לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את עדי פימנטל-ישי
שמי עדי. ילידת 1970, גרה בכפר האורנים, נשואה ואמא ל-3 בנות.
פרשתי מצה"ל בדרגת סא"ל לאחר שירות מגוון של כ- 25 שנים בחיל המודיעין, כולל שליחות מודיעינית בשגרירות בוושינגטון, רמ"דית במחקר ואיסוף, ופיקוד בקורס קמ"נים.
בשנים האחרונות אני מאמנת אישית, סופרוויזרית ומנחת קבוצות. שייכת למאמני הבית של מכללת גומא ומנטורית של פורשי אמ"ן בתוכנית "מעברים".
במקביל אני מלווה טיולי ג'יפים בעולם בחברת 'מאגמה', מתרגלת יוגה ומדיטציה ועוסקת בפיתוח סדנאות יוגה ב'אופק היוגה'.
להאזנה בפלטפורמות השונות:
תמלול הפודקאסט
- גילי: שלום עדי. אני שמחה שאנחנו נפגשות כאן. פעם ראשונה שנפגשנו הייתה במבחני הקבלה למאגמה צ'אלנג' ארמניה. ביקשתי ממך, אם את מוכנה שנבוא ונשוחח קצת על ענייני קריירה, על בחירות, החלטות, קשיים, דרך. בואי נתחיל מזה שתספרי קצת על עצמך.
- עדי: קודם כל גילי תודה שהזמנת אותי. בחרת להציע לי את ההזדמנות הזו להתראיין. היום, בין היתר, אני עושה הכנה לראיונות עבודה, והשאלה של 'ספר או ספרי לי על עצמך' זו אחת השאלות הכי קשות. תמיד עולה לנו בראש 'אז מה אני אספר?'
- גילי: תתחילי מפרטים טכניים.
- עדי: אני אספר קצת על היום, על מה אני היום. כיום אני מתעסקת בכמה וכמה דברים, אחרי 25 שנה שהייתי בצבא. אני גם מלווה טיולי ג'יפים בעולם, שם הכרנו. הגעתי לזה לגמרי במקרה לפני משהו כמו 5 שנים. מעבר לזה אני מתעסקת באימון אישי, אני מאמנת אישית. אני מפקחת, מדריכה, יכולה להדריך מאמנים ומתעסקת בהדרכה של מאמנים. עשיתי כמה התמחויות בתחום האימון. גם לזה הגעתי לגמרי במקרה, מתוך הרצון לעזור. אחרי הצבא התנדבתי בסיוע לחבר'ה צעירים, להתמודד עם השאלות 'מי אני, מה אני, מה אני רוצה לעשות בצבא' והחלטתי ללכת ללמוד אימון כדי שיהיו לי כלים בשביל עצמי, לא כי הייתה לי איזושהי כוונה להיות מאמנת. התאהבתי בתחום הזה ונשארתי בו. בכובע הזה אני היום גם מנטורית של פורשי צבא. אני מתנדבת בתוכנית של חיל המודיעין שנקראת 'מעברים' שמלווה פורשי צבא בתהליך הפרישה והכניסה לאזרחות. המעבר מקריירה לקריירה. מעבר לזה, עוד משהו שהגעתי אליו לגמרי במקרה ואני מתעסקת בו ב-7 שנים האחרונות, מאז שפרשתי. יחד עם המורה שלי ליוגה, אני בערך שותפה שלה. בעיקר עוזרת לה גם בקידום המקצועי שלה אבל גם בהכנה של סדנאות, פיתוח התחום הזה. בעבר עשינו סדנאות שקראנו להן 'יוגה יישומית לחיי היום-יום' ונכנסנו לכל מיני חברות וארגונים. זה שילב גם את ה"DOING" שאני באתי איתו וגם את העולם של היוגה שהיא הביאה. היינו אצל המנהלים של בנק הפועלים, עשינו להם סדנה. היינו בפרטנר, היינו ב'את הדעת', כל מיני. הייתה סדנה מאוד יפה. היום אנחנו בעיקר עובדות עם כל מיני מתרגלי יוגה, ואני עוזרת לה בכתיבה וגם בחיבור של הפילוסופיה, כדי שיהיו יותר פשוטים ונגישים לאנשים. בחצי שנה האחרונה הצטרפתי לתוכנית מרתקת של פרד קופמן שהוא סגן נשיא פיתוח מנהיגות בגוגל. היה בעבר ב-LINKDIN. תוכנית שמשלבת בין מנהיגות למודעות, בין ניהול ופיתוח מנהיגות ל-MINDFULLNES. תחום מרתק, בארה"ב כבר קיים בצורה משמעותית בכל מיני מקומות. בארץ קצת פחות. אנחנו פחות או יותר באמצע התוכנית הראשונה שקורית בארץ. אז היום אני גם וגם וגם, משלבת הרבה.
- גילי: אז בואי נלך קצת אחורה ונתחיל מהצבא. רוב האנשים שעושים צבא עושים 2-3-4 שנים של צבא, וממשיכים הלאה, ואת בעצם נשארת קצת יותר. ספרי לי על זה.
- עדי: האמת שזה גם מאוד מעניין, כי תמיד הייתי אדם שמתסכל קדימה ואני זוכרת את עצמי בגיל 19-20. הייתי קצינה לקראת שחרור והציעו לי לחתום קבע. הסכמתי, ותוך כדי החתימה באו ושאלו אותי אם אני רוצה לעשות תוכנית שירות. מדובר בשנתיים שירות, שנתיים לימודים ואז עוד שנתיים של שירות. כלומר להתחייב ל-6 שנים קדימה. אז אמרתי לעצמי, אוקיי, תנו לי לחשוב על זה. בכל זאת, הייתי בחורה צעירה אבל אמרתי, נעשה תהליך קבלת החלטות. אני זוכרת שממש ישבתי לעצמי עם טבלאות, הסתכלתי קדימה. לקחתי כל מיני פרמטרים, שכר, עניין, מעבריות, אפשרויות. באתי לקמ"ן הפיקוד דאז, אמרתי לו, 'תקשיב, חשבתי על זה. החלטתי שאני מוכנה להישאר אבל אך ורק אם אתם מוציאים אותי ללימודים כמה שיותר מהר.' אחד הדברים שהבנתי זה שהלימודים מהר מאוד נותנים לי יתרון וקפיצה משמעותית במשכורת. אם אני נשארת, אני נשארת עד הסוף, ואם לא- אז שיאפשרו לי כמה שיותר מהר לצאת מהצבא. וכבר הייתה לי תוכנית חלופית, אם אני לא נשארת פה אז החלטתי שאלך ללמוד משהו קשור למחשבים. אני לא אמשוך מעבר.
- גילי: ההכשרה שלך בצבא הייתה בתחום המחשבים?
- עדי: לא, הייתי מפענחת תצלומי אוויר, מחקר שטח, ממש לא במחשבים. אבל מתוך שיקול, זה משהו שאוכל להתפתח בו ולהרוויח בו כסף. זה נשמע משהו עם אופק. הייתי מאוד צעירה, יצאתי ללימודים בגיל מאוד צעיר. כמובן הפיקוד נלחם לתת לי את התוכנית הזו, שאצא שנה אחר כך, די מהר. וכבר אז הבנתי שאני רוצה להישאר כי זה יאפשר לי לצאת לפנסיה מוקדמת. אגב, אז כשקיבלתי את ההחלטה היו חבר'ה בגיל 38-37 שיצאו לפנסיה מוקדמת. מה שהיום כבר לא קיים. וגם לקחתי כל מיני שיקולים בחשבון שבדיעבד אני אומרת, איך כבר אז ידעתי לראות את כל הדברים האלה. נשארתי בצבא והיה לי שירות מרתק. זה מצחיק, כי באחד הסשנים של מפגשי מנטורים בצבא, כל אחד מספר מעט על עצמו ומישהו אמר לי, 'רגע אז בעצם בצבא עשית כמו שאת היום'. עשיתי מסלול מאוד לא שגרתי. גם הייתי בפיקוד והתעסקתי בחומר לפעילויות מבצעיות בשטח, גם אחר כך פיקדתי בקורס קמ"נים, הכשרתי בהשלמה חיילית של חיל המודיעין, הייתי בחטיבת המחקר ועשיתי מחקר כמה שנים. גם איסוף. גם הייתי בוושינגטון כמה שנים. אחר כך עברתי למערך אחר, אחר כך קשרי חוץ של המודיעין. אז אמר לי, 'כמו שאת היום את עושה גם את זה, גם את זה וגם את זה.' זה כנראה חלק ממה שאני, לגוון. אגב, זה היה אחד השיקולים שלי להישאר בצבא, כי ידעתי שיש לי לגיטימציה מלאה לעבור תפקיד ולחדש, להוסיף עוד ידע ועוד עניין. באיזשהו מקום זה לדעתי מה שאפשר לי להרגיש שהתקופה הזו עפה. תמיד הרגשתי שאני צעירה, רק התחלתי תפקיד. וגם אם עשיתי תפקיד של 3-4 שנים, תמיד הרגשתי שאני צעירה, עוד לא יודעת מספיק ויש לי הרבה מה ללמוד ולתת. והתקופה פשוט עפה
- גילי: כמה שנים היית בצבא?
- עדי: כמעט 25. מגיל 18, התחלתי ב-1988 והשתחררתי ביוני 2013.
- גילי: ולמה החלטת להשתחרר?
- עדי: כמה דברים שהתכנסו יחד. נולדה לי ילדה קטנה לעת פרישה. ילדתי אותה לפני שידעתי שאני הולכת לפרוש, אבל זה לא היה העניין. היו כמה דברים. בצבא, לפעמים אתה מקבל תפקידים שנפתחים ואפשר להתמודד עליהם. מצאתי את עצמי מסתכלת על תפקידים שנפתחים ואומרת לעצמי, שום דבר לא מדבר אליי. לא הרגשתי שיש לי תשוקה למשהו. ואני אדם מאוד של תשוקה, הכול אני עושה מתוך להט פנימי והתלהבות, לא מסתכלת על השעון. יש משימה – מסתערת עליה. מאוד חשוב לי להיות במקום שבו אני עושה את הדברים מתוך ההתלבות הזו שיש הרבה מה ללמוד ולעשות. אז אני מסתכלת על הרשימות ואין לי תשוקה לכלום. דבר שני, ציינתי שהייתי אחרי חופשת לידה, דיברתי עם הקמנ"ר והוא אמר משהו שמבחינתי, משהו שאני יכולה לעשות. לא הייתה שם תשוקה אבל מבחינתי זה היה כמו סגירת מעגל. תפקיד שבעבר עשיתי אותו כראש מדור, ובזמנו, ראש הענף שלי אמר 'את תראי, המדור שלך יהיה ענף ותכווני להיות ראש ענף'. אז רק בגלל סגירת מעגל אמרתי שאת זה אני מוכנה לעשות. קמנ"ר אמר שאת התפקיד הזה הם מבטיחים למישהו שהגיע מהשטח או משהו בסגנון, הבנתי שזה לא ילך. אמר לי להישאר עוד שנה בתפקיד שלי. והדבר השלישי, והכי משמעותי, אני אספר לך משהו שלדעתי הילדה שלי לא יודעת עד היום אבל זה היה הסיבה שבזכותה קיבלתי את ההחלטה לעזוב. כשחזרנו מחו"ל, שתי הבנות הגדולות שלי, היום הן בנות 21 ו-19, היו אז בכיתות א' וג'. לילדה בכיתה א' היה מאוד קשה, ואני חזרתי למירוץ של תפקיד, קידום, עוד תפקיד. כשהיא הייתה בת 10 בערך, בעלי מצא אותה, היא נרדמה עם פתק ביד. בפתק היה כתוב משהו בסגנון 'אלוהים תעזור לי, אני לא יכולה יותר להמשיך ככה בחיים האלה' או 'עם החיים האלה'. אני לא ממש הייתי אמא נוכחת, אני חייבת להודות. מהרגע שחזרנו מהשליחות עד שפרשתי. בשנייה הזאת הבנתי, עם שני הדברים שאמרתי קודם, שאני את חלקי בצבא סיימתי. זה הסימן בשבילי שנגמר פרק ועכשיו אני צריכה לפעול לפרק חדש. זה היה כמו תאונת דרכים, עכשיו צריך לעזוב הכול ולהיות עם הילד. למחרת בבוקר קמתי מוקדם, כמו כל בוקר, 6 וחצי. כתבתי מייל אישי לקמנ"ר באותו יום, זה המצב ויפה שעה אחת קודם. יאמר לזכותו, חזר אליי אחרי לא הרבה זמן, חודש חודשיים, ואמר שאני יכולה לפרוש עוד השנה, בכל שלב שארצה. וזה היה הרגע שהבנתי שזהו, עשיתי, היה שירות יפה. עף, טס, נהניתי, הייתי מאוד מסופקת אבל זהו. נגמר הפרק ומתחיל פרק חדש.
- גילי: ואחרי שפרשת בפועל, מה קרה? יום אחד את קמה בבוקר, ולא קמה ב-5 או 6 ויוצאת לתפקיד
- עדי: זה גם מעניין, כי הייתה לי תחושה שיבקשו ממני להישאר עוד.
- גילי: אחרי שפרשת?
- עדי: יצאתי לחופשת פרישה. הייתה לי כמעט חצי שנה חופשת פרישה, ואני זוכרת שהייתה לי תחושה שברגע שזה נגמר, מבחינתי זה נגמר, אני אדם שסוגר דלת ופותח חדשה. מתקדם קדימה ולא מתעסק באחורה. אני זוכרת שישבתי, הנקתי את הקטנה. אמרתי לעצמי שאני יודעת שהבקשה להישאר עוד קצת תגיע, כי מצאו לי מחליף אבל לקח זמן עד שהוא הגיע, והחלטתי לסוע לסינגפור. רק אני והקטנה, כדי לייצר את ה'קאט' הזה, שהוא יהיה ברור. קניתי כרטיסים לסינגפור, ואחרי שבוע בא המפקד,
- גילי: מה זאת אומרת סינגפור, לכמה זמן?
- עדי: שבועיים, שלושה בערך, לנסוע לחברים לסינגפור, ובאמת בערך שבוע אחרי זה בא אליי המפקד, הוא היה מפקד חדש. הוא בא אליי ושאל, 'תוכלי להישאר עוד קצת?' ועניתי לו, 'בדיוק קניתי כרטיסים לסינגפור'. ואז זה היה מאוד ברור. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. אמרו לי, 'לא תוכלי לשבת בבית, את אחת שכל הזמן צריכה לעשות דברים'. ואני יודעת על עצמי שבכל סיטואציה אני מסתדרת, גם בעצימות גבוהה וגם בעצימות נמוכה. ומאוד נהניתי. החלטתי שבשנה הראשונה אני לא עושה כלום. ממש ככה, במודעות, כדי לבחור מה אני רוצה. לא רציתי לעבוד על אוטומט. ובסוף השנה הראשונה הבנתי שני דברים. עדיין לא ידעתי מה אני רוצה, אבל הבנתי מה אני לא רוצה. היום אני יודעת שזה משהו מאוד חשוב, לדעת מה לא.
- גילי: אני חושבת שלפעמים ה'מה לא' יותר חשוב מ'מה כן'.
- עדי: ממש ככה. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להחליף סוס בחמור. אני לא רוצה ללכת לאזורים של העולם המודיעיני. כשהייתי בוושינגטון, אחד מראשי האגפים במוסד בעבר הציע לי לבוא אליהם, וידעתי שאני גם בעולם תוכן שיש לו מקבילה שם, אבל ידעתי שאני לא רוצה את זה. גם היו לי כמה שאלות למה לא ללכת לחברות אזרחיות שעוסקות במודיעין או בהדרכה של מודיעין בכל מיני מדינות. גם התעסקתי בהדרכה של מודיעין בקורס קמ"נים. לכאורה יכלתי לעשות את זה. גם בעלי אמר, תנצלי את עולם התוכן והידע שצברת 25 שנה. והיה לי ברור שזה לא.
- גילי: זה להמשיך לעשות את אותו דבר, זה לא זה
- עדי: נכון. אני ראיתי את זה כהזדמנות לעשות משהו אחר לגמרי. הדבר השני שהבנתי בשנה הזו, שאני לא רוצה להיות שכירה. אני טובה בזה, הייתי כזו 25 שנה, אבל הייתה חשובה לי מאוד העצמאות. אני קובעת מה אני רוצה לעשות, כמה, מתי. וזה רק הלך והתחדד. בתחילת השיחה שלנו אמרתי לך על השותפה שלי, שאני עוזרת לה ואני גם שותפה. כשהתחלנו עזרתי לה במשהו והיא רצתה שאהיה השותפה שלה, וכל הזמן אמרתי לה, אני לא יכולה להבטיח שאני שותפה אבל אני איתך. היא רצתה לדעת אם היא יכולה לבנות עליי וכמה, כמה אני איתה. ולא הייתי מסוגלת. יכולתי להתחייב ולהגיד לה שאני איתה, לא הייתי מסוגלת להגיד 'אני שותפה שלך'. באיזשהו שלב היא שיחררה את זה כי היא הבינה שזה השלב שבו אני נמצאת. כל הצעה של עבודה הייתה עבורי מקום שבו אני בוחרת. עם כל הצעה אמרתי רגע, אני קודם כל אמא. ממש ככה. זה היה מאוד מעניין, זה היה שיעור בשבילי. ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני כבר מוכנה להתחייבויות קטנות.
- גילי: ובאיזה שלב זה קרה, אחרי כמה זמן?
- עדי: זה לא קרה אחרי השנה הראשונה כי יש לי דוד, הוא גם היה סוג של מנטור עבורי. הוא מתעסק בביוטכנולוגיה, הקים חברת סטארטאפ בתחום, לפני הרבה שנים יצא לאקזיט. הוא כל פעם היה בא ואומר לי, מה את עושה? כל פעם הייתי צריכה להצדיק את עצמי. והוא כל פעם אמר לי, 'כשתפסיקי לשחק תבואי לדבר'. מישהי שיש לה חברת השמה בביוטכנולוגיה, לדבר איתה. אמרתי רגע, במקום כל פעם לקחת פלח של שנה ולהגיד מה, בואו נסתכל חומש קדימה. אז עשיתי תוכנית חומש, במקום כל שנה להסתכל עוד שנה. ממש החלטתי מה יהיה עד 2020, עד השנה הזו. אמרתי, אני עד.. לא זוכרת מה קבעתי, אבל עד השלב הזה אני בעצימות נמוכה. אני מתחילה ללמוד, לפתח את עצמי בתחום האימון. ממש התחלתי ללמוד, לא ידעתי שאני רוצה להתעסק באימון. לא, לא מדויק, כבר התחלתי ללמוד אימון והבנתי שזה כיוון שאני רוצה לפתח אותו. ידעתי שאני רוצה לפתח. אז נגיד אחרי שנה בערך
- גילי: אחרי שנה שיצאת מהצבא, או שנה אחרי שהסתיימה השנה הראשונה?
- עדי: זה היה במהלך השנה הראשונה.. למעשה במהלך השנה השנייה, שהתחלתי ללמוד אימון. למדתי כל מיני דברים. בשנה הראשונה פשוט למדתי. למדתי הום-סטטילינג, עשיתי קורס של חצי שנה של מנהיגות נשים, אמרתי, אני לא יודעת מה זה נשים באזרחות. לא יודעת מה זה נשים, ולא יודעת מה זה אזרחות. אז הלכתי לעשות את הקורס הזה ואז הבנתי שבאמת יש לי הרבה איכויות שיכולות להיות רלוונטיות לאזרחות. הלכתי ללמוד בצק סוכר, כל מיני דברים בשנה הזו. חלק מזה, הייתה החלטה בעיקר ללמוד ולהתפתח. אז תוך כדי לימודי האימון, עוד לא סיימתי לימודי אימון, עשיתי כל מיני התמחויות. באימון לתודעת אושר, עוד לא הייתי מאמנת, ועשיתי את הכול לאט ובקצב שלי.
- גילי: איפה עשית את האימון לתודעת אושר?
- עדי: אצל ד"ר אורלי אדלר, מעולה מעולה. הכרתי אותה בקורס אחר. הלכתי לעשות קורס של יזמות עסקית וחברתית, בביטחונט, בי"ס HIT. המנכ"ל איש צבא לשעבר, הקים מסגרת ליוצאי כוחות הביטחון. היה לו קורס ומאוד אהבתי את הטכנים. ואורלי אדלר לימדה שם שיווק, תוכניות עסקיות ודברים כאלה. ומאוד התחברתי אליה ולאיך שהיא מלמדת, החדות שלה, דברים מאוד פרקטיים. אצלה גם למדתי קורס אימון קבוצות, כל מיני דברים. הגעתי למאגמה, הלכתי לעשות טיול אחרי צבא לקוסטה ריקה. אמרתי ליפעת המנכלית שעשיתי הרבה מיונים לצבא, אם היא רוצה שאעשה עבורן מיונים? אחרי כמה זמן היא באה והציעה לי להיות חלק מהצוות שלהן. אבל גם אז היה לי קשה להתחייב, אמרתי רגע, מה זה אומר, מה המשמעויות, מה זה מחייב אותי. הקטע היה לא להגיד כן, אלא קודם כל לקחת צעד אחד אחורה ולראות איפה זה מתחבר לי עם האני שלי, עם מה שמתאים לי היום ושזה לא יבוא על חשבון המשפחה שלי. מצאתי את עצמי בהרבה הזדמנויות מאז כל הזמן אומרת, טיול אחד או שניים בשנה בסדר, אבל מעבר לזה לא. והשאר אותו דבר. צוות המאמנים של גומא, אני מוכנה שיבואו אליי לאימון, חבר'ה שלומדים אימון – לא יותר משלושה. הכול קרה במקרה. במינונים שהרגשתי שמתאימים לי, אני מחליטה מה כן, מה לא ומתי. בערך עד עכשיו, ההגדרה הייתה עצימות נמוכה. הילדה הקטנה שלי תהיה בכיתה ג', ועכשיו תתחיל העצימות הגבוהה.
- גילי: אז לפני שאנחנו מדברות על העצימות הגבוהה, אנחנו נפגשנו לפני בערך חצי שנה בקיבוץ עינת, כשמלאו שנה לפרישה שלי מהבנק. ישבנו וסיפרנו כל אחת מה קרה בתקופה הזו שלא נפגשנו. את סיפרת על הליווי והסדנאות של הצעירים לקראת גיוס. תיכף את תגידי שגם זה קרה במקרה, אבל בואי ספרי איך הגעת לדבר הזה.
- עדי: לדעתי זה התחיל קצת אחרי שפרשתי. אני אפילו לא יודעת איך, אבל התחילו לשאול אותי כל מיני על הצבא, איך כדאי ומה. אבל תמיד הייתי מוכנה שהחבר'ה הצעירים יבואו וידברו איתי, מה עושים, מה כדאי ומה לא. ואז הלכתי ללמוד אימון, והקטע הזה של לעזור ולעזור לחבר'ה צעירים בכלל, בכל סוגיה, לא רק בהכנה לפני צבא אלא גם בקשיים במהלך הצבא. מצאתי את עצמי מתעסקת בזה יותר ויותר. בהתחלה בהתנדבות, גם היום אני עושה הרבה בטלפונים, או מי שרוצה לבוא אליי לאימון פיזי. ככה זה התחיל, שהבנתי שסביב הצבא יש קושי מאוד גדול. מעבר מסביבה מוכרת של הבית, מהוודאות, לעולם שכל מה שהכרת עד עכשיו לא קיים בו ויש הרבה חוסר ודאות, הרבה ערפל. יש הרבה דברים שלא בשליטתנו וצריך להתמודד איתם. הרגשתי בעיקר את המצוקה של ההורים, הילד פתאום כבר לא בשליטה שלהם. הרגשתי שאני הופכת להיות כתובת שהיא כמו זרוע של ההורה, הורה שאין לו כלים. אני הייתי בתחושה הזו כשחזרתי מהשליחות והרגשתי שאין לי כלים לעזור לילדה שלי כשהיא במצוקה, חיפשתי את איש המקצוע שיכול לעזור לי והבנתי שאני נכנסת בנישה הזו. משם זה התחיל, להכנה מנטלית לקראת הצבא, הכנה לראיונות אישיים, לקבלה לתפקידים או יציאה לקורס קצינים. מה עשיתי, איך להציג את עצמי, איך לקבל החלטה, איך להתמודד עם פקודים כשאני לא מצליח לייצר תקשורת. שם זה התחיל, היום זה התגלגל גם להכנות לצו ראשון. זה עולם תוכן מרתק. הבנתי שבצבא הייתי מנטורית לחיילים, זו אחת הסיבות שאהבתי את השירות. גם עולם התוכן המקצועי וגם העבודה עם הצעירים, החיילים שמגיעים בתחילת הדרך עם תחושת חוסר מסוגלות חלקם, ויוצאים אחרי 3 שנים עם תחושה של 'אני מסוגל לעשות הכול'. אחר כך יש תהליך, ככל שמתרחקים מהצבא התחושה הזו הולכת ופוחתת לפעמים, אבל אני חושבת שדרך זה שימרתי את האהבה הזו לצעירים. באימון יש סטנדרטים, מתאמן לא יתקשר אליי באמצע הלילה אבל אם חייל נמצא באימון, מבחינתי שיתקשר אליי בכל שעה. אולי זו שליחות, אני לא יודעת.
- גילי: את עובדת גם עם חיילים משוחררים?
- עדי: כן, כשעשיתי את הסטאז' באימון הבנתי שאני לא יכולה לעבוד עם נוער כמאמנת. לנוער צריך התמחות מיוחדת. רציתי לעשות סטאז' של אימון באורך מלא. הגדרתי לעצמי שקהל היעד שלי יהיה צעירים אחרי צבא, גילאי 20-30. היו לי שמונה מתאמנים וכולם בגילאים האלה. אז הבנתי שזה עולם תוכן מטורף. כמו הפורשים, סיימו צבא, רובם עם תחושת מסוגלות מאוד גבוהה. הם ניצבים מול העולם הגדול ומתחילים לשאול את עצמם 'מי אני, מה אני, ומה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול?' לשאלתך, רק בסטאז' הבנתי שזה עולם תוכן מטורף. לא כי אין להם כתובת, אבל יש להם מודעות מאוד גדולה, הרבה יותר גדולה ממה שהייתה בעבר לשאלות האלה ואיך לדייק את עצמנו, אז האימון מתלבש ממש טוב על הנישה הזאת. זו הייתה עיקר האוכלוסיה אז.
- גילי: על מתי מדובר?
- עדי: על לפני שלוש שנים בערך. היום יש לי הכול, גם חיילים, גם משוחררים, וגם אנשים בין קריירה לקריירה. בין אם פורשי צבא ובין אם כאלה שיוצאים לפנסיה, סביבות גיל 60.
- גילי: נקודה שמטרידה אותי באופן אישי, אולי זה המקום לשוחח. במסגרת הבנייה של העסק שלי חקרתי והסתכלתי על כל מיני מאמנים. אני חייבת להגיד שהרבה מאוד מאמנים.. אני גם לזוגיות, גם צעירים, גם משפחה, הכול והכול. זה היה נראה לי לא רציני. הייתי מצפה מהמאמן שאני באה אליו שתהיה לו התמחות. אני יכולה לראות שבין הדברים שאת מתעסקת בהם יש חוט שני שמקשר. הצבא, לפני או אחרי, פרישה. דברים שאת מבינה בהם. המציאות מביאה אותנו לכל מיני דברים, מזמנת לנו כל מיני דברים, לקוחות. האם בסוגיה של לקחת מכל דבר, שאמרת שאת אוהבת לעשות, או לבוא ולהגיד – אנשים מכל מיני גילאים אבל באלומה מסוימת, צרה.
- עדי: זו סוגיה מאוד חשובה. אני אדבר בשם עצמי ואגיד שבתחילת הדרך, לי היה חשוב להגדיר את עצמי, בגלל התשוקה שלי. ולגמרי שמתי את עצמי בחבר'ה של לפני צבא, במהלך צבא, ואחריו. בני 18, 20, 30. וכששאלו אותי מה את עושה, זה מה שעשיתי. זה היה העניין שלי וככה הצגתי את עצמי. למה הלכתי ללמוד זוגיות? בגלל הצעירים. ראיתי שיש עניין משמעותי בנושא זוגיות ותקשורת. לא כי התכוונתי להתעסק עם זוגות שלא מסתדרים. הלכתי ללמוד את זה כדי לגעת גם בנושא של מציאת זוגיות. הלכתי על טייטל ספציפי, לטובת מציאת זוגיות. זהו, בגלל החבר'ה הצעירים. אצל כולם היה משהו, מאוד מעניין, רוב הגברים שהגיעו אליי היו נטולי זוגיות. לא חוו זוגיות משמעותית, סביב גילאי 20-30. מאוד היה לי חשוב למקד את עצמי וגם הדברים שעשיתי, למדתי, היו לטובת העניין הזה. בשלב מאוחר יותר, כשהתנדבתי כמנטורית לפורשים, הבנתי שהרבה מהסוגיות הן אותן סוגיות. אני תמיד צוחקת על זה. זה תמיד המשפט 'מי אני, מה אני היום ומה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול'. זו גם שאלה שאני שואלת את עצמי ומצאתי את עצמי שואלת את עצמי. והבנתי שיש הרבה חוטים מקשרים. לא מתעסקת במשפחה או דברים אחרים. היום אני יותר מרשה לעצמי, אם מישהי תבוא אליי לאימון מסוים וזה לא ייפול לי בנישה הזו, אני מניחה שאני אקח. גם לי יש פחות בעיה כי אני לא מפרסמת את עצמי, אני לא צריכה לאפיין את עצמי מול העולם. מי שמגיע אליי זה רק מפה לאוזן. אני כן חושבת שיש משמעות למיקוד, ליכולת להתחדד ולעבוד בנישה מסוימת. למרות שהעולם האימוני מאפשר מגוון. אני חושבת שהיום אני יותר מאפשרת לעצמי מגוון, אולי כי אני מרגישה יותר בטוחה במקום שבו אני נמצאת וביכולות שלי. אבל אני גם מוצאת את עצמי אומרת לא להרבה דברים. אני אעדיף להמליץ על מישהו שיש לו יותר ניסיון בתחום מסוים. עשיתי את זה בתחילת הדרך, וגם היום. אם מישהו יבוא אליי היום בנושא של פתיחת עסק? למדתי יזמות עסקית, עשיתי פיתוח עסקי לשותפה שלי עם יעדים ומטרות והכול קרה. יש לי בזה ניסיון, אבל אני אומרת מראש – זו לא ההתמחות שלי. אני אעדיף להמליץ על מישהו שזו ההתמחות שלו. סוגיות של הורים וילדים? אני חושבת שצריך לזה התמחות. ילדים צעירים בכלל, יש חובה אתית שתהיה הסמכה לעבודה עם ילדים ונוער. גם אם מגיעים אליי צעירים שלא בהקשר של צבא, לא דילמות סביב צבא – אני לא אקח. מישהו בגיל 17-18 עם קושי כללי במרחב, שילך למישהו שיש לו התמחות בילדים ונוער, אני לא אקח את זה על עצמי. רק אם זה משהו באוריינטציה שלי סביב הצבא, קשיים סביב צבא. גם אם זה פחד לקראת זה שאני הולך לצבא, אני מוכנה לעשות דבר כזה. כי האוריינטציה שלו הייתה בהקשר הצבאי. אם זה משהו כללי אני מאמינה שכן צריך להיות מיקוד, מישהו שמתמחה בדבר. אני תמיד שמחה לשלוח לאחרים שמתמחים בדברים שאני לא מתמחה בהם.
- גילי: אמרת עצימות גבוהה. נמקי, פרטי, הסבירי.
- עדי: אני בעצם נמצאת עכשיו ב-2020, והתוכנית שלי..
- גילי: על זה בדיוק רציתי לשאול, אמרת שעשית תוכנית חומש עד 2020, עמדת בתוכנית הזו?
- עדי: כן, אני חושבת שעמדתי בה. אחד הדברים שהגדרתי לעצמי זה שאני רוצה לפתח את עצמי בתחום האימוני, ושאני רוצה שיהיו לי ככה וככה מתאמנים, לשמור על איזון בין זה למשפחה ובית. לא עמדתי בכולם. כן רציתי לעשות תואר שני ועוד לא עשיתי. ידעתי שארצה להתעסק בהדרכה. אם כבר אני הולכת ללמוד, כבר למדתי אימון והתחלתי את זה, אני מתעסקת בהדרכה ואוהבת להדריך. זה היה מעניין, כי הלכתי ללמוד אימון קבוצות, אני לא זוכרת כמה זמן. שנה או שנה וחצי. לא זוכרת מתי עשיתי. כדי לכוון את עצמי לעבוד עם קבוצות, הדרכה בתחום הזה. ואז הבנתי שנפתח קורס בגומא של מפקחים, מדריכי אימון. לא רציתי לעשות כי עוד לא היו לי מספיק שעות אבל המנכ"ל דחף אותי לעשות, אמר שעד שיסתיים הקורס יהיו לי כל שעות האימון שאני צריכה בשבילו. שנה שעברה היינו בתאילנד, ספונטנית, בעקבות התכתבויות בווטסאפ החלטתי שכשאחזור אתחיל את הקורס. זה היה באפריל או מאי, שנה שעברה, מיד כשחזרנו מתאילנד. ובינואר קיבלתי הצעה להדריך בבית הספר הזה, שזה היה אחד היעדים. זה לא הסתדר כי מה שהם רצו היה הרבה מעבר למה שיכולתי לתת, ממה שהייתי מוכנה לתת. הם רצו שאקח 3-5 קורסים בשנה, בשעות הערב. אני אמרתי שאני יכולה רק בוקר, וקורס אחד, גג שלושה בשנה. אחד הערכים שמנחים אותי עכשיו זה החופש והעצמאות, שאני יכולה להחליט מה וכמה אני רוצה. ממש לא יכולתי לראות את עצמי מתחייבת לדבר כזה. לכאורה הגעתי ליעד. לא עשיתי אותו, אבל הגעתי. והבנתי שאני יכולה להדריך אימון בלי שיש לי תואר שני במשהו שקשור בתחום הזה, מספיק שאהיה מפקחת. לכאורה השגתי את היעדים לגמרי. אם מישהו היה אומר לי שזה המקום שאני אהיה בו, לא הייתי מאמינה. יש לי לקוחות שנכנסים מפה לאוזן, אני גם מלווה טיולי ג'יפים בעולם. אני גם מתעסקת באימון של מאמנים ואימון אישי. גם יש לי קבוצות שאני עושה להן הכנות לצבא. זו הייתה עצימות נמוכה.
- גילי: עכשיו יש לך תוכנית חומש חדשה?
- עדי: עדיין אין לי.
- גילי: אנחנו חייבות להפסיק את הראיון הזה ואת הולכת לשבת ולהמציא אותה!
- עדי: עדיין אין, אני צריכה לחשוב מה אני רוצה שיהיה איתי בזמן הקרוב. מה שכן הרגשתי, התחילה להיות לי עצימות גבוהה ואני לא יודעת אם היא מתאימה לי. בתקופה האחרונה, קצת אחרי שלא הסתדר עם גומא, קיבלתי הצעה לתוכנית אחרת שסיפרתי לך. התוכנית משלבת בין מודעות למנהיגות, תוכנית מרתקת שבתקופה האחרונה דרשה ממני יותר, כי מדובר בחצי שנה או כמה חודשים של למידה. דרש ממני יותר תשומות. גם טיולים פה בארץ. בקיצור היה לי עמוס מדי. אז עכשיו אני שוב צריכה לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ויכול להיות שאני אחליט שככה טוב לי לשנה הקרובה. עוד לא נגמרה 2020.
- גילי: אני חושבת, בגלל שאנחנו מאוד דומות בעניין הזה של העצימות הגבוהה, אנחנו מאוד מהר עלולות להיגרר אליה. את צריכה להגיד לעצמך, כמו שאמרת. רגע, לא בדיוק מתאים לי עכשיו. את הגבולות האלה. קל לנו מאוד להידרדר למצב הזה.
- עדי: ממש ככה. זה מצחיק, אתמול פנתה אליי יפעת המנכ"לית של מאגמה. בגלל שאין טיולים בחו"ל, התחיל הפרויקט של מאגמה-IL. ראית, העברתי לך.
- גילי: כן.
- עדי: היא התקשרה אליי אתמול ושאלה אם אני רוצה ללוות את אחד המסעות. עכשיו, בתשוקה שלי? בטח. בתחושה הפנימית, כרגע, עם כל מה שיושב עליי? לא הייתי מסוגלת. עוד לפני שהיא התקשרה אליי שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, והבנתי שלא. שעכשיו זה לא מתאים, כי כל המשמעויות של לצאת למסע כזה באוקטובר נובמבר, זה לא יעבוד. זה לא מתאים לי כרגע. אחד הפרקים המעניינים, אחד המודולים שמתעסק ב-conscience business, מדבר על essentialism ועל היכולת להגיד לא. כי כשאני אומרת לא לאחר, אני בעצם אומרת כן לעצמי ולמה שחשוב ומשמעותי עבורי. הרבה פעמים הסיבות שבגללן אנחנו אומרים לא נמצאות מדברים שאנחנו גוררים איתנו מהעבר. כל מיני דברים שהם לא באמת בגלל מי שאנחנו ומה שחשוב לנו, אלא כדי להיות בסדר, לרצות, לא לאכזב. זה תמיד קשור לאחר. אז היום אני הרבה יותר שואלת את עצמי אם זה מדויק לי ונכון לי עכשיו. אני חושבת שהחלק המשמעותי אצלי זה היכולת להבין את המשמעות האמיתית של הדברים. האוטומט שלי הוא להגיד כן ואחר כך לראות איך זה מתכנס, ותמיד כשאני אומרת כן אני גם מתאבדת על המשימה. אני אעשה את זה הכי טוב שיכול להיות. אני לא אשן בלילה, לא אוכל, לא אנשום, אני אחשוב איך אפשר לעשות את זה יותר ומעבר. כשזו המשמעות, אני לא יודעת לעשות דברים בערך, אז המשמעות היא שאני צריכה להגיד יותר 'לא'. אני חושבת שזה מה שאני מתרגלת בשנים האחרונות.
- גילי: נשמע טוב. לסיום, איזשהו טיפ. אם את לוקחת את כל הדברים שדיברת עליהם, איזושהי תובנה שלך שאת חושבת שחשוב להגיד אותה לאנשים? לקצר דרכים לאנשים, להגיד להם 'שימו לב לדבר הזה'.
- עדי: הדבר הראשון שקופץ לי בראש ואני רואה אותו כאחד הדברים הכי משמעותיים, אני קוראת לזה בהירות פנימית. הדבר הראשון לפני שאני רצה או עושה צעד. אני לעצמי, חשוב לי קודם כל להיות ברורה עבור עצמי. ברגע שאני בהירה פנימה אני גם בהירה החוצה. ברגע שאני בהירה, אני יכולה להיות יותר מדויקת, יותר חדה, ולראות יותר רחוק. לכן, הרבה פעמים כשאנחנו לא בהירים פנימה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בכל מיני מקומות שאנחנו לא בהכרח רוצים להיות בהם, או לא מדויקים או נכונים בהכרח. לא בהכרח המסרים שאנחנו מעבירים החוצה מתקבלים למי שנמצא מולנו. בדרך כלל זה נובע רק מזה שאנחנו לא בהירים לעצמנו. הבהירות הפנימית הזו גם מאפשרת שקט, גם דיוק, וגם מונעת חיכוך. אני חושבת שאחד הדברים שגורם לנו לבזבז אנרגיה זה אותו חיכוך שנובע מחוסך בהירות. זה יכול להיות חיכוך עם עצמנו, עם הסביבה. כשאני מדמיינת את הדברים, כשאני מדויק הדברים זורמים. לא בגלל השאנטי באנטי, אלא כי יש לי את כל מה שצריך כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע, והסביבה מכוילת לזה, ואני חדה וברורה. לעצמי ולמי שנמצא מולי. כשאני אומרת כן- זה כן, כשאני אומרת לא- זה לא. דברים קורים יותר בקלות. הדבר הנוסף שאצלי מתלווה לזה זו התשוקה. להיות במקום עם תשוקה. אם אין שם תשוקה, לבדוק את עצמך. אולי זה לא המקום המדויק שלך, אולי לא היית מספיק בהירה עם עצמך או חדה עם עצמך. אולי את עושה משהו שהוא של מישהו אחר. אני יודעת שאצלי אם אין תשוקה ישר אני צריכה לבדוק. אלה שני הטיפים שהם שלי, שאני מרגישה אותם הכי חד.
- גילי: תודה
- עדי: תודה לך
