ממשבר לצמיחה – גישה הוליסטית למינוף החיים והקריירה

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את ד"ר מרגנית סלונים

ד"ר מרגנית סלונים, מטפלת רב תחומית העוסקת בנטורופתיה, רפואה סינית, ופסיכותרפיה, למעלה מעשרים וחמש שנים. בעלת קליניקה פעילה לטיפולים בבעיות פיזיות, רגשיות, מחשבתיות והתנהגותיות, וניסיון מקצועי עשיר בשיטות טיפול שונות. 

 

מרצה ומלמדת במגוון תחומי-הידע שקשורים בגופנפש – רוח, ומעבירה סדנאות מודעות לבחירה בחיים תחת הכותרת: "לבחור בעצמי"

 

כתבה את הספר "הרואה בחולות". סיפור על אישה שחוותה משברי חיים והצליחה למצוא בתוך עצמה את הכוחות להתגבר עליהם, למרות הקשיים, ולהמשיך להיות מחוברת לאמת הפנימית שלה. 

"זהו סיפור אגדה שלא היה ולא נברא, אך כולו אמת".

אפשר להנות מתכנים נוספים של ד"ר מרגנית סלונים בקישורים הבאים:

אתר האינטרנט של מרגנית »

דף הפייסבוק של מרגנית »

פרופיל הפייסבוק של מרגנית »

ליצירת קשר:

נייד: 0544727932

Marganit.slonim@gmail.com

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם ד"ר מרגנית סלונים

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין, מאמנת קריירה וניהול אפקטיבי.

אומרים ששינויי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. 

אם לומדים להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם. 

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית. 

בפודקאסט היום אני מארחת את ד"ר מרגנית סלונים, מטפלת רב תחומית העוסקת בנטורופתיה, רפואה סינית, ופסיכותרפיה, למעלה מעשרים וחמש שנים. 

מרצה ומלמדת במגוון תחומי-הידע שקשורים בגופנפש ורוח, 

היא מעבירה סדנאות מודעות לבחירה בחיים תחת הכותרת: "לבחור  בעצמי"’

והיא גם כתבה את הספר "הרואה בחולות".

אנחנו נדבר היום על מעבר ממצבים של משבר בקריירה שלנו לצמיחה וסיפוק, איך אפשר לזהות משבר שמתקרב ואיך נכון להתמודד איתו.

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.


~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דוקטור מרגנית סלונים 

מרגנית: שלום, צהריים טובים 

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על מעבר ממצבים של משבר בקריירה לצמיחה וסיפוק.

אמרת לי שלפני צבא חווית איזה שהוא משבר קטן שבסופו של דבר הוביל לעשייה משמעותית בצבא

מרגנית: זה היה בכיתה י"א- י"ב. רוב החברים שלי היו בתנועות נוער, אני לא הייתי מילדי תנועות הנוער, ובאיזה שהוא שלב הם התהוו להיות גרעין של נח"ל של הנוער העובד.

כל החברות הכי טובות שלי היו שם, ואני החלטתי שאומנם כל השנים לא הייתי, אבל אני לקחתי את השנה הזאת, ואמרתי אני ארתם למשימת ההצטרפות. מתוך הפחד הזה שכולם יודעים לאן הם הולכים וכולם ביחד, ויש את החוויה של הצוות הזה שנותן לך גב והולך איתך יד ביד, וכל מוראות הצבא שהולכים להגיע אתה לא פוגש אותם לבד. אמרתי יופי יש לי את החבורה שלי. בקיצור הצטרפתי לנוער העובד, ולמעשה רגע לפני סוף כיתה י"ב הם הגיעו למסקנה שהם רוצים לעשות הצבעה עם אלה שהצטרפו בשנה האחרונה צריכים באמת להצטרף לחבורת הנח"ל או לא.

אני לא יודעת מי יזם את המחשבה הזאת, אבל אני ממש זוכרת, הייתי אני ועוד שני בנים, ישבנו שם בחדר המתנה. כשההחלטה יצאה לאור, יצאו חברות שלי ואמרו לי ככה עם פנים חתומות, שהם החליטו שהאנשים בנח"ל יהיו אלה שעשו את כברת הדרך המשמעותית כל השנים ולא אלה שהצטרפו רק בשנה האחרונה.

אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה. הרגשתי שני מישורים שהתערערו אצלי מאוד: המישור הראשון זה שאני מבינה שאני צריכה לפעול לבד בתוך מוראות הצבא, כשכמעט כל השכבה הולכת למשהו כזה, כל השכבה מבחינת החברים שלי 

גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, אבל למה כל כך חששת מהצבא? מה הפחיד אותך בצבא? 

מרגנית: הלא ידוע. זה היה ממש שלהי מלחמת לבנון הראשונה ב- 82'. 

היה פחד, אנשים מתו. חברים, אלה שהיו שכבה מעליי, שניים נהרגו. אמנם לא חשבתי שאני הולכת להיות חיילת לוחמת, אבל החוויה הזאת, שאתה הולך לפגוש משהו שהוא הרי גורל זה זה נתן את אותותיו.

הדבר השני שהיה לי משבר איתו, זה שלא האמנתי שהחברים שלי יחזיקו באידיאל המוזר הזה ולא בחברות! זה אחד הדברים שממש טלטל אותי.

וכל השנים האלה שהם היו בנוער העובד, אני הייתי בנוער לנוער שזה בכלל נוער מתנדב למען… אני חושבת שהטלטלה האמיתית הייתה המקום הזה של: וואו! מה, אלה החברים שלי?

התגייסתי, עשיתי טירונות, רציתי לעבוד כמובן עם אנשים כי זה הנטייה הטבעית שלי. הצטוותי לגדנ"ע ודי מהר התחלתי לעשות סדרות לנוער. 

באיזשהו שלב יצאתי לקורס קצינות, כבר לא פחדתי מהצבא, ואחרי הצבא ממש נרשמתי לאוניברסיטה.

אני חושבת שאחד הדברים שהבגידה החברתית הזאת נתנה לי, זה אחד- לא לצפות יותר מידי מאנשים, ודבר שני- לדעת שהכוחות טמונים בי, אני רק צריכה למצוא את האומץ לראות אותם, ואני חושבת שזה אחד המקומות שמאוד חיזק אותי בבחירות שלי בחיים שלי .

גילי: מה הלכת ללמוד באוניברסיטה?

מרגנית: הלכתי ללמוד את הדבר מובן מאליו שזה ביולוגיה, מדעי החיים, שזה המשך ל- 5 יחידות ביולוגיה שעשיתי. מאוד אהבתי את זה. אם היית שואלת אותי היום הייתי הולכת ללמוד רפואה, אבל אז לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה, לא האמנתי בעצמי מספיק.

ואחרי ביולוגיה הייתי מצטיינת, אז קיבלתי מילגה לתעודת הוראה. וכשאת מקבלת מילגה לתעודה, לכל דבר, אז את אומרת וואלה! כן!

והתחלתי להיות מורה לביולוגיה. הייתי מורה לביולוגיה, כימיה ופיזיקה, ותוך כדי ההוראה גם כבר ילדתי את הילדה הראשונה שלי נעמה ואת הילדה השניה שלי נטע, ועשיתי תואר שני בחינוך.

גילי: ומה עשית בין התואר הראשון לשני?

מרגנית: עבדתי כמורה ועשיתי גם שיעורים פרטיים, כי איך מורה מרוויח? היום ואז בכלל? וטיפלתי בילדים. הבעל שלי כבר אז היה איש הייטק והוא נסע הרבה. עוד לא היו אז פלאפונים. הוא היה נוסע ונעלם לשלושה שבועות, כי הנסיעות היו אז  נורא יקרות. אז הכל היה חוויה של מסע סימפטי, לא כבד, אבל מסע שאת צריכה לעשות אותו. אני חושבת שרוב הנשים בארץ מכירות אותו טוב מאוד.

מה שקרה לי באותו זמן, התחיל להתפתח לי גידול בעין והוא הלך וגדל כאילו אין מחר.

הייתי בחורה נורא צעירה, הייתי בת 26 או 27 הלכתי לאיזה רופא שקרא לי מיידלה ועשה לי את הניתוח. וכמו שהוא קרא לי מיידלה ככה הניתוח הצליח, כי אחרי שלושה שבועות זה התחיל לגדול מחדש.

אני זוכרת שישבתי בחדר מורים אבלה וחפויית ראש כי הבנתי שזה לא עבד. ממש הייתי מיואשת. אמרתי: מה יהיה? כל החיים שלי אהיה עסוקה בלנתח את העין?

ואז איזה מורה אמרה לי: תקשיבי, בואי תעשי אצלי רייקי, זה מאוד יעזור לך, זה יעלים את הגידול.

אמרתי: מה יש לי מה להפסיד? והלכתי אליה לטיפול.

באותו זמן גם בנינו את הבית, אז עברנו מהדירה שלנו בהרצליה להוד השרון. בנינו בית והיה המון לחץ, המון מתח.

אני זוכרת שהיה פורים, היא השכיבה אותי על המיטה ועשתה לי טיפול, וזה היה אחד הדברים המדהימים שעברתי!

הגידול נשאר, אבל אני הייתי אחרת, משהו בי נפתח. 

אני לא יודעת אפילו להגיד לך מה זה הדבר הזה, חוץ מזה שההרגשה הייתה כמו פרח שפותח את עלי הגביע שלו אל השמש. זאת התחושה.

יצאתי, הלכתי כמו על ענן, ממש. הגעתי הביתה, אמרתי לבעל דאז: תקשיב, אני הולכת ללמוד את הדבר הזה. לא מעניין אותי כלום! אני יודעת שזה הדבר שאני צריכה ללמוד!

לא היה לנו גרוש, כאילו אנחנו בונים. באותו סוף שבוע הלכתי ועשיתי את הסדנה הראשונה, ותוך חודש גמרתי, בלעתי את הדבר הזה.

עברנו דירה מהרצליה להוד השרון, הייתי צריכה לחפש בית ספר אחר, ולחשוב איך אני מתארגנת עם הילדים ונוסעת להרצליה, אז הנסיעה היתה דרך רחוב אחוזה זה היה הרבה יותר ארוך, המסע הזה.

גילי: לאן? לקורס?

מרגנית: להמשיך לעבוד! ואז אמרתי טוב אני לוקחת חל"ת. הרשיתי לעצמי, עם משכנתאות, עם…

חשבתי שאתחיל לטפל בבית. מי יהיו המטופלים שלי? לא היה לי מושג.

יום אחד הייתי צריכה טיטולים לילדות. הלכתי לסופר-פארם שאני מכירה בהרצליה. אני נכנסת לסופר פארם, כמובן שאת טיטולים לא שמים אותם בגובה של אמא, אלא בגובה של שחקני כדורסל. אני אומרת לעצמי, טוב אני חייבת למצוא לי איזה כיסא. עוברת לידי אישה טמירה, אני אומרת לה: סליחה גבירתי, את מוכנה לעזור לי להוריד את הטיטולים? היא מורידה, מושיטה לי את הטיטולים ומסתכלת עליי . אני  אומרת לה תודה רבה, ואז אני רואה שהיא נראית לי לא טוב. אני אומרת לה: את מרגישה טוב? והיא פורצת בבכי מטורף!

לא ידעתי מה לעשות! אמרתי לה: רגע, אני אלך לקרוא למישהי. והיא אומרת לי: לא, לא, אל תעזבי אותי!

הושבתי אותה, היה שם סולם כזה דו שלבי של הסופר והתחלתי לעשות לה רייקי!

למה עשיתי את זה? אין לי מושג, זה קרה!

ואחרי כמה רגעים היא נרגעה והיא אומרת לי: מה את עושה לי? אני אומרת לה: אני מטפלת בך ברייקי.  והיא אומרת: וואו! את לא מבינה מה שזה עושה לי, זה עושה לי כל כך טוב, מה את עושה? מי את? אמרתי לה: שמי מרגנית ואני מטפלת ברייקי.  זה מה שיצא לי! היא אמרה לי: אני חייבת לבוא אלייך וזאת הייתה המטופלת הראשונה שלי.

מפה לאוזן התחילו להגיע אלי מטופלים, ותוך פחות משנה הקליניקה תפסה תאוצה. זה הייתה קליניקה בבית. זו הייתה חוויה מאוד טובה כי גם יכולתי להיות בבית עם הילדים, שזה עשה לי שקט וגם יכולתי לטפל באנשים בשעות הבוקר.

אחרי זמן החלטתי שאני הולכת ללמוד את זה כי פתאום היו לי המון מטופלים שאמרו אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות את זה לעצמנו, כי ברייקי אתה יכול לטפל בעצמך, עברתי את ההכשרה והתחלתי לעשות סדנאות.

וימי שישי שבת הייתי עושה סדנה כזאת, שישי שבת פעם בכמה זמן והרווחתי יותר ממה שהרווחתי בתור מורה.

אמרתי לעצמי: איך הדברים מתגלגלים ונפתחים מתוך מקומות שהם מעניינים. ושוב זה היה מתוך מקום של משבר, מתוך מחשבה של איך אני אתמודד? איך אני אוכל לגייס כוחות עכשיו להתחיל לעשות ניתוחים בעיניים?

מאוחר יותר אחת הבנות שלי סבלה מבעיות ראייה. הלכנו לניתוח ושם המרדים אמר לי: יש לך פטריליום… רק לרופא הזה והזה, הוא יודע לטפל בזה כמו שצריך.  עשיתי אצלו את הניתוח, טפו טפו מאז שכחתי מהסיפור.

אני חושבת שהרבה פעמים משבר הוא מקום של מתנה. זה נכון שזה לא חוכמה לדבר על משברים- לכל משבר יש לו את העוצמות שלו ויש באמת משברים שהם כלכך קורעים שאנחנו נשארים עם חוט דק מדי לאחות את הקרע. אבל אני מדברת על סימני קריאה האלה של החיים על הרגעים האלה של מפח נפש.

איך אנחנו יוצאים מהפלונטר הזה? אלה הם משברים שהם הזדמנויות

את יודעת, בעברית השורש של משבר זה שבר, ושבר אם נסתכל במילון ונבדוק מה הערכים שלו, זה יכול להיות אסון גדול, אבל שבר זה גם תבואה ופרנסה.

גילי: זה מעניין מאוד!

מרגנית:  שפה מרפאה! ויותר מזה, בעברית מליצית, בעברית ספרותית משבר זה הכיסא של היולדת, ככה הוא נקרא.

 גילי: זה כבר לא ידעתי !

מרגנית: את זה הרבה לא יודעים.. אז מרתק, כי תחשבי כל אישה שילדה או שעומדת ללדת יודעת שהיא עומדת לקראת קריאת ים סוף ממש. היא הולכת לקבל תינוק שהיא רק מייחלת שהוא יהיה בריא ושלם, ושהכל יהיה כמו שצריך,

אבל כל המאמץ וכל הכאב וכל ההתמודדות…

יש לנו בחיים שלנו כל מיני לידות, אנחנו יכולים ללדת את עצמנו בכל מיני סיטואציות, בכל מיני מצבים, אם אנחנו נהיה ערים לא למקום של למה זה קרה לי? אין לי כוח, אני מרגישה שוב קורבן.  לא להיות במקומות האלה. זה מותר, זה לא שאסור לנו, להיפך, מותר לנו גם להרגיש קצת מסכנים, הכל טוב. אבל נזכור שלצד זה יש הרבה תבואה. אם אנחנו נשכיל לעצור ולהגיד: מה קרה כאן? מה זה מאלץ אותי לעשות? איך אני נאלצת לגייס בתוך עצמי כוחות חדשים אחרים ממה שאני מכירה? פתאום החיים נהיים נורא מעניינים. אז אנשים: אם זה בקריירה ואם זה בחיים הפרטיים שלהם, עוברים תהפוכות סוללים משעולים חדשים בתוך עצמם החוצה ומרוויחים חיים נורא מעניינים.

גילי:  מה קרה כשרצית לעשות את הדוקטורט בנטורופתיה?

מרגנית:  ראיתי שיש אפשרות לעשות דוקטורט נטורופתיה במכללת זנבר. אמרתי סבבה, נסעתי לזמבר למכללה ואמרתי לו: תקשיב, אני גמרתי את זה ברידמן ואני רוצה לעשות כאן דוקטורט. מה אני צריכה לעשות? הוא אומר לי: את צריכה לעשות השלמות של דיקור סיני. אמרתי לו: מה הקשר? הוא אמר לי :המכללה בארצות הברית, זה אחד מהדברים שהיא דורשת. חוץ מעבודת הדוקטורט לעשות גם את זה.  אמרתי: איך אני אתחיל דיקור סיני ? איך אני אדקור אנשים? זה בלתי אפשרי?.. אספתי את עצמי, אמרתי: גברת, זה מה שאת רוצה? תעשי! מה הסיפור שלך?

עשיתי ארבע שנים של רפואה סינית למדתי דיקור סיני במכללת זנבר ולמדתי את כל שאר החומרים ב- genesis, את כל הנושא של תזונה סינית, את כל הנושא של צמחי מרפא סיניים. באותה עת, מה שעשיתי זה ששילבתי גם תזונה וגם דיקור סיני והיה לזה אפקט מצויין.

 ומשם למדתי הומוטוקסיקולוגיה, שזה סוג של הומאופתיה מודרנית אצל מוטי לוי שהוא אחראי על כל הרפואה המשלימה בכללית.  הוא התקשר אליי ואמר לי: תקשיבי, אנחנו מוציאים כאן פיילוט בארץ של קבוצה מאוד קטנה של מטפלים ורופאים ללימודי רפואה אנתרופוסופית, נשמח אם תצטרפי.

 וזה גם משהו: כשמזמנים לנו דברים בחיים, כדאי להגיד להם כן. אני מאמינה שכשאנחנו יושבים טוב בתוך עצמנו ואנחנו כבר נוסעים על הדרך, כשמישהו אומר לנו תשמעו יש כאן Scenic view , יש כאן איזה מסלול, אולי הוא טיפה ארוך אבל הנוף הורס! כדאי לך!

אז לאן אנחנו ממהרים? אנחנו כל הזמן ממהרים לאנשהו, ברמזור אנחנו ממהרים, בסופר אנחנו ממהרים, למה? רגע! אז זאת היתה ההרגשה, שהוא הציע לי לנסוע דרך Scenic view וזה פתח אותי לעולם חדש.

כל הנושא של אנתרופוסופיה מדבר על הבשלת הנפש. וממקום של הבשלת הנפש, איזה דברים לא יושבים טוב בתוך נפשו של האדם, בחיבור של הנפש אל הגוף, זאת ההתייחסות. ואיזה רפואות הומאופתיות אנחנו נותנים לטובת הדבר הזה.

 אלו היו 4 שנים אינטנסיביות ומרתקות, כשכמובן המשכתי לעבוד בקליניקה ולהיות אמא לעוד שתי בנות, יש לי 4 בנות.  אני חושבת שלאורך השנים כל הזמן היה לי משמעותי להיות קשובה למה שמזמן לי העולם, גם דרך מקומות שהם לא נעימים.

בגיל 42 למשל, הפסיק לי המחזור. אני קיבלתי את זה מאוד מאוד קשה. אני מבינה שאני עוברת כאן משהו שהוא לא טוב לי, שקשה להתמודד איתו. הייתי במרה שחורה, הייתי ממש בדאון. ואז עשיתי התבוננות פנימה ואמרתי: מה קרה כאן? למה הקול הפנימי כל כך עצוב? אז שני דברים נגזלו: כשאין מחזור, האופציה להולדה נעלמת. אז אנשים מהסביבה יגידו לך: אבל לא רצית עוד ילד, אז מה הסיפור? זה לא …

גילי: זה חופש הבחירה 

מרגנית: זה הפוטנציאל! שאת פתאום מבינה שהוא לא גלום בך!

ומה שעוד נגזל זה המחזור. מה זה אומר מחזור? את בווסת, את מבייצת,  את בווסת, את מבייצת,  יש כאן גל והגל הזה שמורכב מהורמונים, נותן לי איזו שהיא ידיעה שאני בדרך.  שיש לי קצב,  שהגוף שלי מדבר, שאני קשובה למה שמתחולל בדבר הזה שקוראים לו החיים שבי. ופתאום זה לא נמצא, פתאום אין לך קצב, אין לך ביוץ, אין לך מחזור, אין לך ווסת. בעצם המשחק הוא בהורמונים של הפרוגסטרון והאסטרוגן, כאשר אסטרוגן זה ההורמון של האישה,  שמדבר על תקשורת, על דיבור, על חברותא. והדבר הזה הולך ויורד עד שהוא כמעט נכחד מהגוף.

כשיש לנו שומן יש לנו בתוכו עוד קצת אסטרוגן, אבל זה דבר שנעלם. אז נכון, יש לנו עוד טיפה הורמונים, אבל העוצמות מאוד מאוד יורדות.

ואז בעצם את מגלה שאת לא יודעת מה קורה איתך, אין לך קצב, משהו בשעון הזה איננו. מי את? מה את עושה? איך את מסתדרת? אין לך יכולת יצירה, אין לך קצב, את אבודה בעולם!

גילי: אבל מצד שני היו לך המון דברים אחרים שעשית, את לא אבודה בעולם!

מרגנית: נכון, אבל מהמקום הזה, זה מה שהרגשתי.

ואז אמרתי לעצמי: אוקיי, אל תתווכחי עם מה שאת מרגישה. קבלי את זה. השאלה היא מה את יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך להתמודד עם המצב הזה. חשבתי , חשבתי ואמרתי: את צריכה ליצור.

אמרתי: רגע, אני יודעת לכתוב לא רע. ומה שקרה זה שהחלטתי שאני נרשמת לקורס כתיבה עם אילן שיינפלד.

נכנסתי לקורס והתחלתי לכתוב. וזאת הייתה חוויה של כמו מים לצמא, ממש!

כאילו שוב חזרתי הביתה. ממש כמו שעשה לי הרייקי.

אחרי הקורס, אילן בא אליי ואמר לי תקשיבי יש לי חבורה של תלמידים שאני מקבל בביתי נראה לי ששם המקום. ואני: וואו! אילן פנה אלי ואמר לי! בטח שאני אבוא!

החיים מציעים לך, ואני שמחה שהם הציעו לי את אילן, כי הוא מורה מופלא.

 ותוך כמה שנים יצא ספר.

גילי: הספר הזה הוא סיפורי? או שהוא משהו שהוא יותר מקצועי ?

מרגנית: הספר הזה הוא ספר סיפורי לחלוטין, פרוזה. הוא סיפור על אישה שקראו לה יסמינה אל וואחדה, זאת אומרת יסמינה האחת. אני מספרת עליו שזה סיפור אגדה שלא היה ולא נברא אבל כולו אמת. האישה הזאתי היא אישה שנועדה לעשות דברים מסוימים בעולם הזה, והחיים הפגישו אותה במשברים. והדרך שלה לצאת מהמשברים היא הדרך שחיזקה אותה והובילה אותה לתחייה מחודשת. זה סיפור שהוא מלפני בערך 700 800 שנה. ההשראה שלו הייתה האי ג'רבה שנמצא ליד טוניס.

למעשה זה סיפור על כפר יהודי , באי שנמצא ליד תוניס והאנרגיות שאנשים מייצרים בתוך עצמם כשהם פוגשים קשיים, ולאן ההתמודדויות האלה מובילות אותם בחיים.

גילי: וכמה מתוך מרגנית יש בספר?

מרגנית: אני חושבת  100%. זה ממש לא החיים שלי, היא חוותה חיים מאוד קשים, אבל ה- 100% זה מבחינת תפיסת העולם.

גילי: ואיך את יודעת לבחור, להתאים בעצם לכל אחד?

מרגנית: את הטיפול עצמו? תראי זה משהו נורא יפה, ביוגה אנחנו אומרים: התחושות, הרגשות, יש להם תדר. ומה התדר שלהם? בואי נחשוב רגע על כעס. כמה זמן לוקח עד שהכעס עובר לדעתך?

גילי: לי די מהר.

מרגנית: כמה זה מהר?

גילי: תלוי. אם זה משהו כבד מאוד אז לוקח כמה שעות, ואם זה משהו כזה קל אז הוא יכול אפילו עוד משפט אחד או שניים לעבור.

מרגנית: יש אנשים שיגידו לי שנים, יש אנשים שיגידו לי, תקשיבי, דורות!

אז בדקו את זה, את המוליכות שלה החוויה הזאת הפיזית, פיזיולוגית של כעס בגוף. הוא עובר אחרי 90 שניות! את אומרת לעצמך: איך זה יכול להיות? בגוף שלנו בפיזי עם החומר הכי פשוט, זה לוקח 90 שניות, אז למה זה לוקח לנו דורות להתנתק ממנו,  אם בכלל ?

כשיש לנו איזה שהוא רגש, עזבי רגע את הכעס,  איזה שהוא רגש, איזו שהיא חוויה, איזו שהיא תחושה, היא קודם כל נובעת מתוכינו, היא צומחת, פורחת, היא מגיעה לאיזה שהוא שיא ואז קמלה בסוף, נגמר. אנחנו מכירים את זה לא? נסתכל החוצה: הטבע או כוחות הבריאה במיטבה.

מה ההבדל? ההבדל שכשזה נובט וצומח יש משהו נוסף שנובע וצומח נורא נורא קרוב אליו, וזה המחשבות שלנו. וכאשר הפריחה מגיעה לשיאה, גם המחשבות שלנו כבר מתחילות לחרוש את האדמה שם.

התחושה קמלה, הרגש כבר היה אמור לקמול, אבל המחשבות שלנו מחזיקות אותו ואנחנו כל הזמן עבדים של המחשבות שלנו.

 והקטע הוא שהמחשבות שלנו חולפות במהירות האור שזה פרדוקסלי, איך יכול להיות שהמחשבה שלנו עברה ואנחנו בוחרים להשאיר אותה, להנכיח אותה?

אם זאת מחשבה של שמחה- שתישאר! העניין הוא, שרוב המחשבות שלנו הם: למה זה מגיע לי? נמאס לי, איך אני אעשה את זה? אני חושש, אני מפחד. והמחשבות האלה הופכות לסביבה עם תחושות קבועות, רגשות קבועים, ואז אני נמצא בתוך המעגל הזה שוב ושוב ושוב. יש לזה הסבר אמיתי למה זה קורה, שאנחנו מחזיקים מחשבות שליליות, אבל בסופו של דבר ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו יכולים לבחור בחוויה את הקושי של המשבר, או לבחור בחוויה את ההזדמנות של המשבר אז כבר אנחנו ממנפים את עצמנו למחוזות אחרים.

גילי:  ואם אנחנו לוקחים את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו, אנחנו מתייחסים לעולם של הקריירה. איך אנחנו יכולים לזהות? כי אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו יכולים לזהות שהמשבר מתקרב, את יכולה להגיד לנו איך?

 

מרגנית: אנחנו יכולים לומר שרואים את זה במספרים שיורדים, בגרפים שיורדים, כשאתה מנהל עסק גדול או מנהל עסק קטן ונורא נורא עוקב אחרי זה, אבל בתכל'ס אנחנו יכולים לזהות את זה בגוף שלנו. כי זה הדבר הראשון שמרגיש. אנחנו פשוט צריכים להיות קשובים אליו.

גילי: תני לי דוגמה.

מרגנית: אני אתן לך דוגמה מחודדת ודוגמה קצת פחות מחודדת. דוגמה מחודדת היא שנניח את קמה ביום שני בבוקר, ואת אומרת: וואו יש לי תחושה מישהי עלתה לך בראש ויש לך איזה תחושה, וזו פרטנרית שלך לעבודה או או איזה לקוחה שלך. ויש לך זה תחושה שמשהו לא טוב. תחשבי שזה כמו זה זהרורים של אור ולא פרוז'קטור, והתחושה הזאת מלווה אותך. חשבת עליה, זה נעלם, אחר כך אכלת משהו, זה לא יושב לך טוב בקיבה ופתאום חשבת עליה שוב. ואז את אומרת לעצמך: מה אני חושבת עליה? כאילו נעזוב את זה… אם היית מקשיבה לגוף שלך כבר כשהוא אמר לך את השם שלה בהתחלה, ואחר כך כשזה בא ביחד עם אי נוחות ביטנית או עם איזה צוואר שטיפה מרגיש לך תפוס או כואב הגב או כל מיני כאלה והשם הצטוות לזה, או הפרוייקט הצטוות לזה? תעצרי! יש לך חושים מאוד טובים.

גילי: לא תמיד אפשר לעצור

מרגנית: תעצרי רגע, תגידי רגע, אני ארשום את זה, אני אראה את זה, אני אחשוב על זה. עד עכשיו זה היה ברמת חוויה, אני רוצה להעביר את זה לרמת הקוגניציה.

אוקיי, אני רושמת: רגע, חשבתי על עליזה ועל הפרויקט שיש לי איתה עם כדורים ורודים. ואז אני אומרת לעצמי: למה אני מרגישה ככה? אני ארים טלפון לעליזה:  היי, מה נשמע עליזה? מה קורה? יצא לי לחשוב עלייך, הכל טוב ?הכל בסדר?

 ואז היא תגיד לך: וואי, גם אני חשבתי, אני לא שלמה עם זה, יש לי איזה הרגשה שזה לא עובד טוב, שזה לא נכון, לא מדוייק.

מה שאת תגלי, אני באמת מזמינה אנשים לעבוד ככה, הם יגלו: וואו! היקום עובד איתי! היקום תמיד עובד איתנו, אנחנו פשוט לא טורחים להקשיב לו!

גילי: לא מקשיבים

מרגנית: ברמזים יותר חזקים את יכולה ממש להרגיש את זה בגוף שלך. את חושבת על משהו או מישהו ואת אומרת: וואו יש לי צמרמורת. את יודעת איך קוראים לזה האינדיאנים? Blessing Rain! 

חשבת על משהו, הוא הנכיח את עצמו בצורה שכאילו יורד עלייך גשם, עצרי! 

יוסף, מה העניינים? אתה לא מאמין! חשבתי עליך עכשיו והרגשתי ככה צמרמורת בכל הגוף. ספר לי מה קורה איתך? עכשיו, יכול להיות שיוסף, הכל בסדר בעבודה איתו, הכל נהדר, השותפות שלך איתו היא נהדרת, הוא מאוד מרוצה, הכל בסדר. אבל הוא עובר משהו נורא קשה בבית, והוא יספר לך את זה. כי מי מאיתנו יכול להפריד את הקריירה מהבית? הקריירה כמה זמן היא תופסת לנו? עבודה כמה זמן היא תופסת לנו בחיים?

גילי:  לפחות 80% 

מרגנית: לפחות, אין, זה חלק מהמהות של הקיום שלנו. ואז משהו מתחיל להיוולד, ההקשבה הזאת, ההקשבה הפנימית. לדעת שזה באמת הדבר הנכון, מה שהגוף שלנו מדבר!

זה עוזר לנו להתחיל להיפתח לתמרורים, נקרא לזה, בעבודה שלנו, בחיים שלנו.

גילי:  אז איך אנחנו יכולים להתמודד בצורה נכונה עם משברים כאלה שצצים לנו באמצע הקריירה?

מרגנית: אז כמו שאמרתי, קודם כל הקשבה, להקשיב לגוף שלנו. באמת, זה הבית. והבית שלנו קודם כל זה הגוף שלנו, אז נקשיב לו. עכשיו, כשאני מקשיב לו, אז אני יכול לדעת. אני כבר מכיר את עצמי, אני יכול לדעת מתי יש לי הרמוניה ומתי אין לי הרמוניה. אנשים שמתחילים טיפה להקשיב לעצמם יודעים את זה.

אחרי שאנחנו מקשיבים לעצמנו, אנחנו רואים שמשהו לא טוב, בואי נפרוס לפנינו את האמת. מה שאנחנו יכולים לראות ממנה, כי אנחנו אף פעם לא יכולים לראות את כולה. הרבה פעמים אני מתכחש למה שלא עובד, אני אומר: לא נורא, אני אמשיך עוד טיפה.

גילי:  אנחנו מספרים סיפורים. אני דרך אגב חייבת להגיד שאני מאוד מסכימה עם מה שאת אומרת. אני קוראת לזה: "לדבר עם עצמי אמת"

מרגנית: נהדר

גילי:  אני אומרת לאנשים שמה שהם צריכים לעשות זה באמת להסתכל במראה, זה יכול להיות פיזית או מטפורית, ולהגיד לעצמם את האמת. זאת אומרת, אתה חושב מלא מחשבות, לפחות שלגבי חלק מהם תגיד לעצמך, כמו שאת אומרת, מה זה באמת אומר לי, מה באמת מתוך הסיטואציה הזאת..

מרגנית:  אני מסכימה איתך לגמרי, אני חושבת שהקושי האמיתי שלנו לדבר את האמת הזו, נעוץ בחוויה מאוד קשה שיש לנו, שאנחנו מאוד מאוד שיפוטיים וביקורתיים. ואז כשאני רואה את האמת ניחכה, שאני לא מת לראות אותה והיא כואבת לי, אני בא לעצמי בטענות.

אני מרגיש שאני לא בסדר שהייתי צריך ככה והייתי צריך ככה ואני ישר שופט את עצמי. המוטיבציה שלי לשנות, הרצון שלי לראות את ההזדמנות שיש לי כאן מתוך ההבנה ששגיתי, הלמידה שלי  – היא מינימלית.

כדאי לי כשאני פורסת לפני את האמת אחרי שהקשבתי, לבוא אליה בחמלה. לבוא אל עצמי בהכרה שיש כאן משהו שהוא עלום, שיהיה לי קשה לפגוש, ולכבד את זה שיהיה לי קשה לפגוש אותו.

לראות את זה כאילו אני מסביר את הטעות או את המישגה, או את השינוי שחל. תראי,  הקורונה הזאת למשל, עשתה להרבה אנשים דברים נהדרים, ובהרבה מאוד אנשים היא פגעה בהם מאוד מאוד. הכוחות, הערך העצמי שלהם, כל האנשים שמטפלים בתיירות, כל האנשים שמתעסקים במסעדנות נפלו!

וכל האמת הפנימית: זה מה שאני יודע לעשות, זה הקול שלי, זה הביטוי שלי בעולם הזה! ואז לבוא על כל מיני החלטות שלקחתי ולהגיד לעצמי אני מרשה לעצמי לא לבוא אליהם בשיפוטיות, אני נותן לעצמי חיבוק!

לא יכולתי לדעת, זה הטוב שידעתי לעשות. גם לא הטוב ביותר! אני לא אוהבת שאומרים זה הטוב ביותר, לא עשיתי את הטוב ביותר, עשיתי את הטוב או עשיתי בינוני ,גם בסדר!  למה צריך כל הזמן להיות נורא טוב, נורא מוצלח? תעזבו, מותר לטעות! 

השאלה אם כשראיתי שטעיתי וראיתי שאני ככה הידרדרתי באיזה משעול לא נכון, או טיפסתי על הר גבוה מידי, או עשיתי לעצמי מאמץ גדול מדי ליכולות שלי, אחרי שראיתי את זה, אני אומר אוקיי, עכשיו אני מבין ,חמוד הכל בסדר, בוא נראה איך אני חוזר למסלול, איך אני משנה את המסלול.

גילי: הייתה לי איזה יועצת שאמרה משפט שהולך איתי כבר כמה שנים. היא אמרה : יום טועה, יום מתקנת. זה בהקשר של החמלה שדיברת עליה. בסדר, נכון טעית, אבל מחר יום חדש את יכולה לתקן.

 

מרגנית: את יודעת ביוגה זה נקרא: "להסתכל על הדבר בכחותו". כך הוא. 

אוקיי. זה המצב, בלי לתייג, בלי לשיים, בלי לסווג, בלי למיין, בלי לתת לזה שיפוטיות. זה קשה נורא וכולנו בדרך הזאת, כאילו זה עבודה. ועצם העצירה וההתבוננות גורמת לי להיות שקול, אני מרשה לעצמי לבחור מחדש.

גילי: זה נשמע מצויין מה שאת אומרת, אבל במציאות האמיתית קשה לנו לעצור את עצמנו ולעשות את ההתבוננות הזאת. תני לי איזה טכניקה לאיך באמת עוצרים?

כי אנחנו מהר מאוד נכנסים לשיפוטיות, לטענות לעצמנו, לראות מה אנחנועושים לא נכון, לא לראות את האפשרויות שדיברת עליהן.

מרגנית: או למשל להאשים מישהו אחר.

זו שאלה טובה. התשובה לא טמונה ברגע המשבר. התשובה טמונה באורח החיים. ככל שאני, לאורך היום יום שלי, אפתח יותר אמפטיה אל העולם, אל עצמי, במבחן השעה היכולת שלי לראות את הדברים בפחות שיפוטיות תתקיים.

גילי: אם אני מקבלת את הגישה הזאת שלך שאומרת שזה משהו שצריך לעבוד עליו לאורך שנים, איך אני עובדת על זה ? ברור לי שזה משהו שהוא קשור גם לעבודה אבל הוא קשור אליי כבן אדם. 

מרגנית: לגמרי 

גילי: אני צריכה לגייס לעצמי איזה שהן דרכים ושיטות התמודדות שיעזרו לי מתוך העולמות שדיברת עליהם עד עכשיו. מה את ממליצה לו החל ממחר בבוקר או כשהוא מסיים להקשיב לפודקאסט הזה? משהו שהוא יכול לעשות?

מרגנית:  אז קודם כל לקום בבוקר וזה שהתעוררנו אז קודם כל להגיד תודה. כל אחד בדרכו להגיד תודה: על היום הנפלא שהולך להיות, תודה על השינה הטובה שישנתי. לא ישנתי טוב, ישנתי רק שעתיים- תודה על השעתיים שישנתי. לצאת אל העולם בחוויה של הכרת תודה. בואו נפנה את עצמנו, במקום לראות חדשות שמורידות לנו את הכרת התודה, בואו נשב רגע עם עצמנו, ננשום לרגע וניתן לעצמנו 10 דקות של הכרת תודה.

גילי: את יודעת זה מעניין. כשהייתי שכירה, עבדתי בתפקיד מאוד לחוץ וזה השפיע גם על השינה, על כל החיים כמו שאת אומרת. מאוד רציתי לעשות צ'יקונג. זה משהו שמאוד עניין אותי. כבר יותר מעשר שנים אני עושה את הצ'יקונג הזה והחיים שלי השתנו.

שעה בשבוע ולאט לאט הרגשתי, בהתחלה זה היה בימי חמישי אז הרגשתי איך סוף השבוע משתפר, ואחר כך זה עבר ליום ראשון ונאלצנו, אפרופו שינויים לעשות את השינוי הזה, ואז כל השבוע שלי השתנה, החיים שלי השתנו, זאת אומרת כבר לא הייתי בסטרס הזה.

מרגנית: מדהים. ואפרופו סטרס, אחד מהכלים הכי טובים זה נשימה. זאת אומרת אנחנו חושבים שנשימה הזה לשאוף. דווקא אני רוצה לדבר על הנשיפה, על לרוקן. זאת אומרת, השאיפה בכל מקרה תתקיים. כי ברגע שאני מרפה האוויר נכנס, ובעצם הנשיפה היא זאתי שמאפשרת לנו לא רק לרוקן את כל העול ואת כל המצב הרגשי, אלא היא בעצם מעוררת בתוכנו מערכת שהיא נקראת מערכת הרוגע.

כשאנחנו לאורך היום מרגישים שהסטרס או איזה סוג של מועקה הולכת ונרקמת בתוכנו, מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להתחיל לנשוף נשיפות ארוכות יותר. סופרים את זה בהתחלה על ארבע ככה עושים את זה (מדגימה) כמה פעמים. אפשר עם ש…עם שריקה… ואחר כך מתחילים להאריך את זה. סופרים על שש, סופרים על שמונה, על 10. עושים את זה כמה פעמים. ואז יש איזה שהוא רוגע. אם אנחנו עושים את זה שתי דקות ביום יש חוויה גדולה מאוד של הרפיה, של חיבור לתוך השקט שלי.

זה גם כלי שכשאני מרגיש שמשהו לא טוב קורה, שאני פתאום צריך להתמודד עם איזה ידיעה לא נוחה, או אני בכלל עובד כל הזמן בסטרס, צריך לעשות את זה.

צריך לעשות את זה, כמו שצריך לשתות הרבה יותר מים מה שאנחנו שותים.

גילי: את מתכוונת שאם אנחנו מרגישים שאנחנו בסטרס, אז צריך למצוא את הנקודות ביום של העצירה והנשימה.

מרגנית: כן. 

גילי: כי אנשים לא באמת נושמים. הם חיים ורצים.

מרגנית: נכון. פתאום אתה מגלה, רגע, לא נשמתי עכשיו. הייתי כל כך עסוק, לא שמתי לב שאני גם צריך להכניס אוויר.

זה אותו דבר עם מים. כאילו כשאנחנו מדברים ברמת החומר הכי הכי דק , חמצן נקרא לזה, או פחמן דו חמצני. והחומר שהוא קצת יותר צפוף שלנו זה מים ואנחנו לא שותים מים. כמה אנשים באמת שותים שני ליטרים ביום? יותר, עוד מעט נצטרך לשתות יותר! אנשים לא שותים! 

מים מערבים שני אלמנטים מאוד משמעותיים בגוף שלנו: אלמנט ראשון זה  השרירים שלנו, השרירים שלנו צריכים מים, והאלמנט השני זו ריקמת חיבור, הפאשיה. משהו כמו ניילון נצמד כזה, חכם נורא שקושר תא לתא, ריקמה לריקמה, איבר לאיבר לאיבר, עד שהיא עוטפת את כל הגוף שלנו ממש מתחת לעור. ושאנחנו לא שותים מספיק אז הגב שלנו מתחיל להיות צפוד, זה קשור גם לישיבה אבל זה גם קשור למים. הגב שלנו מתחיל להיות צפוד. וכמה אנשים מסתובבים בעולם עם יד על העורף רוב הזמן כי כואב להם, או יד על המותן, מיישרים את הגב שלהם וזה לא עוזר להם כי זה כואב, ובסך הכל הם צריכים לנשום ולשתות מים ולהגיד על זה תודה

גילי: הרגע שאנחנו מרגישים או מבינים שאנחנו צריכים לעשות שינוי בקריירה שלנו הוא רגע של שבר.

מרגנית: נכון

גילי: השיחה שלנו בעצם מדברת איך אנחנו עוברים ממשבר לצמיחה. אז איך באמת אנחנו עושים את השינוי הזה? את המעבר הזה?

מרגנית: אני חושבת שאחד הדברים שחשוב שנדע זה שכל שבר משאיר אחריו צלקת. זאת אומרת, אם אני חושב שאחרי זה החיים שלי יחזרו למה שהם היו לפני זה, אני ממש טועה. והרצון שלי לחפש אחר החיים הקודמים הוא מאוד מאוד מחליש אותי. כי אני לא חוזר לשם, זהו, המים האלה כבר עברו בנהר.

הם עברו ואני החכמתי! אני אחר! השבר משאיר אחריו טראומה, והטראומה גורמת לנו לפחד. פחד שלא ניפגע ואז אנחנו מנסים לעקוף את הכאב הזה, מנסים לעקוף את האי נוחות, מנסים לעקוף את הכישלון והאמת היא שלא צריך לעקוף אותו. איך אמרנו בואי נסתכל על האמת? זה המצב, זאת תמונת המצב, אף אחד מאיתנו לא מושלם, וזה חלקים שיכול להיות שאנחנו נקרא להם חלקים חשוכים. לקבל את זה! אוקיי, זה החושך, עכשיו אני מתחיל לחפש את האור. אם אני אחפש את האור אחורה אני לא .

אבל אם אני מרשה לעצמי להתחיל לחפש את האור באופק, ולהגיד אוקיי, לאן נכון ללכת? איזה קולות יש בי כתוצאה מהמשבר הזה? האם אני צריך לעבוד עם אנשים? או לא צריך לעבוד עם אנשים? אם זה מתאים לי או לא מתאים לי? האם אני יותר חזק בשפות? האם אני פחות חזק במתמטיקה? האם אני רוצה בכלל ללכת לכיוון שהוא חצי התנדבותי? האם סוף סוף אני אגשים את החלום שלי ואהיה אופה ? אנחנו יודעים מה החלומות שלנו!

גילי: אז מה בעצם את אומרת? אנחנו בסוף צריכים לעבוד, צריכים להתפרנס, רוצים לתת מקום וביטוי גם לחלק הזה שבנו. אז איך משלבים?

מרגנית: את בעצמך נתת לי את התשובה. את אמרת שאת נמצאת בסטרס גדול מידי זה גרס, זה נגס את השמחה שלך, את הבריאות שלך, הגוף שלך בטוח כאב. הרגשת כל הזמן אשמה מול המשפחה. את לא סיפרת את זה, אני יודעת את זה לבד, זה לא חוכמה גדולה.

הרגשות השליליים שלנו כלפי עצמנו כשאנחנו מגזימים לצד כזה או לצד אחר הם הולכים וגדלים. ואז אני לא נמצא בהערכה לחיים שנמצאים בי, אני מצמצם את התקשורת החברתית שלי, אני מרגיש שאני לא בסדר כל הזמן, זו הרגשה נוראית. ואז אמרת לעצמך: מה אני אעשה כדי להיטיב עם חיי? ופינית עצמך שעה. זה הקטע, אתה לא צריך עכשיו להפסיק לעבוד, להגיד לעצמך רגע פוס מתחילים מחדש. פינית לעצמך שעה בשבוע לעשות צ'יקונג. זה הזרמה של צ'י, צ'י זה אנרגיית חיים בתוך הגוף שלך עם נשימה, עם שקט, הנכחה שלך כאן ועכשיו בתוך התרגיל, והשקט מתחיל להינסך בתוכך. ופתאום, כל מה שטיפלת בו קודם, שאת תטפלי בו גם היום וגם מחר בדיוק באותה עבודה, העוצמות שלו מפשירות זה מרגיש אחרת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

גילי: אם אני לוקחת את זה לעולם הקריירה, זאת אומרת יש איזה שהוא שבר, משבר, איזה שהוא ספק, אנחנו מדברים אל עצמינו אמת, אנחנו מבינים מה קרה פה ואנחנו מנסים לדייק את עצמנו ולעשות את הדברים בצורה כזאת שנהיה יותר טובים בפעם הבאה.

מרגנית: נכון.

גילי: זה מוביל אותי לשאלה חשובה מבחינתי: אנחנו לא רוצים לחזור ולהיות תמיד באותו לופ. 

מרגנית: נכון.

גילי: זאת אומרת, אם לא למדתי מהמשבר הזה שום דבר אז אני אמצא את עצמי עוד מעט באותה סיטואציה. יכול להיות שאני אהיה במקום עבודה אחר, אבל בסוף ההתנהגות, ההתנהלות, המציאות תהיה אותו הדבר.

אז איך אנחנו יוצאים מהלופ הזה?

מרגנית: ליפנים, יש להם סטים ממש מאוד עדינים של עבודות יד לא  

ה-commercial משהו שהוא קצת יותר אותנטי, שבהם הם עושים את טקס התה שלהם. יש להם טקס תה מאוד מקודש בוא נקרא לזה. אנשים שיושבים ביחד ומכבדים את הספייס הזה של השקט ושל החברותא. וכשספל תה כזה נשבר הם לא זורקים אותו. הם לוקחים זהב ומאחים איתו את ספל התה. ובעצם פתאום יש לך ספל תה שהיה שבור, שמישהו אחר היה זורק סתם במחסן, אומר מתישהו אני אדביק, שקיבל אישיות רק של עצמו. לא יהיה כזה ספל, אי אפשר לשחזר את מה שהוא היה, והוא אחד ומיוחד במינו בעולם.

וזה רק להראות לנו שהשברים נוטעים בנו איכויות של חיבור מחדש. שהוא מיוחד אך ורק לנו ולשבר שהיה. זה מוליד משהו אחר שהוא אנחנו חדשים.

ואם אנחנו ניקח את זה לתוך הבחירות שלנו ונבין שגם המחשבות, אני חוזרת להתחלה שלנו, גם המחשבות שכל הזמן חוזרות על אותו תקליט צריכות להשתנות! כי אני כבר אקסמפלר חדש. ואני אסכים לוותר עליהם, שזה גם משהו שקשה לעשות, כי אני רגיל, איך אני אוותר על המחשבות? קשה לי!

ולהתחיל לזהות בתוכי קיום חדש ולייצר כלפיו אפיניות, משיכה וקירבה. פתאום משהו, מישהו אחר נולד בתוכך וזאת הזדמנות נפלאה! אם זה בקריירה, אם זה באיפנון אחר של הקריירה, אני יכול לעשות כמעט את אותו דבר אבל לתת לזה גוון אחר, ובטח בחיים הגדולים שלנו.

גילי: איך אנחנו לא חוזרים ללופ? מעשית? כולנו אומרים לעצמנו אוקיי אני לא אחזור על הטעות הזאת ואני לא אלך עוד פעם בדרך הזאת. איך באמת אנחנו יכולים לא לחזור על הטעות הזאת?

מרגנית: אני לא יודעת להגיד לך איך אנחנו יכולים לא לחזור על הטעות. אבל יש שיטה מאוד מאוד מעניינת ומאוד קלה ליישום. פיתחו אותה ההוואיים. היא נקראת "הו'אופונופונו" זו שיטת טיפול שמדברת על ארבעה היגדים.

והיא עוזרת לנו קודם כל לקבל את עצמנו בחיבה, בסליחה, בחיבה ותודה.  תיכף אני אגיד את ההיגדים. אבל אנחנו מכירים טוב מאוד את התקליטים השבורים שלנו: כל מיני משפטים: למה זה קורה לי? אוף אני לא יכול, אני לא מצליח, כל מיני מקומות כאלה. מתי זה כבר יקרה? מה יקרה? תעשה משהו אז יקרה…. כאילו כל מיני כאלה מקומות של התקרבנות או מקומות של האשמה: הם, הוא , בגללו, אם הוא לא היה ככה אז היה לי יותר קל, כל מיני כאלה.

יש לנו מקומות שהם הבאגים שלנו: תחושות של אשם, תחושות של תסכול וזעם תחושות של פחד, התמכרויות אנחנו אוהבים נורא נורא להנות ולהתענג, אבל אנחנו לא מוכנים לשלם על זה את המחיר, או אנחנו נמנעים מאוד מכאב שזה גם קורה, ואז אנחנו לא פוגשים את החיים כי אני מפחד שמשהו יפגע בי. יש לנו כל מיני מקומות כאלה, שהם מקומות אישיים שלנו שאנחנו יודעים אותם, ואיתם יש לנו מחשבות ואיתם יש לנו סוג של דיבור פנימי. ואנחנו מכירים אותו ואם מישהו שמקשיב לפודקאסט הזה לא מכיר, אז אני אגיד לו : יקירי, תתחיל להקשיב למה הראש שלך מדבר ותתחיל לעצור ולעשות את זה ב- Rewind כזה, את יודעת, אהה, רגע! זה משפט שאני כל הזמן אומר לעצמי, אז זה הנחה שאני כל הזמן מוציא מהפה, זו איזו מחשבה שכל הזמן יש לי עליה.

אני יכולה לזהות את זה בתוך עצמי. ברגע שאני מזהה את המקומות האלה אני יכולה להגיד לעצמי: רגע, זה מקום הורס או ממקום בונה? זה נורא פשוט, בדרך כלל זה ממקום הורס, כי זו מחשבה שחוזרת על עצמה. התודעה שלנו נורא חכמה והיא תבוא, כי בדרך כלל הנטייה שלנו ,נטייה להחזיק דברים שדרכם אנחנו רואים את האור. ואז כשאני מגלה את זה, אני קודם כל אמר תודה. תודה לעצמי שבחרתי לראות את הדבר הזה, הלא נחמד שלי. וכשאני אומרת לעצמי תודה על זה שצדתי אותה, אני הופכת להיות ציידת מיומנת עם הזמן, אז אני יכולה גם להגיד לעצמי סליחה שאני ממשיכה להכאיב לעצמי, סליחה שאני מחזיקה את זה. כי כשאני מחזיקה את זה, זה כמו שאני עושה חרירים ברקמות הפנימיות שלי ואחרי שאני אומרת לעצמי סליחה, שאני צריכה להמשיך להחזיק את זה, סליחה שאני צריכה להחזיק משהו שהוא לא טוב, אני אומרת לעצמי שאני אוהבת אותי.

 אבל לא אוהבת אותי מרגנית, לתפארת מדינת ישראל. אלא מהמקום הזה שאני אוהבת את החיים שלי. יש לי הכרת תודה גדולה לחיים שבי, ואם יש לי הכרת תודה גדולה לחיים שבי, אז לאט לאט, זה לא כל כך מהר אבל זה מורגש, אני אתחיל להבין שכשאני מחזיקה מחשבה לא טובה , רגש פסול שמעכיר אותי זה כאילו שאני אקח כוס מים קרירים, נהדרים, נפלאים ודקה לפני שאני אכניס אותם לפה אני אקח רגב אדמה, אזרוק פנימה, אטנף אותה ואגיד לעצמי, טוב עכשיו תשתי.

אף אחד לא רוצה את זה. 

ככה אנחנו עושים לעצמנו הרבה פעמים. מול מחשבות כאלה שבדרך כלל נמצאות ברגעים של מערכת יחסים מול אנשים מסוימים שמראים לנו משהו בתוכנו, או מצבים מסוימים שמשקפים לנו אמת פנימית.

כשאני נמצאת בתוך המקומות האלה והשפה היא כמו תקליט שבור כזה, אז אני צריכה לעצור ולהגיד: וואלה, תודה, תפסתי!

כל הזמן אני אומרת את המילה הזאת, כל הזמן אני חושבת את המחשבה הזאת, למי זה טוב? בטח שלא לעצמי. סליחה שאני מכאיבה לעצמי, אני מצטערת שאני מחזיקה את זה, אני אוהבת את החיים שבי. אני מבקשת לבחור אחרת.

 ואז לחשוב איך אני בוחרת אחרת. כשאני רואה נניח את את אמא שלי שאני רבה איתה, או את הבת שלי שאני כועסת עליה, או את השותף שלי שאני בחיכוך איתו, או את הפרויקט הזה שנמאס לי ולא בא לי עליו בכלל ורק שיגמר. וכל מיני מקומות כאלה בחיים היומיומיים, בתוך העבודה שלי. אז אני אומרת: אוקיי, איך אני עכשיו מייצר איזה מחשבה? אני כופה על עצמי, מכריח את עצמי, לייצר מחשבה אל מול הפרויקט הזה שמה זה לא בא לי עליו, איך אני בונה התייחסות אחרת על הפרויקט הזה. וראה זה פלא! כשאני מתחיל לשנות את ההתייחסות שלי לפרויקט, ואני מזמינה את כולם לנסות, אפילו בשביל הניסיון, לא רק שהחוויה שלי משתנה מולו ! בדרך כלל, היקום הזה, המקסים הזה, יודע להדהד אותי. זאת אומרת פתאום משהו בפרויקט משתנה גם. לא רק אני אלא גם בפרויקט.

 זה מזכיר לי איזה סיפור סיני מאוד מאוד נחמד על נזיר והמתלמד שלו שהיו צריכים להגיע למנזר. הם הלכו כברת דרך ארוכה והם הגיעו לנהר. והיה להם עוד ככה ללכת. ובנהר פתאום הם רואים אישה ערומה. האישה מאוד מאוד יפה וסקסית ומושכת מבקשת מהנזיר שיעזור לה לעבור את הנהר.

נושא אותה הנזיר על ידיו, עובר איתה את הנהר, מניח אותה, נפרד ממנה לשלום וממשיך בדרכו והשוליה שלו לידו.

מגיע הערב, מדליקים את המדורה וככה רגע לפני שהם הולכים לישון אומר לו השוליה: המורה אני לא מצליח להירגע, איך אתה, נזיר, יכולת להרשות לעצמך להרים את האישה הערומה הזאתי ולחצות איתה את הנהר? לגעת בה ,לשאת אותה, להיות איתה כל כך קרוב, איך יכולת לעשות את זה?

אז אמר לו הנזיר: אני השארתי אותה בצד השני של הנהר, בגדה השנייה. אתה סוחב אותה כל היום בלב.

אז אם נצליח את הרגעים האלה של הקשיים שלנו, לצלוח ב"כחותם", בלי לסחוב אותם ולהיות עדיין במקום של פתחון לב, של חיוביות, של אופטימיות ושל אנושיות, אני חושבת שהדברים הטובים יזדמנו את עצמם אלינו באופטימיות, בפתיחות, בזרימה, בכל דבר שנעשה. אם זה בקריירה שלנו, אם זה בחיים שלנו, אם זה בזוגיות שלנו, אם זה בחברות שלנו, בכל מיני מישורים.

גילי: תודה מרגנית

מרגנית: תודה לך 

סגיר לפודקסט: 

אהבתם? 

דרגו ותעבירו הלאה.  

רוצים לקבל את הפרק הבא? 

הרשמו באתר שלי    career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם 

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים להתקשר 

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן