איך עושים את זה קל יותר? קריירה ופלייפולנס

אסף גון

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את אסף גון

איש קריאייטיב וחינוך שנים רבות, החי בעולם המפגיש בין הנחיה, הכשרה וליווי צוותי חינוך ומטות בגיל הרך ובבתי הספר, לבין פיתוח והמצאה של משחקים, צעצועים ושפת פלייפולנס.

איש המכון הדמוקרטי וילדותא, המעביר השתלמויות וסדנאות בארגונים, חברות ומרכזי פסג"ה ומנסה לגדל כמה שיותר חיוכים על אנשים.

אפשר להנות מתכנים נוספים של אסף גון בקישורים הבאים »

לקבוצת LOST AND FOUND  »

הזמנה לקבוצת הוואטסאפ פלייפולנס לייף:

 

 

רוצים לדבר איתי 

נייד: 0525949416

מייל: [email protected] 

 

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם אסף גון

פתיח~ 
נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.
אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.
אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.
ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את אסף גון, איש קריאייטיב וחינוך שנים רבות.
הוא חי בעולם המפגיש בין הנחיה, הכשרה וליווי צוותי חינוך ומטות בגיל הרך ובבתי הספר, לבין פיתוח והמצאה של משחקים, צעצועים ושפת פלייפולנס.
איש המכון הדמוקרטי וילדותא, המעביר השתלמויות וסדנאות בארגונים, חברות ומרכזי פסג"ה ומנסה לגדל כמה שיותר חיוכים על פניהם של האנשים.


אנחנו מדברים על פלייפולנס וקריירה:
מה זה בכלל פלייפולנס?
האם צריכים כישורים מיוחדים כדי לעשות פלייפולנס?
איך אפשר לשלב פלייפולנס בסיטואציות שונות שקשורות לעבודה?
על הדרך המקצועית שלו
וכמובן טיפ עבורכם המאזינים,


סיומת לפתיח:
אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~


גילי: שלום אסף גון.

אסף: אהלן.

גילי: קודם כל, ברוך הבא למחילת הארנב!

אסף: תודה רבה

גילי: אנחנו נפגשים כדי לדבר על קריירה ופלייפולנס, אבל לפני שנתחיל, ספר בבקשה בכמה מילים מי זה אסף גון.

אסף: וואו, זו תמיד שאלה שאתה מתכונן אליה, אבל אתה אף פעם לא באמת מוכן אליה.
היום בבוקר הייתה לי שיחה עם מישהי בקשר לעבודה. היא אמרה לי שהיא קמה כל יום בחמש בבוקר והיא תשמח להתחיל איתי את הבוקר כי אני גורם לה לחייך.
אני חושב שהרבה פעמים כשאנשים אומרים אסף גון, או כשאני מנסה להגיד לעצמי אסף גון, אני מעלה חיוך על הפנים.
כלומר המטרה שלי והרצון שלי ומה שאני מביא איתי, זה איזשהו סוג של רוח שטות. אני מאוד אוהב לעשות את זה, אני מאוד אוהב להיות אדם מצחיק וספונטני.

אני גם אדם שהוא המון לב. החשיבה שלי באה ממקום של הלב. גם מהמקום הקוגניטיבי, אבל בעיקר מהלב.
אני מאוד אוהב להרגיש סיטואציה, להבין סיטואציה, לא דרך הראש אלא דרך הלב ומשם לפעול.

אני אבא גאה מאוד לשלושה ילדים. הרבה שנים נשוי באושר סך הכל, יש רגעים שיותר, יש רגעים שפחות אבל כמו כולם אני חושב…
אדם שכל הזמן רוצה לעשות, כל הזמן בעשייה, כל הזמן הגלגלים עובדים וחושבים על עוד רעיונות, על עוד דברים לעשות.

אני מסתכל על הלו"ז של השבוע שלי עכשיו ואני אומר: כמה דברים יש לי פה שלא קשורים לעבודה הספציפית שלי, אבל קשורים לעוד אלף ואחת העבודות.

גילי: מה זה אצלך נקרא עבודה? מה אתה עושה כשאתה הולך לעבודה?

אסף: מה אני עושה כשאני הולך לעבודה? זאת שאלה נהדרת!

גילי: מה אתה זאת העבודה שלך?

אסף: בפועל, ברשמי, בשחור על גבי לבן? העבודה שלי היא במכון הדמוקרטי. אני מלווה תהליכים חינוכיים. היא בילדותא – הארגון שאני שותף בהקמתו ובצעדיו הראשונים ואני מנחה סדנאות ומפגשים שקשורים לתחום הפלייפולנס.

אבל העבודה אצלי קורית כל הזמן!
כל הזמן יש הזדמנויות, אני כל הזמן מציע את עצמי לעשות עוד משהו. העבודה היא כל הזמן באיזשהי התפתחות, איזו שהיא הולדה ותולדה של דברים חדשים.

גילי: אנחנו אומרים כל הזמן פלייפולנס, בוא נסביר מה זה פלייפולנס.

אסף: בהגדרה פלייפולנס זה רוח שטות. זה רוח הנעה, זו התנהגות שאמורה להקליל דברים.
פלייפולנס יכול להגיע בווריאציות שונות. הוא יכול להיות רציני יותר או פחות, הוא יכול להיות מעמיק יותר או מעמיק פחות, אבל זה חלק מהפלייפולנס. הוא משפיע על התחושות שלנו, על ההתנהגות שלנו, יוצר לנו חיבורים חדשים, עוזר לנו להתמודד עם סיטואציות.
הרבה פעמים פלייפולנס בא במקומות קשים והוא לא אמור לפתור סיטואציה, הוא אמור לתת לה זווית חדשה ושונה על איך להסתכל על זה. פלייפולנס זה מקום שבו לא אכפת לך אם הצלחת או לא הצלחת, התהליך זה מה שחשוב.

אני הרבה פעמים עושה את התרגיל הזה עם קבוצות שאני עובד איתם. אני מבקש מהם ליצור מטוס מנייר. כולם יוצרים מטוס, נורא רציניים ומלמדים, ואני פשוט לוקח חתיכת נייר ומקמט אותה לגוש נייר. אני אומר להם: "חברים, הגדרות הם לא חלק מפלייפולנס. אתם יצרתם מטוס, גם אני יצרתי מטוס".
"אבל זה לא מטוס, זה חתיכת נייר מקומט…" אז אני אומר להם: "לא. זה יעוף קדימה? זה יהיה באוויר? זה טס? נהדר! מה צריך יותר מזה?" המטרה היא לשבור פרדיגמות שקיימות ולראות איך אני יוצא מהם למקומות חדשים.

גילי: אבל לא התחלת מפלייפולנס. ספר איך התחלת.

אסף: התחלתי הכי רחוק מפלייפולנס, הייתי ילד מבוגר.
הייתי ילד שמסתכל על כל דבר בצורה מאוד רצינית, שתוהה מה יגידו לו אם הוא יקח חלק, או אם ישתתף. איך זה ייראה, ומה פתאום להתנהג בצורה שטותית כי איך זה יתפס.

ועם השנים הפכתי להיות ילד. הרשיתי לעצמי להיות הרבה יותר להיות משוחרר ולהגיד מה שאני חושב, ולהביא את רוח החיוך והשטות ולא לפחד מהצלחות. גדלתי לתוך עולם הפלייפולנס.

גילי: מה גרם לך לעשות את השינוי הזה?

אסף: אני חושב שהעבודה היא שגרמה לי לעשות את השינוי.

כמו שאמרתי התחלתי ממקום רציני, אבל תמיד חשבתי לעבוד בעולם הפירסום, בעולם הקריאייטיב, הרגשתי שיש לי את זה.
למדתי פירסום בחו"ל וכשחזרתי לפה הלכתי ללמוד קופירייטינג. ואז נכנסתי לעולם הפירסום ובעולם הפירסום הבנתי שאתה חייב להיות סוג של פלייפולנס כדי להצליח.
הרבה פעמים קיבלנו בריף בעבודה, היינו צריכים למצוא שם למשהו, לייצר תשדיר פרסומת, אם זה סרט, אם זה רדיו. במצב כזה אתה עובד עם בן או בת זוג, אם אתה קופירייטר אז סביר להניח שיש ארט שיושב איתך והמטרה היא פשוט לזרוק רעיונות ולמצוא את הרעיון המתאים לבריף הזה. אז אם אתה תשמור את הרעיונות אצלך ותפחד להגיד רעיונות כי הם נראים לך טיפשיים או לא רציניים, ולא מספיק מעמיקים, הדברים לא יתקדמו. אנחנו נישאר במעגל הראשון של היצירתיות.
אבל יכול להיות שמשהו שאני אגיד, או משהו שהשותף או השותפה שלי יגידו, פתאום יפתח לנו עולם חדש ויזרוק אותנו למקום אחר.

שם גיליתי את היכולת להביא את הפלייפולנס שלי החוצה. זה גם היה תהליך שלא קרה מיד, אבל הבנתי כמה זה חשוב ומה זה עושה. ראיתי גם מה זה עושה לי.

גילי: באיזה גיל זה היה?

אסף: 27-28, אבל כבר אחרי בית ספר וכאדם מבוגר יותר, הפלייפולנס נכנס והפך מאוד מרכזי בחיי.

גילי: תן דוגמה.

אסף: בצבא הייתי ביחידת ההסרטה. עשינו סרטים לכל מיני ערבי יחידה מאוד גדולים. באיזשהו שלב היינו השותף שלי ואני בשיח עם ארז טל בתחילת ערוץ 2 ליצירת סדרה שנקראה "אנשי הרמטכ"ל" שבסוף לא יצאה לפועל, אבל עבדנו עליה.

איפה עוד זה נכנס?

גילי: כן

אסף: בתוך תהליכים שהייתי שותף בהם, בבית, בזוגיות, בכל מיני מקומות. בעצם הפלייפולנס תפס מקום הרבה יותר משמעותי והתחיל להיות חלק הרבה יותר מסיבי ממי שאני.

גילי: השם הזה "פלייפולנס" זה משהו שהיה קיים קודם? או שם שאתה המצאת?

אסף: ההיכרות הראשונה שלי עם נושא הפלייפולנס התחילה במכון הדמוקרטי. אני עזרתי לעשות הפעלות, אירועים וכל מיני דברים נוספים. באיזשהו שלב המכון הביא כל מיני סדרות מחו"ל. בין היתר, סדנה של בחור הולנדי שעסקה בפלייפולנס. שם לראשונה גיליתי את הפלייפולנס בשם האמיתי שלו, ביסודות שהוא מביא, בשיטת העבודה, ובדרכי העבודה שלו.

אני יכול להגיד שלקחתי משם דברים, אבל לא את הכל. אני ממשיך ומפתח את הפלייפולנס שלי. יש בו מהדברים הברורים, אבל יש בו גם מהדברים שהם לגמרי אסף. שם נחשפתי לזה, שם גם התלהבתי מהפלייפולנס. שם גם היו איתי אנשים שאמרו לי: "אבל זה מה שאתה עושה, לא?"
אז לגמרי… ואז התחלתי לחקור את זה יותר לעומק. קראתי ספרים, ראיתי סרטונים.
בשלב שבו למדתי עיצוב ופיתוח משחקים וצעצועים נתקלתי בפלייפולנס עוד פעם.

גילי: תעשה לי קצת סדר: היית בצבא, נסעת ללמוד פירסום בחו"ל.

אסף: נכון.

גילי: חזרת לארץ, מה עשית?

אסף: התחלתי לעבוד בעולמות השיווק. הייתי מתכנן מדיה שנים רבות.

גילי: מה זה מתכנן מדיה?

אסף: החברה נותנת תקציב, אתה צריך לחלק את התקציב שלה ולראות באיזה שידורים או באיזה זמן הפרסומות שלה יעלו בטלוויזיה, באיזה ערוצים, באיזה תוכניות. לאיזה תוכניות יש רייטינג יותר גבוה, לאיזה תוכניות יש רייטינג יותר נמוך. בעצם לעשות חלוקה של התקציב, וגם להציג להם את זה.

אחרי כשנתיים שלוש היתה הזדמנות, הלכתי ללמוד קופירייטינג.

גילי: איפה?

אסף: אצל תרצה גרנות. בזמנו היא הייתה סוג של גורו. היא נפטרה לפני כעשר שנים נדמה לי . די מהר יחסית נכנסתי לאחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ: יהושוע BWA והתחלתי לעבוד כקופי.

גילי: כמה זמן עשית קופי?

אסף: אני חושב שמעולם לא הפסקתי לעשות קופי. תמיד מבקשים ממני רעיון לשם, רעיון לסרטון ודברים נוספים, אבל בצורה הטהורה שלו עבדתי 10 או 12 שנה.

גילי: למה עזבת את עולם הפירסום?

אסף: באיזשהו שלב הבנתי שכמה שהעולם הזה הוא יצירתי, הוא גם עולם נורא מניפולטיבי. ובמשרדי הפרסום זה לא הקריאייטיב הטהור שאליו השתוקקתי.
שמתי לב שזה לא עושה לי טוב. הרגשתי שזה לא מאפשר לי להיות איש הקריאייטיב שהייתי רוצה להיות והאדם השמח והמאושר שהייתי רוצה להיות, ויצאתי משם.

התחברתי מאוד לנושא של ילדים. היו לי כבר ילדים משלי ואמרו לי כל הזמן: "איזה נפלא אתה עם ילדים, כמה סבלנות יש לך, איך הם הולכים אחריך לכל מקום."
אם יש מישהו שהוא אדם יצירתי טהור זה ילדים, וזה המקום שאני רוצה להיות בו.

במקביל הגיעה לידיי הזדמנות, נפתחה לי דלת לעולם הפיתוח וההמצאה של צעצועים ומשחקים. אז בו-זמנית למדתי גם בסמינר הקיבוצים וגם בשנקר, לימודי חוץ, וראיתי את הדברים האלה מתחברים.

גילי: באיזה גיל זה היה?

אסף: בגיל 37 או 38. זו היתה צומת בחיים שלי שאמרתי רגע, תעשה משהו אחר.

כבן מזל גדי, לפחות אז, הייתי בודק לפני שאני נכנס לתחום כלשהו, אז כשהתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים הלכתי לעבוד בצהרון גדול בתל אביב. רצה הגורל ומי שניהלה את הצהרון היתה מישהי שעבדה מולי בעבר באחד ממשרדי הפירסום, והיא שמחה לקבל אותי.

וזה היה נפלא! הפכתי להיות סוג של סגן שלה.
התחלתי להסביר כל מיני דברים, להביא דברים לקבוצות ולמנחים שהיא העסיקה שם. רגע לפתוח להם את הראש ולהראות להם איך אפשר לחשוב על הדברים בצורה אחרת.

אז הקריאייטיב כל הזמן, כמו שאמרתי, צעד איתי ולידי.

גילי: בן כמה אתה היום?

אסף: היום אני נושק ל-50. לאחרונה אמרו לי אל תגיד 50, תגיד 49. אז אני בן 49 אבל מרגיש שאני הופך יותר ויותר לילד.

גילי: אוקיי, ומהשלב הזה?

אסף: המשכתי להעמיק בנושא הפלייפולנס.
סיימתי את הלימודים, ומנהל הלימודים שלי בסמינר הקיבוצים אמר לי: "אני צריך דמות כמוך אצלנו במכון". הוא עבד במכון הדמוקרטי בגיל הרך, אז נכנסתי למכון הדמוקרטי והתחלתי להביא את האדוות שלי.
אם זה בדרך שהנחיתי תהליכים, אם זה בדרך שבה אני עובד מול מטות של עיריות או של יישובים.
לאט לאט התפתח גם הנושא של פיתוח משחקים וצעצועים.
אחת לשנה אני נוהג לטוס לחו"ל לירידים הגדולים בנינרברג או בניו יורק. אנחנו נוסעים עם מזוודה מלאה ברעיונות ולב מלא באופטימיות. קובעים לנו מרתון של פגישות: בדרך כלל זה שלושה, שלושה וחצי ימים של עד 22 פגישות, ואתה מתזז כל היום, רץ מפגישה לפגישה.

גילי: אתם מציעים צעצועים או משחקים למכירה?

אסף: אנחנו מציגים רעיונות שלנו בתקווה שחברה שאוהבת תגיד רוצה אני, ואז בעצם מקבלים אחוזים. קטנים, אבל אחוזים. החברה קונה מאיתנו את הרעיון ומפתחת את זה הלאה. היא יכולה לשלב אותנו בתהליך או להחליט שלא.

זה תהליך שצריך בו עור של פיל, כי יכולות להיות לך שבע, שמונה פגישות באותו יום ובשלוש, ארבע פגישות הראשונות אמרו לך: " לא. מה הרעיון הזה? מה אתה עושה איתו? ראינו כבר כאלה.." ולכל פגישה אתה צריך לבוא עם אותה התלהבות ורצון למכור את הרעיון שלך.
זה מאוד מתיש אבל זה גם מאוד מהנה.

אני עוסק בתחום כבר 9 שנים. הוצאנו שלושה משחקים, אחד לצערי חזר בתקופת הקורונה. ובוטל, אבל יש לנו מגירות מלאות ברעיונות, ואנחנו כל הזמן ממשיכים לפתח הלאה.
אני חושב שזה העיקר בסופו של דבר. הדבר שאני הכי לוקח מהתהליך זה את הקטע של המצאה ופיתוח.
הרי להתעשר מזה אני כנראה לא אתעשר, אבל להנות מזה ,להנות מהפיתוח, ללכת לפלייטסטים, לבדוק את המוצרים אצל ילדים, אצל אנשים מבוגרים, לראות את התגובות, זה מה שממלא אותי. זה ה- JOY הזה, האושר הריגעי הזה שנותן לי עוד אנרגיות להמשיך קדימה ולעשות עוד דברים.

גילי: האם צריך יכולות וכישורים מסוימים כדי לעשות פלייפולנס?

אסף: כן ולא.
זה קצת מחזיר אותי לדיון המעמיק האם אנשים נולדים כאנשים יצירתיים או מפתחים את היצירתיות שלהם?
אני מאוד מאמין שהפלייפולנס נמצא כמעט בכל דבר שאתה עושה.
גם אם הכישרון הכי גדול שלך הוא לשרוף עוגיות, שבעיניי זה סוג של פלייפולנס, אף אחד לא עושה את זה יותר טוב ממך ואת אלופה בלשרוף עוגיות.
אני חושב שאם אנחנו נאפשר לעצמנו להבין שפלייפולנס נמצא בכל מקום, אנחנו גם נוריד משהו מהקיבעון שלנו יש בלהגדיר מה זה יצירתיות ומה זה פלייפולנס.

זה לא אומר שאני כרגע צריך לרכב על חד-אופן ולעשות juggling באוויר, או להיות סטנדאפיסט מצליח וכל פעם להיות השוס של הערב. פלייפולנס בא במקומות הקטנים.
ככל שנלמד לעשות את זה או להתנסות בזה, זה ילך ויתפתח אצלנו.
וזה יתפתח ברמה שזה יאפשר לעשות את זה יותר. הרי כולנו לפעמים עומדים ומזמזמים איזשהו שיר, או נופל לנו עוגיה על הרצפה ואנחנו אומרים: "אוקיי, חוק ה- 5 שניות" ומרימים ואוכלים. אנחנו כל הזמן באיזשהו סוג של רוח שטות או רוח שהיא יותר מקלילה.
גם בסיטואציות זוגיות אנחנו לפעמים בהתמודדות עם קשיים מסוימים, ואפשר לבחור בהסתכלות על זה בצורה מצחיקה ויותר מחויכת.

לשאלתך המקורית, אני חושב שפלייפולנס אפשר ללמוד לעשות. צריך את האומץ להתנסות בזה.
דיברתי עם מישהו שאני מכיר על הגשמת חלומות והוא התבלבל בלשונו ואמר "הגמשת חלומות", ולקחתי את הדבר הזה, כי אני חושב שכמו חלומות שכדי להגשים אותם צריך להגמיש אותם, גם כדי להתנסות בפלייפולנס אני יכול לעשות משהו נורא קטן ולהגמיש את הדבר הזה.

אני לא צריך לסגור אולם קרקס, אני לא צריך לסגור מטס. זה יכול להיות משהו נורא קטן. זה עשה לי טוב? זה גרם למישהו לחייך? זה לגמרי פלייפולנס.

גילי: כי אתה פלייפולנס בנשמה, אבל רוב האנשים, כמוני למשל, הם כבדים קצת.
איך בן אדם שקם בבוקר ולא כיף לו ללכת לעבודה, איך הוא עושה פלייפולנס בעבודה?

אסף: זה לא קל להיות איש פלייפולנס. גם לי לקח הרבה מאוד זמן להפוך להיות איש פלייפולנס.
אבל בעיני מה שקל זה להתנסות בפלייפולנס. גם בעולם העבודה צריך להתחיל בדברים הקטנים, גם אם הם כרגע ברמה האישית.
אני אתן דוגמה: אני לא אוהב ללכת לעבודה בבוקר. מה הדבר שאעשה שיגרום לי ללכת לעבודה, ומה הפלייפולנס שאני יכול להכניס פנימה.

גילי: מצויין! זה בדיוק מה שרציתי לשאול, נתחיל מהבוקר.

אסף: זה יכול להיות בקפה שאני מכין לי. אני אעשה אותו יותר מתוק, כי היום שלי בדרך כלל מר ולא טעים. אז אני אלך עם עודף סוכר לעבודה.

גילי: רגע, בוא נלך צעד אחורה: איך אני קם בבוקר?
לא בא לי, אני לא אוהב לקום מוקדם בבוקר? יש לי אחד כזה…

אסף: זו גם שאלה, איך אני קם בבוקר?
ואני חושב שזה גם תלוי בהגדרות, איך אני מגדיר לעצמי את הקימה בבוקר. יכול להיות שדרך הגדרה של איך זה נראה, אני אוכל יותר לעשות פלייפולנס.

אולי אני מחליט שאני קם בבוקר או מישהו מעיר אותי בבוקר עם השיר שאני הכי לא אוהב, או השיר שאני הכי אוהב.
יש אפליקציה שמעירה אותך בבוקר. אתה נותן את פרטי חשבון האשראי שלך. אם היא לא הצליחה להעיר אותך וניתקת, היא תורמת את הסכום שהחלטת עליו מראש, לאחד הארגונים שבחרת, או אחד הארגונים שאתה לא אוהב. המטרה היא שהשעון של האפליקציה צלצל ואתה לא התעוררת ולחצת על "השהה" או "בטל", נתרם סכום של 2 דולר, 3 דולר לאירגון שאתה החלטת עליו מראש. בעיניי זה סוג של פלייפולנס, זו דרך איך לקום בבוקר.

בהמון סטארט-אפים אנשים מגיעים יחסית מאוחר לעבודה. ב- WIX פתחו בבוקר בופה מהשעה 7:00 בבוקר עד 9:00 או 10:00 והוא חינם, מי שמגיע יכול לאכול.
זה סוג של פלייפולנס. הם לא הכריחו ולא כפו על אף אחד, לא אמרו: "למה אתה מגיע מאוחר". הם פתחו מששהו שאם תגיע יותר מוקדם אתה תרוויח ממנו, אם לא הגעת אתה כנראה לא תהנה או שתצטרך לשלם על האוכל שלך. זו בעיני דוגמה קטנה לדרך שבה אתה יכול להשיג דברים דרך פלייפולנס.

יכולות להיות עוד 1,001 דרכים נוספות:
זה יכול להיות אמא ואבא שבאים ומפעילים מוזיקה בחדר שלך, מישהו שמשפריץ עליך עם אקדח מים. זה יכול להיות בלון שיש לי בחדר וכל פעם שאני קם בבוקר אני אתן לו רגע מכה ואוציא עצבים לקראת העבודה, או שאני לוקח סיכה ומפוצץ כל פעם בלון. או בכלל בלון שאני ממלא באוויר של כל האנרגיות הפחות טובות שקורות לי בעבודה.

אולי אני בכלל בוחר בבוקר בוויז את הנתיב הכי ארוך לעבודה? כדי להגיע כמה שיותר מאוחר לעבודה? בעיניי זה סוג של פלייפולנס: אני לא רוצה להגיע מוקדם, אני רוצה להגיע הכי מאוחר שאפשר.

גילי: השאלה הבאה שרציתי לשאול: כבר קמתי, כבר התארגנתי, אני באה לצאת ואני תקועה בפקקים. אחד הדברים המעייפים והקשים יאמרו חלק מהאנשים. מה לעשות?

אסף: אני רוצה להגיד שוב, אמרתי את זה בהתחלה: פלייפולנס לא אמור לפתור בעיות. הוא אמור לתת להם נקודת מבט אחרת. זה שאני כרגע בפקקים ואני אדם הכי פלייפולנס בעולם, עדיין לא יעלים את הפקקים. אבל אם אני אסתכל עליהם בצורה אחרת, זה מאוד יכול לעזור לי.

לדוגמה: אני עושה לי רשימה באוטו של ירקות או פירות שאני לא אוהב, וכל פעם שמישהו חותך אותי בכביש, במקום לקלל אותו בשפה לא הולמת אני צועק שם של ירק, למשל פטרוזיליה, ואני אומר: "יא חתיכת פטרוזיליה, או קישוא", אני כבר לוקח את המקום הזה למקום יותר מחויך.

אולי אני מחפש אנשים שמחטטים באף במהלך הנסיעה בבוקר, אולי אני מסתכל על רכבים שיש להם יותר מכות מהרכב שלי, אולי על רכבים שהייתי רוצה להחליף עם הרכב שלי. אני עדיין בפקק, אבל אני מאפשר לעצמי להסתכל על הדברים בצורה אחרת.

כשהיינו ילדים, כשהיינו נוסעים באוטו עם ההורים, אני זוכר שהיינו משחקים בכל מיני משחקים: למצוא רכבים בצבע צהוב, למצוא רכבים מסוג מסוים, להסתכל על מספר הלוחית של המכוניות ולנסות לחבר את המספרים שיגיעו ל- 100. עשינו כל מיני פעולות שהביאו לנו איזשהו חיוך במהלך הנסיעה.

אני חושב שכל אחד יכול לקחת את הדבר הזה לעולם שלו. אם אני אוהב לשיר אז אני אשיר באוטו. לא פעם אני נתקל באנשים שזזים באוטו במהלך הנסיעה.
אם אני הזייפן הכי גדול בעולם, אז אני עדיין אשיר באוטו ואני אפילו אפתח את החלון כדי שגם אחרים SO COLD "יהנו" מהזיופים שלי.

אני יכול לנהל את השיחות הכי מבאסות בבוקר, כי אני גם ככה תקוע וגם ככה המצב על הפנים.

הפלייפולנס אתה יכול ללכת להמון מקומות. את הנסיעה באוטו אין לנו דרך לפתור, אבל יש לנו המון דרכים להסתכל עליה בצורה אחרת.

אנחנו גם לפעמים עושים את זה: כשהוויז אומר לנו שנגיע עוד 20 דקות ואז אנחנו אומרים: "נראה לך? אני אגיע ב- 18 דקות או ב- 19 דקות", והנה כבר התחלנו איזושהי תחרות שהכניסה לתוך הנסיעה עוד עניין, עוד התמודדות, עוד אתגר.

אלה הדברים שבעצם הופכים את הנסיעה שלנו להיות קצת יותר טובה. ואני אשים גם כוכבית ואומר שלפעמים הנסיעה מבאסת ולא נעימה ולא משנה מה תעשה. פלייפולנס מאפשר פניות, הוא מאפשר לנו לראות את ההזדמנויות.

גילי: אז בוא נלך עוד צעד. שרדנו את הבוקר, את הפקקים, הגענו לעבודה. תן לנו רעיונות נחמדים לכל מיני מצבים שמעצבנים אותנו בעבודה.

אסף: אני רוצה להגיד משהו לגבי עבודה בכלל, אני עובד הרבה גם עם נשות ואנשי חינוך ומדבר איתם על פלייפולנס, ואני תמיד מזהה שאני מדבר עם שני אנשים שונים: יש את האדם שמגיע לעבודה/לגן או לבית ספר, ויש את האדם שבבית בפרטיות שלו, שיושב עם נעל בית מצחיקה, או החליט שהוא טובל את התה שלו עם ביסלי, או שר לעצמו שירים או רואה תוכניות הזויות או מוזרות.

ויש את האדם שמגיע לעבודה שחייב להיות רציני, איך יסתכלו עליו אם הוא יהיה טיפה יותר מחוייך. ואני הרבה פעמים רוצה להגיד בוא נעלים את ההבדל הזה, אנחנו אדם שלם. והאדם השלם הזה מבחינתי גם צריך לבוא איתך לעבודה: אם אתה אדם שחייב מוזיקה ביומיום שלך זה חייב להיות בעבודה שלך.
אם אתה אדם שאוהב לאכול ברעש, אתה יכול לסגור את הדלת ולאכול ברעש. אפילו להגיד לשותף שלך לחדר: "תקשיב, במהלך היום בוא נבחר ביחד מתי אנחנו עושים חמש דקות של רעש מכוון בחדר. אני אוכל את הדבר שלי ואתה תתקשר לכלב שלך ותיתן לו לנבוח או או כל דבר אחר, ואנחנו נעשה את הדבר המשותף הזה".
אני חושב שאם אנחנו מכניסים אווירה יותר קלילה בעבודה, זה נורא יעזור לנו.

אני רואה הרבה בחברות הייטק שהם רוצות להפוך את המקום לנורא כיף, אז הן מכניסות שולחנות פינג-פונג, שולחנות סנוקר. בעיניי זה לא פלייפולנס, זה כלוב של זהב. זה המקום שבו אתה אומר: "וואלה הציעו לי המון דברים ואני יכול להשתמש בהם", אני יודע שבשנים האחרונות אנשים פחות אומרים למקומות עבודה "אני רוצה להישאר עד 18:00, לא רוצה להישאר עד 20:00, אין צורך בשולחן פינג פונג. אם אני ארצה לשחק פינג פונג, אני אשחק עם חברים מחוץ למשרד או בפארק. תנו לי לעבוד, אל תשימו לי כל מיני דברים שיגרמו לי להיות פה יותר זמן".

פלייפולנס מביא התנהגות או דרך חיים שהיא יותר מחוייכת. למשל, לפני שאנחנו יורדים לארוחת צהריים במשרד, אנחנו מהמרים בינינו כמה אנשים יהיו איתנו במעלית כשנרד, או לאן אנשים הלכו לאכול צהריים, או מי הכי התבאס מארוחת הצהריים שלו. אנחנו יכולים לקחת את זה לכל מיני מקומות.

אני חושב שגם בשיחות של משובים בעבודה אפשר לגמרי להכניס פלייפולנס.
לדוגמה: את העובד המצטיין החודשי שלנו לצייר בשלוש דקות, במקום לשים תמונה מהפייסבוק או מקום אחר. לצייר ציור של ילד: ראש, שתי רגליים, ושתי ידיים. זה רועי כסלו שהוא עובד החודש. עצם זה שאנחנו נראה את הציור, סליחה, המפגר של רועי כיסלו זה כבר יכניס לנו איזשהו חיוך אחר.
עצם זה שנראה צוות ההנהלה שלנו מאוייר או מצוייר לא בצורה של סוג של מיליון דולר, לא מאוד יפה, מאוד מפונפן, יגרום לנו להרגיש שהמקום לוקח את עצמו טיפה פחות ברצינות וזה נורא יעזור לנו.

גילי: האם אתה מצליח לעשות פלייפולנס, לא יודעת אם כל הזמן, אבל אולי במקומות היותר קשים?

אסף: אני לא עושה פלייפולנס כל הזמן, כי נראה לי לא מתאים, צריך לדעת איפה, מתי ואיך.
זה גם לא פשוט. אם אנחנו מדברים על דברים יותר קשים אז אני משתדל.
זה לא תמיד עובד לי, אבל יש מקרים שכן.
אני יכול לספר שלפני כ-שבעה שמונה חודשים עברתי ניתוח לב, משהו שלא היה מתוכנן.
אני לא אוהב בתי חולים אז זה היקשה עוד יותר על התהליך. אני גם לא משתגע על פסיכולוגיים, אז גם לא הלכתי לפסיכולוג.
כתבתי מחזה. הגשתי אותו כ"קול קורא" בצוותא. מחזה קצר. המחזה מספר על אדם פחות או יותר בגילי, שהלב שלו החליט להפסיק לעבוד כמו שצריך וצריך לעשות ניתוח לב.
אז הוא מחליט להעניש אותו על ידי כך שהוא מזמין לו אוכל משליחים של WOLT ומתפתח דיון עם השליחים: איפה הלב יכול לאכול ואיפה לא, האם הלב אשם במה שקרה פה כרגע, הכל תוך כדי הכחשה שהשליחים הם פסיכולוגים, אבל בעצם הפכתי אותם לסוג של פסיכולוגים. וזה עזר לי והיה מן סוג של פלייפולנס.
ואני לא מתיימר להיות מחזאי. אני אדם שאוהב לכתוב, ויכול לכתוב. זה בטח לא היה מושלם, תמיד היה מקום לשיפור. אבל לקרוא את זה ולתת לאנשים אחרים לקרוא את זה, איפשר לי להתמודד בצורה אחרת עם הדבר הלא פשוט הזה שנקרא ניתוח לב.

אחר כך העליתי את זה בפייסבוק והזמנתי אנשים שנמצאים לפני אירועים קשים או התמודדויות קשות לעשות שימוש בדבר הזה, ולנצל את זה כדי להסתכל על הדברים בצורה קצת יותר מחוייכת.

אז כן, יש מקומות שאני מצליח, יש גם מקומות שלא.

גילי: צוותא העלו את המחזה?

אסף: לצערי לא, אבל בעיניי זה לא היה העיקר אם הוא התקבל או לא. היה חשוב לי התהליך שעשיתי. עם מלא מלא צחוק והומור שחור שהכנסתי לתוך המחזה.
זה מה שעזר לי להתמודד עם הפחד והלחץ לקראת בצורה אחרת .

גילי: מה התוכניות שלך לעתיד?

אסף: הייתי רוצה להשפיע בתוך בתי חולים. הייתי רוצה לעבוד עם בתי החולים לילדים. להביא את הפלייפולנס פנימה.
אני לא מדבר על חדר מתנות או חדר משחקים, אני מדבר על משהו בהתנהלות ובהתנהגות שהוא הרבה יותר פלייפולנסי.

גילי: לא ליצנים

אסף: לא ליצנים רפואיים.

גילי: אז תפרט קצת יותר.

אסף: אני אתן דוגמה: לפני כמה שנים, לפני שהתעסקתי בפלייפולנס, בבית החולים בילינסון לילדים (שניידר) יצרנו שאלון כניסה מצחיק לילדים שבאים להתאשפז: איזה חיה היית רוצה לאמץ עם כל מיני חיות מוזרות.
עשינו שאלון לפני שהם יורדים לחדר המתנות כדי להכניס אותם לאווירה הנכונה. משהו כמו 9 10 שאלות שמדברות על איזה מהמקצועות הבאים היית רוצה לעסוק בהם: מנקה עננים, מלטף סוסי פוני, אחראי על הדבקת מסטיקים מתחת לשולחנות.

וכשאני מדבר על פלייפולנס בבתי חולים, אלו הדברים שאני מדבר עליהם. אני לא מחפש שבית חולים ישקיע מיליונים בדברים האלה. אני חושב שהכסף שלו צריך ללכת לאיפה שהוא הולך, אבל פלייפולנס יכול להיות בדברים הקטנים: אם זה פעם ביום במחלקות צליל של אוטו גלידה ומחלקים קרטיבים או לא מחלקים קרטיבים.

אם זה שכל ילד שנכנס עם ההורים שלו מקבלים נוצה והנחייה לדגדג את הילד פעם אחת ביום ואת עצמם. הם צריכים להחליט מתי הם עושים את זה כדי שהם יהיו מחויכים.

להכין לכל ילד מזוודה מצחיקה או נעלי בית מצחיקות שיוכל להשתמש בהם אך ורק לבית החולים.

אם זה ברמת הקללת הסיטואציה לצוות, כי הצוות מטפל בהמון אנשים וגם צריך להסתכל על דברים בצורה יותר קלילה.
אם זה האורחים או המתארחים במקום. למשל שמים מדבקה במעלית כמו בבית מלון ויש כביכול ג׳קוזי ויש בריכה וחדר אוכל של גלידות, כל מיני דברים מצחיקים ומוזרים שכאשר ילד נכנס למעלית בדרך לבדיקות הם יגרמו לו לחייך.

גילי: מה מונע ממך להציע את זה לבתי חולים?

אסף: ניסיתי, כרגע הדברים לא התקדמו, אבל אם מישהו שומע אותנו ורוצה לאסוף אותי פנימה לכל מקום שהוא מרגיש שיש אתגר ולהכניס רוח קלילה יותר, אני יותר מאשמח.
אני חושב שזה נורא חשוב. אנשים מתמודדים עם דברים נורא לא פשוטים, ורגע להסתכל על זה בצורה טיפה יותר מחוייכת יכול להועיל לכולם.

גילי: בהצלחה.

אסף: תודה, תודה.

גילי: איזה טיפ בעולם הקריירה יש לך לתת לאנשים שממאזינים לנו עכשיו?

אסף: קודם כל להיות סקרן.
לבוא ממקום של לא לדעת את כל התשובות.
אני חושב שאנחנו כל הזמן מחפשים את האושר, ופלייפולנס מביא את ה- JOY, את השמחה וההנאה הרגעית. ואם אנחנו נמשיך לחפש כל הזמן את האושר, צר לי להגיד, אבל מרביתנו לא נהיה מאושרים. אבל אם נדע להנות מהנקודה הספציפית שבה ההנאה באה, ה- JOY, השמחה, ההנאה, אנחנו נמצא את זה בהמון הזדמנויות.

גילי: תודה רבה

אסף: בשמחה, בשמחה.
תודה על ההזדמנות הזאת.
ואני שוב יוצא עם הסימן שאלה של כמה זה ישפיע ומה זה יעשה, אבל זה חלק מפלייפולנס: חלק מהלא נודע ולראות איך הוא מגיע ומה אפשר לעשות איתו זה חלק מהעניין, אז תודה רבה.

סגיר~
אהבתם?
דרגו את הפודקאסט ושתפו חברים.
רוצים לקבל את הפרק הבא?
הרשמו באתר שלי career-coaching.co.il ואעדכן אתכם.
מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?
מוזמנים לקבוע איתי דרך האתר שיחת מיקוד ללא עלות
תודה שהאזנתם,
להתראות בפרק הבא
~מוזיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות
גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן