אפרת שפרוט – תחנות קריירה – מהעסקי לחברתי

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את אפרת שפרוט

אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט״ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי. העמותה המובילה בישראל בתחום הטיפול בטראומה והגברת החוסן החברתי.

אפרת חברה בנבחרת הדירקטורים של החברות הממשלתיות בישראל ובועדה הציבורית העליונה של שירותי בריאות כללית.

היא החלה את דרכה המקצועית כעורכת דין בתחום המשפט המסחרי ושוק ההון, ואח"כ שימשה בתפקידים שונים בעמותת "עלם" – עמותה לנוער במצבי סיכון, כולל כמנכ"לית העמותה והובילה תהליכים לשינוי חברתי.

בהמשך שימשה אפרת כמנכ"לית קרן הזדמנות – שותפות פילנתרופית ייחודית בין שבע קרנות לקידום השירות הלאומי-אזרחי בישראל.

אפרת מלמדת באקדמיה קורסים בתחומי חברה ויזמות חברתית והיא בוגרת תכנית מעוז – תכנית לפיתוח מנהיגות ממלכתית מחוללת שינוי בישראל.
אנחנו מדברות על:

  • היכולת להתפתח לדבר הבא מתוך התפקיד הנוכחי
  • על האומץ לקחת תפקידים בעולמות תוכן חדשים
  • על שמירה עצמית, הקשבה לקול הפנימי, קפיצות גדילה ועוד

אפשר להנות מתכנים נוספים של אפרת בקישורים הבאים »

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם אפרת שפרוט

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו ליהנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט״ל  – נפגעי טראומה על רקע לאומי. העמותה המובילה בישראל בתחום הטיפול בטראומה והגברת החוסן החברתי.

אפרת חברה בנבחרת הדירקטורים של החברות הממשלתיות בישראל ובועדה הציבורית העליונה של שירותי בריאות כללית.

היא החלה את דרכה המקצועית כעורכת דין בתחום המשפט המסחרי ושוק ההון, ואח"כ שימשה בתפקידים שונים בעמותת "עלם" – עמותה לנוער במצבי סיכון, כולל כמנכ"לית העמותה והובילה תהליכים לשינוי חברתי.

בהמשך שימשה אפרת כמנכ"לית קרן "הזדמנות"  – שותפות פילנתרופית ייחודית בין שבע קרנות לקידום השירות הלאומי-אזרחי בישראל.

אפרת מלמדת באקדמיה קורסים בתחומי חברה ויזמות חברתית והיא בוגרת תכנית "מעוז" – תכנית לפיתוח מנהיגות ממלכתית מחוללת שינוי בישראל.

אנחנו מדברות על:

  • היכולת להתפתח לדבר הבא מתוך התפקיד הנוכחי
  • על האומץ לקחת תפקידים בעולמות תוכן חדשים
  • על שמירה עצמית, הקשבה לקול הפנימי, קפיצות גדילה ועוד

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום אפרת שפרוט

 

אפרת: שלום

 

גילי: אני רוצה שנתחיל בזה שתספרי מי את ומה את היום

 

אפרת: היום אני מנכ"לית של עמותת נט"ל שמתעסקת בטיפול בנפגעי טראומה על רקע לאומי, עמותה שקיימת כבר 23 שנים.

אני המנכ"לית שלה למעלה משנה, ובעצם בשנה שהייתה כל כך עמוסה בטראומות עולמיות, לאומיות, ישראליות, תפקיד מאוד מאוד אינטנסיבי.

 

גילי: וחוץ מזה?

 

אפרת: אני אמא לשלושה בנים, גרה בקרית אונו, נשואה לרמי. הילדה הקטנה במשפחת המקור שלי, אחות רביעית. זה נורא מצחיק, הפער, כי אני כבר בתפקיד שלישי של מנכ"לות, אבל במשפחת המקור אני תמיד הילדה הקטנה.

 

גילי: תספרי על הדרך, איזו דרך עברת בקריירה שלך.

 

אפרת: התחלתי בתור עורכת דין בשוק ההון, מאוד מאוד רחוק מהעולם החברתי, מגזר שלישי.. אבל אני ממש רואה כל תחנה בדרך לקריירה כאבן דרך שבסוף הכל להתחבר למשהו אחד, ולא מעברים שהם לא קשורים אחד לשני, למרות שזה כביכול נראה ככה.

 

גילי: לא נולדת עורכת דין…בואי נתחיל ממש מההתחלה.

 

אפרת: לא.. נולדתי בבאר שבע, ילדה רביעית, מאוד פעילה בתנועת הנוער, בצופים. רקדתי הרבה שנים. העולם החברתי, שינוי חברתי תמיד היה משהו מאוד מאוד מעניין מבחינתי.

יצאתי במשלחת הצופים לארצות הברית בגיל 16 לעבוד בקהילה היהודית, ובצבא הייתי קצינת חינוך. מתעסקת בהפקות, עשייה חינוכית וחברתית בתוך הצבא.

כשהשתחררתי היתה לי דילמה מה אני הולכת ללמוד. ואני אגיד שבסוף משיקולים לא לגמרי רציונליים, הלכתי ללמוד משפטים ומנהל עסקים, במחזור הראשון בבינתחומי בהרצליה. זו היתה חוויה מדהימה מבחינת הדבר הזה של להיות חלק מההקמה של מקום חדש.

מאיזושהי סיבה שהיום עד היום לא לגמרי ברורה לי, הסכמתי לקחת את הסיכון וגם ההורים שלי, ששילמו את שכר הלימוד היקר, וללמוד במוסד שעוד לא הוכר אקדמית.

מאוד מאוד האמנתי בפרופסור רייכמן, בעצם היינו קבוצה של 200 חבר'ה שהלכנו אחריו, והיינו חלק מההקמה של הדבר הזה, וזה לא רק להיות סטודנט וליהנות מהשירות המדהים שקיבלנו, אלא ממש מהתחלה להיות חלק מלייסד משהו חדש.  נכנסנו למקום שכמה חודשים קודם לכן היה בסיס צבאי, והתחלנו לתת לו אופי של אקדמיה. אנחנו קיבלנו הזדמנות להשפיע.

אני זוכרת שגם שם, במרכז הבינתחומי, הקמתי את שבוע החונכות לתלמידים שבאו אחרינו. בסוף שנה ג' או ד' הבנו שלפני שהסטודנט מגיע ללמוד משפטים, כדאי שיהיה לו שבוע הכנה שמסביר לו מה הכלים שהוא צריך כדי להיות סטודנט למשפטים. המצאנו מן שבוע כזה והיום זה משהו שכבר ברור מאליו שקורה.

הקמנו ועד כיתה, שלימים הפך להיות אגודת הסטודנטים. הקמנו מהלך מול המל"ג, או עזרנו לפרופסור אייכמן בכל התהליכים מול המל"ג, והדבר הזה מבחינתי, בלי לדעת, היה להיות חלק מיוזמות. אומנם בעולם האקדמי, אבל יזמות ישראלית משמעותית, שהפכה לשמחתנו ממש לפני כמה שבועות להיות אוניברסיטה.

 

גילי: את עדיין מעורבת?

 

אפרת: אני מעורבת. כל השנים הייתי מעורבת במרכז הבינתחומי בהרצליה בכל מיני תפקידים לא רישמיים. עשיתי מנטורינג לסטודנטים שסיימו לימודים, בוגרים צעירים.

יש שם תוכנית שנקראית "Prowomen" לקידום נשים, אז אני מתנדבת שם ומרצה, הרציתי בהרבה תוכניות כמרצה אורחת, גם באירוע הפרידה מפרופסור רייכמן כנשיא וחגיגות קבלת הגדרת האוניברסיטה. אני מאוד מקפידה להחזיר חזרה למקום הזה, שאני מרגישה שנתן לי המון, מעבר לתואר אקדמי וניסיון, וחוויה של התחדשות ויוזמה היו שם גם ערכים.

פרופסור רייכמן היה מקדיש לנו המון שעות של דיבורים על מנהיגות, ולימים כשהגעתי ללמוד בבית ספר למנהל עסקים בהרוורד, כשדיברו על כל מיני אלמנטים של מנהיגות, איך מנהלים ואיך מובילים אנשים, אני זכרתי שכבר שמעתי את זה. ולא רק מההיבט הציוני והישראלי, כמה חשוב לעשות מנהיגות פה בארץ לא רק מנהיגות כלכלית-חברתית טובה, אלא כלכלית חברתית ישראלית.

 

וגם קיבלתי שם את בן זוגי רמי בעלי. היינו ביחד באותה קבוצת לימוד, לימים נהיינו זוג ולקראת סוף שנה ד' התחתנו. שם הכרנו, צמחנו ונישאנו.

וכשמדברים על קריירה מתוכננת, אז בדרך הלא מתוכננת כל שנות הלימודים שלי כסטודנטית למשפטים הייתי מזכירת ערב במשרד עורכי דין.

 

גילי: כעבודה זמנית….

 

אפרת: כעבודה זמנית. היו לי חברות שהיו מלצריות והיו חברות שהיו מוקדניות, ואני הייתי מזכירת ערב במשרד עורכי דין, בעקבות הכרות משפחתית שאח שלי הכיר. הייתי מגיעה ב 5 אחר הצהריים עד 8 בערב, עונה לטלפונים. זו היתה תקופה עוד לפני הסלולר, ענו לטלפונים כתבו הודעות, הקלדתי מסמכים. זה נשמע קצת פרהיסטורי…

 

אז זה היה משרד שמאוד מאוד אהבתי והם אהבו אותי ופירגנו לי, כך שהתקדמתי ולקראת שנה ד' אמרו לי: "את רוצה להתמחות פה?"

סטודנט למשפטים תמיד מחפש איפה להתמחות, אז אם נסגרה לי הפינה ובקלות, מציעים לי להתמחות כמובן שאמרתי כן.

ואחר כך אמרו לי: "את רוצה להתמחות במחלקת שוק ההון במשרד?" זו מחלקה מאוד נחשבת שם קורות העסקאות המעניינות, מיזוגים ורכישות, הנפקות לבורסה. וגם מאוד אהבתי, מאוד חיבבתי את העורך הדין שעבד שם במחלקה, אז אמרתי כן.

אמרתי להם: "מכיוון שאני עוד מעט חוזרת לפה להתמחות, אז אקח חופשה אחרי שלוש שנים שהייתי מזכירה, אלך לעשות דברים אחרים, להספיק עוד קצת עבודות סטודנטיאליות ואחזור כמתמחה".

ומה שבחרתי לעשות בשנה ד' זה ללכת לעבוד בבתי ספר בפריפריה, תחת איזושהיא תוכנית וללמד ילדים. בדיעבד אני רואה שזה לא היה במקרה. זאת אומרת כבר אז נמשכתי לעולם החינוך רווחה וחברה. אמרתי שאני קצת אתרענן ממשרד עורכי הדין ואעשה דברים אחרים.

 

גילי:  מה לימדת?

 

אפרת: לימדתי אנגלית וחשיבה יצירתית, אבל האמת שהתוכן היה כמעט לא רלוונטי. זה היה לבוא וקצת להחזיק את הכיתה ולהביא שם דברים משמעותיים, פעילויות שאני הרגשתי שהן חשובות לפיתוח הילדים, פיתוח היחסים. כל פעם זה היה באמצעות מקצוע אחר, ונורא נהניתי מזה.

כשנגמרה שנה ד' היה עומס מאוד גדול: גם התחתנו, גם היו לנו את כל המבחנים וגם להתחיל התמחות. חזרתי למשרד עורכי דין והתחלתי לעבוד בטירוף. זה משרד עורכי דין מסחרי, זו היתה שנת 2000, אז התכוננו לבאג 2000, עסקאות בעולם ההייטק שהתחיל אז לפרוח, אנחנו גם כתבנו תשקיפים להנפקות בבורסה, אז באמת היתה המון עבודה.

זה נשמע מאוד נוצץ, אבל בסופו של דבר עורכת דין צעירה שיושבת וכותבת את החוזה או את התשקיף זה המון עבודה שחורה מול מחשב, המון שעות שהיה לי קשה להכיל אותן כי היו עם מעט אינטראקציה בינאישית והמון המון אדמיניסטרציה.

 

גילי: מה בכל זאת את מרגישה שכן קיבלת בתקופה הזאת של העבודה השחורה מול המחשב?

 

אפרת: קודם כל הגעתי לשנת התמחות שאמורה להיות שנת אימון, ואני בהחלט זכיתי בעורך דין ברק לוכטנשטיין שהיה המאמן שלי. זכיתי לראות איך אפשר להיות עורך דין הוגן, להיות בנאדם מפרגן, איך אתה מפתח מישהו צעיר ממך. נכון שהוא גרם לי ללכת הלוך ושוב לפעמים 20 פעם על אותו מסמך, הוא לא אמר תני לי אני אתקן, אלא נתן לי להתמודד, נתן לי הכוונה והוא גם היה מאוד מאוד רגוע.

משהו שלמדתי, שהיה מדהים בעיניי ואני מנסה ליישם אותו כל החיים ולא תמיד מצליחה , שבמקרה שהיתה תקלה הוא לקח את האחריות על עצמו, וכשהיו הצלחות הוא אמר את זה המתמחה שלי עשתה.

דווקא אנחנו רואים שעושים הרבה פעמים הפוך: שהצלחות הן תמיד של הבוס וכשיש תקלה זה העובד עשה.

כבר הרבה מאוד שנים שאנשים צעירים עובדים לצידי ואני מצמיחה דורות של אנשים ומשתדלת לזכור לתת להם את הקרדיט על הדברים הטובים שהם עושים וכשיש תקלה לקחת אחריות עליה. מעבר לזה שזה מפרגן, זה מאפשר לאנשים אומץ לעשות דברים, כי הם יודעים שיש מרחב טעות.

 

גילי: כן, נותן ביטחון.

 

אפרת:  נכון.

אז בשנה הזו התוכן עצמו לא מאוד עניין אותי, אבל למדתי לעבוד קשה, למדתי לעמוד בזמנים, למדתי לכתוב כתיבה מסודרת: איך מוציאים מכתב, איך כותבים חוזה. למדתי לעשות הבחנה בין עיקר לטפל בעסקאות, למדתי לייצג לקוחות.

אבל כשהסתיימה ההתמחות, אני אגיד שהיינו לא מעט מתמחים והחליטו להשאיר רק שני מתמחים מצטיינים במשרד והציעו לי להישאר כעורכת דין. אז כמו שקודם באו ואמרו לי בואי תהיי מתמחה ולא בדקתי אם התחום הזה מעניין אותי אולי יש תחומים אחרים בעולם המשפט ואמרתי כן, אז עכשיו אמרו בואי תישארי עורכת דין ואמרתי כן.

 

עברתי את בחינות הלשכה, הפכתי לעורכת דין וחזרתי לאותו משרד שהייתי בו מזכירה ואחרי זה מתמחה להיות עורכת דין. וכשבאתי זה כבר החיים האמיתיים, קמים בבוקר זה לא..

 

גילי: זה לא זמני

 

אפרת: זה לא זמני, זה החיים! התחלתי לשקוע. אמרתי לעצמי: "זה היעוד שלי? זהו? בשביל זה באתי לעולם? לעשות כסף לאנשים שממילא יש להם מלא כסף? (הלקוחות) לשבת מול מחשב ולכתוב מסמכים?

הרגשתי שאני לא במקום הנכון, למרות שהמשרד עצמו היה משרד מאוד מאוד אוהב ומקבל. זאת אומרת היה דיסוננס כזה שיש לי מקום טוב הבטיחו לי בו עתיד, תתפתחי תהיי שותפה, אבל התוכן עצמו לא הסתדר לי.

 

גילי: תמיד חושבים שאם נהיה במקום שנראה טוב, שהתנאים טובים ויש אנשים נחמדים, השכר יהיה טוב, זה יפתור לנו את הבעיה, אבל לא…

 

אפרת: נכון. אני זוכרת ששלחו אותי ביום הראשון שלי כעורכת דין מתמחה לאיזה חנות בתל אביב לקנות לעצמי את הכיסא שאני רוצה, כיסא מנהלים כזה, סמל סטטוס.

והכל היה מעולה! היה לי משרד יפה, בטח ביחס לגיל, וזה גם מקום שאהבו אותי וגידלו אותי ואימנו אותי, אבל כשהגעתי לחיים עצמם אמרתי זה לא יכול להיות.

 

גילי: בת כמה היית?

 

אפרת: הייתי בת 28 ונתתי עבודה. המשכתי לעבוד קשה ובתחום זה עובדים מהבוקר עד 11 בלילה, את לא רואה אור יום. ונתנו לי גם חניה שזה גם סמל סטטוס, אז הייתי מחנה עם האוטו מתחת לבניין, עולה עם החליפה למשרד, תמיד הטמפרטורה היא אותה טמפרטורה, אין חורף קיץ, זה תמיד אותו דבר..

התחלתי להרגיש לא טוב פיזית, ברמה הזאת שהתחלתי לסבול מכאבי בטן כרוניים. עשיתי כל בדיקה אפשרית שיש בתחום העיכול או בטן או CT ולא מצאו כלום. כבר נורא רציתי שימצאו משהו, כי למה כואבת לי הבטן?

ואני זוכרת שלקחתי יום חופש אחרי חודשים מאוד אינטנסיביים שעבדנו על המון עסקאות ושכבתי על הספה בסלון, היינו זוג נשוי צעיר, בהיתי בתקרה ואמרתי לעצמי: "אני מתפטרת". ועשיתי טלפון לאמא שלי ואמרתי לה: "אמא, מחר אני מתפטרת" אז שאלה: "למה"? ועניתי:" כי לא כיף לי להיות עורכת דין, לא נראה לי שזה הייעוד שלי להיות עורך דין מסחרית ולעשות עסקאות" אז היא אמרה לי: "מעולה ילדה שלי, תעשי מה שטוב לך" באיזו מן קלות כזאת.

ואז הטלפון השני היה לאבא שלי, שלצערי כבר נפטר, אבל היה איש מדהים ונדיר ומפנק והוא שאל אותו דבר. אמרתי לו: "לא כיף לי בעבודה", אז הוא אמר: "מה הקשר בין עבודה וכיף? קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יש לך עבודה טובה". בייחוד אני מזכירה שהם שילמו לי את כל השנים במרכז הבינתחומי בהרצליה, המון שנים של עזרה במימון מחיה ולימודים, אז לקח לו כמה דקות להבין את הדבר הזה, והוא אמר: "אני סומך עלייך".

ולמחרת באתי ודפקתי בדלת של הבעלים של המשרד והוא אמר לי: "ידעתי, את בהריון!" כי בחורה צעירה נשואה, מה יש לה לבוא להודיע?

 

גילי: צריך להיות תירוץ..

 

אפרת: כן. אז אמרתי לו: "הרבה יותר מזה, אני עוזבת" והוא אמר לי: "האמת? ידעתי שזה יבוא. ניסיתי למשוך כמה שיותר, אבל ראיתי שאת צריכה משהו אחר".

 

גילי: יפה ושונה.

 

אפרת: כן, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות משהו מעולם החינוך והרווחה, אולי אני אמורה לנהל בית ספר. לא ידעתי עדיין מה, עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם. לא הכרתי את כל עולם העמותות והמגזר השלישי, הוא לא היה עדיין מפותח בישראל של שנות האלפיים, אבל ידעתי שעורכת דין מסחרית אני לא רוצה להיות.

 

גילי: אנשים לא נותנים משקל מספיק משמעותי ל"למה לא". לדעת מה לא זה דבר מאוד משמעותי.

 

אפרת: ועוד בגיל צעיר ומוקדם! לא משכתי את זה עשרות שנים כי אני פוגשת היום המון אנשים שבאים להתייעץ איתי על המעבר למגזר העסקי והמגזר השלישי והפוך ואני פוגשת המון אנשים בשלבי צמתים של הקריירה וזה בדרך כלל קורה להם  בגיל 40 פלוס.

אני מודה לעצמי שהייתי קשובה לעצמי וכשהיו לי כאבי בטן הייתי קשובה לזה שזה לא מספק אותי מבחינת משמעות ולא מתפתה מהתנאים העתידיים שאני אמורה לצמוח לתוכם, מתוך מחוברות למשהו הפנימי שלי.

ואני כן יכולה להגיד על כל התהליכים שלי בקריירה שהייתי מחוברת לקול הפנימי, ואני תמיד אומרת לאנשים תנסו להתחבר למקום הזה.

אז התפטרתי, והם אמרו לי: "אוקיי מפרגנים לך, אוהבים אותך, אבל אם אין לך עדיין לאן ללכת אז בואי תישארי עוד שלושה חודשים. עוד תשקיף, הנפקה אחת נעשה איזה מבצע".

אז בגלל שמאוד אהבתי אותם, בגלל שהרגשתי איזושהי מחויבות והוקרת תודה על כל השנים שנתנו לי ופיתחו אותי, אמרתי בסדר. ואז הסתיים התשקיף ביקשו עוד תשקיף אחד ועשיתי עוד שלושה חודשים, כשניסו בפעם השלישית אמרתי: "שחררו אותי ותנו לי ללכת לדרכי" והלכתי לדרכי.

 

גילי: הרבה פעמים המנהלים שהם פחות מנהלים, מה שנקרא, קשה להם לשחרר. כי הם אומרים: "יש לי עובד טוב, הוא נותן לי שקט בגזרה, למה שאני אשחרר אותו?" וזו טעות.

 

אפרת: נכון, לגמרי.

אני כמנהלת יודעת שכשבן אדם רוצה ללכת אפשר לבקש ממנו להישאר עוד קצת עד שאתה מתארגן, אבל לשחרר אותו. היו לי גם מקרים של אנשים שהלכו ואחרי כמה שנים חזרו, אבל הם עשו את הדרך שלהם.

 

גילי: גם העניין שאולי יחזרו, אבל זה גם זה ממצב אותך כבן אדם, כמנהל בקטע אגואיסטי. האם אתה בן אדם שמצמיח אנשים ויודע להיפרד מהם? ולא שומר אותם בכלוב כזה.

 

אפרת: לגמרי.

אז יצאתי ואמרתי לעצמי שאקח איזה חודשיים חופש להירגע. כמישהי שהיא מאוד אמביציוזית תמיד, קצינה מצטיינת בקורס קצינות, מצטיינת בלימודים, התמחות במשרד עורכי דין, פתאום מצאתי את עצמי מובטלת, מבחירה אומנם, אבל פשוט חושבת מה אני רוצה לעשות, כי לא ממש ידעתי.

אז עברו חודשיים אבל אחר כך זה התארך כי לא ידעתי מאיפה להתחיל, כי לא ידעתי מה אני מחפשת.

אז ניסיתי ללכת לחינוך הפורמאלי, למחוז תל אביב. אז עוד לא היו תוכניות הסבה, אמרתי להם: "אני חושבת שאני רוצה להיות בעולם החינוך"  והם אמרו: "אבל אין לך תעודת הוראה". אמרתי להם: "אני מצטיינת במשפטים, מצטיינת מנהל עסקים, אני עורכת דין, אני אעשה מה שתגידו, אני אלך ללמוד לתעודת הוראה, וזה לא נתפס, המערכת היתה כל כך אטומה, מפספסת מישהי שבאה עם ברק בעיניים ורוצה לעשות משהו בעולם החינוכי.

וככה ניסיתי לחפש ולא ידעתי לקרוא לילד בשמו ובסוף באיזה רגע של של בין ייאוש לבין תחושה  שאני עוד לא בשלה, אמרתי לבן זוגי: "בוא תתפטר גם אתה מהעבודה". שיקול כלכלי מאוד מוזר.

 

גילי: מאוד הגיוני (צוחקת).

 

אפרת: ונסענו לניו זילנד ואוסטרליה, ואני הבן אדם הכי לא אתגרי, עשיתי טיול אחד אחרי צבא אבל לא… והוא אמר לי: "טוב תני לי לחשוב על זה כמה ימים".

 

גילי: בני כמה הייתם? כדי לקבל פרופורציה…

 

אפרת: אני הייתי בת 29, הוא היה בן 30 פלוס, נשואים ללא ילדים. היה לנו קצת כסף שקיבלנו מתנות לחתונה ומההורים שלי שבטח חשבו שנשתמש בכסף לדברים יותר ארציים.

לקחנו החלטה שהיום, כשאני מסתכלת על החיים שלי עכשיו, היתה באמת חד פעמית. אני לא מקדישה מספיק לפנאי,  אבל באותו רגע פשוט נסענו ועשינו טיול עם קרוואן ששכרנו, קמפרוואן כזה ועשינו שלושה חודשים של טיול טבע מדהים במקומות קסומים, של פיתוח הזוגיות, של התנתקות. אז עוד לא היו טלפונים ניידים, אז היינו פעם בשבוע מצלצלים מטלפון ציבורי לארץ לראות מה שלום המשפחות.

קראנו ספר ביחד, הקראנו אחד לשני. היום זה נראה לי ככה, זוגות שנשואים מעל 20 שנה ואת יודעת היום הייתי משוועת לתהליך כזה של לשבת בערב ולקרוא ספר ביחד כל אחד מקריא לשני עמוד. והיינו כל יום עוצרים בפארק אחר, עם נוף אחר, מתקלחים שם, מבשלים שם, פוגשים אנשים. כמה חודשים של הרחבת הלב. ממש משהו אחר מכל מה שעשיתי עד אז וגם ממה שעשיתי אחר כך.

עשינו חוזה בינינו שפעם בחמש שנים נעשה טיול כזה, ממש שבועת צופה שלא קרתה. זאת אומרת לא היה לנו טיול כזה בחיים.

 

גילי: עם איזה תובנות? מה קרה בעקבות הטיול הזה אחר כך?

 

אפרת: אני חושבת שזה מאוד הגדיל את היכולת שלנו כזוג להתמודד ולהיות ממש צוות. היינו רחוקים מהבית, ככה בתוך קרוואן מאוד קטן כמה חודשים.

זה גרם לי להיות רעבה, כשחזרנו כבר רציתי לעבוד. אמרתי לעצמי אני חייבת לעבוד, די. גם כלכלית כבר די

 

גילי: בזבזת את כל הכסף (צוחקת)

 

אפרת: בזבזתי את הכסף וגם הייתי ממש בשלה ושלמה שאני רוצה והתחלתי לחפש עבודה באופן יותר קונקרטי. וזה מדהים איך הטיול הזה השאיר אצלי ממש זכרונות חזותיים. אני זוכרת למרות שזה היה לפני למעלה 20 שנה, אבל אני יכולה ממש לראות מקומות, וזה השאיר לי חוויה מאוד גדולה וגם את ההבנה שטבע הוא דבר מצמיח. זה לא ניכר ביום-יום שלי כל הזמן, אבל אני כן משתמשת בדבר הזה של לצאת לטיול, אפילו לשבת בגינה או לעשות הליכה עם חברה, ככלי להתפתחות.

אז הגענו לארץ, כבר לא היו ברירות. לצערי חזרתי גם מתוך הבנה שאבא שלי צריך להיכנס לניתוח לב פתוח. כאילו פתאום בבת אחת מהלאבי דאבי והשנטיפי, טיול קרוואנים ולראות אריות ים ודולפינים פתאום החיים עצמם, המציאות לפנים, צריך למצוא עבודה.

 

גילי:  ממש ב- HARD CORE

 

אפרת: בהחלט. אבא שלי עם אירוע לב, צריך ניתוח לב פתוח, הוא היה גם הגב הכלכלי והרגשי שלי  הרבה שנים, לשמחתי אבא שלי עוד המשיך לחיות הרבה שנים אחר כך, אבל באותו רגע זה היה נראה מאוד מאוד מלחיץ.

אני צריכה עבודה, ואני עדיין לא בדיוק יודעת במה אני רוצה לעבוד, ופשוט התחלתי להסתכל על מודעות בעיתון. ראיתי מודעה: דרושה עובדת סוציאלית לניהול מרכזי הנוער של עמותת "עלם". לא ידעתי מה זאת עמותת "עלם", לא ידעתי מה זה מרכזי הנוער של עמותת "עלם", וגם לא הייתי עובדת סוציאלית – לא עמדתי בתנאי הסף.

זאת גם לא הייתה מודעה גדולה, מודעה קטנה בעיתונים של פעם, אבל כן מודעה בעיתון. לא מוצאים ככה עבודה בדרך כלל, והחלטתי שאני מתקשרת. וזה מדהים, כי תוך כמה שעות חזרו אליי ואמרו לי שמנכ"ל עמותת "עלם" רוצה להיפגש איתי. אמרתי לעצמי: "הנה אני הולכת לקבל בדיוק את מה שאני רוצה". קבענו פגישה והוא אמר לי: "וואו, את בחורה מדהימה, אבל מה שאני מחפש זה בעצם יועצת משפטית ל"עלם", עורכת דין". אמרתי לו: "לא, לא, לא, אני עם מקצוע עריכת דין סיימתי, אני רוצה להיות מנהלת מרכזי נוער". הוא אמר לי: "תראי, את מרשימה, קורות החיים שלך מרשימים, אבל יש כאן תנאי סף של עובדת סוציאלית ולכן את לא תקבלי את התפקיד. קבענו פגישה נוספת. נהיו לנו שלוש פגישות של ויכוחים, אני לא רוצה להיות היועצת המשפטית, והוא לא רוצה לתת לי את מרכזי הנוער, אבל אנחנו לא רוצים לוותר אחד על השני. הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהארגון הזה, והוא הרגיש שהוא רוצה אותי.

ואז דוקטור מייק נפתלי, המייסד של "עלם", והמנכ"ל שלה במשך 20 שנה, שלימד אותי הרבה מאוד דברים בעולם של פיתוח חברתי, בא בהצעה: בואי נעשה פשרה, בחצי מישרה תהיי היועצת המשפטית של "עלם" ובחצי מישרה תהיי בצוות ההקמה של מרכז הנוער "הפוך על הפוך" בחולון. הוא לא נתן לי לנהל את כל הרשת.

 

גילי: תתחילי בקטן.

 

אפרת: אולי הוא חשב בליבו שאם זו תהיה נפילה, אז שתהיה נפילה במרכז אחד. ככה בצורה לא פורמלית, כי הוא גם לא כל כך הודיע לעיריית חולון, השותפים.

התחלתי ככה, עוד לא כל כך הבנתי מה זה עמותה, מה התפקיד של עמותה, בעצם קפצתי למים וגיליתי עולם מדהים! ייאמר גם לזכות ד"ר מייק נפתלי שהוא גם היה מאוד פעיל בפיתוח החברה האזרחית בישראל. אז זה לא רק שלמדתי מה זה נוער בסיכון, שזה עולם התוכן של העמותה, אלא גם מה התפקיד של עמותה מול הממשלה, אם זה כספק , פיתוח תוכניות, אם זה שיתוף פעולה עם הממשלה, אם זה לשבת בוועדות חקיקה.

 

ופתאום, לאט לאט גיליתי שלהיות עורכת דין זה הרבה יותר מאשר להיות עורכת דין מסחרית, ושמשפט יכול להיות כלי מדהים לשינוי חברתי.

ופתאום הוא שלח אותי לייצג את "עלם" בוועדה בכנסת לחקיקת חוק נפגעי עבירה. לראשונה בישראל התחילו לתת זכויות לנפגעי עבירה ולא רק המשטרה מנהלת את התיק, אלא היא גם מעדכנת ומודיעה ומתייעצת עם הנפגע. עולם מרתק.

פתאום הבנתי שיש עוד ארגונים לילדים ונוער בסיכון, ופתחנו פורום של היועצות המשפטיות והתחלנו לחשוב מה אנחנו יכולות לשנות בחוקים בישראל שיעזור לילדים ונוער. והתחלתי לתת הכשרות על עולם המשפט לעובדים הסוציאלים ב"עלם", כי הן צריכות לדעת מתי לדווח על דברים. בקיצור נפתחה לי דלת!

בגלל זה אני אומרת אל תזרקו את מה שלמדתם! זה לא פתאום שעזבתי את עולם המשפט והלכתי לעולם המגזר השלישי ונוער, לא! בזכות מייק שהתעקש ולא וויתר עלי, פתאום התאהבתי מחדש בעולם המשפט, אבל באספקט אחר שלו.

 

תוך חצי שנה הלכתי ללמוד תואר שני באוניברסיטת תל אביב במסלול של משפט חברה ופוליטיקה. שהיה בדיוק בטיימינג הנכון. לקחתי קורסים בסוציולוגיה, במדעי המדינה וקורסים במשפטים. את הקורסים המשפטיים לקחתי בזכויות אדם, זכויות ילדים, בפריזמה שאליה התכווננתי. קורסים בנושא עבירות מין שהתעסקתי לצערי באותה תקופה,  לא לצערי התעסקתי, אלא לצערי נפגשתי בהרבה מאוד עבירות מין. אבל גיליתי עולם ופרחתי.

 

היתה לי תקופה פורייה מכל הכיוונים. הריתי את ההריון הראשון שלי, עבדתי בחלק מהימים אחר הצהריים במרכז נוער בחולון, אז פגשתי בני נוער ועבדתי איתם ויכולתי לבוא עם ג'ינס וטי שרט ולא עם חליפה, והיו ימים בשבוע שעבדתי במטה של "עלם" והייתי יועצת משפטית, ולפעמים עשיתי חוזים עבור "עלם". זה יכול היה להיות חוזה שכירות של נכס, או משהו שקשור לדיני עבודה. דברים שמאוד דומים למה שעשינו במשרד עורכי דין, אבל כשאני יודעת שהתוחלת שלהם זה לא לייצר עוד כסף ללקוח, אלא חוזה השכירות של הנכס זה בשביל שיהיה מרכז לחסרי בית בירושלים, או חוזה התקשרות עם גוף כדי שתהיה יאכטה להפלגות לשיקום באמצעות הים לנוער בסיכון. החוזה דומה, אבל המהות שלו והמטרה שלו היא שונה.

ממש פרחתי והרגשתי שאני מתמלאת. ושני התפקידים אפשרו לי גם להיות במטה ובהנהלה כיועצת משפטית ומאוד קרובה למנכ"ל ולראות איך זה נראה בראש הפירמידה, וגם עובדת שטח.

לימים, כשהפכתי למנכ"לית של "עלם", זו היתה לי מתנה. אמרתי איזה מזל שהתחלתי פה מהשדה, ואני יודעת איך זה לעבוד בלילה, מה זה התסכול, אני יודעת מה זה ריבוי המשימות, אני יודעת מה זה כשיורדת הנחתה מהמטה לשטח.

כמה חודשים אחרי שבני הבכור עומר נולד, כבר הרגשתי שקשה לי לעבוד אחרי הצהריים וגם התפקיד של היועץ המשפטי הלך וגדל, ככל שהגדלתי אותו, אז סיימתי את תפקידי ב"הפוך על הפוך" בחולון והפכתי היועצת המשפטית של "עלם" במשרה מלאה, וגם אחראית על אקטיביזם חברתי וכל מיני תהליכים של שינוי חברתי. וזה הפך להיות המישרה המרכזית שלי.

 

ילדתי את הילד השני שלי, את ליאור ב-2005 ואז הייתי במן צומת דרכים. גם הארגון נקלע למשבר כלכלי, התחלף מנכ"ל.

 

גילי: אמרת שהיית בצומת, מה זה אומר? לא קשור לבעיות של הארגון?

 

אפרת: היה ברור לי שלהיות רק יועצת משפטית זה לא מספיק לי, הגיע המנכ"ל החדש בשנת 2004 ל"עלם", הוא חושב אולי לעשות אותי סמנכ"לית.  חזרתי אחרי ההריון השני ואמרתי שאני חוזרת ואז אני אחשוב. אפרופו קריירה, אני בדרך כלל ממליצה לנשים אחרי לידה לחזור למקום העבודה שלהן, רק בשביל להחזיר את המנועים לפעולה.

זאת אומרת אני מאוד אוהבת להיות גם אמא וגם אשת קריירה. נראה לי שרק אמא, להיות בבית במישרה מלאה לא הייתי יכולה, או רק קריירה.. ומאוד מאוד מנסה לשלב, בקושי רב, זו לא משימה קלה.

אני מאוד ממליצה לאימהות, עובדות שלי וחברות: תחזרו לעבודה כמה זמן שנוח לכם אחרי הלידה, יש כאלה שמתאים להן לחזור מהר, יש כאלה שאוהבות לאט, אבל תחזרו ואז תעשו את ההתלבטויות מתוך מקום שכבר יש לך מקום עבודה, ואת באה לתהליך הזה בטוחה ולא מתוך מקום של מצוקה. אפילו זה שאת לבושה ואת לא עם הסמרטוטים של הטרנינג בבית כשאת הולכת לראיון עבודה.

 

גילי: אני אומרת, שסוף סוף יש איזה שהוא יתרון לנו כנשים. יש לנו צמתי החלטה מובנים, שאנחנו יכולות ליצור אותם, אם החלטנו להביא ילדים. אם אנחנו לא רוצות ילדים זה גם בסדר, אבל אם אנחנו רוצות ילדים, אז באמת הנקודה הזאת של חופשת לידה, (לא שיש זמן לחשוב על זה בחופשת הלידה עצמה), אבל כשחוזרים, אני חושבת שאלו צמתים מתאימים לעשות שינויים, החברה יותר מקבלת את זה. זה בסדר שתבואי ותגידי אני רוצה עכשיו משהו אחר. יש כאילו תירוץ.

 

אפרת: היום אני רואה שאנשים עושים הרבה יותר מעברים בלי קשר, והם לא צריכים/ צריכות את חופשת הלידה, אבל זה בהחלט נכון.

כמו שאמרתי, חזרתי לעבודה וניהלתי את הדילמה מתוך העבודה, ואז די מהר המנכ"ל השני בתולדות "עלם", ציון גבאי פנה אלי והציע לי לקחת את המחלקה לפיתוח משאבים, כל מה שקשור לגיוס תרומות והפקת אירועים.

הייתי עם תינוק יונק וילד פעוט בן שנתיים וחצי בבית, האימהות בשלב הכי אינטנסיבי שלה, אז לקחת תפקיד כזה זה מאוד מאוד קשה. מה גם שעלם היתה במשבר כלכלי והיתה צריכה המון תרומות באותה תקופה, ונדרש שיקום של מערך גיוס התרומות שלא היה במצב טוב.

קצת הופתעתי מההצעה ואמרתי לו: "מעולם לא גייסתי תרומה אחת וההפקות היחידות שעשיתי זה כשהייתי קצינת חינוך בצבא והפקתי אירועים לגדוד או לבסיס, כלומר יש לי את זה, אבל זה לא שעשיתי את זה ויש לי קבלות בעולם הזה של גיוס תרומות, אבל תן לי לחשוב". לקחתי 24 שעות לחשוב וכמו שאני נוטה להגיד כן ולקחת סיכונים אמרתי כן.

 

קפצתי למים מאוד מאוד עמוקים. היו לי בערך שמונה שבועות כדי להפיק את "דגל אורות התקווה" קמפיין מטורף בכיכר רבין, כל הלוגיסטיקה שלו, כל גיוס החסויות.

 

גילי: זו הפעם הראשונה שלו?

 

אפרת: זו הפעם השלישית שלו, אבל הוא לא התרומם. הייתי מעורבת כבר מהפעם הראשונה כיועצת המשפטית של "עלם", כפרוייקטורית יחד עם מי שהפיקו את זה אז, אבל לנהל את זה בעצמי, להפיק תשדירי טלוויזיה ורדיו, לעשות שיווק. לא באתי מעולם השיווק, לא באתי מעולם גיוס תרומות, לא באתי מהעולמות האלה.

וזאת צומת שאם אני צריכה לסמן צומת בקריירה שלי זה על לקיחת התפקיד הזה שהציעו לי בתוך מקום העבודה שלי. לפעמים אנשים עוזבים מקומות כי הם לא חושבים על אופציה בתוך מקום העבודה שלהם! לראות אולי יש במחלקה אחרת תפקיד אחר, עולם תוכן אחר.

 

אני אומרת, הייתי 15 שנה ב"עלם", אבל הייתי בכמה מקומות עבודה שונים כביכול: הייתי במרכז נוער רכזת מתנדבים, הייתי יועצת משפטית, אחר כך מנהלת המחלקה לפיתוח משאבים שזה בכלל בעולם של גיוס תרומות ועסקים, ופתאום נהלתי צוות, מה שלא עשיתי קודם. היו לי עובדות שהייתי צעירה מחלקן, הייתי צריכה לנהל תקציב, לעבוד מול גופי שידור רשת, קשת, להפיק פרסומות וכל זה ב- 8 שבועות עם תינוק שלא ישן בלילה.

ואם יש צומת משמעותית בקריירה שלי, אז הראשונה זו ההתפטרות ממשרד עורכי הדין, השנייה זו הכניסה ל"עלם" והשלישית זו לקחת תפקיד מאוד לא טריוויאלי לי, שלא למדתי אותו והייתי צריכה הרבה אומץ בשביל להגיד כן.

 

גילי: זה כאילו נשמע החיים האידיאליים, כשאתה נמצא בתוך ארגון, מה הסבירות שיבואו ויציעו לך משהו שהוא לא התחום שלך?

 

אפרת: זה קורה הרבה פעמים בתוך ארגונים, שיותר מכירים את האדם שאתה והאישיות. אתה מוכיח את עצמך ואתה מבצע, את זה אני כן רואה. לפעמים עם קשרים אישיים, ובאמת זה לא יקרה דרך מודעה בעיתון כי אתה לא עומד בתנאי הסף. אבל לפעמים מה שאני פוגשת זה את המצב ההפוך: שמציעים לאנשים דברים והם אומרים: "לא, אני לא יודע שיווק או לא עשיתי את זה אף פעם ומפחדים לקחת.

ואני מרגישה שהאומץ הזה שאמרתי אני קופצת למים וקיבלתי גם גיבוי מבן הזוג שלי, וגם עבדתי מאוד קשה כי לא ישנתי בלילות, הנקתי, הייתי צריכה לחזור בשעה מסוימת הביתה, ללמוד המון המון עולמות תוכן.

8 שבועות אח"כ עמד קמפיין מדהים בשותפות בנק הפועלים, ועיריית תל אביב, דגל אורות מדהים בכיכר רבין עם המון אימפקט חברתי וחיבור מדהים לארגון.

 

אני ממש הרגשתי שעשיתי שינוי קריירה באותו רגע, נהייתי מנהלת. קיבלתי החלטות ניהלתי כסף, כבר לא הייתי יועצת. כיועצת משפטית מישהו אחר מחליט.

התחלתי להחליט, תוך כדי הקמפיין לצערי פיטרתי מישהי וגם קלטתי מישהי, החלטתי על תקציבים, דיווחתי להנהלה, התחלתי לעבוד.

הייתי ארבע שנים בתפקיד הזה של פיתוח משאבים ולקחתי אותו למקומות מדהימים לצד נאווה ברק הנשיאה של עלם וצוות המדהים.

באמת, כל מה שאפשר מגיוס משאבים מהארץ ומחו"ל, אירועי התרמה ושיתופי פעולה עם חברות עסקיות, ממש פרחתי לתוך הדבר הזה. וכשהמנכ"ל של "עלם" אמר לי: "אני רוצה לסיים את תפקידי, האם היית רוצה להיות המנכ"לית שתחליף אותי?" שזה מדהים אם זוכרים שבתחילה לא נתנו לי לנהל את מרכזי הנוער כי אני לא עובדת סוציאלית… אז לנהל את כל המערך הזה? ארגון מאוד מאוד גדול ועולמות תוכן שמתעסקים בתכנים מאוד קשים של זנות, חסרי בית, התמכרויות, אבל הייתי כבר הרבה שנים בארגון. וכמו שתמיד אני אומרת כן, אמרתי: "כן, אני חושבת שאני רוצה למנכ"ל את הארגון הזה".

זה ארגון ענק של 300 עובדים עשרות מיליוני שקלים תקציב, שיתופי פעולה עם ממשלה ורשויות מקומיות. בהתייעצות משותפת אמרנו שניקח שנה בה אהיה משנה למנכ"ל ואלמד את הצדדים שאני פחות מכירה, שזה העולם של עבודה עם משרדי הממשלה, עבודה עם רשויות מקומיות. אני אקדיש ללמידה הזאתי כי הכרתי עולמות מסוימים. הוועד המנהל כבר ייעד אותי להיות מנכ"לית, כלומר כולם יודעים שאני אמורה להיות המנכ"ל הבא של הארגון, כבר נבחרתי,  הצביעו על זה.

וכך היה. במרץ 2010 נכנסתי למנכ"ל את עמותת "עלם" שהגעתי אליה ממודעה בעיתון.

 

גילי: לא עובדת סוציאלית (צוחקת)

 

אפרת: כן, לא עובדת סוציאלית (צוחקת). אני קוראת לעצמי "עורכת סוציאלית" כעורכת דין שכבר המון שנים בעולמות הרווחה של הטיפול ובריאות הנפש, חינוך.

וזו היתה רכבת הרים מטורפת, שזו התחנה הבאה, להפוך להיות מנכל"ית בארגון שבו צמחתי, וזה להפוך למנהלת של החברות שלי, שהיו הקולגות שלי, ולהפוך להיות ראש צוות שפתאום חותך. אני הבאתי ראייה מאוד כלכלית של התייעלות, לצד כל המשפחתיות, האנושיות. של לבדוק אפקטיביות של פרויקטים: לראות איזה פרויקטים אפשר לסגור, איזה פרויקטים כבר מדהימים ומצליחים ואפשר שהרשות המקומית תסתדר בלעדינו ולצאת מהם. להכניס תפישת עולם של רוטציה: לסגור פרויקטים ולפתוח חדשים, הרבה יותר שיתופי פעולה עם הממשלה.

 

וראיתי כמשימה לא רק למנכ"ל את "עלם", אלא ממש להיות חלק מההובלה של המגזר השלישי וארגוני החברה האזרחית בישראל. די מהר הצטרפתי לשולחן הבין מגזרי במשרד ראש הממשלה שהוא שולחן של ממשלה, עסקים ועמותות.

ואמרתי שלא יכול להיות שכל מנכ"ל של עמותה ייאבק בעצמו עם כל ענייני המכרזים וענייני התשלומים והעובדים, אלא צריך להיות משהו שמשמיע קול משותף. אז הצטרפתי לשולחן הזה ואחרי זה התמניתי להיות יו"רית שלו לצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה  ויו"ר מהמגזר העסקי.

 

וכל הזמן חילקתי את זמני בין להיות מנכ"לית "עלם", ללהיות אמא ולהיות גם פעילה במרחב הציבורי. הקפדתי גם כל הזמן ללמוד, זאת אומרת הצטרפתי לתוכנית של הכשרת מנכ"לים,  אחרי זה ב-2014 הצטרפתי לתוכנית "מעוז" שמכשירה מנהגים בחברה הישראלית.

ועד היום אני חלק מרשת "מעוז" שלקחה אותנו ללימודי מנהיגות בבית ספר למנהל עסקים בהרוורד. זאת אומרת הקפדתי לפתח את עצמי כמנהלת, וזה אתגרים אדירים להיות אמא לילדים צעירים, להיות מנכ"לית של ארגון שעוסק במקרי קיצון. כל לילה יוצאים צוותים לרחוב, יש מקרי אלימות ואונס ופינוי לבית חולים. ארגון אינטנסיבי מאוד, ולצד זה, כן לעשות גם את הדברים האסטרטגיים של פיתוח החברה הישראלית והטיפוח האישי שלי, ולנסות להמשיך לנהל זוגיות וחברות וגם שמירה עצמית. היום אני בנט"ל, אז אני מכירה את המושג הזה של לשמור על עצמך מבחינת גבולות.

 

גילי: דברי על זה קצת.

 

אפרת: לשמור על הגבולות, לשמור על תזונה נכונה, לנסות ללכת להתעמלות, ללכת לייעוץ מקצועי, אם זה הדרכה, טיפול, התייעצות. איזשהו מרחב שבו את מתייעצת, לקחת מנטורינג.

את כל הדברים האלה עשיתי. תמיד אפשר לעשות יותר טוב, אבל מאוד ידעתי שאני צריכה לשמור על עצמי, גם כאפרת, אבל גם כמנכ"לית "עלם". לארגון יש אינטרס שאני אשמור על עצמי, אם אנחנו רוצים שזו תהיה ריצה למרחקים ארוכים.

 

ואני אומרת למנהלים ובטח למנהלות, אם אתם רוצים להחזיק תפקיד לאורך שנים, לשרוד ולא להישבר, אז צריכים לייצר ימים קצרים ביומן, לתת הנחיות למי שמנהל לכם את היומן עד איפה אתם מוכנים ללכת, מהם הגבולות.

 

גילי: שזה דרך אגב,  נכון לא רק למנהלים, אלא גם לעובדים, לנהל את החיים שלנו.

 

אפרת: לגמרי, את צודקת. אני פשוט רואה מנהלים שנהיו עבדים של היומן ושל המזכירה.

צריך לשריין ביומן פעמיים בשבוע יום קצר ולא רק בשביל הילדים. זה מאוד חשוב להגיע לילדים, אבל גם בשביל עצמך, בשביל בריאות הנפש.

 

גילי: את יודעת, אחרי הרבה שנים שעבדתי המון שעות ולא הרשיתי לעצמי לצאת מוקדם מהעבודה, בגלל מה שאת אומרת, שאתה מנהל אנשים ופגישות וכאילו אתה תלוי גם באנשים אחרים, החלטתי שאני מתחילה להתנדב. אמרתי לבוס שלי: "תקשיב בימי חמישי אני אצא מהעבודה בשתיים כי אני יוצאת להתנדבות" אז הוא אמר לי: "בשעה טובה הגיע הזמן".

אני לא נתתי לעצמי את הזמן הזה, אבל הבוס שלי אמר שמזל שיש לך את התירוץ הזה.

 

אפרת: לגמרי.

האתגר היום, כשהילדים כבר גדלו והילד הכי צעיר שלי, אייל, בן 10 ואת כבר לא חייבת להיות בארבע בגן, דווקא חשוב להקפיד על שמירה עצמית. כי את יכולה גם להגיע הביתה בשש ובשבע, פתאום את לא חייבת לצאת והילד יכול להיות קצת יותר לבד וזה מדרון חלקלק.

 

גילי: פתאום אין את התירוץ, זה מה שאני אומרת.

 

אפרת: נכון, בזמן האחרון הרגשתי שזה לא מוחזק טוב, ובחודש האחרון אני עושה שינוי עם עצמי. שוב להגדיר ימים קצרים, כאילו שיש לי לקחת ילד מהגן לפחות פעמיים בשבוע. להיות בארבע בבית. וזה לא משנה מה, פעם זה להיפגש עם אמא שלי לקפה, פעם זה להסיע לחוגים, להיות בוועד כיתה, ואפילו לראות אור יום, יש בזה משהו.

 

גילי: כן, משהו שהוא לא עבודה, מה קרה?

 

אפרת: בדיוק. וגם בשלושת הימים האחרים להתנהל בשום שכל, ולא כל היום מהבוקר עד הערב לעבוד. זה מאוד קשה, זה יכול להחזיק שנה שנה וחצי, זה לא יחזיק לאורך זמן.

 

אז אלה היו שש שנים מדהימות, ואנשים שאלו אותי: "אז למה את עוזבת? מעניין לך, את מנהלת, את משפיעה?"

ואמרתי: "אני לא יודעת, אבל אני צריכה ללכת מפה, זה הפך להיות זהות אחת וכל האנשים הכירו אותי מ"עלם", כל שלושת ילדי נולדו ב"עלם", המעגלים החברתיים, החברות שלי מ"עלם", זה הפך להיות כל החיים שלי והרגשתי שבטוח יש עוד דברים מעניינים בחוץ. וגם הרגשתי שההשפעה הכל כך גדולה שלי בארגון, כשאתה הופך להיות כל כך גוף אחד עם הארגון, יש בזה משהו שהופך לא בריא, לא לעצמך ולא לארגון.

 

אני אגיד שכמו שהחלטתי לעזוב את משרד עורכי הדין, כמו שהחלטתי לקפוץ למים להפיק את דגל אורות התקווה, החלטתי להקשיב לקול הפנימי, והחלטתי שאני עוזבת. ואני זוכרת שבני הבית שלי, בן זוגי והילדים אמרו: "מה? לא תהיי יותר מנכל"ית? אז מה תהיי?" אני זוכרת שליאור, הילד האמצעי שלי, אמר לי משהו קשה. אמרתי לו: "אתה יודע, היום אני הולכת להודיע שאני עוזבת את "עלם"". אז הוא אמר לי:  "מה? את לא תהיי ב"עלם"? אז במה יהיה לי להתגאות בך?"

 

מצד אחד הבנתי שזה טוב שהוא מתגאה בי, ומצד שני הבנתי כמה עוד יותר דחוף שאעזוב. כי אם אין לי זהות אחרת, אין לי בכלל שום עולם תוכן אחר, לא תחביבים רק העבודה, אז זה נכון לזוז.

זו היתה פרידה מאוד כואבת, אבל אמיצה ונכונה ומתוך אהבה ומתוך שיא מקצועי סיימתי וגם מתוך השלמה עם זה שאני גידלתי את מי שתחליף אותי, ענבל דור שהיתה הסמנכ"לית שלי ב"עלם" במשך כמה שנים.

 

אז חיפשתי את התחנה הבאה ודי מהר הגיעה הצעה.

 

גילי: רגע, סיימת ב"עלם", מה עשית? מה זה אומר די מהר?

 

אפרת: זאת אומרת שלא היה לי יום חופש, שזה תקלה.

זה היה מדהים שסיימתי בסוף פברואר ב"עלם", ויום למחרת קמתי בבוקר לעבודה חדשה. בדיעבד אני אומרת שזו היתה טעות, הייתי צריכה לעשות רווח יותר גדול. כן נסעתי בחודש האחרון ב"עלם" עם חברה לרומא, לקחתי קצת חופש, אבל זה לא היה מספיק.

 

אז אם יש לי תובנה או פינת הכוכביות…אז גם כשמקום העבודה אומר בואו בואו דחוף, תגידו אני צריך חודש לפחות לנשימה, זה יהיה  winwin.

 

גילי: התבלבת😊

 

אפרת: כן, התבלבלתי (צוחקת) שם לא הקשבתי לקול הפנימי, והייתי צריכה להקשיב.

ולא היה קורה כלום אם היו מחכים עוד חודש.

ומלנהל ארגון ענק הלכתי למנכ"ל קרן, שזה מקום שיש בו הרבה יותר רוגע. את לא צריכה לרוץ אחרי כסף ,אין לך 300 עובדים ו- 2000 מתנדבים, יש לך שני עובדים. את משפיעה אסטרטגית כי את מעניקה מענקים לעמותות, את עובדת עם הממשלה. אבל ביומיום את לא מנהלת הרבה עובדים או הרבה קבלת החלטות. בעיקר את מחליטה לאן הכסף ילך, את מחליטה על אסטרטגיה. ניהלתי קרן שקידמה את השירות הלאומי-אזרחי והיתה שותפות של קרנות, אז זה גם ניהול השותפות.

אבל זה היה מבחינתי בעצם  לעשות תפקיד מנוחה, רגע להתבונן לצדדים, להיות קצת יותר בבית. הלו"ז שלי כבר היה פחות עמוס. ככול שחיפשתי עוד עניין בנוסף לקרן התחלתי למלא את הל"וז שלי ואז הבנתי שהבעיה לא היתה ב"עלם", הבעיה היא בי. הוספתי הוראה באקדמיה, המצאתי קורס של יזמות חברתית ולימדתי במכללת אונו וליוויתי שני מנכ"לים של עמותות. כל פעם החלפתי את האנשים שליוויתי. נתתי הרצאות בכל מיני ארגונים לשינוי חברתי וכלים ניהוליים ועבודה עם הבין מגזרי ופיתחתי כל מיני הרצאות ופתאום שמתי לב שמצב הרוח שלי לא טוב.

 

זאת אומרת, אני עושה בדיוק מה שצריך, אבל לא כיף לי, זה לא היה מספיק לטמפרמנט שלי אז הוספתי כל מיני דברים. בדיעבד אני חושבת שזה היה חשוב. לי ברמה האישית, חשוב לתא המשפחתי, זה איפשר לי להיות לצד אבא שלי יותר בפניות בתקופה האחרונה של חייו.

 

זו גם היתה לי הזדמנות מאוד טובה להשפיע על השדה של העולם החברתי בהיבטים של אנשים עם מוגבלויות וחברה הערבית, שבעצם הרחבנו במסגרת קרן "הזדמנות", הקרן שאותה ניהלתי, את האפשרויות של שירות לאומי אזרחי לאוכלוסיות האלה שפחות עבדתי איתן בעבר. אנחנו ייעדנו את זה לצעירים וצעירות, אבל הגיעו בעיקר צעירות, שלפחות פעם בחודש, מעבר לשירות הלאומי שהיא יכולה להתנדב בגן, בית ספר, מתנ"ס או כל דבר אחר. יש לה הכשרה לעולם התעסוקה ופיתוח אישי לקריירה ונותנים לה כלים לתוך עולם התעסוקה. וזה היה מדהים, ובאמת היום יש אלפי בנות בחברה הערבית שעושות שירות לאומי אזרחי.

 

הדבר הטוב שהיה בקרן "הזדמנות" שהיא הגדירה מראש שהיא קרן מתכלה. מספר קרנות הכניסו כסף לתוך הקרן הזו, היתה לה משימה שהיא גורמת למדינה לעשות תהליך, ובאיזשהו שלב היא מתכלה. גם אני ידעתי שהתפקיד הזה הוא זמני. אני ידעתי שהוא לפחות לשנתיים, מקסימום 4, ובאמת הייתי שם בסוף ארבע שנים.

 

קרן "הזדמנות" ישבה בתוך המשרדים של קרן "גנדיר", שהם המשרדים העסקיים של יודי יובל רקנאטי שהיא אישה מופלאה, שהיא גם יור"ית נט"ל וגם בעולם הפילנטרופי תורמת להרבה מאוד תחומים, בעיקר לצעירים.

ובשנת 2020 כשהמנכל"ית היוצאת של נט"ל סיימה את תפקידה, הגברת אורלי גל יודי פנתה אליי ואמרה לי: "אני נורא אשמח מהיכרותי איתך, וגם שמעתי עלייך דברים טובים בתור מנכל"ית "עלם" וגם מכירה אותך בתור מנכל"ית של קרן "הזדמנות", אני מציעה לך להיות המנכל"ית של נט"ל. אמרתי לה: "תקשיבי, אני עם מנכל"ות של עמותות סיימתי, אני יודעת מה זה, סחבתי על הגב עמותה שנים, זה קשה בטירוף, זה אינטנסיבי בטירוף".

עברו עוד כמה שבועות והיא פנתה אליי עוד פעם. והתחלתי לחשוב על זה, שבעצם זה נראה לי ארגון יותר בוטיק, יותר רגוע, לא 50 סניפים "עלם", פחות חירומי. ככה חשבתי. היום אני מבינה שאלו היו מחשבות שגויות.

וגם היה משהו כשנפגשנו אצל יודי בבית והיא אמרה לי: "אפרת, אני מציעה לך זוגיות", ממש ככה. וזה היה קצת כמו להתאהב. ואני הסתכלתי על האישה המדהימה הזו שהקימה את נט"ל לפני 23 שנה מתוך אכפתיות לחברה הישראלית, והבנה שטראומה נמצאת פה בכל מקום, אבל נורא קשה להגיד בישראל שיש לך טראומה על רקע מלחמה או טרור. זה נשמע אפילו כאילו אנטי-ציוני, וואו!  והיא הקימה ארגון מדהים, עם אנשי מקצוע מדהימים.

ואמרתי לה שאחשוב 24 שעות. ולמחרת בבוקר אמרתי לבן זוגי: "אני הולכת לקחת את נט"ל", והוא אמר לי: "את עוד פעם הולכת להיות מנכל"ית של עמותה?" ואמרתי לו "כן".

 

התחלתי חפיפה ביוני 2020. כן תוך כדי קורונה, באתי לארגון שכמעט לא נפגש אחד עם השני עשיתי חפיפה עם מנהלת הכספים שהסתבר שחלתה בקורונה, אז מיד יצאתי לבידוד.

בזום אפשר לקיים קשרים קיימים, אבל להתחיל לבסס את עצמך בתור מנכ"לית ולבסס את עצמך בקבוצה בזום זה מאוד מאוד קשה בטח שאת מחליפה מישהי שהיתה מנכ"לית 14 שנה. הייתי צריכה לטוות את מקומי, למרות שאני מנהלת ותיקה עם קבלות, עם כישורים, זה לא פשוט. ותוך כדי קורונה שהשפיעה על כולנו, הילדים בבית, זומים, חוסר ודאות, המון בידודים. הייתי ב-3 בידודים מלאים, כשזה עוד היה של 14 יום. אז היה מאוד קשה.

 

נכנסתי לתפקיד עם הבנה שאני צריכה לעשות שינויים בארגון, והיקום הביא המון המון דברים בעולם הטראומה: פתאום עלתה הסידרה "שעת נעילה" שהביאה אלינו הרבה מאוד נפגעי פוסט טראומה על רקע מלחמת יום כיפור, ולצערי כמה חודשים אחר כך הטרגדיה של איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול אגף שיקום נכים במשרד הביטחון. זה הפך להיות משהו שכל התקשורת רדפה אחרי, והתראיינתי בכל מקום. ומאהלי המחאה של נכי צה"ל, שכל עובדי נט"ל היו חודש ברחוב במאהלי המחאה, ויום הזיכרון ואסון מירון שהיינו צריכים לתת מענה לאנשים מהארגונים שהיו שם וחוו טראומה. וממש מיד אחרי זה "שומר חומות".

 

כל זה קורה ברצף, ואני מנכ"לית שנה ראשונה בארגון. תוך כדי שאני לומדת את הארגון, תוך כדי זה שאנחנו חוזרים מבידודים, תוך כדי זה שאני לומדת את עולם הטראומה, כי זה לא עולם המקצועי שבאתי ממנו.

היה בזה גם משהו מאוד מאוד מחזק, כי סביב משברים אנשים מאוד נרתמים, לומדים מהר ומתחברים. בנוסף לזה גם עברנו משרדים…

 

גילי: זה משהו שהיה מתוכנן מראש?

 

אפרת: יודי ואני החלטנו כשהגעתי, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה לצד כל כך הרבה אתגרים נוספים.

אפילו הפגישה שלנו: שלי ושלך, שנדחתה כל פעם. פעם אחת בגלל שיש מלחמה ופעם אחת בגלל מעבר המשרדים, ואחר כל זה משרד הביטחון פנה לנט"ל והקמנו יחד קו סיוע טלפוני ספציפי עבור נכי צה"ל.

אז בעצם היום, שאנחנו נפגשות, אני חוגגת את התקופה החדשה בפודקאסט הזה.

להגיד לעצמי אוקיי אפרת

 

גילי: אפשר קצת לנשום.

 

אפרת: בדיוק. כשאת תנשמי גם הארגון ינשום. הבאת המון דברים חדשים: פתחנו תוכניות חדשות:  קו סיוע למשרד הביטחון, התערבות בארבעים בתי חולים עם טראומה שקשורה בקורונה ועומסים, ופתחנו תוכנית ענקית בתוך רשויות מקומיות יחד עם משרד הרווחה וקרנות לעבודה עם הטראומות והקושי של עובדים סוציאלים.

 

אז אם יש לי משימה עכשיו, בקריירה שלי ובקריירה של העובדים שלי: זה רגע להאט, לא מהמקום של לא לעשות, אלא לעשות העמקה, מיצוב, רגע לנשום. דיברנו קודם על שמירה עצמית, אז לעשות שמירה עצמית ברמה הארגונית וברמה האישית. לראות שהעובדים שלי נושמים רגע לתוך תהליכי עומק, ולהגיע לאזורים ופינות שבשנה הראשונה עוד לא הספקתי ללמוד בארגון.

ככל שאני יכולה כמנהלת לכוונן רגע לרגיעה כי גם ככה זה עמוס.

 

גילי: אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת, כי אני באה מהעולם העיסקי ולסגור שנה ולתכנן שנה מאוד חזק אצלי. הייתה לי שנה מטורפת, פריחה עסקית נפלאה, אבל שנה מטורפת, אמרתי לעצמי בימים האחרונים: "רגע גילי! עשית המון דברים חדשים, תנשמי, תני להם, כמו שאתה אומרת, את העומק שלהם. לנצל אותם, לא צריך לרוץ לדברים חדשים, תעמיקי בדברים הקיימים".

 

אפרת: בדיוק. אני קוראת לזה קפיצות גדילה. ואי אפשר לעשות כל הזמן את הקפיצות האלה מגדילה לגדילה, כי זה לא מצמיח שורשים. זה כמו גוף בלי שרירים, אתה צריך לחזק את השרירים.

 

גילי: מה קדימה?

 

אפרת: מזמן לא למדתי, אז אני במחשבות של מה אני רוצה ללמוד. אנחנו בעיצומה של הפקה מדהימה של מרוץ נט"ל מרוץ "רצים בצבע" שזו השנה השמינית שנט"ל מפיקה מרוץ. מפזרים צבע על הרצים כדי לצבוע את הפציעה השקופה, כדי להעלות מודעות, והשנה זו באמת שנה שהיתה מאוד דרמטית כהזדמנות להעלאת מודעות לעולם הטראומה.

אני חושבת שעכשיו זה הזמן שלי כמנכל"ית, אחרי שביססתי צוות הנהלה ועברנו משרדים ויש לנו רוטינות עבודה טובות, אז אני רוצה להגביר את היציאה החוצה. אני רוצה העמקה של התוכנית המקצועית, של התוכנית התקציבית לגוון את מקורות המימון יותר ממה שהם היום: נט"ל עדיין מבוססת על 80% פילנתרופיה ותרומות ורק 20% ממכירת שירותים ומשותפויות. את האחוזים האלה אני רוצה לשנות.

לחזור לחשוב אסטרטגית ולא רק להיות במצב של התמקמות ותגובתיות.

 

גילי: שאלתי אותך מה העתיד וישר ענית לי על עבודה.

 

אפרת: נכון. אז העתיד: אני אגיד שכבר התחלתי, אני מיישמת. חזרתי בשבועיים האחרונים לתזונה מסודרת, נרשמתי חזרה להתעמלות, חזרתי לנהל את היומן כך שיהיו לי יומיים קצרים בשבוע. אני מחפשת עכשיו מה ללמוד.

אני אגיד שכן אני מקפידה להישאר בכל מיני מעגלים של ארגוני מגזר שלישי. אני באיזה פורום שנקרא "אושיה" שזה פורום של מנהלות בכירות בעולם הבריאות, ואני בפורום של מנכ"לים.

 

גילי: פיתוח, אבל פיתוח אישי בתחום המקצועי.

 

אפרת: זה פיתוח, אבל אני רואה בזה גם וגם בגלל שזה חיבור בין העולם החברתי והמקצועי ואני ניהנית ממנו.

ואם אני אצליח גם לחזור לרקוד.. בתור נערה הייתי רקדנית, זה היה מרכז החיים שלי המחול. יש לי תמיד ערגה לחזור לרקוד.

 

גילי: נכון שלאורך השיחה שלנו נתת טיפים, אבל האם יש טיפ/ דברים נוספים שאולי לא אמרת?

 

אפרת:  לפתח את הדור הצעיר. לגדל לך יורש – שזו משימה מאוד מאוד חשובה לנו כמנהלים.

וגם אומץ. לא לפחד מהלא נודע. בסוף אנשים כן יודעים מה טוב להם, הם רק לא מקשיבים לקול הפנימי.

 

גילי: תודה רבה

 

אפרת: תודה לך! היתה לי הזדמנות ככה פתאום לעשות לעצמי חיים שכאלה (צוחקת), להיזכר בתחנות בקריירה, כיף, כיף גדול!

 

סגיר~

אהבתם?

דרגו את הפודקאסט  ושתפו חברים.

רוצים לקבל את הפרק הבא?

הירשמו באתר שלי    career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים  לקבוע איתי דרך האתר שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~"

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות
גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן