עולם העבודה המשתנה

לפני שאתם מתחילים להאזין, הכירו את נירית כהן

נירית כהן מובילה שיח חדשני על עולם העבודה העתידי והאסטרטגיות הדרושות לאנשים וקריירות, למנהלים וארגונים וגם במימד הלאומי של כלכלה, חברה וחינוך.

נירית עבדה כמעט 30 שנה באינטל במשרות ניהול בכירות בארץ ובעולם, מהן עשור כסמנכ"ל משאבי אנוש של אינטל ישראל.

כיום היא יועצת אסטרטגית, חוקרת ומלווה ארגונים בתהליכי טרנספורמציה שמחברים בין מנהיגות, מדיניות ואנשים.

תוכלו למצוא את הטור שלה בגלובס ובבלוג שלה niritcohen.com וגם לשמוע אותה בפודקאסט "הייטק בפקקים" ברדיו תל אביב.

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות

תמלול הפודקאסט עם נירית כהן

הקדמה:
ברוכים הבאים לפודקאסט שלי.
שמי גילי פיינשטיין ואני עוסקת באימון קריירה אישי ואפקטיבי.
הרעיון מאחורי הפודקאסט הוא לשתף אתכם המאזינים בשיחות עם אנשים מעניינים שפגשתי במהלך החיים. אנשים מוכשרים שישתפו אותנו מניסיונם בעולם הקריירה.
אתם מוזמנים להתרווח בכורסא או לצאת לצעידה שלכם, מיד מתחילים.

~מוזיקת פתיחה~

גילי: שלום נירית כהן
נירית: שלום וברכה, גילי
גילי: תודה על הפגישה היום
נירית: תודה על ההזמנה

גילי: אנחנו נדבר היום על עולם העבודה החדש, אבל לפני שנתחיל את זה, בואי נתחיל בהתחלה.
רציתי לשאול אותך אם כשהיית בת 20 והתחלת 20 פלוס, כשהתחלת את הקריירה שלך, ידעת מה הדרך שאת רוצה לעבור?
אני כשהייתי בת עשרים ומשהו והתחלתי לעבוד בבנק הפועלים, היה לי ברור שזו תחנה ראשונה. שזאת הקריירה הראשונה שלי, ולא אשאר שם עד הפנסיה.

נירית: זאת שאלה מרתקת! אף אחד, אף פעם לא שאל אותי שאלה כזאת. פתאום יש לי תובנה שלא הבנתי אף פעם!
לי יש תואר ראשון ושני בכלכלה ומנהל עסקים. את התואר השני שלי עשיתי בתוכנית בינלאומית באירופה, שעסקה במשהו שקראו לו אז כלכלת חדשנות וניהול טכנולוגיה.
טכנולוגיה הייתה אז, אנחנו מדברים על 1990 כן? כתבנו איגרות דואר, טלפונים עלו הרבה. כשהיינו בחו"ל בקושי התקשרנו לארץ. עולם אחר לגמרי.
אגב, באותה אוניברסיטה באירופה, הראה לי המרצה שלי מהארץ שהגיע לבקר, פעם ראשונה את האינטרנט.
הוא הראה לי איך אנחנו בחדר בהולנד, יש לו מעבדה בחדר באוניברסיטה העברית, ואנחנו שולחים איזשהו אות על המחשב והוא מתקבל במחשב באוניברסיטה העברית. הוא הסביר לי שזה משהו שקוראים לו האינטרנט.
ואני כבר למדתי בעצם תואר בהבטים של איך תראה כלכלה, כשהעולם יהיה טכנולוגי.
ואף פעם לא חשבתי על זה בעצם שכבר בבחירה הזאת, הלכתי ללמוד את העתיד.
בנקודה הזאת, בעצם לא.
זאת אומרת, אני מה שנקרא שכירה בת שכירים, בעולם שבו זה ברור שאתה נכנס למערכת.
"לכי תלמדי מקצוע טוב, לכי תעבדי בחברה טובה, ותצאי לפנסיה ממנה יום אחד".
חזרתי עם תואר שני והלכתי לעבוד באינטל, לא הייתה לי שום הכוונה, תובנה, מחשבה על זה שיום אחד יהיה צריך לעשות משהו אחר.
אני גם התחלתי בעולם הכספים והתגלגלתי לעולם של משאבי אנוש לגמרי במקרה.
בעצם עבדתי באינטל בשנים שדב פרומן ניהל את אינטל ישראל, והוא יום אחד החליט שמנהל הכספים יהפוך להיות מנהל משאבי אנוש ולהפך. בעצם הבוס שלי בעולם הכספים הפך להיות סמנכ"ל משאבי אנוש של אינטל.
הוא הרים אלי טלפון ואמר לי : "אני רוצה שתבואי לעשות איזה פרויקט במשאבי אנוש", וככה התגלגלתי למשאבי אנוש. זאת אומרת שזה היה ממש מהלך מקרי ולא מתוכנן. ולא, לא חשבתי בשום צורה שהוא יגדיר את העתיד המקצועי שלי.

גילי: זה מעניין, את יודעת? כי השאלה הבאה שרציתי לשאול אותך, זה האם את חושבת שאנחנו מנווטים, או יכולים לנווט את הקריירה שלנו?
יכול להיות שתבואי בשכלתני ותגידי כן, כדאי שננווט את את הקריירה שלנו, אבל בפועל אני יודעת את זה גם מאנשים אחרים, שהרבה פעמים קורים לנו דברים שלא ציפינו להם.

נירית: דווקא לא אגיד ,אני חושבת, את מה שציפית שאני אגיד. אני מדברת על זה שבעצם המעבר הגדול שקרה בעשורים האחרונים לאופן שבו אנחנו מנהלים את הקריירה שלנו, זה המעבר מסולם לקיר טיפוס .
ולמה אני מתכוונת?
כשאני יצאתי לדרך, האמירה הזאת: "לכי תבחרי מקצוע ותעבדי בחברה טובה", היא הגדירה את הסולם. בעצם באה ואמרה: ברגע שאת התחלת לטפס עליו, עכשיו השלבים מאוד ברורים: יום אחד תלכי לחדר עם מרצה ובורקס ויקראו לזה פיתוח, יום אחד יקרא לך לחדר ויתנו לך קידום או תפקיד חדש. ויום אחד תתעוררי באמצע החיים, תדעי שאת מומחית במשהו או מנהלת של משהו ותשייטי לך עד הפנסיה ותעשי חיים.
זה היה החוזה שאיתו יצאנו לדרך. החוזה הזה נשבר איפה שהוא באזור הזה של ההאצה הטכנולוגית באמצע שנות האלפיים וחמש, שש, שבע, באזור הזה. בעצם התחילו לקרות בעולם העבודה שינויים שהפכו אנשים ללא רלוונטים.
פתאום התחלנו לגלות את זה, אגב ההייטק היה פשוט ראשון כי טכנולוגיה יותר מואצת שם.
פתאום כל בני 45 פלוס מעולם הטכנולוגיה הפכו להיות ללא רלוונטיים ומצאו את עצמם מובטלים, ולא הבינו איך זה קרה.
תיקחי את האנלוגיה שלי ותזיזי את זה מאותו סולם לקיר טיפוס. היופי בקיר הטיפוס הזה שיש לך התקדמות כלשהי, תנועה למעלה. אבל היא לא מוכתבת במסלול מאוד ברור, ודווקא בעולם החדש, אני טוענת שלא צריך לתכנן קריירה צריך לתכנן קדנציה. ובעצם את צריכה לבוא בכל רגע נתון ולבחור איפה את שמה את הרגל בדבר הבא. ושתעשי את זה במודע, תגידי : "זה מקדם אותי".
מקדם אותי, אגב, זה לאיזה הגדרת הצלחה שאת מגדירה, לא זאת של מישהו אחר!
ולא שאם התחלת בבנק אז הדרך להתקדם היא להפוך למנהל סניף, ואולי אחרי זה להיכנס למטה או משהו כזה. זה שאת תגידי: עכשיו מתאים לי להוריד הילוך בעבודה, או שאת רוצה ללכת ללמוד משהו או את רוצה להתפנות לצרכים אחרים, של משפחה, של עצמי.
ובתקופות אחרות את אומרת: אני מגבירה עצימות, אני רוצה בכלל לבחון כיוון אחר.
וכל הדברים האלה הם הם לגיטימיים כל עוד את עושה אותם במודע.
אז בעצם ניהול קריירה זה לבחור כל פעם את הדבר הבא שאת הולכת לעשות, להגדיר אותו לאיקס שנים הקרובות, או לקדנציה הבאה, לא משנה לי כמה זה קדנציה.
זה מאפשר לנווט את התנועה: גם להגיד אני לא כל כך אוהבת את השביל שאני נמצאת בו, אני מרגישה שהוא לא מתאים לי יותר, אז אני רוצה לזוז קצת. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו, כמו בסולם, לרדת עד הרצפה להזיז אותו ולטפס מחדש, את יכולה פשוט להוריד רגל ימינה למטה. ומישהו מהצד יכול להגיד: "מה הדבר הזה? זה שינוי נורא משונה? זה לא נראה כמו קידום, זה לא נראה כמו התפתחות? מה זה הדבר הזה?"
אבל בשבילך, זה מאפשר לך עכשיו לתפוס שביל אחר שיותר נוח לך יותר, מתאים ל.ך זאת מבחינתי ניהול קריירה אופטימלי.

גילי: אני מסכימה עם זה. זאת אומרת, בחיים שלי זה מה שעשיתי. קל לי להנהן בראשי, למי שמקשיב ולא רואה אותנו.
כן, אני חושבת שכל הפעמים חיפשתי משהו שמעניין אותי ואמרתי זה מה שאני רוצה, עד שהגעתי למצב שפתאום ראיתי שאין מה שאני רוצה. אז הבנתי שאני צריכה לחפש כיוון אחר.

נירית: שזה בעצם אומר, שמה שאת רוצה עכשיו זה לא המשך של מה שהיה.
לכבוד יום האישה יצא לי לשבת עם פורום של נשים, וזה היה מאוד מעניין לראות שכולן אמרו באיזה שהוא אופן, אני לא מרגישה שאני רוצה שההמשך שלי יהיה קו ישר מאיפה שאני עכשיו. אף אחת מהן לא הייתה מובטלת, כולנו עובדות.
אני מגדירה את הדבר הזה כניהול של תקופת ירידה. זה לא שאין משהו שאת רוצה, זה שאת לא מצליחה לראות את הצעד הבא, כי את יודעת יותר מהר מה לא.
זה לא הצעד הבא המתבקש, זה לא הצעד הבא שחשבתי שאני אעשה אחרי הצעד הזה.
זה בעצם אומר שאת עכשיו קצת באיבוד, כי את צריכה לבחור איפה את שמה את הרגל שלך.
כי זה לא המשך ישיר של מה שהיה קודם
הדבר הכי חשוב זה לזהות את הסימנים שאנחנו שם. יש משהו מאוד חזק בזה, כי אז אני מתחילה להיות מסוגלת, במקום לקרוא לזה: אני לא יודעת או אין, להגיד: אני מנהלת פה איזשהו שינוי .
אני מנהלת את השינוי הזה באופן מודע, והחוכמה הגדולה זה איך אני אדע מה אני כן רוצה. הרבה פעמים אנחנו יודעות מאוד מהר להגיד מה לא, ופחות מהר לגלות מה כן.

גילי: אמרת סימנים, למה את מתכוונת?

נירית: אני חושבת שסימנים לזה שאיזה שהוא שינוי מתקרב לנו בקריירה יכולים להיות גם חיצוניים וגם פנימיים.
סימנים חיצוניים, שגם אותם אנחנו הרבה פעמים בוחרים לא לראות, יכולים להיות בתעשייה. תראי את הדוגמה של הקורונה, שבסדר אי אפשר היה בדיוק לצפות את זה, אבל מרגע שזה קרה, למשל מי שנמצא בעולמות כדוגמת תיירות, יכול היה במרץ 2020 להמשיך לחכות שזה יפתר, או להבין שייקח עכשיו כמה שנים לתיירות להתאושש, ולשאול את עצמו מה אני הולך לעשות עם זה עכשיו.
יש סימנים חיצוניים שקשורים אליי: אני רוצה תפקיד ולא קיבלתי, הערכות עובדים פתאום לא משהו, אני לא מסתדר עם הבוס שלי. דברים שיותר קל לנו לראות על אחרים.
אנחנו רואים אחרים שפתאום הארגון ככה קצת מזיז אותם: אמרה לי מנהלת בכירה בארגון פיננסי לפני כמה זמן : "פתאום הרגשתי שאיפסנו אותי בתפקידים לא אטרקטיביים" והיא אמרה לי גם: "נעלבתי עד עמקי נשמתי".
אם את מבינה שמחזור חיי קריירה זה דבר טבעי, וירידות יגיעו, אז התובנה הזאת, לזהות שזה מה שקורה פה, זה מחזיר לך את השליטה, את ההבנה שאת יכולה לנהל את זה.
סימנים פנימיים: התחושה שלא מספיק לי, שלא בא לי, אני לא מחוברת, כבר לא מתרגשת. שהאנשים מעלי הם לא מישהו שהייתי רוצה להיות.
בעצם שאני לא במקום הנכון. אפילו באופן שבו את אמרת את זה: שנגמר לי, שאני לא יודעת מה הדבר הבא, אבל בטוח שזה לא פה.
סימנים זה דבר מאוד מבהיל. בגלל זה אנחנו בוחרים להתעלם מהם כל עוד אפשר.
זה מוביל אותנו להפתעה ולחוסר יכולת לנהל את התהליכים האלה.
בעיניי, החדשה הטובה היא שזה שאת רואה סימנים, זה לא אומר שאת חייבת לעשות משהו מחר. זה לא בואי עכשיו נזעזע את המערכת, נתפטר או שיפטרו אותנו.
זה רק אומר שאם את מתחילה להבין את זה, ואת יודעת שלא תצאי לפנסיה מהמקום שבו את נמצאת עכשיו, זה כבר לא משנה אם זה עוד שנה, שלוש, או חמש שנים. את צריכה לנהל את מה שתעשי אחרי זה.
עברתי את זה באופן אישי: אני עבדתי 27 שנים באינטל, ואני אמרתי לך יצאתי לדרך כשכירה, בת שכירים. המשפטים המחוזיים שלי היו: "אני? עצמאית? לעולם לא אהיה!" ולא יכולתי לדמיין מצב כזה בכלל.
מה זה 30 שנה בארגון? זה זהות, זה חיים, את לא מצליחה לדמיין מי את מחוץ לזהות הזאת. ועוד לא דיברנו על כל האנשים שאת מכירה והחברים שלך וכו'.
בגדול, אם לא עשית בעיות, היית יוצא לפנסיה בחוזה הזה. זה היה הביטחון שהחוזה הזה נתן לנו. עשינו את מה שהאירגון רצה, והוא נתן לנו את המסגרת, את ההבטחה של היציבות התעסוקתית הזו.
כשאת מבינה שהחוזה הזה נשבר, את מבינה שהיום שבו אני והארגון ניפרד יגיע, ויהיו לפניי את כמות השנים שיש מאחוריי!
את לא יכולה לצאת לעולם בגילאים של 50 כשאגב, מי שלא מבין שהפנסיה תזוז מגילאים של סיפרה שמתחילה ב- 6 לסיפרה שמתחילה ב- 7 , משבר הקרונה רק יאיץ את התהליך הזה. בגילאים האלה, את אומרת: "יש לי עוד הרבה מה לתרום ! אני עוד מלאת חיים! אני רלוונטית! מה זה הדבר הזה?" ומצד שני גם כלכלית אין פה שיחה שמאפשרת לחשוב אחרת ואת אומרת: "יש לי עוד 20 שנה של עבודה, ו- 20 שנה זה הרבה, אז אני צריכה לעשות עוד קריירה!
ואז פתאום התחילו לדבר על קריירה שנייה.
אני חושבת שגם המונח הזה כבר לא נכון. זה לא קריירה שניה, זה יותר כמו מחזורי קריירה מתקצרים. הדורות הצעירים, כבר לא יצאו ממקום העבודה הראשון שלהם עם פנסיה , או פרישה, או כל מיני מילים כאלה לחבילות מעבר בגילאי 50.
הם בעצם יעבדו קדנציות הולכות ומתקצרות. ובין השאר, זה תוצאה של העובדה שיש שינויים כל הזמן. שינויים בידע, שינויים בטכנולוגיה. בעצם אנחנו צריכים ללמוד, ללמוד לשכוח, ללמוד מחדש, להכשיר את עצמנו כל הזמן, אפילו לעשות את העבודה של היום. ובוודאי להכשיר את עצמנו כל הזמן לעשות עבודה של מחר.
שלא נדבר על זה שההעדפות שלנו משתנות. ואפילו נשים את הדברים האלה בצד, אז הצורך להישאר רלוונטיים בשוק התעסוקה כבסיס ליציבות תעסוקתית הוא מאוד גדול.
יציבות תעסוקתית, שאני לא מתווכחת עם זה שצריך ורוצים, לא מגיעה ממעסיק או ממקצוע טוב ככל שיהיה, היא מגיעה מהיכולת להישאר רלוונטיים בשוק התעסוקה.
זה הופך להיות משהו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. לכן בעצם מחזורי קריירה יתקצרו ואנחנו נצטרך לדעת לנהל בעצם: את הקריירה של היום, עם איזו שהיא התחלה שבונה אותנו לקראת הקריירה של הדבר הבא, שהיא יכולה להיות המשך יחסית ישיר, ויכולה להיות עם כל סוגי הטוויסטים האפשריים.
אני חושבת שעם הזמן, אנחנו נתפתח למקום שבו בכל נקודת זמן, אנחנו פחות או יותר ננהל ארבע קריירות: את זאת שמפרנסת אותנו, את השאריות מהקודמת, איזה דבר שהוא גם וגם כזה, איזו שהיא התחלה של מחשבה קדימה, ולפעמים גם אתה את הדבר הזה שאנחנו עושים בשביל הפנאי, של הנשמה. קוראים לזה להתנדב, תחביב או הובי, או כל גרסה של הדבר הזה, שהופך להיות בשלב מסוים אחר כך הקריירה של העובד.

גילי: כשאת אומרת את זה, אני ככה חושבת קצת על החבר'ה שלי, הצעירים. אני רואה שהיום כשהם כסטודנטים/ פוסט סטודנטים, הם בעצמם עושים את מה שאנחנו לומדים לעשות היום.
הם עובדים בכמה עבודות והם מחפשים, הם בונים לעצמם את הקריירה וברור להם מראש שהם לא מחפשים משהו אחד. שהם עושים גם וגם וגם.
אז יכול להיות, שדווקא בשבילם זה פחות בשורה קשה מאשר בשבילנו, שהתרגלנו כמו שאת אומרת ל..

נירית: כן.
לא תראי בשום מקום בחומרים שלי שימוש בטרמינולוגיה של הדורות. אני לא חושבת שזה פילוסופיה, אני חושבת שזה בריאת מציאות. אנחנו ממשיכים להגיד לילדים שלנו" לך תלמד מקצוע טוב, לך תמצא עבודה טובה". אני חושבת שהדור הצעיר הסתכל עלינו וראה שאנחנו באמצע החיים, בערך בשלב שבו הבטיחו לנו והאמנו שנשייט לנו בנוחות עד הפנסיה, שינו את החוקים ואנחנו עברנו משבר.
וחלק גדול מהדור שלנו עובר את המשבר הזה קשה. ומי שלא עבר, או לא נקלע למשבר הזה, הגיעה הקורונה וזרקה אותו לתוך המשבר.
אז הסיפור הזה של יציבות תעסוקתית ויכולת לצאת לפנסיה ממקום עבודה הוא נשבר באמצע החיים אצל המון אנשים. זה לא משנה עכשיו אם זה בגיל 45-55, וגם 60 זה לא משנה.
גם אם אני בן 60, יש עוד בפוטנציה עשור של עבודה שהוא היה רוצה להיות מעורב בצורה כזאת או אחרת. ולכן, הצעירים בעצם הבינו שהם צריכים לנהל קצת יותר קריירה של גם וגם. שתאפשר להם בכל רגע נתון מקורות הכנסה ופרנסה, תחומי עניין מגוונים, יכולת להרים את זה בזמן שזה יורד.
גילי: את מדברת על עולם העבודה החדש כבר הרבה שנים. מה בעצם גרם לך להתחיל לדבר על עולם העבודה החדש?

נירית: אני התחלתי לעסוק בעולם העבודה העתידי ב-2007. זה היה אוסף של סימנים שהתחלתי לראות החל מ-2007, אם נחבר את הנקודות: בשנה הזו האייפון נולד, היה משבר כלכלי מאוד גדול, כבר ה- WIRELESS התחיל להיכנס. הסתובבנו עם יותר ויותר דברים שאיפשרו לנו לעשות עבודה מכל מקום. העבודה הפכה ממקום שהולכים אליו למשהו שעושים.
וכל מיני תופעות התחילו לראות בעולמות העבודה החל מ- ", Gig Economy " , כלכלת החלטורה (*עבודה צדדית, שלא במסגרת העבודה). תרגום לא מוצלח בעברית.
דרך הרבה מאוד תהליכים של פיטורים. אני באתי מתעשיית ההייטק, ובתעשיית ההיי-טק המשבר היה מאוד גדול של אנשים שבאמצע החיים מצאו את עצמם מפוטרים.
בין אם כי הם היו מנהלים והשטיחו ארגונים בגלל הצורך להיות יותר מהירים בקבלת החלטות, ופחות שכבות היררכיה בארגון, ובין אם זה בגלל שהם הפכו להיות לא רלוונטים. כי הדור שלנו לא הורגל להיות כל הזמן מעודכן. פתאום אנשים ידעו לעשות דברים בשפות שלא צריך יותר.

אז אני התחלתי לראות כל הסימנים האלה. התחילו לדבר על הדורות, והלכתי לשאול שאלה: בעצם איך זה ירגיש לעבוד בעתיד, כשמבחינתי העתיד הוא 2020 והשנה אז היתה 2007.
והמטרה של הדבר הזה היתה לבנות את הדרך לשם.
עשיתי אותו בתוך אינטל העולמית, אבל אחר כך גם עשיתי אותו ביחד עם עמותת משאבי אנוש בישראל בארץ. עשינו כנס מאוד גדול על עולם העבודה העתידי, ובעצם ניסינו לייצר תמונת עתיד כדי להבין: אם לשם אנחנו חושבים שנגיע ב- 2020, אז מה צריך לעשות בשנים 2018, 2016 וכו'. לצורך העניין, מה התוכנית שלי למחר בבוקר?
בעצם בניתי סוג של תוכנית לעשור הקרוב.
מבחינתי זה פתח לי את העיניים. זאת אומרת היו כל מיני דברים.
ככה שאם דיברנו בתחילת שיחתנו על נושא השליטה, אז התחושה הזאת של אובדן שליטה שפתאום את מגלה באיזה שהוא יום שההמשך לא נראה כמו מה שהיה, ואת לא יודעת מה הדבר הבא.
אני טוענת בתוקף, שההבנה שהגעת לתקופה שבה את מנהלת ירידה של הקריירה היא כוח מאוד גדול. כי היא מאפשרת לך לנהל אותו. זאת אומרת, להגיד אוקיי, בנתיים אני עובדת, אבל אני מתחילה לעשות את אותו מסע. גם פנימי: להבין מי אני, מה אני רוצה, מי אני מקצועית, אם אני לא עובדת בתפקיד הזה, בארגון הזה, מה בא לי? מה עושה לי חשק? בלי אבל ישר…
וגם מסע חיצוני: מי זה אנשים שצריכים לדעת שאת קיימת? לדעת איזה יכולות וניסיון את מביאה שאולי הם צריכים אותו, אבל קוראים לו בשמות אחרים.
ההבנה הזאת בעצם לי היא פקחה את העיניים בכל המישורים. זה נכון כמובן גם לאירגונים. חלק מהסיבה שמצאתי את עצמי כל כך עסוקה בשנה האחרונה, זה בגלל שאני כבר כבר שש שנים מדברת על זה שהעולם משתנה, וכשהגיעה הקורונה והוא השתנה, הגיעו הרבה ארגונים שאמרו, טוב אז עכשיו מה עושים עם זה? את אמרת שזה יבוא, אנחנו לא כל כך עשינו שום דבר, עכשיו צריך מהר מהר.
וראינו את ההבדל בין ארגונים שהשריר של עבודה מרחוק, זה לא משנה אם מרחוק זה מהבית, או שמכל מיני מקומות אחרים, היו יותר חזקים ויותר ידעו לעבוד עם זה, אז היה להם קל המעבר. יותר קל מאלה שממש לא הכירו איך עובדים ואיך מתנהלים ואיך מנהלים. זה נכון גם ברמת אנשים וגם ברמת ניהול.
לי זה הייתה תובנה מאוד גדולה, שלקרוא את הכתובת על הקיר ולנסות להבין מה זה אומר לנו ומה עושים עם זה בשביל להגיע לשם יותר מוכנים – זה כוח.
זה נכון גם במישור האישי וגם בארגונים, בוודאי במישור הציבורי וזה מה שאני עושה מאז.

גילי: כן. האמת היא שזה נכון לגבי כל דבר שאנחנו עושים בחיים. ברגע שאתה יודע לאן אתה רוצה להגיע, אז אתה יכול לתכנן את הדרך לשם. ואז יותר סביר להניח שתגיע לשם.

נירית: כן, זאת הדרך.

גילי: נוצר בי הרושם שהיה איזה שהוא שלב בקריירה שלך שבעצם ניהלת שתי קריירות במקביל, אחת שהיית עדיין מנהלת משאבי אנוש באינטל ובמקביל בעצם התחלת את הקריירה החדשה שלך בעולם של עולם העבודה העתידי. זה נכון?

נירית: זה נכון .
אבל זה גם נורא מעניין איך אנחנו מגדירות לנהל קריירה. מקודם אמרתי לך שאני חושבת שאנחנו הולכים לכיוון שבו בן- אדם ינהל כמה קריירות במקביל. סיפרתי לך סיפור על עולם העבודה העתידי שהתחיל באזור של 2007 , אבל עזבתי את אינטל ב-2018, זאת אומרת הרבה שנים אחרי. שנים ארוכות עשיתי את העיסוקים האלה לא בצורה של קריירה. שזה נורא מעניין איך אנחנו כאילו לא מגדירות דברים שהם ממש עשייה אבל לא מתפרנסים ממנה, והם עדיין בונים לך מותג וזהות ועוזרים לך להבין מי את מקצועית.
אז לא ידעתי שזה מה שאני עושה, אבל בפועל, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי ב-2014 , זו היתה הצעה של חבר על כוס קפה. הוא שאל למה את לא כותבת בלוג? שאלתי אותו מה זה בלוג?
פתחתי את הבלוג, משהו שעשיתי בלי לחשוב, שזה לא מאפיין אותי, ממש ממש באותו יום. ואחרי אלף עוקבים הוא התקשר אליי ואמר שאני צריכה לוגו. אמרתי לו מה לוגו עכשיו? אני שכירה וזה הובי, מה לוגו עכשיו? מה אני צריכה לוגו? ועשיתי את הלוגו ראשון שלי "נירית כהן עולם העבודה העתידי".
הטור שלי המקורי ב- 2014 קראתי לו "מסע קריירה באמצע החיים", כי הוא שיקף את המחשבות שעכשיו אנחנו מדברות עליהן בדיעבד. אני כתבתי ואני הרציתי ואני עבדתי המון במערכות ציבוריות כאלה ואחרות בהתנדבות מלאה. ואם היית שואלת אותי אם זאת קריירה, הייתי אומרת לך שלא. אבל הייתה איזה שהיא נקודה שפתאום הבנתי שאני צריכה למשל לפטופ, שאני צריכה להפנות את כל הפעילות שלי למייל האישי שלי ולא למייל של העבודה. והייתה נקודה שבאמת עבדתי עם ארגון ציבורי בהתנדבות מלאה, והוא אמר לי אנחנו רוצים להמשיך לעבוד איתך, אבל אנחנו לא מוכנים להתנדבות הזאת. לכי תפתחי עוסק מורשה והלכתי לבקש רשות.
אז הם הכריחו אותי ופתחתי עסק מורשה.
דיברנו מקודם על הפערים בינינו לבין הדור הצעיר: עובדת איתי בחורה צעירה שהכרתי אותה דרך תוכנית חונכות. אני הייתי חונכת שלה לפני הרבה מאוד שנים. היא יצאה לחופשת לידה והרימה לי טלפון. היא שכירה. אמרה לי: טוב, אני צריכה להתפתח, רוצה לבוא לעבוד אצלך בחופשת לידה. ואני אמרתי לה: טוב אצלי לא מתנדבים, אני צריכה לשלם לך, אני יכולה לשלם לך? והיא ענתה: כן, יש לי עוסק מורשה.
אז המקום הזה, הפער זה בינינו, לי זה היה צעד גדול של אוי ואבוי, אני צריכה פתאום שתהיה לי עוד זהות מקצועית מחוץ לכרטיס הביקור שלי באינטל, לבין דור צעיר שהיא שכירה והיא לא מתכננת להפסיק להיות שכירה וזה ברור לחלוטין שהיא יכולה לעשות עוד דברים. היא אגב דיווחה על זה וקיבלה אישור, זה לא מוסתר.
אז כן, אני ניהלתי בוודאות הרבה מאוד שנים קריירה מקבילה. לא בטוחה שהבנתי את זה.
אני אגיד בשפה שאני משתמשת בה היום, שבעצם אני הבנתי שהיום הזה יגיע שבו הארגון ואני ניפרד, ואני לא אצא ממנו לפנסיה. אני צריכה לגלות מי אני ביום שאחרי.
וזה כן היה ממש מנוהל. זה לא היה מנוהל במובן של ידעתי להגדיר את זה כקריירה, אבל ידעתי להגדיר את זה כמסע. בגלל זה גם קראתי לטור המקורי שלי "מסע אישי באמצע החיים". ידעתי להגדיר את זה כמסע לנסות להבין מה הזהות המקצועית שלי בלי כרטיס הביקור של אינטל. בשלב ההוא כבר הייתי 16 שנה באינטל ובסוף הייתי 27 שנים באינטל, אבל זו היתה המטרה בעצם והיא הצליחה.

גילי: בשיחתנו הטלפונית דיברנו על מה שקרה בווהאן אחרי שהסתיים הסגר הראשון. הראו לנו בכתבות בטלוויזיה שבעצם עדיין הרחובות ריקים ואנשים לא ממהרים לצאת, ואחד הדברים ששוחחנו עליהם שתינו, איך הולכת להיות החזרה? זאת אומרת, האם גם ארגונים וגם אנשים פרטיים בעצם מבינים שאנחנו לא חוזרים לאותו דבר? מה עושים עם זה? איך מסתדרים עם ה"לא אותו דבר" הזה?

נירית: כן ,כן, האמת היא שאני זוכרת שאת היית אחד מהאנשים הראשונים שדיברתי איתו ודיבר על הסיפור הריגשי בכלל, לא רק הפרקטי .
אני חושבת שזאת הייתה תובנה מעולה! אני חושבת שכל אחד שמאזין לנו עכשיו יכול לשאול את עצמו אם הוא יכול לדמיין את החיים שלו, לחזור למה שהיה ב-2019.
עד כמה יהיה לנו קל להשאיר מאחורה את העובדה, שגילינו שיש עוד דברים בחיים חוץ מלקום בבוקר, להיכנס לאוטו, ליסוע למשרד ולחזור בערב. כשאנחנו יודעים עכשיו איך נראית ארוחת צהריים משפחתית, שאנחנו יודעים איך זה נראה בהפסקות האלה שילד מספר לנו איזה משהו שהיה או שאנחנו משחקים.
ואגב, גם לא רק ילדים. אני אמרתי את המשפט הזה באיזשהו פורום, והיתה שם אישה שהילדים כבר גדולים וזה לא היה האישו. והיא אמרה לי: אני למדתי מה זה לשבת עם חברה, לדבר או לכוס קפה, או לעשות הליכה, ואני לא מסוגלת לדמיין את עצמי עוד פעם חוזרת לטירוף הזה ולמירוץ הזה.
אז אני חושבת שגם במישור האישי, דיברנו קודם על קריירה, והמון אנשים כבר למדו את המחיר של הישענות מוחלטת על מקור פרנסה אחד, על יציבות, על מחשבה שמחר ושנה הבאה ועוד חמש שנים ייראו אותו דבר כמו אתמול. גם למדנו את זה בדרך הקשה ואנחנו רואים את זה עכשיו.
הרבה מאוד אנשים פתאום אומרים: טוב, גם אם אני חוזר נגיד לעבודה באותו אופן, אני צריך לדעת שיש לי עוד רשתות ביטחון, שיש לי עוד תוכניות שאם משהו ישתנה.
דיברנו קודם על הקולות הפנימיים שהם לפעמים סימנים למשהו. ביום יום אנחנו נורא טובים בלהשתיק אותם. הרעש החיצוני מעמעם את כל החלומות שאיפסנו במושב האחורי, ואנחנו בוחרות להתעלם מהם.
הקרונה עשתה שקט. היא הורידה את הווליום על המון דברים, ובתוך הדבר הזה אנשים התחילו לשאול את עצמם. זה אגב, זה בריאותי, זה גם מחבר אותנו מאוד חזק לצורך בפירמידת הצרכים של מאסלו, לשלב הבסיסי של לדעת שהכל יהיה בסדר.
והמון אנשים התחילו לשאול את עצמם שאלות: מה באמת אני רוצה לעשות? מה בא לי לעשות? בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? האם זה שווה לקחת את הסיכון, להתאמץ?
לאבד את האלטרנטיבות של הנה כל מה שגיליתי למשל שיש לי ?
אנחנו נראה שינויים מאוד גדולים בשנים הקרובות בהגדרות של מה זה הנורמלי החדש, גם במוכנות שלנו כאנשים להגדיר הצלחה, להגדיר איזון, להגדיר שילובים של חיים, עבודה ופנאי.

גילי: יש לנו מסורת במשפחה, שכל שנה אנחנו כותבים ברכת שנה טובה שמסכמת קצת את השנה שעברה עם כל מיני תובנות וכולי, ואנחנו עושים את זה ב- OLD WAY. אנחנו מעצבים, מדפיסים את זה ככה כמו פעם, שולחים בדואר. למרות שזה עולם דיגיטלי ואנחנו כולנו מאוד דיגיטלים, אבל יש איזה שהוא רצון לשמור על המסורת.
לפני שנתיים, כתבנו על משל המערה של אפלטון. משל המערה של אפלטון מדבר על זה שישנם אנשים שהם אזוקים בתוך מערה. הם מסתכלים לקיר מסוים ויש מדורה שעובדת מאחוריהם ואז בעצם מה שהם רואים את זה בעצם צללים על הקיר. אבל הם רואים צללים של אנשים שהולכים בחוץ. הם לא יודעים שזה אנשים בחוץ, הם חושבים שהצללים זאת המציאות. אחד מהם מצליח להשתחרר והוא בורח. אחרי זה הוא חוזר ומספר להם על העולם בחוץ. הם לא מאמינים לו וכולי וכולי. עצרנו פה כי הסוף הוא לא כל כך נחמד וזה ברכת שנה טובה.
אבל אחת השאלות שהעלנו שם זה באמת כשאתה יודע שהמציאות יכולה, זה מתחבר למה שאת אמרת קודם, שאתה יודע שהמציאות, יש מציאות אחרת, האם אתה באמת מוכן לחזור לחיים שהיו לך קודם?
ואני קצת אדגיש את זה, כי אני חושבת, מה שאותי מטריד: בהתחלה חשבתי שאנשים לא ירצו לחזור אחורה באמת. ואז ראיתי את התורים בקניונים ובחנויות, ואת כולם שהיה דחוף להם להיות בדובאי ובכל מיני מקומות. ואז עולה לי השאלה שיכול להיות שרוב האנשים מאוד מאוד ישמחו לחזור בדיוק לכל מה שהיה להם קודם, והם יחזרו למה שהיה להם קודם.

נירית: תראי, קודם כל אנחנו חיה שאוהבת יציבות, ושינוי זה לא דבר מבורך בהכרח אצל הרבה מאוד אנשים.
מעניין שאת מעלה את זה. היו שנים שהתחלתי הרצאות בהתנצלות. הייתי אומרת לאנשים אתם תתרגזו עליי, אני רוצה, מה שנקרא, הבהרה מראש. זה לא שאני מייצגת איזה עולם אוטופי שהוא איזה שהוא אידיאל, אבל אני כן מציירת לכם, לצורך הענין אם דיברנו קודם על הכתובת על הקיר, אני מאירה לכם עם פנס על הכתובת על הקיר. ובהינתן שזו הכתובת על הקיר, עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה?
אף אחד לא אומר שהעתיד זה, או שמשהו ישתנה, שהשינוי שמתרחש הוא טוב. גם לא נכנסת בכלל למקום של שיפוטיות. למשל, אף אחד לא היה אומר על הקורונה איזה דבר הנפלא זה בו היינו בוחרות את השנה שעברנו פה. אבל בפילוסופיה שלי זאת לא הנקודה בכלל.
הנקודה היא שהעתיד מתרחש, או השינויים מתרחשים והעתיד יגיע. זה אגב דבר אחד בוודאות שאנחנו יודעים עליו.
מי שבוחר לראות את 2020 כחדר כושר לעולם העתידי, שבו נאלצנו לפתח שרירים. אנחנו הולכות לחדר כושר לא בשביל לעשות את הדברים שאנחנו חזקות בהם, אנחנו הולכות לשם בשביל לפתח שרירים שאין לנו.
ההבנה שהעולם מכיל שינויים בלתי צפויים ומהירים, חוסר יציבות והפתעות. מאיפה בדיוק ההפתעה תגיע? איך היא תראה? האם יהיה קשורה אלייך? או למגיפה הגלובלית, זה כרגע לא משנה.
והיכולת שלנו לפתח עמידות ולפתח יכולת לנהל, עד כמה שאפשר. קודם כל לקרוא את הכתובת על הקיר, לזהות את הסימנים וליצור לעצמנו גם את היכולת עמידות, וגם את היכולת לתכנן ולבנות עתידיים אפשריים שאנחנו יכולים לפתח בכל מיני רמות, זאת יכולת חשובה. חשובה לילדים שלנו, למערכות חינוך, זאת יכולת חשובה לניהול קריירה.
אז השאלה מבחינתי, היא פחות אם אנשים רוצים לחזור. קודם כל, אני לא חושבת שיש מילה כזאת לחזור. זה שמחר תוכלי ליסוע לחו"ל, ואולי מתישהו זה יהיה בדיוק אותו דבר כמו שזה היה קודם, זה לא אומר שבמכלול של איך העולם מתנהל את תחזרי למשהו. אנחנו לא יכולים להתעלם מהמון שדים ששחררנו פה מהבקבוק. יש המון עולמות טכנולוגים שיואצו עכשיו לפתור בעיות שזיהינו בשנה הזאת, שישנו את האופן שבו אנחנו תופסים נורמלי. בעצם הנורמלי החדש משתנה, ואגב הנורמלי החדש השתנה מאז ומעולם.
דיברת מקודם על המשל של המערה, אם מישהו היה מספר לאנשים ב-1900 ששלחו עם עגלות דואר ועם סוסים, שיום אחד תכתבי הודעה והיא תגיע ליעדה בלי עגלת דואר ובלי בכלל שאני יכולה להסביר לך איך זה קורה, הם היו אומרים שאת מטורפת. תסבירי להם אינטרנט ואפליקציות, הם בכלל לא היו מבינים מה את אומרת.
באותה צורה, אנחנו בעצם כמו האנשים של 1900 ומנסים להסביר לנו איך נראה העולם של 2030. ודבר אחד בטוח, שהוא לא נראה כמו העולם של 2019, ועכשיו השאלה מה את הולכת לעשות עם זה.

גילי: שאלה טובה.
אני יודעת שאת הולכת להוציא ספר בקרוב. ספרי על זה קצת, על הספר.

נירית: כן. ממש ממש בקרוב.
אני ניצלתי את הזמן שהתפנה לי בתקופת הקורונה מכל הנסיעות לכל מקום, כי הכל עבר ל-ZOOM, באמת לאסוף את העולמות של האנשים, של הקריירה. היה לי מאוד חשוב, אני חושבת מהיום שהתחלתי לעסוק בעתיד, המקום הזה של לעזור לאנשים לקחת אחריות ושליטה, להחזיר לעצמם את השליטה על השינויים של הקריירה. ובעצם מעשור של עבודה על עולם העבודה החדש והשלכות שלו על אנשים וקריירה, יצרתי בעזרת עורכת ומעצבת מופלאות, מפה וכלים שלוקחים אותך ביד ומובילים אותך דרך ניהול קריירה בשלבים של יציבות, עם היכולת לזהות שזה משתנה, דרך כל ניהול תהליך הירידה של הקריירה, ולתוך צמיחה לדבר הבא.
איך אנחנו לוקחים את הכלים שלנו גם במונחים של מעגלים של , גם בהגדרות מחודשות של זהות מקצועית, וגם הצורך באמת להתפתח ולצמוח להיות הגדרה מחודשת של מי אנחנו אל מול העולם המשתנה. זה בעצם הספר שלי שייקרא "המדריך לקריירה בעולם המשתנה".

אגב משתנה, כי הגעתי למסקנה מאוד מהר שאי אפשר לקרוא לעולם חדש, כי חדש זה עוד פעם, כאילו יצאנו מישן והגענו לחדש. אני אומרת אנחנו לא הגענו, כי הוא משתנה כל הזמן.

אז המדריך לקריירה בעולם משתנה אמור להיות איזה שהוא סוג של מדריך מסע שעוזר לנו כל הזמן לנהל את הקריירה בכל השלבים שלה. כתבנו אותו כספר מעגלי. את יכולה להיכנס אליו אחרי הלימודים כדי למצוא את עצמך איך מתארגנת עכשיו לצמיחה שלך, ואת יכולה להיכנס אליו גם במעבר קריירה, פתאום כשאת מגלה שבגיל 40 ומשהו משהו ככה לא לגמרי יציב לך, ואיך את מנהלת את הירידה וצומחת לדבר הבא.

גילי: בפודקאסט שהקלטתי עם רותם שביט, אחד הדברים שהיא אמרה: קודם להגיד כן ואחר כך לחשוב איך עושים את זה. אבל קודם כל להגיד כן.

נירית: כן, זה ממש טיפ נכון.
אני, לפני הרבה שנים, סיגלתי לעצמי שאם אני רוצה להגיד לא על משהו, אז אני לפחות אגיד: "תן לי לחשוב על זה". ואז אני מגלה שיש עוד דברים שאולי לא חשבתי ואם זה מספיק לא לא מוחלט, אז אני בדרך כלל לוקחת את זה למקום של הכן.
כמו המון דברים שאני עושה היום שלא היתה שום סיבה בעולם שאני אגיד להם כן. הם קרו מהתהליכים האלה. אפילו הטור שלי, שפורסם חמש שנים בגלובס ,היום בדה-מרקר, התחיל מטלפון.
בקשה לראיון, שאני כמעט אמרתי לא, אני לא אוכל לדבר על זה, אני לא בן אדם המתאים.
בגלל שהייתי בסיטואציה שלא יכולתי ממילא לדבר כמו שצריך, אז אמרתי להם תנו לי לחזור אליכם. ואז, אני זוכרת את עצמי במטבח מתחילה לתת את התשובות לריאיון.
ואז התקשרתי אמרתי בסדר, אני אעשה אותו. הוא הפך להיות מהפינה האחורית בעיתון לסיפור ה- COVER של אותו מגזין. אחריו הגיעה בקשה מעורך גלובס, להעביר את הבלוג שכבר היה קיים וכבר היו לו המון עוקבים להעביר אותו לעיתון. וגם לזה כמעט אמרתי לא. כי זה הרבה עבודה לכתוב לעיתון והשאר היסטוריה.

גילי: יפה.
בנוסף לכל השיחה שלנו עכשיו, איזהשהוא טיפ לאנשים ששומעים אותנו, קוראים אותנו

נירית: אני חושבת באמת שזה מאוד חשוב שאנשים לא יפחדו.
הרבה פעמים אנחנו בוחרים לא לראות, או לא נותנים לעצמנו לחשוב, או לא נותנים לנו לחלום! בגלל הפחד שלנו, של ה"אם", של ה"אבל", של כל הקולות האלה של כל מה שיכול לא להצליח.
כל מה שיכול לא להצליח, גם יכול לא להצליח מבלי שאנחנו נעזור לו לא להצליח, ודווקא פחד כסיבה לא לעשות את מה שנכון עבורנו, הוא סיבה לא מוצלחת.
אני חושבת שאולי נסיים עם זה: בעצם כל יום שאנחנו נותנות לעבודה, זה יום שנתנו מהחיים שלנו שלא נקבל אותו בחזרה. והיה מאוד מומלץ שהסחר חליפין הזה יהיה שווה משהו.
אז לא להביא אותו למקום שבו את עושה משהו שאת אוהבת ומספק אותך בגלל הפחד ממה יקרה אם, זה לא נראה לי הפתרון הרצוי.
אני מאמינה מעומקי נשמתי, שיש כלים שמאפשרים לנו לצמוח. אם רק ככה נצא לדרך, אנחנו נגלה את כל מה שאפשר.

גילי: תודה נירית

נירית: תודה גילי על ההזמנה

סגיר
האזנתם לפודקאסט של גילי פיינשטיין, אימון קריירה אישי ואפקטיבי.
מתלבטים לגבי המשך דרככם המקצועית? פנו אליי
נוכל לשוחח בטלפון, בזום, או בפגישה פנים אל פנים.
נהניתם מהפודקאסט? שותפו חברים.
אתם מוזמנים לבקר באתר שלי, להתרשם מהתכנים, המידע על הסדנאות, ההרצאה והליווי האישי שאני מציעה בתחום שינוי קריירה.
תודה ונתראה בפודקאסט הבא
~מוזיקת סיום~

מידי שבוע אני מעלה תכנים מעניינים על אנשים, קריירה ותעסוקה

מכיר מישהו שהמסר הזה יכול לעניין אותו? תהיה חבר ותשתף

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חושבים על שינוי קריירה?
קבלו ממני שיחת מיקוד ללא עלות
גילי פיינשטיין מאמנת לשינוי קריירה - רעיונות לשינוי

היי! אני מעלה לאתר שלי תכנים רבים בנושא קריירה ואפקטיביות בעבודה, שממש חבל לפספס!

מלא.י כאן את המייל שלך

וכך נוודא שתשמע.י ממני בכל פעם שתוכן חדש, מקורי ואיכותי יעלה לאתר. מבטיחה לא להציק יותר מדי 🤞
גילי 🙂

דילוג לתוכן