לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את יותם לביא
יותם לביא הוא פסיכותרפיסט, מנחה קבוצות (M.A) ומדריך מטפלים. הוא מרצה בכיר במכללת רידמן,
שם הוא מלמד פסיכותרפיה אינטגרטיבית.
בעבודתו הטיפולית ובהנחיית סדנאות הוא משלב בין הפסיכולוגיה המערבית לחוכמה הבודהיסטית.
כיום הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה.
מחקרו עוסק בכתיבה של זרם התודעה ככלי טיפולי וככלי לעזרה עצמית.
להאזנה בפלטפורמות השונות:
חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות
תמלול הפודקאסט עם יותם לביא
טיזר בתחילת הפרק~
יותם: " פתאום עולה זהב בעמוד השני, השלישי, אני אומר, וואו, מאיפה זה הגיע? מאיפה הגיע הפתרון לדבר הזה שאני שבועות איתו בראש? איך זה הגיע פתאום?"
~פתיח~
נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה.
אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. אם תלמדו ליהנות ממנו, הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.
ברוכים הבאים למחילת הארנב, פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.
בפודקאסט היום אני מארחת את יותם לביא, פסיכותרפיסט, מנחה קבוצות ומרצה בכיר במכללת רידמן, שחוקר במסגרת הדוקטורט שלו את הכתיבה של זרם התודעה.
אנחנו מדברים:
- על הדרך האישית והמקצועית שלו.
- על האופן שבו הכתיבה עזרה לו להבין מה הוא באמת רוצה, והשפיעה על הבחירות שעשה לאורך הדרך.
- על ההבדל בין המחשבות שמתרוצצות לנו בראש לבין אותן מחשבות כשהן עוברות לנייר.
- ועל מה שאנחנו יכולים לגלות על עצמנו בעזרת כמה דקות של כתיבה חופשית ביום.
~סיומת לפתיח~
מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם. מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~
גילי: שלום יותם לביא, ברוך הבא למחילת הארנב.
יותם: שלום, שלום.
גילי: אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על הדרך שלך בקריירה, וגם על הנושא שאתה קורא לו כתיבה של
זרם התודעה.
יותם: כן.
גילי: אני קוראת לו דפי בוקר, ויש לו עוד הרבה שמות אחרים, ואנחנו נתחיל מזה שתספר לנו
מי אתה יותם לביא, היום?
יותם: אז אני יותם לביא, אני פסיכותרפיסט, ומנחה קבוצות תהליכיות, סדנאות, בעיקר סביב שילובים
של תורות נפש מהמזרח, מסורות רוחניות מזרחיות, בעיקר בודהיזם, עם פסיכולוגיה מערבית קלאסית.
אני בנוסף מרצה בבית הספר לפסיכותרפיה של מכללת רידמן, במגמה בשם "פסיכותרפיה טְרַנְסְפֶּרְסוֹנָלִית".
גילי: וואו! תסביר (צוחקת במבוכה).
יותם: כן, כן. בתמצית זו פסיכותרפיה, טיפול שנוגע גם בנפש וגם ברוח. טְרַנְסְפֶּרְסוֹנָלִית כלומר מעבר לעצמי.
יש את העצמי, שעוסקת בו הפסיכולוגיה הקלאסית, ויש את המעבר אליו, שבו יותר עוסקות מסורות כמו
בודהיזם, כמו יוגה קלאסית, כמו מגוון שמות הודיים שאפשר להגיד פה, ולא רק הודים.
ואני כיום בשלבים מתקדמים של הדוקטורט שלי בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת
חיפה. אני חוקר כתיבה של זרם התודעה ככלי טיפולי וככלי לעזרה עצמית.
ו… אני שמח להיות כאן!
גילי: תודה. איפה נולדת?
יותם: נולדתי בתל אביב.
גילי: וגרת שם עד…
יותם: גרתי שם עד לפני בערך 8 שנים. עברנו מתל אביב לרמת גן, מרמת גן כיום לפרדס חנה.
גילי: שלבי התרחקות.
יותם: כן, שלבי התרחקות, נכון. אני בן 40, נשוי, 2 ילדים: הילדה הגדולה שלנו בת 8-נטע,
הקטן שלנו מתן אור, בן 6.
גילי: איפה למדת?
יותם: למדתי בתל אביב בבית ספר בשם "בית ספר לטבע סביבה וחברה", יש כזה דבר, זה בדרום תל אביב,
בית ספר די מיוחד כזה.
גילי: יסודי?
יותם: יסודי וחטיבה, א' עד ט'. ואז למדתי באחד מהתיכונים בתל אביב, בעירוני ה'.
גילי: הבנתי. והיה איזה משהו מיוחד שלמדת שאתה יכול להגיד שהתחיל איזושהי דרך מסוימת?
או איזושהי תובנה דווקא מה לא?
יותם: זו שאלה שמעולם לא חשבתי עליה… אה… היה לנו שיעור אחד בחטיבה, עם מורה בשם ברק אטקין,
שהוא אדם מעניין, והוא קרא לזה "הינשוף". וזה היה חדר כזה, היה בהפסקות, זה בעצם אפילו לא היה השיעור.
זה למי שרצה בהפסקה הגדולה על זמנו לבוא לשם. וזה היה מין מפגש נורא מגניב כזה, שהוא היה נותן לנו
להביא הכול: תביאו כל טקסט, כל דבר שאתם רוצים, ונדבר עליו.
גילי: וואו, מה הוא לימד אבל לא בהפסקות?
יותם: היסטוריה.
אז היינו יכולים להביא הכל, היינו יכולים להביא את השירי מטאל שהיינו שומעים בגיל 15, כל דבר. והיו שם
דברים מאוד מעניינים, זאת אומרת, פילוסופיה ודברים, ואני כבר אפילו לא זוכר איזה טקסטים הבאתי.
אבל לא משנה מה הבאת, הוא היה כזה עושה מזה פילוסופיה, והיינו מדברים על זה, והוא היה מתייחס לזה
ברצינות. ויכול להיות שזה אולי ההתנסות הראשונה שאני זוכר אותה כמשהו של באמת להיכנס לעומק
לתוך דברים. מאוד אהבתי את זה.
גילי: נשמע מעניין, יפה. אז זה אתה אומר חטיבה, ומה קורה בתיכון? מה אתה לומד?
יותם: לא למדתי כל כך הרבה בתיכון, אבל כאילו הרחבתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, אבל זה לא היה לי כל כך
מעניין בתיכון ספציפית, מה שלמדתי. יסלחו לי…
גילי: אז למה בחרת את זה?
יותם: כי זה עניין אותי הנושא, מהותית זה עניין אותי. עניין אותי נפש, רציתי ללמוד פילוסופיה, היה דיבור
שיפתחו מגמת פילוסופיה, לא פתחו. בעצם בסוף, מה שעניין אותי בתיכון, אני עושה היום.
עניין אותי פסיכולוגיה, עניין אותי פילוסופיה, ועניין אותי, בלי שידעתי בכלל מה זה – רפואה משלימה.
לא ידעתי כלום על זה, זה לא שידעתי מה זה, רייקי… גם זה לא ידעתי מה זה! נפש, רוח, זה מה שעניין אותי,
ולאט לאט הגעתי לכל הדברים מכל מיני מקומות, אז בתיכון כשלמדתי את זה, השיעורים הספציפיים
עצמם לא היו כל כך מעניינים.
גילי: אבל איך הגעת לזה? בגיל צעיר לחשוב על הדברים האלה?
יותם: שאלה טובה! בכיתה ט', אני זוכר שקניתי, אמרתי להורים שלי בטח לקנות, את כל כתבי אפלטון.
עדיין יש לי אותם, וקראתי אותם, ועוד יש לי הדגשות שמירקרתי לי כזה. אני חושב שאהבתי בעיקר
את האתגר האינטלקטואלי. לחשוב על החיים, אבל אהבתי את זה דרך אפלטון, לא דרך הנדסת מכונות.
גילי: כן. איך הגעת בעצם לכל התחומים האלה? זאת אומרת, אני יכולה להבין, בגלל שאתה מספר על
אותו מורה מהחטיבה, אז אני מניחה שזה איזה שהם זרעים, אבל עדיין אתה מדבר פה על כל מיני תחומים
ששונים בסוף אחד מהשני, אז זה די מעניין שחיברת אותם, וכבר בתיכון.
יותם: שאלה טובה, כי בתיכון אני לא יודע כמה התעסקתי. אולי התעסקתי עם זה באופן עקיף.
בעיקר הייתי עם חברים ועישנתי ברחובות בתיכון. לא עיסוקים יוצא דופן, אבל כן, אני חושב שהיה לי מגע
עם התכנים האלה. זה עניין אותי, משך אותי. אני חושב אפילו רוחניות, למרות שאז לא עסקתי לא ישירות
ברוחניות, ואני לא יודע אם אפילו אמרתי את המילה הזאת אי פעם בתיכון, אבל אלה הדברים שעניינו אותי,
מגיל מאוד צעיר.
רציתי ללמוד רייקי, אבל לא ידעתי מה זה רייקי, נראה לי שראיתי פעם איזה מישהו מניח ידיים למישהו
מעל הראש, אפילו אולי לי הוא עשה את זה, וזה היה חוויה יוצאת דופן.
גילי: מעניין. ואחרי התיכון מה קורה?
יותם: אחרי התיכון, התגייסתי. הייתי קצין בקריה, במקצוע שנקרא תכנון כוח אדם. התעסקתי עם טבלאות
אקסל, תכננתי מה שקציני מיון עושים בבודדים. גילי, את תלכי לפה, אתה תלך לפה. אני עשיתי באלפים
ושנים קדימה. כאילו לא ראיינתי אף אחד, אבל הייתי צריך להגיד כמה חובשים צריך שיהיו, לצורך העניין
אם עכשיו אוגוסט 32, כדי שיהיה מספיק 4 שנים קדימה. אהבתי את זה מאוד! יש לי גם ראש אנליטי.
גילי: אז זהו, שזה תחום אחר לגמרי.
יותם: כן, אבל התפקיד שעשיתי בצבא היה לי מעניין, גם צבא זה התנסות מגניבה כזאת, אתה מנהל דברים
ואנשים וכוח אדם. הייתה לי חוויה מאוד חיובית.
גילי: כמה שנים היית בצבא?
יותם: 4, זאת אומרת, 3 פלוס 1 קבע.
גילי: יפה, ואתה מסיים את הצבא, ומה קורה?
יותם: האירוע הבא שאני יכול להצביע עליו, אני חושב שעוד הייתי ממש בסיום הצבא, ויש לי חבר מאוד קרוב,
שגם היום עושה דברים מאוד מעניינים, הוא לא שירת בצבא, התפתח בדברים אחרים, והוא עשה לי מין שיחה
כזאת, נכנס לרוחניות כזה… בוא, אני אפתח לך את העיניים…(מדבר בהתלהבות כזו) אני זוכר את החדר
שישבנו בו, ואמר לי: אתה מסתכל על עץ, אבל עץ, זה לא עץ, זה רק… כל מה שאני זוכר זה את העץ,
אפילו לא זוכר מה הוא עשה לי שם, אבל אולי קצת כמו מורה זן, שנגיד אני שומע את אלן וואטס,
אם את מכירה אותו, מורה זן בריטי, שנפטר לפני כמה עשרות שנים, אני שומע אותו, אני אפילו לא יודע
להגיד לך מה בדיוק שם.. מה הוא אמר…אבל זה עשה לי משהו! אני אחר כל פעם אחרי שאני שומע את זה.
אז משהו במפגש איתו באמת פתח לי את העיניים כזה, כאילו התעוררתי.
גילי: עם החבר.
יותם: עם החבר, כן. ואני חושב שאז ממש נכנסתי לדרך רוחנית.
גילי: שמה זה אומר?
יותם: אני חושב שהתחלתי להתעסק עם התכנים האלה קצת. קניתי אז את "כוחו של הרגע הזה" של אקרט טולה,
ואותו אני זוכר שקראתי.
גילי: אני מירקרתי.
יותם: מירקרת?
גילי: כן.
למרות שהקריאה הראשונה הייתה חוויה מדהימה, וכשבאתי לקרוא אותו שוב, פחות מדהים.
במרחק הזמן וזה, אבל…
יותם: אני גם היחסים שלי איתו השתנו לכל מיני כיוונים, הלוך וחזור, אבל התעסקתי בזה.
אם אני אומר, התחלתי לעסוק ברוחניות, זה היה אומר בעיקר קריאת ספרים. גם לא תולעת ספרים,
כזה קריאה איטית, ספר פה, ספר שם. קראתי את "אושר אפשרי "של טל בן שחר, שהוא ישראלי,
שלאורך כמה שנים היה לו את הקורס הכי עמוס בהרווארד על פסיכולוגיה חיובית, על אושר. כל מיני כאלה.
גילי: ואז כמה זמן היית בהודו?
יותם: הטיול הראשון שלי בהודו היה 3 חודשים. טסתי עם חבר, חבר הכי טוב, מכיתה א' עד היום בדרך לאנדמן,
ולאיי אנדמן. מקום מהמם, גן עדן כזה. ובדרך, במעבורת שלקחה נגיד 70 שעות, היה לי מין קול בראש שאמר לי,
סע לקלקטה.
קלקטה, אני לא יודע כמה את מכירה את הודו, עיר הודית ענקית, הומה, אנשים לא מגיעים לשם.
זה לא היה בתכנון שלנו להגיע לשם, זה לא קשור לכלום. "שומע אחי, אני ממשיך מפה לקלקטה, אתה בא?"
אז הוא אמר לי: "אין לי מה להגיע לקלקטה…דיברנו, וככה, התפצלנו אחרי אנדמן והגעתי לקלקטה.
עיר הודית, 20 מיליון איש, הומה, אני אוהב אותה מאוד, חזרתי לשם כמה פעמים, אבל הסיפור,
to make a long story a little bit short, יום אחד הלכתי שמה לבד, הלכתי בשוק. ואז שמעתי קול מאחוריי
שאומר לי, Man, I love your tattoo. יש לי פה את הקעקוע הזה את רואה: הזחל מעליסה בארץ הפלאות.
מבטא אמריקאי. ציפיתי לראות איזה בחור אמריקאי. אני רואה גבר הודי, קטנצ'יק, 1.60 מ' לידי,
מבטא אמריקאי מושלם. דיברנו, הייתה לנו כזו שיחה מגניבה. אחרי 10 דקות, הוא אמר לי:
You have to come see my village, איזה כפר כזה שלא יודע אם יש לו שם, אני לא יכול למצוא את זה
בשום מקום.
אמרתי לו: "ברור!". נסעתי איתו לכפר שלו, שזה לא שהייתי הולך עם כל אחד לכל מקום, היו הצעות הרבה
יותר קטנות שהרגישו לי לא מתאימות, אבל היה ברור לי שזה בסדר.
והגעתי איתו לכפר. אולי אחרי שעה, הוא אמר לי, הוא קרא לי שוקי, זה השם שחברים שלי קוראים לי,
ובהינדי זה אומר שמח, סוקי, אז כבר אימצתי את זה. אז הוא אמר לי, שוקי, you have to come live with me.
אמרתי לו: ברור! ברור שאני בא לגור איתך. עשיתי צ 'ק -אאוט ועברתי לגור איתו ועם המשפחה שלו.
איש מאוד מיוחד, קצת מואר כזה. אדם פשוט, בן אדם שגדל הומלס בקלקטה, שני ההורים שלו נפטרו,
זה כאילו הצורת קיום אחת הקשות.
כל זה כדי להגיד: הייתה לי שם חוויה מאוד מאוד מיוחדת, אז באמת לא מאיזה תרגולי מדיטציה או משהו,
לא יודע כמה הכרתי בכלל את העולמות האלה. ממש מספרים והחיים כזה, ספרים יכולים מאוד להשפיע.
גילי: כן
יותם: אם אתה נכנס אליהם, ספרים כאלה, כוחו של הרגע הזה, וזה בסוף שני צעדים לפני שהגעתי לכתיבה.
צעדים גדולים, הגעתי למקום מאוד גבוה כזה, תודעתית, ואני זוכר את עצמי יושב כותב לעצמי. הרגשתי שאני
באיזה הארה כזה, ומתוך המצב הזה היה נראה לי מאוד טבעי לחזור לבת זוג שהייתה לי אז, שנפרדנו וחזרנו
700 פעם ונפרדנו לפני הודו, וזה כבר לא היה זה… אבל חזרתי תוך כמה ימים, הרגשתי שאין שום בעיה,
מה הבעיה לחזור כשתכננתי לטייל עוד שנה? לחזור עוד יומיים, אני מסוגל לכל, אני באור, אני בטוב…
גילי: בן כמה היית?
יותם: 24 בטח. מפה לשם חזרתי לתוך מערכת יחסים שמאוד לא התאימה, ובכלל קצת נכנסתי לדיכאון,
לא דיכאון קליני, אבל אני זוכר שלא הרגשתי ככה מאז גיל ההתבגרות.
גילי: אני חושבת שזה גם קשור לפער בין התוכניות למציאות. ביחוד כשאתה חוזר אחרי תקופה מחו״ל,
ועוד הודו, קשה לחזור.
יותם: כן, היה הרבה פערים שם, אבל אחרי שהייתי אולי חודשיים או שלושה במקום כזה לא פשוט שאמרתי:
אני לא אחזור להיות מאושר אף פעם, בסוף נפרדנו שוב.
וכמה ימים אחרי הפרידה הזאת, הלכתי עם חברים לאיזו הופעת רוק שהייתה בפארק הירקון, ו
בעודנו יושבים על הדשא בחוץ, חבר שהיה מאוד מאוד עמוק בענייני רוח, שמניזם, טקסים, היה טס לפרו וחוזר,
וגם היום הוא מאוד עמוק בעולמות האלה, הוא אמר לי: "תשמע, התחלתי לעשות משהו." הוא כל פעם
היה מנסה משהו אחר. "התחלתי לכתוב כל בוקר 3 עמודים".
אני חושב, בחיי, שהשאלה היחידה ששאלתי אותו הייתה: "אוקיי, מה אתה כותב אם אין לך מה לכתוב?"
הוא אמר לי: "אז אני כותב: אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, עד שזה משתחרר ואני ממשיך".
יום אחר כך קמתי והתחלתי לעשות את זה. לא ברור למה. וקרו דברים מטורפים! פתאום יצא לי איזה סיפור.
בחיים לא הייתי כותב סיפורים, לא כאלה. סיפור שגם היה ממש משל לחיים שלי, וממש גם אמר לי כזה
מה לעשות, פנימית מה לעשות. ואני חושב שמאותו בוקר פשוט התחלתי לעשות את זה כל יום.
לא שמעתי על דרך האמן, לא שמעתי את המונח דפי בוקר.
זה פשוט היה בשבילי, וזה עזר לי לעבד את כל הפרידה הזאת. ובעצם זה מה שהכניס אותי באמת לעולם
של תהליכים, של התבוננות, שהלך מאוד רחוק.
גילי: יפה. ומה קורה אחר כך?
יותם: הבנתי שאני צריך לטוס שוב להודו
גילי: זה עלה מתוך הכתיבה?
יותם: תראי, אני לא זוכר, אבל אני בטוח שכן! כי מאיפה זה יעלה? זה המקום שבו אני חושב, מדבר עם עצמי,
שומע את הנשמה שלי, זה בטוח. לכל הפחות היה מאוד נוכח שם. אז כבר הרגשתי בסדר. חזרתי לעצמי,
הייתי אופטימי, ממש הבנתי שאני צריך לטוס. מילצרתי איזה שנה, מגוון מקומות, ו…
גילי: אספת את הכסף…
יותם: אספתי את הכסף. בשלב מסוים, בתוך הזמן הזה, זה היה אולי שנה, הגעתי ל"דרך האמן".
היות ואני לא יודע כמה המאזינים והמאזינות שלך, אם כולם מכירים את "דרך האמן".
גילי: אז זהו, אני רוצה להגיד שכנראה לא כל האנשים מכירים את "דרך האמן", אז בוא תגיד רגע כמה מילים.
יותם: אז "דרך האמן" זה ספר שכתבה ג'וליה קמרון, שהיא אשתו לשעבר של מרטין סקורסזה,
שזה כבר מחבר את כולם אליה באיזושהי צורה. והיא כתבה ספר שהוא בעצם קורס עזרה עצמית של 3 חודשים,
12 שבועות, שכל שבוע מלווה במשימות משלו ובדברים, ומלווים אותו שני כלים מרכזיים:
אחד הכלים קוראים לו "בילוי אמן", שבתמצית היא אומרת: קח את עצמך, קחי את עצמך פעם בשבוע לבילוי,
את ועצמך. כדאי שהבילוי הזה יהיה משהו שאת ממש אוהבת, לא משהו שאת צריכה לעשות, לא משימות,
גם לא הדבר הרגיל שאת עושה.
הייתי עושה כל מיני דברים מעניינים. לוקח אוטובוס לצפת, מטייל בגלריות בצפת, כל מיני דברים כאלה.
והשני זה מה שהיא קראה לו "דפי בוקר", שזו הכתיבה.
אני ארחיב על זה, אבל הקורס הזה, מבחינתה, הוא נועד לעזור לאנשים לפתוח את היצירתיות שלהם.
היא באה ממקום שהיא אומרת, אפשר ללמד יצירתיות. נראה לנו שאי אפשר ללמוד יצירתיות,
יש לך או שאין לך, אבל אפשר.
אני לא התעניינתי בו בכלל בשביל יצירתיות…
גילי: בעצם מה שהיא אמרה, שֶלַּסְּטוּדֶנְטִים שלה לתסריטאות, היא חיפשה דרך ללמד אותם יצירתיות.
יותם: כן.
גילי: וככה היא באה עם הדבר הזה.
ותם: כן. אז אני, כששמעתי על זה, מספיק לי שהבנתי שהכתיבה הזאת שאני עושה הגיעה ממנה.
ואז כבר היה לה מבחינתי את כל הסמכות, כל הקרדיט. אז לקחתי את "דרך האמן", עשיתי אותו, לא את כולו…
גילי: אתה יודע ש"דרך האמן", יש שני ספרים: יש "דרך האמן" ויש "דרך האמן בעבודה".
אני קראתי את "דרך האמן", פחות התחברתי, ו"דרך האמן בעבודה", אולי בגלל שזה קשור אלי כמאמנת קריירה,
ישב לי הרבה יותר טוב, הרבה יותר מדויק, הרבה יותר ספציפי כזה. למרות שאין הרבה שוני בין הספרים,
לי הרגיש שהספר של דרך האמן בעבודה הוא הרבה יותר מדויק ופרקטי…
יותם: מעניין.
גילי: כן.
יותם: אותו לא קראתי. אני לא השתמשתי בו בכלל בשביל היצירתיות, אבל אף על פי כן, לקחתי אותו
והתחלתי לעשות את המשימות שלו. הפסקתי מתישהו באמצע, ואז טסתי להודו. טסתי לבד הפעם,
אבל בהודו לקחתי אותו איתי ועשיתי אותו שוב פעם. יכול להיות שפעם ראשונה עשיתי את כולו אפילו,
אבל זו חוויה פחות משמעותית לי מהפעם השנייה שעשיתי אותו בהודו, את כל כולו. כל שבוע של משימות
מתחתי לשבועיים, זאת אומרת, עשיתי אותו לאורך חצי שנה. ושם כבר ממש, זה כבר נהיה הדבר המרכזי
שאני עושה.
גילי: הכתיבה.
יותם: התהליכים שקשורים לכתיבה.
גילי: אוקיי, אבל היום אתה עושה דברים קצת אחרים, אז איך הגעת לזה?
יותם: באופן מאוד מאוד משמעותי בעקבות דרך האמן, הייתה לי שם ממש חוויה טרנספורמטיבית!
יש את השיר הזה: "לכל אחד יש מצרים…לכל אחד יש ירושלים…"
גילי: כל אחד יש לו את היציאת מצרים שלו.
יותם: כן, כן, כן! וכל אחד צריך שתהיה לו דרך אחת, שהוא הלך בה ברגליים, אז אני מרגיש
שממש חזרתי אדם אחר. שיניתי מיליון דברים, התבוננתי בעצמי, ולדעתי כתבתי 700 עמודים בטיול הזה.
גילי: אבל אני שוב חוזרת על השאלה: מה קרה שהוביל אותך לדברים שאתה עושה היום?
יותם: אוקיי. אני חושב שעברתי שינוי מאוד משמעותי, הייתי רוב הזמן בתהליך עם עצמי.
זאת אומרת, הייתי בחוץ, טיילתי, הכרתי המון אנשים. אותה משפחה הודית מהסיפור הקודם,
חזרתי אליהם, הייתי אצלם זמן מאוד ארוך בכפר. אני קורא להם אבא ואימא ועד היום אני בקשר איתם.
הייתי חצי שנה בהודו, נגמר לי הכסף, טסתי לאירופה, אמרתי נסתדר, והסתדרתי. חייתי מכמה יורו ליום כזה
במשך כמה חודשים. בשלב מסוים כבר הרגשתי שאני רוצה לחזור, התחיל לדגדג לי לחזור וללמוד.
גילי: ידעת מה?
יותם: אני חושב שלפני זה, ה-Default שלי היה להירשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה.
ונדמה לי שסוג של נרשמתי, וגם הציעו לי מלגה לפסיכולוגיה בגלל הפסיכומטרי. זה הדבר הכביכול טבעי,
וגם אולי יותר קל. עם הכתיבה התחלתי להבין שזה לא בדיוק זה.
כי זה לא מושג מופשט, פסיכולוגיה ופילוסופיה. זה תואר ממשי, עם קורסים ממשיים, עם מבנה מסוים.
וראיתי שהרבה מזה לא ממש מעניין אותי, בעיקר בתואר בפסיכולוגיה, והתחלתי לחפש.
הרבה מהתוכניות שעניינו אותי היו כל מיני תוכניות המשך לתואר שני, דברים שלא היו רלוונטיים, פסיכותרפיה
מזרח -מערב, היה משהו בארצות הברית, כל מיני דברים.
עד שהגעתי למגמה ברידמן, איפה שהיום אני מלמד, שלמדתי בה, עם השם הארוך, פסיכותרפיה טְרַנְסְפֶּרְסוֹנָלִית,
ולצורך העניין פסיכותרפיה נפש -רוח, נפשית -רוחנית, מזרח -מערב. וממש זה עלה בכתיבה! בעודי כותב את זה,
הבנתי בדיוק מה מעניין אותי.
ולשם נרשמתי, למרות שזה לא תואר, למרות הכול. גם לא הרגשתי שבא לי לטפל בכלל. דווקא הרגשתי
שאני לא רוצה להיות מטפל באותו זמן, אבל הסילבוס ריתק אותי. אמרתי, את זה אני רוצה ללמוד!
גילי: אוקיי, ומה קורה?
יותם: חזרתי מהודו אחרי כמעט שנה, מהטיול, ואמרתי, אני לא אתחיל מיד, ניקח עוד שנה. ועבדתי, ונכנסתי
כשומע חופשי לקורסים של פילוסופיה באוניברסיטה, פילוסופיה הודית. נכנסתי לקורסים של דני רווה,
מרצה מופלא בפילוסופיה ההודית באוניברסיטת תל אביב. וקצת הלכתי, שמעתי, ונרשמתי ללימודים.
גילי: ברידמן.
יותם: ברידמן. עשיתי איזה קורס באנטומיה פיזיולוגיה, במשהו, קורסי בסיס כאלה, והתחלתי ללמוד.
שזה לימודים מאוד יוצאי דופן. אני זוכר את השיעור הראשון, 18 איש זה כיתה מלאה לגמרי, אין יותר מזה.
יושבים במעגל על מזרונים, וזה סופר סופר תהליכי. שנה ראשונה ממש ממוקדת תהליך אישי.
במובן מסוים זה קצת הפוך מלימודי פסיכולוגיה קונבנציונליים, שבהם מתחילים מתיאוריה.
שלוש שנים תואר ראשון, ואחר כך תגיעי לדברים מעשיים, גם מול עצמך. זאת אומרת, את לא מחויבת לזה,
להיות בטיפול בתואר ראשון בפסיכולוגיה. אז פה מחויבים להיות בטיפול מההתחלה. דינמיקות קבוצתיות,
תהליכים בדמיון מודרך, במדיטציה, בעבודות זוגיות, היה לי מטורף! כל שיעור הוציא ממני דברים
שלא דמיינתי לעשות.
והייתי מאוד all in בלימודים. עדיין לא הייתה לי שום מחשבה לטפל בזמן הזה, ואפילו בשלב מסוים,
הנה עוד פעם הכתיבה נכנסת, בשלב מסוים בלימודים שריתקו אותי והיו לי משמעותיים וממש
טרנספורמטיביים, כאילו הבנתי שאני בעצם לא רוצה לעשות את זה, אני רוצה להיות מטפל ברפואה סינית.
ובזמן הזה הייתי רשום גם ברידמן, וגם למדתי באוניברסיטת תל אביב במקביל. עשיתי תואר בפילוסופיה
וחטיבות בלימודי דתות ומזרח אסיה ואז נרשמתי גם למכללת ברושים ללמוד רפואה סינית.
ומהר, מהר מאוד, אני חושב שהרבה בזכות הכתיבה, אולי שנתיים לפני זה שכתבתי כל יום, אני לא יודע
אם פספסתי יום אחד, כבר נהייתי מאוד מחודד למתי משהו לא מדויק. זאת אומרת, הסיסמוגרף שלי
נהיה מאוד עדין. ואולי אחרי חודש ברפואה סינית, הבנתי שזה נורא מעניין, אבל ברור שזה לא זה…
ויכולתי להבין למה הגעתי לשם גם.
זה אחרי שפינטזתי, שתביני, כבר היה לי כבר תסריט, אני אעשה התמחות בצ'אנג דו, בעוד 4 שנים,
ואני אפתח קליניקה ו…
ועם הכתיבה והלימודים שגם העמיקו תהליכים, הבנתי שאני פשוט מפחד להיכשל. שאם אני אכשל
בפסיכותרפיה, שזה מה שבאמת אני רוצה לעשות, אז תהיה לי חוויה מטלטלת…
אבל אם אני אכשל ברפואה סינית…
גילי: זה לא נורא.
יותם: זה לא נורא, כן. (שניהם צוחקים)
ברגע שראיתי את זה בכתיבה, ביטלתי את ההרשמה לכל קורס שלא נורא עניין אותי. המשכתי ללמוד שיאצו
ויסודות הרפואה הסינית, כי היה לי מעניין, אבל השאר עזבתי.
ובאותו זמן אחד הקורסים שהיו לנו שם בתוך המגמה בברושים אז, היה קורס מבוא לפסיכולוגיה בודהיסטית.
עשיתי שיעור אחד שם, ואמרתי, את זה אני רוצה! זה הדבר שאני צריך ללמוד! הקורס האקסטרה השולי הזה,
לא את כל הרפואה הסינית. ונרשמתי ללימודי בודהיזם.
גילי: איפה?
יותם: יש בית ספר שנקרא "פסיכו דהרמה". אז הם היו ברמת אביב, בקמפוס ברושים. היום לדעתי
הם נמצאים במרכז לגוף נפש ברמת השרון. והתחלתי שם לימודים שנתיים.
גילי: ואחרי שלמדת שם, מה עשית?
יותם: אז בשלב הזה עדיין לא הרגשתי שאני רוצה לטפל, זה היה נראה לי רעיון לא טוב…
גילי: למה דרך אגב?
יותם: כי בחשיבה שלי אז, בראש שלי המשפט היה: "לא בא לי לשבת עם סבל של אנשים כל היום".
שהיום זה בכלל לא נראה לי ככה. היום אני יושב עם ריפוי של אנשים כל היום, ועם מרחב הכי מרגש ומשמעותי.
בכלל לא מרגיש מוקף בסבל, אני מרגיש מוקף ביכולת האנושית לריפוי. אבל ככה נראה לי אז, וזה היה נראה לי
רעיון רע מאוד. וזה כשכבר בגיל 15, רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אוקיי?
אבל הסתכלתי על המוֹרָה שלי, המוֹרָה הראשית, זאת שליוותה אותנו כל ה-4 שנים, ואמרתי לעצמי:
זה מה שאני רוצה לעשות! אני רוצה לשבת איפה שהיא יושבת!!
באותו זמן היו לדעתי 3 או 4 מורים במגמה, בעמדה שלה, כולם היו שם 15 שנה. זה היה, אני לא יודע אם מופרך,
אבל זה לכל הפחות היה מאוד, מאוד רחוק.
ואפרופו כתיבה לא בהכרח של זרם התודעה, כחלק מהתהליך כשהתכוננתי להתחיל ללמד, עברתי על מחברות
ישנות שלי בתור סטודנט. וראיתי, גילי, מחברות שלי משנה ב', ב' מתוך 5, כן? שאני כותב לעצמי הערות
כשאני אהיה מורה. ואני ממש כותב לעצמי…
גילי: וואו!!
יותם: כן, בנקודה כזאת וכזאת, כשמנחים כיתה, ככה וככה וככה. היום אני עושה את מה שהיא עשתה אז!
גילי: מדהים!!
יותם: כן.
גילי: זה ממש ככה להתכוונן לעתיד בצורה מאוד מאוד מפורטת.
יותם: כן, אני חושב שזה בריאת מציאות. יש מונח כזה, בריאת מציאות, נכון?
גילי: כן.
יותם: זאת אומרת לא ישבתי עם עצמי ועשיתי דמיון מודרך, ואפילו לא חשבתי על זה כבריאת מציאות…
גילי: היית מאוד מאוד ספציפי ומדויק במה צריך לעשות. משהו שאתה מאוד מאוד רציני כלפיו,
משהו שאתה באמת מתכוון לעשות.
יותם: כן.
גילי: יפה, ואתה מסיים את הלימודים, בכוונה אנחנו קצת קופצים, ומה קורה?
יותם: מה שקורה בעצם זה שאני נשאר בלימודים, אף על פי שאני כאילו לא רוצה לטפל.
בתחילת שנה שלישית יש טיפולים מעשיים, יש פרקטיקומים, אני מתחיל לעשות את ההתנסויות המעשיות, ו
אני רואה שבעצם אני מאוד נהנה לטפל. וואו, אני לגמרי רוצה לעשות את זה. זה משמעותי, זה מאתגר,
זה מעניין, זה מטורף!
וטיפולים הוליסטיים: גם בשיחה, אבל גם עם כלים של הילינג ושל מדיטציה והרפייה ודמיון מודרך ונשימה
והמון דברים. ואז כבר יש לי את ההתכווננות לטפל.
אני לוקח על עצמי כמה שיותר מטופלים שאפשר. וגם עדיין נשארת לי הכוונה, או מה זה הכוונה?
הרצון לעשות את מה שהמוֹרָה שלי עושה. אז כבר אני מתחיל לשאול אותה איך אני נהיה אסיסטנט – עוזר
הוראה שיושב לכל הפחות מחזור אחד. אני ישבתי 2 בתור עוזר הוראה, מחזורים מלאים, לפני שאתה מגיש
מועמדות ללמד. ואז אני מתחיל לעשות גם את זה, בשנה הרביעית או החמישית שלי ללימודים.
גילי: באיזה גיל בעצם אתה מתחיל ללמד שם?
יותם: אולי 32,33.
גילי: ומה קורה אז?
יותם: אחרי כמה זמן שהייתי אסיסטנט בשנה השנייה או השלישית של אסיסטנציה, מלצרתי אז באיזו סושייה,
לא רחוק מהמכללה, ברמת אביב, ומתישהו כבר התחלתי להרגיש איזו אי נחת בעבודה שלי…
גילי: כמלצר.
יותם: כמלצר. מאוד אהבתי למלצר, אבל התחלתי להרגיש שֶׁמַּה אם סטודנט נכנס לפה? אני אמנם לא המרצה
שלו, אבל בכל זאת יש משהו, במיוחד בתחום שלנו, כלומר טיפול, שזה לא רק לא נעים לי באגו שלי,
למרות שאולי זה גם היה שם, יש משהו בסמכות הטיפולית שלך, כי המרחבים האלה יש בהם השלכות והעברות,
והתחלתי להרגיש, וגם לזה, אני חושב, הגעתי עם הכתיבה. הבנתי בנקודה מסוימת שזה לא מתאים,
צריך להפסיק.
ובנקודה הזאת הפסקתי למלצר, עזבתי את כל העבודה שלי ואמרתי, אני מסתכל על זה היום, אני אומר
וואו איזה תודעה! אמרתי :"אני אהיה חייב להתפרנס מטיפול. אני לא לוקח שום עבודה זמנית אחרת,
ואני צריך ליצור לעצמי פרנסה". ומה שעשיתי בנקודה הזאת זה התחלתי לירות לכל הכיוונים…
אממה, מסתבר, שאם מחפשים מספיק, בסוף מוצאים.
הגעתי לרשת מלונות רימונים, ועשיתי להם שם סדנאות. הייתי נוסע לכל מיני מקומות ומעביר שם
סדנאות בדמיון מודרך, במדיטציה.
והגעתי למרכז בשם נקודותיים, שעסק בטיפולים באנשים שמתקשים ליצור זוגיות. וזה היה ממש מקום
שהגיעו אליי מטופלים, חלקם נשארו איתי שנים אחר כך. שנים! הקליניקה שלי כאילו הייתה גם משם.
גילי: אתה רואה איזה משהו שמחבר בין הבחירות האלה שלך?
יותם: בטח. מבחינתי זה הכול קצת אותו דבר. זאת אומרת, זה לעבוד עם הנפש האנושית. עם ריפוי
במובן הרחב שלו, עם תהליכים.
אחת הסדנאות המרגשות, אגב, שהעברתי, 45 דקות סדנת מגע לגיל השלישי. זה היה נורא מרגש.
אז זה מבחינתי עוד דברים מאותו דבר, ואני גם אוהב לגוון ביניהם.
גילי: הבנתי.
יותם: אני יכול להוסיף דבר נוסף…
גילי: כן
יותם: שאולי יהיה רלוונטי לאנשים שמחפשים להניע את עצמם בתור עצמאים. דבר שלישי שעשיתי,
טיפלתי אז בקליניקה ששכרתי לפי שעה, רשת כזאת, קליניקה של רפואה משלימה, ואני שכרתי שם עצמאית.
באתי לבעלים שם, אמרתי לו: "שומע אלי, תן לי להעביר אצלך סדנאות". אז הוא אמר לי: "של מה?" אמרתי לו:
"תשמע, אני יכול לעשות הכל. מה שתיתן לי, מה שמגיע אליך: מדיטציה, דמיון, כל דבר שמישהו רוצה,
אני מוכן לעשות".
ועשיתי מפגשי מדיטציה אחד על אחד, ועשיתי סדנה לאיזה סוכנות דוגמנות, ועשיתי למישהי מסיבת רווקות
שהיא רצתה לעשות משהו הוליסטי עם החברות, אז הם באו לשם. וליום הולדת שישים של מישהו,
ו…ו… ו… ממש, כל דבר שיכולתי להניע את עצמי, עד שזה נבנה.
גילי: כן.
מאחר והנושא השני שאנחנו רוצים לדבר עליו הוא הכתיבה, זרם כתיבה תודעתי, אז בוא נתחיל מזה
שתסביר מה זה אומר.
יותם: אוקיי. אז קודם כול, יש פרקטיקה שקוראים לה כתיבה של זרם התודעה. יש גם זרם ספרותי כזה,
אז אני לא מדבר עליו, אם יש סופרים, סופרות בקהל. לא זה… כתיבה של זרם התודעה.
לפעמים מכנים את הכתיבה הזו או דברים שמאוד דומים לה בשמות כמו כתיבה אינטואיטיבית, כתיבה חופשית,
המונח דפי בוקר, שדיברנו עליו קודם, הוא צורה מסוימת של זה.
זה בעצם אומר, בפשטות של זה: "גילי, קומי, אני מציע על הבוקר, אפשר להגיד למה, אבל לא חובה, ותמלאי
x עמודים או x זמן. נעשה את זה יותר פשוט: קחי מחברת A4, תמלאי 3 עמודים. ככה אני התחלתי את זה.
במה תמלאי אותם? כל מה שעולה לך בראש. זה לא חשוב מה את כותבת בכלל.
יש לזה כל מיני סיבות לזה. האולי ראשונית של זה, זה כדי לעקוף צנזורה פנימית. זאת אומרת, במובן מסוים,
וזה גם מתחבר איפשהו למחקר שאני עושה, לדוקטורט, זה מאוד מזכיר, נגיד בפרקטיקה, את ההנחיה
של פרויד למטופלים שלו.
אם את מכירה את התמונה הקלאסית, מטופל על ספה. נכון? לא מסתכל עליו בכלל,
יש לזה רציונל בפסיכואנליזה.
גילי: כן.
יותם: הוא אומר: "תתארי לי את כל מה שעובר לך בראש, כאילו את נוסעת ברכבת, מסתכלת בחלון,
ומתארת כל מה שאת רואה לאדם שיושב לידך". זאת אומרת, ההנחיה של פרויד זה לא תספרי לי
מה היה איתך השבוע, ולא בואי תחשבי על הנושא שהכי מעסיק אותך ותספרי לי עליו. דברי.
תארי לי כל מה שעובר לך בראש. זה מה שקוראים לו אסוציאציות חופשיות.
גילי: ואז מן הסתם, ה -state of mind שלי וכל מה שקורה איתי, משפיע על איך אני מתארת את
מה שקורה בחוץ.
יותם: נכון. וכשאת לא מתארת את מה שקורה בחוץ, את מתארת את מה שקורה לך בראש, וזה מייצר משהו
הרבה יותר רפוי. רפוי כלפי מה? כלפי מנגנוני ההגנה שלנו.
בואי נגיד רגע איך זה יכול להיראות: "בוקר טוב, מה נשמע? אני יושב פה, אני כותב, אין לי מה להגיד,
מה אני עושה פה? מה יש לי לעשות היום? אה, אני פוגש את גילי, אני זה… יואו, שכחתי", לא משנה מה,
זה ממש לא חשוב, לכתוב את אותה מילה 70 פעם, העיקר לעשות את זה.
וברמה הכי בסיסית, ברגע שעושים את הדבר הזה של לכתוב- לא משנה מה יוצא, וכשמבחינתי אני גם יכול
לזרוק את זה אחר כך, כן. עד כדי כך אני יכול להיות משוחרר מזה, זה לא חשוב, אז גם יוצאים דברים עמוקים.
זאת אומרת, התת -מודע שלנו זה בשבילו הקרקע הנפלאה ביותר לעלות ולדבר.
אז זו הפרקטיקה של מה שקוראים לו כתיבה של זרם התודעה.
ואני עושה את זה כמעט כל יום ב -16 -17 שנים האחרונות. אני חושב שב -7 -8 שנים הראשונות היה אפשר
לספור על יד אחת את הימים שהחמצתי. היום בתור הורה לשני ילדים, אני עושה את זה more days than not.
זה הכלי הכי טוב בשבילי, by far זה הכלי ההתפתחותי לעזרה עצמית הכי טוב שאני מכיר בחיים שלי.
גילי: אני מאוד מבינה על מה אתה מדבר, כי אני עושה את זה לפחות 8 שנים, ואני כותבת בכל יום, אלא אם כן,
אתה יודע, דברים מאוד חריגים שאין מה לעשות, זה לא מסתדר בלו״ז. ואני מסכימה איתך שזה מאוד עוזר לי
לייצר איזשהו סדר וארגון. הדבר הזה של להרגיש שאני רוצה לכתוב היום כי אני רוצה לסדר לי משהו במחשבות.
ואני רוצה לשאול אותך איך בעצם הגעת לעשות את הדוקטורט?
יותם: קודם כול, אני מאוד אוהב לימודים אקדמיים. והיה חסר לי קצת brain food, אז המשכתי לתואר שני
באוניברסיטת חיפה, למדתי הנחיית קבוצות.
והדוקטורט, תראי, בעצם, אני כבר מבין כמה שנים שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עם הכתיבה הזו,
לצורך העניין, לכתוב ספר. ואז בנקודה מסוימת הבנתי, כל ההבנות האלה מתהדקות, מתבהרות, עולות
תוך כדי כתיבה, אז למה שאני לא אעשה את זה במסגרת שיש לי הנחיה, שאני יכול לעשות מחקר עם חוקרים,
ושייצא מזה דוקטורט בסוף, זה נחמד.
והתחלתי לחשוב במה אני עושה. והיו לי כל מיני רעיונות, כולל להמשיך מהתזה שלי בתואר השני, זה היה
הכי קל, היא הייתה על בודהיזם וזוגיות בישראל. והבנתי, שכדי להשקיע את עצמי בפרויקט בכזה סדר גודל
של דוקטורט, זה חייב להיות הדבר שלי. זה לא יכול להיות ליד, וזה לא יכול להיות סתם כדי לעשות.
והיה ברור לי שזה הדבר היחיד שזה יכול להיות, או שום דבר לא מדויק כמו זה.
אז פניתי למנחה שלי, פרופ' אביהו שושנה, הוא אדם מיוחד מאוד ומבריק בעיניי, הוא גם הנחה אותי בתזה,
והצגתי בפניו את המחקר, והוא אמר לי: יאללה, זה דוקטורט חשוב, צריך לכתוב אותו".
גילי: מעולה, אז תסביר רגע מה בדיוק עושה המחקר, מה הוא בודק?
יותם: אוקיי, אז כמו שאמרתי לך, הכתיבה של זרם התודעה, נחקרה בהקשרים מאוד מסוימים
עכשיו, כל פעם אני לא מאמין לעצמי מחדש שלא יכול להיות שזה לא נחקר בטירוף!
כי הספר הזה "דרך האמן" הוא היה Best Seller של ניו יורק טיימס, הוא הגיע בטח לעשרות מיליוני אנשים!
תכתבי כתיבה אינטואיטיבית, בערך עשרות מיליוני אנשים עושים את זה! אבל הכתיבה הזו נחקרת בהקשרים
מאוד מסוימים: ככלי שעוזר בפדגוגיה, ככלי שעוזר לתהליכי כתיבה, בהקשרים יצירתיים.
אני מתעניין, הכותרת של הדוקטורט, של המחקר היא: כתיבה של זרם התודעה ככלי תֵּרָפּוֹיְטִי וככלי לעזרה
עצמית.
כלי תֵּרָפּוֹיְטִי לא בהכרח בקליניקה, אף על פי שאני חושב שיהיה מאוד משמעותי ליצור מודלים טיפוליים
ממש בעזרת הכלי הזה. אבל אני מתעניין באנשים שעושים את זה, כמו שתיארת על עצמך, במשך זמן ממושך.
והמחקר חוקר בכלים איכותניים, כלומר, לא בסטטיסטיקה.
בשונה ממחקרים שלוקחים מדגם מאוד גדול… 600 איש מעבירים
כתיבה של זרם התודעה מפחיתה חרדה ב -14.8% ומנסים להסביר למה. אני רוצה להבין לעומק את החוויה
של הכתיבה הזו עבור אנשים שעוסקים בה באופן קבוע. איך זה נראה? מה זה עושה להם?
איך זה להיות עם הכלי הזה לאורך זמן? חלק מהאנשים שראיינתי כותבים 25 שנה כל יום,
וחלק כותבים שנה או כתבו כמה חודשים, הפסיקו, חזרו, כל מיני… ואני מתעניין להבין את זה מאוד לעומק.
זאת אומרת, להבין ממש את המנגנונים של זה. קודם כול, מה זה עושה? למה זה עושה את זה?
מה אפשר לגלות שם? מה אפשר לגלות בכלל על העצמי שלנו מתוך זה?
גילי: ובאיזה שלב אתה נמצא היום במחקר?
יותם: אני כבר בשלב די מתקדם. אני בעצם בסיום השנה השלישית של המחקר, ממש בתוך עיבוד הנתונים:
לראות מה עולה, לייצר קשרים בין דברים. זה כזה שלב, נגיד שניים לפני הסוף. זאת אומרת, יש שלב
שממש לנתח ולהעמיק בזה, ואז לכתוב את המחקר.
גילי: מעניין, כי אנחנו בעצם היכרנו דרך המחקר הזה. אתה פנית אליי, ביקשת שאני אשתתף.
יותם: נכון.
גילי: וישר אמרתי כן, כי הזדמנויות מבחינתי זה משהו ששווה לנצל. כמובן אם אני חושבת שהן טובות,
וזה נשמע לי מעניין וקשור למשהו שהוא חלק ממני.
האם אתה יודע כבר היום להגיד איזשהן תובנות לאור המחקר? או שאתה רוצה להיזהר ולא לצאת
באיזהשהן הכרזות?
יותם: אני חושב שצריך להפריד בין שני דברים. זאת אומרת, קודם כול, ברמה מחקרית -אקדמית אני לא יכול
להגיד תובנות. כי כדי באמת להגיד משהו, אז יש מתודה מחקרית שהיא קפדנית וזה צריך להיות מאוד
מבוסס ומעוגן.
אני אגיד לך למשל דבר אחד, בסדר? אחד הדברים שאני בודק במחקר זה מה ההבדל, קודם כול אני שואל
אנשים, כי גם זו הנחה שאני כאילו לא יכול להניח אותה מראש, האם הכתיבה הזאת נחווית לָךְ, לְךָ
בתור שיח עם עצמך? לא מובן מאליו. עולה שכן. ואז אחד הדברים שמעניין אותי זה, אני מניח, גילי,
תגידי לי אם אני טועה, אבל כשאת מדברת עם עצמך גם בראש שלך, לאורך היום, נכון?
גילי: נכון.
יותם: נכון. כמו כולנו, אנחנו כל הזמן משוחחים עם עצמנו.
גילי: לא, אז מסתבר שלא. אני גם פעם אמרתי, מה, כולם מדברים עם עצמם במוח כל היום, לא? מסתבר שלא.
יותם: תראי, איך אמר אחד המרצים שלי לפילוסופיה, פילוסופיה הודית כולה עוסקת בשחרור מוחלט מהסבל:
נירוואנה, מוֹקְשָׁה, מונחים כאלה… ואז מישהו אמר לו: "מה, אני לא כזה סובל…" אז הוא אמר לו: "הרדיו שלך
לא מכוונן". (שניהם צוחקים)
אז כולנו מדברים עם עצמנו, אני חושב שזו עובדה ממש, אפשר למדוד את זה ב -MRI, בסדר? הראו את זה…
גילי: נכון, אבל זה גם עניין של מודעות אישית.
יותם: אז אולי חלקנו לא שמים לב לדיבור הזה, בכלל לא מודעים לזה. אם אנחנו לא מודעים לגוף שלנו.
אף פעם לא עשינו עבודה סומטית. אני יכול להגיד לך: "תשמעי, אין לי שום תחושות בגוף עכשיו",
מה אתה מרגיש? "כלום".
אבל אז את פתאום יושבת, נגיד, בפרקטיקה מדדיטטיבית או פרקטיקה של התבוננות, ואת אומרת: "רגע, יש נ
מלול בכף רגל ימין, ויש לי תחושה די נעימה באזור כף היד…", אז כולנו מדברים עם עצמנו. והדיבור העצמי הזה,
אם תסתכלי על מחקר בפסיכולוגיה, הוא בדרך כלל לא מייצר, אני עדין, כן? לא מייצר איזו הטבה נפשית
או רווחה נפשית, להפך. זאת אומרת, זה בדרך כלל מה שקוראים לו "רומינציה": אנחנו טוחנים, טוחנים עם עצמנו.
זאת אומרת, בדרך כלל החוויה של להגיד לך: "גילי, היית בתוך עצמך, בתוך הראש שלך היום 5 שעות, איך היה?
בדרך כלל החוויה לא תהיה, וואו, היה מרגיע, נתן לי בהירות, אני מרגישה מחוברת". לא…
אגב, מיינדפולנס, שמאוד נפוץ היום, הוא אחד הדברים שבא לעצור את הגלגל הזה.
אז אחד הדברים, למשל, שעולים במחקר, כשאני שואל, אוקיי, אז את מדברת עם עצמך לאורך היום?
כולם אומרים: "כן, בטח, ברור" זאת אומרת, מודעים לזה.
מה ההבדל? יש הבדל? הכתיבה היא שיח עצמי, והדיבור בראש הוא שיח עצמי. ואחד הדברים שאני רואה
שעולים אחד לאחד זה שיש הבדל דרמטי בין הדיבור העצמי הזה בראש לזה שבכתיבה חופשית, הזרם תודעה.
גילי: עולה לי מחשבה, שזה קשור לקשר עין -מוח -יד: כתבתי משהו, העין רואה אותו והמוח מבין שיש לו
איזו משימה, איזה משהו לפתור, הוא צריך להתייחס. זאת אומרת, זה לא שאני יכולה להעביר אותה,
את המחשבה הזאת, להעיף אותה והיא לא תחזור. זה משהו שכבר יש לו איזושהי נוכחות, יותר מאשר ה
דיבור העצמי השוטף, בוא נגיד ככה.
יותם: זו לגמרי השערה לאחד מהמנגנונים, וזה גם עולה. אנשים מתארים את החוויה של לראות את הדבר.
להבנתי, החשיבה היא לא מדיום מאוד טוב בשביל דברים כמו הבנה עצמית, בשביל דברים כמו רגיעה, בשביל…
תרשי לי קצת רוּחְנִיּוּת, בשביל לדבר עם הנשמה שלנו. כי בחשיבה, המחשבות שלנו, אם אנחנו רגע עוצרים
ושמים לב אליהן, למשל במדיטציה, אנחנו נשים לב שמחשבות הרבה פעמים הן מעגליות, הן מקוטעות.
אנחנו חושבים רבעי משפטים, חושבים משהו, אסוציאציה, עולה משהו, עולה עוד משהו. לפעמים אנחנו יכולים
לחשוב את אותה מחשבה 400 פעם, 1,000, 10,000 לאורך החיים! משהו מטריד אותנו: אני צריך לרדת במשקל.
כמה פעמים אפשר לחשוב את זה? אין סוף, נכון?
זה לא מדיום יעיל בשביל זה, זה מדיום יעיל לדברים אחרים, לא בשביל זה. והכתיבה היא מדיום שמאפשר
מכל מיני סיבות, בין השאר, יכול מאוד להיות מה שאמרת. בין השאר, מכיוון שכתיבה דורשת מאיתנו להאט
את החשיבה.
החשיבה יכולה להיות מאוד מהירה, וברגע שאנחנו צריכים לכתוב, במיוחד אם כותבים עם דף ועט.
גם הקלדה יותר איטית מאשר החשיבה, אז זה מאט את תהליך החשיבה, שזה כבר עושה משהו.
זה נכתב על דף, כמו שאמרת, לא רק אנחנו רואים את זה, אני בטוח שזה מפעיל אזורים אחרים במוח
כשאנחנו כותבים. וזה שכתיבה יש לה ערך, זה מאוד מאוד מוכח מחקרית.
זה מייצר משהו: זה מייצר בהירות, זה מייצר אפילו שלווה, זה מרגיע. זה לא עושה אותי יותר טרוד כי עכשיו
חשבתי על המצב הכלכלי שלי חצי שעה וזה מטריד. לא, אני יושב וכותב על המצב הכלכלי שלי חצי שעה,
אני יוצא רגוע יותר.
אבל למה לכתוב בצורה כזאת? למה זרם תודעה? למה לא לכתוב כתיבה, מה שנקרא, כתיבה הבעתית?
אז אני חושב שגם כתיבה ממוקדת היא דבר נפלא. אני חושב שבכתיבה הזו, במובן של דיברנו על שיח עצמי,
אז נושא שאני גם מאוד מתעניין בו במחקר, הוא ההשפעה על המערכת יחסים שלך עם עצמך.
אם אני יושב וכל יום כותב ככה, איך זה משפיע על מערכת היחסים שלי עם עצמי?
זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בפרקטיקה הזאת. כי בעצם באיזה אופן אנחנו יוצרים מערכות יחסים?
אנחנו מדברים חופשי, נכון? אני לא יוצר מערכת יחסים עם חבר מזה שאני אומר לו: "שומע צחי, בוא ניפגש,
אני רוצה שתדבר על ההתמודדות העיקרית שלך היום בעבודה ועל משהו שאתה עושה ב…."
זה שיחה, אבל לא ככה נבנית מערכת יחסים.
אז כשאנחנו עושים עם עצמנו, שיחה ככה, נפגשים כל יום לדבר, חצי שעה. זו בעיניי הדרך גם הכי טבעית,
גם הכי אפקטיבית, ובסוף גם הכי עמוקה, לפתח מערכת יחסים אמיתית של חברות עם עצמנו.
גילי: אז בעצם למה כדאי לנו לעשות כתיבה אינטואיטיבית?
יותם: אני חושב שכדאי לנו מאלף סיבות, וקצרה היריעה אפילו מלמנות אותן: כי זה כלי נפלא, יעיל,
cost effective, מה שנקרא, הוא לא דורש כלום. הוא לא דורש התארגנות,
הוא לא דורש יציאה, הוא לא עולה כסף, הוא לא צריך כלום כדי להחזיק את עצמנו מדויקים במסלול החיים
שלנו. קשה לחרטט את עצמך יותר מדי כשאתה כל יום יושב וכותב.
גילי: יפה. ולמה בעצם כתיבה בבוקר?
יותם: אנחנו קמים בדרך כלל, עם הרבה תוכן.
יש פה בעצם שני היבטים: היבט אחד היותר פשוט, כאן ועכשיו, זה עושה סדר על הבוקר. זאת אומרת,
אם אני יכול לעשות לעצמי סדר, סדר בראש, בהירות, יש לזה גם רמות: אני חושב שיש סדר, יש בהירות
ויש חיבור. מה זה חיבור? מבחינתי חיבור זה אני מתעורר לתכלית שלי בעולם הזה. יש לי הזדמנות לעזור.
אני בא לעשות את הדבר שלי בעולם.
אז, אפילו אם אני לא שם והכתיבה רק מוציאה ממני בהירות וסדר: מה יש לי היום, מה קורה, זה רק זהב
שזה על הבוקר! זאת אומרת, אפשר לעשות סדר בראש גם לפני השינה, אבל בבוקר זה מאפס את הבוקר!
ואני חושב שזה הרבה פעמים מאפשר שיעלו דברים יותר עמוקים.
אני מאוד בעד פרגמטיות. אם בן אדם יכול לכתוב רק בערב, שב בערב. אל תעשה את זה אף פעם,
כי יש זמן אחר שהוא יותר טוב. אבל בערב עברתי דברים! אם אני יושב ונותן לכל מה שבא לעלות על הדף,
והיום רבתי עם מישהו והיה לי משהו נפלא והצלחתי ועשיתי, סביר שזה יעלה.
גילי: אבל זה יעלה, נגיד, בעמוד הראשון. בעמוד השני והשלישי יעלו דברים יותר קשים.
יותם: יכול להיות. יכול להיות.
גילי: כמו שקורה בבוקר, גם בבוקר אתה הרבה פעמים מתחיל מדברים נורא ארציים, אני אקרא להם, ואחרי
שהורדתי את זה מהראש שלי, אז יש דברים אחרים שפתאום עולים.
יותם: קודם כול, אני חושב שמאוד יכול להיות שאת צודקת, וזה, מחקר המשך מעניין. באמת, לראות מה קורה
בחוויה של לכתוב בערב ולכתוב בבוקר. ויכול להיות שאין הבדל ברמה האמפירית, הכללית.
האם לאנשים שיש להם קשיים להירדם, קשיים בשינה, מחשבות, שיש הרבה כאלה, אז האם לכתוב עמוד,
שניים, שלושה, כמה, עד שסיימת לפני השינה יכול להיות מועיל? אני חושב שבטח!
להוציא את זה מתוך הראש שלי אל דף וללכת לישון, ממש יכול להיות מועיל לאנשים.
גילי: איזה טיפ או טיפים היית רוצה לתת לאנשים שמאזינים לנו עכשיו, ומתלבטים לגבי הנושא הזה
של הכתיבה? יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שזה לא בשבילם, הם לא יכולים, זה יותר מדי ריכוז…
יותם: בואי נתחיל מלהגיד שלא כל דבר בשביל כל אחד, כן? באמת, אני לא אומר כל אחד יכול… ביחד עם זה,
הרבה דברים הם בשבילנו, למרות שנראה לנו או אמרנו לעצמנו שלא מתאים לנו, אוקיי?
תראי, אם מישהו שומע את זה, והגיע עד לפה ושומע טיפים, הוא לא הבן אדם הזה שזה בטוח לא בשבילו.
מה שאני הייתי מציע זה לעשות את זה ולהתחיל מלהתנסות בקטנה. מה זה אומר? שבי, שב, 5 דקות, 10 דקות.
אני חושב שכמעט כולנו יכולים להתנסות באיזה משהו 5 -10 דקות בלי שזה יהיה לנו יותר מדי דרמטי…
לשלילה. לחיוב זה יכול להיות מאוד דרמטי לפעמים.
ופשוט למלא דף! איפה? איך? בזמן שנוח לכם. כלומר, יש ערך לעשות את זה בבוקר, אבל אם בשביל מישהו
זה בלתי אפשרי, עדיף לעשות את זה בצהריים, בזמן נוח או בערב, מאשר בבוקר.
ולהסכים לכתוב גם: "אין לי מה לכתוב, לא יודע, שמעתי פודקאסט, אני מְנַסֶּה, אני מְנַסָּה", ולהסכים שלא יצא
מזה כלום.
ולמיטיבי לכת, הייתי מציע לנסות פעם אחת לכתוב 3 עמודים. מה שלא אמור לקחת המון זמן. תלוי במהירות
הכתיבה שלך, יכול לקחת 5 דקות לעמוד ויכול 10. מכיוון שזה מאפשר אפקט.
בריצה יש דבר כזה, אני זוכר כשהייתי רץ, ובמשך הכמה דקות הראשונות זה היה לי סיוט, זה היה לי נורא קשה.
ואחרי כמה זמן, פתאום משהו היה משתחרר. וואו! זה נהיה קל! זה נהיה נפלא! אני מרגיש שאני יכול לרוץ
בלי סוף! אז גם פה: זה יכול לקחת קצת זמן עד שאנחנו עוברים מהיום -יום, מה"אין לי מה לכתוב",
לדימוי שאני רואה שחוזר אצל אנשים שאני מראיין: "עד לנקודה שאני מוצא זהב".
פתאום עולה זהב בעמוד השני, השלישי. אני אומר: "וואו! מאיפה זה הגיע? מי חשב את המחשבה?
מאיפה הגיע הפתרון לדבר הזה שאני שבועות איתו בראש? איך זה הגיע פתאום?"
אז זה הטיפ שלי למתחילי לכת שרק רוצים לראות.
גילי: מעניין. ומה התוכניות שלך להמשך?
יותם: קודם כול, כל -כולי, הרבה מהאש שלי היא למחקר. אני גם נהנה מזה, הנעה עצומה, אבל גם יש לי
תשוקה לעשות את זה. אז זה אחד. מפה, אני מניח שאני הולך לקחת ולתרגם את זה למגוון של יישומים מעשיים.
זה יכול להיות כל מיני דברים: זה יכול להיות קורס נרחב או סדנה בהיקף נרחב. אני אוהב דברים תהליכיים
עם שהות להעמיק בהם.
אני רואה שהכלי הזה בשבילי הוא ממש life -changing. אז אני רוצה להנגיש את זה לעוד אנשים,
בכמה שיותר ערוצים. כי אני חושב שהעולם בכלל, והאנשים בכלל, והמדינה שלנו עכשיו בפרט,
everything we can use זה טוב שיהיה.
ולא כל כלי מתאים לכל אחד, או לא כל כלי אפקטיבי באותה מידה לכל אחד. יש אוכלוסיות שלמות,
אנשים שיכולים להיעזר בזה. אני רואה את זה ממטופלים שלי, שבסוף אני ממליץ לכולם בנקודה כזו
או אחרת לכתוב. אלה שזה מתאים להם, וואו, הם לא מפסיקים! אז אני רוצה להנגיש את זה,
להכניס את זה לכמה שיותר מקומות.
יש לי עוד הרבה תוכניות ופרויקטים, כל מיני מחשבות בעולמות האלה, אבל זה הדבר העיקרי.
גילי: יפה. תודה רבה על השיחה.
יותם: וואו, תודה רבה לך. איך אמרת, לחבר את הנקודות? של כל מיני דברים שלא יצא לי
כל כך לשבת ולחשוב עליהם כך. זה היה לי מאוד מעניין!
גילי: תודה.
~סגיר~
אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.
חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.
מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?
מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.
תודה שהאזנתם,
להתראות בפרק הבא
~מוזיקת סיום~