לעלות על ההגה ולנווט את הקריירה

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את ליפז פיכמן

ליפז פיכמן – כיום בן 41, מנהל מוביל במוסד פיננסי גדול, מייסד ובעלים של
בית ספר לחיים. – WHAT'S NEXT

מעל 15 שנים חוקר לעומק את מדע ההצלחה, תורות רוחניות, ניהול ומנהיגות ועולם האימון האישי.
מאמן להצלחה והגשמה עצמית על ידי מודל 6 השלבים להגשמה עצמית שבנה,
מודל המשלב בין העולמות אותם חקר והטמיע בחייו האישיים.

בית הספר לחיים הוא מקום המותאם אך ורק לחבר'ה בגילאי 20-30
הנמצאים על קו הזינוק של החיים. מקום מלא ידע, תרגול וכלים פרקטיים, בו עוברים תהליכי עומק הממוקדים במיצוי הפוטנציאל האישי העצום שנמצא בכל אחת ואחד מאיתנו.

אפשר להנות מתכנים נוספים של ליפז בקישורים הבאים »

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם ליפז פיכמן

 

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת קריירה.  

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. 

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם. 

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית. 

בפודקאסט היום אני מארחת את ליפז פיכמן, מנהל מוביל במוסד פיננסי גדול, מייסד ובעלים של what's next  – בית ספר לחיים.

אנחנו מדברים:

  • על הדרך שהתווה לעצמו מגיל צעיר כדי להצליח להשיג את היעדים שקבע לעצמו
  • על איך להיות נוכחים ברגע הזה
  • על החשיבות של לעלות על ההגה, ללמוד לקבל החלטות וליישם אותן
  • וגם על what's next

 

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום ליפז פיכמן

ליפז: שלום גילי, מה העניינים?

גילי: בסדר, מה שלומך? איזה כיף שנפגשים!

ליפז: כן, סוף סוף 

גילי: אנחנו נפגשים כדי לדבר על מיצוי פוטנציאל אישי וקריירה. לפני שנגיע לזה, בוא נכיר אותך קצת. תספר מה אתה עושה היום. 

ליפז: העיסוק המרכזי שלי זה ניהול. אני מנהל היום את האסטרטגיה הרב ערוצית והדיגיטל בחטיבה הקמעונאית בבנק הפועלים. הקמתי מיזם לפני שנה שקוראים לו what's next, המיזם הזה הוא בעצם בית ספר לחיים שהייעוד שלו להעביר חבר'ה בני 20 עד 30 תהליכים. קודם כל ידע שלא מלמדים במסגרות הממשלתיות, אם זה בבית ספר, אם זה בצבא. 2 זה לעזור להם לקבל החלטות מאוד משמעותיות לגבי העיסוק שלהם, אפרופו קריירה, ובכלל החיים שלהם. ובאמת ללוות אותם בתוך הדרך הזאת, אם זה בראיונות עבודה ואם זה בתחילת העבודה שלהם בתוך ארגון מסוים. אם זה בעסק שהם רוצים לפתוח. בקיצור, להיות איתם שם בעשור הראשון הזה.

גילי: מה שמעניין אותי, זו הדרך. אז בוא נדבר על ההתחלה. תלך הכי אחורה שאתה יכול ותספר על עצמך, איך התחלת, מאיפה אתה, מה עשית.

ליפז: אני אספר עוד קצת על עצמי בהווה. אני גר בכפר יונה, יש לי אישה מקסימה שקוראים לה עינב, ואנחנו ביחד כבר 20 שנה מגיל 21, אני בן ארבעים ואחת. יש לנו שלושה ילדים: שי, רני וינאי. גדלתי באבן יהודה, בגיל 18 התגייסתי לצנחנים. הייתי בצבא שלוש שנים, חלק מהצבא עשיתי מסלול בתור לוחם, בחצי השני בצבא הייתי מפקד, ושם ניגלתי לעולם הזה של להניע אנשים.

אחרי הצבא טיילתי באוסטרליה וקצת מזרח, והייתה לי דילמה עם עצמי מה לעשות בחיים. קיבלתי החלטה עם עצמי שאני רוצה ללכת לעסקים, זה מאוד הדליק אותי ואני זוכר את השיחה הזאת עם ההורים בבית, אני בשיא ההתלהבות אומר להם: תקשיבו טוב, אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים, אני הולך לפתוח לפתוח עסקים. בגיל 22 בערך אפתח את העסק הראשון שלי, ובשנה הזאת אני אתכנן ואעשה כאילו אני סטודנט ואלך לכל מיני עסקים ואראה באמת לאיזה ענף אני רוצה להיכנס, והייתי כולי דרוך. וכמו שהשיחה התחילה בצורה מוטיבציונית ככה היא גם ירדה, אחרי שאבא שלי אמר לי: איזה עסק ואיזה בטיח? לך תלמד, תעשה משהו מסודר, תלמד תואר ראשון.

אמרתי לו: אבא מה אני אלך ללמוד? לא בא לי ללמוד בכלל, אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות. והוא אומר לי: תקשיב, אתה בן עשרים ואחת, לך תלמד , בגיל 24-5 תסיים ואז תעשה מה שאתה רוצה. אז חשבתי מה ללמוד. אמרתי נלך בעצתו ונרשמתי למנהל עסקים. ואז החברים אמרו לי מה פתאום מינהל עסקים? זה כללי מידי. לך תלמד משהו שהוא יותר ספציפי.

מה יותר ספציפי? מה אתם לומדים? אמרו לי ביטוח. מה לי ולביטוח? ואז ראיתי שיש איזה מקצוע שנקרא בנקאות ושוק ההון ואמרתי שזה בדיוק בשבילי. למה? כי אני שונא את הדבר שקוראים לו בנק ומה לי ולשוק ההון, אבל אמרתי לפחות אשלים את הפער הזה, כי בכל זאת אני לא רוצה ללמוד. ולמדתי תואר ראשון בבנקאות ושוק ההון.

גילי: איפה למדת?

ליפז: במכללת נתניה. עשיתי באמת את הכי טוב שלי. סיימתי מצטיין דיקאן בשנה הראשונה, מצטיין דיקאן בשנה השניה, מצטיין דיקאן בשנה השלישית. סיימתי בממוצע 95 את כל התואר הזה והלכתי למיונים גם לבנק הפועלים וגם לבנק לאומי.  

מצאתי את עצמי נכנס לעבוד בבנק הפועלים במסלול שקוראים לו הכשרה לניהול, זה מסלול מובחר כזה בבנק הפועלים.  ואני אציין שעוד בתקופת הלימודים התחלתי בתור מלצר באיזה גן אירועים, ומצאתי את עצמי שלוש שנים מנהל את הגן אירועים: הטירה בגעש ובית הלורדים בתל- מונד.  ושוב חזר לי כל עולם הניהול הזה שמאוד התלהבתי ממנו.

גילי: איזה שנתון של הכשרה לניהול היית?

ליפז: לא זוכר, אבל התחלתי בשנת 2006. כן בדיוק לפני 15 שנה. זאת היתה שנה שלא זכורה לי טוב ברמה האישית.

גילי: ההכשרה לניהול?

ליפז: לא, השנה הראשונה בבנק הפועלים. הסתכלתי על עצמי במראה כל בוקר ואמרתי לעצמי: זה מה שאתה עושה בחיים? למסור פנקסי שיקים וכרטיסי אשראי? ואני החלטתי עם עצמי שאני לא נשאר במקום העבודה הזה ואני עוזב את הבנק. זהו. התקבלה ההחלטה.  אז עבדתי בסניף בשם סניף הים, שבימי ראשון היה יום חופש, ואני עם אמביציה מטורפת קמתי מוקדם ביום ראשון והתחלתי שוב לחפש עסקים.

היו לי כל מיני רעיונות, היה לי משא ומתן לקנות איזה מסעדה, חשבתי לפתוח עם שותף קייטרינג, כי זה מה שעשיתי לפני כן, כמעט פתחתי חברה להשכרת ציוד לאירועים. בקיצור בראש שלי לא הייתי בבנק. 

לאחת היועצות הארגוניות בקורס בבנק קראו לו צילה. היא אמרה לי: ליפז תגיד לי מה עובר עליך? אמרתי לה: צילה תקשיבי טוב, אני לא אומר זה לאף אחד, לך אני אומר שאני כבר לא פה. היא  אומרת לי: מה זה כבר לא פה? אמרתי לה: יש לי כבר מכתב פיטורים מוכן, אני לא הולך להישאר פה, זה לא בשבילי. היא אומרת לי: תקשיב, אני רואה אותך פה לעומת כולם, נראה לי שאתה לוקח את ההחלטה הזאת טיפה בפזיזות, תעשה את זה כמו שצריך. שאלתי מה זה כמו שצריך? אמרה לי: יש לי חברה מאמנת אישית גם בתחום הקריירה, קוראים לה יעל אלכסנדר, לך אליה. אמרתי לה: מה לי ולאימון אישי ? קואוצ'רים וכל הדבר הזה, לא בשבילי.

היא הכריחה אותי לעשות את התהליך, והתחלתי. אני זוכר שלקחתי 3,000 שקל שלא היו לי ועשיתי עשרה מפגשים, 300 שקל למפגש ועשיתי תהליך שבאמת שינה לי אז את החיים זה היה נקודת מיפנה מאוד משמעותית בחיים שלי.

גילי: אני קוטעת אותך רגע, בן כמה היית אז?

ליפז: 26 בדיוק בשנה הראשונה.

גילי: אחת השאלות של מאוד מסקרן אותי לשאול אותך, זה מה גרם לך לקרוא את הספר של אקהרט טול "כוחו של הרגע הזה" בגיל 26?

ליפז: את אקהרט טול לא קראתי בגיל 26 , אלא בגיל 27-8 כזה. בגיל 26 עשיתי את תהליך האימון האישי. תהליך אימון אישי מי שלא מכיר, מחולק לשלושה שלבים: בשלב הראשון נכנסים לעומק ומכירים את הבן אדם: מה הערכים שמובילים אותו, מה החוזקות שלו, במה הוא ממש טוב. אחרי זה יוצאים לקבל החלטות ואחרי זה יש תהליך שקוראים לו "ליווי ביצוע".

שם אנחנו הבנו שמה שהיה חסר לי בשנה הזאת זה שלקחו לי בפעם הראשונה מגיל 19 את הדבר שקוראים לו ניהול. הייתי מפקד בצבא ואחרי זה ניהלתי גני אירועים, ופתאום אני מוצא את עצמי בבנק, פקיד ואני שואל את עצמי מה אתה עושה. וכשהבנתי שהדבר שהכי הייתי רוצה לעשות בחיים זה באמת להניע אנשים, להניע פרויקטים, להניע תהליכים, בקיצור ניהול, הבנתי שהמקום הכי טוב להיות בו זה דווקא להישאר בבנק, במקום שרציתי לברוח ממנו.

בנינו vision לליפז. היום אני אומר: איך אפשר לחיות בלי  vision, וזה מה מה שאני עושה היום עם החבר'ה הצעירים, ואז הגדרתי בגיל 26 שבגיל 36 אני מגיע לתפקיד מאוד משפיע בבנק הפועלים.

איך אני אעשה את זה לא ידעתי, אבל הגדרנו תוכנית עבודה לשנה קדימה.

אחד המשפטים הכי חשובים מבחינתי להצלחה זה: איפה שאתה שם את הפוקוס בחיים שמה תהיה פריחה, איפה שאתה לא שם פוקוס, תהיה דעיכה. ושמתי פוקוס מאוד חזק בלהפוך להיות מנהל. אני זוכר שנכנסתי למנהל הסניף שלי ואמרתי לו: תקשיב טוב, אני הולך להחליף אותך עוד כמה שנים. תכניס אותי לישיבות של מנהלים ומה שצריך. והוא באמת לקח את זה, הכניס אותי לישיבות מנהלים ונתן לי פרויקטים. בתוך שבעה חודשים החלפתי את מנהלת המחלקה, ואחרי שנה לקחו אותי לנהל את מחלקת השקעות השלישית הכי גדולה בארץ. אחרי שנתיים עברתי לנהל במחלקת המכירות של הבנק את כל הבנקאויות הפרטיות שזה מחלקות השקעות ואחרי זה התקדמתי שם לנהל את המכירות של הלקוחות הפרטיים. זה היה בדיוק בגיל 36. הגעתי למצב שאני באמת בתפקיד מאוד משפיע, 10 שנים אחרי שהגדרתי את ה- vision שזה בדיוק מה שאני אעשה. זה מדהים כמה הפוקוס הזה וה- vision הזה חשוב לעשות אותו תמיד בחיים, אבל בעיקר בגיל 20 עד 30.

גילי: ו-כוחו של הרגע הזה?

ליפז: אז היה לי כיוון ברור מבחינת קריירה ומבחינת עיסוק, והיה לי טוב שם אבל עדיין שאלתי את עצמי הרבה שאלות על החיים: מה עושים פה? זה הכל? קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מחכים שיום חמישי יגיע? עוד פעם מתבאסים שיום ראשון מגיע ופקקים ועוד פעם מחכים שיום חמישי יגיע. ואנשים בגיל 30 כבר מתפללים שתגיע הפנסיה. 

גם היו לי מצבי רוח מידי פעם, לא הייתי נרדם בלילה מכל מיני מחשבות. 40 דקות ככה בממוצע הייתי נרדם. היו מצבים שהייתי מוצא את עצמי ער בשעה 3:00 בלילה ועינב הייתה מתעוררת  ואומרת לי מאמי אתה עדיין ער? ואני אומר לה אני כבר שלוש שעות מנסה להירדם ולא מצליח. נכנסתי ללופים עם עצמי של איך אתה לא נרדם.

גילי: לא עזר לך למשל לכתוב את הדברים? כי אני לא הייתי ישנה בלילה ואז הייתי כותבת את הדברים וזה היה מרגיע לי את המוח והייתי מצליחה לישון.

ליפז: אז כמובן היתה לי מחברת ליד המיטה כי רעיונות מטורפים היו מגיעים לי, אבל זו הייתה השעה הראשונה. מה עם השעה השניה?  

ובתקופה הזאת הגיע אלי הספר הזה שקוראים לו "כוחו של הרגע הזה" שפשוט שינה לי את החיים. אני חייב לציין שיש ספר אחר שקראתי לפניו שקוראים לו "ההרצאה האחרונה", את הספר הזה קיבלתי במתנה מחבר. הספר הוא של בחור בשם רנדי פאוש, מרצה למחשבים באוניברסיטה בארצות הברית. גילו לו סרטן ובמשך שנה הוא עבר טיפולים כימותרפיים מאוד קשים כדי להילחם בסרטן עד שהוא התפשט ללבלב והודיעו לו שנשאר לו עוד ארבעה חודשים לחיות. בארבעה חודשים האלה הוא ישב עם עצמו וחשב מה עושים. דמייני את הסיטואציה שאומרים לך שנותרו לך עוד ארבעה חודשים. נשיא האוניברסיטה אמר לו שיש מנהג באוניברסיטה שמי שרוצה מוזמן לעשות את ההרצאה האחרונה שלו על כל דבר, ורנדי הסכים לעשות את ההרצאה. כמו שאני ואת יודעים, לבנות הרצאה זה לוקח איזה חודש חודש וחצי, שזה היה בערך שליש מהחיים שנותרו לו, אבל הוא קיבל החלטה לעשות אותה והוא עשה הרצאה על החיים, לא על המוות.

והספר הזה מספר על ההרצאה שהוא העביר עם עשרות אלפי צפיות ביוטיוב וזה היה לפני 20 שנה. וקראתי את הספר הזה, אבל לא הספר עצמו, עם טיפים מדהימים לחיים, שינה לי באמת את הפרספקטיבה לחיים, אלא משפט מתוך הספר.

הוא מספר מה הסוד של החיים:  שזה לראות את המוות, אבל עדיין להישאר בחיים.

גילי: זה המשפט ש..?

ליפז: זה המשפט. הוא מספר על המון חולי סרטן ששכבו לצידו. מי שחווה טיפולי כימותרפיה קשים יודע, אני מכיר את זה מאנשים שהיו לצידי שחוו את זה, מגיעים לתחתית המדרגה מבחינה מנטאלית, רגשית ופיזית, בקיצור גיהנום. והוא מספר שאנשים שכן הצליחו לצאת מהמחלה, אמרו תודה על זה שקיבלו את המחלה.

אני זוכר את אבא שלי שקיבל התקף לב פעם בגיל ארבעים ואחת, איך הוא שינה את כל ההתנהלות שלו בחיים, גם מבחינת ספורט, גם מבחינת זה שהוא פתאום שולח לי הודעה: אני אוהב אותך. אני רואה את סבא שלי שהוא ניצול שואה איך הוא מסתכל על החיים אחרת. אפשר לראות את מירית הררי בשנתיים האחרונות ששיתפה לגבי ההתמודדות שלה עם הסרטן. היא מספרת שם ואני מצטט: שבזכות הסרטן היא יוצאת לשחות בים, מבלה עם חברים והסרטן זאת המתנה הכי טובה שהיא קיבלה בחיים.

ואני שואל את עצמי: אנחנו צריכים לקבל סרטן כדי ללכת לשחות בים?

ואני התעוררתי מזה ממש. שמתי את הספר בצד ואמרתי לעצמי שאני לא צריך לחכות לטרגדיה כדי להתעורר ושמה הפכתי להיות תולעת ספרים. הפסקתי לראות טלוויזיה כבר לפני 13 שנה וקראתי מלא ספרים על מדעי ההצלחה, על תורות רוחניות, כל עולם האושר, והספר ראשון שנגלה לי היה כוחו של הרגע הזה.

גילי: אחרי הספר ההוא?

ליפז: אחרי הספר "ההרצאה האחרונה" החלטתי לחקור את המדף הזה בסטימצקי שקוראים לו התפתחות אישית, הספר הראשון היה כוחו של הרגע הזה והוא באמת גרם לי בפעם הראשונה להבין איך אני שולט בדבר הזה שקוראים לו הכרה, שנמצאת לכולנו בין האוזניים.

וטיפה קצת טעימה מהספר, כי זה באמת מאוד השפיע עליי, בסופו של דבר, מה שיש לנו בתוך ההכרה, בין האוזניים, זה דבר אחד – ידע.  יש שם מלא ידע שצברנו משנולדנו עד היום. חוויות, תחושות ורגשות וכל מיני דברים שעלו. כמו שאנחנו נושמים ויש דופק, יש גם מחשבות שעולות כל הזמן מההכרה, מהידע שיש לנו.

המחשבות האלה עולות ומייצרות רגשות, שמייצרות עוד מחשבות שמייצרת עוד רגשות שיוצרות מחשבות ואנחנו נכנסים ללופים עם עצמנו וההכרה לוקחת אותנו וסוחפת אותנו. אנשים מתקלחים ולא זוכרים אם חפפו או לא. אנשים יוצאים מהבית ולא זוכרים אם נעלו את הבית או לא. איפה היינו באותם הרגעים? היינו בתוך הזרימה הזאת שבתוך המחשבות.

אקהרט טול גרם לי, בפעם הראשונה, ללמוד איך להתבונן בדבר הזה מהצד.

לכולנו יש את השלושה דברים האלה שתמיד קורים שם: מחשבות, רגשות, תחושות, מחשבות רגשות, תחושות. 

ברגע שאני מתבונן בדבר הזה מהצד ואני לא חייב להיסחף אחרי המחשבה, או אחרי הרגש, או אחרי התחושה, ואני פשוט מתמקד ונוכח ברגע הזה וחי את שלושת הדברים האלה, את הרגשות, מחשבות ותחושות, ומפה אני מחליט מה אני עושה. האם אני ממשיך להתמקד בפעולה, האם אני לוקח כתובנה איזו מחשבה שעלתה, אבל אני כבר לא ניסחף ונותן להכרה הזאת לשלוט בי ולקחת אותי למקומות כמו לא להצליח להירדם ולישון בלילה, כמו כמה פעמים רצינו לרדת במשקל ולא הצלחנו, להפסיק לקצוץ ציפורניים, להפסיק לעשן? פשוט ההכרה שולטת בנו ואנחנו לא שמים לב לזה..

גילי: רגע.

זה נחמד וטוב להגיד אני אסתכל מהצד ואני אשלוט במחשבות, רגשות ותחושות. אבל איך עושים את הדבר הזה ?

ליפז: קודם כלל יש לי חוק. אני לא מתקדם עמוד בספר עד שאני לא מטמיע אותו לגמרי בחיי. את כוחו של הרגע הזה לקח לי לקרוא שנה וחצי לדעתי.

גילי: סימנת במרקר?

ליפז: סימנתי במרקר

 גילי: כשאני קראתי את הספר הייתי במין התפעלות כזאת, ואני בחיים שלי לא מסמנת כלום בספר, אבל הספר הזה הוא רובו מסומן אצלי במרקר. אמרתי מרוב מרקר, מה נשאר?…

ליפז: אין ספר שאני לא מראש עם מרקרים, אני עם מחברת ליד ואני ממש לוקח אותו ממש כלימוד. אני לא קורא את הספר לטובת קריאת הספר אלא כדי להטמיע אותו בחיי, ואם אני לא מתחבר אני פשוט עובר לספר הבא. אני לקחתי את החיים שלי, ואני עדיין לוקח את החיים שלי וממליץ לכולם כחדר כושר.

אני ניצלתי את העמידה בפקקים, עמידה בתורים, ישיבות, פגישות כדי לתרגל את ההתבוננות, את הנוכחות. זה לא קל.

גילי: תן דוגמה איך עשית את זה

ליפז: יש פה עניין של נוכחות. בפרקטיות, בואי ניקח את הדוגמה עכשיו בפודקאסט: אני עכשיו ממש נוכח במילים שיוצאות לי מהפה, ואני נוכח ונינוח ומרגיש את הגוף שלי בזמן שאני מדבר איתך. אני מקשיב לך, אני מדבר, אני מתבונן בך, אני ממש נוכח בתוך הרגע הזה. יכולה לבוא לי פתאום מחשבה של איך דיברת, ומה עשית, יכולת להגיד אחרת, ואז אני נסחף ואז עולה לי רגש: אולי תגיד לגילי לעצור .

לא! זה להיסחף אחרי המחשבות. אני ממש ממוקד ברגע הזה ומתקדם קדימה בכל פעולה שאני עושה.

לפעמים כשאני עם הילדים שלי באוטו אני שואל אותם מה אנחנו עושים עכשיו? והם אומרים אנחנו נוסעים לים, אני אומר להם לא- אתם עכשיו יושבים באוטו

גילי: צוחקת

ליפז: או עכשיו אתם שומעים מוזיקה, עכשיו אתם מקשיבים למה שאני אומר.

אני מלמד אותם להיות נוכחים ברגע הזה. יש לך עכשיו מגע של הישבן בכיסא. יש פה איזה תירגול מסוים של נוכחות ברגע הזה, זה בא לידי ביטוי אחרי זה בזה שאני רוצה עכשיו לשבת ולחשוב. וזה ההבדל בין מחשבה לחשיבה. מחשבות עולות זה לא משהו שנשלט, חשיבה זה אני אומר להכרה שלי: עכשיו תקשיבי טוב, דיקטטורה, אני מחליט שעכשיו אני ממקד אותך בחשיבה. אז עכשיו אנחנו חושבים על נושא מסוים, על ההרצאה הבאה שלי למשל, ולאט לאט לוקח דף ועט ומתחילים לבוא רעיונות.

אני ממקד אותה בחשיבה. אנחנו מתאמנים להיות ברגע הזה מהמקום הכי פשוט של להקשיב למוזיקה. אני גם יכול אחרי זה להשתמש במכשיר המטורף הזה שיש לנו בין האוזניים לטובת דברים יצירתיים וקבלת החלטות ומה שצריך.

גילי: אתה עושה יוגה?

ליפז: כן 

גילי:  אני שואלת את זה, כי ביוגה יש את הקטע שאתה יושב באיזה תנוחה לא נוחה ואתה אמור להרגיש לכאורה מצוין. אבל בעצם אומרים לך לא, אם עוברות לך מחשבות אתה צריך להעיף אותן ואם כואב לך אז תכיל את זה. איך זה מתחבר לך עם מה שאמרת קודם?

ליפז: אני חושב שזה בדיוק אותה דוגמה, כי כשאנחנו מדברים על להתמקד ברגע הזה, לא מדובר על לחיות את הרגע במקום של חוויות, אני צריך תמיד להרגיש מאושר ולהרגיש הנאות, לא. 

בספר הוא מדבר על ההבדל בין חוויה להוויה. אנחנו מדברים פה על ההוויה פשוט להיות בהווה. קשה לנו בחיים? קשה לנו בחיים . יש עכשיו פתאום תאונה דרכים והוויז אמר 40 דקות וזה הפך להיות שעה וארבעים דקות – זה המצב. וגם ביוגה, זה אחלה תרגול שבא ואומר: רגע, לא נוח לך? תרגישי את אותה אי נוחות. מגרד בגב? תרגישי את הגירוד בגב. זה לא אומר שאת צריכה לקום, תתמודדי, תהיי נוכחת.

גילי: אנשים דווקא חושבים שיוגה זה בדיוק ההפך. הם מצפים ש.., אנשים שלא מכירים את היוגה, הם חושבים שביוגה אתה יושב ואתה מרגיש נפלא, ובאות אילך מחשבות נפלאות ותחושת רוגע נופלת עליך וזה בעצם הפוך. 

ליפז: זו נקודה מאוד חשובה, כי זה בדיוק הפוך. יוגה בסופו של דבר מחולקת לחמישה שלבים. אנשים קצת מתבלבלים בעולם המערבי ונתקעו רק בשלב הראשון, אולי קצת בשני. אני קצת אפרט: השלב הראשון ביוגה זה האטא יוגה – זה תנוחות. השלב השני ביוגה זה ניינא יוגה – מדיטציות, תרגולי שליטה בהכרה. אלו תרגולים מאוד קשים. אנשים רואים מדיטציה כאיזה כיף, לא. זה קשה מאוד למקד את ההכרה איך לעשות מדיטציה.

השלב השלישי זה בכלל פילוסופיה של דרך חיים, כי ברגע שאתה לומד איך להיות בריא ותנוחות, ודרך אגב גם בשלב הראשון, דרך עבודה גסה על הגוף אתה לומד למקד את ההכרה בגדול, אחרי זה אתה לומד לשבת במדיטציה ולמקד את ההכרה ואז אתה בשל לעלות לשלב השלישי של היוגה שהוא בכלל פילוסופיית חיים. אתה לומד דרך חיים: שאתה יציב וכל שאר החיים הם זמניים ותנודתיים ואתה יכול להתבונן בהם, אפרופו מחשבות, רגשות, תחושות.

וזה בדיוק מוביל אותי לשלב הרביעי ביוגה שקוראים לו קארמה יוגה. זה ממש פעולות, איך אתה בא ולוקח את הפילוסופיה הזאת על ידי מיקוד של ההכרה של המדע, לבוא ובאמת לפעול בחיים, לעשות פעולות, קוראים לזה דאהרמה, לעשות פעולות בחיים למען אנשים אחרים ,למען מקום העבודה, למען הלקוחות שלך, למען עצמך.

להגיע לשליטה מנטלית, זה אומר לתרגל כל הזמן את ההכרה שלך ולהביא אותה לידי ביטוי. בסופו של דבר לא לעשות כל היום מדיטציות. תעשה מדיטציות כמה שאתה צריך כדי לבוא לתרגל. זה כמו שאתה הולך לחדר כושר לחזק את היד שלך כדי ללכת ולהשתמש אחרי זה ביד שלך לדברים אחרים.

השלב החמישי של היוגה נקרא בהקתי יוגה, שפה אתה כבר עובד כדרך חיים של נקרא לזה זרימה ו- FLOW נטול מאמץ על בסיס כל השלבים האלה. העולם המערבי לקחת את שני שלבים הראשונים ופיספס את השני השלבים הבאים שהם המרתקים: פילוסופיית חיים והפעולה.

למה אני אומר את כל הסיפור הזה?

כי היוגה בסופו של דבר זה תרגולים מאוד קשים, כדי שאנחנו נוכל לצאת החוצה ולהשפיע באמת בחיים האמיתיים ולא על מזרן היוגה.

על מזרן היוגה את דווקא צריכה להרגיש את ההתמודדות כדי שיהיה לך יותר קל בחיים האמיתיים.

גילי: איך נראה היום שלך?

ליפז: אני תמיד קם שעה לפני כולם, אני ממש אוהב את הבוקר. 

גילי: מה זה אומר שעה לפני כולם?

ליפז: יותר נכון שעה לפני שאני צריך לצאת. אם אני יוצא מהבית ב- 6:30 בבוקר לכיוון תל אביב, אז אני קם בחמש וחצי בבוקר. אם אני יוצא בשש, אני קם ב 5:00. אני צריך שעה כדי להתניע את עצמי ליום.

לפני כמה שנים, 5-6 שנים זה היה כמעט שעה של תרגול פיזי, מדיטציה, קורא משהו מניע, מוטיבציוני עם השראה, מתכנן לעצמי וממקד את עצמי ליום, כדי להניע את עצמי ויוצא לדרך. בשנה-שנתיים האחרונות אני מרגיש שאני צריך פחות לעשות את התרגול בוקר הזה, כי אני מרגיש בתוך החיים שלי כבר מאוד חד וממוקד.

לכן זה בדיוק כמו שאמרתי קודם, המטרה היא לא לעשות את המדיטציה, המטרה היא להרגיש מתי אני באמת בשל כדי להשפיע באמת בחיים האמיתיים.

ככל שאנחנו מרגישים שאנחנו יותר משפיעים, צריך להוריד את כמות המדיטציות. זה כמו שבן אדם שהוא חזק הוא פחות צריך ללכת לחדר כושר, הוא מרגיש שהוא צריך ללכת להתאמן, אז הוא צריך להתאמן.

לצערינו אנחנו פועלים בדיוק הפוך בחיים האלה.. אני רואה אנשים שעובדים איתי, כל היום אנחנו במשרדים לבושים מחוייטים, אבל מתחת לחולצה כולו עם גוף שרירי, כל היום מתאמן. ת'כלס הוא לא באמת משתמש בגוף שלו בצורה פיזית כזאת. מצד שני, אני רואה אנשי מקצוע: נגרים, אנשים שעובדים בבניין, עובדים עבודה פיזית מאוד קשה לא מתאמנים בכלל ועם כרס. הם מתפלאים שבגיל 50-60 כבר הם עם כאבי גב ודלקות פרקים, כי הם באמת עובדים פיזית, אבל לא באמת אימנו את הגוף שלהם מספיק כדי להגיע.

ואם דיברת על סין יין ויאנג, אנחנו צריכים לעשות התאמה בין העולם הפנימי שלנו לבין העולם החיצוני. אנחנו צריכים לחתור להגיע לאיזון בין החיים שלנו בחוץ, לבין ההשקעה שלנו בעצמנו. צריך להיות מתאם. מתאם לידע שאנחנו מכניסים למערכת שלנו לטובת החיים שלנו בחוץ.

בן אדם שעובד כמוני וכמוך ומאמן אנשים אחרים לטובת קריירה, אנחנו צריכים להשקיע בזמן הפנוי שלנו כדי ללמוד שיטות איך להכווין אנשים לטובת הקריירה, וכמה שפחות לראות עוד תוכנית של האח הגדול.

ופה מגיע האיזון הזה: הגעתי למצב שאני מרגיש שאני מצליח להביא ערך מצויין לאנשים שאני מלווה, אז אני יכול להרשות לעצמי לראות תוכנית באח הגדול, כי אני מרגיש את האיזון הזה. כי בהרגשה אפשר באמת לדעת וגם במבחן התוצאה לראות אם באמת אני מצליח להביא ערך לאנשים או לא מצליח להביא ערך לאנשים.

גילי: איך אדם כמוך, עם רמה גבוהה של מודעות ורוחניות משלב עבודה בבנק כל כך הרבה שנים?

 ליפז: איזה כיף ששאלת את השאלה הזאת, כי זה מרים לי להנחתה.

אנשים לא מבינים מה זו המילה הזאת שקוראים לה רוחניות. אנשים חושבים שרוחניות זה לשבת עם איזה גלימה לבנה בקונקשן ישיר לאלוהים, לעשות מדיטציות כל היום ולהיות באיזה כפר בנפאל. רוחניות זה משהו מבחינתי שהוא מאוד מעשי, מאוד פרקטי. 

רוחניות זה לחיות ברמת מודעות מאוד גבוהה, רוחניות זה להיות בשליטה על ההכרה שלי, על רמת האנרגיה שלי, על הגוף שלי. להיות בשליטה מבחינת קבלת החלטות, איך אני רוצה לחיות את החיים שלי. זה להגיע למצב שאני חי את החיים שאני הייתי רוצה לחיות, בלי לרצות אנשים אחרים.

 14 שנים מתוך 15 שנים שאני עובד בבנק, אני מנהל. אני כל כך אוהב את עולם הניהול. מבחינתי הוא עולם כל כך מעניין, מורכב, קשה. זו אומנות בפני עצמה, איך להניע פרויקטים מנקודה a לנקודה  b,  איך להניע קבוצה של אנשים מנקודה a לנקודה b ואני מאוד אוהב את זה. ואת מה שאני עושה ואני מרגיש רוחניות מאוד גדולה בזה שאני עובד במה שאני באמת טוב בו, אוהב אותו ובורכתי לעשות.

גילי: מה היעוד שלך? ואיך אתה מיישם אותו?

ליפז: אז נגענו בעוד מילה שהיא קצת בעייתית. המילים האלה מנהיגות, רוחניות, מילים שהם קצת ערטילאיות וקשה קצת להבין אותם. למשל מנהיגות, יש לה המון פרשנויות.

אותו דבר ייעוד. ודבר נוסף – קשה למצוא, באמת עם ניסיון שאימנתי עשרות אנשים, קשה למצוא ייעוד ספציפי בבן אדם.

גילי: אתה הרמת לי קצת להנחתה בעניין של היעוד. אחד המאמרים שכתבתי בבאתר שלי זה על מציאת יעוד, שזה נשמע מילה מאוד מאוד גדולה. ולדבר על מה אתה מרגיש שנכון עבורך, איך אתה מממש את עצמך, איך אתה עם היכולות שלך משפיע לטובה על העולם.

אז לזה התכוונתי כששאלתי מה היעוד שלך.

ליפז: אני מאוד מתחבר ומבחינתי יש יעוד אחד לכולנו. כולנו חייבים לחתור כל החיים למצות את הפוטנציאל האישי שיש לכל אחד מאיתנו.

בכדי למצות את הפוטנציאל הזה כל אחד צריך לשאול את עצמו, ואם הוא לא מצליח לבד אז להיעזר באנשים אחרים, כדי להבין באמת מה מניע אותו.

זה מתחלק ל-2 , זה  doing ו-  being. Doing  זה החוזקות שלי, במה אני ממש טוב, 

ו-  being זה מה מאוד מרגש אותי, מה אני אוהב לעשות, מה מאוד חשוב לי בחיים.

ברגע שהבן אדם מוצא את שני הדברים האלה, קוראים לזה בעולם האימון חוזקות ליבה וערכי ליבה, קל לי יותר לקבל החלטות: לקבל החלטה איפה אני רוצה לגור, איך הבית שלי ייראה, איך הוא יהיה מעוצב, איך תראה בת הזוג שלי, מה יהיו התחביבים שלי, איך יראה העיסוק שלי.

אפרופו יעוד.

שאלת אותי מה הייעוד שלי, מבחינתי הוא מחולק ל-2:  אני מאוד טוב, כמו שאמרתי, בעולם הניהול ומאוד אוהב את זה, אז אני גאה באמת להתעסק בזה לאורך שנים

ותמיד נמשכתי להכווין אנשים, לייעץ לאנשים, לעזור לאנשים.

מצאתי את עצמי בגיל 30, לפני 11 שנים כבר מתחיל לעבוד עם נוער בסיכון. אני עובד שנים עם נוער בסיכון.

לפני שש שנים החלטתי להפוך את עולם הכוונה של האנשים למקצוע והלכתי ללמוד שנתיים וחצי אימון אישי. בשנתיים האחרונות אני מתמקד אך ורק בחבר'ה בגילאי 20 עד 30 ממקום של שליחות.  אז להכווין אנשים ולנהל הם שני הדברים שאני מתמקד בהם בחיים. אבל לוקח זמן וצריך לזרום עם הדרך, כדי להבין מה באמת היעוד שלנו.

גילי: ומה בעצם גרם לך להחליט שאתה רוצה לעבוד עם גילאי 20- 30?

ליפז: קודם כל, הלוואי שמישהו היה שם איתי בתקופה הזאת.

אנחנו מסיימים בסופו של דבר בגיל עשרים ואחת המון מסגרות ממשלתיות: גן, בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון, צבא ואחרי המסגרות האלה אנחנו נכנסים לעשור שמבחינתי הוא העשור הכי קריטי בחיים. קורים שם שני דברים: אחד- ההחלטות שאנחנו מקבלים, אנשים לא מבינים את ההשפעה שלהן, הן הולכות להישאר איתנו שנים קדימה: אם זה מקום מגורים ואם זה הזוגיות, אם זה התחביבים, אם זה החברים ואם זה העיסוק: העסק שנפתח, מקום העבודה שניכנס אליו. דבר שני  – האישיות שלנו, אנשים לא יודעים, אבל בגיל 35 כבר 90% מהאישיות שלנו כבר קשה לשנות אותה. ההכרה שלנו עובדת על דפוסי חשיבה ודפוסי פעולה וקשה לשנות את הדפוסים האלה. לכן התמקדתי בעשור הזה.

אם מתמקדים דרך אגב בקריירה, כמו שאני ואת יודעים, שבע עד עשר השנים הראשונות בעסק שלנו או במקום העבודה שלנו הן מאוד קריטיות. בשלוש שנים הראשונות אני מבסס את עצמי, אני מכיר את חוקי המשחק, מתחבר לאנשים. אחרי בערך שלוש שנים אני מתחיל להיכנס לתפקידי ניהול הביניים, לתפקידים יותר מעניינים. יש לי כבר בעסק שלי לקוחות שמתחילים להיות יותר קבועים. יש לי כבר מנגנוני עשייה, ואחרי בערך בין שבע ל-10 שנים אנחנו מתחילים לגזור את הפירות. אם זה תפקידים יותר בכירים, אם זה משכורות יותר טובות, אם זה לקוחות קבועים, אם זה להביא עובדים לעסק שאני אוכל להתפנות לחשוב על הדבר הבא.

חבל אחרי 7-10 שנים להתחיל את הכל מהתחלה, כי החלטתי פתאום שזה לא מתאים לי. למרות שגם זה טוב, כן? עדיף מלהישאר ולחוות עד הפנסיה מקום שאנחנו לא אוהבים. בגלל זה השליחות שלי לעבוד עם חבר'ה בני 20 עד 30, יש כאן המון השפעה.

גילי: ספר על what's next

ליפז: what's next  זה באמת הבייבי שלי.

זה כמו שסיפרתי בית ספר לחיים. זה ואני והשותף שלי אפק פופורוביץ'. הוא מנהל את כל המדיה, שיווק והמכירות של what's next והוא גם לומד היום כסטודנט פסיכולוגיה וכמובן ייכנס בהמשך כמדריך ומאמן. המטרה שלנו היא לעשות שני דברים מרכזיים: אחד  – ללמד ידע שלצערנו לא מלמדים במסגרות הממשלתיות כמו שאני אוהב לקרוא להם. איך באמת משלבים בין העולם הפנימי לחיצוני, איך מקבלים החלטות, איך פועלים בתוך העידן החדש המורכב הזה שאנחנו נמצאים בתוכו. והדבר השני – להעביר תהליכים. אני מאוד אוהב את המילה הזאת להעביר תהליכים, אם זה ברמה האישית ואם זה ברמה הקבוצתית, של קבלת החלטות וליווי של אנשים בתוך הדרך שהם היו רוצים לבחור. ממש לבנות להם תוכנית לחיים.

המסר המרכזי של what's next הוא לקחת שליטה על החיים שלנו. אנחנו קוראים לזה לעלות על ההגה, להפסיק ליסוע בתחבורה ציבורית. הרבה פעמים אנחנו נוסעים בתחבורה ציבורית ואנחנו לא שמים לב, הרגילו אותנו ליסוע בתחבורה ציבורית. לפעמים אנחנו יושבים מקדימה ליד הנהג ומרגישים משפיעים, לפעמים אנחנו קצת על ההגה ואז יורדים ממנו, לפעמים אנחנו יושבים מאחורה בסבבה. אבל ת'כלס ההורים שלנו, הגננת, המורה, המפקד בצבא, המנהל שלנו בארגון, הילדים שלנו, ההורים שלנו, הרבה פעמים אנחנו לא באמת על ההגה.

הצעקה הכי גדולה שלנו היא "חאלס" קח שליטה על החיים שלך, קח אחריות ותעלה על ההגה והחיים שלך ישתנו.

ולעלות על ההגה מבחינתנו, זה לחיות את החיים שנכונים לך, תזהה את הערכים שמובילים אותך, תזהה את החוזקות שלך כדי שתוכל לקבל החלטות טובות, ללמוד איך להתבונן ולעשות איבחון לעצמנו וכל הזמן להסתכל על עצמינו מהצד, כי השוטף שוטף אותנו. אנחנו חיים מראשון לחמישי ראשון לחמישי ופתאום מתעוררים כמו שאמרנו מאיזה מחלת סרטן חס וחלילה, או שפתאום מפטרים אותנו מהעבודה, או שפתאום אני קולט את עצמי עם כרס, או שפתאום התגרשתי, איפה היית? לא התבוננת ואמרת, רגע אני הולך בכיוון הנכון? לא הולך בכיוון הנכון? וצריך ללמוד איך להתבונן.

גילי: אתה קצת סותר את ה 20 -30 

ליפז: למה?

גילי:  כי הדוגמאות שנתת עכשיו מתייחסות בעצם לגילאים המבוגרים יותר 

ליפז: למה? אני צריך ללמוד כבר בגיל 20 עד 30 איך כדרך חיים אני עוצר ומתבונן.

גילי:  לא, אני מתכוונת שדיברת על המתגרש וכרס, זה לא בגיל 20- 30, זה כבר יותר בגיל 40-50. 

ליפז: ברור, ברור. אם אתה לא רוצה להגיע למצב שאתה בגיל 40 אומר יאללה איך העסק שלי הגיע לפשיטת רגל? אתה צריך ללמוד, נשמה, כל שנה, כל חודש, כל שבוע, כל יום להתבונן, לצאת לדרך כדי לנהל מגמות.

אנחנו עבדנו שנינו בארגון מאוד גדול, כל היום אנחנו מנהלים מגמות, מסתכלים על גרפים, למה אנחנו לא עושים את זה לחיים שלנו?

גילי: שלא יתפרש כאילו אנחנו לא עושים, כי אנחנו מאוד עושים.

ליפז: לגמרי. 

מבחינתנו הכי חשוב זה לקבל החלטות.

החלטות הם משנות חיים ואנשים חייבים להבין את הדבר הזה. החלטות טובות משנות את החיים שלנו לכיוון טוב, והחלטות גרועות יכולות לדפוק לנו את החיים. דרך אגב, ברירת המחדל הטבעית של הבן אדם זה לא לקבל החלטות.  

גילי:  כאן אני קצת פחות מסכימה איתך, כי אומרים שלוקחים עשרות אלפי החלטות ביום, אז רובן הן סתמיות נניח, אבל כשאתה אומר לא לוקחים החלטה זה לא נכון. גם כשאנחנו מחליטים שלא לעשות, זאת החלטה. כשאני אומרת לא בא לי להתמודד עם איזושהי בעיה, אני בעצם מתמודדת איתה. לא בצורה הנכונה, אבל אני מתמודדת איתה ויהיו לזה השלכות.

ליפז: אז אני טוען שרוב האנשים לא באמת עושים את זה בצורה מודעת כמו גילי פיינשטיין. אני טוען שרוב האנשים בחיים פשוט זורמים, דברים קורים. הם לא באמת מתבוננים ומקבלים החלטות, וצריך להתאמן לקבל החלטות. 

אני רואה אנשים מסתכלים על תפריט במסעדה ושעה עד שמקבלים החלטה על המנה שלהם. תאמנו את עצמכם ואת ההכרה שלכם לקבל החלטות מהר. תסתכלו על התפריט ותגידו לעצמכם תוך עשרים שניות אני מקבל החלטה. לתרגל את זה, ממש לתרגל את זה.

גילי:  הלא להחליט הזה, הוא הרבה יותר גרוע מאשר להחליט.

ליפז: נכון 

גילי:  כי אם תחליט, יכול להיות שההחלטה לא טובה, אתה תבין שהיא לא טובה, אתה תשנה. אבל כרגע אתה כל הזמן במחשבות, אתה לא עושה את הפעולה. אתה חושב, אבל אתה לא עושה שום דבר.

ליפז: חד משמעית. וגם לא לקבל החלטה זו החלטה. אבל, תשאל את עצמך למה אתה לא מקבל את ההחלטה. כי אתה רוצה לדון בזה ולהבין כיוון מסוים בעוד שלושה חודשים, אהלן וסהלן, אז בוא ניפגש עוד שלושה חודשים. אבל אנחנו צריכים להבין שאנחנו חייבים לקבל את ההחלטה.

גילי: צריך לדעת למצוא את נקודת הזמן הזאת שבה אתה אומר לעצמך אוקיי, זה מה שאני יודע, אף פעם לא יהיה מושלם, תמיד יש אי וודאות, בוא נראה ונחליט משהו. כמו שאמרתי קודם אחר כך מקסימום תשנה.

 ליפז: אני רוצה רגע לתת כלי שיעזור לקבל החלטות. זה כלי שמשתמשים בו לקבלת החלטות בעידן החדש. Agile  זו שיטת ניהול שכל המטרה שלה זה להתאים לעידן החדש.

העידן החדש שאנחנו עכשיו נמצאים בו, וזה רק יילך ויחמיר, זה עידן שהקצב שלו מאוד גבוה. כמות השינויים שקורית בתוך הדרך היא מאוד גבוהה, ולכן כבר לא עובדים על בסיס תוכניות ארוכות טווח ומקבלים החלטות ענקיות, לא.

מבינים כיוון שבו הייתי רוצה להתעסק או בו הייתי רוצה להיות, ובתוך הכיוון הזה מקבלים החלטה שהיא החלטה קצרת טווח. קוראים לזה Minimum Valuable Product – MVP. ככה זה בעולם הטכנולוגיה, אבל גם הבן שלך יכול לבוא ולקבל החלטה שעוד חצי שנה מהיום זה מה שהייתי רוצה לעשות. ואז הוא מנסה לדייק את הדבר הזה. חותר רק להגיע ל- MVP הזה עוד חצי שנה. אבל הוא יוצא לדרך, הוא מוציא את הרעיון הזה מהמגירה או מהמחברת למציאות, אבל בצורה מאוד מינימלית. ככה אנחנו מפסידים פחות כסף, ככה אנחנו לא צריכים לעזוב את מקום עבודה שלנו, אנחנו עושים פיילוט. אנחנו יוצאים לדרך, מנסים את זה אבל ב- LIVE , בלי לקשקש בשכל. 

גילי:  מה שנקרא בצעדים קטנים. 

ליפז: יכול להיות שזה צעד גדול מבחינת החלטה, ויכול להיות שזה מאוד קשה, זו חצי שנה מאוד קשה כדי להגיע לזה, אבל אני יוצא לדרך ואני מתחיל לדייק את עצמי תוך כדי תנועה. מקבל החלטות לעוד שלושה חודשים, עוד שלושה חודשים, עוד שלושה חודשים. ואז אנחנו מסתכלים אחורה על החיים שלנו עוד שנה שנתיים, ואנחנו אומרים וואו, מה עשינו.

כך ההחלטות בדרך היו יותר קלות, הצלחתי לדייק את עצמי הרבה יותר טוב, כנראה, אני אגיע גם לתוצאה יותר טובה, כי בעידן החדש יש כל כך הרבה שינויים בדרך שכנראה אני אתאים את עצמי הרבה יותר טוב. אני לא אגיד יואו זה מה שתיכנתי לעשות עוד ארבע שנים, מה יקרה עוד בדרך, בארבע שנים האלה. 

גילי:  אתה יודע, פעם בכמה זמן אני מכריחה את עצמי לעצור ולהסתכל. רגע, מה עשית? איפה את? איפה את ביחס לאיפה שאת רוצה להיות? האם את באמת בדרך הנכונה? את צריכה לעשות כמה תיקונים? ובאמת כמו שאתה אומר לא רק לנהל אנשים אחרים או להוביל אנשים אחרים, אלא לנהל את עצמי בצורה שבה אני אומרת לאנשים שכדאי להם להתנהל , אז אני משתדלת ככה…

 ליפז: מדהים 

גילי:  להיות on the job אמיתי וגם יש מונח שנקרא  walk the talk, לעשות את מה שאתה אומר שאתה עושה.

קורה לנו הרבה פעמים שאנחנו אומרים דברים, וזה קשור וחשוב להגיד גם לחבר'ה הצעירים וגם לאנשים המבוגרים, שלדבר זה טוב אבל לא חשוב לדבר כמו שחשוב לעשות.

זאת אומרת שאם אתה מחליט, כבר חשבת, כבר הגעת למסקנה וזה מה שאתה רוצה לעשות, תתחיל לעשות. כי לדבר זה נחמד, אבל לא מגיעים לתוצאות מלדבר. זה התחלה טובה..

ליפז: חד משמעית. דרך אגב, זו באמת ההגדרה של יושרה. לחשוב, להגיד ולעשות אותו דבר. לפעמים אנחנו חושבים על משהו, אבל אומרים משהו אחר ועושים משהו אחר.

בן אדם שמגיע באמת למצב שהוא חי ביושרה, כל מה שהוא חושב הוא אומר, וכל מה שהוא אומר הוא באמת עושה, את רואה בן אדם שהוא באמת מלא ומסופק מהמקום הזה של walk the talk.

גילי:  מה הטיפ או הטיפים להורים ששומעים אותנו עכשיו ורוצים לכוון נכון את הילדים שלהם? 

 ליפז: דבר ראשון –  שיבינו איזו השפעה גדולה יש להם על הילדים שלהם.

 גם אם הם חושבים שהילדים שלהם כבר גדולים, יש להם השפעה מאוד גדולה עליהם בגילאי 20 -30 לטוב ולרע.

צריך להסתכל ולחנך ולגדל כל ילד בצורה אחרת ושונה ולהבין שהילדים שונים אחד מהשני. להבין שהילד שלהם שונה מהילדים האחרים בגן, ושונה מהילדים האחרים בבית ספר. ושונה מהרצונות של ילדים אחרים להגיע לסיירת, כי יכול להיות שלו זה לא מתאים לו בכלל.

לכן אחד הדברים הכי חשובים זה לזהות את הפוטנציאל האישי של הילד, לזהות מה מניע אותו, במה הוא טוב, מה מדליק אותו מגיל מאוד צעיר, וללכת איתו לשם.

אני נותן דוגמה מצוינת תמיד בסדנאות שלי. אני מראה תעודה, תעודה אמיתית. את רואה בתעודה שהילד קיבל ציון טוב ברוב המקצועות, במתמטיקה רואים שהוא ממש לא טוב, שם היה לו 65-70, כמעט טוב. אבל בקריאה מדעים ואומנות רואים שהוא ממש טוב מאוד, מצויין. ואני שואל את כל האנשים למה הם היו מביאים לו מורה פרטי. וכולם, למה הם היו מביאים לו מורה פרטי?

גילי:  למתמטיקה

ליפז: מתמטיקה, קלאסי…

ואני אומר – בדיוק ההיפך. צריכים לבוא לילד כזה ולהגיד לו: תקשיב טוב, אתה לא נכשל במתמטיקה, בוא נשמור על ה- 70, בוא נחשוב מה עושים כדי שתשמור על ה- 70, אבל בוא נראה מה אנחנו עושים עם הדבר הזה שאתה כל כך טוב בקריאה, מדעים ואומנות.

יש שמה משהו לילד, פלא, בתוך הדבר הזה שמאוד מושך אותו והוא מאוד טוב בו, ולא רק שהייתי מביא לו מורה פרטי רק לתחום הזה, הייתי לוקח אותו לחוג ומפתח אותו. היום הילדים יכולים לעשות דברים מדהימים, לפתוח עמודי אינסטגרם כבר בגיל 14 ולהיות עשירים. אבל לא משנה העניין של הכסף. לכן, כל הזמן אנחנו צריכים לראות ולזהות אצל הילדים שלנו, למה הם נמשכים, במה הם מאוד טובים וללכת לכיוון הזה.

דבר שני – ללמד אותם לעלות על ההגה, ללמד אותם לקחת אחריות על החיים. ללמד אותם להיות בשליטה על החיים שלהם, אבל בעיקר מהמקום הזה של האחריות. להפסיק לקבל החלטות בשבילם ולהשאיר אותם במצבים שהם צריכים לקבל את ההחלטות.

לשאול אותו מה אתה חושב ומה אתה הולך לעשות, ללמד אותם לא רק לקבל החלטות, אלא לקחת אחריות על הפעולות שהם עושים. כי ת'כלס אנחנו לא באמת אחראים על התוצאות שיקרו, אנחנו רק אחראים על הפעולות.

לעודד אותם כל הזמן כמו שמעודדים שחקן כדורסל: תזרוק,תזרוק, תזרוק, אל תפחד, כי בסופו של דבר זה משחק של סטטיסטיקה, גם החיים.

תלמדו אותם לעשות ולעשות ולעשות ולפעול ולא להסתגר. צריך לעשות את זה בהדרגה והיום הרבה ילדים היום מסתגרים.

והדבר השלישי– לדבר איתם על החיים. זה הדבר הכי חשוב שיש, החיים שלהם: 

תגיד לי, כמה אתה מרוצה מהמצב שלך עם החברים? כמה אתם מרוצה מהילדים? מה אתה הכי אוהב בלימודים? מה אתה שונא בלימודים? מה אתה חושב על המורה שלך? כמה את אוהב את איך שאתה נראה? 

זה שיחות שאנחנו לא עושים עם הילדים והרבה פעמים לא נעים להם מזה, כי הם לא רגילים. אבל כשאני מדבר על זה עם הילדים שלי פתאום הם נפתחים , כי מי לא רוצה לדבר על החיים שלו? כולם רוצים.

זה מביא התבוננות וזה מביא החלטות וזה מביא גם מערכת יחסים יותר קרובה בין ההורה לילד כי הוא נכנס אליו לתוך החיים.

אז זה באמת מרתק, והמטרה שלנו בסופו של דבר בתור הורים זה לתת להם את הכלים, את היכולות, כדי שהם בסופו של דבר יהיו עצמאיים לחיות את החיים שלהם.

לכן השיח הזה, ההתבוננות, לתת להם אחריות ולחספס אותם עם כמה שפחות צמר גפן, ולעזור להם לקבל החלטות ולזהות את הפוטנציאל האישי שלהם יכול לתרום להם המון לחיים.

גילי: כן. אבל קורה לנו הרבה כהורים, שהילד מחליט איזו שהיא החלטה שאנחנו לא אוהבים, מה אנחנו עושים?

ליפז: תראי, בסופו של דבר צריך להבין, האם כשאנחנו מסתכלים על ההחלטה הזאת אנחנו אומרים וואו, ההחלטה הזאת ממש שגויה, הילד לא בהכרה, הוא מטושטש, הוא בדיכאון אז ההחלטות שהוא מקבל לא טובות. רוב המצבים הם זה לא זה ולא זה ולא זה, אז כנראה ההחלטה הזאת נכונה לו. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצרים איתו שיח על ההחלטה הזאת, אבל מעבר לזה, פשוט לרוץ איתו ולעזור לו בהחלטות שהוא יקבל, כי החיים כבר יראו לו את הדרך.

גילי:  יפה, יש שאלה שלא שאלתי אותך ואתה רוצה שאני אשאל? 

ליפז: יש שאלה שאני רוצה שתשאלי את כולם וגם אותי: what's next ? מה הלאה?

גילי: צוחקת

ליפז: דרך אגב, אני מתעסק בה המון. בגלל זה קראתי למיזם הזה what's next.  

אני מתעסק פחות בלהסתכל מה עשיתי וכל הזמן אני שואל את עצמי what's next, כל הזמן, כל הזמן, גם בדברים הקטנים וגם בדברים היותר גדולים.

חשוב לי לציין מה אנחנו הולכים לעשות קדימה ב- what's next: אחרי החגים מתחיל קורס  מדהים לחבר'ה בני 20 עד 30 שקראנו לו  plan your life.עשרה מפגשים שבועיים, שלושה חודשים של 4 שעות כל מפגש.

לומדים ידע על החיים, מקבלים החלטות וממש בונים תוכנית לחיים. אנחנו גם עושים ליווי אישי, תהליכים אישיים שלי עם אנשים, פגישות יעוץ נקודתיות: בן אדם לפני ראיון עבודה וכל מיני דברים כאלה, כמה שיותר כדי לתת ליווי. 

יש לנו דף אינסטגרם שבאמצעותו אנחנו מגיעים לצעירים. קוראים what's next כמובן.

אנחנו מתרגשים לפני הקורס הזה, ומתרגשים לפני סדנה נוספת בבית ציוני אמריקה שתהיה בחודש אוקטובר.

גילי:  תודה ליפז על השיחה המעניינת 

ליפז: תודה לך גילי, היה עונג גדול 

אהבתם? 

דרגו את הפודקאסט שתפו חברים.  

רוצים לקבל את הפרק הבא? 

הרשמו באתר שלי  career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם 

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי דרך האתר שלי שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא       

~מוזיקת סיום~

 

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

2 תגובות

  1. לקחת את ההגה לידיים ולהיות מודע למחשבות רגשות תגובות שלנו
    פודקאסט מעניין ותכליתי מאוד נהנתי!

    1. תודה מירי, שמחה לשמוע שנהנית.
      אני חושבת שהפודקאסט מתאים להורים לילדים בכל גיל וגם לחבר'ה בני 20-30
      וייתכן שגם צעירים שמתקרבים לגילאים האלה, כדי שילמדו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן