פיטורים כמנוף להצלחה אישית ועסקית

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את דנה מליניאק,

מנטורית כלכלית ועסקית, מייסדת שיטת מליניאק לריבוי מקורות הכנסה.

דנה והצוות שלה מלווים עשרות משפחות ועסקים בכל שנה להתפתחות וצמיחה אישית.

אנחנו מדברות על:

• הפיטורים שנפלו עליה כרעם ביום בהיר והתובנות שהגיעו בעקבות כך
• השפעת היותה אמא יחידנית על הדרך שבחרה בקריירה שלה
• החשיבות בללמוד להתנהל נכון עם כסף
• התפתחות העסק שלה שהובילה להתפתחות אישית משמעותית
• וכמו כן, טיפים עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דנה מליניאק

דנה: שלום  וברכה

גילי: ברוכה הבאה ל"מחילת הארנב"

דנה: כיף להיות פה, תודה שהזמנת אותי.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על האפשרות לעשות שינוי קריירה באמצע החיים.

אבל לפני כן ספרי לי מי את היום דנה מליניאק.

דנה: היום אני מנטורית כלכלית ואני בעלים של חברה. אני מפעילה כמה תוכניות ליווי שעניינן כסף ועסקים

ויש לי גם תוכנית הכשרה שאני מכשירה אנשים להיות כמוני מנטורים כלכליים. יש לי 3 תוכניות כאלה.

אני אמא יחידנית, יש לי שתי בנות היום בנות 12 ו- 10, ובגיל 44 בעצם פוטרתי ממקום עבודתי.

אני יכולה להגיד שזה ברכה, זה נשמע אולי מצחיק שאני אומרת את זה, אבל זו היתה ברכה שפוטרתי

כי זה דחף אותי, לפעמים צריך לשרוף את הספינות כדי שמשהו יזוז.

כשפוטרתי התחלתי לעשות חישוב מסלול מחדש, מה אני רוצה.  יש תמיד את הקללה הזו שאומרים לאנשים מוכשרים שאת יכולה לעשות גם זה וגם זה וגם זה וגם זה… אז אני הייתי באותו מצב, שכאילו וואו אני יכולה לעשות מלא דברים.

באותו יום שפוטרתי כתבתי פוסט מדם ליבי, כי הייתי ממש בשוק מהדבר הזה, כלומר זה בא לי בהפתעה סופר מוחלטת. הבוס שלי נכנס אלי למשרד ואמר לי תשבי, פשוט הודיע לי שאני מוזמנת לשימוע, ואני – לא היה לי שום מושג שזה מגיע, וזה הכניס אותי לחרדה כלכלית.

הילדות שלי היו בנות שנתיים וארבע, ובאותו ערב התיישבתי לכתוב פוסט בפייסבוק, אז עוד לא היו את כל הרשתות האחרות, היה רק פייסבוק, וכתבתי פוסט כזה נוקב.

כתבתי שאני לא בין עבודות ולא לקראת האתגר הבא, אני מחפשת עבודה. כאילו בוא נקרא לילד בשמו, למה להתחבא? כי יש את הסטטוס הזה של להיות מובטל, בלי עבודה זה כזה מביש, אז בוא נקרא לזה בין עבודות או לקראת האתגר הבא.

ואני כתבתי באופן ישיר אני לא בין עבודות ולא לקראת האתגר הבא, אני מחפשת עבודה וזה יכול לקרות לכל אחד. כתבתי את קורות החיים שלי בקצרה ומה אני מחפשת והלכתי לישון.

כשקמתי בבוקר היו איזה מאות תגובות, אחר כך כבר אלפי שיתופים, בסוף זה הגיע לכמעט 4,000 שיתופים הפוסט הזה.

כתבתי גם מייל וכשקמתי בבוקר גם המייל היה מפוצץ. גם מחפשי עבודה שמאוד הזדהו עם הדבר הזה, מלא מחפשי עבודה, וגם בעלי עסקים שראו את הפוסט הזה וחיפשו עובדים.

אז עוד לא היה וידאו, אז שמתי תמונה שצילמתי את עצמי מחזיקה שלט שכתוב עליו "חיים יפים לקחת הכל בפרופורציה" משהו כזה. אז הפוסט והתמונה ביחד עשו כזה בום!! בסוף זה קיבל 100 אלף חשיפות.

גילי: וואו!

דנה: שתביני, זה היה בתקופה שלא היה ממומן, פייסבוק ממש בהתחלה.

וזה נהיה מטורף,  ממש וויראלי, אנשים היו עוצרים אותי בתחנת דלק: אהה את זאת מחפשת עבודה!

הייתי באה לראיונות עבודה: אהה זו לא זאת שכתבה.. ומה שגיליתי זה שהעולם נורא מחפש אנשים.

במקום שאני אחפש עבודה, מלא עסקים פנו אליי. בואי תהיי סמנכ"לית שיווק, בואי תהיי מנכל"ית של עמותה. המשרות היו מאוד בכירות, וזה בלבל אותי ברמות על.

רגע, דנה, מה את רוצה לעשות עם החיים שלך? ממש בלבל אותי.

ואני אומרת את זה עכשיו, כי אני מניחה שמתוך האנשים שמקשיבים עכשיו מין הסתם הרבה אנשים

הם לקראת האתגר הבא, בין עבודות, או מחפשי עבודה, לפעמים כשאתה הופך את הצלחת

אתה רואה פתאום שהעולם הוא אחר. במקום שאני אחפש את המעסיקים, זה היה הפוך, מעסיקים פנו אליי והמון.

מאותו היום אני לא חיפשתי יותר עבודה. ומה שעוד קרה זה ששלחו לי את אותה הצעת עבודה כבר ארבע, חמש עד עשר פעמים. כולם אמרו: ראית את זה? ראית את זה?

ופתאום לא הייתי צריכה לעבוד בזה בכלל. התקשרתי למעסיקים ואני ראיינתי אותם במקום שהם יראיינו אותי. באיזשהו שלב התבלבלתי מזה.

ואז החלטתי שאני הולכת לדרך חדשה.

הבום הזה שמישהו אחראי על החיים שלך מיום אחד לשני מאוד לא מצא חן בעיניי.

כי פתאום הבנתי שרגע, מה זה עבודה? כולם חושבים שעבודה כשכיר זה משהו שהוא מאוד בטוח ויציב,

וזה כבר לא נכון. זאת אומרת שלמי שיש לו פנסיה תקציבית המקום שלו בטוח, אבל כל האחרים זה ממש לא ככה, אני חוויתי את זה על בשרי.

והתחלתי להבין שדווקא עסק יציב הוא הרבה יותר יציב, וזה היה המוטו.

כלומר המוטו שלי היה קודם כל ללכת ללמוד אימון כלכלי, להבין בכלל להתנהל עם כסף,

כי עד אז לא ידעתי כלום, באמת כלום. כשהסתכלתי אחורה גם לא היו לי שום חסכונות ושום דבר, התנהלתי כמו מרבית עם ישראל מינוסים וכו',

והחלטתי שאני פותחת עסק. אלו היו שתי ההחלטות שהחלטתי אחרי שפוטרתי, וההחלטות האלה שינו לגמרי את מהלך החיים שלי.

גילי: רגע, אני עוצרת אותך, נלך רגע אחורה. איפה גדלת?

דנה: במושב שבי ציון

גילי: מה למדת בבית הספר?

דנה: ביולוגיה, מאוד אהבתי ביולוגיה.

אם הייתי היום עושה את זה, סביר להניח שמהלך החיים שלי היה כל מיני ננוטכנולוגיה

כל מיני דברים שקשורים ביולוגיה וביוטכנולוגיה דברים כאלה.

בתקופה ההיא יכולתי להיות או מורה או לבורנטית והמשכתי למשהו אחר.

גילי: איפה היית בצבא?

דנה: עשיתי קד"צ, התגייסתי לחיל הים, הייתי מוכ"מת חוף, היום זה נקרא בקרית שליטה.

אחרי חצי שנה כבר יצאתי לקורס קצינים להיות קשל"טית, קצינת שליטה, בבור של חיל הים ומקומות כאלה. להבדיל מבית הספר הייתי מאוד חרשנית, היתה לי מטרה לצאת מצטיינת כי מצטיינת בוחרת לאיזה בסיס היא תגיע.

מאוד חתרתי לזה ובאמת הייתי מצטיינת ובחרתי להגיע לקריה בתל אביב.

שירתתי שם, בבור של חיל הים והייתי ככה כמה שנים ובסוף פרשתי כמעט על סף רב סרן

כמפקדת תחנת מכ"ם בחיל הים, בסטלה מאריס.

גילי: ולמה בעצם נשארת כל כך הרבה זמן בצבא?

דנה: נשארתי כל עוד היה לי כיף, הייתי בסך הכל שש שנים. היה לי מאוד כיף כי ניהלתי אופרציות מאוד גדולות, את הבור של חיל הים עם אירועי פח"ע וכל הדברים האלה, הרבה אדרנלין.

את מבינה שאני עם קוצים בטוסיק, החבר'ה לא רואים אותי, אבל אני כזאת תזזיתית, ובעצם רציתי ללמוד משפטים.

אם הייתי לוחצת את הצבא באותה תקופה, אני מניחה שהיו מאשרים לי, כי היה לי כבר אישור ללמוד על חשבון הצבא, אבל משהו קרא לי באזרחות. רציתי לצאת לאזרחות.

גילי: למה רצית ללמוד משפטים?

דנה: אני בן אדם עם חוש צדק מאוד מפותח. כל הנושא של להגן על מישהו תמיד היה מאוד טבוע בי. מאוד אהבתי את זה וגם מאוד נהניתי מהלימודים.

בסוף לא הייתי הרבה שנים עורכת דין, הבנתי שזה משהו אחר ממה שחשבתי.

גילי: אבל היית עורכת דין, במה עסקת?

דנה: הייתי עורכת דין שש שנים, עסקתי באזרחי, כל מיני סוגים: דיני משפחה, ביטוח, חוזים.

עסקתי במגוון תחומים. אני מאוד אוהבת את הליטיגציה, זאת אומרת את ההופעה בבית משפט.

אז התאים לי תחומים כאלה, שמופיעים. זו הסיבה שעזבתי, אני לא אהבתי לשבת כל היום במשרד לתקתק בקשות תגובות, בקשות תגובות. אני אוהבת ללכת להופיע לפני השופט או לחקור את העדים.

זה מה שאהבתי, את האקשן שיש בזה.

באיזה שהוא שלב הרגה אותי כל האדמיניסטרציה מאחורי זה: בקשה תגובה ותיק נמשך שנים כי ההוא מגיש התנגדות, זה לא התאים לאופי שלי.

גם הרגשתי כמו איזה עכבר, את מכירה את זה שאת באה בחושך ויוצאת בחושך? ככה שנים. לא ראיתי אור שמש. זה משהו שהיה מאוד חסר לי והחלטתי שדי, זה מספיק. ואז נשאלה השאלה מה עושים.

גילי: איך התחלת את דרכך בעולם העבודה?

דנה: אם קצינה נחשב כעולם העבודה, אז שם, ואחרי זה…

גילי:  לא (צוחקת)

דנה: תראי, בקבע זה כמו עבודה, בפועל זה כמו עבודה. אמנם עבדתי משמרות, אבל זה כמו עבודה.

כלומר, לא הרגשתי בצבא, הרגשתי יותר בעבודה.

גילי: כן, אבל בד"כ כשמדברים על עבודה, מדברים יותר על האזרחות.

דנה: יש קווים מאוד מקבילים, אגב. קווים מאוד דומים, סליחה.

גילי: זה נכון, אבל אני אומרת אנחנו..

דנה: את יודעת למה אני אומרת את זה? כי לא ראיתי את עצמי כשפיקדתי על תחנת מכ"ם,

לא ראיתי את עצמי כמפקדת, ראיתי את עצמי כמנהלת.

אפילו שהיו לי סמכויות פיקוד, כלומר יכולתי להכניס למחבוש חיילת וכו' , אז ניהלתי חיילות.

את רואה, אני קוראת לזה ניהול. בעיני אני ניהלתי. גרמתי לאנשים לעשות את מה שהם עשו מתוך רצון,

מתוך כיף, לא מתוך המרות שלי כמפקדת, למרות שהייתה לי את המרות הצבאית.

ובעיניי זה ממש עבודה.

הייתי מנהלת. קראתי לזה לא מפקדת תחנת מכ"ם, אלא מנהלת תחנת מכ"ם, ניהלתי את העובדים שלי.

אני לא אשכח את מסיבת הפרידה שעשו לי. ממש בכו, היה שם בכי על זה שעזבתי,

מרוב שניהלתי אותם בצורה שהיום יש כל מיני תאוריות שמדברות על צורות הניהול, ואני כבר היה לי את זה אינטואיטיבית בגיל עשרים ומשהו.

ניהלתי אותם בצורה מתחשבת ומקשיבה, וכל הדברים האלה, אבל גם היו ציונים.

זה לא שהמקום היה על שאנטי… אנחנו גם עמדנו בסטנדרטים המחמירים של האיזו שהיה אז בצבא.

היו סטנדרטים ומבחני כשירות פעם בשנה, והם היו צריכים לעבור אותם והם היו מבחנים מאוד קשים.

וכן היו הישגים, אבל תוך כדי ניהול. מעולם לא השתמשתי בזכותי כמפקדת, אלא בזכותי  כמנהלת.

בגלל זה אני קוראת לזה מקום עבודה מבחינתי.

גילי: אוקיי, אז בואי נדבר על מקום העבודה הראשון אחרי הצבא.

דנה: כן, אחרי… את לא השתכנעת… (צוחקת)

גילי: (צוחקת) לא, , 100% אני מקבלת מה שאת אומרת. בואי נדבר עכשיו על מקום העבודה הראשון אחרי שסיימת את לימודי המשפטים.

דנה: עברתי הרבה משרדים, היה לי קשה מאוד למצוא את מקומי, וממה שאני זוכרת

את השנה הראשונה אחרי שיצאתי משם שעברתי בין כל מיני משרדים, מכל מיני סיבות.

גילי: בשנה הראשונה.

דנה: כן, אחרי שסיימתי.

אני חייבת להגיד שמסוף שנה ב' כבר עבדתי בסטאז'. בד"כ סטאז' הוא רק מסוף הלימודים ואני כבר החלטתי שבסוף שנה ב' אני רוצה להבין מה זה להיות עורך דין, ואיזה תחום אני רוצה.

אז היה לי פור מאוד גדול כשהתחלתי את הסטאז' הרישמי, כי היה לי את שנה ב', שנה ג' וחצי משנה ד',

שנתיים וחצי של ניסיון בעבודה במשרדים כסטודנטית, המון מגוון. אבל כשהתחלתי את הסטאז לא מצאתי את מקומי בהתחלה.

עבדתי בדיני משפחה, וגיליתי שאם אני אמשיך שמה כנראה אני בחיים לא אתחתן.

כי את רואה רק את החולי של דיני משפחה וזה נורא קשה. אז עברתי לתחום של ביטוח וחוזים וגם פחות התחברתי, ואז עברתי לתחום של הוצאה לפועל, כל מה שקשור בכספים.

המשרד שעבדתי בו ייצג בנקים בהוצאה לפועל, אז ייצגתי בנקים ויותר התחברתי לדבר הזה.

ובסוף בסוף, וזו גם הסיבה שעזבתי את המקצוע אחר כך, בסוף עבדתי בעמותה.

אני חושבת שכמחצית מחיי כעורכת דין עבדתי בעמותה, עמותת "ידיד".

היא כבר לא קיימת היום, היתה קיימת עשרים ומשהו שנים אני חושבת, וזה היה לייצג את החלשים,

להיות הרובין הוד. כאילו עברתי לצד השני.

גילי: הצדק שדיברנו עליו.

דנה: נכון.

אבל אז גיליתי דברים אחרים, את אוזלת היד של מערכת המשפט כשמייצגים את החלשים ולא את הבנקים.

אגב, הסיבה שעזבתי את זה, כי לא הרגשתי נכון, אפרופו בנקאית. הרגשתי שהרבה פעמים הלקוח היה צריך לזכות ולא אני.

הייתי באה למשרד בתחושות מעורבות כשהיתה פסיקה לטובתי. הם היו משבחים אותי

וזה נתן לי תחושה לא טובה. כי מכירה את המסמכים שאת חותמת על תחתוניך בערך?

הלקוח נכנס לתוך קוביה מאוד קטנה, והיה לי קשה, היה לי קשה לזכות במשפטים.

קשה כלומר נפשית, כי זכיתי במשפטים אבל הרגשתי עוד פעם שזה לא המקום שלי .

התפטרתי ממקום העבודה הזה, ונסעתי לחו"ל לחצי שנה לדרום אמריקה.

כשחזרתי חיפשתי מקום שעוזרים בו לחלשים, נכנסתי לעמותת "ידיד" כמתנדבת, ובסוף הם היו צריכים עורכת דין ולקחו אותי. הם רצו מאוד שאני אתקדם שם אבל אני כבר רציתי לפרוס כנפיים ולעשות דברים אחרים.

גיליתי שם את המגזר השלישי שלא הכרתי בכלל, כל העמותות שזה מגזר מדהים.

כמו ישראל האחרת, אנשים שבאמת באים חדורי מטרה, לא משנה מהי: לעזור לקשישים, לילדים,

לעזור בתחום המיניות, בתחום הכספים, לא משנה מה. גיליתי שיש עולם חדש של אנשים שעושים טוב!

אני מאוד מחוברת לזה, אני מאוד אוהבת את המגזר הזה, אבל עם זאת אז כבר למדתי  לתואר שני במינהל עסקים.

גילי: איפה?

דנה: באוניברסיטת חיפה.

אחרי זה נשארתי גם לעשות שם תרגול כ- 10 שנים, וגיליתי בעצם שאני רוצה לחזור לניהול.

מאוד אהבתי את מה שעשיתי בצבא, אפרופו מה שאמרתי לך על ניהול ופיקוד בצבא,

ורציתי ללמוד את התחום הזה של הניהול. אז הלכתי ללמוד תואר שני בניהול, מתוך מטרה

לנהל אנשים אחרים וגם כבר אז הייתי נושקת לגילאי 40, ואנחנו מכירים את שוק העבודה,

אנחנו מכירים את 45 פלוס ורציתי לדחות את הקץ. לא רציתי להיות מאלה שאת יודעת…

גילי: שמחליטים עבורם.

דנה: לא משנה שאחר כך החליטו… יש פה הרבה קווים שחוזרים על עצמם.

מכירה את זה שאומרים שאקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה?

אלה החיים שלי.

ואז התפקיד הראשון שהיה לי שם זה ניהול מרכז קריירה.

שוב חזרתי למגזר השלישי, אמרתי לך שמאוד אהבתי את זה,

ניהלתי את מרכז מעברים גליל מערבי ומאוד אהבתי את זה.

פתאום זה התעסק בקריירה.

משם התחלתי לצבור את הניסיון והידע בקריירה, בשיא היו תחתיי איזה 15 עובדים.

מאוד נהניתי מזה שהמנהלים שלי יושבים בירושלים ואני יכולה להיות כזאת יזמית.

כבר אז היו לי את הניצנים הזה של להיות בעלת עסק.

ושם הייתי פעמיים בחופשות לידה וחזרתי כל פעם, ובאמת גיליתי עד כמה ניהול באמת חשוב

לי, כמה זה כיף לי ומעניין לי.

גילי: באיזה גיל ילדת את הבנות?

דנה:  38 ו-40.

גילי: ומה המסלול שעברת בתחום הזה של מרכזי פיתוח קריירה?

דנה: ניהלתי את מעברים איזה שבע שנים, ואז התקשרו אליי לבוא לנהל את המרכז לפיתוח קריירה במכללה האקדמית גליל מערבי. עבדתי שם עוד איזה שנה וחצי, ומשם כבר עברתי להיות עצמאית.

משם פוטרתי, כל מה שסיפרתי לך בהתחלה על הפוסט והכל, זה היה משם. זה היה התפקיד האחרון שביצעתי.

גילי: את אמא יחידנית מתוך בחירה?

דנה: אני אמא יחידנית מתוך בחירה, כמו שאמרתי גם ילדתי את הילדות שלי בגילאים מבוגרים 38 ו-40.

גילי: איך זה השפיע על החיים שלך?

דנה: קודם כל אני בן אדם מאוד עצמאי. אני חושבת שבכל פיתוח עסקי שעשיתי בעסק שלי 

ראיתי לנגד עיניי את הבנות שלי. זאת אומרת שאני עושה הרבה דברים מתוך מחשבה עליהן.

וגם את הקריירה ניתבתי מתוך מחשבה שאני הולכת להיות אמא יחידנית ומפרנסת יחידה,

אז כדאי שאזיז את התחת שלי ואעשה את זה כמו שצריך.

אולי אם היה לי פרטנר שמפרנס, לא הייתי כזו חדורת מטרה. היום אני חדורת מטרה בגלל המשמעות

שיש לזה בחיים שלי, היום כבר זה תפס נישה אחרת שלא הערכתי אז.

אז באתי להתפרנס… הרעב הזה שהן לא ירגישו פחות ממקום אחר, משני מפרנסים, זה היה מאוד חזק.

היום אני מרוויחה, טפו טפו touch wood, , הרבה יותר מהרבה משפחות עם שני מפרנסים,

אבל המוטיבציה שלי באה בגלל שאני אמא יחידנית.

אני רואה את זה בקבוצה.

יש לי קבוצת פייסבוק שאני מנהלת, קרוב ל-6,000 נשים יחידניות כמוני.

הקמתי אותה לפני 13 שנה כדי למצוא חברות כי הגעתי בצפון ולא היו לי חברות. לא הכרתי אף יחידנית, אף מישהי בסטטוס שלי.

אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא מישהי כמוני, כי זה היה נדיר. אני זוכרת שקראתי לכל החברות הנשואות שלי: תיכנסו לקבוצה רק כדי שפייסבוק יקלוט שיש לי קבוצה, אחר כך תצאו, אבל שיהיה לי מישהו😊

שם אני גם רואה את זה, יש הרבה אמהות יחידניות שלוקחות את זה כמו לביאות:

משפרות את היחסים שלהן עם כסף, ומשפרות הרבה דברים, קריירה ועוד,

ויש כאלה שלא, שהן במיינדסט  אחר.

אבל לי זה גרם לדחיפה, לדחוף אותי בכל התחומים של החיים שלי. זה מאוד תרם לי.

גילי: למה עברת לקיבוץ כברי?

דנה: כשהייתי בהריון עם ביתי הבכורה החלטתי שאני חוזרת צפונה, וחזרתי לשבי ציון.

גרתי תקופה מסוימת ביחידת הדיור של ההורים שלי. ואז החלטנו למכור את הבית

וחיפשתי להמשיך את הקטע הקיבוצי. אני מאוד אוהבת את החינוך הקיבוצי, מאוד מאמינה בו,

אני בכלל אוהבת התיישבות עובדת ומאוד מאמינה בחקלאות. החינוך הקיבוצי מדבר אליי,

אז חיפשתי בקיבוצים של האזור שאני מכירה. ככה הגעתי לכברי.

אני בכברי מאז שהבת שלי עלתה לכיתה א', היום היא בכיתה ז'. אז כן, שש – שבע שנים.

גילי: עוד פעם אלמנט ה – 6 😊

דנה: כאן כנראה זה יעבור את השש (צוחקת)

גילי: הגעת לתחום החופש הכלכלי שבו את עוסקת היום מתוך הקושי הזה?

דנה: כן, חד משמעית. התחושה כשפוטרתי, אמרתי לך, חוסר האונים הזה וההתרסקות לדמי אבטלה.

התקבעה במציאות של כולם שדמי אבטלה זה 80%. כך גם אני חשבתי כך, טוב נו, נקבל 80%.

גילי: קודם כל זה 70% והשאלה 70% ממה?

דנה: בדיוק.

ואז לא ידעתי, כאילו גיליתי את זה על בשרי שיש מדרגות. ככל שאת מרוויחה יותר, את מתרסקת יותר.

כי זה בסוף זה יורד ל 50% או 40% ומשהו אני כבר לא כל כך זוכרת, אבל זה יורד לך.

אני משכר X קיבלתי חצי, 55% או משהו כזה. עם כל ההתחייבויות פתאום לרדת חצי בשכר שלך

כי את מפרנסת יחידה זה סופר משמעותי, זה עושה זעזוע.

הפוסט שכתבתי היה באמת תחת לחץ, הרגשתי לחץ.

זה היה לפני פסח. את יודעת בעצמך שלפני פסח מי מחפש עובדים? צרצרים מחפשים..

אף אחד לא מחפש לפני פסח אף אחד.

וזה שׁוֹק כזה, כמו שמישהו סוחב לך את השטיח מתחת לרגליים ואת נופלת? ככה הרגשתי!

באותו יום שהוא נכנס אליי למשרד יצאתי הביתה לבכות לאמא שלי בבית, לא ידעתי How to deal with it.

אני תמיד אופרטיבית, אז שאלתי את עצמי מה אני עושה עם זה? מה אני עושה עם זה?

ואז הוצאתי את הפוסט, למה אני לא מבינה בכסף? למה אין לי כסף בכלל?!

ואז החלטתי ללכת ללמוד את האימון הכלכלי. ולמדתי, וזה תפס אותי!

אמרתי לעצמי אם אני בן אדם משכיל, עם שני תארים, 18 שנות לימוד, בת 44 ופתאום הבנתי

כמה אני לא יודעת כלום על כסף. ואמרתי לעצמי שאני חייבת שגם אנשים אחרים ידעו את זה,

והתחלתי לספר את זה לכולם: תקשיבו! אפשר ככה, אפשר ככה,

ואז אמרתי לעצמי אני רוצה להפוך את זה למקצוע!

אני רוצה ללמד אנשים אחרים את הדבר הזה.

כי העסק שלי כן היה בהתחלה כמו אצלך, העסק שלי עָסַק במה שאת עוסקת,

וכמה שאנחנו עוסקים בקריירה ואני מסכימה איתך שבאמת הכל סובב ומשתנים הרבה דברים:

חסימה בין בן הזוג והילדים וההורים כל מיני כאלה, עדיין כשזה בכסף זה וואו! זה כאילו משנה את הכל לגמרי!

כי אנשים מבקשים פתאום העלאה בשכר, מחליפים עבודה, פותחים עסק, פתאום קונים בית להשקעה,

פתאום משקיעים בחו"ל, פתאום קונים בתים בחו"ל, וואו!

פתאום אני רואה שזה ממש שמשפיע, וכשאת סיפרת לי שמתאמנת אחרי מפגש אחד פתאום הלכה ושינתה,

אז אני יכולה לספר על זוג שהיה להם מיליון שקלים ששכבו בעו"ש איזה 15 שנה ופתאום הם רכשו שתי דירות להשקעה! וואו! החיים שלהם קיבלו תפנית!

הפחד מכסף: המון אנשים שפחדו לפתוח חשבון בנק, להסתכל בו, פחדו לעשות דברים,  

כשפקיד הבנק מתקשר הם כמעט עושים פיפי במכנסיים, זה מלחיץ אותם ברמה שלא מסוגלים להקיש את הסיסמה של חשבון הבנק ופתאום קוראים globes ודה מרקר. תחשבי איזה שינוי תפיסתי, איך זה משדרג.

אני בעיקר מתחברת לנשים בקטע הזה, כי נשים מאוד טובות בכסף.

זה תפס אותי, ראיתי סביבי נשים שמשקיעות ועושות, ועד אז הכרתי רק נשים כמוני, שמה לנו ולכסף…

ואז החלטתי לשנות את הקריירה שלי, אמרתי לך, אני בדרך כלל הולכת אחרי הלב שלי.

החלטתי שאני כבר לא אעסוק בקריירה ואני בונה את עצמי כיועצת כלכלית.

היום כבר אף אחד לא זוכר שאני עושה קריירה, אבל אני זוכרת שכל החברים שלי באו ואמרו לי: תגידי, את בקריירה, אז מה הקטע הכלכלי עכשיו? היום אני כבר במקום אחר, אבל זה התחיל מאז.

זה, ולפתוח עסק.

ידעתי כבר שזה הכיוון שלי, עשיתי את זה בהדרגה ואני לא ממליצה למישהו לעזוב קריירה לעסק ישר,

זה די להתרסק כלכלית, כי בכל זאת עסק צריך לבנות, אבל עשיתי בהדרגה,

עבדתי בכמה מקומות אחרים ולאט לאט הורדתי אחוזי מישרה שם.

וכל פעם שהורדתי עוד איזה משהו בעבודה, פתאום העסק התחיל לפרוח, כי נתתי לו את תשומת הלב שהוא צריך.

גילי: מה גרם לך להחליט להפוך להיות חברה בע"מ ולגדול כל כך?

דנה: הדרך שלי כעצמאית התחילה קודם כל בללוות אמהות יחידניות כמוני.

מין הסתם בגלל שגם הייתי מאוד מוכרת בקבוצה שלי אז גם היו לי המון לקוחות שהגיעו משם.

גיליתי בעצם כמה דברים: אחד – גיליתי שיש הרבה אנשים שאם רק תתני להם את הכלים שתיארתי קודם הם פשוט יתחילו לרוץ עם זה, ומצד שני יש המון נשים שהפחדים מנהלים אותן מאוד חזק.

יש נשים שיצרו איתי קשר לפני 4-5 שנים, והן יוצרות איתי קשר היום ועדיין לא מעיזות לעשות אימון כלכלי. וכשאני שואלת אותן מה מצבך הכלכלי היום, אז הן אומרת יותר גרוע, כי מאז נולד לי עוד ילד.

היה לי קשה לקבל את זה שאנשים נכנסים ללופים ולא מצליחים לצאת מהם.

את רואה את זה גם אצל האנשים שאת פוגשת. אנשים נורא מנוהלים ע"י פחדים,

ובגלל זה החלטתי שאני לא מתעסקת רק ביחידניות. החלטתי לצמוח ולהתעסק בכל מיני קהלים.

בעיקר חיפשתי את הקהלים עם המוטיבציה, כי קהלים עם מוטיבציה שאני יכולה לתת להם את הכלים, אנחנו רצים ביחד. העיסוק שלי בכלכלי הוא בעיקר למעמד הביניים ומעלה.

דווקא אלה שהם עם הוצאה לפועל, שכר נמוך והרבה ילדים, אני מרגישה שאני פחות יכולה לסייע ואני מפנה אותם ל"פעמונים" בדרך כלל, או ל"מתייעלים", לא משנה, איזו שהיא עמותה.

אותי מעניין אנשים שרוצים חופש כלכלי, זה מדליק אותי. כי גם אני, עוד לפני שנים, עשיתי לי תוכנית איך להגיע לחופש כלכלי וזה מה שמדליק אותי.

וזה מה שעשיתי כשעשיתי אחד על אחד. באיזשהו שלב עברתי מפה לאוזן וקצת שיווק ונהיה לי יומן מלא.

ואת בעצמך אמרת לגבי לייף סטייל, אתה לא רוצה לעבוד מבוקר עד לילה. כבר היה לי את העבודה מבוקר עד לילה, לקום בבוקר לראות חושך ולצאת מהעבודה בחושך, לא הייתי מוכנה לחזור למצב הזה.

באחד על אחד שלי נגמר לי המקום. כל ערב, כל בוקר, כל יום שישי, נגמר לי המקום.

וזה היה השלב הכי קשה בעסק שלי – לעבור לעבוד בצורה קבוצתית.

אם לא הייתי מגיעה לסוף ה- capacity שלי לא הייתי עושה את זה.

מה שגרם לסוויץ' היה שפעם אחת ב 21:00 בערב, פתחתי את הסקייפ לפגישה עם לקוח,

אז לא היה זום היה רק סקייפ, והייתי בטוחה שאני נפגשת עם לקוח X, ופתאום הופיע לקוח Y.

כל כך הרבה פגישות כבר לא ידעתי עם מי אני נפגשת, היה לי בלאגן לא נורמלי. הייתי מופתעת,

אבל הסתדרתי בשיחה כי אני מכירה את כל התיקים שלי,

אבל אחרי שהשיחה הסתיימה אמרתי לעצמי שזה כבר יותר מדי ואני חייבת לעשות הדרך הזאת.

היה לי ממש קשה, אבל התחלתי לפרסם קבוצתי.

אני בדיעה שקודם מפרסמים, רואים אם יש היענות ואחר כך בונים.

אני גם אומרת ללקוחות שלי: תגידו כן, אחר כך תשברו את הראש מה ואיך לעשות.

אז פרסמתי שאני עושה קבוצתי ונרשמו שלוש נשים. אם הן שומעות אותי עכשיו, אין להן מושג שהן היו רק שלוש נשים.

למה אני אומרת את זה? כי מה אני אעשה עם שלוש נשים בקבוצתי? אבל לא הצלחתי לגייס עוד נשים. את יודעת, עסק זה לא ישר על ההתחלה כמו שחושבים שפורסים שטיח אדום ולקוחות זורמים.

גילי: ברור

דנה: אמרתי לעצמי, מה אני עושה? הם כבר שילמו לי?

בזמנו הייתי כבר בקבוצה עסקית כלשהי, פניתי אליהם ואמרתי שאני מכניסה אותם לקבוצה של הקורס

ונותנת להם את הקורס שלי בחינם. זה היה ב- LIVE, אח"כ זה כבר היה מוקלט, אבל אז היה ב- LIVE.

אבל השבעתי אותם שבוואטסאפ אין בדיחות פרטיות כי אסור ששלושת הנשים ידעו שהם שתולים.

ככה גייסתי עוד 9 והיינו 12 נשים. אבל אני הייתי צריכה את זה בשביל להתחיל.

בקורס אחרי זה כבר היו כבר 18 לקוחות משלמים, וככה צמחתי ל-50 וכולי, ופה עצרתי.

כלומר היה לי בוננזה מטורף, כשהתחלתי לפרסם הזה כבר עברתי לפרסום ממומן בשלב הזה,

הבנתי שצריך סקיילינג כבר אי אפשר רק מפה לאוזן, וזה היה בוסט מטורף!

אני זוכרת שיכולתי לפתוח קורס גם עם 100 לקוחות.

100 לקוחות בקורס אחד! שתביני מה זה אומר: זה אומר 12 מנטורים, פתאום נהיה לחץ על התפעול ועל שירות הלקוחות.

איך בכלל צומח עסק?

נתחיל בזה שלקחתי עוזרת אישית. אני לא יכולתי לצמוח בלי עוזרת אישית שתסדר לי את כל הפגישות,

אז הקבוצתי עוד לא התחיל. אז היא סידרה את כל הפגישות, הקציבה זמנים לכל בנאדם, הוציאה חשבוניות ושחררה אותי מכל ה "סחל'ה" הזה, ואני יכולתי לחשוב על קורס, לפתח אותו, למכור אותו, ראיתי כי טוב!

אני לא אשכח איך ישבתי לשתות קפה עם חברות, והיא אומרת לי "קבעתי לך את כל הפגישות"

ואני כזה: "וואו! נקבעו לי פגישות ולא אני עשיתי את זה!" איזה קטע הזוי!

והצמיחה הזאת היתה דלק שהתחיל להניע את עצמו. כי ברגע שאת עושה קורס של מספר אנשים

והם יוצאים מרוצים, ובאמת השירות לקוחות תמיד היה מאוד מאוד חשוב לי,

אז כשהם יוצאים את אומרת רגע, למה לא 18, למה לא 50, למה לא 100 וכך היה.

 גילי: אבל רגע, אני אולי רצתי קדימה מדי עם השאלה:

כי יש שלב שאתה עוסק פטור, אח"כ עוסק מורשה, גדול יותר, מרוויח יותר, אוקיי.

אבל הקפיצה לחברה בע"מ זה משהו מאוד מאוד משמעותי מה שאת אומרת זה לא בקטנה,

זה כאילו כבר עולם אחר!

דנה: דווקא זה היה פחות משמעותי בעסק שלי

גילי: אז מה היה משמעותי?

דנה: אמרתי לך, לעבור לקבוצתי, לעבור לסקיילינג ולקחת את העובדים. זה מה שהיה משמעותי.

אני לא זוכרת להגיד לך מתי בדיוק פתחתי את החברה בלוח זמנים שתיארתי לך את הפעולות,

אבל משהו משמעותי זה שפתאום מ-  one woman show את הופכת להיות לצוות של אנשים, זה המשמעותי.

בקורס הראשון והשני היה לי מנטורית אחת, אחרי זה היו לי ארבעה ואחרי זה היו לי 12.

כי אמרתי לך, צמחתי בסקיילינג שאי אפשר היה… ואז לקחתי גם מנהל של המנטורים, פתאום נהיינו צוות,

והיה לי קמפיינר ואנשי מכירות. לעבור להיות חברה בע"מ זה לא האקט המשמעותי,

האקט המשמעותי זה מה שאמרתי.

את החברה בע"מ עשיתי אולי כשלקחתי את העוזרת אישית, והיו לי כמה מנטורים, שם עברתי.

כי זה תלוי הכנסות, את יודעת. גם רציתי חשבונאות כפולה. לא ניכנס לזה, בסוף החברה בע"מ זה לא משמעותי. מה שמשמעותי בחיים שלי זה שאני…

גילי: הגדילה, עצם הגדילה.

דנה: כן, שיש לי צוות, שהם עושים את הדברים שאני לא אוהבת.

היום אני צוחקת, העוזרת האישית שלי היא המנכ"לית. היא עושה את כל ה- back office  שלי

שזה המון בחברה בע"מ ובכלל בכזאת גדילה, ומנהלת את המנטורים, אני לא מתעסקת בדברים האלה.

אני הפרזנטורית, אני עושה את השיווק והמכירות, המכירות רק של הפרימיום.

את רואה, אני מופיעה פה בפודקאסט בתור המשווקת של החברה שלי (צוחקת).

ואני הפיתוח האסטרטגי והעסקי, שזה מה שאני אוהבת, אני אוהבת פיתוח אסטרטגי, פיתוח עסקי,

שיווק, מכירות, להביא את הקול שלי ב"ק" . ההבדל הוא זה, שאני עושה את מה שאני אוהבת,

אני לא מתעסקת בשטויות, זה הדרמטי.

שהכל אצלי היום באוטומציות, ויש לי מערכות אוטומטיות כאלה ואחרות.

גילי: מצוין, זה מה שאנחנו רוצים בסוף.

את אמרת קודם שאת לאחרונה יועצת עסקית

דנה: נכון

גילי: זו למשל נקודת מפתח, נקודת פיתול כמו שקוראים לזה בהרבה עסקים.

דנה: נכון.

גילי: אז נכון, לא אולי החברה בע"מ, אבל הדברים האלה של הגדילה…

אם אני דיברתי קודם על עד כמה אני רוצה להיכנס להרבה שעות, להרבה לקוחות, להרבה דברים…

זה נושא שמטריד הרבה בעלי עסקים.

דנה: זה נכון. תראי, יש דרך לגדול כעסק, אני התחלתי במוצר אחד. מרבית האנשים מתחילים במוצרים קטנים

והמוצרים הולכים ונהיים יותר גדולים. מוצרי פרונט זה נקרא.

אני התחלתי במוצר ליבה, שזה כאילו מוצר מרכזי שרץ מאוד טוב. השלב הבא שאת חושבת על עוד מוצר,

עוד שירות, עוד תוכנית ליווי זה כשהמוצר הראשוני רץ טוב, רץ באוטומציה, הכל טוב: השירות לקוחות, הטיפול, אין לך צווארי בקבוק באף דבר.

וכשאני הגעתי לשלב הזה אמרתי אוקיי, אני רוצה עכשיו משפחה של מוצרים.

והמוצר הבא שפיתחתי, שגם היה לי מאוד קשה לפתח אותו, כי הוא היה מאוד מורכב

ופיתחתי אותו בסוף עם שותף, וגם קיבלתי הרבה דרישה מהשטח מהלקוחות שלי,

אז היו לי כבר מאות לקוחות, כמעט כבר אלף לקוחות, זה להיות כמוני- מנטור כלכלי.

ואז פיתחתי את המוצר הנוסף שזה תוכנית של חצי שנה, שבה אנשים עוברים את הכל.

כלומר, הם גם עוברים תהליך כלכלי כמו תוכנית הבסיס שלי, הם עוברים פיתוח מיינדסט,

הם עוברים תהליך אימון, איך לעבוד כמאמן, לקבל כלי אימון. הם עוברים את התהליך שלי

איך לעבוד עם אנשים, איך לקדם אותם. זה לא מספיק שאת יודעת איך את עברת את התהליך,

את צריכה לדעת איך לעבוד עם אנשים. ויש לנו פיתוח עסקי איך להיות בעל עסק, ובסוף סטאז'.

אז התוכנית הזו היתה השנייה. והיא רצה, היו כבר שני מחזורים של חצי שנה,

כלומר אני מפעילה את המוצר הזה כבר שנה שלמה, ועכשיו אני לפני המחזור השלישי.

קודם כל, זה נכון שלעסק תהיה קבוצה של מוצרים, כי הם מזינים אחד את השני.

באמת הרבה לקוחות מ"מעשירים", "מעשירים" זו התוכנית המלאה, הגדולה הזאת,

באו מ"מעושרים" שזו תוכנית הבסיס. כי הם אוהבים אותי,

הם אוהבים את השיטה שאני מלמדת, ואז הם באים לשם.

במקביל, כדי להגיע לפיתוח עסקי שאני עשיתי, לקחתי שני קורסים מאוד מרכזיים:

אחד נקרא K100 – להגיע ל-100 א' בחודש, והשני נקרא M10 – להגיע לעשרה מיליון שקל בשנה.

שם קיבלתי את הכלים: הראשון עובד איתך על איך לעבוד עם השיווק והמכירות כדי להגיע ל- K100,

איך למנף את הזמן. השני מלמד איך לנהל את הצוות, את כל הנושא של סיסטמים.

עסק חייב סיסטמים, אי אפשר לעבוד בצורת בא לי, לא בא לי. אין דבר כזה, יש התמדה, סיסטמים.

ואז אנשים התחילו לפנות אליי שאני אלווה אותם עיסקית.

ופתאום, את יודעת, יש לנו את תסמונת המתחזה הזה: מה אנחנו בכלל יודעים,

מה אני בכלל יכולה ללמד מישהו על משהו..

איפה, אגב, תפסה אותי תסמונת המתחזה? כשהייתי צריכה מנטורים.

התוכנית הבסיסית שלי גדלה, והגישו מועמדות אנשים שלמדו איתי.

איזה פדיחות, מה פתאום הוא יהיה עכשיו מנטור שלי, עובד תחתיי? הוא למד איתי!

אבל כשהגעתי לראיונות וראיינתי אותם ראיתי שהם ליוו 20- 30 אנשים, אולי פחות מזה אפילו,

 10 – 15 ואני כבר ליוויתי איזה  100 ויותר אנשים, אז אין ספק שהניסיון דיבר.

אז אותו הדבר פה.

כל הזמן אמרתי: מה למדתי? מה פתאום ליווי עסקי? מה יש לי שאלמד ליווי של עסק?

ופתאום נחת עליי הדבר הזה, שלא כל אחד עובר להיות מעוסק פטור לחברה בע"מ תוך שלוש שנים.

הייתי עוסק פטור, עוסק מורשה, וחברה בע"מ תוך שלוש שנים! לאנשים לוקח לפעמים 20 שנה

עד שהם עושים את זה, אם בכלל.

ואז אמרתי: רגע דנה, כנראה שלמדת פה משהו שאת יכולה להעביר אותו.

ככל שהשנים התקדמו, אני רואה בעסק שלי שאני ממש יודעת לנהל עסק!

ואז לפני חצי שנה פתחתי את המחזור הראשון של מעושרים   BIZ, מעושרים לעסקים.

גילי: נגיד שזה מעושרים ב"ע".

דנה: כן, כן, נכון. מעושרים, מעשירים ומעושרים BIZ לעסקים.

וואלה, אני יושבת עם עסקים ואני רואה דברים שהם לא רואים. ברמה שהם לא יראו גם אחרי שנה.

אז עכשיו אני בעיצומו של גיוס למחזור השני. תוכנית לא זולה, ארבעה חודשים שבהם אני מעבירה אותם תהליך.

ראיתי במחזור הראשון כמה זה היה משמעותי, כמה הצלחתי להזיז אותם, ל"הוציא אותם לאור" אני קוראת לזה. ממש להוציא אותם. אנשים התחילו לפרסם, להוציא פוסטים מעניינים, לנהל את הכלכלי שלהם,

הגדילו פי ארבע את הלידים. כשאת רואה שדברים קורמים עור וגידים, כל הדברים שאת עושה עם אנשים,

אז בא לך לעשות עוד לאנשים, להשפיע יותר.

אז בקיצור, אני מריצה עכשיו שלוש תוכניות. לכל אחת יש את המנטורים שלה, את האנשים שלה,

את הצוות שלה, ובטח יהיו לי עוד איזה כמה כאלה בהמשך.

גילי: זאת השאלה הבאה שרציתי לשאול: מה התוכניות להמשך?

דנה: אז בטח יהיו לי עוד כמה מוצרים, אבל האמת שהדבר הבא שמדליק אותי לעשות זה את מה

שאני למדתי ואני יודעת היום – להזניק את עצמי, לעשות את זה למישהו אחר.

למשל, נגיד שאת עכשיו יושבת מולי ויש לך איזה מוצר כזה שנראה לי, משהו פצצה, הייתי עושה את זה.

זה מה שבא לי.

גילי: בקיצור, את אומרת לי: "גילי, תחשבי כבר על איזה מוצר!" (צוחקת)

דנה: בדיוק! תחשבי גילי על איזה מוצר (צוחקת)

אז זה החלום שלי. בא לי לקחת איזה פרויקט גדול כזה ולהתקדם איתו. בא לי שזו תהיה אישה.  

מתוך המקום לקדם נשים, זו האג'נדה שלי, זה מאוד חשוב לי.

את יודעת, ביקשתי ממך לבוא לפה ודיברנו קצת לפני כן, הייתי רוצה שבפודקאסט,

נשים שיאזינו יראו שזה אפשרי!

כי אני לא גדלתי עם כפית כסף או זהב בפה. זאת אומרת אני באמת בניתי את עצמי בעשר אצבעות,

מהמקום הכי נמוך: מובטלת, יחידנית, שיצאה החוצה ולא ידעה מה לעשות עם החיים שלה,

ולא נתתי לפחדים האלה לבלבל אותי.

אני יודעת שהדבר הכי קשה זה לנהל פחדים, במקום שהם ינהלו אותנו שאנחנו ננהל אותם. 

אם תשאלי אותי מה זה יזם מצליח, או בעל עסק מצליח? זה אחד שיודע לנהל את הפחדים שלו,

שזה דוחף אותו לבצע ולא לפחד, כי מאוד קל לפחד. הרבה פעמים רעדו לי הביציות על הרבה דברים בעסק.

וזה להתמיד, כי עסק זה עליות ומורדות: אני יכולה לעשות וובינר אחד שקונים 20 אנשים,

ובוובינר הבא צרצרים. אז איך את מרימה את עצמך לקראת הוובינר השלישי, ולא אומרת וואי איזה גרועה אני וצרצרים…אלא מרימה את עצמך. אומרת אוקיי, עשיתי פעולות לא נכונות, בוא נלמד ונשנה.

אז אני חושבת שזה החלק שהייתי רוצה שהמאזינים יקחו מפה: את החלק של ההתמדה שהוא מאוד חשוב,

ניהול הפחדים ולהאמין בעצמך.

אני האמנתי בעצמי שאני יכולה להגיע לזה. לא ידעתי איך, לא ידעתי מה. משאת נפשי לא הייתה חברה,

משאת נפשי הייתה חופש כלכלי. אני עדיין במסע לשם, אני לא מרגישה שאני בחופש כלכלי מלא,

אבל אני כן היום חיה את היום. את אמרת את זה מקודם כשדיברנו על הלייף סטייל שאני רוצה,

ה- ברייקים שאני רוצה. נגיד עכשיו אני בעיצומם של גיוסים, אז אני עובדת קשה, לא אגיד לך שלא,

אני מראיינת מבוקר עד לילה. זה שהגעתי אליך לפה זה הישג מבחינתי.

גילי: תודה

דנה: אבל קיימתי שני ראיונות בבוקר ויש לי עוד כשאני חוזרת, אבל אחרי זה אני מתכוונת להוריד הילוך.

כאילו לא כל הזמן לעבוד בטורבו, אחרי זה אנחנו נוריד הילוך וזה היופי של עסק, אני חולה על הדבר הזה.

ואם תשאלי אותי על מה אני מתחרטת, אז על שלא פתחתי את העסק הזה לפני 20 שנה.

אבל אולי גם לא הייתי בשלה אז, הייתי צריכה לעבור את כל הדרך הזאת בשביל להיות בשלה לדבר הזה.

גילי: יש שאלה שלא שאלתי אותך ואת רוצה שאשאל אותך?

דנה:  אני רוצה שתשאלי איזושהי שאלה שאנשים יראו שיש את האפשרות הזאת. שזה לא קורה רק אצל ביל גייטס וכאלה שנראה תמיד שאיך הם הצליחו וזה לא קורה אצלכם. זה לא שאני משווה את עצמי לביל גייטס.

את יודעת, לכל אחד מאיתנו יש קושי אחר. כל אחד מאיתנו צריך להצליח לעבור מכשול אחר.

אפרופו אמרת קודם שאת לא רוצה להצטלם, לכל אחד יש את השריטה, את המכשול שלו. זה בעיניי הצלחה.

את לא צריכה להיות ביל גייטס בשביל להצליח. ההצלחה היא שעשית משהו שלא חשבת שתעשי.

אם תסתכלי על החיים שלי, ההתפתחות האישית הכי גדולה שעשיתי היא מאז שנהייתי בעלת עסק.

למרות שניהלתי צוותים ועשיתי דברים בעבודה שלי. למה? כי התמודדתי עם קשיים שלא חשבתי שאתמודד איתם, עברתי מכשולים שלא חשבתי שאני אעשה. נכנסתי עם הראש בקיר ולא ברחתי מזה.

זה מה שדוחף אותי להמשיך להתקדם. אנשים שואלים אותי תגידי לי יש לך את התוכנית הזאת והזאת,

מה הקטע שלך? למה את כל הזמן בטורבו? אני בטורבו חיובי כזה, אנרגטי. כי אני אוהבת את זה!

אני צוחקת שהחלק הכי כיף זה שגם משלמים לי על זה ואני גם אוהבת את זה.

שילבתי את הדבר הזה של תשלום, שאני מתפרנסת מזה ואני גם אוהבת את זה.

גילי: אז איזה טיפ את יכולה לתת לאנשים שמאזינים לנו עכשיו?

דנה: (צוחקת)

להאמין בעצמם. להאמין שהם יכולים. להאמין שכל מי שמצליח הוא בדיוק כמוהם.

דבר שני זה להשקיע בעצמך, זאת אומרת להשקיע בהתפתחות אישית. להשקיע בללמוד לא רק את המקצוע,

אם אנחנו מדברים על בעלי עסקים, אלא גם ללמוד איך להיות בעל עסק שזה מקצוע בפני עצמו.

לדעת לנהל אופרציה זה מקצוע, כמו שיש ניהול פרויקטים, לומדים את זה?

אותו דבר להיות בעל עסק זה מקצוע ותשקיעו בעצמכם.

אני חושבת שמחסום של אנשים הרבה פעמים הוא לא להשקיע עד שאני לא רואה שזה בטוח. 

אני לא אעשה פרסום ממומן כי אני לא יודעת אם זה יעבוד, אני לא אקח עוזרת אישית כי אולי אני לא אוכל לשלם לה. ואני אומרת, לא – זה מיינדסט של עוני!

מיינדסט של שפע אני לוקח את העוזרת האישית ואני עושה את הפרסום הממומן כדי להגדיל את ההכנסות,

כדי להגדיל את הרווחים וזה יחזיר את עצמו. זה באמת עובד ככה, זה אפשרי.

תאמיני בעצמך שאת יכולה לעשות הדברים האלה, שיש לך את הדרך, שיש לך את המקצועיות.

אני תמיד אומרת: תשימי את הז'יטונים עלייך, תהמרי עלייך, שאת יכולה. ברגע שאת מאמינה בעצמך,

אז איך לעשות את זה, זה למיד. אבל תאמיני שאת יכולה ותתמידי. התמדה זה הכי חשוב לבעל עסק,

אי אפשר להפציע באיזה פוסט אחד להגיד וואו וזהו. אחר כך לנוח חודש.

לא! יש סיסטמים. אז לעבוד בצורה מסודרת כל הזמן, לייצר נוכחות.

אני תמיד אומרת: בנק דיסקונט, למה אני צריכה את רותם סלע? אני לא יודעת שיש בנק דיסקונט?

כולם יודעים שיש בנק דיסקונט אבל למה? זה מייצר נוכחות! עוד פעם מעלים מהאוב מה שנקרא

שיש את בנק דיסקונט עם תנאים כאלה ואחרים.

סתם אמרתי דיסקונט, אני לא עושה פרסומת סמויה…זו דוגמה.

גילי: פרסומת גלויה לגמרי (צוחקת)

דנה: כן… (צוחקת)

לא אכפת לי בנק דיסקונט פשוט זה עלה לי, קוקה קולה לא משנה. כאילו אם חברות ענק,

אירגוני ענק כאלה עושים פרסומת, אז אנחנו הקטנים יכולים שלא לפרסם את עצמנו?

גם את גילי, מראה נוכחות, אחרת איך ידעו שאת קיימת?

בעיניי עוד משהו – לשנות את המיינדסט. אתן לך דוגמא מהשיחה של הבוקר. מישהי שיש לה שירות פצצה, שירות של טיפול באמצעות גינון לילדים עם ADHD, עם כל מיני פחדים.

ברור לי שהשירות שלה הוא פצצה כי גם לי יש בבית ילדה כזאת וברור לי שהאפשרות של לגנן ולעשות כל מיני דברים בגינה תוך כדי תרפיה זה משהו שמאוד יכול לעזור.

מאוד התרגשתי מהשירות שלה, באמת! ואמרתי לה: "לך אין את הזכות ואת הפריבילגיה

לשבת בבית ולהגיד אוי, לא בא לי לפרסם שייראו את הפרצוף שלי.

אין לך את הזכות! כי עכשיו יושבת ילדה בבית, כמו הילדה שלי שלא מקבלת את השירות שלך!

בגלל זה! אין לך את הזכות! לָקַחְתְּ על עצמך ללמוד את הדבר הזה" וכשהיא מדברת על זה כל הפנים שלה.

גילי: מוארות

דנה: כי היא מאמינה בשירות שלה, היא גם רואה איך זה משפיע! זה משפיע גם על ילדים נכים פיזית ו

גם על כל מיני דברים נפשיים ורגשיים, זה משפיע מאוד.

אין ספק שהיא בטוחה בשירות שלה. ואני אומרת   hell with it!  את לא יכולה לשבת בבית ולהגיד לא בא לי,

יש לך אחריות! היא נורא התרגשה כשאמרתי לה את זה.

אבל לכל מי ששומע אותי: לרוב בעלי העסקים, ואני שומעת המון בעל עסקים, יש להם דברים נהדרים!

בכל מיני נושאים: עם ילדים, מבוגרים וקשישים, לא משנה, בתחום הספורט, הבריאות, היופי, לא משנה במה!

את גורמת למישהו אחר להרגיש יותר טוב עם עצמו, לא משנה באיזה אופן! תחשבי לילדים,

תחשבי ילד יוצא ממנה ומרגיש יותר טוב עם עצמו. מה יותר חשוב מזה? מלבנות לו את הביטחון העצמי?

מבחינתי, את לא יכולה לאפשר לעצמך.

וזה בדיוק מה שהייתי רוצה שיקרה פה: שאנשים ישמעו את זה, יזכירו שיש להם מתנות לתת לאנשים אחרים

ואין להם את הפריבילגיה להגיד לא בא לי, או לא מתאים לי. לא! לא יכול להיות! אל תהיה בעלי עסק אם אתה לא רוצה לתת את המתנה שלך, אל תהיה שם.

גם לך גילי, יש לך אפשרות לתת לאנשים את המזור לכאב שלהם בכל מיני תחומים, קרייריסטים כאלה ואחרים. אנחנו יודעים שזה בא גם הרבה יותר מבפנים, ואת עוזרת להם לפתור דברים.

הנה את יוצאת עם הפודקאסט שלך, את צריכה להגיד את המתנה שלך!

ברור שאת המינון את תקבעי. את לא חייבת לקבל 70 איש בחודש, את יכולה לקבל שניים, אבל יש לך מתנה, תוציאי אותה.

גילי: (צוחקת) אני עושה!

דנה: (צוחקת)

גילי: אני עושה! הכל טוב!

תודה על השיחה המעניינת.

דנה: תודה תודה 

סגיר~

אהבתם?

מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי, חפשו "גילי פיינשטיין" בגוגל

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות

תודה שהאזנתם, להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~