כתיבה כעוגן בזמן מלחמה

~פתיח~

נעים להכיר,

אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

מאז השבעה לאוקטובר 2023 כולנו מתמודדים איתו בעוצמות שלא היה לנו מושג שאפשריות.

ברוכים הבאים לפרקי מלחמה של "מחילת הארנב", בהם נדבר על השפעת המלחמה על קריירה

ועבודה, וההתמודדות עם השינוי שנכפה על כולנו.

בפרק החמישי בסדרה, אני משוחחת עם שלי מרכוס.

סופרת, יוצרת, מנחת סדנאות כתיבה,

מייסדת "מועדון העצמאיות" לכתיבה ברשתות החברתיות,

ומחברת הספרים "עיניים שלי", "101 סיפורים" ו- "למכירה: חיים".

אנחנו משוחחות על:

• מפגשי כתיבה כעוגן בתקופת מלחמה.
• התפקיד שכל אחת ואחד יכולים לקחת על עצמם בתקופה הנוכחית, ובכלל.
• פוסט הגחליליות שלה המנצנץ בכל יום חמישי.
• על התמדה ופעולה מבלי לצפות לתוצאות, ועוד…

מיד מתחילים…

~מוזיקת פתיחה~.

גילי: שלום שלי מרכוס, ברוכה הבאה למחילת הארנב.

שלי: היי גילי, כיף להיות במחילת הארנב איתך יחד. (צוחקות)

גילי: איזה כיף.

אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על השפעת המלחמה על העבודה שלך ועל החיים שלך בכללותם.

אבל נתחיל בכך שתספרי לנו בכמה מילים על עצמך.

שלי: אוקיי,  

אז היי, אני שלי מרכוס. אני סופרת ויוצרת, ומנחה סדנאות כתיבה.

בין אם זה כתיבה יוצרת או קורס לכתיבת ספר. ואני גם מייסדת "מועדון העצמאיות" לעצמאיות ועצמאים,

שרוצים לכתוב את התוכן הכי טוב ואותנטי שלהם לרשתות החברתיות.

גרה בכרכור, כבר תשע עשרה שנה, שמונה עשרה, משהו כזה. נשואה, שלושה ילדים, כלבה וחתולה.

ב- 2016 הוצאתי את הספר הראשון שלי, הוא נקרא "עיניים שלי". קובץ של עשרים ואחד סיפורי שכונה של פעם.

בקורונה, ב- 2020 הוצאתי ספר שנקרא "מאה ואחד סיפורים".

יש לי דף בפייסבוק שקוראים לו "שלי מרכוס סיפורים" ומ- 2014 אני מעלה שם פעמיים בשבוע סיפור קצר

שאני כותבת.

אז בקורנה ריכזתי 101 מאלה, היה לי נורא קשה לבחור. יש שם מאות, אם לא כבר יותר.

אז זה יצא ככה לקורונה, הייתי צריכה ככה משהו…

ובמרץ 2023 יצא "למכירה חיים" בהוצאת "שתיים".

חמש נובלות. כל נובלה בפני עצמה, אבל כולן עוסקות בנשים מגיל שש עשרה ועד גיל שישים ומשהו,

וכולן שם חוצות איזשהו קו אדום, איזשהו גבול מאוד ברור.

גילי: מעניין!

שלי: כן.

גילי: במה עסקת לפני המלחמה?

שלי: שום דבר לא השתנה. לפני המלחמה ועכשיו אני עוסקת באותו דבר: אני כותבת, אני יוצרת, ויש לי

את הקורסים שלי, את הסדנאות שלי. זה קורסים שנתיים, זאת אומרת הם התחילו בספטמבר והם ממשיכים,

והם ימשיכו גם, עד יולי.

הקורסים השנתיים מתקיימים בזום, כך שמבחינה טכנית, אמנם תוך כדי שיעורים אנשים פתאום נעלמו

מהריבועים בגלל האזעקות, אז חיכינו את העשר דקות. השיעורים כן התנהלו ומתנהלים טפו, חמסה

באמת בצורה עקבית. הפידבקים שאני מקבלת הם שזה ממש עוגן, ממש מרים.

אנחנו עוסקים בכתיבה, היא נגישה לנו. כתיבה היא תמיד מרחב של ריפוי, של תרפיה.

זאת אומרת, את יכולה להיכנס לשיעור על הפנים ולצאת מרוממת, ממש. מהתכנים, מהתרגילים,

מעצם זה שלקחת לעצמך שעתיים וחצי עכשיו שהם בשבילך, הם עבורך, בשביל הנפש שלך, לכתיבה.

אז כן, זה עולם מחוץ למציאות.

גילי: כן.

ואיפה תפס אותך ה-7 לאוקטובר?

שלי: ב-5 באוקטובר חזרנו, אחרי שלושה שבועות נפלאים בספרד בפורטוגל. עולם אחר, ממש.

כן פרקנו מזוודות, אבל עוד לא ראיתי את התמונות, עוד לא סידרתי אותן. אמרתי בסדר, יש לי זמן.

כן, וזו היתה השבת של לפני החזרה לשגרה. אז זה היה ממש כל התוכניות. הנה זה קורה עכשיו,

אנחנו באחרי החגים.

הבת שלי בשנת שירות בפתח תקווה, אז אני קיבלתי טלפון בשש וחצי בבוקר, ממנה: "אמא, אבא לידך?"

"מה קרה?", "יש עלינו התקפת טילים ואני רוצה לשאול אותו מה הטלפון של העירייה, כי אנחנו צריכים

לפתוח את המקלט שבסוף הרחוב". אז ככה התעוררנו והשאר היסטוריה.

היינו כאן בבית. זה יום שהתחיל בשש וחצי בבוקר והסתיים באמצע הלילה מתישהו.

היינו רצוף בטלוויזיה ובטלגרם, בקבוצות וואטסאפ, אני חושבת כמו כולם. הלם, שוק רציני, ממש.

זאת אומרת שעד היום לא לגמרי ירדה ההבנה. אני גם בתור בן אדם שישר כותב, זאת אומרת,

זאת דרך הביטוי שלי, מילה אחת אני לא כתבתי במשך שבוע. מה אני אכתוב? אין מילים, ממש.

ב-10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי, התכנסנו במועדון העצמאיות. זה קורס שנתי של מפגשים של פעמיים

בחודש לכתיבה ברשת החברתית. לא רק על העסק, עלינו, על העסק, כאילו לשווק, אבל אחרת.

וזה היה אמור להיות השיעור שפותח. התחלנו בספטמבר, אז היו שני שיעורי מבוא: של הכלים,

של השפה השיווקית שלנו, איך מתחילים פוסטים, איזה סוגים של פוסטים יש. חומר, ידע, כלים

שאיתם אני עובדת במהלך השנה. ב-10 לאוקטובר היה אמור להיות השיעור הראשון של השגרה.

יאללה, השגרה! איך את משווקת, מה את משווקת, תוכניות אסטרטגיות. שום דבר לא היה רלוונטי.

גילי: אני מהנהנת בראשי, כי כמובן בתור עצמאית בעצמי, אז גם לפני חגים, ידעתי שאני נוסעת לתקופה.

אמרתי לעצמי, אני מתכננת לי, ממלאה את היומן לאוקטובר וקצת נובמבר. וברור שכל מה שתכננו לאוקטובר

לא היה רלוונטי.

חברה שהיא גם עצמאית אמרה לי: "זה ממש מבאס אותי, כי כל מה שתכננתי לא יקרה".

עכשיו אני, יש לי את התכונה המעצבנת להיות אופטימית. אז אמרתי לה: "תשמעי, את צודקת, החודש

זה לא יקרה. אבל תראי איזה טוב זה! יש לנו כבר ל"וז מתוכנן לנובמבר". הייתי מאוד אופטימית,

אמרתי: "בנובמבר תוכלי לעשות את העתק הדבק לתוכנית שלך של אוקטובר".

את אמרת שבשבוע הראשון לא היו לך מילים ולכן לא כתבת.

מה בעצם איפשר לך שבוע אחרי, כן להתחיל ולחזור לשגרה?

שלי: אז זו שאלה מעולה, כי מה שאפשר לי זה בעצם אותו שיעור של מועדון העצמאיות, שכביכול היה לא רלוונטי.

את אומרת: "אני הייתי אופטימית על נובמבר", אני אמרתי: "אני לא יודעת, זה לא שאני לא אופטימית,

אני פשוט יש לי סימן שאלה גדול, ואני לא יודעת מה יקרה בנובמבר. אנחנו באוקטובר, ואני הולכת להתאים.

את מה שכן רלוונטי.

כולנו עלינו על הזום הזה אאוט לגמרי, על הפנים. את רואה שכולם פשוט בְּאֵבֶל, ועדיין הגיעו.

אז קודם כל אמרתי: "עצם זה שאתן פה פותחות מצלמה, פותחות זום, זה המון. זה גם כל כך לא מובן מאליו

לבוא ולהיות פה. זאת בחירה". אני חושבת שכל יום מאז הוא יום של בחירה. וזה בסדר גם לבחור ההיפך.

זה לא שכאילו כל יום את צריכה לבחור לקום בשיאך, ולהיות הכי טובה שאת יכולה להיות.

לא, זה בסדר גם לבחור… והיו לי כמה ימי נפילה ובחרתי אותם. אמרתי: "בסדר, היום אין לי כוח.

אז היום אני בוחרת ב- אין לי כוח".

ואני פשוט הבאתי לשיעור הזה שאלה. ואצלי שאלות זה בכתב, אוקיי? זה לא שאלה שאנחנו עכשיו

מדברות עליה, זו שאלה שאנחנו כותבות אותה. והשאלה הייתה: "מה התפקיד שלך? מה התפקיד שלך עכשיו,

היום, בתקופה הזאת, לאור המצב? ותענו אינטואיטיבית, תענו חופשית. בכתיבת רצף".

וזה הקורס של העצמאיות, לא של הכתיבה היוצרת, אוקיי? והיו שם תשובות, וואו! באמת.

תובנות לתפקיד שלך עכשיו. התפקיד שלך כאדם בתקופה הזאתי, לכל אחד יש תפקיד.

גילי: את יודעת, זה מעניין מה שאת מספרת, כי אנחנו חזרנו אחרי שנתקענו בחו"ל, וחזרנו הביתה

והיו לנו כל מיני דברים לעשות. ואחד הבנים במילואים והבן השני התרוצץ בהתנדבויות שונות.

והבת, זה היה קצת עצוב, היא אמרה אני באה אליכם לראש העין כדי להיות עם אח שלי.

רק שעד שהיא הגיעה לראש העין הוא כבר יצא למילואים, אז היא לא בדיוק הייתה איתו.

וכשאנחנו חזרנו הביתה אז היא אמרה לי אחרי שהיא הייתה לבד, וזה קשה להיות לבד בדבר הזה,

היא אמרה לי: "אמא, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר. הדבר היחידי שאני מסוגלת לעשות זה לבשל".

ואז אורו עיניי! כי אני לא הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה. ואמרתי לה: "זה מעולה מה שאת יכולה לעשות!"

ואני חושבת שבמציאות של היום, כל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול.

שלי: נכון

גילי: וכמו שאת אומרת הבחירה. לפעמים אתה לא יכול, והלא יכול היום זה אני לא עושה שום דבר.

אני צופה כל היום בטלוויזיה, לא בחדשות. כל דבר ש…

שלי: אבל פה יש מעבר לזה. מעבר לבחירה, יש כאן גם לבחור תפקיד. וזה מאוד מחזיק.

אני בדרך כלל לא עושה את התרגילים שאני נותנת. וכאן אמרתי בסדר, זה סיטואציה אחרת, זה זמן אחר.

אני גם רגע רוצה לדבר עם עצמי ככה בפנים ולראות מה התפקיד שלי כאן. אז עלו כמה תפקידים.

זה מצחיק, כי אחר כך הגיע אליי משהו בלי שביקשתי, תכף אני אספר לך.

אז התפקיד הראשון היה באמת להחזיק את הקבוצות, שזה עוגנים, דרך הכתיבה.

הכתיבה זה הכלי שלי, זה הכוח שלי, יש לי המון מה לתת שם. ובאמת התחזוקה של הקבוצות,

ועד היום זה המון המון כוח. יש כוח לקבוצה.

גילי: גם, וגם השגרה.

שלי: זה ממש שומר על מסגרת. הדבר השני, בסוף מוצאי שבת ההיא, של ה- 7 באוקטובר,

ממש  היה לי צורך לגלות, כאילו מתוך, את יודעת, זה כמו איזה גוש בוץ כזה, ואמרתי יש איזה אבן טובה שם,

אני חייבת למצוא אותה.

גילי: אחד הדברים המיוחדים שאני חושבת שמנצנצים בתקופה הזאת, זה פוסט הגחליליות שלך.

תספרי קצת איך זה התחיל.

שלי: אז קודם כל החייתי אותו, כי הוא לא נולד במלחמה. אני אגיד רגע איך אני תופסת רשתות חברתיות.

לא סתם השם רשת וחברתית. כן, זה באמת איזושהי רשת כזו. והיא חברתית, זה הצורך החברתי שלנו.

רשת יכולה גם ללכוד, והיא יכולה גם לתמוך. זאת אומרת, זה יכול להיות דבר שנופלים אליו והוא תופס

כדי שלא נתרסק, וזה יכול להיות גם דבר שצד ולוכד. שוב, אפרופו בחירה, זה איפה הבחירה שלך.

גילי: אני תמיד רואה את הרשת ואת האפשרויות, אבל בסדר.

שלי: אז זהו, אז אתה יודעת, הרשת החברתית יכולה להיות גם מקום נורא: להסתה, לשינאה, לדברים כאלו,

אנחנו רואים את זה. שיימינג וכל מיני דברים שהם נוראיים.

וזה יכול להיות גם הזדמנות להביא דברים טובים. וזה באמת תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

איך אנחנו ניגשים לרשת החברתית.

אנחנו עובדות עם זה המון במועדון של העצמאיות: צרכים, קול וביצוע. איזה קול אני מביאה עכשיו

לרשת החברתית?

ואני במשך שלוש שנים, היה לי כל יום שישי בבוקר פוסט שההאשטאג שלו היה פוסט סיכום שבוע.

והוא היה פוליטי.

זאת אומרת, הייתי ממש ככה מסכמת את השבוע פוליטית ואף פעם לא היה חסר לי חומר. (צוחקת)

אני מדברת איתך על תקופת הכל שנה וחצי בחירות, על תקופת הכל כמה חודשים הממשלה נופלת… כזה…

עוד לפני הקורונה.

היו לו בדרך כלל עשרה, שניים עשר סעיפים ובסוף תמיד הייתה גחלילית קבועה.

כי אמרתי לא יכול להיות שזה רק הדברים הנוראיים של הפוליטיקה והשחיתות. חייבים איזה גחלילית כזאת

שתאיר רגע את הסוף של הפוסט, לסיים אותו בתחושה טובה.

גילי: אז רגע, בואי תגידי כמה מילים על גחלילית.

שלי: אוקיי. מן הברקה כזאת של הרגע. זה כאילו באמת, אני חושבת, הכי מדויק.

הגחלילית באור לא רואים אותה. נכון? (צוחקת) כאילו היא לא שווה. הן דווקא עובדות במקומות הכי חשוכים.

זאת אומרת, צריך את החושך הזה כדי שיראו את נקודות האור של הגחליליות. הן קטנות, אבל לפעמים הן הרבה,

ואז זה נותן איזושהי פרספקטיבה, איזושהי ראייה אחרת.

אני באמונה של ה"גם וגם". זאת אומרת, לא יכול להיות שיש רק חושך. גם אין כל הזמן רק אור, וזה בסדר.

יש את הטוב, ומה-7 באוקטובר למדתי שיש גם את הרע.

גילי: יש משפט כזה שנקרא sink and rise שכמו שמש: השמש שוקעת והשמש גם זורחת. יש טוב ויש רע,

ולכל דבר יש את הסוף שלו. זאת אומרת, גם הטוב הוא קצוב, וגם הרע הוא קצוב.

ולפעמים כשאנחנו נמצאים בתוך הדבר, לא משנה אם זה טוב לאורך הזמן או הרע, אנחנו לא רואים את הקצה,

אבל רע פתאום יהיה טוב, טוב פתאום יסתיים. יש לזה זמן.

שלי: כן, נכון.

אני גם חווה אותם הרבה פעמים ביחד. זאת אומרת, זה לא תורות. ולשים אותם את שניהם מול העיניים,

כבר יש בחירה, להיות במצב הזה שאפשר לקחת "מידת רוחק" (ימימה). תסתכל רגע מרחוק, מהצד.

גילי: אנחנו נורא רוצים לעזור, להיות בתוך משהו. אבל לפעמים אתה לא חייב. זה לא שלך, אז אתה לא חייב,

אתה יכול לבחור. כשהרע הוא שלך אז אין לך ברירה, אתה צריך להסתדר איתו.

שלי: גם, אפשר להתאמן על זה, לתרגל את זה.

אז הגחליליות הן באמת נקודות האור האלה שקיימות עכשיו.

ממש לקחתי על עצמי את התפקיד הזה, בהתחלה זה היה קודם כל זה סוג של הצלה עצמית.

אני צריכה שנייה לראות בתוך התופת הזאת, בתוך הכאוס, בתוך החושך הזה, יש… ויש! זה כל הקטע.

ובהתחלה אפילו לא הייתי צריכה להתאמץ. היה פה את כל הסיוע האזרחי, והאחדות וכולם ככה משתנסים.

והיה לי המון חומר, היו המון דברים טובים גם.

את יודעת, זה היה השבועות הראשונים של כל יום המספרים של ההרוגים עולים במאה ועוד מאה.

גילי: קשה

שלי: קשה מאוד! ויחד עם זאת עוד משהו טוב, עוד מישהו טוב.

גילי: איך זה השפיע על המחשבות שלך וההתנהלות שלך בימים הבאים?

שלי: עם כל העשייה שלי, והקבוצות והסדנאות והקורסים והגחליליות, זה התקיים בתוך מסגרת הבית!

לא יצאתי החוצה!

אני פה בבית, ובעלי במילואים. הוא פראמדיק צבאי, והוא נמצא בקריית שמונה כשהיא מטווחת!

עוד אפילו לפני שפינו את קריית שמונה. והוא שם בחפ"ק הצבאי, מגיש עזרה ראשונה מצילת חיים

לאזרחים שלא יכולים להתפנות, ואני לא יוצאת מהבית, פשוט בבעתה.

ואז מגיעים אליי…

גילי: אחרי שפרסמת פעם ראשונה?

שלי: מה, את הגחליליות?

גילי: כן

שלי: כן, תוך כדי הגחליליות, אבל בלי קשר לגחליליות. השכונה הזאת היא חדשה, לא כולה מאוכלסת.

בבניין שלנו ובבניין ליד, היו דירות שהקבלן עדיין לא איכלס. 16 משפחות מפונות מהדרום הגיעו לכאן:

משדרות, מנתיבות, מאופקים, מאשקלון. אנשים שחוו חדירות של מחבלים לבניינים שלהם, לשכונות שלהם,

ומגיעים לפה. אני לא הייתי צריכה לצאת חצי צעד!

 ואני מחליטה שאני לוקחת על עצמי את הקליטה. מתנדבת.

והייתה פה קליטה מדהימה. זאת אומרת, זה היה פשוט בוסט של עשייה. קודם כל, אנשים טובים, מדהימים

ונהדרים של פרדס חנה כרכור, בלי קשר אליי. כל החדר דיירים שלנו הפך להיות סופר, כל-בו, חנות יד שנייה

לביגוד, מצעים, ריהוט. הם פתחו פה מערך שהוא פשוט בלתי יאומן.

ואני נכנסתי יותר לקליטה עצמה. כל משפחה שמגיעה, עליתי ודפקתי בדלת: מה אתם צריכים,

והמון לקשר אותם לעובדות סוציאליות ולטיפולים פסיכולוגיים, לאוכל. היו פה טונות של אוכל,

זה פשוט היה מטורף.

גילי: כן, אני חושבת שמהמלחמה הזאת, קודם כל החיילים, אני שואלת את עצמי איך הם נלחמים

עם כל האוכל הזה שדוחפים להם. וכולנו עוד מעט נצטרך דיאטניות.

שלי: כן, אכילה רגשית כבר כמעט שלושה חודשים פה, כולם.

הייתה מישהי שבעלה עבד בדרום, והוא עדיין היה צריך להיות על הקו, בעיקר במשמרות לילה.

והיא אמרה: "אני לא מסוגלת לישון לבד, נראה לי שאנחנו נחזור לדרום". אמרתי לה: "את לא חוזרת לשום דרום,

לא עכשיו, לא במלחמה. את לא ישנה לילה אחד לבד". אני הרמתי כאן מערך של נשים מהישוב,

לילה אחד היא לא נשארה לבד. כל פעם מישהי אחרת באה לישון אצלה.

אז היו כאן שלושה שבועות מאוד מאוד מאוד אינטנסיביים של עשייה טובה. אז זה מאוד מילא אותי.

כי השבוע הראשון היה נורא, זה היה דאגה לבעלי שבמילואים, אח שלי גם היה במילואים בצפון,

הילדים כמובן לא היו בבית ספר עדיין. זאת אומרת, כל הדבר הזה היה איזה מין טלטלה כזו, ו

העשייה הזאת ממש הצילה אותי.

וכל הזמן שמעתי אנשים שאומרים תיכנסו לעשייה, זה כל כך נכון. תתנדבו, תתרמו, תעשו איזשהו משהו.

וככה גם היו לי הרבה גחליליות, כי המון אנשים התנדבו ותרמו והיו בעשייה. זה מה שהוציא אותנו מהקיפאון.

ואז לאט לאט זה התאזן, ונכנסנו לצמד המילים ההזוי הזה: "שגרת מלחמה". (אומרות ביחד).

גילי: את ממשיכה עדיין בימי חמישי?

שלי: את הגחליליות?

גילי: כן

שלי: כן, אבל עכשיו זה באמת קצת יותר לחפש אותן. היית חושבת שככל שהזמן יעבור זה יהיה יותר קל.

אבל כאן אני חווה את זה הפוך דווקא. שהזמן עובר וזה נהיה יותר קשה.

גילי: למה?

שלי: גם כי אסונות פוקדים אותנו. זה לא נגמר, זה רק כאילו נפתחה פה איזושהי תיבת שרצים.

זה לא ייגמר, לא עוד חודש, ולא עוד חודשיים. יש פה איזושהי התפכחות.

גילי: אז מה, מה בעצם את עושה כדי לחפש אותם יותר?

שלי: אני מחפשת אותם, ממש! ממש יוצאת לצוד גחליליות! (צוחקת)

גילי: מה זה אומר?

שלי: דברים לא באים אליי. אני צריכה ממש אקטיבית לדבר עם אנשים, לקרוא על דברים.

לשוטט ברשתות החברתיות ולמצוא אותם בכל מיני קבוצות פייסבוק שיש.

יש קבוצה נפלאה שנקראת "אנשי החדשות הטובות", שמנהלת אותה רעות בנימין. אבל אני לא מחפשת

את הבשורות הטובות, אני מחפשת כאילו את האנשים ש…

זה יכול להיות אנשים שהשתחררו הביתה אחרי שהיו פצועים קשה, והנה הם הבריאו והם כבר אפילו עומדים

על הרגליים והם משתחררים הביתה. זה יכול להיות פעילויות שאנשים עושים, שהן נפלאות. אם זה במלונות

המפונים, או כל מיני קהילות, או כל מיני קבוצות של אנשים שעושים את הדברים האלה.

גילי: כן, יש אבל אופציה נוספת, שזה לצאת באיזה קול קורא כזה ולהגיד לאנשים אני אוספת גחליליות, בואו.

שלי: אני כותבת תמיד בסוף כל פוסט: "אני בטוחה שיש עוד הרבה שלא כתבתי כאן, אתם מוזמנים להגיב

בתגובות". ואז באמת לפעמים אנשים מוסיפים בתגובות.

בהתחלה קיבלתי המון לתיבת מסנג'ר שלי, או תייגו אותי. היה איזה פוסט על איזה משהו ככה גחלילי,

אז אני רואה מלא תיוגים שלי על הפוסט. זו היתה מן הצפה כזו. אז עכשיו אנחנו לא בהצפה,

אבל כן, יש פעילות. לפעמים זה ממש קשה.

גילי: נכון, זה קשה. אבל אני חושבת שעצם החיפוש אחר כך גחליליות, עושה אותך יותר אופטימי.

עצם זה שאתה מחפש משהו טוב, זה אומר שמראש אתה מוכן לקבל את האפשרות הזאת שיש משהו טוב.

שלי: זה מעבר ללחפש, זה ממש להתעקש. זה כאילו ממש להחזיק את זה, את האמונה… שיש גחליליות.

גילי: אני דווקא חושבת שהלחפש עדיף. נכון שבקטע של לעמוד בזמנים, ולפרסם ביום חמישי ושיהיו לי

איקס גחליליות לפוסט, זה מצד אחד איזשהו מתח כזה?

שלי: לא, כי אני מלקטת אותם במהלך השבוע. אני לא משאירה את זה לרגע האחרון.

גילי: להיפך, אז את רק מחזקת מה שאני אומרת. זה מכניס אותך, כל השבוע, להיות באיזשהו מוד שהוא

אני מחפשת דברים טובים. וכשאת מחפשת דברים טובים אז המוח שלך פחות עסוק בדברים הרעים.

הדברים הרעים מגיעים, את יודעת, אין לנו שום שליטה עליהם.

שלי: את מוצאת אותם. זה כמו שאת בהריון ראשון, פתאום כולם מסביב בהריון.

גילי: כן, אבל אני חושבת שמעבר לזה שאת בעולם שלך מפרסמת, ויש לך את המחויבות האישית.

אני חושבת שאולי באמת לבוא לאנשים בצורה יותר חזקה ולהגיד להם, תביאו אליי גחליליות,

זה בעצם לעשות אדוות כאלה של גחליליות!

שלי: כן

גילי: אני חושבת שזה הכניס אנשים למוד טוב.

יש אני חושבת איזושהי תובנה שהיא מאוד מאוד קשה, אני יכולה להגיד אותה גם על עצמי,

שאם דיברתי קודם על להיות נוודת דיגיטלית, על לעשות כל מיני עסקאות, על השקעות, על חיים טובים כאלה,

התובנה המאוד ברורה, שאתה לבד ואף אחד לא דואג לך. כי אתה מבין, שגם ביום ההוא אף אחד לא דאג לך.

שהממשלה לא מתפקדת, שהמשרדים לא מתפקדים, שכל דבר שאתה באמת רוצה לעצמך,

אתה צריך לדאוג לעצמך. שאין לך מקום אחר בעולם

שלי: נכון

גילי: וגם עכשיו לא בטוח שיש לך מקום פה. זאת אומרת האופק הוא מאוד מאוד לא ברור.

שלי: יש המון חוסר ודאות, אי ודאות.

מדברים המון על קונספציות, אני חושבת שגם לכל אחד מאיתנו הייתה קונספציה אישית.

אצלי דווקא ה-7 באוקטובר מאוד חיזק את זה שפה זה הבית. פה זה הבית אבל דרוש שיפוץ מהיסוד.

גילי: אני חושבת שעד היום הביטחון הזה שזאת המדינה שלי, והצבא שלי, והמקום שזה הבית הבטוח שלי,

איפשר לי ללכת ולעשות כל מיני דברים אחרים שאני רוצה. והיום אני בתקופה של שאלות.

אני שואלת את עצמי מה קורה.

שלי: כן, משהו מתארגן מחדש.

גילי: קודם הוא מתערער, המתארגן מחדש זה עוד בעבודה…

שלי: כן, כן. אז יכול להיות שיצאו מזה גם דברים טובים בסוף.

גילי: קודם כל, אני מאמינה שתמיד יוצאים בסוף דברים טובים, אבל יש איזשהו שלב של…

שלי: לא, המחיר הוא פשוט נורא כבד.

גילי: את דיברת ככה בכמה מילים על הנושא של המשכיות של המועדון. מה בעצם אמרו לך הלקוחות שלך?

איך בעצם ההתנעה הזאת מחדש? מה הם מרגישים?

שלי: אז המועדון היא דוגמה מעולה, בגלל שאנחנו מתכנסות ממש לכתוב את התוכן שלנו השיווקי

לרשתות החברתיות.

עכשיו, אני קוראת לזה שיווק לא שיווקי. כי אנחנו לא כותבות רק על העסקים שלנו, ורק על העשייה העסקית.

אנחנו כותבות גם עלינו, על החיים שלנו, על המחשבות שלנו ועל דברים שקרו לנו ביום יום. זאת אומרת

המטרה היא לייצר תוכן שהוא אותנטי. לפעמים הוא יהיה על העסק ולפעמים הוא לא יהיה על העסק.

ברגע שהתוכן הוא אותנטי, אנחנו מגדילות קהל עוקבים, וכשאנחנו מגדילות קהל עוקבים, מגיעים גם לשמוע ו

לקרוא על העסק שלנו.

אז זה לא שהיה חסר לנו על מה לכתוב, כי זה מצב שדווקא נותן המון חומרים. יש פה הזדמנות לכתוב

את התחושות שלך, ויש כאן הזדמנות לכתוב דברים אישיים.

ועבדנו גם על התאמה, על אדפטציות. הרבה עשו אדפטציה לזום, מי שהייתה רגילה לעסקים יותר פרונטליים,

כמו בקורונה…

זה כל הזמן להיות עם האצבע על הדופק. כל הפוסטים של נגיד החודש, חודש וחצי הראשונים התחילו תמיד

עם איזושהי הקדמה של שורה וחצי שמתייחסת למצב. אחרי חודש וחצי אמרתי להם אוקיי, אפשר להפסיק

עם זה, כולנו יודעים מה המצב.

גילי: אנחנו כולנו מסתובבים באיזושהי מין תחושת התנצלות כזאת.

שלי: בדיוק

גילי: כי אתה מצד אחד צריך להתפרנס, ומצד שני אתה רואה את המציאות ואתה לא יודע איך אתה אוכל אותה.

שלי: אז בהתחלה ההתנצלות הזאת הייתה בסדר. אבל באיזה שהוא שלב אמרתי: "תקשיבו: די, אנחנו

לא מתנצלות. אנחנו נכנסות לתקופה שיהיו ימים טובים ויהיו ימים גרועים. לפני שאתן מעלות פוסט,

תסתכלו רגע אם קרתה איזה קטסטרופה, בסדר? ואז זה לא יום לפוסט עסקי. זה יום לכלום, או להתייחס למצב.

כתמיכה, אז היה מין פרויקט כזה של נובמבר כחול-לבן. נרתמנו במועדון, והיה לנו האשטאג נובמבר כחול-לבן,

שהפך לדצמבר כחול-לבן, שיהיה ינואר כחול-לבן.

וכל שבוע אני מעלה אצלי גם בפייסבוק וגם בניוזלטר, שזו תפוצה של 4,000 אנשים שמקבלים כל יום חמישי

פעם בשבועיים את הניוזלטר שלי, כל פעם עצמאית אחת. אני שואלת אותה כמה שאלות, השאלות קבועות,

על העסק שלה. 5-6 שאלות, לתת לה רגע במה, ויש עם זה דברים נפלאים.

בחנוכה נכנסנו לאתגר חנוכה. כל אחת לקחה שמונה ימים אתגר ברשת החברתית, שהיא מזמינה אנשים

לעשות איתה איזשהו תהליך של שמונה ימים.

אז אם דיברנו על אכילה רגשית, אז יש לי לקוחה נפלאה שעוסקת בתזונה ובאכילה רגשית.

עם הסופגניות והלביבות של חנוכה, נרשמו אליה סביב המאתיים נשים

גילי: וואו!

שלי: שעושות את התהליך של שמונה ימים. בסך הכל, קבוצת ווטסאפ, שבכל ערב היא נותנת משימה

או איזשהו ידע.

מישהו עצמאי ממין זכר, יש גם כאלה במועדון, שהוא מטפל זוגי, בשמונה ימי חנוכה, עשה אתגר זוגיות.

כל ערב אתם יושבים על הספה ומקבלים ממני משימה זוגית. נרשמו לזה מאות. וכל אחד באמת יצאה

עם האתגר שלה, ואלו היו שמונה ימים שהם מלאים בעשייה ובתהליך. באמת אור חנוכה ככה חילחל יפה.

אז יש מה לעשות.

גילי: מקסים!

שלי: זאת אומרת, ממש לחשוב יצירתי: מה הצורך עכשיו? מה אנשים כן יעשו ומה לא.

זה לא הזמן להמון תוכן, לפוסטים נורא נורא ארוכים, נורא נורא כבדים. הקשב וריכוז של כל העם עכשיו ברצפה.

אז דברים יותר בביסים קטנים, כן?

אנחנו לא כותבים בעט, אנחנו כותבים בשרביט. זה שרביט קסמים, זה לא עט. את מתחילה לכתוב,

את בכלל לא יודעת שהיו לך את כל הדברים האלה, בלב, בבטן, בראש, במחשבה. יש איזשהו קשר בין העט למוח.

גילי: משולש אפילו, זה קשר מוח-עין-יד.

שלי: כן, בדיוק, שהוא ממש עוקף את המודע. צוללת פנימה לתוך התת מודע. זה ממש לקפוץ ראש ואז באמת

להיכנס לעולם שהוא אחר. והצלילה הזאת פנימה, זה לצאת החוצה עם אוצרות.

גילי: האם נוצרו לך קשרים חדשים בעקבות דברים שעשית במלחמה?

שלי: יש לי חברה טובה, יש לה עסק מקסים של סיורי אוכל בפרדס חנה כרכור.

היא נקראת: "הפרדס- חנה EAT". מהמילה לאכול.

ומלא זמן רצינו לעשות סיור יחד שמשלב את מה שהיא עושה עם כתיבה. זאת אומרת, שהכתיבה תבוא

מתוך החוויה של הטעמים, של האלכוהול ושל הדמויות שאנחנו פוגשות בדרך, וסוף סוף הרמנו סיור כזה

ב–12 לאוקטובר. זה כל כך היה ברור שזה מתבטל, שפתאום יום לפני נזכרנו שלא שלחנו הודעות ביטול.

כולם אמרו כן, תיארנו לעצמנו.

וזה הולך לקרות, והסיור כבר מלא, ואנחנו פותחות תאריך נוסף!

וגם הייתה עם זה התלבטות, אם זה נכון או לא נכון, ואם לחכות לאחרי המלחמה. אבל שאלו אותנו כל הזמן.

יש תאריך חדש? יש תאריך חדש? והבנו שזה צורך! שאנשים מחפשים, שאנשים צריכים משהו,

פחות טסים לחו"ל. פה זה סוג של חו"ל, באמת. ואת יודעת, זה המגרש משחקים שלי.

גילי: המגרש הביתי.

שלי: המגרש הביתי.

זה באמת שיתוף פעולה ככה שסוף סוף יצא לפועל, ובשאר הדברים אז אני די סוליסטית.

גילי: האם נפגעת כלכלית?

שלי: יש לי מענק חרבות ברזל. אז זה אומר שהייתה ירידה בהכנסות. ההתנהלות הכלכלית היא אחרת.

גם מחשבת את ההוצאות שלך אחרת, ויש פחות הוצאות. את לא עכשיו יוצאת באיזה מסעות קניות,

כאילו את לא מרשה לעצמך יותר מדי. אנחנו בסדר.

גילי: אנשים שאני שואלת אותם את השאלה הזאת, כאילו מרגישים איזשהו צורך להתנצל.

שלי: אני לא חושבת שיש מישהו שלא נפגע כלכלית באיזושהי צורה. יש ירידה בהכנסות לכולנו.

אני לא נבהלת מזה, כי שוב, זה כמו בקורונה. אז המצאנו את עצמנו מחדש, אז יצאנו מחוץ לקופסה.

בזכות הקורונה יש לי תלמידים מחו"ל. ולפני הקורונה זה לא קרה, כי לא הייתי בזום, הייתי טכנופובית.

היום רק זום! (צוחקת)

גילי: כן.

האם יש לך איזשהן תובנות חדשות מהתקופה הזאת?

שלי: קודם כל בטוח שיש לי, השאלה אם אני יודעת אותן עכשיו. לפעמים את מרגישה שאת עוד ב- PROCESS.

מרגישה שמשהו זז, אבל אולי את עדיין לא יודעת ככה לתת אותן.

אני לא יודעת אם זה תובנה, אבל זה משהו שכאילו תמיד האמנתי בו, אבל הוא מאוד מאוד מתחזק עכשיו

ולא רק שהוא מתחזק, הוא גם כאילו מביא איתו הוכחות בשטח.

זה באמת העניין הזה של להמשיך. להמשיך את מה שאת עושה.

גילי: שהכיוון הוא נכון.

שלי: כאילו כל הזמן להיות בדרך, בלי ציפייה לתוצאות. וזה משהו שאני חופרת עליו המון, בעיקר לעצמאיות,

למועדון העצמאיות: יש לנו דרך – אנחנו הולכות בה. ולפעמים יש תוצאות מדהימות. לפעמים פחות,

ולפעמים גם אין תוצאות. אבל העקביות הזאת של ללכת בדרך, זה כאילו מין הליכה כזאת ללא ציפייה.

אבל יש בה המון עשייה, ובסופו של דבר היא מלאה בפירות.

כי הרבה פעמים את התוצאות אנחנו לא רואות בזמן אמת. ואז פתאום עוד איזה חצי שנה, איזשהו מישהו,

משהו, איזה טלפון, איזה שיתוף פעולה, אה כן, אני כבר שנה עוקבת אחרייך… ואם פתאום היית נעלמת,

אז זה לא היה קורה. (אומרות ביחד)

שלי: אז תמשיכו ללכת. כן. לא להיבהל עכשיו.

גילי: אפרופו ה- Sink & Rise שאמרתי קודם, הקטע הוא גם שפתאום זה ישתנה! יום אחד בבוקר אנחנו נקום,

ונקום למציאות החדשה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות כל הזמן באיזשהו קיפאון.

שלי: נכון. אני מאוד מזדהה עם זה, מאוד מתחברת עם זה.

אני גם יש לי פודקאסט. אני לא מראיינת בו אנשים, אני מדברת בו, לבד… (צוחקת) קוראים לו "הכותבת".

אפשר לשמוע אותו גם בספוטיפיי, על כתיבה.

והמון אנשים מגיעים אליי: האזנתי לכל הפרקים שלך בפודקאסט! אני עם איזה ארבעים ומשהו פרקים…

יש גם אפילו פרקים שהם פרקי עבודה: עבודה על דיאלוג, עבודה על עלילה, עבודה על דמות ראשית!

זה תמיד נורא מפתיע, כי את לא יודעת מי מאזין לך. את רואה, יש לך את הנתונים וזה, אבל שפתאום

המספר נהיה בן אדם שמדבר איתך, זה באמת מאוד מאוד כיף.

גילי: אני מאמינה שאם את עושה את הדבר שנכון עבורך, בסוף הוא ישתלם.

מה התוכניות להמשך?

שלי: סיימתי לכתוב באוגוסט האחרון קובץ של תשעה סיפורים קצרים. לילדים הפעם, פעם ראשונה.

שזה ספר שהוא גם מנוקד וגם עם איורים.

זה התחיל מסיפור אחד שכתבתי שנקרא "המכשפה והעורב". ואם כבר דיברנו על פודקאסטים,

אז יש פודקאסט נפלא שנקרא "זה קול הסיפור", קול בק', של בחורה מוכשרת בשם לידור יעקב,

זה כמו התסכיתים של פעם, לילדים!

וראיתי קול קורא לשלוח, אז שלחתי את "המכשפה והעורב" ומאוד אהבו. מסתבר שזה באמת פרק

בפודקאסט שלה שהוא מאוד פופולרי.

גילי: איזה כיף!

שלי: אני אפילו מקבלת הקלטות לווטסאפ מילדים! לפני איזה שבוע, שבועיים, איזה ילדה מתוקה

קרני כותבת: "הי שלי!" מהפלאפון של אמא שלה, לא יודעת איך הם הגיעו אליי.

"קוראים לי קרני, ועכשיו שמעתי את הסיפור שלך על "המכשפה והעורב", ורציתי לשאול אותך

אם היא אמיתית, המכשפה הזאת?" ואז אמא שלה כותבת לי, אבא שלה במילואים כבר חודש וחצי,

תכתבי לה שהמכשפה לא אמיתית!… (צוחקות)

וזה היה לפני שנתיים או שנה וחצי הסיפור הזה.

גילי: שכתבת אותו?

שלי: כן, שהתפרסם בפודקאסט "זה קול הסיפור". אני עדיין ממשיכה לקבל עליו ריקושטים,

ואחריו כתבתי עוד שמונה סיפורים לילדים. זה נמצא עכשיו בעריכה, באיורים, ואני צופה שהוא

ייצא לאור ב- 2024. אז אני כל הזמן ביצירה, אני כל הזמן בכתיבה.

גילי: בואי נסיים באיזה גחלילית, משהו אופטימי כזה. יש לך?

שלי: קודם כל, אנחנו פה. וזה גחלילית מאוד מאוד גדולה.

נגיד אני מסתכלת על יפה אדר, האישה הזאת בת השמונים וחמש.

גילי: את ראית אותה ב" עוּבְדָה"?

שלי: כן. איזה גחלילית!?

היא יושבת מול אילנה דיין והיא אומרת לה שהיא מתחילה חיים חדשים!

אם היא בגיל 85 יכולה להתחיל חיים חדשים, במקום חדש!

זה נתן לי את התחושה הזאת של אף פעם לא מאוחר!

אני חושבת שאנחנו נראה כאן התחדשות.

אני כל הזמן נאחזת באופטימיות של חיים ילין, שהוא באמת אחד מהאנשים הכי מיוחדים שמתראיין בתקשורת.

את רואה את הטבע, את רואה ציפורים עופות להם בשמיים! פתאום מבעד לעננים יש שמים תכלת, בוהק, זוהר!

וכמו שאמרנו: השמש זורחת, השמש שוקעת, ויש כוח שתמיד יפעל, לנצח. ולא משנה מה קורה,

אי אפשר לגעת בו.

המקום הזה של לבחור בכוח הזה, ולבחור לחיות,

ולבחור להיות בעשייה, ולבחור להיות ביצירה, ולבחור להיות בהתחדשות. בין אם זה התחדשות בעסק,

אז בעסק שלי עכשיו אני לא יכולה לעשות דברים אחרים, אבל אני כן יכולה לאוורר עכשיו חלומות מהמגירה.

זה הזמן!

אז זה המקום האופטימי, הגחלילית…

זה אפילו צורך, זה אפילו תפקיד!

בהתחלה דיברנו על התפקיד. אני חושבת שלכל אחד יש פה תפקיד של המשכיות.

קחו על עצמכם משהו קטן להמשיך אותו, לא משנה מה.

גילי: תודה על השיחה.

שלי: תודה רבה. היה ממש כיף לדבר על כל הדברים האלה.

גילי: אני שמחה.

סגיר~

מתלבטים בעקבות המלחמה לגבי המשך דרככם המקצועית?

אתם מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

כמו כן, מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~