קריירה באומנות: אין דבר כזה שאין דבר כזה

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את זוהר רוט

זוהר רוט הוא אמן אוטודידקט היוצר עבודות מתעתעות היוצרות מעברים מן הדו-מימדי לתלת–מימדי.

עבודותיו כוללות שימוש בחומרים מגוונים – אבן, זכוכית, עץ וברזל, וטכניקות עבודה שונות שחלקן אף כוללות תאורה כחלק אינטגרלי מהיצירה.

הנושאים המגוונים מלווים תמיד בנימה של הומור וקריצה, המשקפים את אישיותו.

זוהר ניחן בידי זהב וביכולות טכניות המאפשרות לו להפוך רעיונות מופשטים ליצירה מוחשית, פיזית המממשת את הרעיון.

(נכתב ע"י אוצרת התערוכה חניתה אליצור)

 

להאזנה בפלטפורמות השונות:

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם זוהר רוט

פתיח~

נעים להכיר, אני גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה. 

אומרים ששינוי הוא הדבר הקבוע היחידי בחיים שלנו.

אם תלמדו להנות ממנו הוא יכול להיות ההזדמנות הבאה שלכם.

ברוכים הבאים ל"מחילת הארנב", פודקאסט על קריירה והתפתחות אישית.

 

בפודקאסט היום אני מארחת את זוהר רוט, אמן אוטודידקט היוצר עבודות מתעתעות היוצרות מעברים מן הדו-מימדי לתלת–מימדי תוך שימוש בחומרים מגוונים.

אנחנו מדברים על:

  • הדרך שעשה עד שהבין שהוא חייב להקשיב לנפש
  • החששות מחשיפה, מפרסום היצירה הבאה
  • הזדמנויות שנפתחות כאשר מוכנים לקבל
  • עשייה שלא למען התוצאה
  • טוב שמביא טוב

וכמובן טיפים עבורכם המאזינים

סיומת לפתיח:

אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.
~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום זוהר רוט וברוך הבא למחילת הארנב!

זוהר: תודה רבה.

גילי: הפודקאסט שלי נקרא: "גילי פיינשטיין מחילת הארנב" באיזושהי פראפרזה לאליס בארץ הפלאות שנפלה למחילת הארנב וראתה כל מיני דברים.

זוהר: נחשף בפניה עולם אחר

גילי: נכון

זוהר: אם הייתי צריך לעשות פודקאסט, הייתי קורא לו הנסיך הקטן.

גילי:  למה?

זוהר: צייר לי כבשה.

גילי: מעניין, למה?

זוהר: זה מה שאני עושה.

גילי:  מצייר כבשה?

זוהר: כן.

גילי:  ספר בבקשה בכמה מילים, מי אתה זוהר רוט?

זוהר: זה משהו שתמיד מביך אותי… בן  58, נשוי פעם שניה. יש לי שלושה ילדים: 2 ביולוגית ועוד אחת שהיא שלי. יליד הקריות, בגיל 14 עברתי לקרית אונו.

שחקן כדורסל בעברי, עד הפציעה שגמרה לי את הקריירה.

אומן בנשמתי, וזה מה שאני עושה היום: מייצר את האבסורד, הופך אותו למוחשי.

גילי:  תמיד ידעת שאתה אומן? או: מאיזה גיל ידעת שאתה אומן?

זוהר: אחרי שהתגרשתי עברתי לגור, לא עלינו, באחת ההתנחלויות עד יום רצח רבין. שם, הלבד והמוזיקה הביאו אותי ליצירה. ניסיתי, אהבתי, אהבו סביבי והמשכתי. לא שלא חטאתי בעברי בדברים, אבל לקחתי את זה צעד קדימה, כשהייתי בערך בן 30.

גילי: בבית הספר היית מהילדים האלה שמציירים יפה?

זוהר: לא, ממש לא. שיחקתי כדורסל בהפסקות, או מטקות.

גילי: זאת אומרת שלאנשים יש תקווה😊 זה לא שאם לא ציירתם בגיל 8… אפשר גם בשלבים מאוחרים יותר.

זוהר: יש תקוה.

הציור אצלי הגיע בגיל יותר מאוחר. התחלתי עם התלת מימד : המשחק במציאות, או יצירת האבסורד או הטעויות האופטיות. מזה התחלתי ולאט לאט עברתי גם לציור קונבנציונלי, כשראיתי שאני יכול.

היום אני משלב ביניהם.

גילי: מה בעצם למדת? אם נחזור, אמרת לי גיל 30, אבל בוא נחזור אחורה..

זוהר: למדתי צילום טכני מדעי.

גילי: איפה?

זוהר: במכללה בקרית אונו, מקום מדהים.

גילי:  באיזה גיל?

זוהר: אזור ה- 20 + כזה, משהו שנמשכתי אליו, אולי זה החלק האמנותי ואפילו לא חשבתי על זה. צילמתי המון תצוגות אופנה בארץ בזמנו, המון צילומי פרסום. באיזה שהוא שלב עזבתי, כי לא חשבתי שיש בזה פרנסה מספקת, ועברתי לתחום המזון, שם הייתי המון שנים.

גילי: מה עשית?

זוהר: מניהול סניפים ברשתות השיווק ועד מנהל מסחרי באחת מהרשתות, ועד שפתחתי עסק עצמאי כהנדימן.

גילי: אלו דברים מאוד שונים אחד מהשני. תנסה היום, בראייה לאחור, להסביר את הדרך. התחלת מהצילום…

זוהר: מישהו התקשר ואמר לי: "אני מחפש תפקיד של סגן מנהל באחת מהרשתות", אמרתי: "מתאים, בוא ננסה".

התחלתי כסגן מנהל ברשת שופרסל, ואז הגיעה הצעה לנהל סניף ברשת הריבוע הכחול, אז עברתי לריבוע הכחול. הייתי הרבה שנים בריבוע הכחול. באיזשהו שלב רציתי להתקדם והקמתי את טיב טעם בפתח תקווה. הייתי מנהל שיווק של חברה יצרנית בתחום המזון.

גילי: כמה שנים?

זוהר:  15 , 20 שנה. ואז החלטתי שאני עושה לעצמי והקמתי עסק של הנדימן כי ידעתי שיש לי את היכולות לעשות הכל, ואכן עשיתי הכל.

התחום היצירתי התבטא בתחום השיפוצים.

גילי: וכמה זמן היית בעולם הזה של השיפוצים?

זוהר: 15 שנים, עד שהגיל הכריע.

גילי: ואז מה עשית?

זוהר: כלום. אומנות.

גילי: היום אתה יכול להגיד שאתה מתפרנס מאמנות? או שעדיין לא?

זוהר: בקושי, עדיין לא כמו שהייתי רוצה.

גילי: אז אתה משלב את האומנות עם מה?

זוהר: עבדתי כמנהל תפעול בחברה שמשווקת יין, חזרתי לתחום המזון, אבל כנראה שהנפש רוצה יותר וקוראת לי לחזור לצד האמנותי.

גילי: איך אתה משלב עבודה שכירה עם האמנות?

זוהר: על סף הכמעט בלתי אפשרי, אבל כשהנפש רוצה, תמיד אני אמצא את הזמן. יש לי את הפינה שלי ואני תמיד אמצא את הזמן. גם אם זה שעה, גם אם זה שעתיים.

משהו שחייב להתקדם וקורם עור וגידים. לא ביום או ביומיים, גם לא בשבוע או שבועיים. ציור יכול להימשך חודש חודשיים, כי זה שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה. ותיקון ועוד שכבה, זה יכול להימשך אפילו חודשיים-שלושה.

גילי: איך עולה לך בעצם רעיון לציור ספציפי, יצירה ספציפית?

זוהר: מספיק שאני אראה משהו ברחוב, שידליק לי את הדמיון ומשם הכל היסטוריה. מספיק שאני אראה חפץ שאני יודע שאני יכול לשלב אותו כחלק, גם בפרופורציה, גם בצורה, גם בשינוי ייעוד, הוא יגיע לַבַּד.

גילי: זה משהו שראית במקום אחר? השילוב הזה של התלת – מימד?

זוהר: לא, הוא ייחודי לי. עד כמה שחפרתי ובדקתי, השילוב על בד הוא ייחודי לי. כחלק מציור, כחלק מטעות אופטית, אין מישהו שעושה דבר דומה.

גילי: בארץ או בארץ ובעולם?

זוהר:  כמה שחפרתי לא מצאתי. יש עבודות תלת-מימד, אבל את השילוב עם טעות אופטית לא ראיתי.

אני משחק עם המציאות: אותה מכונת כתיבה שמדהימה את כולם, מהחזית היא נראית ציור, אבל בפועל היא מכונת כתיבה.

או המעיל האדום שכולם מתים עליו ועפים עליו, שהוא חצי חצי ואף אחד לא מבין איך בעצם. היו אנשים שבאו אלי הביתה כדי לראות ולהבין על מה אני מדבר.

גילי: תיקח אולי איזו תמונה ספציפית ותנסה לתאר את ההתפתחות הזאת. הרי אתה אומר יש לך רעיון, מצד שני באיזשהי נקודה צריך להגיד סטופ, אז איך מתנהל הדבר הזה?

זוהר: הרעיון עולה על בד כסקיצה בעיפרון, ומפה מתחילה בעצם חרושת של מחשבות: איך אני משלב את זה? למרות שאני יודע לאן אני הולך.

יש שכבת צבע ראשונה, היא צריכה להתייבש כמעט שבוע. ואז שכבה שניה שמתייבשת עוד שבוע, וזה שכבה אחרי שכבה, אחרי שכבה וזה מגיע לחודשיים שלושה עד שאותו אלמנט מוצמד לַבַּד כחלק מהתמונה. זה תהליך ארוך ומייגע, סזיפי כמעט, כי אתה נורא רוצה להגיע לסוף, אבל אתה לא יכול.

גילי: ואתה עושה עבודות במקביל?

זוהר: יש פעמים שכן. יש פעמים שאני אומר: רגע, מירב תשומת הלב צריכה ללכת לזה. ויש פעמים שאני מתפזר ואני יכול לעבוד על שלושה בדים במקביל. על הציורים שהם ציורים נטו הציורים הריאליסטים יותר, אני יכול לעבוד על שלושה במקביל.

גילי: איך התחושה? תאר קצת את התחושה שלך כשאתה עובד

זוהר: המון מתח, המון סיפוק, המון חששות: מה יגידו, מה יחשבו, מה יראו, ירצו לא ירצו.

גילי: אתה האומן המיוסר?

זוהר: א' אני חושב שכל אומן הוא מיוסר, אבל לוקח זמן להבין שמה שיחשבו אחרים פחות מעניין ממה שאתה חושב. אני מאוד נאמן לדרך שלי, פחות מתחשב במה שחושבים סביבי ובסוף מסתבר שגם אוהבים את זה. עם הזמן הולך ופוחת מה יחשבו האחרים. קודם כל מה אני חושב.

גילי: כמה זמן לקח לך להבין את זה?

זוהר: הרבה שנים.

כשהתחלתי פחדתי לחשוף את הציורים. "מה השתגעת? שמת תאורה בתוך תמונה מה חשבת לעצמך?" ואנשים אהבו את זה! אנשים אמרו: "תקשיב: שונה! אף אחד לפניך לא עשה את זה". זה נותן אדרנלין והמון כוח להמשיך.

אמר ESHER שמי שלא מנסה את האבסורד לא מגיע לפשטות – זה בדיוק זה.

גילי: אנשים באים ומסתכלים, הם רואים את התוצאה הסופית

זוהר: ופה אתה פוחד, מה הם יחשבו על התוצאה הסופית? אתה לא יודע אף פעם מה הבן-אדם שמולך חושב: האם הוא אומר שזה יפה כדי לרצות אותך, או שהוא באמת חושב שזה יפה.

גילי: בסוף, איך אומרים? לכל סיר יש מכסה, יהיה מישהו שיאהב את מה שאתה עושה.

זוהר: נכון. ההכרה היא במכירה. ולקח המון שנים עד שהמכירה הראשונה הגיעה. היום יש אנשים שאוספים את העבודות, יש אנשים שמחכים לקנות עבודה כי יש להם אוספים בבית.

יש מישהי בחיפה עם 7 עבודות, מישהו בתל אביב עם 5, איזה בית ספר בתל אביב עם 12 או 15 עבודות, שממש מחכים מה אפתיע בפעם הבאה.

גילי: היום אתה גם עובד בעבודה סטנדרטית?

זוהר: עד לפני שבוע עבדתי גם בעבודה סטנדרטית, והחלטנו, הגעתי למסקנה שאני לא יכול, ממש לא יכול.

אני רוצה להגיע לפינה שלי וליצירה שלי. לצבע ולריח, למגע וללכלוך ולבלאגן ולמסורים ולרתכות.

גילי: מדהים! אני כל כך שמחה לשמוע את זה! אני זוכרת שדיברנו לפני כמה שנים וזה היה בעצם החלום, לא?

זוהר: כן.

אני כרגע מחפש מקום פה בעיר. שיהיה לי מקום ששם אוכל להיסגר, לשמוע מוזיקה, ליצור כאוות נפשי, ללכלך כאוות נפשי, ליהנות, ליהנות מהתהליך.

אולי גם אעביר קורס לנוער בוגר, או לבוגרים בלהרחיב את זווית החשיבה, לראות רחב יותר ולא צר. לקחת אביזר ולחשוב לאן אני לוקח אותו.

אולי שם אני אוכל לעשות טוב לעוד כמה אנשים.

גילי: ספר בבקשה על התערוכה שלך.

זוהר: וואו!

אישתי חשבה שצריך לעשות משהו עם האמנות, וקבעה לי דד-ליין לתערוכה, והנה זו התערוכה.

לי היה פחות אומץ לצאת לפרונט, המצאתי מילה שנקראת "אלמונימי": אני רוצה להישאר גם אלמוני וגם אנונימי. והודענו "קבל עם ורשת" שיש תערוכה אוטוטו, והתגובות היו: "באמת כל הכבוד!" ו"הגיע הזמן".

וכמו שאמרתי קודם, השאלה אם באמת אנשים אומרים כדי לרצות אותך ולהגיד "וואו באמת איזה יופי", או שהם באמת מאמינים "וואו איזה יופי".

זאת אומרת יש הבדל בטונציה בין מה שאתה מפנטז, מה שאתה רוצה לשמוע, לבין מה שאתה שומע.

והגיע יום הפתיחה, שהייתה אמורה להיות ב 9:00 או 10:00 בבוקר. אני כבר התעוררתי בשלוש וחצי בלילה והראש מפוצץ: מה יהיה אם לא יבואו? מי יבוא? כמה יבואו? מה יגידו? איך יראו? מה יחשבו? הראש לא הפסיק לעבוד.

בסופו של דבר הגיעה כמות אנשים שמעולם לא חשבתי שתגיע לפתיחת התערוכה שלי! הגלריה היתה מפוצצת ברמות שהיינו בשוק!

הסתכלנו ואמרנו: "מאיפה הם באו?" והם באו לפרגן, הם באו לראות והם באו ליהנות ובאמת נהנו.

אני הכי נהנה לראות את התגובות של האנשים: הספיקת ידיים או הגירוד של ההתרגשות בגוף והשמחה, זה מה שעושה לי את זה. ובדיעבד זו הסיבה שאני יוצר, כדי לעשות טוב וכיף ונחמד למישהו אחר.

גילי: כמה זמן חלמת על התערוכה הזו?

זוהר: 30 שנה.

מאז שהתחלתי ליצור בעצם.

אתה אומר: "אני אעשה, אני רוצה להראות את הציור", אבל חושש מה יגידו האנשים, בעצם מי אתה?

לפני 20 שנה הגעתי לתערוכה משותפת בגבעת סביון בגני-תקוה, הגעתי עם 2  עבודות, זה מה שנתנו לי להציג. האוצרת אמרה: "יש לי מקום מדהים להציג את אחת העבודות שלך!" פה על הקיר, צמוד למאיר פיצ'חזדה.  שהוא אורים ותומים ומגדולי הציירים שחיו פה בארץ. הוא לא יליד הארץ, אבל אחד מהאומנים המדהימים שאני מחזיק ממנו. ועמדתי לידו ואמרתי לעצמי: "מיציתי, אני יכול ללכת הביתה בגאווה וזהו…!"

תערוכה משותפת גדולה אחרת הייתה בבנק הפועלים שתרמתי להם עבודה ונחשפתי שם לאלפי אנשים.

גילי: לפני כמה זמן זה היה?

זוהר: כשהכרתי את אישתי. זה היה הדייט השני שלנו, הבאתי אותה לפתיחה של התערוכה.

גילי: שזה אומר כמה שנים?

זוהר: 17 שנה.

גילי: ומה קרה מאז? למה פער הזמנים? זה אומר 17 שנה מהתערוכה האחרונה, נכון?

זוהר: כן.

כי כמו שאמרתי קודם, ההכרה היא המכירה. לא מכרת, לא קיבלת הכרה. שב בשקט ותחכה, יש טובים ממך, כנראה שאתה לא בסצינה.

ניסיתי כל מיני דרכים, אבל הבינו שאני טירון צעיר ורעב להציג, והנצלנות והניצול היו מטורפים. זו הייתה חוויה קשה, והבנתי שאני לא רוצה להיות שם. לא, זה לא מתאים לי.

גילי: ואז מה עשית?

זוהר: כלום. המשכתי לצייר בבית, הכל טוב ויפה…

גילי: ולהתפרנס ממה?

זוהר: מדברים אחרים, כן. עד שאשתי האהובה החליטה שזהו, מספיק, צריך לפרוץ עם זה קדימה, והנה התערוכה הזו עומדת.

כנראה כבר נסגרת תערוכה אחרת: בזכות התערוכה הזאת היום יצר איתי קשר בעל גלריה שאמר: "לא ראיתי דברים כאלה, אני בא מחר", רוצה כנראה לקחת לגלריה שלו.

מפה, אף אחד לא יודע לאן זה ילך.

גילי: אני חושבת שכשעושים, לא משנה באיזה תחום, כשאתה מוכן לעשות את הצעד, ולא בתנאי שיקרה א' או ב', אז הדברים מגיעים הרבה יותר טוב מאשר כשאתה אומר: "אני אעשה רק כדי לייצר תוצאה X".

כשאתה לא יודע איפה אתה מסיים, ואתה מוכן להתמסר לדבר הזה שאתה לא יודע אבל אתה עושה בכל זאת, זה מייצר לדעתי אימפקט הרבה יותר גדול.

זוהר: לגמרי…

בשבת האחרונה, ישבנו בגלריה וחיכינו שאנשים יבואו. הגיעה אישה מאוד נחמדה, התיישבה בפתח הגלריה עם כוס קפה ואמרה: "אני בדרך לנכדים ועצרתי לשתות קפה בטבע, זה בסדר שאני אשב?"

אמרנו לה: "בוודאי, את יכולה להיכנס, יש מזגן". היא שאלה: "יש תערוכה?" "כן, בואי תיכנסי". היא נכנסה והרגישה גירודים בכל הגוף.

היא אמרה: "תקשיבו לא ראיתי דבר כזה! מרגש אותי! מדהים אותי!" איזה סופרלטיבים שאני נהייתי כמו הכורסא האדומה כאן. אני לא אוהב שמדברים עליי ככה.

היא דיברה עם אישתי, דיברה עם החברות, אני לא שמעתי כי הייתי עם אנשים אחרים. היא יצאה החוצה ודיברה בטלפון והקליטה איזהשהוא פוסט. מסתבר שיש לה 24 אלף עוקבות בפייסבוק בלייב!

מטורף! מי רוֹצָה פגישה עם האומן וסיור בגלריה? מאתיים נשים נרשמו תוך שעתיים שלוש.

אז נקבע כבר מפגש עם 200 נשים, בשתי נגלות, שיבואו לגלריה לפגישה עם האומן! לאן זה ילך? איו לי שמץ של מושג.

גילי: אתה בעצם מתנסה באיזושהיא חשיפה. אם אמרת קודם: "אני הייתי במקום של חשוב לי מה אומרים",  אז היום אתה עושה את זה בצורה יותר נינוחה:  "אוקיי, אז מכירים את האומן, אני מראה להם, אני מספר להם וזה בסדר.."

זה גם אולי משהו שאפשר, דרך אגב, להתפרנס ממנו? זאת אומרת יש פה המון נתיבים שיוצאים מתוך היצירה שאפשר לעשות אותם! כמו שאמרת קודם – אני יכול ללמד חבר'ה צעירים.. אפשר המון דברים לעשות פה.

זוהר: אז אני באמת מחפש מקום וסביר מאוד להניח שאני אתחיל בקטן ונראה לאן זה יילך…

גילי: לאילו מהחששות שלך היה באמת בסיס אמיתי?

זוהר: כל חשש שיש לנו נובע מבסיס אמיתי עקב ניסיון עבר, ככה אני רואה את הדברים.

גילי: תסביר קצת

זוהר: קיבלת חוות דעת שהיא לא מה שרצית לשמוע, מישהו אמר: "מה?.." הביטחון העצמי שלך יורד לריצפה ואתה צריך לגרד את עצמך בשפכטל מהרצפה. אז החשש ממה יגידו מהציור הבא, הוא חשש שמבוסס על חוויית עבר: היית ילד, היית תינוק, היית תלמיד, היית בצבא, כל חשש נובע מניסיון. ככה אני רואה את הדברים. חווית ואתה יודע לאן הוא לוקח אותך.

נפרדת מחברה, נפרדת מאישה, מוות לא עלינו, חשש נבנה מנקודות שמלוות אותנו בחיים, זה מביא אותך להגיד: מהתוצאה הזאת אני חושש.

מישהו ראה את העבודה שלך ולא אהב אותה, אתה יודע שבעבר קטלו אותך על עבודה דומה, אתה יודע שעל התוצאה הסופית תקבל פידבק שיוריד אותך לריצפה, ופה החשש. לכן לקח לי המון זמן להאמין בעצמי ולהקים תערוכה.

גילי: ואיך אתה היום?

זוהר: יודע להתמודד עם החששות.

גילי: מה זה אומר?

זוהר: לא על פי אדם אחד יישק דבר, זאת אומרת שיכול להיות שאחד אהב ואחד לא, אבל זה בסדר, זו זכותו. תאמין בדרך שלך, זה בסדר, תלך איתה, בסוף תגיע.

כרגע לא מצליחים להוריד אותי למטה.

גילי: זה עדיין משפיע עליך בתהליך היצירה?

זוהר: לא. בשום פנים ואופן.

גילי: ובעבר זה כן השפיע?

זוהר: היו מקרים שכן, ולמדתי להגיד עד כאן.

גילי: היום כשאתה מייצר יצירה, אתה אומר את זה בטח הלקוח הזה ירצה לקנות? קורה לך?

זוהר: הצב, ידעתי מי ייקח אותו.

גילי: וזה מה שקרה?

זוהר: לגמרי, היא באה לתערוכה וידעתי שהיא הולכת לשם וזהו, בזה זה נגמר.

גילי: אז עשית דרך!

זוהר: מן הסתם, כן.

לא עשיתי את זה בשביל שהיא תיקח אותו, דרך אגב, ממש לא!

היה לי אוסף שעונים מאוד גדול ולא רציתי לזרוק אותו, קצת כאב לי הלב. אמרתי: "אתה תמצא את התזמון והזמן" ויום אחד, בהברקה של שניה חשבתי על צב השעה. זה צב מלא שעונים. אז נכון, לא פיסלתי את הצב כי לא בא לי להתמודד עם זה. הצב הוא צב מוכן שאמרתי יאללה נעטוף אותו, וזה או: "לוקח את הזמן" או "צב השעה", צב ב-"ו" או ב"ב'" היתה לי איוזשהי התלבטות.

גילי: אז אתה אומר שברוב המקרים לא.

זוהר: ממש לא.

גילי: מה התוכניות להמשך?

זוהר: סטודיו, לצאת מה- COMFORT ZONE שהוא בעצם הבית, להגיע לתודעה הרבה יותר גבוהה, והכרה הרבה יותר מסיבית שהיא בעצם המכירה. גם אם זה גלריות וגם אם זה באופן ישיר.

לשים את עצמי בפרונט ולהגיד אני כאן! זה אני, זאת טביעת האצבע שלי. לא תשנו אותי, לא תכופפו אותי. זו טביעת האצבע שלי. טוב לכם או לא טוב לכם, אני פה וזה אני.

גילי: מעולה! כי זו טביעת אצבע נפלאה בעיני, אז אני שמחה שאתה אומר את זה😊

 יש לך איזשהו טיפ שהיית רוצה לתת לאנשים שמאזינים לנו עכשיו? מתוך הדרך וכל השלבים שעברת?

זוהר: אני בא ממקום של לעשות טוב. אחת הסיבות שאישתי הנוכחית, שאני מת עליה, וגרושתי חברות זו הסיבה הזאת: שאין מקום למלחמות. אם אתה בא בטוב, אז הכל טוב ואין צורך במלחמות. אנחנו אוכלים ארוחות ערב משותפות, אנחנו מבקרים אצלם בבית, הם אצלנו טיפה פחות.

יש לנו ילד משותף לגרושתי ולי, ואין סיבה להיכנס למלחמות. זו ההצלחה הכי גדולה שהצלחתי להעביר גם לילדים שלי וגם לקרובים אליי, שהדרך היא דרך של טוב.

גם כשהייתי עצמאי, הייתי מגיע לאנשים הביתה, כשהייתי רואה את מצב הבית, במקום לגבות 300 שקל לביקור הייתי לוקח 20 שקל, כי חינם זה מביש.

אני חושב שטוב מביא טוב, זאת הדרך.

גילי: מה הקשיים שחווית? ואולי אתה עדיין חווה?

זוהר: לקבל מחמאות.

גילי: אבל מצד אחד אתה אומר אני רוצה את ההכרה…

זוהר: ההכרה היא המכירה, זהו. בזה נגמר הקשר. זה לא חייב להיות קשר פרונטלי. אתה יכול לקנות דרך האתר שלי, אתה לא חייב אותי, אתה לא קונה אותי.

היום הגיעו קבוצת בנות ודיברו עלי כאילו אני זבוב על הקיר, למרות שהן ידעו שזה אני האומן. כאלה סופרלטיבים שאמרתי, אולי יש פה מישהו אחר שהן מדברות עליו וזה לא אני. הייתי נבוך, היה לי קשה.

"אתה גאון, ממש התעסקת לי בראש, אתה גאון" ואני מתכווץ כמו שבלול ונכנס לקליפה שלי עוד ועוד.."שמע זה לא הגיוני מה שעשית, איך חשבת על זה? מאיפה זה בא? איזה יצירתיות! איזה דימיון!"

"זה תלוי בדילר שמכר לי את ה…" אני מנסה לעשות מזה צחוק, אבל אני נבוך. זה משהו שמלווה אותי תמיד.

גילי: אם יכולת לומר משהו לזוהר של תחילת הדרך הזאת, מה היית אומר לו?

זוהר: לך עם זה, עזוב את הכל, לך עם זה

גילי: זאת אומרת שאם היית יכול לשנות, היום היית מתמסר לאמנות יותר מוקדם? אתה חושב שיכולת לעשות את זה?

זוהר: הייתי רוצה שזה יהיה בשלב הרבה יותר מוקדם, וודאי, הייתי רוצה לשבת על זרי הדפנה בגיל יותר צעיר.

גילי: מה הטיפ שלך לאנשים שמתלבטים האם ללכת אחרי התשוקה והכישרון שלהם?

זוהר: זה מתחלק לשניים: תלוי בגב הכלכלי, ותלוי כמה זה בוער לך בעצמות. אם אתה לא דואג לפרנסה היומיומית, עוף על זה, בלי כחל וסרק עוף על זה. פה בעצם הדילמה, המלחמה היומיומית בין היום יום החומרי, הגשמי, לבין הרוח.

גילי: אני רוצה להגיד לך תודה על השיחה.

זוהר: תודה רבה, אני לא מאמין שעשיתי את זה (צוחק)

את יודעת, מה עשית בחייך, אלה לא דברים שמלווים אותי ביומיום.

ואתה אומר: "וואלה, עשיתי משהו, ולא כפרנסה, אלא עשיתי משהו, עשיתי טוב לאנשים".

פתאום אתה מתחיל להיזכר בזה ובזה ובזה, ואתה אומר: "וואלה היו לי חיים מלאי תכלית ומלאי טוב, זה כיף".

זה הכיף הכי גדול שלי, שאני מביא את האבסורד לידי המעשה.

 

גילי: וכך אנחנו מסיימים את השיחה, כי התחלת עם הנושא של האבסורד

זוהר: נכון, כיף! עשינו זאת 😊

 

סגיר~

אהבתם? דרגו את הפודקאסט ושתפו חברים. 

רוצים לקבל את הפרק הבא?

הרשמו באתר שלי    career-coaching.co.il  ואעדכן אתכם.

מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית?

מוזמנים  לקבוע איתי דרך האתר שלי שיחת מיקוד ללא עלות

תודה שהאזנתם,

להתראות בפרק הבא

~מוזיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות
גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן