עם אורות וריחות החנוכה המתפוגגים אאתגר אתכם בקושיה:
מדוע מדליקים בחנוכה נרות במשך 8 ימים ולא 7? שהרי פך השמן הספיק לפחות ליום אחד, כלומר העובדה שהמנורה דלקה ביום הראשון לא היתה נס?
רבי גדליה אייזמן זצ"ל הציע הסבר נפלא בעיני. כששמעתי אותו קפץ לי החיבור וההשראה לעולם השינוי בכלל ושינוי הקריירה בפרט.
תארו לכם את החשמונאים מגיעים לבית המקדש ורואים אותו הרוס וטמא. מייאש ומדכא נכון?
היה מובן אם היו יוצאים ומוותרים. היה גם סביר שיאמרו לעצמם: קודם ננוח מהמלחמה, נבנה מחדש את בית המקדש, נטהר את כל מה שטמא, ורק אז נתחיל להפיק שמן מזיתים טהורים וכשיהיה מספיק שמן, רק אז נחל בעבודת בית המקדש – הדלקת המנורה ושאר העבודות. למה להתחיל בעבודה שבלאו הכי אי אפשר לעשותה בשלמות?
אבל החשמונאים לא התעצלו ומצאו פך קטן עם שמן שלהערכתם יספיק בקושי ליום אחד. מציאת פך השמן נטעה בהם תקווה, נס בפני עצמו. זה ההסבר לכך שמדליקים נר גם ביום הראשון.
כשראה אלוהים שהם מתאמצים ועושים ככל יכולתם, למרות שלא ציפו להצלחה כבירה במעשיהם, עשה להם נס והמנורה המשיכה לדלוק 7 ימים נוספים ברציפות.
והקשר שהבטחת, אתם שואלים?
לעיתים קרובות אנחנו רוצים או צריכים לעשות משהו שלא עשינו בעבר. משהו שדורש מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהעיז. ללמוד דברים חדשים, או לעשות את הדברים הישנים בדרך חדשה. זה קשה.
מאחר ואין לנו יכולת לחזות מה תהיה התוצאה של הפעולה הראשונה שנעשה ובטח לא של הפעולות שיבואו בעקבותיה, אנחנו חוששים לצאת לדרך. אנחנו מרגישים לא מוכנים, הדבר אינו מושלם…
יותר קל לנו להסביר לעצמינו למה זה לא יצליח ומדוע עדיף לא להתאמץ. לכן, בשונה מהחשמונאים אנו נמנעים מלנסות.
מניסיוני אני יודעת, שבפעמים שהחלטתי לעשות בכל זאת את הצעד הראשון וגם את הצעדים הקטנים אחריו, אחרי זמן מסוים, לפעמים אפילו רק אחרי כמה חודשים, כשראשי היה כבר עסוק בדברים אחרים, פתאום שמתי לב שהדבר תפס תאוצה וכיוונים שבכלל לא חשבתי עליהם כשיצאתי לדרך, ובטח שלא ציפיתי להם.
איזה כיף זה להיות מופתעים, נכון?
אם הסיפור הזה הזכיר לכם חוויה דומה שקרתה לכם, ספרו לי
