חנה רדו – שיחה על קריירה, יזמות והעצמה נשית

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפרק היום אני מארחת את חנה רדו, יזמית חברתית סדרתית.

חנה היא יו"ר ומייסדת העסקים החברתיים: "סופרסונס" מיזם לקידום שוויון מגדרי בנקודות ההשפעה, ו"קבוצת 19" לקידום תעסוקה איכותית לנשים בפריפרייה הרחוקה.

היא הקימה את מדבר 19 במצפה רמון, לב 19 בצפת, ספרינג וואלי בעמק המעיינות, נגב 19 בנגב המערבי, ירוחם 19 בירוחם, ועוד היד נטויה.

בעברה שימשה כ- CFO , COO וכמשנה ליו"ר בקבוצת מקאן תל אביב והקימה את מקאן וואלי במצפה רמון מיד לאחר המחאה החברתית בישראל 2011.

אנחנו מדברות:

•   על הדרך שעשתה מהילדות בכרכור כבת בכורה במשפחה של 7 ילדים
•   על המעבר מעבודה כשכירה ליזמות
•   על הקשר בין "קבוצת 19" ל"סופרסונס"

•     על שיטת העבודה שלה שמאפשרת לה להמשיך וליצור מיזמים חדשים

ומקנחות ב-7 עיצות להתנהלות נכונה בקריירה המתאימות לשכירים ועצמאיים כאחד.

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום חנה רדו

חנה: שלום גילי

גילי:  ותודה על הפגישה, ב"בית הראשונות"?

חנה: כן

גילי: הייתי פה לפני הרבה שנים והיה פה מקום אירועים…

חנה: כן, זה היה מקום אירועים, וגם הבניין הסמוך, שהולכים לקרוא לו "בית הראשונים" גם הוא היה בית אירועים ועכשיו זה שלנו. כיף.

גילי: הפודקאסט שלי החל בעצם מהרעיון לפגוש אנשים שעשו דרך בקריירה שלהם,  לדבר איתם ולהבין מה הם עושים היום, איך הם התחילו ומה הדרך שהם עברו. קודם כל אני לעצמי ללמוד, זו באמת המטרה הראשונה, וגם לתת השראה לאנשים אחרים.

אז בואי קודם ספרי לי מה את היום?

חנה: היום אני יזמית עסקית חברתית סידרתית.

זה המשפט שאני אומרת מלא פעמים כל יום. אני יזמית, זה מה שאני. כי אם מנסים לגרום לי להיות מנכ"לית של משהו, או מנהלת כספים של משהו, או מנהלת קריאייטיב (כי בגלל שעבדתי במשרד פרסום חושבים גם שאני פרסומאית, אבל אני לא..) כשפונים אלי ואומרים:  איך את רוצה לעשות דבר כזה? אני אומרת: אני לא, אני יזמית, זה התפקיד שלי, זהו.

וזו הרגשה מאוד טובה להיות יזמית, זה מה שאני רוצה לומר. (צוחקת)

חוץ מזה, הקמתי שני ארגונים: ארגון אחד שקוראים לו סופרסונס לשוויון מגדרי בנקודות ההשפעה, וארגון שני שקוראים לו קבוצה 19 לתעסוקה איכותית בפריפריה הרחוקה.

אני קמה כל בוקר כדי לממש את החזון שלי, וגם אני כל הזמן מייצרת יזמויות חדשות שאני אשמח לספר עליהן.

גילי: בבקשה, זה המקום!

חנה: אני רוצה להסביר איך אני עובדת, כי זה לדעתי הפטנט שלי. לכל מיזם שהוא כבר חברה בע"מ יש מנכ"לית. אז אני יכולה להמשיך ליזום. זאת אומרת בלב 19 בצפת יש מנכ"לית עינב אלון, בנגב 19 יש את ציפי המר, במדבר 19 יש את צביה הדני, בסופרסונס יש את ליאת שקד, בבית הראשונות יש את מיכל סביון קושמרו.  נגיד עכשיו אני רוצה להתחיל את מיזם ירוחם 19, הדבר הראשון שאני עושה זה מגייסת מנכ"לית שתקום בשביל זה כל בוקר, ואז אני יכולה להמשיך למיזם הבא.

וזה כמו קנון כזה, כי ציפי, צביה, עינב, ליאת ומיכל עצמאיות לגמרי. אני צריכה לבוא פעם בשבוע שבועיים, כדי שנשוחח ביחד על מה שקורה, כי אני מאוד אוהבת להיות בעניינים. העניינים הקטנים הופכים אותי ליזמית גדולה. זה מלמטה למעלה. אז זה הפטנט שלי ולכן אני יכולה לעשות דברים חדשים.

והרבה אנשים אומרים לי: "לא כדאי שתתרכזי במשהו אחד?" אז אני אומרת שכן, אני מתרכזת במשהו אחד: תעסוקה איכותית בפריפריה הרחוקה. שטראוס ממציאים מילקי ויוגורט ואני בונה מיזמים בצפת, מזרח ירושלים (אני מקווה), ירוחם, אופקים, שדרות. זאת צורת החשיבה שלי .

גילי: והמבנה הוא אותו מבנה? זאת אומרת אותו הדבר רק בפריפריה אחרת?

חנה: כן, עם תעסוקה אחרת: במצפה רמון זה מזכירות אישית ושירות לקוחות, אז בנגב 19 זה שירות לקוחות ברשת החברתית ומזכירות אישית באנגלית, ופתרונות דיגיטליים ואנליזה כלכלית. בצפת זה בכלל הנהלת חשבונות וחשבות שכר.

גילי: לפי מה את מחליטה מה יהיה איפה? או שזה מתוך הנשים שמגיעות?

חנה: כן לפי הנשים, אני חושבת שזה גם חלק מהפטנט שלי. היום זה כבר שלנו, כי היום כל המנכ"ליות איתי בגישה הזאת.

צפת לדוגמה, זו דוגמה מובהקת. שם יש הרבה מאוד בוגרות של בית חנה ובית יעקב שלומדות הנהלת חשבונות כחלק מהבגרות, וגם יש את מכללת צפת שמכשירה להנהלת חשבונות וחשבות שכר. כלומר יש שם הרבה נשים עם המקצוע הזה בדיוק, שאף אחד לא נותן להן את הצ'אנס להתחיל ללא ניסיון ואנחנו נותנות להן.

שם זה הכי טבעי שיהיו מנהלות חשבונות וחשבות שכר, וניסינו לפתח כל מיני ערוצים אחרים וזאת הייתה טעות, לא הצלחנו. והחלטנו להתמקד בשנה האחרונה רק בזה בלי להתפרס לשדות אחרים, וזה עובד מצוין.

בנגב 19 לעומת זאת, גילינו שיש הרבה מאוד אנשים שטובים במקצועות של בק אופיס טכנולוגי, בק אופיס חשבונאי כלכלי, אז עכשיו אנחנו מפתחות את זה.

במצפה רמון רוב הנשים הן שירותיות יוצאות מן הכלל ואין להן מקצוע, אז אנחנו יכולות לעבוד איתן בשירות לקוחות ומזכירות אישית והן עושות את זה הכי טוב שאפשר, הכי טוב ממש.

אז בכל מקום זה קצת אחרת. בירוחם לדוגמה, 15 נשים למדו לבנות אתרים ב-WIX, אז כנראה שכשאנחנו נפתח את ירוחם 19, נפתח אותו לבניית אתרים בוויקס. כל מקום זה באמת לפי הטאלנטים המקומיים, או הטאלנטיות המקומיות, רוב העובדות הן נשים.

גילי: מתוך השיוויון המגדרי של סופרסונס?

חנה: סופרסונס. מתוך השיוויון המגדרי שזאת אני, כן.

אבל נכון. סופרסונס זה בעצם לנשים חזקות, כי כולנו מגיעות בסוף לתקרת זכוכית. ממש בדרך אלייך התקשרה אליי אישה בת 60 ואמרה לי: "רק לפני חמש שנים הבנתי שיש תקרת זכוכית".  יופי! את מזליסטית! כי רוב הנשים מגלות את זה בגיל 45!

עד גיל 45 אנחנו טסות ואז נעצרות בתקרת הזכוכית, ובאמת בסופרסונס רוב הנשים הן בגיל 45 ומעלה. כי עד גיל 45 אנחנו מתקדמות מאוד יפה, ואז אומרות: "זה בזכותינו ואנחנו מוכשרות, אף אחד לא יכול לעצור אותנו" ואז אנחנו נעצרות, בום טראח, הראש בתקרה.

בפריפרייה הרחוקה תקרת הזכוכית הרבה יותר נמוכה! בכלל אף אחד לא חושב על נשים, אני עוד לא מדברת על נשים שמשתלבות במעגל התעסוקה!

ואז החלטתי לפתוח את מדבר 19 במצפה רמון לנשים, בעיקר לנשים. בנגב 19 יש לנו גם גברים, הגברים שעובדים איתנו, גם להם יש את תקרת הזכוכית של הפריפריה הרחוקה.

אז בעצם אפשר למצוא הרבה מאוד מכנים משותפים בין סופרסונס לקבוצה 19.

גילי: בואי נלך אחורה להתחלה

חנה: כנראה שההתחלה היתה בבית, כי אני בת בכורה במשפחה עם שבעה ילדים. פעם הייתי אצל דוקטור אורניה ינאי שהיא קוואוצ'רית ידועה, והיא אמרה לי: "טוב, אם הייתי בכורה מתוך 7 ילדים, אז אני לא צריכה ללמד אותך ניהול. ניהול את יודעת מהבית".

וזה נכון. אבא שלי מינה אותי מאז שאני זוכרת עצמי למנהלת. מנהלת האירועים. היינו אני, אחות שקטנה ממני בשנה, ושלישיה שקטנה ממני בשנתיים ו- 11 חודשים. זאת אומרת שבגיל שלוש הייתי בכורה לחמישה ילדים, מנהלת האירועים.

שמרתי עליהם בגיל שבע, ממש קלי קלות. כשהייתי בגיל 10 נולדו התאומים. אז היינו אחת, אחת, שלישיה ותאומים. ניהלתי את הבית ממש. הייתי עוזרת מנכל"ית של אמא שלי עד שהיא מינתה אותי להיות מנכל"ית של הבית.

התפטרתי רק לפני איזה 10 שנים, שתביני. עד גיל 50 הייתי מנהלת האירועים של המשפחה!  זה כנראה זה פינה לי גם מקום לעשות את כל היזמויות.

גדלתי בבית חקלאי, ריססתי פרדסים בגיל 16, היה לי רישיון על טרקטור.

גילי:  איפה גדלת?

חנה: בכרכור. אבא שלי היה חקלאי, כשעוד אפשר היה לפרנס משפחה עם שבעה ילדים מחקלאות. האמת, שהיו לו שישה דונם של אבוקדו, עם זה הוא פירנס משפחה. היום זה..

גילי:  נשמע חלום

חנה: כן, נשמע חלום.

בצבא הייתי בבה"ד 12, התפקיד האחרון היה מפקדת מחלקה בקורס קצינות. ואני לא הגעתי לבה"ד 12 כי הבנתי מה זה פמיניזם. גדלתי בבית עם מטרות מאוד מוגדרות. לא היה לי זמן להתעניין בדברים שלא קשורים ללקבל 100 במתמטיקה, בפיזיקה, כימיה ואנגלית. עבדתי בבית ספר חקלאי, אז הייתי צריכה גם להיות מצטיינת בעבודה וגם לעבוד בבית, לבשל ולנקות והיו לי מלא תפקידים. יכול להיות ששם למדתי לערבב הרבה תפקידים ביחד.

אחרי בה"ד 12 רציתי ללמוד מתמטיקה, כי הייתי טובה בתיכון במתמטיקה. לא ממש הבנתי למה. היום מבינים שתואר ראשון במתמטיקה זה בסיס לכל ההייטק. גם כשהייתי בצבא לפני 44 שנים, כבר היה ממר"ם ורצו לגייס אותי לממר"ם ולא הסכמתי, רציתי להיות קרבית. ובה"ד 12 בתפיסה שלי זה היה הכי קרבי.

גילי: עד כמה אז היו פתוחים תפקידים קרביים לבנות?

חנה: טייסת לא יכולתי להיות, אז היו או פקידה פלוגתית או פקידת ת"ש, או מאבחנת או מכ"ית. אני הייתי מצטיינת בטירונות ומצטיינת בקורס מכ"יות. מצטיינת בטירונות לא תלך להיות מכ"ית? ברור שכן. האמת שאהבתי את זה, כי הכרתי פתאום בנות (אז היו שם רק בנות) מכל הארץ.

גם הבנתי, כמו שאת אומרת שיצאת מבנק הפועלים והבנת שיש עולם, יצאתי מכרכור והבנתי שיש עולם. אחר כך יצאתי ממקאן והבנתי שיש עולם, שיש עולם שהוא אוקיינוס כחול. הכרתי נשים מכל הארץ, שחלקן עד היום חברות הכי טובות שלי.

ואז התקבלתי לעבוד בספארי, כי היה לי רישיון על טרקטור. חיפשו עובד עם רישיון על טרקטור והיה לי רישיון.

גילי: דרך אגב, זה מדליק אותי לעבוד בספארי.

חנה: כן, זה מדליק, ממש. עבדתי שם…

גילי: בת כמה היית אז?

חנה: 21 אולי, שם התאהבתי בכל מה שקשור לבעלי חיים. הייתי בטוחה שאהיה חוקרת פילים כי קראתי ספר על חוקרת פילים מדהימה וגם הכרתי את רוני בן זוגי עד היום.

גילי: בספארי?

חנה: כן, בספארי. והחלטתי שאני הולכת ללמוד ביולוגיה.

גילי: דרך אגב, אני, בתור אחת שמאמינה שדברים לא קורים סתם, אז הגעת לספארי כי היית צריכה לפגוש את רוני…

חנה: כן.. עשיתי רישיון לטרקטור, נולדתי לאבא שלי ועשיתי רישיון לטרקטור, כן בדיוק.. (צוחקות)

רוני למד ביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. כשהתחלתי ללמוד ביולוגיה אמרתי לרוני שהוא הגאון בביולוגיה, אני אסיים את התואר כמובן, אבל הוא צריך לבוא לאוניברסיטה, לעשות תואר שני, לעשות דוקטורט. הוא הביולוגי האמיתי. ובאמת הוא דוקטור דוליטל כזה, כל דבר שתראי לו הוא יודע.

גילי:  הוא עובד עם חיות?

חנה: כן, וגם מנתח בני אדם על פי טבע בעלי חיים, ובאמת הוא דוקטור לזואולוגיה.

אז לא ידעתי לתת לקרוא לזה בשם, אבל היום אני יודעת שכל בן אדם צריך לחזק את החוזקות שלו. זאת הייתה חוזקה של רוני והחוזקה שלי באמת הייתה המספרים.

אחרי שלמדתי ביולוגיה עשיתי קורס בתכנות מחשבים בפורטרן על כרטיסיות ואז החלטתי שאני אלמד תכנות מחשבים. למדתי במחזור השני של "סיוון", אחר כך ג'ון ברייס קנו אותם והייתי ממש מצויינת בתכנות מחשבים, וניסיתי להתקבל למה שהיום זה אמדוקס.

אמרו לי: "גברת, את לא יכולה להיות חלק מצוות תכנות מחשבים, את צריכה להיות מנהלת, את לא מתאימה לנו". בדקו את היכולות הצוותיות שלי כנראה. לשמחתי לא התקבלתי לאמדוקס.

גילי:  איך הרגשת?

חנה: אז? אני אגיד משהו שהוא לא נשמע כל כך טוב, אבל לא הייתה לי את הפריבילגיה לנתח את עצמי. הייתי צריכה לעבוד. אז כבר הייתה לי ילדה, הייתי בת 25 עם ילדה ובן זוג שעושה דוקטורט. הייתי צריכה להמשיך הלאה, בכלל לא נתתי לעצמי דין וחשבון.

וגם יש לי תכונה כזאת, מי שלא רוצה אותי אני לא רוצה אותו, עכשיו כשאת שואלת אותי. אז בהרבה מקומות אם לא רוצים אותי, אז גם אני לא רוצה אותם וזהו. אני פותרת את זה בדרך הזאת וזה פותר לי הרבה סיבוכים בחיים.

גילי: כן, אני לא יודעת אם זו גישה נכונה, אבל אין ספק שזה פותר דברים בחיים.

חנה: התפיסה שלי היא שיש מקום לכולנו בעולם. כל אחד צריך למצוא פשוט את המקום שלו. אז אתם לא רוצים לא צריך, עובדה שהקריירה שלי הגיעה למקומות לא רעים.

גילי: זה נכון, אבל בנקודת הזמן אתה לא יודע מה יהיה.

חנה: נכון. הצליח להורים שלי במובן הזה שאני מאוד מאמינה בעצמי, ומי שלא קיבל אותי בתפיסה שלי הפסיד. אני לא איזה שוויצרית. היום יש לי משפט כזה ש"צניעות זו לא תכונה פרקטית" אבל אז לא הלכתי עם המשפט הזה מעל הראש. פשוט אמרתי מי שלא מאמין בי מפסיד.

ואת יודעת מה, יש בזה הרבה, כי בשטראוס האמינו בי והובלתי את פרויקט ה- SAP , פרויקט     ה- ERP בשנת 2000, באג 2000 , הפייק ניוז הראשונים, ועשיתי שם פרויקט יוצא מן הכלל. עופרה האמינה בי בהתחלה ואחר כך המנהלים האחרים, והם קיבלו תוצר מדהים שעד היום הם עובדים בו. עד היום יש שם תיקונים ב- SAP שהם קוראים להם על שמי.

גילי: רגע אבל אם נעשה סדר, דיברנו על הצבא, על אמדוקס שלא קיבלו אותך.

חנה: לא. דיברנו על תואר ראשון בביולוגיה, וגם עשיתי תעודת הוראה בביולוגיה כדי שיהיה מקצוע, ובמקביל לתעודת הוראה עשיתי עוד שני קורסים: אחד הנהלת חשבונות בהתכתבות סוג 3 והשני -תכנות מחשבים. זאת אומרת שגמרתי תעודת הוראה, הנהלת חשבונות, תכנות מחשבים, הכל ביחד.

הייתי מורה גרועה. הייתי בבית ספר אליאנס, מורה גרועה ביותר, בת 25 וחצי עם ילדה בבית. הגעתי לבית ספר, נכנסתי לחדר מורים, אמרו לי "תצאי מחדר מורים" כי נראיתי ילדה, "מה את עושה כאן בכלל?" כל דבר שעשיתי ביקרו, היה גרוע לתפארת מדינת ישראל.

למען האמת כבר בסוף ספטמבר רציתי להתפטר אבל לא היה לי נעים, שזאת טעות.

גילי: מה שאת אומרת זה, שאם אתה מבין שעשית טעות תתקן.

חנה: תתקן מיד, היום אני משתדלת לעשות את זה. אני כאילו לא מושכת את הסוף.

גילי: זה ממש קשה

חנה: כן, כי תמיד את חושבת מה את תרוויחי מה תפסידי, אבל היום אני עושה את זה ממש מהר. המשפט שמלווה אותי של אלברט איינשטיין: לעשות אותו דבר פעמיים ולצפות לתוצאות שונות זה ההגדרה של שיגעון, אז נגיד את המיזמים אני משכפלת כי זה מצליח, זה בסדר. פעמיים, ארבע, עשר.

גילי: כן, אם אתה רוצה את אותה התוצאה אז זה בסדר לשכפל.

חנה: כן, ובאמת לא היה לי נעים, אז עזבתי בסוף השנה. זאת הייתה רק שנה, אבל שנה שלימדה אותי המון. שאני צריכה לעשות רק מה שבתשוקה שלי, אסור לי לעשות משהו שהוא לא.

לימדתי רק 10 שעות בשבוע מאז אני עובדת 14 שעות ביום, וה- 10 שעות האלה גמרו לי את החיים.  ב- 14 שעות ביום אני נהנית מכל דקה, באמת, זה ההבדל.

גילי: זה נכון. היה לי מנהל שאמר לי שאנשים כל הזמן לומדים מה כן, אבל מאוד חשוב ללמוד מה לא. גם מאנשים וגם בכלל…

חנה: נכון

גילי: והלא הוא מאוד משמעותי.

חנה: נכון.

גילי: כי מה שאת עושה, אם דיברת על אנשים שמקטלגים אותך, אז את עושה מה שאת עושה מתוך הלב, הנפש, הנשמה שלך, זה את. אין לך בעיה עם ה- 14 שעות האלה, כי זה לא באמת עבודה. כשהיית בבית הספר וזה לא היה את, אז כל דקה..

חנה: אחר כך היו לי עוד שני מקומות עבודה. במקום אחד אחרי תשעה חודשים אמרתי ביי ובמקום השני אחרי 6 שעות. כלומר כבר למדתי מזה.

אחרי הלימודים, העבודה המשמעותית הראשונה שלי שגם אהבתי היתה בקולוסיאום.

גילי: הקולוסיאום בתל אביב?!

חנה:  כן, הקולוסיאום שאחר כך הפך לפוסיקט ועכשיו הוא המרחב החברתי. אף פעם לא רקדתי בקולוסיאום, לא יצאתי לקולוסיאום, בכלל התחלתי לשתות בירה בגיל 35. אז הייתי בת 26, התחלתי לעבוד שם כמנהלת חשבונות. כי למדתי הנהלת חשבונות ומספרים זה הקטע שלי, וגם תכנות, הבעלים של הקולוסיאום רצה שאבנה לו תוכנה, אבל אז יצא האקסל שקראו לו לוטוס, ואמרתי לו עזוב, הלוטוס ללא ספק יותר חזק מכל תוכנה שאני אבנה לך, בוא נבנה בלוטוס מקרו. ובאמת בניתי לו כלי ניהול לניהול הקולוסיאום, ואז הוא פתח את מיסטר אייס, העסק לקוביות קרח. אני מספרת על זה כי העסק הזה קיים עד היום. אז מי שהקים את מיסטר אייס זה אני, בגיל 28.

גילי: אנשים יודעים את זה?

חנה: מידי פעם אני מפרסמת את זה, אבל זה לא מותג כזה חשוב כנראה, כמובן שהוא לא מזוהה איתי, כי נהייתי פעילה רק שהפייסבוק יצא לאור, ועברו איזה 20 או 30 שנה.

אבל אני מספרת על זה הרבה, למה? כי כשנכנסתי להריון בגיל עשרים ושמונה וחצי, כל עוד לא ראו את הבטן היה בסדר. אבל כשראו את הבטן, אז הבעלים של מיסטר אייס שהיה גם הבעלים של הקולוסיאום (היום הוא רק הבעלים של מיסטר אייס) אמר לי ביי. ממש – ביי.

גילה שאני לא גבר אלא אישה. למרות שהייתה לי ילדה, עבדתי מהבוקר עד הלילה והוא אמר לי ביי והביא לי מחליף שנשאר שם עשרות שנים.

תחשבי שהיום לפטר בהריון זה אסור, נכון? אז זה גם היה אסור אבל אף אחד לא אכף את זה. ילדתי את מאיה, האמצעית שלי המהממת, והצטרכתי לחפש את הדבר הבא.

גילי: האם זה מה שהכניס אותך לעולם הזה של השוויון המגדרי?

חנה: זו שאלה טובה, כי לא.

מלא שנים הייתי בהישרדות, כשאנחנו בהישרדות.. אני אתן דוגמה מצויינת: יש עכשיו מגמה שהגברים יצאו לחופשת לידה, מקסים!

בפריפריה אף אחת לא חושבת על זה! בפריפריה רוב הנשים בהישרדות, אז עכשיו הן ישכנעו את הבעל שלהם לצאת מהתפקיד הביטחוני שהוא עושה כדי להיות בחופשת לידה?

ואני מנסה להסביר את זה לנשים שמעודדות את זה שזה לא הדבר הכי חשוב. זה חשוב בדיוק לנשים החזקות שבסופרסונס, זה לא חשוב לנשים המוחלשות בפריפריה הרחוקה.

אין שיח על זה בכלל! אני הייתי שם, כנראה בגלל זה אני כל כך מבינה אותן. אני לא יצאתי לחופשת לידה, אני עבדתי כל הזמן בחופשת הלידה עם מאיה, בגלל שפיטרו אותי וידעתי WORD ו- LOTOUS ועוד, עשיתי עבודות לסטודנטים.

לא הייתי בחופשת לידה בכלל, לא הייתה לי את הפריבילגיה הזאת! ניקיתי בתים כשלא היה לנו כסף! פמיניזם לא היה ב… הבנתי שזה לא בסדר, זה נצרב בגופי ביגטיים. הבנתי שאין חוקים, גם לא חיפשתי חוקים. היו, דרך אגב, אבל לא חיפשתי אותם, המשכתי הלאה.

אז גרנו בכפר סבא, ומצאתי עבודה דרך מנהל הכספים של הקולוסיאום שמאוד העריך אותי.  עבדתי בחברת כוח אדם, זמנית. שם הייתי אחראית על השכר. לא למדתי אף פעם חשבות שכר, לא היה אז אינטרנט, אז לימדתי את עצמי מהר מהר. היה צריך להכין 5,000 משכורות בחמישה ימים, אפילו לא תשעה ולא היו את המערכות שיש היום. הטמעתי שם מיכפל, אז זו היתה תוכנה חדשה, ולשמחתי יש לי קליטה טובה לכל התוכנות, וגם כנראה בזכות הקורס תכנות. באמת אימנתי את השריר הזה.

בעיקר סידרתי להם את המערכת של איך לעשות 5000 תלושי שכר בתשעה ימים בלי המערכות שיש היום. תוך חודשיים הפכתי תהליך שלקח מלא שעות לתהליך ממש סגור של חמישה ימים, ויוצאים תלושים ל- 5 אלפים אנשים. מאוד אהבתי את הארגון ושיטות שעשיתי שם, אבל הבנתי שזה לא בשבילי.

גילי: למה?

חנה:  כי אז התחילו לעבוד חמישה ימים בשבוע. זה עוד לא היה חוק, שימי לב שה- PATERN  חוזר על עצמו.. מאיה הייתה נורא קטנה. שירה גם, אבל שירה היתה בת ארבע ומיה בת חצי שנה. ביקשתי לעבוד חמישה ימים, כי עבדתי באמת מצאת החמה עד צאת הנשמה. יצאתי מכפר סבא בחמש בבוקר, כדי לא להיות בפקקים, אז הדרכים היו יותר גרועות מהיום, וחזרתי ב-18:00, 19:00, 20:00 או 21:00. והיא כבר ישנה, לא ראיתי אותה. ביקשתי לעבוד חמישה ימים ובשישי – שבת להיות איתם. אמר לי: "את רואה את הדלת?, תלכי" אז קמתי והלכתי.

חצי שנה אחר כך הוא ניסה להחזיר אותי, לא הסכמתי. וזו עוד נקודה: וואלה אני אמא, אתה  המנכ"ל והבעלים, אתה רואה אותי פה מ- 6 בבוקר עד שמונה בערב.

גילי: כן, אבל את לא אשתו. אשתו זה דבר אחר.

חנה: נכון, לגמרי.  עזבתי אחרי תשעה חודשים ואז עבדתי בכפר-סבא במשרד נסיעות, לא כזה חשוב לדבר על זה. רוני הלך למילואים, אז היתה מלחמת לבנון השנייה, הוא היה מלא במילואים. הוא סיפר עלי, הוא הבין שאני לא מוצאת את מקומי בעולם, והחבר'ה מהמילואים אמרו לו שתעשה תואר שני במנהל עסקים וחייה ישתנו.

אני אפילו לא חשבתי על זה. את יודעת, באתי מכרכור לא ידעתי מה ההבדל בין שקל לדולר, מהזה מנהל עסקים. נרשמתי למנהל עסקים בשניה, אבל לא היו לי את הקורסים למנהל עסקים, רק למנהל עסקים ומערכות בריאות ולא רציתי, אז עשיתי השלמות. ובאמת עשיתי תואר שני במנהל עסקים.

גילי: איפה?

חנה: בתל אביב, ובמקביל עבדתי כמובן במשרות מלאות כל הזמן, ואז הגעתי לשטראוס בגיל 36.

אני אומרת שאז התחילה הקריירה שלי! נכון שלפני צברתי המון ניסיון בהמון דברים, אבל הגעתי לשטראוס ועופרה בחרה אותי באמת כי היא האמינה בי. היה לי תואר בביולוגיה, תעודת הוראה, מנהל עסקים, תכנות,  לא ראיית חשבון… ואפרופו תבניות, היא קיבלה אותי כי היא האמינה בי באמת.

אני חייבת להגיד שהייתי שם ארבע שנים והבנתי שאני שווה מאוד. למה? כי שטראוס חברה מאוד מצליחה עם אנשים מאוד חכמים, וממש הייתי אחת מהם. וזה נתן לי ביטחון בעצמי ובעולם התעסוקה וידעתי שאני הולכת להצליח בענק בחיי המקצועיים.

ואז היה באג 2000 ועשיתי את היישום של SAP, והרגשתי שיש לי תקרת הזכוכית. וואלה, אני עושה שם דברים שאף אחד לא עושה, אבל אני תקועה.

פגשתי את אילן שילוח שהיה אז מנכ"ל מקאן, קראו לזה אז מקאן אריקסון, היום מקאן תל אביב והוא שמע שעשיתי את הישום של ה- SAP בשטראוס ואמר בואי תעשי יישום אצלי.

תביני, שטראוס חברה של יותר ממיליארד שקל ומקאן חברה של 80 מיליון שקל והוא מבקש ממני לעשות את ה-SAP, אבל אני מאמינה שאין OVER QUALIFIED. כולנו מאוד QUALIFIED ואנחנו יכולים לקדם את הארגון ל- QUALIFIED שלנו. מיד אמרתי לו כן.

דרך אגב, זו אחת התכונות שלי – להגיד כן.

גילי: ואני מודה על כך, כי אם לא היתה התכונה שלך, לא בטוח שהיינו נפגשות (צוחקת)

חנה: הנה נכון, אמרתי לך כן (צוחקת) 

הגעתי למקאן ושם התחלתי מיישום ה-SAP וניהול הכספים. הייתי CFO שמונה שנים, עם מנכ"לים שונים, והייתה לי סיסמה כזאת, לעצמי: כל יום את עושה משהו חדש, יום שאת לא עושה בו משהו חדש הוא יום מבוזבז. ובאמת כל יום עשיתי משהו חדש.

אני חייבת להגיד שעם אילן שילוח זאת לא בעיה, הוא בנוי לזה.

גילי: תני לי דוגמה.

חנה: אחרי שיישמתי את ה- SAP, אז לא ידעו מה זה BI. אמרתי לו: "תשמע, אם אנחנו רוצים באמת שהארגון יעבוד בצורה אוטומטית, לא שבכל פעם שאתה מבקש ממני נתון אני אלך לחפש בספרים, אני רוצה להקים מערכת BI, זה עולה 100 אלף דולר". אמר לי: "בבקשה". זה שינה את פני הארגון, כי כל נתון שכל מנהל רוצה, יש לו בלחיצת כפתור.

היום ברוב הארגונים עדיין אין את זה. בארגונים גדולים כמובן שיש את זה, ואם אנחנו רוצים לנהל את חשבון הבנק שלנו היום יש את זה, אבל אז בשנת 2001-2 לא היה את זה. זו דוגמה אחת.

אני רוצה להקים את מקאן וואלי במצפה רמון – בבקשה תקימי. אני רוצה להקים בית ספר לפרסום במכללת כנרת – בבקשה תקימי. כל עוד את עושה את העבודה שלך מצויין, תעשי מה שאת רוצה . יזמות תוך אירגונית שאנשים רק חולמים עליה, אין אותה ברוב המקומות.

בזכות זה נשארתי שם 20 שנים, כי עד אז לא נשארתי בשום מקום יותר משנתיים. גם בשטראוס לכאורה הייתי ארבע שנים, אבל עשיתי שלושה תפקידים: הייתי מנהלת הכספים של אחלה, מיישמת 3SAP R  ומנהלת כספים של חטיבת המכירות. ובמקאן עשיתי CFO  שמונה שנים, COO שמונה שנים, ומשנה ליו"ר ארבע שנים. הייתי הרבה שנים באותו מקום כי הצלחתי לעשות המון דברים חדשים.

גילי: אנשים אומרים לי: "איך היית 26 שנים בבנק? את? מה לך ולבנק?" אבל כמו שאת מספרת, עשיתי כל שנתיים וחצי תפקיד אחר. תפקיד שאני סימנתי אותו, אני הייתי אחראית על להמציא דברים, להמציא ולעשות פרויקטים חדשים, לנהל פרויקטים גדולים של הבנק, כל הזמן שזה היה טוב… אבל האנשים נתפסת התקופה הכוללת, הם לא בודקים מה עשית כל שנתיים וחצי.

חנה: אז זהו, עשיתי יזמות תוך אירגונית, וגם הייתי בתפקיד כזה שבחרתי את המנהלים, אז את כל המנהלים מאוד אהבתי ועד היום אני בקשר מעולה איתם. אנשים צעירים ממני בהרבה שנים ומוכשרים ממני בהרבה דברים והיה לי כיף לעבוד איתם.

גילי: למה עזבת את מקאן?

חנה: למה עזבתי את מקאן? כי החלטתי להתרכז ביזמות. במקאן הקמתי ביזמות התוך אירגונית גם את מקאן וואלי וגם את ספרינג ואלי בעמק המעיינות, וזה שני משרדי פרסום. למדתי המון וקיבלתי המון, והחלטתי שאני רוצה להתרכז בקבוצה 19 ולהקים המון מיזמים בקבוצה 19. וכדי להתרכז בזה אני צריכה לקום בשביל זה כל בוקר.

גילי: מה גרם לך לרצות להתרכז בקבוצה 19?

חנה: ב- 2011 היתה המחאה החברתית, הייתי כבר 11 שנים במקאן. במחאה החברתית הייתי בהפגנה של החצי מיליון, את האוהלים וכל זה ראיתי בטלוויזיה.  ולא סיפרתי, אבל ב-2003 נולד בן הזקונים שלי עידו, שאני קוראת לו בן זְקֵנִים, כי ילדתי אותו בגיל 44. זה הסטארט אפ הראשון שלי.

ובשנת 2011 היו לי שתי ילדות שלמדו בבינתחומי מדעי המחשב וגם בני הזוג שלהם למדו מדעי המחשב איתן, זה כבר היה בשל, ועידו היה בן 7 או 8. ואמרתי לעצמי שהילדים שלי פריווילגים, וכדי לבנות עתיד בארץ הזאת צריכים להיות עוד כמוהם ואני חייבת לדאוג לצעירי מדינת ישראל.

ובאמת לא ידעתי מה שלא ידעתי. פגשתי את מיכלי רומי, אז היא הייתה אז בת 34 וסיפרה לי שהיא עוברת למצפה רמון מתל אביב, אבל היא תעבוד בתל אביב כי היא לא מוצאת עבודה על כביש 40. אז אמרתי לה: "לא, לא, מיכלי ניצור משרד פרסום במצפה רמון" ויצרנו את מקאן וואלי.

ואנשים הסתכלו עלי כעל הזייה מהלכת ואמרו: "מי זאת האישה הזאת? היא רק רוצה מוניטין…" מרוב שרציתי להוכיח, כי אני כזאת בן אדם של שחור לבן, שאני באתי כדי להישאר… אז אבא שלי בבת מצווה קנה לי דירה בכרכור. אמרתי טוב, אני חייבת למכור את הדירה ולקנות בית במצפה רמון, להוכיח להם שאני פה כדי להישאר. אז זה מה שעשיתי: מכרתי דירה בכרכור, קניתי בית במצפה רמון, ואני מאושרת על זה כי אין על מצפה רמון.

גילי: אני מסכימה איתך, שירתתי שם שנתיים וחצי.

חנה: ואז הקמתי את מקאן וואלי עם מיכלי ואחרי שלוש שנים זה מאוד הצליח ואז החלטתי להקים את מדבר 19.

הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "את גאון, את יודעת להקים יש מֵאַיִן, תמשיכי יאללה, או יש מְאֵין , אני יותר אוהבת שאומרים יש מְאֵין.

הקמתי את מדבר 19 במצפה רמון בהשקעה שלי, עם כל הערכים שלי, שחלק מהם הם לא ערכים של מקאן. לדוגמה: חלוקת העושר.

אני לא דואגת לבעלי המניות. בעלת המניות זאת אני, לשמחתי. אני דואגת לכולם, אז חלוקת העושר זה אחד העקרונות שלא עובדים בקפיטליזם.

אז הקמתי את מדבר 19 בהשקעה שלי ואמרתי לעצמי: את תראי, כולם יראו שזה המודל הנכון. זה היה ב- 2016, יבואו משקיעי אימפקט ויגידו: "חנה קחי כמה כסף שאת רוצה, ותקימי כאלה בכל הארץ". וצריך יחסית גם כסף קטן – מיליון וחצי שקל, שסטארט אפ הכי קיקיוני צריך מיליון דולר כדי להתחיל, אז פה זה מיליון וחצי שקל..

זה לא קרה. אף משקיע אימפקט לא הגיע אליי עד היום. כי אימפקט זה כנראה אימפקט על הכיס שלי,בסוף מסתבר. כי כל המשקיעים רוצים אימפקט כספי לעצמם, דרך עשיית טוב, לגיטימי, אבל לא מספיק מבחינתי.

אז אחרי שהקמתי את מדבר 19 הבנתי שאני ממש יכולה להמשיך ולהקים עוד מיזמים.

ואחרי מדבר 19 במצפה רמון ביקשו ממני להקים מיזם בצפת.

גילי: מי זה "ביקשו"?

חנה: הגיעו אלי ארבע עמותות מצפת, כאלה חרדים, שחור לבן. תקימי אצלנו מדבר 19 ותתמחי בהנהלת חשבונות וחשבות שכר. אמרתי להם שאני לא רוצה, כי אין לי הון, צריך מיליון וחצי שקל. ואז הם אמרו בואי, תעשי יום חשיפה אנחנו נדאג לך לכסף. ועשיתי יום חשיפה בצפת.

אני גרה בתל אביב, מצפה רמון זה 220 קילומטר, צפת 180 ק"מ, אז גם הקמתי כבר את ספרינג ואלי בעמק המעיינות שזה בכלל מזרחה, כיוון אחר לעומת צפת, והייתי ביום החשיפה עם המפתח ביד ואמרתי: "לא עושה פה כלום, אבל אספר לכם על מדבר 19, אם יבוא יזם אחר אז בכיף.

כשסיימתי את המצגת, זה היה ערב ראש השנה 2017, באו אלי שתי נשים ואמרו שהם מקבלות אוכל מגמ"ח. ואני אמרתי לעצמי: מה זה גמ"ח? הכרתי אג"ח- אגרות חוב. ואז ירד לי האסימון שזה גמילות חסדים. שתי נשים בגיל של הבנות שלי!

אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות! הן גם נראות כמו הבנות שלי, כן? רק עם שביס כזה על הראש… אז אמרתי טוב, אני מקימה פה את מדבר 19 שלימים קראנו לזה לב 19, ואז כל העמותות נעלמו… כל השותפים הפוטנציאלים נעלמו, ונשארתי אני וההבטחה שלי. וכשאני  מבטיחה משהו אני מקיימת, אז הקמתי את לב 19.

ובלב 19 בצפת הבנתי למה אף יזם לא מקים עסק חברתי! חטפתי שם כאפות מכל מקום אפשרי. בגלל שאני הייתי נחושה להצליח, ויאמר לזכות רוני שגם הוא חשב שזה עסק מעולה. הרעיון שלו מעולה, הביצוע היה כושל לגמרי, אז נשארתי שם והבאתי הרבה כסף מביתי למרות שלא תכננתי… בכל זאת אני בת 60 פלוס… במרץ 2020 עינב אלון הצטרפה כמנכל"ית של לב 19 ומאז אנחנו רק עולות, אבל עד אז השקעתי מיליון וחצי שקל מכספי.

גילי: שזה לא מפתיע, אם הלכו המשקיעים.

חנה: הלכו המשקיעים וגם את אומרת, אוקיי יש עקומת למידה, למדת כמה דברים. יישמת אותם לא בצורה טובה, הדבר הכי חשוב זה מנכ"לית ועד אז לא הבנתי עד כמה זה חשוב.

לא היו לי שם מנכ"ליות מספיק טובות. הן באו עם רצון מאוד טוב, אבל לא היו מנכ"ליות טובות, כשגייסתי את עינב, שאין לה ניסיון במנכ"ליות, אבל יש לה את החומרים הנכונים, היא התגלתה כמנכ"לית מעולה, ומאז העסק הולך וצומח.

אחרי צפת יש לי ביטחון בחברה היהודית. אני חייבת להגיד שבחברה הערבית אין לי ביטחון, אבל ביהודית אני יכולה להקים בכל מקום איזה שהוא 19: ירוחם 19,קרית גת 19, חריש 19. אני יכולה. אני כבר יודעת דבר אחד: אני חייבת שיתוף פעולה עם הממשלה, העיריה או המועצה. צריך מנכ"לית טובה ושיתוף פעולה.

גילי: אמרת החברה הערבית, את יכולה להגיד על זה כמה מילים?

חנה: תראי, למדתי כמה דברים בדרך שאני עושה: אחד – שהידע התרבותי הוא מאוד חשוב. גם כשהגעתי למקאן ידעתי על משרדי פרסום, כי עבדתי בשטראוס ובשטראוס עובדים מאוד צמוד עם משרדי פרסום.

כשהתחלתי עם הפריפריה רחוקה, לא הכרתי את הפריפריה רחוקה. לא הכרתי מלא מוסדות.  מה זה עמידר, עמיגור, קצבאות רווחה? לא הכרתי את זה בכלל.

היום אני מרגישה ממש מומחית לפריפריה הרחוקה. למשל, אם רוצים לגייס עובדים בפריפריה הרחוקה, אין מה לשים מודעות בעיתונים. לכל עיר /עיירה יש שילוט מקומי, צריך לעשות שילוט מקומי. אם רוצים אנשים מאופקים/ שדרות/ נתיבות, תעשו קמפיין באופקים, שדרות, נתיבות, לא ארצי.

בחברה הערבית אני לא מכירה את המנטליות הערבית. למשל, הייתי בישוב הבדואי רהט. הסבירו לי שהנשים ברהט צריכות לעבוד סמוך למקום המגורים, לא בגלל הילדים כמו אצל היהודים, אלא בגלל הבעל. כשהבעל מגיע הן צריכות לקבל אותו עם קערה ולשטוף לו את הרגליים, ככה זה. אני לא מתנגדת לזה, כי אין מה. אני לא אשנה את זה. אני דרך אגב לא משקיעה אנרגיות בדברים שאני לא יכולה לשנות.

אבל אני צריכה להבין את זה, שאם אני אקים מקום ברהט, אז זה התנאי. תביני, גם דוקטור לא זה ממש לא משנה, ההשכלה לא משנה כאן. יעבדו אצלי, איתי, רק אם אני אפנה זמן לבעל, ועוד הרבה מאוד דברים שאני ממש לא מבינה.

אני בת 60, נפגשתי עם גבר בן 35, הוא סתם לי את הפה. ככה, עכשיו הוא סותם לי את הפה, קמתי והלכתי. אז אין לי סיכוי בכלל לעבוד עם גבר כזה, גבר כזה לא יתמוך בי בחיים.

גילי: למה הוא סתם לך את הפה?

חנה: כי כשגבר מדבר האישה צריכה לשתוק. ככה זה, גם אם היא אמא. אז אלו דברים שמבחינה מנטלית אני לא מכירה ואז אני צריכה את השותפה מקומית שתבוא ותייצג אותי בכל הסיטואציות האלה, שכמה שאני פתוחה, יש דברים שאני לא אסבול. מבינה?

אז בחברה הערבית אני אצליח רק אם יהיו לי שותפות מתאימות, ואני מתעקשת על שותפות נשים.

גילי: ולגבי העולם החרדי?

חנה: אני מעסיקה בצפת נשים חרדיות מהממות, מתה עליהן. אני לומדת מהן המון. מאז שאני מכירה אותן אני לא אומרת קסמים אלא ניסים, ואני לומדת פרקי אבות, קצת. אני מאוד מעריכה אותן, וכיף לי לעבוד איתן.

צפת הרבה יותר פלורליסטית מבני ברק. אפשר שיעבדו חבדניקיות עם ליטאיות והכל בסדר. יש  לנו גם ערבייה בצפת שגם היא חלק מהמירקם האנושי שלנו וזה ממש מקום פלאי, באמת, ניסי.

יש לנו כיור לבשר ולחלב. שם אנחנו לא מעסיקות גברים, כי יש לנו חלל אחד ואנחנו רוצות לשמור אותו כיפי ונשי. זה המקום היחיד שאני אומרת שאני לא אעסיק גברים עד שלא יהיה לי חלל מתאים לזה, כי אני אוהבת גברים, כן?

חנה: אם היית אומרת לי, תני לי שלוש עצות, אז אני אתן לך שלוש עצות.

גילי: הנה, אני אומרת: חנה תני לי בבקשה 3 עצות (צוחקת)

חנה: יש לי 7 עצות, אבל אני אתן את השלוש הכי חשובות (צוחקת)

גילי: מה פתאום? עד שהגעתי עד לכאן, תני לי את כל השבע (צוחקת).

חנה: אוקיי, אתן לך את כל השבע.

העצה הראשונה – למה – זה כבר יש לך.

העצה השנייה – תהיי רק עם אנשים שנותנים לך אנרגיה

העצה השלישית – ביחד מגיעות רחוק – למצוא מישהי שתהיה ביחד איתך. אני מאוד מאוד מאמינה בזה, לבנות נבחרת מנצחת.

העצה הרביעית – זה נראה לי שבן זוגך הוא כזה, לבנות לעצמך  advisory board.  נגיד עכשיו אני באה עם ההצעה שלי שתקחי לך קולגה, אז יש לך חבורה של או חברות, או חברות מבנק הפועלים או חברות מהבית, לא חשוב, או חברים, זה גם בסדר. לשאול אותם מה דעתם על זה. להקשיב להם, לשמוע את הדיעות שלהם.

העצה החמישית- חזקי את חוזקותיך, זאת אומרת שאם החוזקה שלך זה באמת לייצר הכנסה פסיבית מדיגיטל, תעשי את זה. אבל אם זה לא – קחי מיקור חוץ. אני מאוד מאמינה במיקור חוץ.

העצה השישית – לנהל אקסלים – לדעת מה את עושה, לא לעבוד על תחושות בטן, כי הן מטעות הרבה פעמים ואז חבל על הזמן.

העצה השביעית – לבוא עם חיוך כל בוקר.

גילי: אם הייתי שואלת אותך טיפ, את דיברת בעיקר על טיפ לנשים עצמאיות, אבל מה הטיפ  לשכירים?

חנה: הכל מתאים:

למה את קמה כל בוקר לעבודה? אם אין לך למה מספיק חזק, קחי את הרגליים ותלכי. אנרגיות – אותו דבר. הדבר השלישי – advisory board, גם כשהייתי CFO היו לי 3-4 אנשים שיכולתי להתייעץ איתם על כל דבר. נבחרת מנצחת – כשהייתי CFO היתה לי נבחרת כל כך מנצחת שהיום כולם בתפקידים בכירים. חיוך, תוכנית אקסלית בוודאי שמתאימה, כשאת שכירה כדאי שתנהלי את חייך וחזקי את חוזקותייך, בקיצור הכל מתאים.

ויש לי עוד עיצה אחת: לא לקחת עצמך יותר מידי ברצינות. זאת בעיניי אחת החשובות כי לפעמים אנחנו לוקחים את עצמנו כל כך ברצינות, בחייאת כולנו בשר ודם, לכל אחד מאיתנו באמת יש תחליף, גם כשנראה שאין יש. על בשרי אני יודעת, חשבתי שמקאן לא תשרוד והיא רק מצליחה יותר ויותר.

גילי: איך עושים את זה?

חנה: להיזכר שבאנו לכאן למעט מדי שנים מכדי לבזבז את זה על לקחת את עצמנו ברצינות.     כן יש לי ערך עצמי, כמו שלאורך הפודקאסט שומעים את זה, אבל אני יודעת לצחוק על עצמי. אני יודעת שהמנכל"יות שלי יותר טובות ממני. אני יודעת את זה, ואני יכולה גם להגיד במה, וזה בסדר גמור. ובתור יזמית אני יודעת שיש יזמים יותר טובים ממני. SO WHAT? אז מה? עדיין יש לי את הערך שלי.

וגם אני יודעת שאני עושה שטויות ודברים שבגילי בטח רצוי שכבר לא יעשו, אבל אני עושה אותם וזה בסדר. אני צריכה להגיד לעצמי: טוב חנה, את מצחיקה, את לפעמים ילדותית ואל תקחי את עצמך ברצינות (צוחקת ) עד כדי כך. דווקא בגלל שהייתי כילדה מאוד רצינית כי היה עלי הרבה עול, לנהל את המשפחה.

רגע אני חייבת להגיד משהו!

בנק הפועלים תומך בי. משנת 2014 הם תומכים בי.

גילי: איך הגעת אליהם?

חנה: הם הגיעו אליי. זה גם אחד הכללים שלי עם עצמי: אם מגיעים אליי זה יקרה. אז בנק פועלים הגיעו אליי נעמה פאר-הלוי וסמר בשארה. שתיהן מדהימות מדהימות ושתיהן תומכות בי גם בנגב וגם בלב בצפת. ובזכותן גם בנגב וגם בצפת עכשיו יש לנו שתי מנהלות מקצועיות שעד עכשיו לא יכולנו להרשות לעצמנו מנהלת מקצועית.

הן ממש קולגות שלי, ממש חשוב להן שאני אצליח, כמעט כמו שלי זה חשוב. לי טיפה יותר, כי להן יש עוד כמה עניינים, אבל ממש חשוב להן שאני אצליח.

גילי:  יפה, תודה רבה! נהניתי מאוד

חנה:  גם אני!

אהבתם?

דרגו את הפודקאסט שתפו חברים.

רוצים לקבל את הפרק הבא?

הירשמו באתר שלי  career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי דרך האתר שלי שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~