קריירה כמסע: תובנות על דרך

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את יפעת יגר

יפעת היא עורכת מסעות סדרתית ובהגדרה שלה: "מסעולוגית". מילה המשלבת את שני הצדדים שהם יפעת: אהבת המסעות: מסעות ריגשיים ומסעות פיזיים.

יפעת היא פסיכותרפיסטית, מומחית בטיפול בטראומה ומלמדת טראומה וחוסן.

בחמש עשרה השנים האחרונות היא חלק מהצוות הקהילתי של נט"ל- נפגעי טראומה על רקע לאומי. מלמדת ומנחה בארץ ובעולם חיילים וחבלנים, מגיבים ראשוניים וצוותים רפואיים, אנשי בריאות הנפש ובעצם כל מי שטראומה נוגעת בחייו. במפגשים שהיא מובילה, המשתתפים עוברים סוג של מסע רגשי שבסיומו הם יוצאים קצת שונים מאיך שהתחילו את המפגש.

יפעת ניהלה בעבר את פרויקט "מלכת המדבר", ובעשר השנים האחרונות היא הבעלים והמנ"כלית של חברת "מאגמה" שמפיקה מסעות ג'יפים לעשרות יעדים אקזוטיים ברחבי העולם ומנהלת יותר ממאה אנשי צוות. אלו המסעות הפיזיים המשלבים שטח, טבע ומפגש עם אנשים.
במעשיה אלה, היא עזרה ועוזרת לאלפי אנשים ולעשרות ארגונים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולגלות מה קורה להם בדרך . בדרך כלל קורים דברים מדהימים.

אפשר להנות מתכנים נוספים של יפעת בקישורים הבאים »

הפייסבוק של יפעת »

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם יפעת יגר

הקדמה:
ברוכים הבאים לפודקאסט שלי.
שמי גילי פיינשטיין ואני עוסקת באימון קריירה אישי ואפקטיבי.
הרעיון מאחורי הפודקאסט הוא לשתף אתכם המאזינים בשיחות עם אנשים מעניינים שפגשתי במהלך החיים. אנשים מוכשרים שישתפו אותנו מניסיונם בעולם הקריירה.
אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

 גילי: שלום יפעת יגר
יפעת: שלום גילי, מה העניינים?
גילי: בסדר גמור, אני שמחה שאת מארחת אותי כאן
יפעת: כיף שבאת עד לפה
גילי: (צוחקת) בשמחה

יפעת: אולי נגיד שאנחנו יושבות בבית לחם הגלילית, למי שאין לו מושג איפה אנחנו נמצאות ושומע אותנו ומסתקרן. אנחנו לא באיזה מקום רחוק בעולם, אנחנו פה בארץ.

גילי: המטרה של השיחה שלנו היום, זה קצת לדבר דברים שקשורים לקריירה, על הדרך שלך. יש בעצם שלושה דברים שונים שזה את, ואני אשמח שאנחנו ככה ננסה להכיר אותך מהכיוונים האלה. הדבר הראשון זה עולם הפסיכולוגיה, דבר שני זה החוסן ונט"ל, והדבר השלישי זה מאגמה והטיולים בעולם והיום גם בארץ.

סטיב ג'ובס אומר לחשב את הנקודות לאחור. הוא אומר שהרבה פעמים דברים שאנחנו עושים, אנחנו לא יודעים אם זה נכון או לא נכון לעשות קדימה, אבל כשאנחנו מסתכלים אחורה יש בזה הגיון. זאת אומרת עשיתי משהו, וזה הוביל אותי לעשות את הדבר הבא, וככה פתאום נהייתה לי מין דרך כזו.

אז אם את יכולה לספר איך התחיל, כי יש פה שלושה דברים שאני לא רואה את הקשר ביניהם, אז אשמח ש…

יפעת: קודם כל מבחינתי זה שני דברים. זאת אומרת כל העולם של מה שאת קוראת טראומה וחוסן, הוא חלק מהעולם של הפסיכותרפיה שממנו אני מגיעה.

את יודעת, כשאת שאלת את השאלה, אז חשבתי לעצמי שאם לפני 20 או 25 שנה מישהו היה אומר לי שיום אחד יראיינו אותי לפודקאסט בנושא של קריירה, זה היה נראה לי הדבר הכי הכי רחוק בעולם. כי היו שנים ארוכות שבהם כל המונח הזה לא ממש היה חלק מהעולם שלי.

תמיד יש לי תחושה שקריירה זה רק לנשים. גברים עובדים, יש להם תעסוקה, מקצוע,עולם. קריירה זה מונח, אני לא מכירה את המונח איש קריירה, אני מכירה רק אשת קריירה. הרבה פעמים זה מגיע גם עם איזה חיבור קצת מורכב.

אבל היו המון שנים שאני הייתי אמא שגידלה את שלושת הבנים שלה, שנולדו לי בפערים מאוד מאוד קטנים, והייתי בבית ולא עבדתי הרבה. אני יכולה להגיד שאחרי התואר הראשון שלי ילדתי את הבן הראשון שלי, הייתי שנתיים בבית ואחר כך ילדתי שוב, ושוב הייתי שנתיים בבית. הייתי יותר קרובה ל- homeschooling מאשר לאיזה שהוא עולם של קריירה.

אני כן יכולה לומר, שאף פעם לא התנתקתי לשנים, לעשר שנים. תמיד המשכתי ללמוד, לתואר שני , איזה שהוא חיבור, אפילו עבדתי יום בשבוע או יומיים בשבוע. לא הלכתי ואמרתי זהו חבר'ה, אני הולכת לגדל את הילדים שלי, אהיה בבית ולא תשמעו ממני עשר שנים. אם יש איזה אישה צעירה שנמצאת בראשית דרכה עכשיו ומקשיבה לנו והיא גם מרגישה שהחוויה הזאת של להיות אמא ולהיות בבית היא משמעותית, והיא רוצה להיות בטוחה באיזה שהוא אופן, הייתי ממליצה, כמובן למי שזה מתאים לה, לעשות את זה, אבל לא להיעלם לחלוטין. כל פעם שחזרתי נגיד אחרי שנתיים כאלה, אז קיבלו אותי בשמחה כי לא כאילו נעלמתי לחלוטין.

גילי: את בעצם אומרת לשמור על איזה שהוא קשר, להיות מעודכנת, לפתח את עצמך, נניח לא לעבוד במקום מסוים..

יפעת: או לא לעבוד משרה מלאה, אבל אבל איזה שהוא חיבור. את יודעת, כשאת חוזרת אחרי שנה, או אחרי שנתיים, שאני שלוש פעמים עשיתי את זה, את יכולה להגיד עשיתי בשנה הזאתי סטאז', עשיתי תואר שני, למדתי, יש בזה איזה רציונל, יש בזה איזה משהו..

גילי: זה נשמע יותר טוב בקורות חיים

יפעת: גם אני הרגשתי שיש לי מה להציע. ובאמת שני העולמות שתארת תמיד היו מחוברים אצלי. אבל אני חייבת לומר, שגם אני הרבה שנים לא לגמרי הבנתי את החיבור, איך זה עובד.

היו הרבה שנים שחשבתי שזה מין שני עולמות מפוצלים שלא לגמרי קשורים אחד לשני. לקח לי זמן להבין כמה שזה בול, ששני הדברים האלה הם בול אני

גילי: סליחה שאני קוטעת אותך, אבל אתמול פגשתי את שרון בג. ישבנו וניסינו להבין ולפצח מי אני, בהקשר של מה אני עושה. אצלי יש באמת שני דברים מאוד מנוגדים. מצד אחד היא אמרה, אפילו שלושה חלקים. מצד אחד, יש לי את הקטע של ההנדסה, של התהליכים. באמצע יושבים הדברים של יחסים עם אנשים, קשרים עם אנשים, זה שזה מאוד חשוב לי. הדבר השלישי זה עולמות של רוח. ולכאורה מה הקשר בין הדברים? אבל כמו שאת אומרת, בן אדם יש לו כמה חלקים, אז אולי השאלה "תסבירי לי את הקשר", את אולי את לא צריכה להסביר לי את הקשר, כי זה שני דברים שהם בך.

יפעת: אז אני אסביר את הקשר כמו שאני רואה אותו. הפעם הראשונה שבה הבנתי איזה השפעה ומשמעות יכולה להיות למסע, זה היה אחרי הצבא. כמו הרבה אנשים אחרים אני יצאתי אחרי השירות הצבאי שלי לטיול בדרום אמריקה. עשיתי את זה עם מי שאז היה חבר שלי, וכשטיילנו בדרום אמריקה לא פגשנו הרבה ישראלים. האמת שלא פגשנו הרבה מטיילים בכלל. אני מדברת איתך על לפני הרבה מאוד שנים, אבל כל מי שפגש אותנו ושמע שאנחנו מטיילים ביחד ושאנחנו זוג, אמר לנו בצורה מאוד נחרצת: אחרי המסע הזה או שאתם תתחתנו, או שאתם תיפרדו. וכל מי שאמר לי את זה, אני אמרתי לו שלגבי הפרידה אני לא יודעת, אבל אין שום סיכוי שאני אתחתן לפני גיל 30. הדבר הזה לא יקרה. חזרנו לארץ אחרי שנה של טיול משותף בדרום אמריקה וחזרנו ביחד. וכמה חודשים אחרי שחזרנו לארץ התחתנו, והייתי אז בת 23.

ומאז בעצם, אני עורכת מסעות סדרתית ואני עושה את זה בשתי דרכים שאת שתיהן אני מאוד אוהבת: דרך אחת, זה באמת המסעות הנפשיים כפסיכותרפיסטית. אני מומחית בטיפול בטראומה, אני מלמדת חוסן וטראומה בארץ ובעולם. ב-15 השנים האחרונות אני מנחה ומטפלת, מלמדת בארץ ובעולם דרך הקהילתי של נט"ל ואני חושבת שאין אוכלוסייה בעולם ובארץ שלא יצא לי לטפל בה או לעבוד איתה. לימדתי חיילים וחבלנים, נשים וגברים, אנשי בריאות הנפש, צוותים רפואיים, מגיבים ראשונים. כל מי שבעצם טראומה נוגעת בחייו. כשאנחנו נכנסים לתהליך של סדנא או של קורס שאני מנחה, אז אנחנו בעצם נכנסים בצורה אחת ויוצאים בסופו קצת אחרת. זה ממש סוג של מסע.

הדרך השנייה שבה אני עוסקת במסעות זה באמת דרך הרגליים, או יותר נכון דרך הג'יפים. מסעות שיש בהם שטח וטבע ואנשים. אני הבעלים ומנכ"לית של מאגמה, חברה שהקמתי לפני 10 שנים. היום יש צוות של יותר מ-100 אנשים. אנחנו מוציאים אנשים ליעדים הכי אקזוטיים והכי מיוחדים בעולם, אבל אנחנו תמיד שואלים את עצמנו: מה קורה למשתתפים שלנו? איך הם מרגישים? מה עובר עליהם כשהם יוצאים מאזור הנוחות? איך מתנהלת הקבוצה הזאת של האנשים שיצאו עכשיו ביחד למסע? זה משהו שאנחנו מאוד מאוד מחזיקים אותו במאגמה.

אני יכולה לומר שב-20 שנים האחרונות אני עזרתי לעשרות ארגונים ואלפי אנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולראות מה קורה שם, איך הדבר הזה מרגיש כשיוצאים מאזור הנוחות. והדבר שהכי מרגש אותי, זה כשאנשים מתקשרים או פונים או אומרים, לפעמים הרבה שנים אחרי המסע, איך משהו בחיים שלה השתנה בעקבות המסע.

אז בעיניי הדברים נורא מחוברים, והאמת היא שלאחרונה גם מצאתי להם שם: אני קוראת לזה "מסעולוגיה". שזה בדיוק החיבור הזה של מסעות ופסיכולוגיה, ואני רואה את הקשר ביניהם. אחד הדברים שמבדלים אותנו במאגמה, זו ההתייחסות הזאת שלנו אל מסע כאל תהליך נפשי. לא רק כאל משהו שקשור בג׳יפים, במלונות, בדרכים ונופים. יש שם גם חוויה שהמשתתף או המשתתפת עוברים בתוך המסע ואנחנו מאוד מאוד מיינדד לדבר הזה.

גילי: אמרת קודם שאת כן רואה את החיבור בין הפסיכולוגיה לבין המסעות של מאגמה. מהתחלה זה היה ככה? זאת אומרת, ידעת שאת רוצה לשלב? או שהייתה איזה שהיא התפתחות? התחלת במאגמה כמשהו נפרד, ובאיזה שהוא שלב בעצם הבנת שאת יכולה לחבר את הדברים?

יפעת: האמת שאני חושבת שרק בשנים האחרונות, באמת נהיה לי איזה שקט במקום הזה, שאני יכולה לראות את החיבור הזה, לגמרי, כמה הוא מתחבר.

גילי: ואיך נוצר החיבור? הנקודה הזו שהבנת את החיבור?

יפעת: אנחנו הולכות 20 שנה אחורה ואנחנו יוצאות ביחד עכשיו ,את ואני ,למסע הראשון שלי במלכת המדבר, אוקיי ?

היו לי המון סיבות למה לא לצאת למסע הזה. היו לי ילדים קטנים, שלושה בנים קטנים בבית. אבל אני רואה שמדובר על אתיופיה, יש שם נשים ואני אומרת אני חייבת להיות במסע הזה. ואני יוצאת למסע, שזה היה ממש ממש בהתחלה, התחלה של הפרויקט הזה, זה מסע שהייתה לו אז בעצם מטרה אחת, וזה לעשות יחסי ציבור למארגני המסע. במונחים של היום, הייתי אומרת שזה כמו איזו שהיא תוכנית ריאליטי ראשונה. ולא היו תוכניות ריאליטי. אבל המחשבה שנשים יעזבו את בתיהן ויצאו לעשרה ימים, רק נשים, לעשות טיול ג׳יפים באתיופיה נשמע אז לחלוטין מהפכני.

זה מצב שהוא מאוד מאוד שונה מהמסעות שלנו היום במאגמה. יש בו משהו כמו 40 נשים משתתפות. כל השאר זה או תקשורת, או גברים. זאת אומרת, יש שמה צלמים ויש עיתונאים ויש אנשי תקשורת שונים. יש ספונסרים, וכל אחד מהספונסרים שולח את נציגו הגברי למסע. ויש צוות מוביל שהוא כולו על טהרת הגברים, ולוגיסטיקה שכולה על טהרת הגברים, והכל תחת הכותרת הנפלאה של העצמת נשים! ואנחנו יוצאות למסע הזה בתקופה שבין הסכמי השלום עם ירדן תחת הסיסמה: "במקום שבו פעם נסעו טנקים היום יסעו נשים עם ג׳יפים".

כשאנחנו נוחתות באתיופיה, שהיא אחת המדינות היפות והמעניינות שיצא לי להיות בהן, אני מבינה שאנחנו בעצם לא באנו לטייל באתיופיה, אנחנו באנו לכבוש את אתיופיה. אנחנו נכנסות בבוקר לג׳יפ, יש לנו איזה קופסת אוכל כזאת, עם אוכל שדי מהר הופך להיות מסריח בצורה בלתי רגילה. ואנחנו יוצאות מהג'יפ בערב. ואנחנו כל היום נוהגות, נוהגות, ונוהגות ויש לי מאתיופיה צילומים נפלאים, ממש נשיונל גיאוגרפיק פינת discovery, אבל מה שאני ראיתי באתיופיה זה בעיקר, זה את התחת של הג׳יפ שלפניי.

בלילה אנחנו מגיעות למחנה, פותחות אוהלים שהבאנו מהבית, נכנסות והולכות לישון. ככה יום רודף יום, וביום החמישי של המסע אני ניגשת למנהל המסע, ואני אומרת לו: "תשמע, אתה יודע אנחנו כבר חמישה ימים פה במסע, אני לא מכירה אף אחד פה. למזלי איתי בגיפ יש עוד שלוש בנות נפלאות ונהדרות, שאנחנו חברות עד היום, אבל אני לא מכירה אף אחד במסע הזה. אז מה אתה אומר? אולי נעשה איזה פעילות היכרות היום בערב?" ואני ככה רואה את גלגלי השיניים עובדים במוח שלו..את יודעת, כזה: "מה, מה, מה היא רוצה ממני ? מה מה יש לה?" ואז הוא אומר לי: "את יודעת לעשות כזה דבר?" אני אומרת לו: "כן" ואז באותו ערב אני אוספת את כולם, ואומרת: "הערב לא כל אחת נכנסת לאוהל שלה, אנחנו עושות פעילות היכרות". ואנחנו מארגנות מדורה, ואנחנו מתיישבות מסביב למדורה ואני מנחה שם איזה שהיא פעילות היכרות. שלא משנה שהיא נקטעת באמצע, כי מגיע איזהשהו שבט אתיופי לריקודים, לא חשוב.

קורים שם שני דברים: הדבר הראשון, זה שלמחרת בבוקר אני כבר מכירה חצי מהאנשים שהיו איתי. והדבר השני, שזאת פעם ראשונה בעצם שאני מביאה משהו מהעולם שלי לתוך המסע. ואני אומרת אנחנו לא באנו לפה לכבוש את אתיופיה, יש פה משהו שקורה בין האנשים.

אחרי המסע אני חוזרת לארץ, מציעים לי להצטרף למסעות הבאים של מלכת המדבר. זה בעצם מסע אחד בשנה, אז כן, וזה היה משהו מאוד מאוד קטן, עדיין לא כל כך משמעותי בחיים שלי. כמה שנים אחר כך, החברה שאירגנה את הפרויקט הזה מתפרקת וחוזרת לבנות את עצמה, ויום אחד אני מקבלת הצעה, ואומרים לי: "בואי לנהל את הדבר הזה".

גילי: את אמרת שזה עוד לא היה חלק משמעותי בחיים שלך. זאת אומרת שאז עוד התעסקת בפסיכולוגיה בקליניקה?

יפעת: כן, כן

גילי: אז מה גרם לך לצאת למסע ההוא? הראשון?

יפעת: אווו, הבנה מאוד מאוד עמוקה שאני חייבת לעשות את זה, תשוקה, רצון ,התרגשות , צורך אמיתי בלצאת למסע הזה. היו לי את כל הסיבות לא לעשות את זה, הבן הקטן שלי היה בן שנתיים וחצי. אני מזכירה לך שלא היו טלפונים ניידים ולא וואטסאפ ולא שום צורה לתקשר, בטח שלא מהמקומות הנידחים שהיינו בהם באתיופיה. אבל הייתה לי ממש ידיעה פנימית שאני חייבת לעשות את הדבר הזה. וגם הבנה שאני אהיה אמא יותר טובה, אישה יותר שמחה, בן אדם יותר מרוצה. שהצורך שלי להתרגש, לצאת מאזור הנוחות, להיות עם נשים אחרות, לעשות דברים שמשמחים אותי, שמרגשים אותי, שמשמעותיים עבורי, הוא חייב, חייב לבוא לידי ביטוי. לא, לא הייתה שאלה בכלל אם אני עושה את זה או לא.

גילי: איך הגעת? זאת אומרת, איך נודע לך על המסע הזה?

יפעת: אילן שלי, בן זוגי, בעלי, ההוא שיצא איתי לטיול ההוא בדרום אמריקה, ועד היום מטייל איתי בעולם והיה איתי כבר בהמון מקומות יפים בעולם. הוא הדריך אז טיולי ג׳יפים. הוא בכלל היה המטייל בינינו, הוא היה ההרפתקן בינינו והוא סיפר לי: "את שומעת, יש איזה משהו כזה שהתחיל, מה את אומרת?" ומיד היה לי את שני המקומות: המקום הראשון שאומר: "לא, מה פתאום ?יש לי ילדים קטנים, איך אני אסע? והמקום השני שאומר: "כן, בטח". בדרך כלל צד "כן בטח" מנצח.

בכלל, אחד הדברים שאני נורא מאמינה בהם זה להגיד כן. להגיד כן, כי מגיעות כל מיני הזדמנויות, כל מיני הצעות, כל מיני דברים שקורים שם בדרך. הרבה פעמים הם יהיו מאוד מאוד מפחידים, תגידי כן.

גם כשהציעו לי לנהל את מלכת המדבר, הדבר הראשון שאמרתי היה כן. אחר כך אמרתי: "רגע, אבל אני לא פסיכולוגית ארגונית, לא באתי מארגונים, לא ניהלתי לפני זה דברים." אבל קודם כל זה היה כן. אני חושבת שמתוך איזו אמונה עמוקה שאני אסתדר, אני אצליח בסופו של דבר לעשות את זה.

אז כמה שנים אחר כך אני הופכת להיות המנהלת של פרויקט מלכת המדבר, ושני דברים מרכזיים קורים: הדבר הראשון, זה שאני עושה את זה ביחד עם מי שהיום הוא השותף שלי במאגמה. וההחלטה היא שנגמר הסיפור של מסע אחד בשנה, אנחנו חייבים לעשות 12 מסעות בשנה. זאת אומרת הפרוייקט הוא כבר לא רק פרויקט יחצ"ני, אלא הולכות להיות פה הרבה נשים שיבואו וישתתפו במסע הזה. אני מבחינתי רוצה לפתוח את זה לכמה שיותר נשים. אני חושבת שכל אישה חייבת לעבור את המסע הזה. אבל זה מה שנקרא, קל לומר לכי תעשי, אבל איפה תמצאי עכשיו אנשי צוות? אני מזכירה לך שלפני זה היו שם המון גברים שניהלו את הפרויקט הזה. לכי עכשיו תביאי 12 מדריכות, 12 רופאות, תיבני צוות מחדש שיוביל את המסע הזה. זה קל להגיד! אני, מה שנקרא, רעדו לי הביציות לפני המסעות הראשונים.

ואחת השאלות שאני שואלת את עצמי ,אוקיי, אז כבר יש לנו מדריכות, כבר יש לנו רופאות, אבל מי יעשה עכשיו במסע את מה שאני עשיתי מקודם ? מי יהיה זה שיבוא ויראה שיש פה מישהי שאולי קשה לה לה אולי איזה עניין עם הצוות? וצריכה להיות פה קבוצה שמתנהלת ביחד.

ואז אני בעצם עושה את הדבר שמשפיע על החיים שלי עד היום. אני פונה אל החברות שלי במסעות ואני אומרת להם בואו איתי, תהיו מלוות במסע. מה זה מלווה? זה תפקיד שאני ממציאה. ופה בעצם אני הופכת להיות מסעולוגית. בפעם הראשונה אני כותבת את התורה, הידע ואת הניסיון שלי מהמסעות. את התורה של מה קורה לנשים במסע. היום אנחנו כבר מדברים על אנשים במסע. מה הדבר הזה שקורה לאנשים כשהם יוצאים למסע? איך זה מתנהל? מה מאפיין את היום הראשון למסע? מה מאפיין את היום האחרון במסע? איזה דברים מתרחשים תוך כדי? לְמָה אנחנו יכולים לצפות? איזה כלים יש לנו במהלך המסע? מה רוצים שיקרה בתוך הקבוצה הזאת? מה אנחנו עושים אם פתאום מישהי לא בא לה בטוב הצוות שלה? ואני בעצם יוצרת את התפקיד הזה שנקרא מלווה. שהיום אני יכולה להגיד לך שבכל מסע של מאגמה יש מלווה.

גילי: במסע שלנו זו היתה עדי

יפעת: כן, נכון, אצלכן זו היתה עדי. אבל לא רק במסעות נשים. היום במאגמה, בכל מסע, יש מישהי שזאת האוריינטציה שלה. שהיא יוצאת היא אומרת יש פה אנשים שבאו והם עושים מסע ובמסע הזה יקרו כל מיני דברים. זה בכלל להפוך את המסע למסע של אנשים. אנשים יוצאים למסע, בואו נעשה משהו שיחבר אותם. בואו נעשה פעילות היכרות. בואו ניתן למשתתפים או למשתתפות להביא את החלקים שלהם: יהיה צוות במסע הזה שהוא יהיה הצוות שמנהל את המסע הזה היום. יש לנו פרויקט שנקרא מאגמה 13,שזה מסע שטח לנוער והורים. כל ילד במסע מקבל משימה. למשל, הוא צריך ללמד משהו ילדים אחרים. אנחנו נותנים לו להכין איזהשהו שיעור קטן, חמש עובדות על גירפות באפריקה. ותמיד זה יהיה הדבר שהוא יזכור. או אנשים שעושים את טקס פתיחת המסע, או את פעילות ההיכרות במסע. או שנבוא ונגיד למשתתפות שלנו, אתן תעשו את הפסקת הקפה הבאה, והיא תהיה הרבה יותר טובה אם אנחנו נעשה אותה, כי אנשים לוקחים חלק במסע, אנשים מרגישים שותפים, זה הופך אותם מעורבים במסע.

בסופו של דבר, אחרי 10 שנים במלכת המדבר, כשאני עוברת למאגמה כמעט כל הצוות הזה בא איתי למאגמה. אני כשפתחתי את מאגמה, לא ידעתי אם יהיה אפילו מסע אחד! את יודעת, עזבתי פרויקט מאוד מצליח: ארגונית, כלכלית, ביצועית, בהרבה בחינות. ואני עכשיו קמה ועוזבת ביחד עם השותף שלי, שעד היום אנחנו עובדים ביחד במאגמה, ואני לא יודעת אם יהיה מסע אחד! ואני אומרת לצוות שלי: "תקשיבו, אני לא יודעת מה יהיה" וכמעט כל הצוות הזה אומר: "תשמעי, זה לא מלכת המדבר, זה לא שום דבר, זה אנחנו – זה הצוות הזה שבנינו ביחד, ואנחנו ביחד הולכים להקים את החברה הזאת שנקראת מאגמה.

וזו אחת החוויות הכי מהרגשות שאני חושבת שמישהו יכול לעבור בחיים שלו, שכל כך הרבה אנשים באים איתו ביחד להקים להקים משהו חדש. עד היום הרבה מצוות הזה הם אנשים שאנחנו כבר המון המון המון שנים ביחד. אני חושבת שזה אחד היתרונות האדירים שלנו במאגמה. יש פה צוות שבאמת אין מומחים כמוהו, אין אנשים כמוהם. גילי, את היית במסע, את ראית את המסירות, אני אשמח שאת תגידי בעצמך ולא אני אעיד עליהם, אבל אני מאוד מתרגשת כשאני מדברת עליהם.

גילי: נשים נפלאות.

יפעת: גם הגברים, גם הגברים בצוות שלי נפלאים. ובאמת הם אומרים ואני מצטטת: "שזאת המשפחה שהם בחרו". זה מה שמסעות עושים לאנשים. הם נורא נורא מחברים אותם.

גילי: אני חושבת שכשיש שותף או שותפה ,לא משנה, כשאתה עושה משהו עם עוד מישהו, זה זה יותר קל במובן שאתה לא מרגיש אתה לבד, ויש את סיעור המוחות הזה ואת הגב שאתה מרגיש.

יפעת: אני מרגישה שיש לי שני סוגים של שותפים: יש לי, קודם כל, את השותף שלי, את עבאדי, שאנחנו עובדים ביחד עוד מימי מלכת המדבר. ובאמת אנחנו שונים מאוד אחד מהשני, מאוד משלימים אחד את השני ,מאוד מעריכים אחד את השני ובסופו של דבר אני חושבת שלשותפות הזאת יש הרבה יותר יתרונות מחסרונות.

אבל אני בהחלט רואה את הצוות שלי כשותף שלי במאגמה. כשפתחתי את מאגמה, ידעתי שיש המון דברים שאני לא יודעת. אומנם ניהלתי לפני זה את מלכת המדבר, אבל עדיין זה לא אותו דבר. עכשיו זה עסק משלי, עכשיו הכל עליי. כבר אין את הגב, גם העסקי וגם האירגוני שהיה שם קודם. היה לי ברור שיש עוד המון דברים שאני לא יודעת, הייתה לי איזה אמונה פנימית שאין משהו שאני לא יכולה ללמוד. אני יכולה ללמוד, ואני בן אדם נורא מתייעץ. אני בן אדם שנורא שואל. יש לי הרבה אנשים בצוות שלי, שהם יודעים הרבה יותר טוב ממני הרבה דברים, מבינים יותר טוב ממני, מכירים יותר טוב ממני, כל מיני דברים.

אני חושבת שמי נמצא איתך במסע, מי השותפים שלך למסע, זה אולי הדבר הכי משמעותי בדרך. ואני מרגישה שבאמת בחרתי את השותפים שלי למסע, גם כשיצרתי את הקבוצה הזאתי של המלוות, גם היום אני בוחרת אנשים בצוות שלי, אנשים שהם ממש יהלומים.

גילי: זאת החוכמה! לדעת לבחור את האנשים בצורה נכונה, שתוכלי לממש את החלומות שלך! אז איך זה עובד באמת? גם היום זה 12 מסעות בשנה?

יפעת: לא, מה פתאום! באמת התחלנו את מאגמה בהתחלה עם מסעות נשים, אבל מהר מאוד פתחנו עוד פרויקטים. היום רוב הפרויקטים שלנו הם לא לנשים. אני משתמשת במילה פרוייקט, כי מה שאנחנו עושים בעצם, אנחנו בונים מותג נפרד לכל פרויקט. למשל אנחנו היחידים שעושים מסע ג׳יפים בלפלנד, אז אנחנו בונים פרויקט שנקרא ice challenge, יש לו את השפה המיתוגית שלו, יש לו את השם שלו, את הלוגו, ואת קבוצת הפייסבוק שלו. אנשים שיצאו ל- ice challenge יגידו שהם היו ב- ice challenge. יש כמובן את האנשים שמומחים בתוך מאגמה לפרויקט הזה, שמנהלים את הפרויקט הזה.

אבל בסוף, בשביל שזו באמת תהיה חוויה משמעותית, חלק מהאנשים אף אומרים חוויה משנת חיים, צריך לקרות שם משהו בין האנשים, צריך שתהיה שם איזושהיא יציאה מאזור הנוחות. צריך שיהיו שם איזה שהיא חוויה, מגוון של חוויות משמעותיות שאותן בעצם אנחנו תופרים בתוך המסע.

גילי: מה הוביל אתכם להוסיף את הפרויקטים האלה? כי אמרתם שהתחלתם כמאגמה לנשים?

יפעת: מהתחלה. זה היה ברור מהתחלה. זה היה ברור מהתחלה שאנחנו נעשה עוד ועוד דברים. אני גם עכשיו רוצה לעשות עוד דברים, דרך אגב. אני תמיד באה בשאלה של מה הדבר הבא שמעניין אותי, שמרתק אותנו, שבא לנו לעשות. היום אנחנו כבר באיזה מקום שאנחנו באיזה סוג של שאלה עד כמה אנחנו יכולים לגדול. את יודעת זה מגיע לנקודה הזאת כי זה כבר עשרות מסעות בשנה. אבל עכשיו הייתה קורונה וישר פתחתנו פרויקט של מסעות בארץ.

גילי: זאת השאלה הבאה שרציתי לשאול (צוחקת) , באמת איך התמודדת עם הקורונה? מה קרה לך בקורונה?

יפעת: במרץ 2020 כל המסעות שלנו עד יולי היו מלאים, אוקיי? זה היה באמת חסר תקדים. המטיילים שלנו התחילו להירשם למסעות שלנו חצי שנה לפני שהם יוצאים.

needless to say מה קרה אחר כך כשהעולם נסגר. קודם כל, בהתחלה שתקנו.

שתקנו כלפיי המטיילים שלנו. כלומר, התעסקנו באופרציה, דברים שצריך לנהל כשהעולם נסגר. לא הוצאנו מלא דיוורים ופוסטים בפייסבוק של: "חבר'ה, תיכף חוזרים", כי לא ידענו. באמת לא ידענו ורצינו לשמור את האמון שלנו, את היחסים שלנו עם המטיילים שלנו, ודי מהר היה ברור שזה משהו שהוא ל- long run.

זה היה מה שלא ידעתי. אני אגיד שני דברים שכן ידעתי: ידעתי חד-משמעית שחייבים לשמור על הצוות. זה הנכס שלנו במאגמה ועל זה אנחנו נשמור והשקענו בזה המון.

בהתחלה עשינו ZOOM-ים שלנו בתוך מאגמה עם הצוות, שזה היה מטורף ומרגש ויצירתי. והצוות שלי אמר יש לנו זהדמנות נפלאה, פתאום אנחנו מכירים עוד אנשים בצוות! היום יש כמעט מאה אנשים בצוות מאגמה, זה כבר לא לא כולם בכזאת היכרות עם כולם כמו שזה היה כשרק התחלנו. ברגע שנפתח הגל הראשון עשינו מסע בארץ לצוות שלנו. זאת אומרת זה, זה היה ברור, שחייבים לשמור על הצוות זה הנכס שלנו.

והדבר השני שהיה ברור לי, הוא שאנחנו נצטרך לצאת מאזור הנוחות. וברגע שפתחו את הסגר הראשון וקצת אפשר היה לטייל, קודם כל הזמנו את המטיילים שלנו. אמרנו להם: "תקשיבו, אתם אוהבים לטייל, זה מה שאנחנו יודעים לעשות, בואו לטייל בארץ". עשינו טיולי אור ירח, ליל אהבה באור ירח, פה בארץ. לא לקחנו כסף, לא, לא ביקשנו..

גילי: אני הייתי בטיול ביום האהבה, היה נפלא!

יפעת: היה נפלא, היה מקסים, נכון?

גילי: כן .

יפעת: תקשיבי, הגיעו מאות אנשים, היה מטורף. עשינו ארבעה ימים! כל יום עם קפסולות, ועם מסיכות, וכיבוד עטוף בגלל שאנחנו בימי קורונה. באמת הפקה מטורפת, לעשות את הדבר הזה. ושאנשים יצאו בשעות אחרות, כל אחד הוזמן בשעה אחרת כדי שקפסולה לא תפגוש קפסולה מטיילת אחרת!
התחלנו לעבוד בארץ, כמו שאנחנו עובדים על מסעות בעולם, ככה יצאנו פה בארץ. ומי היה מאמין, גילי, שאנחנו נעשה מסעות בין מדבר יהודה לאילת של חמישה ימים, טיול ג׳יפים, ואנשים יחזרו, כאילו שהם היו באפריקה או בקוסטה ריקה!

גילי: וחוץ ממאגמה, זאת אומרת, הדבר הבא? משהו אחר?

יפעת: תראי, הדבר שמאוד מרגש אותי, אישית, זה ההנחייה של המסעות של "בחזרה לעתיד". המסעות של החיילים המשתחררים. אני מרגישה מאוד מבורכת להיות חלק מזה. אני אגיד מילה: משהו שהתחיל כפיילוט קטן, אבל בשנה האחרונה תפס תאוצה, מדובר על מסעות של חיילים קרביים עוברים שבוע לפני השחרור. כל הצוות או היחידה עוברת ביחד מסע של חמישה ימים פה בארץ. והמטרה של המסע זה לעבד את חוויות השירות הצבאי. גם קצת לראות מה היה, מה עברנו ,מה אנחנו לוקחים מתוך השירות הצבאי לאזרחות.

את יודעת, הרבה פעמים חיילים, אפילו חיילים קרביים, לא כל כך מבינים מה שהם עשו בשירות הצבאי שלהם יש לו משמעות באזרחות. לא בגלל שאתה תדפדף עכשיו בעיתון, כמו שאיזה חייל אמר לי: "מה, אני אראה מודעה רשום מגיסט?"

גילי: צוחקת

יפעת: לא. אתה לא תראה מודעה דרוש מגיסט, אבל את יודעת, בתור יועצת קריירה, לערכים, הכישורים, לדברים שלמדת בשירות הצבאי שלך, כמו יכולת עבודה בצוות, כמו יכולת להתמודד עם מצבי לחץ, כמו אני כבר לא מדברת על סוג של התמודדות עם אתגרים פיזיים,אבל גם עם אתגרים נפשיים, יש לדברים האלה משמעות בכל מקום שתלך אליו בחיים.

גם הדבר הזה מתרחש במסע, אם יש אירועים טראומטיים שהיו במהלך השירות, אז זה זמן טוב רגע לפני השחרור קצת לפתוח אותם וקצת לעבד אותם. אם צריך להפנות איזה שהוא חייל לטיפול אחר כך באזרחות, אז זה קורה אחרי המסע הזה. הזדמנות בשביל החיילים גם הרבה פעמים פשוט להיות ביחד. יש אירועים שזה משהו שזה נורא מאפיין אירועים צבאיים, שלא כולם היו שם, או כל אחד זוכר אחרת, ואז זה הופך מרשומון שלכל אחד יש לו חוויה אחרת, לסיפור שהוא מעובד, שאפשר לספר אותו, שאפשר לדבר עליו. חוויה מאוד מאוד חזקה ומיוחדת. הנחיתי את המסעות האלה לא לבד, כמובן, ביחד עם עוד מנחים.

גילי: זה משהו התנדבותי?

יפעת: לא. הצבא, ביחד עם FIDF, עם עוד ארגונים. מי שמנהלת ומארגנת את זה זו עמותה שנקראת מומנטום, שלמעשה מפיקה את כל הדבר הזה.

גילי: אהבתי מאוד את מה שאמרת לגבי החייל עם הכותרת מגיסט, כי זה משפט מאוד חזק! לדבר בעצם על כל הניסיון שלך, על הכוחות שלך וההתמודדויות שלך. זה מה שאתה מביא בסוף, את עצמך לכל תפקיד שתעשה.

יפעת: לגמרי. זה ממש התחום שאת מתעסקת בו נכון?

גילי: כן. אנשים הרבה פעמים, הם לא מסתכלים על הדברים האלה. הם מסתכלים יותר על מה אומר התפקיד שאני עושה, ולא מסתכלים על מה אתה הבאת לתפקיד, ומה אתה למדת בתפקיד שאתה יכול לקחת לשלב הבא.

יפעת: את יודעת, אם אנחנו חוזרות רגע על הסיפור על הלילה הוא באתיופיה, יכולתי לא לעשות כלום. יכולתי למלמל מתחת לשפם, ולהגיד: "מה זה ? למה? למה זה ככה? אני לא מכירה פה אף אחד? ולמה זה לא עובד כמו שצריך?". אבל בחרתי להגיד יש לי משהו, לי יש איזה שהוא ידע, הידע הזה רלוונטי או לא רלוונטי לא משנה, אני מביאה אותו. פתאום זה נהיה רלוונטי. ופתאום זה הפך אותי להיות זו שמנהלת את הפרויקט הזה של מלכת המדבר, אוקיי?

איך? מאיזה חיבור שאלת, מה הקשר בין העולם הזה של האנשים של הפסיכולוגיה? מה הקשר בין ובין זה?

גילי: אני מאמינה, דרך אגב, שדברים לא קורים סתם. זאת אומרת, זה הוביל אותך בשביל שמסתבר בדיעבד שהוא היה הדבר הנכון לך, אבל היית צריכה לעבור את השלבים שעברת בחיים, נגיד פסיכולוגיה והדברים האלה, ואת אותו לילה באתיופיה כמו שאתה אומרת, בשביל להבין שזה מתחבר לך למשהו חדש.

יפעת: את יודעת, כשלמדתי לתואר הראשון, היו לי שתי חברות שלמדנו ביחד. לאחת מהן היה בעל איש עסקים. הוא אז אמר לי: "למה את מתעסקת פה בכל העולם הזה של הטיפול, כל הפצ'קריי הזה? כל השטויות האלה? מתי את באה לעולם של העסקים? מתי את מתחילה לנהל? אני ממש נעלבתי שהוא אומר לי את זה. איך הוא אומר לי דבר כזה? הוא חושב שאני לא מטפלת טובה? הוא חושב שאני לא מתאימה לעולם של הטיפול? הייתי עסוקה בלהסביר לו איזה שטויות הוא מדבר. לקח לי שנים להבין את הגם וגם הזה. שאני יכולה להיות גם בעולם הזה, אבל גם יש עוד דברים שהם אני, שאני יכולה להיות הם וזה בסדר. ושאני גם לא צריכה להתנצל על זה, אחרי הרבה שנים שהתנצלתי, אני לא צריכה להתנצל, זה בסדר.

גילי: אני מחייכת, כי הייתי הרבה שנים בתפקיד, סוג של ניהול פרויקטים בבנק הפועלים והרגשתי שזה אני , שזה הייעוד שלי וזה מה שאני צריכה לעשות. ויום אחד בא הבוס שלי ואמר לי: "תשמעי, את צריכה להיות מנטורית, את צריכה ללמד אנשים, להדריך אנשים, זאת את.

ומאוד התחברתי לתחושה שאמרת של הנעלבות הזאת, אני הייתי בשוק חיי, חשבתי שהוא מגרש אותי. אמרתי לו: "למה אתה מדבר ככה?" (צוחקת) כאילו מה קרה?"

יפעת: (צוחקת)
גילי: ולקח לי ,אני חושבת, יותר משנתיים להבין שהוא צודק ולעשות את זה.

וגם הקטע של לבחור את הכיוון. הבנתי שאני בלהדריך אנשים, אני טובה. אבל בקטע הספציפי של האימון, אמרתי, אני אוהבת להיות מקצועית, אני אוהבת להיות ממוקדת, רוצה להבין מה אני עושה. כי כשאני עושה משהו, אני כמו שאמרת: מתמקצעים ונהיים מקצוענים, טובים ומומחים בתחום. אמרתי, אני לא רוצה להיות גם זוגי, וגם משפחה וגם עבודה וזה והרבה זמן הסתובבתי עם השאלה הזאת. אז מה כן? כי אני מבינה מה לא? אז מה כן?

ובשנה שאחרי שפרשתי, לא עבדתי בשנה הזאת, כל הזמן התקשרו אליי אנשים לדבר על הקריירה שלהם. ואחרי שנה (!) שכל הזמן הייתי בשיחות ארוכות עם אנשים והסברתי להם מה מה נכון להם לעשות, (צוחקת)

יפעת: (צוחקת)

גילי: למה הם לא רואים את מה שנכון לעשות? הבנתי שכנראה אין לי ברירה! קצת כמו הסיפור שלך, שאת אמרת באתי בטיול ובחרתי. מה זה הבחרתי הזה? לבוא ולהגיד משהו? ואת לא יכולת שלא להגיב- זו את.

האם התבשל לך איזה שהוא משהו אחר בקרונה? זה לא אומר שאת עושה אותו מחר בבוקר! דרך אגב, זה משפט שמאוד חשוב לי להגיד: אנשים חושבים שאם הם חושבים על איזה שהוא שינוי אז הם צריכים לעשות אותו מחר בבוקר וזה ממש לא! התחלת לחשוב עליו? זה מצויין! זה אומר שאתה מתחיל להתבשל וכשזה יהיה מוכן אתה תעשה.

יפעת: אני אגיד רגע, עליי אישית השנה, כי אני תמיד הרי בגם וגם. קודם כל, הקורונה הביאה דברים מדהימים לעולם של הטיפול! זאת אומרת קודם כל נהיה ה – ZOOM, מהפיכה!

פתחנו השנה קבוצה של בנות זוג של גברים פוסט-טראומטיים. זאת קבוצה שהמון שנים ניסתה להיפתח, ניסתה להתקיים וזה לא הצליח להתרחש כי מדובר בנשים צעירות שמפוזרות בכל רחבי הארץ ולכי תאגדי אותן לאיזה שהוא מקום אחד. ופתאום זה קרה! וזה דברים מרתקים מבחינה מקצועית. זה דברים חדשים שהם סופר לצאת מאזור הנוחות מבחינתי. אני עשרות שנים מנחה, אבל להנחות קבוצה של בנות זוג של גברים פוסט רומנטיים ב – ZOOM! בהתחלה במפגשים הראשונים זה היה אתגר מאוד מאוד רציני הדבר הזה וזה עובד מדהים! זו אחת ההזדמנויות הנפלאות שהקורונה אפשרה לנו.

גם פתאום נהיה לי זמן, סוף סוף ישבתי לכתוב את ההרצאה שלי! קצת עליי, על תפיסת עולמי, על הדברים שאני מאמינה בהם: על איך מסעות משנים אותנו, ואיך מסעות משפיעים עלינו, ומה חשוב לקחת לדבר הזה שנקרא מסע החיים, או החיים כמסע. אז מבחינתי, זאת הייתה שנה אחת היצירתיות שלי.

גילי: איזה טיפ את רוצה לתת לה אנשים שמקשיבים לנו? בנושא קריירה?

יפעת: אני אתן שני טיפים:

הראשון – דיברנו עליו קצת לאורך הדרך, זה להגיד כן, לצאת מאזור הנוחות. זה הדבר המרכזי שבסופו של דבר הוא מצמיח אותנו. אנחנו צומחים כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות, שמה אנחנו מתפתחים, שם קורים הדברים שבסופו של דבר מגדלים אותנו, מצמיחים אותנו ,מגדלים תחושת המסוגלות שלנו.

ודבר שני – זה לבחור את השותפים למסע, למסע שיהיה, לא למסע שהיה! אנשים שמתאימים לעתיד שלך ולא לעבר שלך. ככל שאת מקיפה את עצמך ויש לך שותפים יותר טובים למסע, ככה את גם נהינת מהדרך וגם באמת אין גבול, אין גבול למקומות שאפשר להגיע אליהם.

גילי: תודה יפעת

יפעת: תודה גילי, איזה כיף שבאת!

גילי: כיף להיות פה!

סגיר
האזנתם לפודקאסט של גילי פיינשטיין, אימון קריירה אישי ואפקטיבי.
מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית? פנו אליי
נוכל לשוחח בטלפון, בזום, או בפגישה פנים אל פנים.
נהניתם מהפודקאסט? שותפו חברים.
אתם מוזמנים לבקר באתר שלי, להתרשם מהתכנים, המידע על הסדנאות, ההרצאה והליווי האישי שאני מציעה בתחום שינוי קריירה.
תודה ונתראה בפודקאסט הבא
~מוזיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

מזל טוב בחזקת 2

השילוב של ספטמבר ותשרי הם אצלי
מזל טוב בחזקת שתיים.

היום אני חוגגת יומולדת וגם שנה ראשונה כעצמאית.
שתי החגיגות בסימן התפתחות.

לכבוד יום ההולדת והשנה החדשה
עלתה לאתר שלי הרצאת הדגל "השינוי שלי ואני"

אתם מוזמנים לצפות בה
ולקבל בוסט של מוטיבציה לשנה החדשה.

גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן