. אין לי התראות כמעט, זאת אומרת הוואטסאפ

על המחשב, אני לא יכולה עם התראות, לא יכולה עם צלצולים. קשה להשיג אותי, כי אני צריכה את הזמן הזה

לעבוד מסביב לשעון. זה באמת ככה, אפילו כשהייתי בהודו עכשיו. ‫אישרתי פוסטים, אישרתי אנשים, ‫

כדי להמשיך לשמור על הדבר הזה, ‫שהוא נורא חשוב לי. ‫

גילי: ואיך את שומרת על אנרגיה? ‫איך ממשיכים לעשות את הדבר הזה ‫עם כל הקשיים שדיברת עליהם? ‫

תחיה: זה קשה, אבל זה מלא סיפוק. ‫זה הדבר היחיד ששומר עליי. ‫עכשיו, בתקופה האחרונה, ‫יש דברים

אחרים שבאמת לפעמים, ‫מקשים עליי. ‫עם כל מה שקורה בארץ, ‫זה זולל ממני אנרגיה. ‫לא העבודה.

העבודה להפך. ‫העבודה מתגמלת אותי בהצלחות. בלדעת שעזרתי למישהי.

הלכתי ללמוד ייעוץ קריירה בדיוק בגלל זה. הייתי צריכה להשלים כל מיני בליינדספוט שהיו לי בכל הנושא הזה,

וזה היה מצוין. עשיתי את זה אצל נירית גלר ג'מילי, היא פרפקציוניסטית שאין דברים כאלה.

כמות החומר שהיא לימדה אותנו הייתה מטורפת, וזה באמת השלים לי את כל הנושא הזה.

והיום אני מרגישה שאני יכולה לתת מענה גם מקצועי. זאת אומרת, זה נתן לי ביטחון לדעת שמה שאני

אומרת זה נכון, וגם, לתת לי עוד קצת ידע, ולהמשיך לעזור לנשים.

אני לא עוסקת בייעוץ קריירה בכלל, זה לא משהו שמעניין אותי לעשות. אף פעם לא עשיתי את זה.

אני כן מוכנה רגע לשבת לקפה עם מישהו שצריך. או לתת מהניסיון שלי תוך כדי עבודה. אז זה לגמרי שם,

זאת אומרת, המהות שלי זה באמת השליחות הזאת.

וזה מעניין כי אני גם אומרת שמצאתי את הייעוד שלי קרוב לגיל 50. זה היה בערך בגיל 48,

כשוואו, ממש הבנתי שזאת הקריירה שלי.

גילי: מה שאת עושה בקבוצה.

תחיה: כן, זה לגמרי אני.

גילי: ואיך הקבוצה הגיעה לממדים האלה?

תחיה: היה צורך, היה וואקום, לא היה מקום כזה.

את נכנסת היום לקבוצות, אם יש הרבה פרסומים, זה לא נעים לך להיות. כי את כבר נכנסת לקבוצה,

את רוצה לראות מה קורה בשכונה, לא שכל היום ימכרו לך דברים. ואנשים מדברים מאוד לא יפה אחד לשני,

ואצלנו זה לא קיים. ואני נורא גאה במקום הבטוח הזה והנעים הזה, שהוא גם עושה עבודה.

לא שואלות שאלות טיפשיות. הנשים שלנו הן בממוצע בגילאים 44 -55, שזה גיל שבו אנחנו כבר לא ג'וניוריות,

אנחנו כבר באמצע הקריירה, ועכשיו צריך לעשות את זה יותר טוב.

בעצם גברים זה השנים הכי טובות שלהם, ואצל נשים זה בדיוק השנים שאנחנו מטופלות בילדים, מחזיקות בית,

זה תמיד אנחנו. זה תמיד עלינו, אז אנחנו גם וגם. ואני חושבת שהמקום הזה, שהוא גם בטוח ונעים ומועיל

מאוד מאוד, באמת עוטף אותך בכל הצרכים שלך בעצם, במסע הקריירה שלך, שהוא מאוד מאוד קריטי.

ולכן נשים כל הזמן נכנסות.

ואלה שפתאום מגלות את הקבוצה: אני לא מאמינה! איך לא ידעתי שזה קיים, אני לא מאמינה שרק עכשיו

אני שומעת על זה! כן, נשים, שנים נמצאות שם ונעזרות, הן לא עוזבות.

גילי: תגידי את שם הקבוצה בצורה ברורה.

תחיה: "פורום נשים בתעשייה קהילת המנהלות".

בעצם התחלנו להיות עצמאיות. יפעת נורא חששה, אמרתי לה, זהו, זה הזמן שלנו. השארנו את פורום נשים

בתעשייה, כי זה התחיל משם. זה לא מועדון סגור למנהלות, כל מי שרוצה להיות מנהלת יכולה להיכנס,

אבל הקריטריון שאני בודקת אם שיח מתאים או לא, אם זה מקדם אותנו. ואם זה לא מקדם אותך בקריירה,

אין לזה מקום בקבוצה. אז זה בעצם, הקו המנחה שלנו.

גילי: יפה. מה היו הסימנים הראשונים שהרגשת שהעבודה שלך היא יותר מסתם עבודה אלא שליחות?

תחיה: שיש פה באמת חיבור מאוד גדול לעולם של ערכים ושל הבנה שאנחנו זקוקים גם לעשות משהו טוב.

אני רואה את זה המון אחרי הקורונה, וגם עכשיו, שהמון אנשים מחפשים עבודה שגם עושה טוב.

אני יכולה להרגיש את השליחות שאני באמת נותנת מעצמי, מהאישיות שלי ומהערכים שלי, הרבה יותר

מאשר מהידע שלי. זה עושה לי טוב כשאני משתמשת באני שלי, וברצון שלי לעשות טוב.

אריסטו אומר שהטוב העליון זה הרצון הטוב. כי הרבה פעמים אנחנו יכולים לעשות מעשים טובים,

אבל הכוונה שלנו היא לא כזאת טובה, יש לנו אינטרסים. אבל הטוב העליון הוא הרצון הטוב.

וזה משהו שלקחתי מהאוניברסיטה, זה אחד הדברים שבאמת אני הולכת לאורו. ואריסטו עיצבן אותי

הרבה פעמים, אבל בקטע הזה הוא סגר לי פינה. כשיש לנו רצון טוב, אי אפשר להתחרות עם התחושה

שאנחנו רוצים לעשות טוב. אני חושבת שאין סיפוק יותר גדול מלעשות טוב. אנשים מחפשים להתנדב,

תראי מה קרה כאן בארץ, כמה טוב זה הוציא מאיתנו. גם דברים אחרים, אבל אנשים פשוט עזבו את הכל,

ואני מכירה באופן אישי אנשים שממש מתעסקים עם שיקום, עם עזרה לאנשים.

עם עזרה לאנשים ששרדו את התופת הזאת.

רק כי הם יכולים, היכולות האישיות שלהם, לאו דווקא יכולות כלכליות. כי יש לזה מחיר, אבל כשאת יכולה

לעשות טוב ואת רואה את התוצאות ואת השינוי שאת עושה, יש בזה משהו שהוא ממכר, אבל בקטע טוב.

אני רואה היום, שבאמת יש דרישה לעבוד במקום שעושה טוב.

זה יכול להיות בתפקיד, או אפילו באיזה סטארט -אפ, שמתעסק בפתרונות לחינוך או לזקנה, או לאנשים

עם מוגבלויות. היום יש כל כך הרבה דברים שעושים, וכל אחד יכול למצוא את עצמו במקום שעושה טוב.

אלא אם כן, את נמצאת בתפקיד כזה שאת יכולה לעשות טוב בתוך מקום שעושה לא יודעת מה, מנועים.

לי היה נורא ברור שכמו שאמרתי לך קודם, שבגיל 48 מצאתי את הייעוד שלי, כי פתאום הייתי שלמה

עם כל מה שאני עושה. ומה שאני עושה זה לעשות אימפקט ולעשות טוב, זאת השליחות שלי בעולם.

היום אני יודעת שזאת השליחות שלי.

קשה לי להאמין, שמישהו עכשיו יציע לי משכורת עתק לעשות, אני לא יודעת מה, ואני אלך לעשות את זה.

זה לא מתחבר לי. זהו, היום אני כבר במקום אחר. ואני חושבת שאני תמיד אעשה דברים מתוך שליחות.

גילי: את הזכרת קודם את העניין של המחירים. דברי על זה קצת.

תחיה: כשהבנתי שמה שאני רוצה לעשות זה רק להתעסק בקבוצה וזה עניין אותי, הפסקתי לתת הצעות מחיר.

זאת אומרת, התחלתי פשוט להרוויח פחות, עד שהבנתי שאין לי ברירה ואני גם צריכה להרוויח כסף.

ואני חייבת להגיד שזה לא היה בקלות. זאת אומרת, הייתי מעדיפה להרוויח כסף ממשהו אחר.

גילי: את מתכוונת לא להרוויח את הכסף מהמקום שבו את עושה שליחות?

תחיה: זהו, בדיוק התחלתי להגיד. כן, אם הייתי יכולה להרוויח כסף מתוך מקום אחר, הייתי עובדת יותר

בשליחות שלי ופחות גם מנסה למצוא יותר שיתופי פעולה, למשל.

גילי: המשפט הזה קצת דיסוננס מבחינתי. כל מי שעובד מתוך השליחות שלו, לא רוצה להיכנס לתוך הסיפור

הזה של רגע איפה הפרנסה שלי, ואני אקח כסף מאנשים או לא אקח כסף מאנשים. אבל אז, אם אתה עובד

בדבר אחר, אז איפה הזמן לשליחות? זאת אומרת, יש פה דיסוננס.

תחיה: כמו שאני אומרת, אני לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר אחר. כי זה טוב לי, זה מקדם אותי באופן אישי,

וזה מתאים למי שאני, להתעסק בזה. אבל כן, לפעמים אין ברירה ואני גם צריכה להתפרנס.

זה נושא כאוב, כי אני יכולה היום שלם לדבר עם אנשים ואז אני אומרת, וואו, לא קידמתי את ההרצאות שלי,

לא בניתי היום משהו, לא שלחתי הצעת מחיר. זה משהו שאני כל הזמן על התפר הזה.

מצד שני, מה שאני כן יודעת, זה שאם אני עושה משהו, ואני עושה עכשיו איזה שיתוף פעולה ובונה

מועדון משקיעות, אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אולי גם אני אשתתף בקורס הזה, אבל אני עושה את זה

כדי שנשים ילמדו מה לעשות עם הכסף שלהן. וכדי שנשים ידעו שהן יכולות לקחת אחריות על הכסף שלהן,

שזה משהו שמאוד מאוד חשוב לי.

אז בעצם כל עבודה שאני עושה, כל שיתוף פעולה או כל רצון לקדם משהו בקהילה,

אנחנו קוראות לזה WIN WIN WIN. אחד, חברות הקהילה מרוויחות משהו איכותי, אפילו הנחה או הטבה מסוימת, בעל העסק מקבל חשיפה לעסק, ואני גוזרת איזה קופון.

ה – WIN WIN WIN הזה, חייב להיות בכל מקום. וככה אנחנו עובדות, זה חלק מהעניין.

פרופסור דן אריאלי, יש לו איזו הרצאה שהוא נתן בברנינגמן, אני גם חלק מקהילת המידברן בארץ,

ומכירה אותו גם משם. לא מכירה אישית, אבל יש לו סרטון שהוא נמצא בברנינגמן, והוא מדבר,

אני לא זוכרת מה הכותרת, אבל הוא מדבר על הקטע של כסף. מה קורה כשכסף נכנס למשוואה.

אז נגיד שאת נמצאית באיזושהי דרך, ויש לך פאנצ'ר ואת לא יכולה להסתדר לבד. ואת עוצרת אנשים,

ואנשים באים לעזור לך בשמחה. אומרים יאללה בוא נעזור לך. אבל אם את תיגשי למישהו ותגידי לו:

אתה יכול לעזור לי, אני אתן לך 20 שקל? הוא יסתכל עלייך, בשביל 20 שקל אני אלכלך את הידיים?

גם לא בשביל 50 שקל.

גילי: הבנתי… איך העבודה מתוך שליחות משפיעה על היבטים אחרים בחייך?

תחיה:  זה לגמרי חלק אינטגרלי מהחיים שלי. בגלל שאני אומרת לך שזה 24/7, אז אני כמעט תמיד אכנס

לטלפון, אעשה משהו. אז אני לפעמים יותר מדי  מתנתקת, ואני בפנים. זה מאוד משפיע, למשל, על הבן שלי.

מעולם לא עשיתי איתו שיחות יותר מדי על פמיניזם, והוא ילד לגמרי פמיניסט. הוא פשוט שומע את זה.

גילי: דוגמה אישית.

תחיה: לגמרי. אני מאוד משפיעה על הסביבה הקרובה שלי.

אני לפעמים קצת נודניקית, אבל נורא מפריע לי שנשים מדברות על עצמם בלשון זכר.

"אם אתה נכנס לאוטו ואתה…" הלו, דברי על עצמך בלשון אישה. עוד שנייה, תגידי, "כשאתה מקבל מחזור,

ויש לך כאבי תופת, אתה לא יכול לצאת מהבית לבלות", כזה…הדברים הקטנים האלה, זה מאוד מאוד

משפיע עליי. משפיע על הדרך שבה אני כותבת, משפיע על הדרך שבה אני מדברת, לפעמים גם קצת מחנכת.

מודה שאני לא סגורה על זה, אם אני צריכה או לא, אבל זה יוצא לי לפעמים בלי שליטה.

אני גם פחות מתחברת לאנשים שהם פחות מתחברים לערכים האלה. מאוד מאוד מפריע לי שאנשים,

במיוחד נגיד כל הנושא הדתי. אני גם באה ממשפחה דתית, אז יש לי תמיד מה להגיד..

גילי: (צוחקת)

תחיה: על הנושא של נשים בדת ובכלל. אי אפשר שזה לא יהיה שזור. לכל דבר שאני מסתכלת בחיים שלי,

יש לזה השפעה מאוד גדולה.

גילי: מעניין מאוד.

מה הטיפ או הטיפים שאת יכולה לתת למאזינים שמחפשים את השליחות שלהם בקריירה?

תחיה: היום אנחנו אנשי הגם וגם, כולם סלשרים, כמעט כולם, זה הפך להיות חלק מהחיים שלנו.

ואפשר לעשות הכל, זאת אומרת, אני חושבת שאפשר גם לשלב את זה עם עבודה.

זאת אומרת, להבין שאפשר לעשות משהו שהוא…

גילי: שליחות, אבל זה לא חייב להיות עבודה.

תחיה: בדיוק.

גילי: מתוך העבודה.

תחיה: בדיוק, זה יכול להיות כנוסף. ואם אנחנו מחפשים עבודה, באמת, במקום שעושה טוב,

או בתפקיד שעושה טוב, אפשר למצוא את זה. היום ברשתות החברתיות אפשר למצוא את זה מאוד מהר.

אפשר קצת לקרוא עיתונים כלכליים, אפשר לעקוב אחרי כל מיני מגמות, באמת יש אין סוף לידים לדבר הזה,

איך אפשר למצוא. אצלנו בקהילה יש כמה פוסטים כאלה, ונשים מציעות אחת לשנייה משרות במקומות

שעושים טוב.

המגבלה היחידה היא שהרבה פעמים לעבוד במקום שעושה טוב, זה לוקח אותנו לעולם העמותות

ששם אנחנו גם מתפרנסים פחות טוב. ואם אני כבר מקדמת נשים אז אני פחות אוהבת שמציעים עבודות

בעמותות שהם בשכר מאוד נמוך.

הרבה פעמים מציעים לי לפרסם לנשים, ואני ישר שואלת שכר. אם זה פחות מהמינימום שאני מאפשרת

בקהילה, אז אני לא מאשרת. הם אומרים לי, אבל זה נורא מתאים. זה מתאים לאנשים, זה לא מתאים לי.

אני רוצה שנשים ירוויחו יותר. אז יש לי את הקו האדום, וצריך לדעת את זה.

גילי: כל הכבוד לך על ההקפדה הזאת, על השכר.

תחיה: כן.

גילי: כי הנשים עצמן לא בהכרח מקפידות. בגלל זה אני אומרת את זה.

תחיה: אני יודעת, ולכן זה חשוב לי. אז אני לא מאשרת. דברים מגיעים אלינו כל הזמן, הטרנדים, השינויים.

עכשיו, השוק פסיכי לגמרי, וצריך לאזן את הדברים.

וכן, עדיין הדרישה רק גודלת וגודלת. אגב, גם אצל גברים וגם אצל נשים, לעשות משהו עם משמעות.

פתאום החיים נהיו יקרים, נהיו גם קצת קצרים. אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, לא במפה הפוליטית

ולא בפן של המלחמה. וזו תקופה לא פשוטה, אבל אני חושבת שזה אפשרי לגמרי. צריך פשוט לדעת

איפה לחפש. צריך לדעת אולי לקחת את האפשרות להתנדב איפשהו ולעשות משהו אחר כדי באמת

לעבוד בשליחות שלנו, זו התקופה. אני חושבת שעכשיו זה זמן ממש ממש טוב.

גילי: ומה התוכניות להמשך?

תחיה: יש לי מלא תוכניות, שכולן כמובן קשורות בפורום. גם קצת בי עצמי, כי נורא בא לי להרצות יותר.

יש לי את זה. אנשים מאוד אוהבים את ההרצאות שלי. אני מדברת בגובה העיניים, לא נצמדת, את יודעת,

למצגות. אני מדברת באופן חופשי. כמעט על כל דבר ששואלים אותי, אין לי בעיה לדבר, ויש לי הרבה מה לתת.

אם זה לדבר על גיל המעבר, למשל, יש לי הרצאה מאוד מוצלחת על העניין הזה. על מה אנחנו עושות,

לא בקטע הפיזי, בקטע שבו אנחנו כבר בעלות ניסיון, אבל פתאום קשה לנו המצב.

ואני מדברת על נטוורקינג, ויש לי הרצאות על דמויות מופת נשיות: ‫דונה גרציה, המשוררת זלדה ‫

שאני עובדת על זה במקביל. ‫לא יודעת, בא לי, ‫זה לאו דווקא קשור לפורום, ‫אבל בא לי להרצות ‫גם על

דמויות מופת נשיות. אני רוצה לפתוח ‫מועדון משקיעות בקבוצה. ‫שנשים ישקיעו כסף ביחד, ילמדו להשקיע

כסף. ‫עשינו את זה בעבר, ‫רק את הקורס השקעות, ‫אני רוצה לקחת את זה ‫עוד שלב קדימה. ‫

אני נורא חושבת שצריך ‫פרויקט מנטורינג בקהילה, ‫אבל זה דברים שלוקחים קצת זמן ‫כי אני מחפשת

לזה חסויות ‫ואת השילוב הנכון ואת המקום הנכון. ‫שבערכים שלו מאוד מתחבר אלינו. ‫

אני לא אלך למקום שבו יש אמירות שוביניסטיות או אלף ואחד דברים אחרים.

שוב, עולם ערכים שלא בא לי טוב, זה לא יקרה.

אבל יש לי מלא רשימות של דברים שאני רוצה לעשות. נראה.

גילי: מגניב.

תודה רבה על השיחה!

תחיה: בכיף.

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.  

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא!

~מוזיקת סיום~