התחביב יכול להיות הקריירה הבאה שלך

~פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה.  

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו. 

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם. 

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית. 

בפודקאסט היום אני מארחת את חי אליהו, אחת שלא מוותרת על החלומות שלה.

את זמן הקורונה היא ניצלה לכתיבה ואף הוציאה לאור באופן עצמאי את ספר הביכורים שלה: ״אנחנו יחד בסיפור הזה״. 

היא כותבת בצורה נפלאה ומדויקת שירים וסיפורים. מצליחה להחיות ולהנגיש סיטואציות בצורה כובשת ומסקרנת. קראתי בנשימה אחת את הספר ואני ממליצה עליו בחום.

אנחנו נדבר על הילדות בבני ברק שעיצבה את עולמה, על הדרך המקצועית ומה הוביל אותה לכתיבה, על החומרים שמהם היא יוצרת סיפורים, כיצד שינה אותה תהליך הכתיבה, תוכניות להמשך, וטיפ למאזינים.

אתם מוזמנים להתרווח בכורסה או לצאת לצעידה שלכם מיד מתחילים

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום חי אליהו 

חי: שלום גילי

גילי: אני שמחה שהגיע הרגע ואנחנו יושבות לשוחח

חי: אני שמחה שאת מארחת אותי פה אצלך

גילי: אנחנו נפגשות כדי לדבר על קריירה, דברים שקשורים למימוש עצמי, אבל אני רוצה שתתחילי בהתחלה. כמה מילים קצרות עלייך. מי את חי אליהו?

חי: דבר ראשון, אני אמא לארבעה ילדים מקסימים, בת-זוג לרונן. אני עובדת לפרנסתי כבר 22 שנה באוניברסיטה תל-אביב. עברתי מספר תפקידים, ובשנים האחרונות, אפשר לומר בשנתיים שנתיים וחצי האחרונות, התחלתי לכתוב.

לכתוב בשביל הנשמה, בשביל הכיף שלי, קצת שירה, קצת סיפורים קצרים. ואיך שהוא זה התגלג להובי שנהיה כבר ממש משהו שהוא חלק ממני.

הוצאתי ספר לאחרונה, לפני חודשיים, הספר הראשון, ספר הביכורים יצא לאור. הוצאתי את זה 

עצמאית, היה ממש מסע מרתק.

חוץ מהכתיבה של השירים פה ושם וסיפורים, אני עוסקת בכתיבה של סיפורי חיים של אנשים מבוגרים סביבות 80, 80 + אפילו, מתעדת להם עושה ספר ממש. זה חלק מהתנדבות ב"יד שרה" וזה מרתק ומקסים וממלא.

גילי: אני לא יודעת אם הרבה אנשים יודעים, אבל את נולדת וגדלת בבני ברק.

חי: נכון, כן.

גילי: זה נתפס, בעיניי לפחות, כמשהו מאוד מאוד רחוק ממה שאת היום.

חי: נכון

גילי: תספרי קצת על זה

חי: היתה לי ילדות מיוחדת קצת בבני ברק, כי גדלתי באמת בסביבה שהיא… אנחנו היינו משפחה מסורתית. אבא יותר היה מסורתי, גדלנו בבניין שכנים שחלקם היו דתיים, חלקם חילוניים. אני למדתי אמנם בבית ספר חילוניים, אבל ספגתי קצת את האווירה. הדרך לרבי עקיבא הייתה מאוד קצרה, אז להסתובב שם זה היה מבחינתי טבעי.

מישהו שהיום תקחי אותו לשם זה הלם תרבות. אז ככה די ספגתי קצת אווירה דתית: אבא שהולך לבית הכנסת להתפלל. אמא, למרות שהיא נולדה באזור מאוד מאוד מאוד דתי ליד מאה שערים בירושלים, היא דווקא פחות הייתה מחוברת לדת. אבל עדיין השורשים הם אצלי, בתוכי. 

אז זה כנראה השפיע על מה שאני היום, על הכתיבה קצת אולי, על ההשראה לסיפורים, יש איזה שהוא חלק בי ששם .

גילי: זה נשמע אבל מוזר, כי כשאומרים לאנשים היום בני ברק, אז זה באמת נשמע מאוד דתי, מאוד חרדי, ככה לחשוב שיש אנשים חילונים שגרים בבני ברק… 

חי: יש מעט היום. העיר הרבה יותר התחרדה. פעם אנחנו היינו שם נטע זר אפשר להגיד. גם אם היינו מסתובבים באזורים ממש חרדיים הסתכלו עלינו. ואני זוכרת סיטואציה שאני וחברה הלכנו עם מכנסיים קצרים ורדפו אחרינו ילדים עם אבנים, ממש…

גילי: כמה ילדים אתם?

חי: אנחנו שלוש אחיות ואח, ארבעה ילדים.

גילי: בת כמה היית כשאמא שלך נפטרה?

חי: הייתי בת 16 נערה צעירה ממש, בגיל ההתבגרות. כן, זה משהו שמאוד השפיע לי על החיים.

על מי שאני היום, על מי שהייתי פעם. הייתי בוגרת, המון דברים עשיתי לבד. לא היה לי כל כך עם מי, התייעצתי כמובן עם אבא מה שיכולתי, אבל היו דברים שבאמת עשיתי על דעת עצמי. 

כן, זה בהחלט עיצב אותי, עיצב את מי שאני היום. היו לי בראש דברים של בחורה בוגרת. תפעלתי את הבית, בישלתי, ניקיתי, זה מאוד ביגר, עשה אותי מאוד עצמאית. השאיר בי חותם שצריך לנצל את החיים, אמא נפטרה בגיל מאוד צעיר.

גילי: את אומרת גיל צעיר, באיזה גיל היא נפטרה?

חי:  49

גילי: וואו

חי: כן, היא חלתה בסרטן ותוך תקופה מאוד קצרה היא נפטרה.

גילי: את, מה מספרך?

חי:  אני הצעירה.

גילי: ונשארתם בבני ברק באותו מקום אחרי שהיא נפטרה?

חי:  כן. אבא נשאר שם ממש עד שהוא נפטר. ממש עוד הרבה שנים.

גילי: ומתי את יוצאת מבני ברק?

חי: מבני ברק יצאתי בעצם אחרי הצבא. שכרתי דירה, ואחר כך חזרתי. מתישהו חזרתי והייתי עם אבא כשהוא כבר היה קצת יותר מבוגר וחולה קצת. אז הייתי איתו איזה תקופה, לדעתי שנה שנתיים, אחר כך כבר גרתי עם בעלי דהיום.

היינו חברים, אחר כך כשהתחתנו גרנו אצל חמותי ברמת גן. לא רחוק אמנם, אבל מאז לא חזרתי הביתה.

גילי: בני ברק מאוד נוכחת בחיים שלך.

חי:  כן, בני ברק מאוד נוכחת, כן.

גילי:  אנחנו נדבר על זה עוד מעט בהקשר של הספר.  מה עשית לפני שהגעת לעבודה הנוכחית שלך?

חי: בצעירותי אחרי הצבא עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, עד שהגעתי באמת לחברה שהיא חברת כלל שהיא חברה גדולה. לא כלל ביטוח, כלל שיווק דווקא. היום היא כבר לא קיימת, היא התפרקה.

ועבדתי שם הרבה שנים. עבדתי 7 שנים, משהו כזה.

גילי: כמה? 

חי: בתחום של חשבות שכר ובעצם עבדתי שם עד שנולד בני הבכור, עמית.

ואז קנינו בית בנתניה, הרחקנו קצת לנתניה באזור חדש וצעיר כזה, ושם עברתי לחברה, אחרי הלידה עבדתי בחברת דור אנרגיה, כשנתיים.

גילי: גם כחשבת שכר?

חי: גם כחשבת שכר. רציתי לעבור יותר למרכז, לעבור ליד האחים שלי, שנהיה ביחד כולנו וחיפשנו לגור בראש העין. חיפשנו דירה ובאמת כשמצאנו דירה, התחלתי לחפש עבודה באזור מרכז.

מצאתי עבודה, שוב חשבת שכר, איך לא? באוניברסיטת תל-אביב. ראיתי מודעה בעיתון, התקבלתי ומאז אני מאוד יציבה: ממשיכה לגור בראש העין, ממשיכה לעבוד באוניברסיטה.

גילי: אוקיי, אז איפה את עובדת עכשיו? 

חי: היום אני עובדת באוניברסיטת תל-אביב, ביחידה שנקראית דיקנאט הסטודנטים. אני אחראית שם על תקציב מלגות, כל התרומות שנכנסות, קרנות שנכנסות על מנת לסייע לסטודנטים, כאלה שנזקקים, לעזור להם בשכר לימוד, גם מלגות הצטיינות, משתדלת לעשות טוב לסטודנטים.

גילי: זה קצת משאיר אותך צעיר, לא?

חי:  כן זה משאיר אותך צעיר, סביבה נהדרת. בכלל, אני מאוד מאוד אוהבת את הסביבה שאני עובדת בה. הקמפוס יפייפה, עברתי גם כמה יחידות, אז אני מכירה המון המון עובדים. אז זה כיף, מכירים עמיתים לעבודה שהם מקסימים. היום טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע, למרות שזה מדגדג לי ככה לפרוש, מדגדג לי ממש. 

גילי: טוב, אפשר לדבר על זה אחרי שנסיים להקליט את הפודקאסט 

חי: נכון, בהחלט כן (צוחקת).

גילי: ואיך התחלת לכתוב את השירים והסיפורים?

חי: התחלתי לפני איזה שנתיים וחצי, משהו כזה.

גילי: למדת איפה שהוא?

חי: כתיבה לא למדתי באופן מקצועי. מאז ומתמיד אהבתי לכתוב, אהבתי לקרוא. הייתי הילדה שהולכת עם אמא לסופר. אז היו פעם לפני המון המון שנים כאלה דוכנים עם ספרונים קטנים, אז היא הייתה קונה לי. הייתי מאוד אוהבת, הייתי באמת מאוד מחוברת לספרים.

אני זוכרת את עצמי אפילו כותבת במחברת כל מיני סיפורים כאלה, שלא שמרתי לצערי. נשאר לי רק יומן ככה שאני שומרת עליו מכיתה אלף-בית.

לפני שנתיים-שלוש הספריה העירונית שלנו התחילה לפרסם כל מיני סדנאות כתיבה. פעם עם סופר, פעם עם סופרת, משורר. הייתי הולכת בשביל הכיף, בשביל הנשמה. אמרתי: מה יכול להיות? לכתוב ככה בכיף, והתחברתי לזה בשניה.

התחלתי לכתוב ולשחרר כל מיני חומרים לפייסבוק.

גילי: רגע, תעצרי. מה זה אומר התחלתי לכתוב? איך?  איך היית פתאום? באמצע הלילה? בצהריים? איך זה קורה?

חי: אז מבחינת סיפורים, את יושבת עם סופר, סופרת, מתחילים ככה כל מיני שיעורי בית, מטלות. תכתבו על הנושא הזה, תכתבו מכתב למורה, תכתבו איזה שהוא שיר. בואו נעשה איזה תרגיל כתיבה קטן. ואם יש לי את האומץ להקריא, אז את מקבלת קצת פידבק, את מקבלת קצת תגובות מהסביבה. ואת אורה וואלה, זה מתקבל לא רע..

גילי: אבל שוב, אני אחדד את שאלתי, את אמא ל-4 ילדים, את עובדת במשרה מלאה, מתי את כותבת שירים וסיפורים (צוחקת) שאלה מאוד פשוטה!?

חי: בערב, אחרי שהולכים לישון, ב-21, ב-22 בלילה, יושבת ליד המחשב, כותבת, פותחת בפייסבוק כל מיני דברים של חדשות. אהבתי לכתוב דברים שהם אקטואליה ביחד עם חוויות. זה דווקא יצא לי טוב, חדשות מעריב, חדשות ידיעות. קצת אקטואליה, קצת חוויות, קצת זכרונות ויצא משהו. לא ידעתי אם אני כותבת טוב, איך אדע אם אנשים לא מגיבים?

מאוד עניין אותי, סיקרן אותי לדעת אם מה שאני כותבת הוא טוב. וזה התפתח, כלומר את משתפרת עם הזמן, כמובן הודות למנחת הסדנה.

גילי: כמה זמן?

חי: הסדנאות האלה? תראי, היו סדנאות יותר רציניות, של עשרה מפגשים, את יכולה ככה להתפתח קצת, ללמוד, לקבל פידבק. לשמוע מה לא טוב בכתיבה שלך, מה עובד בכתיבה. את צריכה לעשות שיעורי בית, אז את יושבת עם החומר שעבדת בשיעור ואת אומרת אוקיי, אז עכשיו אני אתאר יותר טוב את הסיטואציה. אגע יותר בדבר הזה, אני אתחבר יותר לרגש, אני אתאר יותר את הסיטואציה שנזכרתי בה, למשל היה סיפור ששיבצתי דברים מאמא שלי. זכרונות שזכרתי אותה, את הניואנסים הקטנים של אמא: איך היא התאפרה בלי להסתכל במראה, על עיוור. התספורת שלה, היא אהבה מאוד את מנחת החדשות דליה..

גילי: דליה מזור

חי: היא היתה משוגעת על הזמר יהורם גאון. כאילו אמרתי אני חייבת לשבץ את זה בסיפור. זאת היא. אז בסיפורים שלי הכנסתי קצת את האישיות של אמא, של אבא וראיתי שזה נוגע באנשים, שזה עובד.

אמרתי יופי, מה טוב, נמשיך. זה נתן לי קצת את הפוש שאפשר לעבוד על דברים יותר מפוסט בפייסבוק.

גילי: ומה בעצם מוביל אותך להחלטה של לקחת חומרים ולעשות מזה ספר?

חי: הגעתי לשלב שכבר היו לי עשרה סיפורים, 20 שירים. ואמרתי… לא פרסמתי את הכל, כמובן, שמרתי חלק לעצמי, חלק אמרתי אולי זה לא מספיק טוב בשביל להעלות. התחלתי גם לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטה, בשנת הקורונה זה התחיל.

גילי: תסבירי את המונח ביבליותרפיה

 חי: זו בעצם שיטת טיפול בכתיבה, קריאה, ומה שקשור למילים.

 שם גם היו לנו כל מיני תרגילי כתיבה ושמעתי כל מיני נשים מדהימות עם סיפורים מקסימים, סיפורי חיים מקסימים. וזה נותן לך את דרייב, נותן לך השראה לכתוב כל מיני דברים.

 גילי: אני יודעת מעצמי שכשאתה מתחיל לכתוב, אז אתה כותב יותר. זאת אומרת צריך להתחיל…

 חי: זה מגרה 

גילי: כדי שאחר כך אתה תוכל להמשיך.

חי:  נכון , נכון.

גילי: זה נשמע קצת מוזר, אבל זה ממש ככה.

חי:  זה לאמן את שריר הכתיבה כמו שקוראים לזה. כן, ישבתי וכתבתי בלילות ואז כמובן הגיעה התקופה הנהדרת בחיי- הקורונה.

גילי: (צוחקת) מותר להגיד את זה בקול רם? אני לא יודעת.. האמת שכן, אני חושבת שיש הרבה מאוד אנשים שניצלו את התקופה הזאת לעשות דברים טובים.

חי:  כן, אני  זיהיתי את הפוטנציאל של התקופה בגדול, מבחינתי כמובן, כן. פיללתי שאני אכנס לבידוד.

  פשוט חיכיתי..

גילי: פשוט שיעזבו אותך בשקט (צוחקת)

חי: חיכיתי, הלוואי,  תנו לי, תנו לי להיכנס לבידוד

גילי:  את יודעת, יכולת להסתובב בחוץ, להתנשק עם אנשים (צוחקת)

חי: הסתובבתי, הסתובבתי, עבדתי בלי הפסקה גילי… אבל כלום… אבל בכל זאת, היו יתרונות שלא יצאנו, לא בילינו ולא הייתי בהסעות של חוגים. היו לי שעות באמת אחרי העבודה, שבאתי הביתה והיה לי את הזמן. היו גם קצת סגרים פה ושם, קצת חגים שהתארכו. ניצלתי את התקופה, אמרתי זהו, עכשיו זה הזמן לתת את הגז ולהתקדם עם החלום. 

גילי: האמת היא שאת לקחת אותו בעיניי ממש רחוק, כי את לא רק כתבת את הספר, את אחר כך גם דאגת להוציא אותו לאור די לבד. זאת אומרת, לקחת את אנשי מקצוע שיעזרו, אבל עשית את זה ממש בעצמך. הרבה יותר קל לבוא, לשלם למישהו. קח את החומרים, תעשה עם זה משהו, ואת לא עשית את זה.

חי: אלף אני חשבתי לעשות את זה. כמה חודשים לפני הקורונה הלכתי להוצאת ספרים וקיבלתי הצעת מחיר.

גילי: רגע, תסבירי מה זה אומר להוציא ספר

חי: מה זה אומר להוציא ספר לאור? 

גילי:  כן

חי: זה אומר לקחת כתב יד שלך, או לשלוח אותו לכל מיני הוצאות לאור ולהגיד זה כתב היד שלי, האם תוכלו להוציא אותו עבורי?

היתה הוצאה דרך הוצאת ספרים מוכרת: כתר, עם עובד, סטימצקי. הייתה דרך שנייה: לקחת איזה שהוא מישהו או חברה שתוציא לי לאור, זאת אומרת שאני אממן את כל התהליך של ההוצאה לאור. זאת אומרת שכל המימון הוא עלי, השם מאחורה יהיה של ההוצאה לאור: מאחורה יכתוב הוצאת זה וזה…

והיתה אופציה שלישית שהכל עליי: אני אוציא את זה לאור, אני אחפש את כל אנשי המקצוע שיעזרו לי בעצם להוציא את הספר שלי לאור. דרך אגב, האופציה הראשונה היא בעצם במימון של ההוצאה לאור, הם מקבלים את כתב היד, מאשרים ואז בעצם אומרים עלינו, בואי נתקדם הלאה להחתים אותך על חוזה ומתקדמים.

מאחר וכבר נכנסנו קצת לעידן הקורונה, ההוצאות לאור פשוט לא קיבלו כתבי יד חדשים, לא היה אפילו למי לשלוח את הכתב יד שלי. תוסיפי לזה שאני פעם ראשונה מוציאה ספר.

בקבוצת הפייסבוק של הכותבים הזינו אותי בהמון אינפורמציה שהייתה ממש חשובה לי: שלא מקבלים סופרים חדשים, רק סופרים שהם באמת ידועים. היו שמועות שההוצאות לאור במצב קריסה, כל מיני שמועות כאלה שאין סיכוי.

ואמרתי אוקיי, אז אוציא את זה בעצמי, בוא נראה מה העלויות.

לפני הקורונה הלכתי להוצאת ספרים שנתנה לי הצעת מחיר. לא הייתי סגורה, הבנתי שיש לי עוד הרבה דברים לכתוב. האמת שבאתי לא בשלה להוצאת הספרים הזאת ובדיעבד זה זו הייתה החלטה מאוד נבונה לשים את זה בצד. להמשיך עם עצמי ליצור עוד סיפורים, לחבר, ככה לשבת ולכתוב.

בזמן הקורונה, קודם כל כתבתי המון דברים, זו הייתה תקופה שמאוד הפרתה אותי, היו לי הרבה סיפורי קורונה. שבאמת עיבו את החומר,עיבו את כתב היד. זאת אומרת שכבר היה לי משהו לרוץ איתו. ואז התייעצתי עם עורכת שפעם עשיתי אצלה סדנת כתיבה, בוא נראה אם יש בכלל מה להוציא. אז כשהיא נתנה את האוקיי ואמרה שיש עם מה לעבוד, אמרתי אוקיי זה הזמן. ישבתי והמשכתי לכתוב עד שכבר נהיה באמת חומר שהוא נראה לי מספיק, הגעתי ככה לרוויה. אמרתי אוקיי, שלחתי את כל כתב היד ואז רצנו, התחלנו לעבוד.

ההחלטה להוציא את זה לבד, הייתה בעצם, יצרתי לעצמי אתגר. איתגרתי את עצמי, אמרתי בוא נראה, בוא ניקח את זה שלב שלב ונראה איך אני מתקדמת. תמיד אני יכולה לחזור אחורה. את לא מצליחה אז אוקיי, לא קרה שום דבר. עד הנקודה הזאת עשית לבד יופי, ועכשיו את יכולה למצוא לך מפיקה אחרת או מפיק אחר.

גילי: והיו רגעים כאלה? שרצית לעצור?

חי: היו קשיים, זה לא פשוט. את צריכה לעצמך את הזמן, את צריכה בעצם להיות המנהלת של הפרויקט הזה. אל תשכחי שאני עבדתי מישרה מלאה, לא היה לי את כל הזמן שבעולם. זה היה באמת אתגר.

אז עשיתי שלב שלב. רשמתי על נייר מה הם השלבים, עשיתי וי על כל דבר. התחלתי עם עורכת ספרותית, אחר כך עורכת לשונית, עיצוב כריכה, הגהה, עימוד, הדפסה, הכל. כל דבר בזמנו, כל פעם עשיתי עוד וי ואמרתי לעצמי: יופי יופי, את מתקדמת ואת מצליחה, נהדר, כל הכבוד!

ראיתי שהשד לא כל כך נורא, אני מצליחה! מעבר לזה שאת קצת חוסכת בעלויות, זה כיף, את יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד: וואלה אחלה.

גילי: מהיום את יכולה לנהל פרויקטים, כל מיני…

חי:  כן, אני יכולה לנהל פרויקטים

גילי: קודם כל, אני חייבת לומר שקראתי את הספר, את כולו. הוא כתוב נפלא!

חי: תודה 

גילי: נהניתי מאוד.

מה שאני אוהבת, קודם כל, גם בפייסבוק כבר שהתחלתי לעקוב אחרייך, מה שאהבתי זה שאת מאוד מדייקת בסיטואציה. אפשר ממש לראות את הסיטואציה, וזה דבר חשוב מאוד למי שכותב סיפורים או שירים. אז כל הכבוד!

חי: תודה, תודה! אני שמחה לשמוע, מחמאה מאוד גדולה.

גילי:  תודה.

לספר שכתבת קוראים: "אנחנו יחד בסיפור הזה". אני אקריא את מה שכתוב בכריכה: "אנחנו יחד בסיפור הזה הוא אוסף סיפורים מקאמות ושירים על זוגיות, על הורות ועל מערכות יחסים"

קודם כל אני רוצה לדבר על הכריכה. לא רואים, כמובן שאצרף תמונה אחר כך בפודקאסט, אבל בכריכה יש זוג שרוכב על אופניים, כל אחד על האופניים שלו והם נותנים ידיים.

למה דווקא רוכבים על אופניים? יש איזו סיבה?

חי: תראי הכריכה עברה כמה גלגולים. גם הבת שלי עזרה לי לבחור. כי מאוד קשה לבחור כריכה לספר.  קודם כל אופניים זה דרך, זה מסע. אנחנו יוצאים למסע, לא משנה אם הוא קצר, ארוך. הידיים ביחד זה באמת משהו שהוא חוזר המון.

גילי: לא, השאלה שלי לא באה מתוך הידיים ביחד, כי הם יכלו גם ללכת אל השקיעה עם ידיים ביחד.

חי: נכון, זאת גם הייתה מחשבה. קודם כל אני מחוברת לעניין של אופניים כי בעלי רוכב המון  על אופניים, אני קצת ככה ממש ממש בקטנה. זה כיף גדול לרכוב על אופניים, אני רואה בזה משהו משחרר, כיפי, נהדר. אני מאוד אוהבת טבע, טיולים, וראיתי שזה משהו שהוא באמת יכול להיות מאוד מאוד זוגי, העניין הזה של לרכוב ביחד.

ועוד חשבתי גם על הרקע ועל הצבעים ועל האיור דווקא שהוא פשוט.

גילי: הוא יפה ומקסים, רק השאלה שעלתה לי אחרי שאמרתי וואו, איזה יופי, זה למה דווקא אופניים?  

חי: בגלל העניין של הביחד במסע, המסע הזה. אנחנו יחד בסיפור הזה, זה משהו שהוא , קודם כל זה משפט ושם של סיפור מתוך הספר, ואני חושבת שזה מאגד בתוכו המון מהרעיון של השירים והסיפורים שזה המון על הורות, זוגיות, המון ביחד.

גילי: למה לקחת דווקא את השם הזה?

חי:  השם של הספר, כן גם הוא עבר הרבה גילגולים. בהתחלה זה דווקא היה השם של הסיפור האחרון בספר: כשהלב התחיל לפעום מחדש. בהתחלה זה היה השם ורצתי איתו, רצתי ממש עד הסוף. אחר כך זה נראה לי קצת קלישאה, כשהלב…והחלטתי שאני משנה למשפט הזה, שהיה בתוך סיפור. קודם כל כי הרגשתי שזה יכול למשוך קהל. זה משפט שאנחנו.. של החיים.. אנחנו ביחד בסיפור הזה… בואי כאילו….

גילי: נכון, זה מתקשר קצת לקורונה גם, אבל אני חושבת שזו באמת כותרת כזאת שמאגדת את כל מה שכתבת שם בספר.

חי:  נכון, כן. את יכולה מאוד להזדהות עם המון סיפורים או שירים. להגיד וואלה, כן, אני מכירה את הסיטואציה הזאת. פשוט לא יכולתי לתמלל את זה, אבל אני שם, אני מכירה את זה.

גילי: מה הדבר הבא?

חי: אז ככה, קודם כל אני עובדת, בימים אלו ממש התחלתי פרויקט של סיפורי חיים. אני מתנדבת ביד שרה.

גילי:  איך הגעת לזה ?

חי: לפני שנתיים התחלתי פרויקט עם חמותי שתחיה, על סיפור חייה. היא עלתה מעיראק. ישבתי איתה כמה מפגשים, שמונה, עשרה מפגשים, וכתבתי את סיפור חייה.

ויש את הספר הבא, שהתחלתי ואני לא יודעת עוד מה יצא מזה, אני מתגלגלת איתו, יש רעיונות. פרוזה כן, לא סיפורים קצרים ולא שירה, ונראה לאן זה יתגלגל, אני לא יודעת.

גילי: אני יכולה להציע הצעה?

חי: כן 

גילי: היו כמה סיפורים בספר, שאמרתי לעצמי שזה ממש מעצבן שזה סיפור קצר. 

חי: כן 

גילי: אחת האופציות זה פשוט לקחת, את יודעת כמו שעושים בקולנוע וטלוויזיה, לוקחים איזה דמות מהסדרה והופכים אותה לסדרה בפני עצמה 

חי: מקסים מקסים

גילי: קחי את זה בבקשה, אני רוצה לקבל ל"וז… מתי הספר מוכן (צוחקת) 

חי: מקסים מקסים. העורכת שלי אמרה לי שהסיפור על אמיר ונטע הוא פוטנציאל לספר.

אני פתוחה, כאילו את יודעת הכל פתוח.

גילי: האם את מרגישה שהתהליך הזה של הכתיבה, של הספר, או בכלל, הוא שינה אותך?

חי: כן, בהחלט.

אני מרגישה שאני יותר חדה. חדה לחיים, לסיטואציות מסויימות, בגלל שאני אומרת, אוקיי יש פה איזה חומר לכתוב אותו.

אני מזמנת לי סיטואציות, אני מזמנת לי חומרים לכתיבה. 

גילי: מה זה אומר? שכל פעם שקורה זה משהו את אומרת הופס על זה אני יכולה לכתוב?

חי:  לא תמיד.

איך נולד הסיפור של נטע ואמיר? חברה לעבודה סיפרה לי על מספרה שהיא הולכת אליה, שהספר הוא ערבי שחי בכפר סבא דווקא, ואיך שהוא באמת סתם דיברנו, שיחה, לא כתבתי כלום בשיחה, זה לא הדליק לי משהו  אבל אחר כך אמרתי  זה אחלה פתיח לאיזה סיפור כזה שיכול להיות נחמד. הרעיון הדליק אותי, וההידלקויות הקטנות האלה זה חומר לסיפור.

אז זה באמת שינה אותי. אני יותר משתדלת לזכור דברים..

גילי:  יותר מתבוננת.

חי: מתבוננת. עולה לי איזה משפט טוב אז אני כותבת אותו.

גילי:  זה ממש חשוב, כי אחר כך שוכחים.

חי: יש לי כמובן את הקבוצה שלי עם עצמי בוואטסאפ, שאני קוראת לה: "לכתוב, לכתוב, לכתוב" ואני כותבת כל פעם משפט, סיטואציה שראיתי, אני שומעת שיר נחמד, אז זה גם נותן לי איזו שהיא השראה.

אז אני ככה יותר נפתחתי לעולם, זה עשה אותי יותר קשובה, ויותר להקשיב לאנשים, כי לאנשים יש סיפורים מהממים וזה יכול להיות השראה למיליון סיפורים אחרים.

 גילי: יש לך איזשהו טיפ שתרצי לתת לאנשים שככה מקשיבים לנו עכשיו?

חי: קודם כל, לחלום ולהגשים את החלומות שֶׁלְךָ,  שֶׁלָךְ

כי זה באמת היה חלום אצלי להוציא את הספר הזה. ראיתי אותו, ראיתי את הדבר הזה בתור חלום וכשהגשמתי אותו זה היה וואו! הייתי בהיי. זה היה באמת כמו לידה, שאתה בהיי כמה ימים, כמה שבועות אחרי זה.

להרגיש, להעיז, לסמוך על עצמך שאתה יכול לעשות דברים, שאתה מסוגל. זה לא בשמיים הפרויקט, כל הפרויקטים וקדימה לשעוט על זה.

גילי: תודה חי

חי: תודה גילי, היה כיף

~סגיר~

אהבתם? 

דרגו ותעבירו הלאה.  

רוצים לקבל את הפרק הבא? 

הירשמו באתר שלי  career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם 

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים להתקשר

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~