הקריירה של הילדה מעבר לים

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

בפודקאסט היום אני מארחת את דורית שמע קינן.

דורית היא מלווה התפתחותית ויועצת שינה.

כיום היא מדריכה בכירה בחברת "צעד ראשון",

העוסקת בליווי התפתחותי של הורים ותינוקות בעלי צרכים מיוחדים בארץ ובעולם.

לאחרונה, תוך כדי מרוץ החיים, פירסמה את ספר הביכורים שלה: "הילדה שמעבר לים."

אנחנו מדברות על:

• שינוי הקריירה שעשתה שהיווה עבורה זרז לשחרור חסמים
• התהליכים האימוניים שעברה איתי לאורך השנים
• המעברים השונים בחייה אותם היא מדמה למשחק "סולמות וחבלים"
• על להיות "עצמאית" לעומת "אחראית"
• "החבורה המצרית"

וספר הביכורים שכתבה המתבסס על חייה הפרטיים.

בסיום טיפ עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח: אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום דורית שמע קינן, ברוכה הבאה למחילת הארנב!

דורית: שלום גילי.

גילי: אנחנו נפגשות היום כדי לדבר על שינוי קריירה כזרז לשחרור חסמים,

אבל נתחיל בכך שתציגי את עצמך.

מי את דורית שמע קינן היום?

דורית:  אני דורית שמע קינן, אני אמא לשני בנים: יהלי בן 24, שלומד שנה שלישית ברימון, וגוני שהוא בצה"ל.

אני מלווה התפתחותית ויועצת שינה, בגישת, בשיטת "צעד ראשון". 

אני מלווה משפחות בארץ ובחו"ל עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

גילי: רק ילדים עם צרכים מיוחדים?

דורית: כרגע רק ילדים עם צרכים מיוחדים בארץ ובעולם. באופן פרטי אני לוקחת ייעוצי שינה בישראל, משפחות נורמטיביות.

גילי: גילוי נאות: את וגם גדי בעלי, אתם חלק מקבוצת ילדי "החבורה המצרית". 

חבורת בני נוער שעלו בעליות השונות ממצרים, וברבות הימים הפכו להיות משפחה אחת.

אנחנו נדבר על זה בהקשר של הספר שכתבת ויצא לאחרונה לאור, אבל לא נקדים את המאוחר.

אז איפה נולדת?

דורית: נולדתי בחולון, להורים מקסימים. אבא שלי עלה ממצרים ואמא שלי פחות או יותר ילידת הארץ. 

היא הגיעה מטורקיה כשהייתה ממש ממש תינוקת.

גילי: ואיפה גדלת?

דורית: גדלתי בחולון. למדתי בבית ספר "שפרינצק", הייתי ב"מיטרני", ורוב שנותיי הייתי בנוער העובד

 והלומד קן חולון איחוד.

גילי: ולמדת משהו שהעיד על הכיוון שלך בהמשך? בתיכון?

דורית: כן. היתה מגמת אדריכלות בתיכון, ולמדתי שם עיצוב ואדריכלות, ובהמשך זה מאוד 

השפיע על החיים שלי.

גילי: אני מבינה שבהמשך למדת ב"בצלאל", נכון?

דורית: נכון.

גילי: שזה חלק ממה שאמרת לפני רגע, שהתיכון השפיע.

דורית: נכון.

גילי: ספרי על זה קצת. 

דורית: אחרי הצבא החלטתי שאני רוצה ללמוד עיצוב, כי התחום הזה מאוד מאוד משך אותי. 

עשיתי מכינה אצל בחור בשם דורון קאופמן במשך שנה להכין את עצמי לבצלאל.

גילי:  מה זה אומר להכין את עצמך ל"בצלאל"?

דורית:  עושים קורס הכנה. זה להכין תיק עבודות, זה להכין את פרויקט הגמר, 

זה ללמוד תולדות האומנות לפני… לבוא מוכן.

את הקורס הזה עשיתי עם רונן.

 גילי: אהה! לא ידעתי!

 דורית: כן. אני… אני משכתי אותו לשם.

גילי: יפה.

אז ספרי קצת על התקופה שלך ב"בצלאל"

דורית: אני ב"בצלאל" הייתי שנתיים. התקבלתי מתוך 400 אנשים, ל- 40 איש שהתקבלו לתוכנית 

שנקראת עיצוב תעשייתי. זה היה באוניברסיטה העברית. היום הם כבר עברו למקום אחר.

מאוד אהבתי את המגמה, אבל לא אהבתי את הגישה של "בצלאל". לומדים שם בלחץ נוראי. 

עבודות על עבודות, אתה לא ישן בלילה, אתה מקבל כל הזמן ביקורות.

ואני הייתי מאוד יצירתית, אבל מאוד חסומה בגישה הזאת של הלמידה. 

אני מבינה שהיום הם בגישה אחרת. קצת יותר לתת מרחב לסטודנטים, כדי שכן תיתפתח היצירתיות 

ולא יהיה איזה לחץ כזה.

גילי: וכמה זמן הלימודים האלה?

 דורית: הלימודים הם ארבע שנים.

באותה תקופה, מי שהיה בעלי קיבל הצעה לעבור לבריסל.

גילי: תוך כדי הלימודים?

דורית: תוך כדי הלימודים שלי, הוא כבר התקבל לעבוד בסאיטקס. זה לקח קצת זמן, אבל כשאני הבנתי שהלימודים האלה לא תואמים לציפיות שלי, שאני לא מצליחה להיות יצירתית ולהתפתח שם, 

קפצתי על המציאה, ותוך שנה עזבתי את "בצלאל" ועברנו לגור בבריסל.

אני כבר הגעתי לבריסל עם תינוק קטן. היתה לי תשוקה מאוד גדולה ללמוד, זה שהמסגרת ב"בצלאל" לא התאימה לי זה לא אומר שאני חשבתי שהפסקתי ללמוד. 

חיפשתי לי לימודים אחרים, ומצאתי את בית הספר לקולינריה הגדול של בריסל.

גילי: רגע! עכשיו אנחנו עוצרות!

מה הקשר בין לימודי עיצוב תעשייתי לבין הקולינריה? איך עשית את המעבר הזה?

דורית: זה בדיוק אותו הדבר! רק החומר שונה. כל המרכיבים היו ממש אותו הדבר. הדבר היחיד שהיה שונה, זה החומר והטעם שנוסף.

גילי: תרחיבי קצת על מה היה דומה

דורית: ב"בצלאל" עבדנו המון על קומפוזיציה, על שילוב של צבעים, על סוגים של מרקמים, של חומרים.

בעצם בקונדיטוריה היו לי את אותם דברים, רק מה שנוסף לי זה גם הטעם והמקום שהמוצר שלי מתכלה בסוף.

זאת הסיבה שהושבתי אדריכל עם קונדיטור בתוך משרד אחד, דרך אגב.

גילי: זה הגיוני שעשית, משום שזה שני עולמות שקרובים אלייך. אז היה לך קל מאוד לכתוב את זה בספר, אבל…

דורית: אבל הם גם קרובים אחד לשני.

גם קלוד אומר את זה דרך אגב: "כולנו יצירתיים, רק תלוי באיזה חומר אנחנו משתמשים".

זו לפחות מהות החיים שלי.

למדתי שם שלוש שנים, התעסקתי המון בקינוחים, בשוקולד ובאפיית לחמים.

אחרי שלוש שנים, בהמלצת המורים שלי התקבלתי לעבוד בסטאז' במקום מגניב שהיום כבר לא נמצא בבריסל, קוראים לו "מאיו".

באותה תקופה, כשסיימתי ללמוד היה לי כבר עוד תינוק ויצאתי לסטאז' בשלוש בבוקר.

שלוש פעמים בשבוע, כדי ללמוד את הפרקטיות של המקצוע לא רק ללמוד אותו.

גילי: אז איך הסתדרת עם כל העומס הזה?

דורית: אני רק רוצה להגיד שבמקביל גם עבדתי במשרד ראש הממשלה בבריסל. היו לי שני ילדים, עבדתי במשרד ראש הממשלה בחצי משרה, ועבדתי ב"מאיו" שלוש פעמים בשבוע וגם למדתי קודם.

והכל הסתדר כמו כאן בחיים האלה, שאתה עושה כמה דברים במקביל.

גילי: אוקיי, ואחרי שעשית את הסטאז'?

דורית:  אחרי שעשיתי את הסטאז' החלטנו לעלות לארץ. ילד אחד היה כבר בכיתה אלף והחלטתי שזה הזמן ללכת. ואספנו את הדברים שלנו וחזרנו לארץ.

אני חוזרת לכאן עם שני ילדים ומקצוע… בטוחה שאני הולכת להתעסק במקצוע הזה. כי יש לי מקצוע.

עשיתי סטאז', יש לי תיק עבודות מאוד יפה, יש לי אישור לעבוד בכל אירופה.

ככה יוצאים מבית ספר לקולינריה באירופה: אתה מקבל אישור רישיון לעבוד באירופה.

זה מה שחשבתי שהעתיד שלי צופן לי.

כשחזרנו לארץ חוויתי משבר בזוגיות. באותה תקופה הילדים כבר היו אחד בן שבע והשני בן שנתיים.

הבן זוג שלי דאז החליט שהוא חוזר לגור בבריסל, ואני נשארתי כאן בארץ עם שני ילדים.

באותה תקופה לא הייתה לי עבודה מסודרת, לא היה לי בית, ונשארתי עם שני ילדים קטנים. לא הייתה לי פרנסה…

גילי: מה עשית?

דורית: יש לי שני חברים טובים מאוד שהכרתי בבריסל, והם הציעו את ההצעה הכי טובה שהם יכלו

לתת לי: הם הציעו לי ללכת לראיון עבודה במקום שהם מכירים את הבוס.

גילי: פה בישראל?

דורית: כאן בישראל, קרוב לבית שלי, שאני אהיה קרובה לילדים. במשכורת שהייתה די בסיסית בהתחלה,

העיקר שתהיה לי איזו שהיא פרנסה עד שאני אתארגן, ועד שאני אארגן את הילדים שלי בארץ.

גילי: אז גרת אצל ההורים?

דורית: גרתי בדירה שכורה כאן בישוב שלי, במתן. הייתי צריכה למצוא דירה אחרת כדי שיהיה לנו בית חם להמשך החיים שלנו. באותה תקופה מצאתי בית. קניתי בית, עבדתי במשרד, זה היה קרוב לבית.

גילי: רגע, בקולינריה?

דורית: לא! במשרד… לא קשור לשום דבר שאני עושה בחיים שלי…

אני זונחת את החלומות שלי ומתחילה מהתחלה… אני כל הזמן אומרת,

בחיים שלי היה איזה סוג של "סולמות וחבלים".

טיפסתי טיפסתי על סולם, ואז הגיע חבל כזה שבו התגלשתי למטה…

והחלטתי שהכל בסדר, שאני קודם כל דואגת לבית ולילדים, ואני שמה את החלומות שלי בצד.

הבנתי שאני לא אוכל להגשים את החלום שלי לעבוד בקולינריה/עיצוב קולינרי,

ואני אצטרך לתת את השנים האלה לילדים שלי. זה מצד אחד, מהצד השני הבנתי שהמקום,

המשרד שאליו הגעתי לא תואם את הכישורים שלי ואני לא מממשת את כל הפוטנציאל שלי.

אבל לא היה לי משהו אחר! ידעתי רק לעשות קולינריה, זה מה שלמדתי. אני יודעת עיצוב…

ולא הצלחתי להבין מה הדבר הבא שאני הולכת לעשות בחיים שלי.

גילי: באיזה שלב אנחנו נפגשות?

דורית: אני נמצאית שם במשרד כמה שנים, ואז היה איזה שינוי אירגוני במשרד.

עכשיו במקום לשבת עם קבוצה אחת של אנשים, אני יושבת עם קבוצת בנות צעירות,

לי כבר היו ילדים קצת יותר גדולים, אמהות שרק ילדו. ואני מתחילה לתת להם טיפים ללידה, וילדים, לשינה, להריון.

ויום אחד, בארוחת הצהריים כשאנחנו אוכלות ומשוחחות, אחת הבנות אומרת לי: "את מדריכה של "צעד ראשון"". ואני אומרת: "מה זה "צעד ראשון"?" והיא אומרת: "מה זאת אומרת? את מדריכה של "צעד ראשון"!"

ואני, שגידלתי את הילדים בבריסל, לא ידעתי מה זה "צעד ראשון".

חזרתי לעמדה שלי, פתחתי את המחשב, נכנסתי לאתר של "צעד ראשון" והבנתי שמצאתי את הדבר הבא שלי.

הבנתי איך אני יוצאת מהמשרד הזה, ומממשת את הפוטנציאל הבא שלי.

בתוך הלב ידעתי שאני עושה את זה, אבל טכנית איך עושים את זה?

אתה יודע שהגעת הביתה, אבל אתה לא יודע איך לעשות את זה. שוב, אני מגדלת את הילדים לבד.

אומנם הם כבר יותר גדולים, יש לי מישרה סך הכל בסדר במקום הזה, לא משכורת מי יודע מה אבל בסדר.

עכשיו, איך אני יוצאת משם?

גילי: אני זוכרת שנפגשנו בשבעה של מרים.

דורית: נכון

גילי: שגם היא מופיעה בספר שנדבר עליו אחר כך.

דורית: נכון.

גילי: אני באותה תקופה הייתי בתפקיד ניהולי בבנק הפועלים, והתנדבתי בעמותת "בעצמי".

ליוויתי אנשים לשינוי קריירה, הייתי מלווה תעסוקתית בעמותה, ושם דיברנו.

לא הכרנו קודם, זאת הפעם ראשונה! אמנם, כמו שאמרתי בהתחלה, היינו מהחבר'ה,

אבל אנחנו, לא היה לנו קשר אישי. הוא בעצם התחיל במפגש הזה.

דורית: כן. זה היה מקרי בהחלט. ישבנו בשבעה אחת ליד השנייה והתחלנו לדבר,

אני בתוך הלב ידעתי שאני עושה את השינוי, אבל לא ידעתי איך.

התחלנו לדבר, והבנתי שאת הבנאדם שתוכלי לעזור לי פרקטית, לעשות את השינוי.

זאת אומרת, את הדחיפה האחרונה קיבלתי ממך. כמה טיפים, כמה דברים, והופ יצאתי לדרך.

ובאמת יצאתי לדרך מהר מאוד, כי ההחלטה כבר הוחלטה.

גילי: אז זהו, אני חייבת להגיד שאת מה שאת מספרת עכשיו, אני לא ידעתי אז.

אז קיבלתי מהם אישור באופן חריג, את זוכרת? ימי חמישי בערב?

דורית: כן.

 גילי: והייתי מדברת מהבית.

ואני לא זוכרת אם זה היה אחרי הפגישה הראשונה או השניה, פתאום את אומרת לי:

"תשמעי, התפטרתי מהעבודה!"

דורית: נכון.

גילי: והייתי בשוק! אמרתי לעצמי: רגע, מה היא התפטרה מהעבודה?

אני בחיים לא אומרת לאנשים, חס וחלילה! אסור להתפטר לפני שיש לך משהו אחר!

דורית: אז אני יכולה לספר?

גילי: כן.

אני רק רוצה להגיד פה ככה לאנשים שמאזינים, שזו ממש לא הדרך הנכונה לעשות שינוי!!

פה זה הצליח, כי צריך באמת יכולות מאוד מאוד גבוהות, לבוא ולקחת את הדברים בצורה כל כך מיידית ומהירה. זה לא לכל אחד… זו לא הדרך הישרה בוא נגיד את זה ככה.

דורית: אז אני אספר ואני אסביר את עצמי, כדי שהכל יהיה ברור.

כשנכנסתי לאתר של "צעד ראשון" וראיתי את התמונות של אנשי הצוות, היה לי ברור שאני אהיה בצוות הזה.

לא הבנתי איך התמונה שלי לא שם, איך אני לא חלק מהצוות הזה😊

עוד לא התחלתי ללמוד…

התקשרתי ל"צעד ראשון", ענתה לי בחורה מקסימה בשם ליעד שהיא היום בהנהלה הבכירה של "צעד ראשון".

היא אומרת: "תשמעי, נפתח קורס ב-1 לפברואר תבואי. ותבואי לפני כן לפגישה איתי.

כשהגעתי לפגישה ב"צעד ראשון", פתחתי את הדלת והרגשתי שאני בבית.

אני לא יכולה להגיד מה ראיתי על הרצפה ומה ראיתי על הקירות, אבל זה לא היה רלוונטי, הרגשתי בבית.

אמרתי לליעד: "תקשיבי, אני חד-הורית, אני לא יודעת איך אני הולכת לשלם על התוכנית הזאת.

יש לי קצת כסף בצד, אבל הוא מיועד לבר מצוה של הבן שלי". היינו בינואר והבר מצווה מתוכננת לאוקטובר.

היא אמרה לי: "אל תדאגי, יהיה בסדר, עד אוקטובר הכסף יחזור אליך".

ונכנסתי לקורס ב-1 לפברואר, ביום שפגשתי אותה, ולא יצאתי ממשרדי "צעד ראשון".

גילי: עד היום.

דורית: עד היום.

במרץ אמרתי לעבודה שלי שאני עוזבת. כמו שאת היית מופתעת, גם החברים שסידרו לי את העבודה אמרו לי: "לא עוזבים אם אין משהו". ואני בתוכי הבנתי והרגשתי שזה מה שאני הולכת לעשות. קיבלתי פיצויים ודמי אבטלה תקופה מסוימת, ועל זה הסתמכתי.

באפריל, וזה טיפ שאת נתת לי פעם.

אמרת לי: לא כל ראיון עבודה חייב להיות במשרד, פנים מול פנים.

הוא יכול להיות בבר מצווה, הוא יכול להיות ליד מישהו שאתה יושב לידו בשבעה, כמו שזה קרה לנו.

קחי בחשבון שמישהו יכול לראיין אותך במקום מאוד מאוד לא שגרתי. תביני שאת בריאיון עבודה.

זה בדיוק מה שקרה!

באפריל הצטרפתי לקבוצת המדריכות של "צעד ראשון" רק כדי להסתכל עליהן, רק כדי להיות אסיסטנטית.

להבין אם זה בכלל מתאים לי. עשיתי שם כל מה שביקשו ממני: באתי בחינם,

הייתי שם משמרות על גבי משמרות, עם משפחות שהגיעו לארץ מחו"ל עם ילדים עם צרכים מיוחדים.

גילי: אולי אנחנו נעצור רגע ותסבירי איך הסיפור של "צעד ראשון" עובד, כי אנשים לא מכירים.

דורית: אוקיי.

"צעד ראשון" זו שיטה שהבסיס שלה הוא פלדנקרייז. הוא מטפל בילדים עם צרכים מיוחדים.

יש לנו המון לקוחות שמגיעים מחו"ל, ואנחנו גם נוסעים אליהם. אנחנו מלווים אותם במשך שבוע,

ואנחנו מעבירים את הילד שלהם משלב התפתחותי אחד לשלב ההתפתחותי הבא שלו.

כי ילדים עם צרכים מיוחדים לא מצליחים לעשות את זה בעצמם, וזה לקוחות חוזרים.

אנחנו עובדים איתם די הרבה זמן, עד שאנחנו מגיעים למימוש הפוטנציאל של הילד.

אנחנו לא תמיד יודעים מה הפוטנציאל של הילד, אז ככה שאנחנו ממשיכים.

אני חוזרת לעניין של אפריל. באפריל אני מצטרפת לאחת הבנות שמדריכה ב"צעד ראשון".

הפגישה שלנו היא בג'ימבורי עם המשפחה, ומצטרף שי זילברבוש שהוא מפתח השיטה.

הוא שואל אותי מי אני ומה אני עושה פה, ותוך כדי השיחה בגרביים, בג׳ימבורי בארנה,

אני מבינה שאני בראיון עבודה.

זה בדיוק מה שקרה לי. הוא שאל אותי אם אני פנויה לנסוע לחו"ל, ואני מייד אמרתי שכן.

לא חשבתי עדיין על הילדים, לא חשבתי איך אני מארגנת את הבית, איך אני משאירה את כל העניינים.

אמרתי שכן.

במאי התקשרה מישהי מהמשרד, וביוני, בפעם הראשונה, נסעתי למשפחה בתור אסיסטנטית.

מישהי ליוותה אותי מהארץ, ללוות משפחה שבועיים בשוויץ.

ומאז, זה מה שאני עושה. היום אומנם לא כאסיסטנטית, אלא כמדריכה בכירה ב"צעד ראשון",

אבל זה מה שאני עושה.

במקביל, פיתחתי לי את העסק הפרטי שלי.

אני מלווה לקוחות פרטיים, גם בליווי התפתחותי של תינוקות שהם בעיכוב התפתחותי ולא צרכים מיוחדים.

וגם ייעוצי שינה. שאת זה אני עושה כאן בארץ.

זאת אומרת, הקפיצה שלי הייתה מתוך הלב. היא הייתה חישוב מושכל כזה, עם עזרה מאוד גדולה שלך.

כי נתת לי את הכלים הנכונים לעשות את זה, ופשוט קפצתי למים.

כדי לסגור מעגל: כמובן שהיום התמונה שלי נמצאת כמדריכה באתר של "צעד ראשון".

מי שיפתח את האתר של "צעד ראשון" יראה אותי שם.

גילי: ומה קרה בקורונה?

דורית: בדיוק לפני הקורונה העסק שלי הפך להיות מעוסק פטור לעוסק מורשה.

ואני לא קוראת לעצמי "עצמאית", אני קוראת לעצמי "אחראית".

 גילי: מה זאת אומרת?

דורית: אני מרגישה שהמילה "עצמאית" לא מבטאית את מה שקורה לי בחיים.

אני אומנם עצמאית מבחינת המדינה, אבל אני אחראית.

אני אחראית על סדר היום שלי, אני אחראית לאיזה לקוחות אני לוקחת.

אני אחראית לכמה לקוחות אני לוקחת, אני אחראית לשלם מיסים, מע"מ.

אני אחראית על איך ייראה השבוע שלי, אני אחראית על איך תיראה הנסיעה הבאה שלי,

אם אני אקח את הנסיעה הבאה שלי לחו"ל. כמה נסיעות אני אקח,

ואיזה balance אני אעשה בין הדברים שאני רוצה לעשות בחיים הפרטיים שלי לבין החיים המקצועיים שלי.

גילי: אני לוקחת את מה שאת אומרת ואני קצת מרחיבה אותו.

אני מאוד אוהבת את ההגדרה הזו של "אחראית". נכון שהיא אולי יותר, לכאורה, מתאימה יותר בקטע של עצמאות, אבל היא טובה גם לשכירים.

זאת אומרת, שאם מי שמאזין לנו הוא שכיר, להיות אחראי על החיים שלך זה דבר טוב ונכון,

לא משנה איך ומה אתה עושה, איפה אתה עובד.

דורית: את צודקת.

כשאני הייתי שכירה, הרגשתי שמישהו אחר מנהל לי את החיים, שמישהו אחר מנהל לי את סדר היום.

לא הצלחתי לנהל את סדר היום בעצמי, כי הייתי צריכה להיות בין 8 ל 17 במשרד, ואחר כך חזרתי הביתה למישרת האם שלי: כביסה, חוגים וכולי.

גילי: צודקת בהקשר הספציפי שלך, כאם יחידנית שאין לה כל כך עזרה, שכמו שאמרת, היא "אחראית" לכל מה שקורה, זה נכון .

אבל אני כן רוצה להגיד שברוב המקרים, זה משהו שככה אני מאוד מדגישה אותו באימונים שלי:

אני חושבת שכולנו יכולים להחליט לסדר את הלו"ז השבועי שלנו יותר טוב.

שיחתנו כעצמאית לעצמאית, אבל אני גם אומרת לשכירים, שעדיין אם אתה שכיר / שכירה, אתה יכול / יכולה לנסות לפחות לבנות לך את השבוע בצורה כזאת שהיא תספק צרכים שהם לא רק עבודה.

אני מסכימה שרוב הזמן הוא עבודה, שהמיינד שלנו הרבה בעבודה. אבל עדיין חייבים להכניס בפנים

דברים של הנפש, של המשפחה, של חברים, של יצירתיות.

דורית: את אומרת לקחת אחריות גם כשאתה שכיר.

גילי: בהחלט, בהחלט.

אז נחזור לקורונה.

דורית: הייתי אחראית עכשיו, כשהפסיקו הנסיעות שלי לחו"ל, לייצר עבודה.

אני עומדת בפני עצמי ואני צריכה לייצר עבודה. מה גם, שדקה לפני הקורונה הפכתי להיות עוסק מורשה,

ועכשיו אני צריכה להוכיח את זה גם.

כמובן שנשארתי בצוות "צעד ראשון". החלטתי שזו תהיה הפרנסה שלי ולא משנה מה יקרה עם "צעד ראשון".

קרו המון דברים ב"צעד ראשון", ואני המשכתי לעבוד בזום וליוויתי משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים.

כמו שהייתי נוסעת, פשוט עשינו את זה בזום. זה דבר אחד.

הדבר השני, החלטתי שאם כבר אנחנו נשארים בבית והזמן שלנו לא מתבזבז בנסיעות ועל פגישות, אז כדאי לעשות דברים שחלמתי לעשות אותם ולא היה לי זמן אליהם.

אז התחלתי לכתוב את הספר.

גילי: אני אבקש ממך להרחיב קצת, לפני הספר, כי הפגישה השנייה שלנו מתקיימת בקורונה.

דורית: נכון.

גילי: לא פגישה פנים אל פנים, אבל את חוזרת אליי אחרי תקופה די ארוכה, אחרי כמה שנים.

לא נפגשנו, לא שוחחנו, ואת פונה אלי שוב. למה פנית אליי שוב?

דורית: אני חושבת שבאותה תקופה עוד הייתי במיינד שעברתי לעוסק מורשה, ולכן אני צריכה להגדיל את ההכנסות שלי. אז מעבר לשמירת קשר עם "צעד ראשון" למרות שאין נסיעות לחו"ל, אני צריכה לפתח את הצד הפרטי של העבודה שלי. את הלקוחות הפרטיים שיש לי בארץ, שהם לא קשורים ל"צעד ראשון".

וכאן את נכנסת לתמונה ונתת לי טיפים מאוד מאוד טובים, איך אני מפתחת את הצד הפרטי שלי.איך אני עושה את הצעד הבא להתפתחות אישית מול הלקוחות הפרטיים שלי, בלי הקורת גג של "צעד ראשון".

גילי: אם דיברנו קודם על הנושא של שחרור חסמים, איזה מחסומים נפרצו אצלך כתוצאה

משינוי הקריירה הזה שעשית?

דורית: הדבר הטוב ביותר שקרה לי, זה שהרגשתי שאני מממשת את הפוטנציאל שלי.

אם בתוך המשרד שעבדתי, שזה היה מקום מקסים, ואין לי שום מילה רעה להגיד, הרגשתי שאני לא מממשת

את הפוטנציאל שלי. אין לי חשיבה עצמאית, ואני לא יכולה לפרוץ דרך שם.

יש שם הנהלה, מנהלים, אנשי מקצוע ולי לא היתה שום השפעה.

כשהפכתי להיות עצמאית, בעצם אני היחידה והמשפיענית על הקריירה שלי. שמה נוצרה לי פריצת הדרך!

גילי: מה זה אומר?

 דורית: זה אומר שהבנתי שאני יכולה לחלק את הזמן שלי בין חו"ל לישראל.

זה אומר שאני יכולה לחלק את הזמן שלי בין עשייה שמכניסה כסף, לעשייה שלא מכניסה כסף,

אלא לדברים שאני רוצה!

שנים רציתי לגלוש על סאפ. אבל לא עשיתי את זה כי עבדתי מ- 8:00 עד 17:00 ולא היה לי זמן.

פתאום היה לי זמן גם להכניס את זה.

התחלתי להכניס את התחביבים וחזרתי לכתוב. דברים שרציתי מאוד מאוד לעשות כל החיים,

אבל החיים משכו אותי לדברים שהיו לכאורה חשובים יותר מאלה.

גילי: מה זאת אומרת "חזרתי לכתוב"?

דורית: לא כתבתי תמיד, ברגע שהיה לי סיפור התחלתי לכתוב.

ב-2011 נפטר חברי הטוב רונן פורת מ- ALS.

גילוי נאות, אני ואת מכירות אותו, היינו באותה חבורה.

הוא נפטר ב-31 בינואר, ובראשון בפברואר הוא נקבר. וכשהייתי בלוויה אמרתי לעצמי, שכל החוויות ילדות שלנו חייבות להיכתב.

כי פתאום לא היה לי את רונן לצידי, שאוכל להתקשר אליו ולאמר: "רגע, אתה זוכר שקרה כך או כך?"

ובעצם, אם אני לא אהיה, אז מי יספר את הסיפור שלנו?  

זה היה לפני 11 שנה, לפני השינוי. חיפשתי איפה לכתוב, וחבר המליץ לי על אוולין לוי.

הוא אמר שהיא עורכת ספרותית, שיש לה קורסים ושאלך ללמוד אצלה.

זה היה קורס ערב בתל אביב, ולצאת ממתן לתל אביב ולהשאיר שני ילדים קטנים לא כל כך היה לי נוח.

הסיפורים שכתבתי לפני 11 שנה נשמרו במגירה.

מידי פעם הם יצאו, התאווררו קצת, חזרו הלכו, אבל זה לא הצליח להגיע לכדי ספר.

ואני ידעתי שיום אחד הוא ייצא כספר, ואני אחבר את כל הקצוות שלו.

מה שקרה בקורונה, דבר ראשון היה לי הרבה יותר זמן, כי לא נסעתי.

ודבר שני, אני תמיד מקצה לעצמי זמן לעשות דברים לעצמי.

גילי: שזה בעצם הפקת לקחים מהתקופה לפני שהיית עצמאית.

דורית: נכון.

החלטתי שאני מוציאה את הסיפורים. התקשרתי לאוולין ושאלתי אותה האם היא זוכרת אותי.

היא אמרה שהיא חיכתה לי.

הסברתי לה שאני אוספת את החומרים, אני אארגן אותם ואני אתקשר אליה שוב.

אמרתי לה שזה יקח קצת זמן, לפחות חודש, והיא אמרה תתקשרי מתי שאת רוצה.

והיא הציעה לי: "בכל מקרה הקורס ממשיך, אנחנו עכשיו עובדים בזום בגלל הקורונה.

את לא צריכה לנסוע לתל אביב, בואי תצטרפי אלינו לקורס".

כמובן שהאנשים התחלפו ולא היו אותם אנשים, עברו 11 שנה.

הצטרפתי לקורס, ותוך כדי הייתי ממוקדת מטרה לכתוב את הסיפור הזה.

לא משנה איזו משימה הגברת נתנה, אני הייתי ממוקדת מטרה. לקחתי את המשימה

והשלכתי אותה על הספר שלי.

וככה צעד אחרי צעד, במשך שנה וחצי ישבתי בסדנה, קיבלתי כלים לכתוב את הספר ויצאתי לכתוב את הספר.

הסדנה היא לא סדנה ייעודית לכתיבת ספרים, היא סדנת כתיבה. אני פשוט הייתי ממוקדת מטרה לכתוב את הספר שלי.

ב-2021 נפתחו השמיים, יכולתי לחזור לעבוד בחו"ל, וב-2021 הטיוטה הראשונה הייתה אצל אוולין.

גילי: בואי נדבר על סיפור הטיוטה הראשונה.

כי פה שוב דרכינו מצטלבות, וקשה לך לשלוח לאוולין את הטיוטה הראשונה.

דורית: מאוד קשה לי לשלוח לאוולין את הטיוטה הראשונה.

במשך שנה וחצי אומנם הייתי בקורס של אוולין. הוא נפתח אחר כך מחוץ לזום, נסגר, חזרנו לזום. אבל אני לבד! אני לבד בבית, אני לבד כותבת, אני לבד מדברת לעצמי… אין אף פידבק מאף אחד במשך שנה וחצי.

הספר נמצא על השולחן, בתוך המחשב כמובן, אני רואה אותו ואני לא יודעת אם הוא קריא.

אף אחד לא נתן פידבק, זה רק אני מול עצמי. שאלתי את עצמי האם זה באמת ספר?

מה לי ולכתוב ספרים? מה… איך אני יודעת? אף פעם לא עסקתי בזה, לא למדתי את זה, מה זה קשור אליי?

והיא אומרת לי: "תביאי, אני אהיה העורכת הספרותית שלך".

היה ברור לי שהיא תהיה העורכת הספרותית שלי, לא חיפשתי מישהו אחר. "שלחי".

ואני אומרת לעצמי: "וואוו, עכשיו אני צריכה לשלוח אותו לביקורת. עכשיו הוא לא יהיה בידיים שלי".

אני חייבת להגיד שביולי 2021 הוא היה מוכן, אבל אני לא שלחתי אותו ביולי 2021.

היא נתנה איזה תאריך שהיא תתפנה, ואני אמרתי לה אוקיי כשהוא יתפנה תודיעי לי, ואז אני אשלח לך.

בינתיים הוא ישמר אצלי.

גילי: את אמרת לה: כשאת תתפני…  

דורית: אוולין נתנה תאריך שהיא תתפנה, שהיא תתחיל לערוך אותו.

בינתיים היא רצתה שאני אשלח לה אותו. ואני אמרתי: "רגע גברת, אני אשלח לך אותו כשאת תתפני, הוא לא ישאר אצלך, אני אשמור עליו".

ורק ביום שהיא אמרה לי תאריך ייעודי שהיא מתפנה, לחצתי על ה- SEND ושלחתי אותו.

ממש לא היה לי קל.

ובזמן שהוא אצלה, ואני בפיק ברכיים מזה שהוא אצלה, היא הבינה שהיא צריכה לתת לי כמה פידבקים.

להסביר לי שהכל בסדר, שהוא בידיים טובות, והוא נראה ספר והוא יהיה בסדר, והוא יעמוד בפני עצמו.

גילי: אז בעצם, אם אמרנו קודם שמחסום אחד היה כשעזבת את העבודה כשכירה ועברת להיות עצמאית,

בעצם פה אנחנו מדברים על איזה שהוא מחסום נוסף שנפרץ, שזה עצם הכתיבה של הספר.

11 שנה מחכה הספר. עברת את המחסום וכתבת את הספר, ואז יש מחסום נוסף.

שהוא בעצם לאפשר לאוולין, שכל רצונה הוא לעזור לך ולערוך את הספר (צוחקת), להיות מסוגלת לשלוח אליה. זה בעצם עוד מחסום שהיית צריכה לעבור.

דורית: זה היה המחסום הראשון!

המחסום הבא היה איך עוד אנשים יקראו אותו?

לאוולין איפשרתי לקרוא, כי היא היתה חלק, ושמעה חלק מהסיפורים שלי במהלך הסדנה שלה.

היא ידעה פחות יותר על מה מדובר. אבל איך שולחים אותו הלאה?

בטיוטה הראשונה שאוולין שולחת לי, היא שואלת אותי אם אחת המילים שם התכוונתי לכתוב אותה לעצמי?

אני הייתי בשוק מהשאלה ולא ידעתי איך להגיב…

אז כתגובה רשמתי לה: "אוולין יקרה, אני 60 אלף מילים כתבתי לעצמי, אני לא מבינה למה נתפסת דווקא על המילה הזאת?"

ולשתינו הייתה הארה מאוד גדולה. אני הבנתי שהיא חושבת שהספר יפורסם, והיא הבינה שאני חושבת שהספר לא יפורסם.

והיא עשתה מהלך מאוד יפה ואמרה לי: "תקשיבי, אני מבינה שכתבת אותו לעצמך. 

אנחנו נעשה את זה לאט לאט, אני אסיים לערוך אותו, והוא ישאר אצלך במגירה.

אם תרצי נעשה עריכה לשונית, ואם תרצי אחר כך נעשה עותק אחד. ואחר כך תחליטי אם תרצי לעשות עוד עותקים.

וזה די הרגיע אותי שאנחנו עושים את זה בשלבים, איך חבר אמר לי? "שיטת הסלמי".

היא לקחה אותי ב"שיטת הסלמי". לאט לאט קידמה אותי לעבר המטרה.

גילי: זו השיטה לעשות דברים😊

קוראים לזה BABY STEPS: קח את התוכנית הגדולה, תפרק לשלבים.

זה נשמע מאיים, אבל אם אתה רק עושה את המשימה הראשונה, זה לא כל כך נורא.

ואחרי שסיימת אותה רק את השניה…

דורית: זה מה שהיא עשתה לי. כמובן שאני הבנתי שבסוף זה יפורסם. אבל היה לי הרבה יותר קל לקבל את השלבים האלה.

אנחנו מסיימות לעשות את הפינג פונג הזה, שלקח כמעט שנה של העריכה הספרותית.

אני הבאתי ספר מוכן פחות או יותר, אבל לקח לי זמן לתקן, להסיק מסקנות: מה אני צריכה להוסיף?

מה חשוב לי ומה לא חשוב לי בהערות שלה.

את הזמן הזה אני לקחתי אותו, לא היא. היא רק חיכתה לי.

וכשהוא היה מוכן מבחינה סיפרותית, אמרתי לעצמי: "איך יישב במגירה בלי פסיקים ונקודות? בלי מרווחים נכונים? אם כבר נשאיר אותו במגירה, אז נשאיר אותו מסודר".

גילי: מזל שאת פרפקציוניסטית!

דורית: אז אוולין אמרה, אוקיי, יופי, היא עלתה עוד מדרגה.

אמרתי לה תשלחי, ושלחנו את זה לעורכת הלשונית אפרת שחר.

ואפרת שחר הייתה השנייה שקראה את הספר. היא לא מכירה אותי, היא לא שמעה עליי אף פעם.

אין לי מושג מי זאת האישה הזאת, עד היום לא פגשתי אותה. והיא מתחילה לתת פידבקים על הספר.

עכשיו, זו בחורה שקוראת המון, ועורכת המון טקסטים. והיא מתחילה להחזיר לנו פידבקים שהיא אוהבת את הספר!

אז אמרתי לעצמי אוקיי, אם מישהי מבחוץ נותנת פידבק טוב…

גילי: אז כנראה שאני בסדר…

דורית: אז כנראה שהספר עובר… היא לא יודעת את זה, אבל היא הייתה הטריגר שאמרתי אוקיי,

אנחנו הולכים להדפסה. אנחנו נעשה עיצוב כריכה ונלך להדפסה.

ובעצם ככה יצא הספר אחרי שנה וחצי.

גילי: תודה אפרת!

דורית: ממש ככה.

גילי: אז ספרי כמה מילים על הספר.

דורית: לי היתה לי חידה מאוד גדולה מה זאת הייתה החבורה הזאת.

אני נולדתי למשפחה של אבא מצרי, עם חברים מצרים, עם תרבות של שמחה וארץ ישראליות.

הם בעצם הקימו את המדינה, החבר'ה האלה. ואנחנו היינו הילדים שלהם.

אומנם הם לא היו מצרים. כי במצרים יש אנשים שמגיעים מכל רחבי העולם, היא הייתה מדינה קוסמופוליטית. והם מגדלים אותנו בחבורה. זה היה עבורי הרבה יותר ממשפחה.

הילדים בני גילי או גדולים ממני, ויש שם מערכת יחסים מאוד טובה בין כולם. ולי אין את זה כבוגרת.

ומאוד עניין אותי לדעת איך הם הגיעו לזה, על איזה ערכים הם הגיעו, שאני לקחתי את הערכים האלה אלי כבוגרת. והתחלתי לפשפש בזכרונות שלי, ולכתוב זכרונות ילדות.

הספר נקרא "הילדה שמעבר לים".

הוא מחולק לשני חלקים: האחד של ילדה החיה את רוב החופשות שלה בים עם חבורה שעלו ממצרים,

והשני – כתבתי את הסיפור שלי.

לא כל הפרטים נכונים, בשום רגע ובשום מצב, אישה צעירה שעוזבת עם הילד שלה הקטן ובעלה את הארץ, ונוסעת לשליחות בבריסל. עד עכשיו הכל ברור.

היא מתרחקת מהים, היא מתרחקת מהחבר'ה, היא מתרחקת מהמשפחה, והיא הולכת לחיות חיים עצמאיים,

רק עם הבעל שלה והתינוק שלה. במדינה זרה שהיא לא מכירה את האנשים בה,

היא לא מכירה את התרבות, ואין ים.

גילי: צריך להגיד שים זה חלק מאוד משמעותי ומהותי מהחבורה, כי הרבה מאוד זכרונות הם מחוף טנטורה, מהחופשה השנתית.

דורית: לי היה חשוב לעשות שם את החיבור בין הסביבה ההתפתחותית שלך כילד, למה שקורה לך אחר כך בבגרות. מה אתה לוקח ומה אתה משנה. בעקבות הזמן, בעקבות התנאים שמצטברים אצלך.

גילי: צריך להגיד שהספר כבר יצא לאור! קיבלתי אותו כמתנה לחג מגיסתי.

התחלתי לקרוא אותו, לא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי. וכשסיימתי כתבתי לך חוות דעת,

ואמרתי טוב, אני כל כך נרגשת ונפעמת שאני חייבת ללכת לתלות כביסה.

אני לא סתם מציינת "לתלות כביסה", אבל אנחנו לא נדבר על זה עכשיו, משום שצריך לקרוא את הספר!

נכון שאולי עבורך וקצת עבורי, יותר עבור כל מי שהיה חלק מהסיפור הזה, זה באמת סיפור החיים שלו.

אבל הספר הוא ספר נפלא! בלי קשר לשום דבר.

זאת אומרת, שואלים אותי: אם לא היית מכירה את הכותבת והסיפור וכו',

אני חושבת שהסיפור נפלא! עומד בפני עצמו, כל מי שיקרא אותו יהנה,

מזל שהתקדמת בשלבים שסיפרת לנו עכשיו.

ואני בהחלט ממליצה לכל מי שחושב לרכוש אותו.

אפשר גם דרך אתר עברית היום, נכון?

דורית: נכון.

גילי: מה יהיו הדרכים הנוספות?

דורית: יש דף נחיתה שאפשר לקנות אותו, ודרך עברית.

לפני כן, אני מבקשת ממך להשאיר את הדלת של מכונת הכביסה חצי פתוחה. בסדר?

גילי:  כדי שלא יסריח? כדי שיתייבש…

דורית:  תמיד צריך להשאיר את הדלת חצי פתוחה, זה מה שאומר שם בספר.

לא כל הספרים שיצאו הגיעו לאנשים שהיו איתנו.

את לא מאמינה כמה אנשים היו בחופשות ליד הים, וכן הזכיר להם את הילדות שלהם,

והם התחברו בדרך זו או אחרת לחופשות האלה.

אני חושבת שאלו היו החופשות של שנות ה- 70 /80 שהיום אין אותם.

הרגשתי שאנשים מתענגים ומתגעגעים לתקופה הזאת.

בצד של המבוגרת, המון אנשים דיברו איתי על כמה שאלות שעלו להם תוך כדי קריאה,

על סוגי מערכות היחסים שיש להם בחיים עם האנשים סביבם.

גילי: קלוד הוא דמות מאוד משמעותית בספר.

דורית: או! אני מתה עליו!

גילי: צבעונית ומיוחדת.

 דורית: משהו! מתוק!

בשלב השני שחזרתי לאוולין לסדנת הכתיבה, היא נתנה לנו תרגיל: קחו דמות מאחד הסיפורים שכתבתם,

מישנית לחלוטין, עובר אורח. שכתבתם עליו אולי שורה. במקרה הוא עבר ברחוב…

קחו אותו והפכו אותו לדמות ראשית.

ואני הייתי ממוקדת מטרה לפתח רק את הספר שלי. ואני מפשפשת בתוך הסיפורים ושואלת את עצמי: איזה עובר אורח יש לי? זה מצד אחד…

מצד שני האישה המבוגרת שעברה לבריסל אין שם מספיק בשר, אין מספיק אופי, אין מספיק עלילה.

ככה אני מרגישה באותה תקופה.

עברתי על אחד הסיפורים וראיתי שיש לי איזה מישהו סקוטי, שהיה איתנו בפגישה של האדריכל…

אמרתי לעצמי למה סקוטי? מה לי ולסקוטלנד?  אף פעם לא הייתי שם, אני לא יודעת על מה מדובר…

מה הוא עושה שם? (צוחקת)

גילי: מה הוא נכנס לסיפור שלי? (צוחקת)

דורית: מה הוא קשור?

גילי: (צוחקת)

 דורית: ניקח אותו ונכניס אותו לעבוד איתנו, אבל בדרך אחרת!

ותוך כדי כך התפתחה הדמות שנקראית קלוד. אז אם אתם שואלים אם קלוד קיים, הוא פשוט התפתח…

גילי: שזה היה לך קל לפתח, משום שעולם הקינוחים ושל הדברים האלה הוא העולם שלך.

דורית: נכון.

אני באיזה שהוא שלב הרגשתי שקלוד מייצג אותי כגבר.

גילי: את רואה! אז הוא לא סתם התפרץ לספר שלך!

דורית:  נכון! אם אני הייתי גבר, הייתי קלוד, זה ברור!

הוא דמות שנכנסה והפכה להיות משמעותית!

 גילי: מאוד!

 דורית: מתוך עובר אורח שהוא היה באחד הסיפורים.

גילי: את מספרת על רונן החבר הכי טוב שלך מהילדות, אז תגידי כמה מילים.

דורית: אנחנו היינו חבורה של הילדים הקטנים. כולם מסביבנו היו בוגרים יותר, והיינו איזה חמישה

ילדים קטנים יותר, ורונן באמת היה החבר הכי טוב שלי.

היו שם עוד שתי בנות שהתחברו ביחד, ואני ורונן היינו המון ביחד.

כל הילדות שלי שזורה עם רונן, ובזכותו כתבתי את הספר.

הרגשתי צורך מאוד מאוד גדול להכניס את מה קרה לו בהמשך החיים שלו, גם כאיש מבוגר.

הרי אני לא נפרדתי ממנו כשהייתי ילדה, נשארנו חברים עד הרגע האחרון.

אז אם אני ממשיכה את הסיפור שלי, למה שהסיפור שלו לא יימשך? ובעצם היינו חברים עד סוף ימי חייו.

גילי: למרות שהוא מאוד נוכח בחלק הצעיר של הסיפור, הוא מאוד במרומז יחסית בחלק השני של הסיפור.

דורית: כן. כי אני גרתי כבר בבריסל, ולא תמיד היה קל להשיג אותו. גם כי הוא היה חולה.

מצאתי את הדרך כן לשזור את הסיפורים שלנו ביחד. אבל מכיוון שכבר הקשר לא היה כל כך חזק,

נתתי לזה SPACE, בדיוק כמו שהוא היה במציאות.

אני ורונן עשינו את המכינה לאומנות ביחד ומשם התפצלו דרכינו.

זאת אומרת, עד גיל 24 היינו חברים מאוד מאוד טובים, וברגע שאני עזבתי את ישראל הדברים התרחקו.

הוא התחתן, הוא חלה, קרו המון דברים. אבל לא הייתה פעם אחת שהגעתי לארץ לביקור ולא נסעתי לבקר אותו.

 גילי: והיום את מרגישה שעשית איזושהי סגירת מעגל עם הספר? עם רונן?

דורית: אני מרגישה שעשיתי סגירת מעגל עם כל הסיפור של החבר'ה, ובעיקר עם יואל.

גילי: שלא דיברנו עליו בכלל.

דורית: שלא דיברנו עליו בכלל.

גילי: ספרי עליו בכמה מילים.

דורית: יואל היה הבן של קמי ויולי, והוא נפל במלחמת יום הכיפורים.

אני הייתי בת 3 ורונן היה בן 4, אבל אין יותר נוכח נפקד מיואל בחיים שלנו.

הכל היה יואל היה כך, יואל היה עושה כך. ואני ידעתי בתוך חיי שיואל הוא הדמות הכי טובה שיש.

הוא הגיבור הכי גדול שיש. ואני חושבת שכל חיי חיפשתי את יואל. זה היה הדבר שרציתי.

בהמשך הדרך נפתרה לי החידה למה נמשכתי לאנשים שהיו נראים לי כמו יואל.

אבל הגעתי למסקנה שיואל יש רק אחד. ובעצם כל היואלים האלה מתו במלחמה.

והאנשים שמסביבנו הם כאחד האדם ולא אייקונים.

גילי: הסיפור על דידי והגן של ויצו… איזה סיפור (צוחקת)

דורית: פעם היה תרגיל אצל אוולין, דווקא לפני 11 שנה. היא אמרה: תלכו ברחוב/ תשבו בפגישה

עם המשפחה / תתפסו משפט ממישהו ותעשו ממנו סיפור. אל תשאלו יותר פרטים.

הזהרתי את המשפחה שלי, אמרתי להם תקשיבו: בתקופה הקרובה, כל מה שאתם אומרים

יכול להיגמר כסיפור בספר שלי! לאורך שנים אמרתי להם את זה. תיזהרו להיכנס לספר שלי.

ואמא שלי יום אחד אמרה: "נו, את לא יודעת איך עופריקו נכנס למעון?"

אמרתי לה: "מאיפה אני יודעת?" אז היא אמרה לי: "דידי הכניס אותו".  

אבל אני ידעתי איפה המעון, וידעתי מה היתה מערכת היחסים, וידעתי איפה דידי עבד, ומזה נהיה סלט😊.

גילי: איזה טיפ/ טיפים שאת רוצה /יכולה לתת למי שמאזין לנו עכשיו, על הדרך שעברת או בכלל?

דורית: אני אתחיל עם הספר:

קודם כל תכתבו לעצמכם! אל תחשבו שאף אחד עומד לקרוא את זה, רק אתם.

אם אתה כותב בצורה אותנטית, גם מאמינים לך, גם זה הרבה יותר ברור לך מה אתה כותב.

אתה לא מסתכל החוצה, אתה מסתכל פנימה.

את לא מאמינה כמה אנשים מתחברים לאותנטיות הזאת, בלי להסתכל החוצה.

באשר לקריירה: בשלב מסוים אני הבנתי שירדתי בחבל.

טיפסתי באיזה סולם, ובאיזשהו שלב התגלצ'תי למטה.

אף פעם לא שכחתי שיש לי את הפוטנציאל לעלות למעלה בחזרה.

שום דבר לא ייאש אותי. גם אם ידעתי שתקופה מסויימת אני עכשיו בשביל הילדים,

ובשביל לשקם את הבית, להיקלט שוב בארץ ולהתחזק, ידעתי שאני לא אשאר שם!

זאת אומרת: אני לא שכחתי אף פעם את הפוטנציאל שלי.

וזה מה שהחזיק אותי, והתחלתי לטפס את הסולם בחזרה!

גילי: מה התוכניות להמשך?

דורית: יש ציפייה לספר נוסף, אבל אהה…

 גילי: כן! על זה בדיוק רציתי לדבר איתך (צוחקת)

דורית: (צוחקת) אבל אני עוד לא שם. אני צריכה לחפש את הסיפור הבא, כדי לכתוב אותו.

הייתי מוכנה לחזור על התהליך הזה, הפעם קצת יותר בשלה, יותר אולי מבינה את התהליך.

גילי: מה עם הסיפור על אישה שמחלקת את זמנה בין עבודה בחו"ל לבין עבודה בארץ?

יש פה הרבה סיפורים בתוך הליוויים שאת עושה. אני בטוחה…

דורית: אני בטוחה. אני רק צריכה לבדוק את העוצמות, את המקור. מה השאלה שלי בתוך הסיפור הזה?

מה אני צריכה לפתור שם, ואז אני אכתוב.

גילי: רגע, לא יכול להיות מצב שתכתבי סיפור שהוא לא אוטוביוגרפי?

או מתקרב לזה? או קשור לחוויות אישיות שלך?

דורית: בספר הזה, בגלל שכתבתי אותו מהחוויות האישיות שלי, הרגשתי שאני הרבה יותר מחוברת.

אני צריכה למצוא את המקום, או את הסיפור שאני אהיה מחוברת אליו, כדי להמשיך לכתוב.

אני לא יכולה לכתוב משהו דמיוני. אני יכולה לקחת אותו למקומות דימיוניים,

אבל הבסיס צריך להיות איזו שהיא השראה שאני מתחברת אליה.

גילי: אוקיי. חוץ מהספר?

דורית: אני ממשיכה להיות חלק מצוות "צעד ראשון", אמשיך ליסוע לחו"ל.

כמובן אמשיך את הפרויקטים שלי עם לקוחות פרטיים בארץ.

מחלקת את הזמן שלי מעולה בין חו"ל, ישראל, חברים, פרויקטים אישיים, סאפ.

החלום הבא הוא באמת לעשות איזה שהיא הדרכה על טיפול במים, אבל אני לוקחת לי את הזמן.

גילי: מעולה!

יש שאלה שלא שאלתי אותך ואת רוצה שאשאל?

 דורית: אני רוצה  לדבר על השמות בספר.

אוולין שאלה אותי מה עם השמות בספר, אז אמרתי לה: מה זאת אומרת? כל השמות הם אותנטיים לחלוטין.

אז היא אמרה שזה לא עובד ככה, צריך לבקש רשות מהאנשים.

ואז חזרתי הביתה ועשיתי החלטה: מי שנתן לי את אישורו, או ידע שאני כותבת ספר, או ספרים וסיפורים, השארתי את השם שלו. מי שלא ידע, שיניתי את השם שלו. ככה ידעתי שיש לי באלנס נכון.

גם את השם של החם שלך השארתי, כי הוא ידע שאני כותבת.

לא הספקתי, לצערי, לבוא ולראיין אותו, אבל קרו לי שני מקרים:

מישהי קנתה את הספר והיא שלחה לי הודעה. היא שאלה אותי האם דידי פיינשטיין (החם שלך),

עבד פעם באל על? אמרתי לה: "כן, מאיפה את מכירה אותו?" והיא אמרה: "פעם הוא היה הבוס שלי".

אז זיהו אותו, ומאוד מאוד התרגשו מהסיפור.

הם לא ידעו שהוא היה קצין, לא ידעו שהוא היה בכלא המצרי, ובטח לא ידעו שאחר כך הוא היה

במשלחת ישראל עם מנחם בגין, במטוס לשלום עם מצרים.

זה היה מדהים. היא מאוד מאוד התרגשה. זה אחד…

והשארתי את השם של ג׳ו מוסטקי.

חברה של חברה קנתה את הספר, אני לא כל כך מכירה אותה, היא שמעה שכתבתי ספר ומיד קנתה אותו

וקראה. אחרי יום היא שלחה לי: "אבל מוסטקי גר בבאר שבע והוא שר נפלא!".

אז אמרתי: "זה לא המוסטקי שלנו. יש באמת בחור שהיה קרוב של מוסטקי שהוא באמת זמר וגר בבאר שבע,

אבל הוא לא קשור אלינו.

אז אנשים מתחברים לספר דרך השמות הפרטיים של האנשים, או דרך החוויות שלהם.

כל שאר האנשים שלא מוזכר השם שלהם, אז יש פחות רפרנס, אז פחות מתחברים.

אני דווקא שמחה שהשארתי את השמות, זה אנשים שיש לי במה להתגאות!

שהיו חלק מהחיים שלי! חלק מהילדות שלי!

גילי: מקסים! תודה רבה!

דורית: תודה לך!

סגיר~

אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי גם באתר שלי.

חפשו גילי פיינשטיין בגוגל.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים לקבוע איתי שיחת מיקוד ללא עלות וללא התחייבות.

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~.