קריירה כשליחות: לדבר ולשחק בריאות

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את ענת מטיאש,  דיאטנית ילדים נוער וספורט המתמחה בטיפול משפחתי בילדים עם הפרעות אכילה מסוגים שונים.

היא מגיעה להישגים רבים בזכות השיטה שלה: שילוב תוכן בריאותי במשחקים של פעם.

דיברנו:

* על הדרך שעברה עד שהבינה שהכיוון הנכון עבורה הוא טיפול בהשמנת ילדים

* על אבא שלה זכרו לברכה שפיתח עבורה משחקים שמשמשים אותה עד היום

* על החשיבות של התמדה, נחישות ואמונה בדרך שלך

ועוד

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום ענת מטיאש

ענת: שלום שלום

גילי: היום נדבר על הדרך שעשית בקריירה שלך, אבל לפני שאנחנו מתחילות לדבר על הדרך, ספרי מי את ענת מטיאש היום, מה את עושה?

ענת: שמי ענת מטיאש, אני אמא לשלוש בנות מקסימות, ולאחרונה אפילו סבתא

גילי: סבתא, וואו

ענת: כן, תואר קשה לגיל יחסית צעיר, 45.

אני במקצועי דיאטנית, במהות ובנשמה שלי. התמחות בילדים, נוער וספורט. השילוב של ספורט מלווה אותי לכל אורך חיי המקצועיים. גם כרקדנית זוכת גביע ישראל בריקודים לטיניים וגם כמדריכת כושר וזומבה, דיאטנית ספורט שמלווה גם נבחרות ספורט בארץ וספורטאים צעירים. יש לי כמה מרכזים שמטפלים בעודף משקל והדרכת הורים לאורח חיים בריא ופעיל לילדים ונוער.

גילי: איך הכל התחיל?

ענת: הכל התחיל בעצם בילדות, כשהייתי מתעמלת קרקע תחרותית, בבית ספר אליאנס. גרתי בגבול בני ברק רמת גן, נסעתי כילדה בכיתה ו' בשני אוטובוסים עד רמת אביב וגם בחזרה.  הנחישות של הספורט הייתה בי מאוד מאוד גבוהה להצליח. התחום הזה לא היה מאוד מפותח, לא היה בכל מקום אולם ספורט. בהחלט הספורט היה מאוד מאוד חשוב לי.

גילי: למה, למה דווקא?

ענת: זה היה בתוך הנשמה שלי. הגמישות, הסלטות, ההיפוכים. עד היום אני מרגישה שזה חלק ממני. יום יומיים שאני לא עושה ספורט אני מרגישה שמשהו בתוכי נובל, אולי איזו אש פנימית שנמצאת בתוכי שצריכה לצאת בצורת אנדרנלין החוצה.

גילי:  אני מסכימה איתך, אני שותפה לתחושה הזאת, גם אני קמה כל בוקר וחייבת לעשות ספורט, אבל אפשר לעשות המון דברים, למה דווקא התעמלות קרקע?

ענת: התעמלות קרקע זה היה העניין של החוזק. מאוד אהבתי את הגלגלון, הסלטות, להרגיש באוויר, לשלוט, לחזור, להתגבר על הפחד. איזה שהוא אומץ שנדרש.

זה עזר לי בכל החיים אחר כך, גם המקצועיים. נחישות מול המטרה. חוץ מזה שאני מזל שור ומאוד עקשנית.ההורים שלי יחסית גם עודדו אותי. הם ראו כמה זה חשוב לי, גם כהוצאת אנרגיה וגם ככישרון. נמשכתי בגוף לדבר הזה.

גילי: זה היה בכיתה ו'. ואחר כך?

ענת: בתיכון התחלתי גם לרקוד בלהקות, ג'אז. אני באתי ממשפחה מסורתית, כיפה סרוגה נקרא לזה וזה לא היה מקובל כל כך. זה לא מקובל עדיין. זה קונפליקט מסוים שהיה בי: מצד אחד אני חייבת לרקוד ולהופיע ומצד שני הופעות וחזרות בשבת.

היו המון המון בעיות, שאיך שהוא אתה צריך למצוא את דרך האמצע. לא רציתי לוותר על המסורת. עשו לי חזרות במוצ"ש, לא נסעתי בשבת, הרבה ויתורים.

גילי: מצד ההורים?

ענת: לא, ויתורים שלי בשביל המסורת. לא הגשמתי את זה עד הסוף.

עשיתי שירות לאומי בחיפה , שם נולדתי בנווה שאנן כי אבא שלי, זכרונו לברכה, מהנדס טנק המרכבה למד שם בטכניון.  מאוד אהבתי את חיפה. עסקתי שם בחינוך וגם ליוויתי  אחר הצהריים ילדים ממשפחה שהאמא היתה חולת סרטן ונפטרה, ובבוקר בבית הספר ליוויתי ילדים.  לאחר מכן התחתנתי בגיל 19.

כל כך מוקדם, כשבעצם לא מובן. לי איך, פשוט הכרתי מישהו שאהבתי, שזה עד היום גם בעלי. זה קרה נורא מוקדם. היום אני אומרת לילדים שלי: חכו רגע, חכו.

את הגדולה הכרחתי להתחתן רק בגיל 24, השנייה עוד לא, וזאת בת 21 אמרה לי: אמא הכרתי מישהו מקסים, אמרתי בסדר,  באמת לא בוער. קודם כל בן אדם צריך להגשים את עצמו, להרגיש שלם בפני עצמו, לגור לבד, לראות מה קורה איתו, איך הוא מתפתח, איך הוא מתמודד. לא כל כך מוקדם כשאתה עוד לא מעוצב אישיותית.

לדעתי זה פחות טוב, אבל אלה נסיבות החיים שהביאו אותי, לטוב ולרע. כי היום אני גם סבתא צעירה מאוד.

היתה לי התלבטות מה אני אלך ללמוד. אני זוכרת שאבא שלי לקח אותי לפסיכולוג לייעוץ מה ללמוד והוא אמר: "תקשיבי את התעמלות זה ברור וספורט, אבל ישעמם לך כל הזמן תרגילים ואולי תיפצעי. גם יש לך ראש, לא חבל?" ואז דודה שלי אמרה שיש פקולטה ברחובות שמלמדים בה תזונה.

זה היה ממש בהתחלה. המושג דיאטנית לא היה בכלל, לא היו כמעט תקנים. זה היה משהו מאוד ראשוני. התחלתי ללמוד את זה כי הרגשתי שהשילוב של תזונה וכושר הוא השילוב הנכון עבורי. גם הייתי צמחונית ומאוד היתה חשובה לי בריאות הגוף.

קראתי כל ספר תזונה אפשרי, הייתי פריקית של זה, וזה היה הבסיס שעניין אותי.

בנוסף לזה, יש כזה מין קוריוז: אבא שלי שהיה יקה, ממוצא גרמני ואיש צבא קבע, היה עם פעמון קורא לנו לאוכל. כמו אפקט פבלוב, הניסוי של פבלוב.  כולנו היינו מתייצבים בשבע בערב בלי לזוז. היינו יושבים עם מפית, אוכל מסודר, חביתה, זה הכל כמו צבא עם המפית. תמיד היינו ככה, כמו חיילים ארוחות מסודרות. ארוחת ערב משפחתית, שזה דבר נדיר היום.

אמא שלי תמיד אמרה: "אבל אורי, אני לא לא רעבה" והוא היה אומר: "אז תשבי, אנחנו יודעים שיש לך חוג התעמלות אנחנו יודעים, תשבי איתנו זה נורא חשוב שתשב איתנו".

ואבא שלי תמיד היה אומר: ארוחות מסודרות, פרח, הגשה, זה הבסיס.

מפה זה נכנס לי לראש הארוחות המסודרות. עד היום זה פשוט חלק ממני. אין לי כזה דבר לדלג על ארוחה, וזה די הציל לי את החיים, הטביע בי חותם.

כשההורים שלי עברו דירה ושאלו מי רוצה את הפעמון  אמרתי ברור שאני ! היום הפעמון הזה תלוי בכניסה לבית שלי. אף אחד לא מבין מה המשמעות של זה, אבל  בשבילי זה המון ומעבר לכך.

אני עובדת גם עם מנותחים בריאטריים שבלי ארוחות מסודרות הם לא מקבלים אישור לניתוח.

גם בהפרעות אכילה, נערות שמדלגות על ארוחה זה אחד הסימנים של התחלת ה- restriction  ההגבלה.

אז זכרונות ילדות הם המעצבים בסוף את האמונות שלך, את המחשבות ואת ההרגשה וההתנהגות. חשוב לקבל אותם, אם לילדים אין את הבנאדם הזה בהתחלה אז לפחות לקחת מורה טוב שיקבע לו את זה. זה חשוב מאוד ולכן באמת בחרתי לטפל בילדים.

גילי: מתי ידעת שזה הכיוון שנכון לך? אני מבינה שזה היה כבר…

ענת: לא, זה לא היה כבר… כשיצאתי מהפקולטה לא היתה עבודה כדיאטנית. לא שהיום יש הרבה, אבל אז גם לא ידעו מה זה.

עשיתי תפריטים בבתי אבות שזה דבר מאוד חשוב. עבדתי בבית חולים רעות שהוא מרכז שיקומי. שש שבע שנים. הייתי בין הראשונות, היום הוא הרבה יותר מפותח אבל בזמנו היתה מחלקה מאוד קשה שהיו בה רק מונשמים וזה היה לי מאוד מאוד קשה.

נכנסתי למין דיכאון קליני. אחרי שש שנים כבר לא יכולתי רק להרכיב זונדות ולתת אנשור והשיקום לא היה גדול כי הביאו לשם אנשים שהתיאשו מהם בבית לווינשטיין. בעלי אמר: זו לא האישה שהתחתנתי איתה. הייתי נכנסת לעולם הזה שלהם ומזדהה הזדהות יתר.

ולכן עשיתי הכשרה של מדריכת ג׳ימבורי לגיל הרך, הייתי עוברת ככה עם המצנח, עושה שמח בגני ילדים. ואז אמרתי לעצמי: תהיי דיאטנית ילדים, למה לעבוד במקום שעושה לך לא טוב בלב?

עשיתי עוד התמחות בילדים והתחלתי לעבוד כדיאטנית ילדים, עבדתי בקופות חולים .

גילי:  איפה עשית את ההתמחות?

ענת:  לא היו ממש התמחויות, אבל עשיתי קורס של עמותת הדיאטניות של עתיד ורוקחים דרך מכבי ואחר כך ריכזתי את הנושא.

בעצם עוברים על כל ההזנות להפרעות אכילה, מה אוכלים, תזונת תינוקות ותזונת פגים ואת כל הנושאים של גיל ההתבגרות שלא כל כך לימדו בפקולטה.

אחרי שסיימתי את זה, למדתי תואר בטיפול באומנויות באייזיס, אוניברסיטה אמריקאית. שם למדתי את המיומנות של טיפול דרך אומנויות, דרך תנועה. לגשת לילדים בצורה אחרת, דרך משחק, פסיכודרמה.

ידעתי שאני אשלב את החלק האומנותי, משחקי, תנועתי, הדרמה לפני הדיבורים והתפריטים. מאוד הפריע לי שדיאטניות ישר שואלות את הילד מה אתה אוכל וניגשות לתפריט, כשבעצם הן לא מכירות את כל עולם התוכן שלו, מה מעכב אותו, איזה חסמים, איזה רגשות, מה הניואנסים

במשפחה כל הדברים האלה בעצם כדיאטניות אין לנו את הזמן הזה כדי להבין או כפסיכולוגיות, אנחנו לא אשמות, אבל ראיתי את זה כמשהו שחסר בתחום הטיפולי.

צברתי עוד המון המון שעות טיפול. למדתי גם גשטאלט ו- NLP  practitioner ומאסטר ואכילה רגשית והנחיית קבוצות באוניברסיטת תל-אביב וקורס שפת גוף ורפואה משלימה. כל הזלמדתי במשך 20 שנה. בעלי אמר: "תביאי לי בן אדם ברחוב עם כל כך הרבה תעודות כמו שלך שמרוויח כל כך קצת כמוך".

לא נעלבתי, כי יש לי מין אמת פנימית כזאת, שאני מרגישה שמובילה אותי. מי שטוב במה שהוא עושה בסוף מנצח ומרוויח. ובאמת ברוך השם היום אני מרוויחה מאוד טוב, אבל זה בכלל לא חשוב לי. חשובה לי הדרך וההוראה.

הוצאתי תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון. לקח לי עוד ארבע שנים זה נקרא MTH- MASTER HEALTH, כי ראיתי שאני רוצה לעבוד בקופת חולים במניעה שניונית של טיפול בעודף משקל אבל זה לא מספיק לי. רציתי להתמקד גם במניעה ראשונית.

למניעה ראשונית אין הרבה תקציבים כמו למשל לטיפול במחלת הסרטן. למשרד הבריאות אין הרבה תקציבים לקידום בריאות. אחיות בית ספר נעלמו וחברות פרטיות לקחו את המקום הזה. עדיין יש חוסר עצום בתקנים לדיאטניות בבתי ספר, בגני ילדים, דיאטניות עירוניות. אז תחום בריאות הציבור מאוד מאוד עניין אותי כמובן עם דגש לילדים ונוער והתחלתי להמציא משחקים לחינוך בריאות הציבור.

גילי:  תסבירי מה זו מניעה ראשונית

ענת: מניעה ראשונית זה בעצם למנוע את המחלה עוד לפני שהתחילה, על ידי חינוך לתזונה, פעילות גופנית, הורדת סטרס ,הורדת מתחים. כמאמר הרמב"ם: "בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו".

תחנך לאורח חיים בריא ופעיל, המחנכים, המורים, מורים לספורט, תזונאים ותמנע כמה שיותר מצבים כמו: תת משקל, עודף משקל, בררנות אכילה, סכרת ואלרגיות. לזהות את זה בזמן וכמה שיותר מהגן לעסוק בחינוך בריאותי, ולא מחלתי, כשזה במצב שזה כבר צליאק , מחלות, אלרגיות, ולנסות להגיע למצב תקין בילדות ובבגרות.

גילי: את אותה שיטת את מפעילה גם על ילדים, גם על נוער וגם על ההורים?

ענת: לא, עם ההורים אני לא עובדת דרך משחק, אלא באמצעות הדרכת הורים. אני פיתחתי עם הפסיכולוגית דולי חיתם שאני עובדת איתה בהדרכות ההורים וסדנאות לילדים, מדריך שנקרא 10 כללים ועוד להורים ומשפחה בסגנון בריא.

עשרה מפגשים להורים שבהם הם מתאמנים על סמכות הורית באכילה: "שאף להיות הורה מנהיג וסמכותי, מה עליך לעשות כדי להשתפר, ציין צעד אחד שבו תוכל להשתפר בנושא הרגלי האכילה של הילד".

ההורים אחראים על קניית המאכלים והילד אחראי על הכמות שהוא אוכל. הדרכת ההורים היא בסגנון של קואוצ'ינג, עשרה מפגשים בהם אנחנו עובדים לפי החוברת הזאת. המשפחה כצוות, איך אנחנו מפתחים אורח חיים פעיל, איך אנחנו מצמצמים יושבנות. איך קובעים גבולות שהם כמו גג וקירות לבית. אנחנו מנסים למצוא איזה תגמולים אחרים אנחנו יכולים לתת לילדים ולא רק חטיפים וממתקים.

אנחנו מלמדים את ההורים להעניק לילדים תחושה של שליטה וחשיבות, לעודד אותם ע"י פתקים חיוביים ולשתף אותם יותר בהכנת האוכל, בקניית המזון. ככל שהם יותר מעורבים הפעילות מצליחה. אנחנו גם מנסים לעשות פעילויות משפחתיות ספורטיביות עד כמה שאפשר, שהילד לא ישחק לבד במחשב עם שטיח ריקוד. לצאת לפעילות של הליכה משותפת, משחק כדור. פעילות משותפת כזאת מאוד מעודדת.

יש לנו שיעור שנקרא "מודל הארוחה הרגועה", כולם מכבים פלאפונים ומדליקים נרות. תרגיל שקשה מאוד לעשות, אבל אחרי שעושים זה כזה וואו, כאילו היינו באיזה מסעדה וזה בעצם בבית.

אנחנו עובדים עם ההורים על איך נותנים משוב חיובי לילדים.

עם הילדים אנחנו עובדים בהתחלה בהתחלה דרך משחק משפחתי. יש לי כמה משחקים, משחקים של פעם שיש בהם כל מיני מסרים.

לדוגמה: "סולמות וחבלים לבריאות". סולם – אתה עולה ומתקדם כאשר אתה מתנהג התנהגות בריאותית: ארוחות מסודרות, שותה מספיק, וחבל – זה יותר מדי ממתקים ואז אתה יורד למטה. וצריך לעשות פעילות גופנית.

זה מיועד לילדים צעירים ובעצם לא צריך לדבר על כל העקרונות של הדיאטניות, הם מובנים בתוך המשחק.

יש גם קלפים טיפוליים וכל מה שאפשר כדי שדיאטנית תשחק עם הילד כדי לפתוח אותו, גם עם ילדים בעודף משקל, גם בבררנות אכילה, הילדים שיש להם נאופוביה: לא אוהבים דברים מסוימים ולא אוהבים לערבב. לכולם יש איזושהי חסימה שחייבים לפתוח אותה.

גילי: תסבירי למה דרך משחק?

ענת: המשחק בעצם הוא כלי שמקשר בדרך בלתי מילולית בין התודעה של הילד לתודעה של המטפל. דרך המשחק אפשר לראות את דרך החשיבה של הילד: אם הוא מוכן לקבל הפסדים, אם יש לו התפרצויות, התפרצויות זה יכול להיות גם בולמוסים של אכילה, אם הוא מוותר, אם הוא שומר על הכללים. אם הוא עובר את הגבולות, אם הוא בוכה. את ההתנהגויות שלו דרך המשחק.

גילי: זה מה שמשפיע לך אחר כך על הדרך שבה תלווי אותו?

ענת: מאוד

גילי: תני דוגמה

ענת: אתמול הגעתי לביקור בית משפחתי. יש שם ילד בעודף משקל והאמא הזמינה אותי לביקור בית כי היא לא רוצה בכלל לנגוע בעניין הזה, היא מפחדת שזה יגרום לו להפרעת אכילה.

אמרתי לו: "שלום, אני מדריכת ספורט ובריאות, אנחנו משחקים משחק משפחתי".

דרך המשחק ראיתי שהילד מתקשה מאוד עם ביצוע פעילות גופנית, כי היה במשחק "תעשה כפיפות בטן ותתקדם מהר", והוא אמר: "אני לא רוצה, אני מתבייש".  אז אמרו לו מהמשפחה: "נו קדימה בוא, אנחנו איתך". לילד חשוב מאוד העידוד הזה של ההורים במהלך המשחק. במקום שהאמא תגיד כמו מנטרה: "נו לך לך כבר לחוג" אז בתוך המשחק כבר אח שלו שכנע אותו והוא אמר: "טוב יאללה אני אעשה כפיפות בטן" ואני אמרתי לו: "אתה עושה מצויין! למה אתה מתבייש?" וכך הוא קיבל איזהשהו חיזוק חיובי, שיכול להיות שבהמשך הוא יזכור שהיתה לו חוויה חיובית במשחק. חשוב שדבר כזה יתבצע במסגרת המשפחה המצומצמת והתומכת.

היה מרגש שהילד כל כך נכנס למשחק ואמר בהתלהבות: "אבא אני יודע, אני אעשה מדבקות אדומות על טבלה שאם אח שלי יאכל עוד ממתק הוא יקבל מדבקה אדומה, ואני כבר מביא את המדבקות ירוקות על זה שאכלתי סלט כל יום". אף אחד לא ביקש ממנו.

אני ישבתי בסך הכל צופה מהצד. זה כל כך ריגש אותי שדרך המשחק הילד מוציא את הקול הפנימי של מה שהוא צריך לעשות, ומוריד את כל החסמים של כל מה שאולי פגעו בו, את כל הקשיים הרגשיים, אכילת הממתקים.

ראיתי את האבא מתנהג כמו ילד במשחק, הוא אמר: "אז מה עם השוקולד שלי? מתי יהיה לי שוקולד? אני עושה כל כך הרבה ספורט?" ואז הילד תפס את מקום ההורים ואמר: "אבא אולי נעטוף כל קוביה בנייר כסף ולא תאכל את כל החבילה כשאתה חוזר מה-MMA  שלך? לא חבל?"

זה היה נורא מרגש לראות איך פתאום האבא קצת איבד את הסמכות ההורית, להבין שאין גבולות. ואז הילד אמר: "רוצה לראות את מגירת הממתקים שלנו?" והוא פתח מגירה שחבל על הזמן. ואז התברר שהאבא לא שם גבולות ואז האמא לקחה שליטה ואמרה: "אנחנו נגדיר ונשנה את המגירה".  זה פשוט מדהים איך שזה קרה לבד.

גילי:  האינטראקציה

ענת: איך הילד המסכן הזה צריך גבולות! לא היה לו, לא היתה לו הדרכת הורים. האמא  כל כך פחדה מהילד שהוא המלך של הבית, והוא בעצם תתחנן לגבול מאבא, לאמא שתשנה את מגירת הממתקים.

זו היתה הפגישה הראשונה. קבענו שבשבוע הבא נשחק בעוד משחק, אבל לא היה שום תפריט, לא היה משקל, לא היה כלום מזה, והיה שם המון.

חשוב לי שהמוטיבציה תבוא מהילד. בלי זה לא יהיה שינוי, לא תהיה התקדמות.

גילי:  לפי מה בחרת את המשחקים?

ענת: המשחקים הם בעצם משחקים של פעם. כל הכללים ידועים. אני לא רוצה לבזבז הרבה זמן על נהלים ולא להגיע לעיקר. אם הילדים שלנו היום יותר מידי יושבניים ונמצאים במחשב וכל היום סגורים, אנחנו רוצים לחזור למשחקים של פעם, של אינטראקציה, של לדבר. היום אין את זה, כל אחד בנייד שלו, גם האבא בנייד.

אז אני לוקחת את המשחקים של פעם ונותנת להם תוכן תזונתי לפי הנחיות של משרד הבריאות.

גילי: איך את משלמת במשחק את הספורט?

ענת: חלק מהמשחקים מאוד גדולים. יש לי משחקים שאני משתמשת בהם בימי שיא בבתי ספר, שם אני מפעילה כל פעם מאה ילדים בתחנות והילדים בכיתה ו' הם חונכי הבריאות של הצעירים.

למשל, יש משחק לקלוע לתפריט מטרה. את משחק הקליעה לקלוע למטרה כולם מכירים וכאן אסור לקלוע באותה ארוחה פעמיים לממתקים או פעמיים לשומנים, זה פחות טוב. אנחנו רוצים להרכיב ארוחה בריאה שיש בה ירקות, חלבונים, פחמימות, שתייה, פרי.

חשוב להבין שהילד לומד טוב יותר דרך חוויה ומשחק. ככל שהוא יפעיל יותר חושים: ראיה, שמיעה, מישוש, ריח, טעם, הוא יספר על החוויה שלו וזה יצרב אצלו בזיכרון.

לצורך העניין, מי זוכר מה הוא למד כיתה ז' בגיאוגרפיה? אבל בטוח את זוכרת משהו מהטיול , נכון?

גילי: נכון

ענת:  אותו דבר בישול תרפיה: יש לי ילדה שהיא בררנית אכילה. אמא שלה אמרה שהיא אוכלת רק פסטה. החלטתי שנלך דרך בישול. לא נדבר איתה בכלל, נבשל איתה את האוכל וניצור לה חוויה חיובית.

גילי: היא שמנה?

ענת: לא, היא ילדה רגילה. היא ילדה של בררנות אכילה, זה מקרה אחר. חלק מהילדים שהם בררנים, זה עלול להביא להשמנה בהמשך.

היא בכיתה ב', לא אכלה ירקות, לא אכלה פירות, כמעט לא גבינות. בעיקר פסטות ותפוחי אדמה, תפריט מאוד מצומצם.

התחלנו מלהכין צ׳יפס בטטה. נכון שזה לא הדבר הכי בריא, אבל היא טעמה בטטה ואחרי זה כתבנו מה טוב בבטטה. לאט לאט, כל פעם טעמה יותר ויותר. היא נגעה בזה, היא בישלה, היא שלטה. אחר כך שמנו את הבטטה על חסה. יש לי סרטי וידאו שהיא אומרת "יאמי", אמא שלה כמעט התעלפה.

זה שאני אגיד לה תאכלי בטטה זה לא יעזור. אח"כ היא אמרה: "מתי נעשה שוב צ׳יפס בטטה? אולי נעשה את זה מגזר?"

כשנגמרה השנה, עבדנו כל השנה, עשינו שרשרת כזאת גדולה כמו שתולים בסוכות כל סוג מזון שהיא טעמה רשמה על פתק. היא ממש התלהבה ואמרה: "שכחת שעשינו חביתת ברוקולי, שכחת לביבות תירס…" יצאה שרשרת כל כך כל כך ארוכה והיא תלתה אותה מעל המיטה וזה היה מין ניצחון כזה. כל כך מרגש.

אז המסר שאני רוצה להעביר למטפלים מקצועיים, תזונאים, נטורופטים, ואפילו להורים שצריך לשחק בריאות: "שחק אותה בריא" זה המסר שלי!

גילי: אז בהורים את מטפלת בהקשר של הילדים, לא בנפרד?

ענת: אני מטפלת בהם הקשר של הילדים. הם באים בנפרד אבל הם מדברים על הילדים: מה קורה בבית, איך הגבולות בבית, מה שעות הארוחות, מי קונה, מי אחראי על הכמות, מי מבשל. מה עם הממתקים?  איך נעיר לילד, איך נגיד לו אכלת יותר מדי?

נעשה לו שיקוף: יש כלל בבית אנחנו אוכלים רק ממתק ביום אתה רוצה לאכול 2 ומחר תאכל במקום זה פרי? אוקיי.

גם ממתק אחד ביום לא חייבים, אפשר תפוח בדבש והמון חלופות שאפשר למצוא.

הרעיון הוא לקדם את ההתנהגויות בהדרכת הורים. בסוף הם אסירי תודה כי הם לא מוצאים זמן לעצמם לקבוע אפילו כללים בבית בנושא תזונה. זה התפקיד שלנו כמטפלים.

גילי: למה בעצם חשוב לטפל בילדים? להתחיל בשלב של הילדות?

ענת: 34% מהילדים בעודף משקל. זה היה אחד לחמש עבר לאחד לשלוש וחצי עד ארבע. זה מאוד מאוד מתעצם.

אנחנו יודעים שהסטטיסטיקה אומרת שעשרה אחוז מהתינוקות השמנים יהפכו ל- 40% אחוז מהילדים השמנים ול- 80% מהמתבגרים. ויש סיכוי שמתבגר שמן ישאר מבוגר שמן.

ככל שאנחנו מתערבים בגיל מוקדם יותר, זה עדיף.

גילי: תני לי עוד דוגמא למשחק, דיברת על סולמות וחבלים.

ענת: אני רוצה להגיד מאיפה המשחקים האלה הגיעו. אבא שלי, זכרו לברכה, היה אומן וכל פעם בנה לי דגם אחר. יום אחד הוא בא ואמר לי: "בניתי לך דגם של הקיבה", את רואה אותו…

גילי: כן

ענת: אמרתי לו: מה אני אעשה עם זה? אני מוזיאון? והוא אמר: "לא, תלמדי את הילדים. בניתי לך דגם של הקיבה, את תתני לילדים למלא אותו בחרוזים והם ילמדו ויבינו כמה צריך לאכול ולהשאיר מקום למיצי העיכול. אנחנו  אוכלים יותר מידי ואז יש לנו תחושת מלאות. את לא תצטרכי לדבר, תני להם להכניס את החרוזים. התלהבתי עד כמה גאוני המשחק הזה. את רואה? כתוב עליו אורי 23 לאפריל 2009, כמה זמן עבר.

הוא אמר: "ענת, את תכיני כל פעם משחקים. זה מאוד מיוחד, לא חשבו על זה את תקדימי את זמנך".

הוא התחיל לייצר לי משחקים גדולים ואני יצקתי להם תוכן תזונתי על פי מה שמקובל: אם זה באולינג,  אז לשתות 10 כוסות ולהפיל 10 כוסות באולינג. אם זה המשחק שיורדת הג'ולה אז תכיר את הירקות ישנם עשרות סוגים שהילדים לא מכירים: עלי מנגולד וסלק, הם מכירים מלפפון ועגבניה.

הילד אומר: "מה זה הכתום הזה? נו אפרסמון…אהה דלעת! יש מגיע לי נקודה. ואני אומרת לו: "כן, אבל מה עושים עם דלעת? אפשר לעשות מרק דלעת". "אמא לא עשינו כזה דבר אף פעם". "אתה רוצה שנוסיף עדשים כתומות ויהיה מרק כתום?" הילד לא אוכל, לא מכיר חוץ ממלפפון ועגבניה כלום והוא בן 13.

הוא בנה לי 20 משחקים: אם זה רמזור מזונות לאור אדום מה טוב ומה לא, ויצקתי לזה תוכן והרצתי את זה בבתי ספר. עד היום אני משתתפת בכל הכנסים של הדיאטניות, אנחנו לומדות לפתח משחקים.

אני למדתי גם עוד שנה משחקולוגיה של פיתוח ארגוני. זה היה מדהים. יש לי תעודה של משחקולוגית.

גילי: איפה למדת?

ענת:  אנטרופי פיתוח וייעוץ ארגוני. חברה שעושה לארגונים גדולים משחקים של ODT וכאלה.

יש שם פסיכולוגים ומפתחים משחקים. צריך לוודא שהמשחק עומד בכללים של ה-"ממי-ים": משוב, מענק, מתחרה. כלומר למגרש המשחקים יש כללים משלו. צריך גם לדעת אם יש פה איזה שהוא אלמנט של תחרות' יש פה משוב, אינטראקציה, מפסיד, מקבל. צריך כל מיני דברים שיהיו על מנת שהמשחק יהיה יעיל ולא יאבד את העניין שלו מייד.

גילי: מה אורך הטיפול?

ענת: טיפול הוא לפחות 12 מפגשים כולל הדרכת הורים, המשחקים עם הילד וכמובן אני עובדת אם צריך עם פסיכולוג או עם מורה לחינוך גופני צמוד שנותן את שיעורי הספורט.

אני חושבת שהתפקיד של הדיאטנית מאוד מרכזי בסידור כל המערך הטיפולי.

גילי: מי הקהל שלו מיועד הטיפול הזה?

ענת: כל הורה לילד שמתמודד עם בעיות אכילה, איך לגשת לילד. איך לפתח שיח נכון, מתקן ובריא ולא לסגור אותו, או לגרום לו להפרעת אכילה. זה טיפ חשוב לדעתי, מניסיון של 20 שנה, כדיאטנית ילדים: אם ההורים רואים התנהגות מוזרה, נטייה לדילוג על ארוחות, בררנות אכילה וגם השמנה, לדבר איתו על זה  דרך משחק ואז הוא יגיד אבא אני רוצה ללכת לטיפול, כי לא בטוח שההורה הוא המטפל זה שהוא ישחק איתו זה רק יפתח פתח ואז נראה מה קורה, זה נקרא דלת כניסה.

מה שאני רוצה שיבינו מהפודקאסט הזה: לא לפחד לדבר את זה, לשחק את זה.

אז זה מיועד להורים ולגננות וצוות חינוכי גם למורות למדעים.

אני גם חיברתי ספר עם סיגל מגן שנקרא "ארוחת ילדים" שהפך להצגה ואנחנו עושים את ההצגה הזאת על מלך שנשרו לו השיניים והילדים הופכים לרופאים והיועצים שלו והכל דרך משחקים ושירים.

מי שרוצה מוזמן בכיף להתייעץ איתי גם דרך האתר שלי FitEat.com.

גילי: בואי נדבר קצת על קריירה. אם אני עושה רגע לסדר לעצמי בראש, אז בעצם את התחלת כשהיית ילדה. התחלת מהספורט, ואחר כך שילבת את הספורט והתזונה.

אחר כך עשית שירות לאומי שהוא חיבר גם בין בריאות ותזונה.

באיזה שלב התחלת ממש לעסוק בליווי של אנשים, של ילדים?

ענת: אחרי הסטאז'. כשיש לך אישור ממשרד הבריאות את יכולה בעצם להתחיל לעסוק כדיאטנית. יש לך מספר רישוי, יש חוק העיסוק בתזונה ודיאטה ואז את יכולה ללוות מתבגרים ומשפחות. כמובן שמומלץ שיהיה ניסיון .

עבדתי בבית חולים, בקופת חולים, קיבלתי הדרכה של שנים. בנוסף עבדתי בעיריית ירושלים במקום שנקרא שביל = שירות בריאות ירושלמי למתבגרים.

זה צוות רב מקצועי שמורכב מפסיכולוגית, רופא נוער, עובדת סוציאלית ודיאטנית. היינו באים לבתי ספר שהעירייה בחרה, תיכונים. והיינו נותנים להם מענה שנקרא  school-based clinic, מרפאה בית ספרית.

גילי: באיזה שלב?

ענת:  סיימתי ללמוד, התחלתי את זה ועבדתי במשך במשך 10 שנים. עבדתי שם בכל בתי הספר בירושלים, וכל המקרים הכי קשים נידונו בישיבת צוות רב מקצועי. זה דבר נדיר במיוחד כי זה בעצם מניעה ראשונית.

ילדה שבבית ספר אנחנו מזהים שהיא עם סימנים של הפרעת אכילה, שולחים אותה נכון למרפאה תוך אבחון של פסיכולוגית, עם אבחון של דיאטנית ומצליחים להציל אותה בזמן.

גילי: מה התוכניות קדימה?

ענת: אני ממשיכה לפתח משחקים, לפתח את המרכזים שלי לטיפול בהשמנת ילדים.

יש לי צוות של חונכי בריאות – ילדים שהגיעו למשקל רצוי והם חונכים ילדים אחרים כמובן בפיקוח והדרכה שלי, ועוד דיאטיקניות שעוזרות לי. אני רוצה שזה יגדל כמה שיותר .

אנחנו פסיק בים במאבק במגיפה. קשה להילחם בפרסומות המזון וברשתות השיווק שדוחפות את כל קורנפלקסים הממותקים למעלה ואת כל מזון הבריאות: עדשים, קטניות למטה.

אנחנו במלחמה להפוך את היוצרות, לשנות את הרגולציה כמובן בצורה חוקית עם תווי מזון, חשוב מאוד שיהיה כמה שיותר שיתופי פעולה בין תעשיית המזון למחנכים לבריאות. יש דיאטניות בתעשיה, אבל אני מעודדת דיאטניות כמה שיותר לעבוד עם ילדים במניעה ראשונית כמה שאפשר.

גילי: טיפ בעניין הקריירה, על הדרך, על מה כדאי לעשות. משהו שלמדת מעצמך מהדרך שלך ?

ענת: כשאומרים לך לא במקום מסוים, זה רק זורק אותך קדימה, להיות יזם, להיות מפתח.

משהו מעצמך, מהיכולות שלך.

כנראה שמכל המקומות שלא התקבלתי אליהם ובכיתי גרמו לי לפתח את מה שאני, והיום דיאטניות שסיימו סטאז' באות ללמוד אצלי. זה בזכות הלא, בזכות הכישלונות.

גילי: תני דוגמה

ענת: לא התקבלתי לעבוד במכבי ולא התקבלתי לעבוד אז בבית חולים שרציתי ולא התקבלתי להרבה דברים. גם כי לא היו הרבה תקנים והייתי חייבת לפתח בעצמי את הקבוצות האלה. הייתי בין הראשונות בארץ שעשו את הדברים האלה. המצאתי את עצמי.

אם אומרים לכם לא, זה אומר שאתם צריכים להיות יותר עצמאיים. בעקבות הקורונה נהייתי רק עצמאית. בהתחלה פחדתי מזה, היום אם יש לי רגע פנוי אני לא מפחדת ממנו, אני אשב עם עצמי ואפתח עוד משחק.

אני מאמינה שזה יתפוס, וזה יתפוס. כי בעולם יש את כל הידע, אבל חסר את היזמים, את הדברים המרגשים. את "מה יש לך לחדש לנו? תפריט אנחנו יודעים, יש לנו קופת חולים ואפשר להוציא במדפסת".

גילי: שזה, דרך אגב, נכון לגבי כל תחום, ידע יש ….

ענת: אני מדברת כעצמאית, כי אנחנו עצמאיות. עצמאים שורדים, כל הזמן להיות עם אנרגיה גבוהה.

אנרגיה גבוהה זה אומר לא להקשיב לביקורות, לא להקשיב לקולות פנימיים מחלישים. להשתתף בנטוורקינג, לפתח המון מיומנויות וללמוד כל הזמן ולהרגיש שאתה שמח. שכל ערוצי הנפש שלך פתוחים. כלומר אתה מגשים תחביבים, כשיש ילדים צעירים זה כמובן יותר קשה, אבל בהחלט ליצירתיות אין גבול, דברים שלא חשבת עליהם ואתה מוצא להם קשר חדש ומייצר מזה משהו.

אז אני מאוד יזמית, מאוד שונה בחשיבה, ואני חושבת שהעתיד שייך לאנשים כאלו.

גילי: תודה ענת מטיאש

ענת: תודה רבה

אהבתם?

דרגו את הפודקאסט שתפו חברים.

רוצים לקבל את הפרק הבא?

הרשמו באתר שלי  career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי דרך האתר שלי שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~